ראשית חכמה, שער היראה ט״וReshit Chokhmah, Gate of Fear 15

א׳אחר שדברנו בענין היראה ובחינותיה כפי אשר מצאנו בדברי הרשב"י ודברי רבותינו ז"ל, אמרנו לדבר בפרק זה בכמה פרטי דברים יעשה הירא כדי שיהא ניכר בו היראה.

ב׳ודרך כלל הוא ליזהר בכל הדברים שיהא בהם כבוד ה', ויחס לכבוד עם יראה, הוא מפני שמצינו בענין היראה ב' בחינות, הא' הירא מצד לא תעשה, כמ"ש בתיקונים (קמו, ב) דחילו דילה בפיקודין דלא תעשה, וסתם יראה זו היא שלא לעבור על מצות המלך. ויש יראה לקיים מצות עשה, כמו שכתוב (תהלים קכח, א) אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו, ואומר (שם קיב, א) אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד, כי אם צוה שיעשה מצותו והוא בטל ונמנע מלקיים מצות המלך הוא נענש, וזה ודאי הוא דרך השכל. וכן אמרו ז"ל (מנחות מא, א) דבעידן רתחא ענשינן אעשה.

ג׳וכן דרך הכבוד שאנו חייבים לכבד את יוצרנו יש בו ב' בחינות האמורות, הא' לכבדו מפני יראתו ומצד זה ימנע עצמו מלעשות הפך רצונו, וסמך לזה אמר שלמה המלך ע"ה (משלי כז, יח) ושומר אדניו יכובד, ונודע כי כל שמירה היא לא תעשה כמ"ש (עירובין צו, א) כל מקום שנאמר השמר פן ואל, אינו אלא לא תעשה, ושומר אדניו הוא המדה שבו נקרא הוא ית' אדנ"י, וכיון שזה נזהר בכבוד אדוניו שלא לעשות הפך רצונו ראוי שיכובד בעולם הבא, כענין כי מכבדי אכבד (שמ"א ב, ל) שפירש בזוהר בפרשת וילך (רפה, א), כי מכבדי בעולם הזה אכבד בעולם הבא.

ד׳הב' לכבדו כדי לעשות רצונו ומצותיו, וסתם כבוד הוא בבחינת עשה כמ"ש ז"ל במסכת קידושין פרק קמא (לא, ב) תנו רבנן איזהו מורא ואיזהו כבוד, מורא לא עומד במקומו ולא יושב במקומו ולא סותר את דבריו ולא מכריעו, כבוד מאכיל ומשקה מלביש ומכסה מכניס ומוציא, עכ"ל. וכיוצא בזה פירשו בתיקונים ( קמו, ב) אוקירו דילה בפקודין דעשה, והעתקנו לשונו בשער היראה פרק ה'.

ה׳ומה שנמצא מכונה בספרי אנ"ך מענין הכבוד, רובם מורים על בחינת העשה, כענין (ישעיה כד, יד) על כן באורים כבדו ה', וכן כי מכבדי אכבד, כמה בחינות המפורשות בזוהר כולם מורים על בחינת העשה, וכן (שם כח, יג) ולקדוש ה' מכובד (ישעיה נח, יג), ופירשו ז"ל (שבת קיט, א) שהוא יום הכפורים, שאין בו אכילה ושתיה, כבדהו בכסות נקיה. אמנם סמוך לו נמצא כבוד בענין בחינת לא תעשה, וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר.

ו׳וכן מלבד זה נמצא כבוד בבחינת היראה כענין (דברים כח, נח) ליראה את השם הנכבד והנורא, נראה כי היותו נורא הוא מצד כבודו שהוא נקרא נכבד. וכן כבוד הנעשה לחכמים לקום מפניהם הוא מצד היראה שפירשו רבותינו ז"ל פסוק (קהלת ח, יג) וטוב לא יהיה לרשע וגו' אשר איננו ירא מלפני אלהים, על מי שאינו קם בפני רבו, זה לשונם (קידושין לג, ב) אמר רבי אלעזר כל תלמיד חכם שאינו עומד בפני רבו נקרא רשע ואינו מאריך ימים ותלמודו אינו מתקיים בידו ומשתכח שטוב לא יהיה לרשע ולא יאריך ימים כצל אשר איננו ירא מלפני אלהים. מורא זו איני יודע מה הוא כשהוא אומר תקום ויראת, הוי אומר מורא זו קימה, עכ"ל. ופשט הכתוב הוא לא יאריך ימים כצל הזה שמיד הולך לו, והטעם שלא יהיה לו טוב וגו' מפני שהרשע הזה איננו ירא מלפני אלהים לקום מפני רבו, הרי בפירוש כבוד מחמת היראה. וכן אמרו במדרש (במדבר רבה ז, ב) כי על הלויים שלא חטאו בעגל נאמר כי מכבדי אכבד.

ז׳וכיון שמצינו כבוד מחמת היראה ראינו לבאר בסוף שער זה תנאי הכבוד שחייבים אנו לכבד ליוצרנו, ובזה יוכר שאנו יראים ממנו ב' בחינות האמורות בענין הכבוד ישנם למעלה, בחינת הכבוד בענין עשה כבר פירשתי בסוף פרק ב' משער זה, שהחכמה תקרא כבו"ד, מפני שהיא משמשת בל"ב נתיבותיה תחת הכ"ע, וכן ת"ת כן משמש ועושה צווי אבא ואימא, הרי בחינת הכבוד מצד העשה.

ח׳עוד נמצא כבוד מצד היראה, וזהו טעם כבוד הזקנים שאנו מצווים, אמר באדרת נשא (זוהר דף קלא, ב) זה לשונו ואינון תליסר תקונים דדיקנא עילאה קדישא טמירא דטמירין תקיפין לתברא ולאכפייא כל גזרי דינין, מאן חמי דיקנא עילאה קדישא טמירא דטמירין דלא אכסיף מניה, ובגין כך כל שערוי קשישין ותקיפין בתיקונוי, עכ"ל. ובאדרת האזינו (רפט, א) כינו הזקן העליון בשם כבוד, זה לשונו בדיקנא דעתיקא קדישא תליא כל יקירו דכלא, מזלא דכלא אקרי, מההוא דיקנא מזלא יקירותא דכל יקירין וכו' וסוף דבריו בגין כך כל יקירו דיקירותא בהאי מזלא תליא, עכ"ל. וכיון שהכבוד תלוי למעלה ושם מקום אריכות הימים כנודע, וזה אינו חולק כבוד לזקן או לרבו שהוא במקום זקן ואין לו יראה לקום מפניו לא יאריך ימים. ואומר מלפני אלהים, ולא אמר אשר איננו ירא לאלהים, לרמוז אל הסוד האמור, והוא על דרך שפירש הרשב"י (זוהר פר' תרומה קעא, א) בענין מלפני ה'.

ט׳ועל דרך הפשט אפשר לדקדק מלפני אלהים, דהיינו רבו שהוא עומד לפני השכינה, כענין חי ה' אשר עמדתי לפניו (ע' מל"א יז, א) ופירשו ז"ל (מדרש שמואל ח) שעמד לפני אחיה השלוני רבו, הרי שיש בחינה בכבוד מצד היראה ואפילו שיהיה בבחינת העשה כדפירשתי.

י׳לכן ראינו לבאר כל בחינות הכבוד שנמצא בתורה נביאים וכתובים הנוגע למעשה לכבד את יוצרנו, ושאר הדברים שצוונו לכבד. הראשונה שאנו חייבים הוא לכבד את שמו הגדול, ובכבוד שמו אנו מכבדים אותו, כי הוא ושמו הכל דבר אחד, וכבוד שמו היינו שם ידו"ד, ושאר השמות ששם ידו"ד הוא המקור להם, וצריך לנהוג בהם כבוד אם שלא לזורקן, ומכל שכן שלא למוחקן, שהמוחק שם משמות הקדושים עובר בלאו, ולא מבעיא בכבוד ידו"ד אלא בתשמישי קדושה צריך לנהוג בהם כבוד, והטעם שכיון ששרתה הקדושה והארה העליונה באותיות ההם הקדושה מתפשטת בכל הענפים ההם, וצריך לנהוג בהם כבוד, והיינו טעם שתשמישי קדושה צריכין גניזה.

י״אוזהו טעם לכבוד הספר תורה, שאחר שנודע שהתורה היא שמו כמבואר בזוהר כמה פעמים (ואתחנן רסה, ב), ויתבאר במקומו, כמו ששמו נקרא נכבד כאומרו (דברים כח, נח) ליראה את השם הנכבד, גם התורה שהיא שמו צריך לכבדה לקום מפניה, וספר תורה להלבישו במפה יפה כמו שאדם חייב לאביו להלבישו וכו'. וזהו ענין מה שמצינו בכמה מקומות מהכתובים (תהלים כט, ב) הבו לה' כבוד שמו, וכמוהו רבים.

י״בומפאת בחינה זו צריך לנהוג כבוד בכל כתב מרובע אף על פי שלא נכתב בקדושה, והטעם שכיון שהאותיות האלה הם דמות כ"ב צורות קדושות שבהם נבראו כל העולמות, והאותיות התחתונות מורים על הצורות השכליות הדבקות באלהות, ראוי לכבדם, ואם מצאם בשוק או בשאר המקומות המבוזים שיגנזם במקום הראוי. וכבר אמרו בספר החסידים (סימן צז) שחסיד אחד נענש על שלא היה מכבד את דפי התפלה הנמצאות ושלא היה תופרם, עיין שם. ונראה לי שטוב ליזהר שאם היה קורא והוצרך להפסיק מאיזו סבה שיהיה, שיסתום הספר או יכסהו מפני כבוד התורה, שאם יהיה מגולה שמא יפול עליו מים או איזה לכלוך, כמו שיקרה דבר זה פעמים הרבה.

י״גוהחסיד הר"ר יוסף יעבץ ע"ה כתב במשנת (אבות ד, ו) כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות, דברים הנוגעים לדרוש הכבוד שאנו בו, וראיתי להעתיקם הנה לרוב תועלתם למעשה, זה לשונו כתב הר"י ן' שושן ז"ל הטעם, שיכיר בדעתו מעלתה ואת יקר תפארת גדולתה, כי לא יערכנה זהב וזכוכית, ויסבור כי נקראת עוזו של הקב"ה, שנאמר (תהלים קלב, ח) אתה וארון עוזך. ויזהר אזהרה יתירה בכבוד עצמה, ובכבוד חכמיה, ובכבוד ספריה.

