ראשית חכמה, שער היראה ד׳Reshit Chokhmah, Gate of Fear 4

א׳הפרק הזה יהיה בביאור כמה בחינות הם בענין יראת חטא, ראשונה צריך לירא שלא יבא לידו שום חטא אפילו בשוגג, והטעם מפני היות הנפש הויה דקה ורוחנית אצולה ממקום גבוה, כל דבר שיפגום האדם אפילו שוגג מחשיך הנפש, והוא כמשל השופך על בגדיו הלבנים והנקיים קיתון של שמן או של דיו אפילו שוגג, שהכתם מחשיך הבגד ההוא, ועל זה אמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ט, ח) בכל עת יהיו בגדים לבנים ושמן על ראשך אל יחסר.

ב׳והחמירו על זה ואמרו בתנחומא (פ' ויקרא) הובא בילקוט (פ' ויקרא רמז תסד) בפסוק (ויקרא ד, ב) ונפש כי תחטא בשגגה, משל למה הדבר דומה לשני בני אדם שחטאו על המלך, אחד קרתני ואחד בן פלטין, ראה ששניהם חטאו חטא אחד, פינה לקרתני ונתן לבן פלטין איפופוסין, אמרו לו בני פלטין שלו, שניהם חטאו חטא אחד, לקרתני פנית ולבן פלטין נתת איפופוסין, אמר להם, לקרתני פניתי שאינו יודע נימוסי מלכות, אבל בן פלטין בכל יום ויום הוא עומד עמי ויודע נימוסי מלכות, וחוטא. אף כך, הגוף קרתני (בראשית ב, ז) וייצר ה' אלהים את האדם וגו', והנפש בן פלטין מלמעלה, ויפח באפיו נשמת חיים, ושניהם חוטאים, לכך הכתוב מתמיה נפש כי תחטא. מהו בשגגה מכל מצות, ללמדך שכל החוטא בשוגג כאלו עבר על מצות ה', וכן הוא אומר (במדבר טו, כב) וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות, ואומר (תהלים יט, יג) שגיאות מי יבין וגו' גם מזדים חשוך עבדך, שגגת תלמוד עולה זדון, עכ"ל לעניננו. הרי בפירוש שהעונש לנפש מצד שהיה בן פלטין, בן היכל המלך העליון, ויודעת נימוסי מלכות שהיא התורה שמלמדין אותה קודם בואה לעולם.

ג׳ומה שאמר בכל יום ויום הוא עומד עמי, שבכל לילה הנשמה עולה למעלה להגיד על מעשה האדם, וכדפירשו ז"ל (תנדבא"ז פ"א) משוכבת חיקך שמור פתחי פיך (מיכה ז, ה), וכפי זכותה כך רואה למעלה, ומלמדין אותה, כמו שנאריך בזה לפנים בעזרת ה'.

ד׳ואפשר לומר עומד עמי על עסק התורה, שהקורא בתורה עומד עם הקדוש ברוך הוא, כענין מה שפירשו ז"ל (תנדבא"ר פי"ח) על (איכה ב, יט) שפכי כמים לבך נכח פני ה', הקורא ושונה הקדוש ברוך הוא יושב כנגדו וקורא ושונה עמו וכו', ומצד זה יודע נמוסי מלכות, וראשון נראה לי עיקר.

ה׳ולפי דברי המדרש הזה אין לגוף עונש. ויש חולקים עליו במדרש ויקרא רבה (ד, ה) ואומרים שהנשמה והגוף שניהם נענשים כאחד, והביאו לזה משל החיגר והסומא, ועל זה נאמר (תהלים נ, ד) יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו, יקרא אל השמים מעל להביא את הנשמה, ואל הארץ להביא הגוף, ואחר כך לדין עמו. וכן פירשו גם כן רבותינו ז"ל (סנהדרין צא, ב), נראה היות סברא זו יותר מוסכמת.

ו׳ונחזור לעניננו, כי מוכח מדברי המדרש היות האדם נענש משני פנים, הא' מפני היות נפשו רוחנית, בן מלך, והיה ראוי להסתכל בכבוד המלך העליון, ואפי' אם חטא בשוגג נענש כאלו עבר במזיד מפני ששגגת תלמוד עולה זדון, ומה שאמר וכן הוא אומר (במדבר טו, עב) וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות, יובן במה שאמרו ברעיא מהימנא והובא פרשת נשא (קכד, א) זה לשונם וכל מאן דקיים פקודא חד כדקא יאות, כאלו מקיים רמ"ח פקודין דעשה, דלית פקודא דלאו איהו כלילא מכלהו רמ"ח, עכ"ל. והנה מהקיום נדע העונש על העובר, כי העובר על מצוה אחת כאילו עובר על כלם, והיינו וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות.

ז׳ובזוהר (ויקרא יג, א) ביאר על פסוק זה (ויקרא ד, ב) נפש כי תחטא בשגגה, ענין נוגע לדרוש שלנו, וראיתי להעתיקו אף שהוא ארוך, מפני רב תועלתו לענין היראה והתשובה, והוא ע"ד מה שנתבאר במדרש שהעתקנו, וזה לשונו נפש כי תחטא, רבי יוסי פתח (שה"ש ב, יז) עד שיפוח היום ונסו הצללים וגו', כמה אית להו לבני נשא לאזדהרא מחובייהו דלא למחטי קמי מאריהון, דהא בכל יומא ויומא כרוזא נפיק וקארי אתערו בני עלמא לבייכו לקמי מלכא קדישא, אתערו לאזדהרא מחובייכו, אתערו נשמתא קדישא דיהב בגוויכו מאתר קדישא עלאה, דתנינן בשעתא דקוב"ה אפיק נשמתא לנחתא בבני נשא אסהיד בה בכמה יעודין בכמה קסטורין בגין לנטרא פקודוי, ולא עוד אלא דאעבר לה באלף ותמניא עלמין לאשתעשעא ולמחמי בהו יקרא דאינון דמשתדלי באורייתא, נפקא וקיימא קמי מלכא בלבוש יקר, ולבתר הכי בדיוקנא דהאי עלמא בההוא נהורא עילאה אסתכלת ביקרא דמלכא כל יומא ואעטר לה בכמה עטרין. בשעתא דמטי זמנא לנחתא לעלמא, עבדת מדורא בגנתא דעדן תלתין יומין למחמי יקרא דמאריהון דצדיקיא וסלקא לאתרה, ובתר דא נחתת לעלמא, אעטר לה מלכא קדישא בשבע עטרין עד דאתת ועאלת בגו גופא דבר נש, ותבת בהאי עלמא ואשתדלת בחשוכהא. אורייתא תווהה עלה ואמרת ומה כל יקרא דא וכל אשלמותא אשלים לנפשת מלכא עילאה והיא חבאת קמיה, נפש כי תחטא - מה דין הוא דתחטא. אמר רבי יוסי, נפש כי תחטא אהדרנא לקרא עד שיפוח היום, עיטא להאי נפש לאזדהרא מחובהא ותיתוב לאתדכאה עד שיפוח היום, עד שלא יפוח יומא דהאי עלמא וייתי ההוא יומא תקיפא דיתבע לה מלכא דינא לנפקא מהאי עלמא.

ח׳ונסו הצללים, דא הוא רזא דחברייא דקא אמרי, בשעתא דמטי זמנא דבר נש לנפקא מן עלמא צולמא דבר נש אתעבר מניה, הה"ד (שה"ש ב, יז) עד שיפוח היום, עד דינשוף יומא לנפקא מהאי עלמא, ונסו הצללים דאתעבר