י״דכבוד עצמה כיצד, לעסוק בה תמיד בנפש שוקקה, ויזהר אזהרה יתירה בכבוד עצמה שיהיה נקי וידיו ובגדיו נקיים והמקום שלא יהיה שם טנופת, וריב לי עם המתחסדים וקוראים הזמירות בשוקיים וברחובות מבלי שיקפידו אם יש בהם טנופת, ואם ישיבוני כי איך יתכן לצאת מביתם לבית הכנסת מבלי תורה, יהרהר ודי לו. ועוד ידעו ויכירו כי החושך עצמו מעבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה, ואיה מצוה גדולה ורמה כהזדעזע כל גופו ואבריו קודם שיזכור את השם, ויביט אם הוא במקום הראוי והוא מקיים מצות את ה' אלהיך תירא, וכתיב (מלאכי ב, ה) וייראני ומפני שמי נחת הוא.

ט״ווכשהוא אומר בסדר היום ברוך אלהינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן החוטאים, יאמר אותו בישוב וכוונה רצויה כאדם שראה כבשן האש לפניו והוא כפות להשליך אותו לתוכו, ונצול ונתנו לו ממשלה וגדולה, ואיזו אש אוכלת כדת השקר של עובדי ע"א, ואיזו ממשלה וגדולה כתורת אמת.

ט״זוכן יעשה כשיברך בצבור ויקשיב לשליח צבור כשקורא בתורה, כמ"ש בספר הזוהר, כי המכוין באותה שעה ותהיינה אזניו קשובות ועיני שכלו פתוחות, מעלין עליו כאלו קבלה מהר סיני, וכמו שלא היה שם כי אם קול אחד כן ראוי שיהיה עתה.

י״זכבוד חכמיה כיצד, שינהיג בהם כבוד גדול ומורא כמורא שמים, שהרי מוראם מאת ה' אלהיך תירא נתרבה, ושירא אותם כראות פני אלהים, רוצה לומר כראות פני המלך ושופטיו ושוטריו.

י״חכבוד ספריה כיצד, צריך להנאות ספריו ויניחם ויצניעם במקום הנבחר שבביתו, ויכסה אותם בטלית חשובה, וכמו שעושין תחבולות ותולין נסרין באויר להניח עליהם אוכלין לשמור אותם מן העכברים ומן החתולים, יעשה גם כן לשמור כבוד שמים. וכשהוא מטלטלם לא יטלטלם כשאר כלים, כי אם דרך כבוד וצניעות כמטלטל בגדי המלך בפני המלך, ולא יגע בהם כי אם בידים נקיות, ודברים אלו מסורים ללב וירא אלהים יצא את כולם.

י״טובגמרא (ברכות כד, ב) פרק מי שמתו אמר רב הונא תלמיד חכם אסור לעמוד במקום הטנופת שאי אפשר לו בלא תורה, ואמר ר"י בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ובית הכסא. תניא לא יהלך אדם במבואות המטונפות ויניח ידו על פיו ויקרא קריאת שמע, ולא עוד אלא שאם היה קורא ובא פוסק, לא פסק מאי, אמר רבי מיאשא בר בריה דרבי יהושע בן לוי, עליו הכתוב אומר (יחזקאל כ, כה)וגם אני נתתי להם חוקיים לא טובים וגו', רב אדא בר מתנא אמר (במדבר טו, לא) כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר, רב אמר (ישעיה ה, יח) הוי מושכי העון בחבלי השוא. פסק מאי, אמר רבי אבהו עליו הכתוב אומר (דברים לב, מז) ובדבר הזה תאריכו ימים, עכ"ל. ופירש רש"י על רב שאמר הוי מושכי העון, כלומר דרך רוב בני העולם שעושים העבירות להנאת עצמן, וזה עושה עבירה בחנם, שהוא חושב שעושה מצוה בקריאה ועושה עבירה שמבזה את התורה באותה קריאה, ועל כן הוי מושכי העון בחנם, עכ"ל.

כ׳ובספר החסידים (סימן תתקמט) כתבו שבבית הכסא יחשוב האדם בהוצאותיו והוצאת הבית מה שהוא צריך, ורבינו יונה כתב בספר היראה שירגיל עצמו בחשבונות.

כ״אעוד צריך ליזהר בכבוד השם שלא יתחלל שם שמים על ידו, כדאמרו רבותינו ז"ל (יומא פו, א) זה לשונם תנו רבנן בזמן שאדם קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ודבורו בנחת עם הבריות ומקחו ומתנו בשוק נאה ונושא ונותן באמונה, מה הבריות אומרות עליו אשרי איש פלוני שלמד תורה אשרי אביו ואשרי רבו שלמדוהו תורה, אוי להם לבני אדם שלא למדו תורה פלוני שלמד תורה ראיתם כמה יפים דרכיו וכמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר (ישעיה מט, ג) ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. ובזמן שאדם קורא ושונה ואין דבורו בנחת עם הבריות ואין מקחו ומתנו בשוק נאה ואינו נושא ונותן באמונה, מה הבריות אומרות עליו, אוי לו לפלוני שלמד תורה אוי לו לאביו ולרבו שלמדוהו תורה, אשריהם לבני אדם שלא למדו תורה, פלוני שלמד תורה ראיתם כמה מכוערין מעשיו וכמה מקולקלים דרכיו, עליו הכתוב אומר (יחזקאל לו, כ) באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו.

כ״בועוד אמרו שם, היכי דמי חלול ה', אמר רב כגון אנא דשקילנא בשרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר, ורבי יוחנן אמר כגון אנא דמסגינא ד' אמות בלא תורה ובלא תפלין, רב נחמן בר' יצחק אמר כגון דאמרי אינשי שארי ליה מאריה לפלניא. רבי יצחק בר אבדימי אמר כגון שחבריו בושים משמועתו, עכ"ל.

כ״גוכבר נודע מה שהחמירו ז"ל בענין חלול ה', אמר שם אבל מי שיש בידו חלול השם אין כח בתשובה לתלות ולא ביום הכפורים לכפר ולא ביסורים למרק אלא כולן תולין ומיתה ממרקת, שנאמר (ישעיה כב, יד) ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון, עכ"ל.

כ״דובזוהר (פנחס רלא, א) שהנדון בראש השנה תחלה הוא מי שאינו זהיר בכבוד ה', שנאמר (איוב א, ו) ויבאו בני האלהים להתיצב על ה', זה לשונו דינא קדמאה דכלא מאן הוא דלא יוקיר לשמא דקוב"ה ודלא יוקיר לאורייתא ולעבדוהי, אוף הכי מאן הוא דלא חייש על שמא קדישא דלא יתחלל בארעא, עכ"ל. ואמרו ז"ל (ויק"ר כב, ו) מצינו שויתר הקב"ה על ע"א ולא ויתר על חלול השם, שנאמר (יחזקאל כ, לט) ואתם בית ישראל איש גלולי עיניו לכו עבדו ואת שם קדשי לא תחללו, עכ"ל.

כ״הובענין חלול ה' ראיתי להעתיק דברי החסיד הר"י יעבץ ע"ה במשנת (אבות פ"ד מ"ד) כל המחלל שם שמים בסתר, וסיום לשון המשנה הוא, נפרעין ממנו בגלוי, אחד שוגג ואחד מזיד בחלול ה', ופירש הר"י ן' שושן אחד שוגג וכו' הוא טעם בפני עצמו, כמו שהסתר והגלוי שוין הם בחלול ה', כן השוגג והמזיד. והטעם כי העובר על מצות המלך יש הפרש לעובר בסתר או בגלוי, אבל השולח יד במלך עצמו הכל שוה, ואם באנו לדון היה ראוי לענוש יותר הסתר מהגלוי, כי המרים יד במלך בין גדוליו ושריו, פתיותו תצילהו, אבל בסתר אין עליו זכות כלל. וכן ענין השוגג והמזיד, כי כל אדם חייב לכתוב על לוח לבו שיש מלך מושל על הכל ושראוי לירא ממנו ולהזדעזע מכבודו, והעובר על זה דמו בראשו, היתכן שיאמר אדם למלך שכחתי והכיתיך שכחתי וקללתיך, ע"כ.

כ״ווכתב עוד החסיד הנ"ל שבכלל חלול שם שמים בסתר הוא המספר לשון הרע על חבירו בסתר, שהרי הוא עובר על ע"א וגילוי עריות ושפיכות דמים, כמו שאמרו ז"ל שלשון הרע גדולה מכולם, והעד על זה ענין מרים שדברה לשון הרע בסתר ובשוגג ונפרעו ממנו בגלוי, והעם לא נסע עד האסף מרים כדפירשו ז"ל שידעו כולם עונש לשון הרע, ע"כ כלל דבריו.

כ״זהבחינה הב' בענין הכבוד הוא מה שכתוב בבני עלי (שמ"א ב, כט) למה תבעטו בזבחי ובמנחתי וגו' ותכבד את בניך ממני להבריאכם מראשית כל מנחת ישראל לעמי. נראה שצריך ליזהר שלא לכבד שום אדם ואשה קודם שיכבד להקב"ה, וכמוהו מה שאמרו ז"ל (ברכות יד, א) שאסור להקדים שלום לחבירו קודם שיתפלל במשכים לפתחו, ולכן צותה תורה לתת ראשית הכל לכהן שהוא חלק ה', אם בענין החלה שנקרא ראשית, אם לענין התרומות, וכן הבכורים.

כ״חעוד בחינה ב' אומרו ותכבד את בניך ממני, צריך ליזהר שלא לכבד שום אדם שיהיה כבודו יותר מכבוד המקום, כמו שאמרו ז"ל (קדושין לג, ב) על תלמיד אחד היושב לפני רבו אמר ר' אבהו אין תלמיד חכם רשאי לעמוד בפני רבו אלא שחרית וערבית, שלא יהא כבודו מרובה מכבוד שמים, עד כאן לשונו. והרמב"ם ע"ה (הל' ת"ת פ"ו ה"ח) פסק הלכה כרבי אבהו, ועם היות שהרא"ש ורב אלפס סוברין שאין הלכה כרבי אבהו, שכבוד תלמיד חכם השוה לכבוד המקום, את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים, מכל מקום נפקא מינה לשאר אדם שאין ראוי לעמוד בפניהם או לכבדם יותר מכבוד המקום.

כ״טעוד בחינה אחרת כולל לכל המצות, והיא לכבד את המקום כמו שהוא מכבד את בני אדם אותם שהוא חייב בכבודם, כענין המלכים והנכבדים, וז"ש ותכבד את בניך ממני, ר"ל הלואי שהיינו שוים, אלא שכבדת אותם יותר ממני, וזהו ע"ד שאמרו ז"ל (ברכות כח, ב) יהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם, גם כן יהא כבוד שמים עליכם ככבוד בשר ודם, וזו היא מדה הבינונית, אבל מן הראוי הוא לכבד את הקב"ה יותר מבני אדם, ע"ד כבד את ה' מהונך (משלי ג, ט), שפירש רבינו יונה ע"ה יותר מהונך (ע' ספר חסידים סימן ערה), כי מן הידוע הוא כי מלך בשר ודם אילו היה מצוה לו איזו מצוה איך היה זהיר לעשותה מלב ומנפש בעבור כבוד המלך, כעין זה יכבד ליוצרו. והאריך בבחינה זו חובת הלבבות שער חשבון הנפש בבחינה העשירית, ע"ש.

ל׳ואמרו ז"ל במדרש שמואל (פרשה יב) על ענין הארון שהיה במחנה פלשתים ו' חדשים, שנתרעם הקב"ה על ישראל מזה, זה לשונם א"ר שמואל בר רב יצחק, אמר להם הקב"ה לישראל אילו תרנגלתו של אחד מכם אבדה לא היה מחזר אחריה כמה מבואות עד שהיה מביאה, וארוני מחזר בשדה פלשתים ואין אתם מקפידים עליו, אף הוא הושיעה ימינו וזרוע קדשו, עכ"ל. והיינו מה שפי' שצריך ליזהר בכבוד המקום ככבוד בשר ודם.

ל״אעוד ענף אחד יוצא מזה, והוא ליזהר בכבוד נשמתו יותר מכבוד גופו, ומצינו שהנשמה נקראת כבוד, כי כיון שהנשמה חלק ממנו ית' המכבדה על ידי התורה ותיקון המצות ומעשים טובים מכבד להקב"ה, והגוף הנברא מטפה סרוחה הוא חלק העולם הזה חלק בני אדם, והגוף סוף כלה ואבד כמו שכל טובי העולם הזה ישובו הפסד וכליון מפני שנמשכו מעור הנחש וקליפתו, נמצא המכבד גופו יותר מנשמתו כמו המכבד לבני אדם יותר מהקב"ה, ולכן יזהר בכבוד נשמתו יותר מכבוד גופו, ולא יתן הראשית לגופו אלא בתחלה יתקן כבוד נשמתו ואחר כך גופו, כמו שאמרו ז"ל (ברכות י, ב) שאסור לאכול קודם שיתפלל, ובזוהר (בשלח סב, ב) אמר גם כן שצריך קודם שיאכל שיעסוק בתורה, שנאמר (משלי יג, כה) צדיק אוכל לשובע נפשו, אחר שנפשו שבעה מתורה ותפלה, והיינו מה שאמר (שמ"א ב, כט) להבריאכם מראשית כל וגו' כדפי'.

ל״בוכיוצא לכל הדברים שלא יקדים חפציו לחפצי שמים, המשל, אם הוא בעל מלאכה יחלק היום חציו למלאכה וחציו לעסוק בתורה, שיהיה כבוד גופו שוה לכבוד נשמתו, וקודם עסק המלאכה יעסוק בתורה לתת ראשית לנשמתו, באופן שתהיה התורה עיקר והמלאכה טפל, ובזכות זה יצליח במלאכתו, כדפירשו רבותינו ז"ל (ע"ז יט, ב) דבר זה כתוב בתורה וכו' שהעוסק בתורה נכסיו מצליחין, ובתנאי שיקדים התורה למלאכה כדפירשתי, וכן מוכיחין הכתובים (תהלים א, ב) כי אם בתורת ה' חפצו וגו', אחר כך וכל אשר יעשה יצליח, וכן מוכיחים שאר הפסוקים. אבל אם יקדים חפציו לחפצי שמים יבא להתבטל מהתורה, כמ"ש (אבות פ"ד, מ"י) אם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך, ודבר זה מנוסה אצל רבים.

ל״גוכן מכל ענייני העולם שאדם מכבד את עצמו יקח הוכחה לכבד את נשמתו, והוא מה שאמרו ז"ל במדרש (ילקוט משלי רמז תתקלב) בפסוק (משלי ב, ד) אם תבקשנה ככסף, זה לשונם מגיד הכתוב שכשם שאדם זהיר בסלעו שלא יאבד כך צריך שיזהר בתלמודו שלא יאבד, ומה כסף קשה לקנותו כך דברי תורה קשים לקנותם, אי מה כסף קשה ליאבד אף דברי תורה כן, תלמוד לומר (איוב כח, יז) לא יערכנה זהב וזכוכית, קשים לקנותם כזהב ונוחין ליאבד ככלי זכוכית, עכ"ל.

ל״דוכיוצא בזה אמרו שם בפסוק זה, אמר ר"ל אם אין אדם הולך אחר דברי תורה הם אינם באים אחריו, וכן (אבות פ"ד מי"ד) רבי נהוראי אומר הוי גולה למקום תורה. ואם אדם מחפש אחריהם מתוך כך זוכה לחכמה ולבינה, שנאמר (משלי ב, ה) ודעת אלהים תמצא, עכ"ל.

ל״הנמצא שכמו שאדם מכבד גופו לרדוף אחר הכסף והזהב, ואילו יאמרו לו תלך למקום פלוני ושם תרויח כך וכך מעות לא יניח מלהשתדל בחריצות וזריזות, כן ישתדל בחריצות וזריזות אחר כבוד התורה שהוא כבוד לנשמתו, שאין כבוד בעולם הבא אלא התורה, שנאמר (שם ג, לה) כבוד חכמים ינחלו.

ל״ווכן כמו שהוא מכבד גופו בלבושים נאים יתקן נפשו במצות נאות, טלית נאה תפלין נאים, כמו שאמרו ז"ל (שמות טו, ב) זה אלי ואנוהו, התנאה לפניו במצות. במסכת שבת פרק ר' אליעזר דמילה (קלג, ב) זה אלי ואנוהו, התנאה לפניו במצות, עשה סוכה נאה לולב נאה שופר נאה, כתוב ספר תורה לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן, וכרכו בשיראות נאות. אבא שאול אומר הוי דומה לו, מה הוא רחום וחנון אף אתה הוי רחום וחנון, עכ"ל.

ל״זעוד יש בחינה אחרת קרוב למה שכתבנו, והוא מה שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קיג, א) דרבי יוחנן הוה קארי למאניה מכבדותיה, והנה מזה נפשיט המשל לענין הנשמה, כי כמו שהגוף הזה מתכבד בבני אדם כשהלבושים נאים והם בלי כתם וכיוצא, כן הנשמה אין מכבדים אותה בעולם הבא אלא בעבור לבושה שהם אברי הגוף בהיותם נאים על ידי תקון המצות, והם נאים גם כן בלי כתמי העונות ובלי שום פגם, על ידי כך ימשך כבוד לנשמה, אבל אם יחסר אחד מאלה אין כבוד לנשמה, ולזה כיוונו בתיקונים ( כב, ב) באומרו כלים נאים באברי' דיליה, כי כמו שאדם צריך כלים נאים שיתלבש בהם כן צריך איבריו שהם לבוש לנשמתו שיהיו נאים בתנאים שפירשתי.

ל״חהבחינה הג' שלא יחשיב עצמו במקום שיש כבוד ה', והעד על זה בענין דוד כשהוכיחה אותו מיכל בת שאול שאמרה לו (שמ"ב ו, כ) מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו כהגלות נגלות אחד הרקים, ודוד המלך ע"ה השיב (שם ו, כא) ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני וגו'. ואמרו ז"ל בספרי, זה לשונם אמרה לו, של בית אבא היתה נאה ממך, חלילה להם שנראה מימיהם פסת יד ופסת רגל ועקב מגולין, אלא כולם היו מכובדים ממך. ובמדרש רבה פרשת במדבר (ד, כ) אומר היו צנועים וקדושים. ומה אמר דוד, לפני ה' אשר בחר בי וגו', של בית אביך היו מבקשים כבוד עצמם ומניחין כבוד שמים, ואני איני עושה כן אלא מניח כבוד עצמי ומבקש כבוד שמים, עכ"ל.

ל״טוהנה מיכל בת שאול הוכיחה את דוד המלך ע"ה כראוי לפי השכל, והוא שאין ראוי שיהיה כבוד ה' בהקל עצמו לפזז ולכרכר, שבהכרח יגלה עצמו, וכבוד ה' הוא שיהיה האדם בכובד ראש, ודוד השיבה שכיון שאי אפשר כבוד ה' פחות מזה, מניח אני כבוד עצמי ומבקש אני כבוד שמים, ואומר ומבקש הוא שיראה לכל כבוד שמים, ואם היה הולך בכבוד ראש לא היה נראה לכל כבוד שמים.

מ׳ונמצינו למדין בחינה ד' בענין כבוד ה', שלפעמים צריך ליזהר בכבוד ה' והוא בעומדו בתפלתו וכיוצא, שיהיה בכובד ראש, וזהו פירוש מלת הכבוד מלשון כבדות, והעד והנקלה בנכבד.

מ״אוכאשר יהיה עת שמחה לשמח את המקום כבוד ה' הוא בהקלות עצמו לפזז ולכרכר, וכיוצא בזה מצינו אהרן הכהן שצוהו ה' (ויקרא ו, ג) והרים את הדשן, עם כל מעלתו, וכן אלעזר בן אהרן שנאמר בו (במדבר ד, טז) ופקדת אלעזר בן אהרן הכהן, שמן המאור וקטורת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה.

מ״בובמדרש רבה (במ"ר ד, כ) על פירוש פסוק זה אמרו ז"ל, ופקדת אלעזר בן אהרן הכהן וגו' הה"ד (משלי כה, ו) אל תתהדר לפני מלך ובמקום גדולים אל תעמוד, אם לפני מלך בשר ודם צריך אדם לנהוג שפלות בעצמו קל וחומר לפני המקום, ותנינן הוי עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים, ללמדך שאין גאוה לפני המקום, אליהו אומר כל המרבה כבוד שמים וממעט כבוד עצמו כבוד שמים מתרבה וכבודו מתרבה, וכל הממעט כבוד שמים ומרבה כבוד עצמו כבוד שמים במקומו עומד וכבודו מתמעט, מעשה באיש אחד וכו' שני מעשיות הביאו שם, וכבר העתקנו מאמר תנא דבי אליהו בשער היראה פרק ד' שהביאו שם מעשיות אלו.

מ״גואמר שם במדרש רבה אחר המעשיות האמורים, מכאן אתה למד שלא ינהג אדם גאוה לפני המקום, שכל המתגאה לפניו מתבזה, וכן הוא אומר (שמ"א ב, ל) כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו, וכן אתה מוצא בדוד מלך ישראל שלא נהג עצמו בגאוה לפני המקום אלא בוזה עצמו לפניו כהדיוט להרבות כבודו של מקום, אימתי בשעה שהעלה הארון מבית אבינדב אשר בגבעה להביאו לירושלים, הה"ד (שמ"ב ו, א) ויוסף עוד דוד את כל בחור בישראל שלשים אלף, אמר דוד איני מעלה את הארון בחשאי, מיד נתייעץ עם שרי האלפים והמאות שישלחו בכל ארץ ישראל שיתקבצו אליהם וילכו להעלותו, שנאמר (דה"א יג, א) ויועץ דוד עם שרי האלפים והמאות לכל נגיד וגו'. ואמרו עוד שם (שמ"ב ו, ד) ואחיו הולך לפני הארון, מכאן אמרו אחיו הולך לפניו, כיון שהעלו אותו היו תשעים אלף זקנים מהלכים לפניו והכהנים טוענים בו והלוים מנגנים וכל ישראל משחקים, מי שיש בידו לולב, מי שיש בידו תוף וכלי שיר, הה"ד (שמ"ב ו, ה) ודוד וכל בית ישראל משחקים לפני ה' וגומר, זה לולב שאדם מנענע בו.

מ״דועוד שם לקמיה (שם יד) ודוד מכרכר בכל עוז לפני ה', בא וראה כמה בזה דוד עצמו לכבודו של הקדוש ברוך הוא, היה לו לדוד להיות מהלך לפניו סתם כמלך לבוש כלי מלכותו, לאו אלא לבוש כלים נאים לכבוד הארון ומשחק לפניו, מה שאפשר לומר שנאמר (דה"א טו, כז) ודוד מכורבל במעיל בוץ, וכל הלוים הנושאים את הארון וגו', דכתיב ודוד מכרכר בכל עוז לפני ה', מהו בכל עוז - בכל כחו, מהו מכרכר - שהיה מקיש ידיו זו על זו וטופח ואומר כירי רם, והיו ישראל מריעים ותוקעים בחצוצרות ובכל כלי שיר שנאמר (שמ"ב ו, טו) ודוד וכל ישראל מעלין את ארון ה' וגו', כיון שבאו ישראל לירושלים היו כל הנשים מציצות על דוד מן הגגות ומן החלונות וראו אותו מרקד ומשחק ולא היה איכפת לו, הה"ד והיה ארון ה' בא עיר דוד וגו', הרי לך שאשתו נשקפה עליו, ומנין שכל נשי ירושלים כן, כי היא אומרת לו (שמ"ב ו, כ) מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו, ותרא את המלך דוד מפזז ומכרכר וגומר, כיון שראתה אותו משים עצמו כהדיוט נתבזה בעיניה.

מ״הועוד האריכו שם בענין שאמרה לו כהגלות נגלות אחד הרקים, ופירשו שם שהוא הריק שבריקים, שאין ריקם ממנו בכל המצות. והוא השיב ונקלותי עוד מזאת, ואמר שם ואל תאמרי שהייתי בעיני אחרים ולא בעיני עצמי, תלמוד לומר והייתי שפל בעיני ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה, אמר לה אותן בנות ישראל אותם אמהות אינן אמהות אלא אימהות, לוואי יהא לי חלק עמהם לעתיד לבא הה"ד ועם האמהות אשר אמרת לואי עמם אכבדה, ולפי שאמרה מיכל כן נענשה שכן כתיב אחריו (שם ו, כג) ולמיכל בת שאול לא היה לה ולד עד יום מותה, והכתיב (שמ"ב ג, ה) יתרעם לעגלה אשת דוד, שגעה כעגלה ומתה, היינו דכתיב עד יום מותה, הא ביום מותה היה לה.

מ״ואין לך אדם בישראל שביזה עצמו על המצות יותר מדוד, שהרי הוא אמר לפני ה' (תהלים קלא, ב) אלהים לא גבה לבי, בשעה שמשחני שמואל למלך, ולא רמו עיני בשעה שהרגתי את גלית, ולא הלכתי בגדולות, בשעה שהחזרוני למלכות, ובנפלאות ממני, בשעה שהעליתי את הארון, אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו, כשם שתינוק אינו מתבייש להגלות לפני אמו כך שויתי נפשי לפניך שלא נתביישתי להתבזות לפניך לכבודך, כגמול עלי נפשי כהדין ינקא דנפיק ממעי דאימיה ואין בו רוח גסה לינק משדי אמו כן הות נפשי עלי, שאיני מתבייש ללמוד תורה אפילו מקטני ישראל, אמר ר' אדא בר חיננא אמר ליה הקב"ה אתה השוית עצמך לגמול, חייך כשם שאין לתינוק הזה עונות כך אין לך עונות, שנאמר (שמ"ב יב, יג) גם ה' העביר חטאתך לא תמות, מכאן אתה למד שאין אדם רשאי לנהוג גאוה לפני המקום אלא צריך אדם להתבזות על כבודו.

מ״זאמר רבי יהודה הלוי בר שלום אין מעשיו של הקב"ה כמעשה בשר ודם, למה, עבד מגירוס של בשר ודם יש לו כלים נאים, בשעה שהוא יוצא לשוק הוא לובשם, אבל בשעה שהוא עומד לבשל פושט את היפים ולובש מקורעים וזוסטא, ועוד בשעה שהוא גורף את הכירים ואת התנור הוא לובש רעים מהם, אבל לפני הקב"ה בשעה שכהן גורף את המזבח ומדשנו היה לובש כלים מעולים, שנאמר (ויקרא ו, ג) ולבש הכהן מדו בד וגו' בשביל והרים את הדשן, למה כן אלא להודיע שאין גאוה לפני המקום, וכן אתה מוצא באלעזר שהיה נוהג בשפלות לפני המקום, אמר רבי יהושע בן לוי, אלעזר היה דוכוס על דוכסין ונשיא על הנשיאים, שנאמר (במדבר ג, לב) ונשיא נשיאי הלוי אלעזר בן אהרן הכהן וגו', ראה שררה שהיתה בידו, ואת סבור מפני שהיה אדם גדול היה נותן לאחרים שיטענו את הכלים שהיה עשוי לטעון אותם, אלא הוא עצמו היה טוען אותם, שנאמר (שם ד, טז) ופקדת אלעזר בן אהרן הכהן וגו'. והיכן היה טוען כל אלו, אמרו רבותינו כך היה טוען, שמן המאור בימינו וקטרת הסמים בשמאלו ומנחת התמיד תלויה בזרועו, ושמן המשחה היכן היה, אמר רבי אחא אמר רבי שמעון בן יוחאי כמין עדשה היתה הצלוחית והיה נותן אותה בתוך פונדתו מפני שהיה חגור במתניו בזיינו כעבד לפני קונו, להודיע שאין גבהות לפני אלהים, פקדת כל המשכן וכל אשר בו בקדש ובכליו, שעל ידו היה נותן להם הארון והשלחן והמנורה והמזבחות וכל כליהם, כמה דכתיב ומשמרתם הארון וגו' ונשיא נשיאי הלוי אלעזר וגו' עכ"ל.

מ״חובירושלמי (שבת פ"י ה"ג) אמרו, שמן אחד בימין ושמן אחד בשמאל והקטורת בחיקו והחביתין בכתף, הרי לפי מעלתו היה שפלותו לכבד את המקום לישא כל המשא הזאת בפעם אחת.

מ״טואמרו (כריתות כח, ב) שכהן אחד היה עושה העבודה בשיראין ר"ל בתי ידים של משי בידיו, והדין הוא שצריך שלא יהיה דבר חוצץ בין ידיו לעבודה, והיה עונשו שנחתכו ידיו על פי המלכות.

נ׳ומסוג הכבוד הזה לכבד בית הכנסת ובית המדרש, שכיון שבית הכנסת הוא מקום שהשכינה הנקראת כבוד שורה שם כמ"ש דוד המלך ע"ה (תהלים כו, ח) אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך, וכן אמר ישעיה הנביא אצל ענין בית המקדש (ישעיה ס, יג) לפאר מקום מקדשי ומקום רגלי אכבד, ונודע שבית הכנסת נקרא מקדש מעט כדפירשו ז"ל במגילה פ"ג (כט, א) ולכן צריך לכבד ולרבץ ולהסיר ממנו כל עפר ולכלוך וכיוצא כדרך שמכבדין בתי המלכים, ואמר בספר החסידים (סימן קכח) על זקנו של רש"י שהיה מכבד את מקום הארון שבו ס"ת, בזקנו.

נ״אעוד מענין בית הכנסת, ראוי ליזהר שכשיצא מבית הכנסת שלא יצא ואחוריו להיכל שבו ס"ת, אלא יחזיר פניו לארון, וכן בירידתו מהתיבה שבו ספר תורה, וזה נלמד מבני קהת שכך היו עושים כשהיו נושאים הארון, וזה לשונם במדרש (במ"ר ה, ח) ועוד בדבר אחר היו מעולים מכל הלויים, שהיו טוענים בכל המשכן היו מהלכים כדרכן ופניהם כנגד הדרך, אבל בני קהת היו מהלכים אחריהם ופניהם לארון, כדי שלא ליתן אחור לארון, הוי נמצאת אומר שאף על פי שהיו גדולים מן שאר המשפחות ואין צריך לומר מישראל, לא היתה רוחן גסה עליהם אלא משועבדים לפני הארון, למה כן לפי שאין גדולה לפני האלהים, עכ"ל.

נ״בעוד מענין כבוד בית הכנסת שלא ירוק בו אם אפשר לו, ואם אי אפשר שהוא מוטבע בכך ירוק בדרך צנעה תחת מלבושיו וישפשף ברגליו, ובשבת יכסה ברגליו ולא ישפשף אלא אם הוא רצפה, והיותר טוב מהכל שיהיה לו בגד מיוחד לקנח רוקו שלא יוציא הרוק מפיו באויר בית הכנסת, ובזה ימלט מדין חשבון שאמרו הרק בפני חבירו ונמאס שהוא נענש כדפירשו בגמרא (חגיגה ה, א) והעתקנו לשונו לעיל. וכן מדרך המלכים שאין אחד מהשרים רוקק בחצירו כל שכן בביתו, והכלל לדברי היראה יהיה מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם.

נ״געוד מענין כבוד בית הכנסת שלא ירים קולו בתוכו לקרוא לשום אדם וכיוצא, שמדרך היושבים בבית המלך שאין מגביהים קולם לפניו אלא קול בחשאי, והנה צואת הרמב"ן ע"ה לבנו שיתנהג בדרך הענוה ושלא יגביה לעולם קולו כי אם בתורה ותפלה מפני כי מלא כל הארץ כבודו, וזה ממנהג הענוה וראוי לקיימו לעולם, כל שכן בהיותו עומד בבית המלך מלכו של עולם ששם שכינתו שראוי להתנהג בענוה זו, ובזה מורה שיש לו מורא מהשכינה ומקיים מצות ומקדשי תיראו.

נ״דוהטעם שיתחייב מורא למקדש ולמקומות הקדושים, מפני שכל מקום שיש בו קדושה צריך לירא, כמו שביארנו לעיל, שעל זה אמר יעקב אבינו ע"ה (בראשית כח, יז) ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים, ותרגם אונקלוס לית דין אתר הדיוט וכו', והיינו כי דרך היושבים לפני המלך שמוראו עליהם, ואף על פי שכבודו מלא עולם הוא יתברך מפני אהבתו לנו צימצם שכינתו בינינו כענין שהיה מצמצם שכינתו בין בדי הארון ובבית קדש הקדשים. וכן באהל מועד מצינו שאחר שנגמר כתיב (שמות מ, לה) ולא יכול משה לבא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן, וכן בבית המקדש כאשר הכניס שלמה הארון לבית קדש הקדשים כתיב שם (מל"א ח, יא) ולא יכלו הכהנים לעמוד לשרת מפני הענן כי מלא כבוד ה' את בית ה' וכן בית הכנסת מלא מאור כבוד ה', ואף על פי שאין אנו רואים דבר צריך להאמין זה באמונה שלמה.

נ״הוראוי שנקח קל וחומר לכבד בית הכנסת מכבוד שאנו עושים לזקנים, כי כבוד הזקנים הוא כמו שכתבנו לעיל, כי מאן חמי דיקנא עילאה קדישא וכו' דלאו אכסיף מניה, ועד"ז מאן יחמי יקירותא דשכינתא שנקרא כבוד דלא יכסיף, וא"ת שאינה נראית אם כן אתה מחוסר אמנה, והרי כעין זה אמר בפרשת ואתחנן (רס, ב) שהפותח עיניו בשעה שהוא מתפלל תפלת י"ח שהוא מזלזל בשכינתא שאין לו מורא מהשכינה, ומזה נלמד לשאר קדושות שבבית הכנסת, ועוד נאריך בענין בית הכנסת בשער הקדושה.

נ״ווכשם שאדם חייב לנהוג כבוד בבית הכנסת מפני קדושתו, כן ראוי לנהוג קדושה בבית המדרש, שהדין הוא שקדושת בית המדרש יתירה על קדושת בית הכנסת. וכן ראוי לנהוג כבוד במזוזה מפני כבוד קדושת השם אשר בה, ופירש בזוהר (ואתחנן רסד, א) שראוי ליזהר שלא ישפוך מים עכורין לפני המזוזה, זה לשונו ועל דא אצטריך בר נש דלא יעביד טנופא ולכלוכא בתרעא, ולא יושיד מיין עכורין, חד דלא יעביד קלנא לגבי שמא דמאריה, וחד דאית ליה רשו לההוא מחבלא לחבלא, ובגין כך יזדהר בר נש מהאי ויזדהר בר נש ולא ימנע מתרעא דביתיה שמא דמאריה, עד כאן לשונו.

נ״זוהנמנע מלעשות כבוד המקום בשביל כבוד העולם הזה הוא נענש, ועליו אמר הנביא ישעיה (ישעיה י, ג) ומה תעשו ליום פקודה ולשואה ממרחק תבוא על מי תנוסו לעזרה ואנה תעזבו כבודכם. וכן אמר במרגניתא של רבי מאיר כמו שהעתקנו לשונו לעיל.

נ״חויש בחינה אחרת לענין הכבוד, שהוא להתרחק מכבוד העולם הזה, כי כל מה שאדם מכבד עצמו הכבוד העליון בורחת ממנו כמו שאמר (משלי יב, ח) טוב נקלה ועבד לו וגו', ויתרחב הביאור בשער הענוה.

נ״טבחינה ה' בענין הכבוד אמר הנביא (ישעיה מג, ז) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו', ואמרו במדרש (ילקוט ישעיה רמז רנב) על פסוק זה, זה לשונם וכי אפשר לו לאדם להקרא בשמו של מקום, אלא נקרא המקום רחום, שנאמר (תהלים קג, ח) רחום וחנון ה', אף אתה הוי מרחם ועושה מתנת חנם. המקום נקרא צדיק, שנאמר (שם קמה, יז) צדיק ה' בכל דרכיו, אף אתה הוי צדיק. נקרא חסיד, שנאמר וחסיד בכל מעשיו, אף אתה הוי חסיד, לכך נאמר כל הנקרא בשמי, ואומר (יואל ג, ה) כל אשר יקרא בשם ה' ימלט, ואומר (משלי טז, ד) כל פעל ה' למענהו, עכ"ל. ובדרך זה שפירשו ז"ל בכל הנקרא בשמי, מובן ולכבודי בראתיו, שזהו כבודו של הקב"ה שיעשו רצונו ומעשיו באופן שיקראו בשמו ממש.

ס׳ודברי הזוהר (תרומה קנה, א) מסכימים עם הפירוש הזה, וזה לשונו ר' אלעזר פתח ואמר (קהלת ט, ח) בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר, האי קרא אוקמוה ואתמר, אבל תא חזי קוב"ה ברא ליה לבר נש ברזא דחכמתא ועבד ליה באומנות סגי ונפח באנפוי נשמתא דחיי למנדע ולאסתכלא ברזין דחכמתא למנדע ביקרא דמאריה כד"א (ישעיה מג, ז) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, ולכבודי בראתיו דייקא, ורזא דא אוליפנא דהא כבוד דלתתא רזא דכורסייא קדישא לא אתתקן לעילא אלא מגו תקונא דבני עלמא, כד אינון בני נשא זכאין וחסידין וידעי לתקנא תקוני, הה"ד ולכבודי בראתיו, בגין ההוא כבוד לתקנא ליה בעמודין תקיפין ולקשטא ליה בתקונא וקישוטא דלתתא בגין דהאי כבודי יסתלק ביקרא דצדיקיא די בארעא בגין כך בראתיו כגוונא דכבוד עילאה דתיקונין אלין ביה, עכ"ל לענייננו.

ס״אנמצא כי בהיות הצדיק מתקן מעשיו באופן שהוא נקרא בשמו של הקב"ה - רחום צדיק חסיד, השכינה הנקראת כבוד מתתקנת, ולא נברא הצדיק אלא לתקון כבוד השכינה שהתעוררותה תלוי בתקון התחתונים, כדפירשו בזוהר (בראשית לה, א) בפסוק (בראשית ב, ו) ואד יעלה מן הארץ וגו', וכן בפרשת תרומה (קנה, ב) בפירוש פסוק (תהלים קיט, קכו) עת לעשות לה', שאמר בזמנא דישראל משתדלי באורייתא ההוא עת מהימנותא מתתקנא בתקונהא ומתקשטא בשלמותא כדקא יאות, ובזמנא דישראל מתבטלי מאורייתא כביכול ההוא עת לאו איהו בתיקונהא ולא אשתכח בשלימו ולא בנהורא, הה"ד עת לעשות לה' וגו', עכ"ל לעניננו.

ס״בוהוא ענין צור ילדך תשי (דברים לב, יח) שפירשו בזוהר (תרומה שם) ופירשו רבותינו ז"ל גם כן (איכ"ר א, לג) שישראל מוסיפים כח בגבורה של מעלה או מתישין כח וכו', נמצא העושה תורה ומצות נותן כבוד ליוצרו, שהרי כל הנבראים עושים כבודו ורצונו ומי שאינו עושה מצות פוחת כבוד יוצרו.

ס״גוכן אמר בתנא דבי אליהו הובא בילקוט בריש יחזקאל (רמז שמ) בפסוק בן אדם (יחזקאל ב, א), זה לשונו בן אנשים כשרים בן אנשים צדיקים בן גומלי חסדים בן שמבזים עצמם לכבודי ולכבודם של ישראל. דבר אחר בן אדם משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שמרדו עליו אשתו ובניו עמד ודחפן מביתו והוציאן לחוץ, לימים שלח והביא בן אחד מאצלה, אמר לו בן פלונית בא ואראך ביתי ובית שכינתי שיש לי חוץ מאמך, כלום פיחת כבודי ושכינתי אף על פי שאמך עומדת בחוץ, לכך נדמה ליחזקאל בן בוזי הכהן, שנאמר (יחזקאל א, א) ויהי בשלשים שנה וגו' זה שנה ראשונה, אבל בשניה (שם א, ד) וארא והנה רוח סערה וגו' ומתוכה דמות ד' חיות, לאחר שהראהו כל המרכבה אמר לו בן פלונית זהו כבודי וכבדתי אתכם מכל אומות העולם, כלום פיחת כבודי או בית שבניתי. (נ"א או שכינתי). שנאמר (שם מג, יא) ואם נכלמו וגו', שמא תאמר אין לי מי שעובד אותי והלא כבר יש לי תתק"ו אלפי רבבות של מלאכי השרת שהם עומדים לפני ומקדשים שמי הגדול בכל יום תמיד מיציאת החמה ועד שקיעת החמה ואומרים קדוש קדוש קדוש, ומשקיעת החמה עד זריחת החמה אומרים ברוך כבוד ה' ממקומו, ואין צריך לומר ע' לשון שבארץ. ומפני מה אתם עושים דברים מכוערים ודברים שאינם ראויים ומבעטים אתם ביסורין, אבל אעשה למען שמי לבלתי החל, עכ"ל. וקרוב ללשון הזה הובא בסוף ספר ויקרא רבה (ע' ב, ח) ומשם הגהתי הלשון והוספתי בו קצת.

ס״דבחינה ו' בענין הכבוד הוא מה שאמר הפסוק (שמ"א ב, ל) כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו, ונתבאר בענין הכבוד הזה בזוהר ובתיקונים כמה בחינות, הא' בענין התפלה שצריך לכוין בה על דרך הסוד, ודבר זה ביארו רשב"י (וילך רפה, א) ולא נעתיק כל לשונו, מפני שעיקר דבר זה צריכין אנו לבארו בענין התפלה, אמר זה לשונו מאי ובוזי יקלו, דא הוא מאן דלא ידע לייחדא שמא קדישא ולקשרא קשרא דמהימנותא ולאמשכא ברכאן לאתר דאצטריך ולאוקיר שמא דמאריה, וכל מאן דלא ידע לאוקיר שמא דמאריה טב ליה דלא אברי. וכיוצא בבחינה זו מה שאמר הכתוב (ישעיה כט, יג) בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני, ופירשו כי המדות העליונות כבודם הוא על ידי הארת הנשמה העליונה נשמה לכל הנשמות בהם, ולכן בהיות האדם דבק במחשבת לבו הוא דבק בפנימיות, וגורם שהמחשבה תתפשט בתוך המדות, ועל ידם מתפשט א"ס וכ"ע ונעשה הכל אחדות אחד, אבל אם הלב אינו שם נמצאו הדברים כגוף בלא נשמה והם כמו כלים נשברים שאין בהם תוכיות.

ס״העוד שם (וילך רפה, א) אמר רבי יהודה ובוזי יקלו, מאן דלא ידע לאוקיר שמא דמאריה ולא אתכוון באמן דתנינן גדול העונה אמן יותר מן המברך, עכ"ל לעניננו. ועוד לקמיה, תאנא כל מאן דשמע ברכה מההוא דמברך ולא אתכוון באמן עליה אתמר ובוזי יקלו, כד"א (מלאכי א, ו) לכם הכהנים בוזי שמי, ובשעתא דאצטריך מאי עונשיה, כמא דלא פתח ברכאן לעילא כך לא פתחין ליה, ולא עוד אלא כד נפיק מהאי עלמא מכרזי קמיה ואמרי טרוקו גלי קמיה דפלניא ולא ליעול ולא תקבלון ליה ווי ליה ווי לנשמתיה, עכ"ל. ועוד האריכו בעונש מי שאינו עונה אמן לקמיה.

ס״ווכלל היוצא מכלל המאמר לענין מעשה, כי מלבד הפשט המובן מדבריו שהוא שצריך לכוון באמן בין שיהיה הכוונה לפי הפשט, או על דרך הסוד שהוא היותר נראה, כאומרו כמא דלא פתח ברכאן וכו', צריך ליזהר שלא לדבר בחזרת ש"צ י"ח ברכות, מפני שהם ברכות סמוכות זו לזו ואם ידבר בעניניו יטריד דעתו ולא יוכל לכוון באמן אפילו לפי הפשט, וכן בכל ברכה וברכה משאר הברכות לא ישיח מתחלת הברכה עד סופה כדי שיכוון באמן כראוי. ומלבד זה צריך ליזהר בחזרת ש"צ י"ח ברכות שהוא פגם גדול כמו שיתבאר בענין התפלה.

ס״זעוד מענין ובוזי יקלו, פירשו בריש פרשת ואתחנן (רס, ב) שהוא הפותח עיניו בשעה שהוא מתפלל, זה לשונו ובוזי יקלו, האי מאן דאסתכל בשכינתא בשעתא דאיהו מצלי, ושאר לשונו העתקנו בשער קדושה שלהי פרק ח.

ס״חובמדרש (רבה נשא ח, ג) פסוק איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם (במדבר ה, ו), אמר על פסוק כי מכבדי אכבד, זה לשונו דבר אחר כי מכבדי אכבד, בגרים, הם מכבדים להקב"ה שמניחים מעשיהם הרעים ובאים וחסים תחת כנפי השכינה הקב"ה מכבדם, ללמדך שכל המיישר אורחותיו הוא מכבד להקב"ה, שנאמר (תהלים נ, כג) זובח תודה יכבדנני, ואומר (ירמיה יג, טז) תנו לה' אלהיכם כבוד בטרם יחשיך וגו', ובוזי יקלו אלו הרשעים, שהרי סרים מאחרי המקום, הקב"ה מקילם, עכ"ל.

ס״טעוד מענין כבוד ה', אף על פי שלא נזכר מלת כבוד, הוא לקום לענות אמן יהא שמיה רבא וגו', וברכו, וזה נתבאר בירושלמי, קום כי דבר ה' אליך (ע' שופטים ג, כ) מכאן אמר רבי אלעזר כד ענו אמן יהא שמיה רבה וכל דבר שבקדושה בעי למיקם ארגלוי, עכ"ל.

ע׳עוד מענין כבוד ה' הוא אזהרה לכותב את השם שיכוון בו כראוי, והרבה החמיר הרשב"י ע"ה בפרשת אחרי מות (סה, ב) בענין זה, זה לשונו אמר ליה אלעזר ברי מכאן ולהלאה אזדהר דלא למכתב שמא קדישא אלא כדקא יאות, דכל מאן דלא ידע למכתב שמא קדישא כדקא יאות ולקשרא קשרא דמהימנותא קשרא דחד בחד בגין לייחדא שמא קדישא עליה כתיב (במדבר טו, לא) כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת וגו', עכ"ל לעניננו.

ע״אעוד מענין כבוד ה', מה שפירש הרשב"י (ויגש רז, ב) שמי שאינו קם לעסוק בתורה מחצות לילה ואילך הוא מבטל כבוד ה' ונקרא נזוף, ולקמן העתקנו לשונו.

ע״בעוד ליזהר שלא לדבר שיחת חול בבית הכנסת, כמו שאמרו בפרשת תרומה (קלא, ב) דמאן דאשתעי בבי כנשתא נהיג קלנא בתקונא עלאה דלעילא, ושאר לשונו נעתיק במקומו.

ע״געוד בחינה ז' בענין הכבוד, והוא מה שאמר הכתוב (תהלים נ, כג) זובח תודה יכבדנני, ואמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין מג, ב) אמר ריב"ל הזובח יצרו ומתודה כאלו כבדו להקב"ה בשני עולמות, שנאמר זובח תודה יכבדנני, יכבדני אין כתיב כאן אלא יכבדנני, עכ"ל.

ע״דעוד נמצא בחינה ח' לענין מעשה, מה שאמר הנביא (ישעיה כד, טו) על כן באורים כבדו ה', וכן אמרו במקום אחר (שופטים ט, ט) ויאמר להם הזית החדלתי את דשני אשר בי יכבדו אלהים ואנשים, ואף על פי שזה נאמר לענין משל, לא נכתב בנביאים מלה לבטלה אלא ודאי כולם נוגעים לענין מעשה.

ע״הובמדרש מצאנו סמך לענין זה הובא בילקוט פרשת בהעלותך (רמז תשיט) נרות של בשר ודם של חרס או של נחשת הכל לפי כבודו של אדם, וכבוד השבת נרותיה הם כבודה, אם שמרתם נרות של שבת אני מראה לכם נרות של ציון, שנאמר (צפניה א, יב) בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות, ואיני מצריך לכם לראות באורה של חמה, אלא בכבודי אני מאיר לכם, שנאמר (ישעיה ס, יט) לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם ולנוגה הירח לא יאיר לך והיה לך ה' לאור עולם, והאומות עתידים להיות מהלכים לאורכם, שנאמר (שם ס, ג) והלכו גוים לאורך, ואי זה אור הקב"ה מאיר לישראל, באור הצדקה, שנאמר (מלאכי ג, כ) וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה, וכל כך למה בזכות הנרות שהם מדליקים בשבת, תדע לך כמה חביבה היא מצות הנרות לפני הקב"ה, שאף על פי שאין הקב"ה צריך אורה הוא מצוה למשה שיזהיר לאהרן (במדבר ח, ב) דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות, עכ"ל.

ע״וובסוף דבריו יש נפקותא גם כן לנרות שאנו מדליקים בבית הכנסת שהוא דוגמת בית המקדש, שאמר תדע לך כמה חביבה היא מצות נרות לפני הקב"ה שהוא מצוה למשה וכו', וזה היה לבית המקדש או למשכן.

ע״זעוד במעלת הנרות, במדרש (ויקרא רבה לא, ד) זה לשונם דבר אחר צו את בני ישראל (ויקרא כד, ב), בר קפרא פתח כי אתה תאיר נרי (תהלים יח, כט), אמר הקב"ה לאדם נרך בידי ונרי בידך, נרך בידי שנאמר (משלי כ, כז) נר ה' נשמת אדם, נרי בידך להעלות נר תמיד, אלא אמר הקב"ה אם הארת נרי הריני מאיר נרך, הוי צו את בני ישראל, עכ"ל. ולכן ראוי להדליק נרות בבית הכנסת. ועוד במדרש (שהש"ר ב, יח) שעובד אדום נתברך בשביל שכבד הארון, שהיה מדליק נר אחד שחרית ונר אחד ערבית.

ע״חעוד נמצא בחינה ט' לענין הכבוד, והוא בענין הצדקה, אמר שלמה המלך ע"ה (משלי יד, לא) ומכבדו חונן אביון, והטעם כי העניים והאביונים הם מאנין תבירין דילה והשכינה דרה בהם, כמו שאמר (ישעיה נז, טו) מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח, ולכן המכבד לעניים בממונו מכבד לשכינתו, ועוד נאריך בענין הצדקה בשער המיוחד לו בעזרת ה'.

ע״טעוד בחינה י', בענין כבוד אב ואם, בילקוט פרשת ואתחנן (סי' תתל) זה לשונו דבר אחר זכור את יום השבת - כבד את אביך ואת אמך, וכי מה ענין זה לזה, אלא ללמדך שכל מי שמכבד אביו ואמו אין חלולי שבתות באות על ידיו, שנאמר (ישעיה נו, ב) אשרי אנוש וגו' אל תקרי מחללו אלא מחול לו, אל יאמר אדם הואיל ואבי שבשמים הקדימני תחלה אעשה רצון אבי שבשמים ואניח כבוד אבי וכבוד אמי, כל המבקש ימים ועושר ונכסים וכבוד וחיים בעולם הזה ובעולם הבא וחיים רבים לעולם הבא יעשה רצון אביו שבשמים ויכבד אביו ואמו. דבר אחר כבד את אביך, קיימו יצחק, בשעה שהיה מושלך לפני אביו כשה לטבח יובל. דבר אחר כבד את אביך, קיימו יוסף, שנאמר (בראשית לז, יב) ויאמר ישראל אל יוסף הלא אחיך רועים בשכם.

פ׳דבר אחר כבד את אביך ולא תרצח, וכי מה ענין זה לזה, אלא ללמדך אם יש לו לאדם ואינו זן ומפרנס אביו ואמו כאלו הוא רוצח לפני המקום. דבר אחר כבד את אביך ולא תנאף, ללמדך שאם יש לו לאדם ואינו מכבד אביו ואמו כאלו הוא נואף לפני המקום. דבר אחר כבד ולא תגנוב, אם אינו עושה רצון אביו ואמו כאלו הוא גונב נפשות לפני המקום. דבר אחר כבד ולא תענה, כל שאינו מפרנס אביו ואמו כאלו הוא מעיד עדות שקר לפני המקום, עד כאן לשונו.

פ״אובילקוט פרשת ויגש (רמז קנב) בפסוק (בראשית מו, א) ויסע ישראל וכל אשר לו וגו', זה לשונו אמר רבי יהושע בן לוי, חזרתי על כל בעלי אגדה שבדרום שיאמרו לי פסוק זה ולא אמרו לי, עד שבאתי אצל יהודה בן פדייה בן אחותו של בן קפרא ואמר לי, הרב והתלמיד שהיו מהלכין בדרך, בתחלה שואלים בשלום התלמיד ואחר כך בשלום הרב, אמר רב הונא כי אתא ר' יהושע בן לוי לטבריא שאליה לרבי יוחנן ולר' שמעון בן לקיש, ר' יוחנן אמר שחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו, וריש לקיש אמר על ברית השבטים הקריב, עכ"ל.

פ״בעוד יש ליזהר בכבוד הזקנים, כמו שנאמר (ישעיה כד, כג) ונגד זקניו כבוד, ואמרו רבותינו ז"ל בספרי (בהעלותך פיסקא לד) לא במקום אחד ולא בשני מקומות אתה מוצא שהקב"ה חולק כבוד לזקנים, אלא בכל מקום, בסנהדרין אספה לי שבעים איש מזקני ישראל (במדבר יא, יו), כיוצא בו (שמות ג, יו) לך ואספת את זקני ישראל, ואל משה אמר עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהו ושבעים מזקני ישראל (שם כד, א), ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל (ויקרא ט, א). רבי שמעון בן יוחאי אומר מנין שאף לעתיד לבא חולק כבוד לזקנים, שנאמר (ישעיה כד, כג) ונגד זקניו כבוד, נגד מלאכיו נגד נביאיו לא נאמר, אלא נגד זקניו, וכן אתה מוצא שהקב"ה מצטער על זקן אחד כנגד כל ישראל, שנאמר (ישעיה מז, ו) קצפתי על עמי חללתי את נחלתי, יכול מחוללין על הכל, תלמוד לומר על זקן הכבדת עולך, והלא דברים קל וחומר, אם מי שאמר והיה העולם עתיד לחלוק כבוד לזקנים, על אחת כמה וכמה שבשר ודם צריך לחלוק כבוד לזקנים, עכ"ל לעניננו.

פ״גומיהו יש מחלוקת בין התנאים (קדושין לב, ב) יש מי שסובר שכל שיבה במשמע, ויש סוברין שדוקא זקני תורה. ובילקוט (כי תשא רמז שצג) על פסוק (שמות לג, ז) והיה כל מבקש ה' יצא אל אוהל מועד, מלמד שכל מי שרואה פני זקן כאלו מקבל פני שכינה, עכ"ל. נראה דעל זקן תורה אמר, שהרי משה רבינו ע"ה זקן תורה היה. וכן בענין זה הובא בילקוט (ע' ילקוט שמואל סי' צו) בפסוק (שמ"א ב, יא) והנער שמואל משרת את ה' את פני עלי הכהן, נראה דוקא זקן תורה.

פ״דובמדרש (רו"ר ו, ב) אמרו על פסוק (רות ג, י) ברוכה את לה' בתי, זה לשונו ר' יוחנן אמר לעולם אל ימנע אדם עצמו מלילך אחר זקן שיברכהו, בועז בן פ' שנה היה ולא נפקד, כיון שנתפללה עליו אותה צדקת נפקד, רות בת מ' שנה היתה ולא נפקדה כיון שברכה אותו צדיק נפקדה, ברוכה את לה' בתי, עכ"ל.

פ״הוכמו שאנו מצווים לכבד התורה ולומדיה כך צריך ליזהר שלא לכבד את הרשעים, שנאמר (במדבר כד, יא) אמרתי כבד אכבדך והנה מנעך ידו"ד מכבוד, ובודאי שלא נכתבו דברי בלק בתורתינו לחנם אלא לנפקותא, ועוד שנזכר בתוכם שם ידו"ד באומרו מנעך ידו"ד מכבוד. והטעם, כי מה שאנו מצווים לכבד ללומדי התורה ולזקניה מפני שאור כבוד ה' שופע בהם, והמכבדם מכבד את ידו"ד, והרשע כיון שהוא מסולק מהקדושה אין לכבדו אלא אדרבה מצוה לשנאותו ולבזותו כדי להכניע הקליפה, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קלט, כא) הלא משנאיך ה' אשנא וגו'. ולכן ראוי ליזהר שלא לתת שלום לאדם רשע, וכן פירש רשב"י (וארא כג, ב) על פסוק (שמ"א כה, ו) אתה שלום וביתך שלום, הקשו וכי דוד לא היה יודע שנבל היה רשע, והיאך היה מקדים לו שלום והיה קוראו חי, ותירצו כי מה שאמר דוד אתה שלום על הקב"ה אמר, כמו שפירשו שם, והקב"ה הוא הנקרא חי וכו', ואמר מכאן אוליפנא דהא לבר נש חייבא אסיר לאקדמא ליה שלם, ואי אצטריך יקדים ליה כדוד דבריך ליה לקב"ה ואתחזי דבגיניה קאמר, ואי תימא דרמאות הוה, לאו דהא כל מאן דסליק ליה לקב"ה ואתחזי דבגיניה קאמר לאו רמאות הוא, ומאן דאקדים שלם לזכאה כאילו אקדים ליה לקוב"ה, עכ"ל. ומה שאמר דהא כל מאן דסליק ליה לקוב"ה, כעין זה פירשו רבותינו ז"ל (ע"א טז, ב) דקאמר נאמן עלי הדיין, ובעונש החנפים נרחיב בשער הקדושה פרק יב ע"ש.

פ״ועוד יש בחינה י"א בכלל הכבוד, ליזהר מכל דבר שיש בזוי כבודו ית' או קלון, כי הפך הכבוד הוא הבזוי והקלון, כאומרו (שמ"א ב, ל) כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו.

פ״זצריך ליזהר במה שאמר הכתוב פרשת שלח לך (במדבר טו, לא) כי דבר ה' בזה וגו' הכרת תכרת וגו' ופירשו ז"ל בו כמה דרכים, ובכולם צריך ליזהר, אמרו בפיסקא האומר אין תורה מן השמים (סנהדרין צט, א), זה לשונם תנו רבנן כי דבר ה' בזה, זה האומר אין תורה מן השמים, דבר אחר זה אפיקורוס. ואת מצותו הפר, זה המפר ברית מילה. הכרת תכרת, הכרת בעולם הזה תכרת בעולם הבא, מכאן אמר רבי אלעזר המודעי, המחלל את הקדשים, והמבזה את המועדות, והמפר בריתו של אברהם אבינו, והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה, והמלבין פני חבירו ברבים, אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים כמשה רבינו ע"ה אין לו חלק לעולם הבא.

פ״חתניא אידך, כי דבר ה' בזה, זה האומר אין תורה מן השמים, ואפילו אומר כל התורה מן השמים חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקדוש ברוך הוא אלא משה מפי עצמו אמרו, זהו דבר ה' בזה. אפילו אמר כל התורה מן השמים חוץ מדקדוק זה, מגזרה שוה זו, זהו דבר ה' בזה. תניא היה רבי מאיר אומר כל הלומד תורה ואינו מלמדה לאחרים זהו דבר ה' בזה. רבי נתן אומר כל שאינו משגיח על המשנה. רבי נהוראי אומר כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק. רבי ישמעאל אומר זה העובד ע"א, מאי משמע דתנא דבי רבי ישמעאל זה המבזה דבור שאמר ליה הקב"ה למשה בסיני אנכי ה' וגו' לא יהיה לך אלהים אחרים וגו', עכ"ל.

פ״טובענין אפיקורוס אמרו שם, ואפיקורוס - רב ורבי חנינא דאמרי תרווייהו זה המבזה תלמידי חכמים. ריב"ל ורבי יונתן אומרים זה המבזה את חבירו בפני ת"ח, ואמרו שם, איכא דמתני לה אסיפא, המגלה פנים בתורה שלא כהלכה, רב ורבי חנינא דאמרי זה המבזה פני ת"ח. רבי יונתן וריב"ל אמרי זה המבזה פני חבירו בפני ת"ח. בשלמא למאן דאמר מבזה ת"ח עצמן מגלה פנים בתורה הוי, היינו דמבזה חבירו בפני ת"ח אפיקורוס הוי. אלא למאן דאמר מבזה חבירו בפני ת"ח מגלה פנים בתורה הוי, אפיקורוס כגון מאן, אמר רב יוסף דאמר מאי אהנו לן רבנן לדידהו קארו לדידהו תאנו, אמר ליה אביי ההוא אפיקורוס הוי (פירוש בתמיה) ההוא מגלה פנים בתורה הוי, דכתיב (ירמיה לג, כה) אם לא בריתי יומם ולילה וגו', (פירוש שהחכמים מקיימים העולם), רב נחמן בר יצחק אמר מהכא נמי שמעת ליה (בראשית יח, כו) ונשאתי לכל המקום בעבורם, אלא כגון מאן (פירוש מי נקרא אפיקורוס), כגון דיתיב קמי רביה ונפלה שמעתא בדוכתא אחריתי, (פירוש נזכר הלכה שקראו רבו במקום אחר), ואמר הכי אמרינן התם, ולא אמר הכי אמר מר התם. רבא אמר כגון דבי בנימין אסייא דאמרי מאי אהנו רבנן, מעולם לא שרו לן עורבא ולא אסרו לן יונה (פירוש לא אמרו שום חידוש להתיר העורב ולאסור היונה). רב פפא אמר כגון דאמר הני רבנן (פירוש שהוא לשון בזוי), רב פפא אשתלי ואמר הני רבנן ויתיב בתעניתא, רב נחמן אמר זה הקורא לרבו בשמו, שנאמר (מל"ב ח, ה) ויאמר גחזי אדוני המלך זאת האשה וזה בנה אשר החיה אלישע, עכ"ל.

צ׳עוד יש בחינה י"ב בענין הכבוד, והוא לכבד לקונו בהלל ושבח, כמ"ש (תהלים כט, ט) ובהיכלו כלו אומר כבוד, ובענין זה הארכנו בשער אהבה בענין השמחה, כי שם מקומו.

צ״אועל כלל בחינת הכבוד שביארנו אמר בתנא דבי אליהו והובא במדרש (במ"ר ה, ט) זה לשונו אליהו אומר, נתקבצו ויצאו למלחמה ונפלו מהם נ' אלף איש, ונפלה בה סנהדרי גדולה עמהם, מי הרג אותם הוי אומר לא הרג אותם אלא אנשי בית שמש על שראו בארון, ולכך הזהיר בני קהת (במדבר ד, כ) ולא יבאו לראות וגו'. אמר הקב"ה כשם שעשיתי לבני קהת על שהיו יראים אותי, כבדתים וחלקתי להם כבוד והזהרתי עליהם להציל ממות נפשם, כך כל מי שהוא מתיירא ממני אני מכבדו ואיני מכרית שמו מן העולם, ממי את למד מבני יונדב בן רכב על ידי שעשו רצוני מה כתוב בהם (ירמיה לה, יט) לא יכרת איש ליונדב בן רכב עומד לפני כל הימים, ומה אם אותם שהם גרים כך עשיתי להם, ישראל שהם בני אוהבי בני ידידי על אחת כמה וכמה כשהם עושים רצוני שהם עומדים לפני כל הימים, שנאמר (ישעיה מח, יח) לוא הקשבת למצותי ויהי כנהר שלומך וגו' ואומר (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום, עכ"ל.

צ״בוראינו לתשלום השער הזה לבאר פסוקי היראה אשר בתורה נביאים וכתובים הנוגעים למעשה.

צ״גהיראה הראשונה בתורה בחטא אדם הראשון הוא (בראשית ג, י) ואירא כי עירום אנכי ואחבא, והענין כי אדם הראשון קודם חטאו היה מלבושו כתנות אור, ואחר חטאו הוסר ונפשט האור העליון ממנו ונתגשם ונתלבש בכתנות עור, וזהו ואירא - נתיירא כי ראה עצמו ערום מהאור העליון. וכן כל אדם צריך שיהיה לו בחינת היראה הזו שלא יגרום בעונו שתסתלק אור השכינה ממנו, כי על ידי עסק התורה והמצוה האדם מושך עליו אור השכינה, ואם ח"ו חוטא תסתלק ונשאר ערום, וזו בחינה אחרת בענין יראת חטא מלבד מה שפירשתי.

צ״דהשנית ליזהר ביראת השם כל היום, שנאמר (משלי כג, יז) כי אם ביראת ה' כל היום, וכתב החסיד רבינו יונה באגרת התשובה עמוד גדול לענין התורה, שלא תמוש כל היום יראת שמים מנגד עיניך, שנאמר כי אם ביראת ה' כל היום, ופשט הכתוב צריך אנו לומר שכך הוא, אל יקנא לבך בחטאים כי אם ביראת ה' כל היום, פירוש אל יקנא בחוטאים אלא במי תקנא כי אם ביראת ה' במעלת יראת ה', לומר למה לא אהא אני ירא את ה' כל היום, והיינו כי חטאים הם חסרי השלמות, כענין והייתי אני ובני שלמה חטאים, כי אם ביראת ה' - כאותם שיש להם יראת ה' כל היום, נראה שצריך להיות ירא השם כל היום. והמזכיר לאדם היראה הוא שיהיה בתפילין כל היום, אם היה אפשר או לפחות בשעות שהוא עוסק בתורה שהוא פנוי מעסקי העולם.

צ״הוילמד שצוה הקב"ה למלך (דברים יז, יט) והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו, למען ילמד ליראה את ה' וגו' ופירשו ז"ל שלעולם היה ספר תורה עמו, ולכך היה מוזהר לו היראה, וזהו למען ילמד, וזה לשונם בתוספתא (סנהדרין ד ד) יוצא למלחמה והיא עמו, נכנס היא עמו, יושב בבית היא אצלו, נכנס לבית המים ממתנת לו על הפתח, וכן דוד אומר (תהלים טז, ח) שויתי ה' לנגדי תמיד וגו'. ר"י אומר ספר תורה מימינו ותפלין משמאלו. ואמר עוד שם לקמיה, אם כן למה נאמר (דברים יז, יח) וכתב לו את משנה התורה הזאת, מלמד ששתי תורות כותב לו, אחת שנכנסת ויוצאת עמו ואחת שמונחת לו בתוך הבית, זו שנכנסת ויוצאת עמו לא תכנס עמו לא למרחץ ולא לבית המים, שנאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו, במקום הראוי לקרות בו, והלא דברים קל וחומר ומה אם מלך ישראל שלא עסק אלא בצרכי צבור נאמר בו, והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו, שאר בני אדם על אחת כמה וכמה.

צ״ווכיוצא בו (שם לד, ט) ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו וגו', וכן הוא אומר יהושע בן נון נער (שמות לג, יא), וכן הוא אומר (יהושע א, ח) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, והלא דברים קל וחומר ומה יהושע בן נון שעסק בכבוש הארץ ועומד לחלקה לישראל נאמר בו לא ימוש וגו' שאר בני אדם על אחת כמה וכמה, עכ"ל.

צ״זהרי שהמלך היה צריך ספר תורה עמו, ולדברי רבי יהודה גם כן תפלין, וכיון שאי אפשר בספר תורה שלא נצטוינו בו, ראוי לקיים התפלין, ולכך החכמים הראשונים היו זהירים בתפלין כל היום.

צ״חוהנה בודאי המזכיר לאדם היראה הוא עסק התורה, שהרי אמרו (אבות פ"ב מ"ה) אין בור ירא חטא, ומכאן תראה כמה חיוב מוטל עלינו לעסוק בתורה, וממנה יתעורר יראה שהיא נקראת יראת ה' שנאמר (תהלים יט, י) יראת ה' טהורה עומדת לעד, וכל מציאות ספר תורה ותפלין הוא להזכיר לעסוק בתורה בתמידות, שנאמר (שמות יג, ט) למען תהיה תורת ה' בפיך, והיינו לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, כדפירש במאמר.

צ״טהשלישית להיות מצוי בבית הכנסת אם לתפלה ואם לעסק התורה אם אפשר, שהבא לבית הכנסת נקרא ירא את ה' שנאמר (ישעיה נ, י) מי בכם ירא ה' שומע בקול עבדו אשר הלך חשכים ואין נוגה לו, ופירשו רבותינו ז"ל במסכת ברכות (ו, ב) שזה נאמר על מי שהוא רגיל לבא לבית הכנסת ויום אחד לא בא, זה לשונם אמר רבין בר רב אדא אמר רב חסדא כל הרגיל לבא לבית הכנסת ויום אחד לא בא הקב"ה משאיל עליו, שנאמר (ישעיה נ, י) מי בכם ירא ה' שומע בקול עבדו אשר הלך חשכים ואין נוגה לו יבטח בשם ה' וישען באלהיו, אם לדבר מצוה הלך נוגה לו, ואם לדבר רשות הלך אין נוגה לו, מאי טעמא דהוה ליה לבטוח בשם ה' ולא בטח. ובזוהר בפרשת בלק (קצו, א) ענין מתוק בפירוש פסוק זה, תעיינהו משם כי נוגע לענין דרש.

ק׳והטעם שיקרא ירא ה' הבא לבית הכנסת, מפני שבית הכנסת הוא מקדש מעט שעליו נאמר (ויקרא יט, ל) ומקדשי תיראו. ועוד מקום היראה מחמת הדין הוא בבית הכנסת, ששם שורה אש נוגה על ראשיהם של ישראל, כמו שנאריך במקומו.

100

ק״אהרביעית להתקרב לכל מי שהוא ירא ה', ולהתרחק ממי שאינו ירא את ה' אפילו מלדבר עמו דרך חברה, וזה נלמד ממה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קיט, סג) חבר אני לכל אשר יראוך וגו', והטעם כי בהתקרבו אל הטובים ילמד ממעשיהם, ועוד השכינה הנקראת יראה עמהם, ותתנוצץ בו אור השכינה, וההפך ורועה כסילים ירוע (משלי יג, כ), ודבר זה נלמד ממה שאמרו ז"ל (יומא ט, ב) מאן דאישתעי ריש לקיש בהדיה הוו מהימני ליה בלא שטר ובלא עדים.

101

ק״בהחמישית כתיב (תהלים לד, יב) לכו בנים שמעו לי יראת ה' אלמדכם מי האיש החפץ חיים וגו' נצור לשונך מרע וגו', נראה שתחלת המדרגות שיעלה האדם ביראה הם אלו בתחלה נצור לשונך מרע וגו', הב' סור מרע ועשה טוב, הג' בקש שלום וגו', והרחבנו בביאור הפסוקים בשער הקדושה בפרק י' וי"א. הב' סור מרע, גם זה נוגע ליראה וביארנו עניינו בפרק רביעי משער זה, בקש שלום הוא לענין ועשה טוב ושם ביארנוהו.

102

ק״גהשישית ביאר הנביא ישעיה ע"ה באמרו (ישעיה כט, יג) ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה, נראה שצריך האדם לחקור ולידע באמיתות למי הוא עובד וממי הוא ירא, כענין מה שצוה דוד ע"ה לשלמה ע"ה (דה"א כח, ט) דע את אלהי אביך ועבדהו, והטעם, כי העובד דרך מצות אנשים מלומדה פעם יעשה ופעם לא יעשה, ואין לבו תקוע באמונה, ואם יבא כותי או אחר כמוהו ויסתור לו אמונתו מכח ראיות וקושיות אפשר שינוצח, אמנם העובד בידיעת לבו לא ינוצח בשום פנים, ועונש העובד מצות אנשים מלומדה ביאר הנביא אחר כך באומרו (ישעיה כט, יד) לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר, ביען שהיא מדה כנגד מדה, כיון שלא רצו להתחכם בתורה לדעת ענין יראת הבורא באמיתות כך תאבד החכמה מהחכמים.

103

ק״דועד"ה, שמקום היראה הוא י' כמבואר בפרק ב משער זה, ולכן צריך להתחכם ביראה ולא תהיה מצות אנשים מלומדה, ולזה אמר (אבות פ"ב מ"ה) אין בור ירא חטא, ואם לאו ח"ו תתעלם החכמה שהיא מקור היראה.

104

ק״הוכן העונש הזה חוזר גם כן למה שנאמר בראש הפסוק, יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי וגו', כי כיון שהוא מדבר עם אלהיו ובינת לבו אין עמו, לכן עונשו שבינת נבוניו תסתתר, ובזה כל הפסוק מדוקדק ואין בו שום יתור.

105

ק״וועל דרך זה צריך גם כן ליזהר באמירת תפילתו וברכותיו שיהיו בכוונה שלא יהיו מצות אנשים מלומדה, ואמר (ישעיה כט, יג) בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני וגו'. ואמרו בספר החסידים (סי' מו) מעשה באדם אחד שמת לפני זמנו כמה שנים, לאחר שנים הרבה נתגלה בחלום לאחד מקרוביו, שאל לו איך אתה נוהג בעולם שאתה שם, אמר לו בכל יום דנים אותי על שלא הייתי מדקדק בברכת המוציא ובברכת הפירות וברכת המזון בכוונת הלב, ואומרים לי להנאתך נתכוונת. שאלו והלא אין משפט רשעי ישראל אלא שנים עשר חדש וכבר עברו עליך יותר ועדיין דנין אותך, אמר ליה אין דנין אותי פורעניות חזקים כמו בשנים עשר הראשונים, עד כאן לשונו.

106

ק״זוממעלות היראה הוא בעולם הבא, מה רב טובך אשר צפנת ליראיך (תהלים לא, כ), ובעולם הזה היותו מושגח בעינא פקיחא עינא דאריך אנפין, דכתיב (שם לג, יח) הנה עין ה' אל יראיו למיחלים לחסדו, (שם קג, יא) כי כגבוה שמים על הארץ גבר חסדו על יראיו וגו', וכן (שם קג, יג) כרחם אב על בנים רחם ה' על יראיו. והטעם כי הירא גורם כפיית הדינים כמו שפירשה בפירוש דוד המלך ע"ה, ולכן ראוי שימשכו עליו רחמים.

107

ק״חוממעלותיה מה שנזכר במזמור (תהלים קיב, ב) אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד גבור בארץ יהיה זרעו וגו'. וממעלותיה שהיראה גורמת תוספת חיים, כדכתיב (משלי י, כז) יראת ה' תוסיף ימים, וכן אמרו במדרש פסיקתא (דרב כהנא סי' כז) על פסוק (תהלים טז, יא) תודיעני אורח חיים שובע שמחות את פניך, אמר רבי יודן אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא, תודיעני אורח חיים, אמר לו הקדוש ברוך הוא דוד חיים את בעי, צפה ליראה, שנאמר יראת ה' תוסיף ימים, עכ"ל.

108

ק״טובזה נכלל הפרק הזה ונכלל השער הזה ברוך ה' לעולם אמן ואמן:

109

ק״ינשלם שער היראה

110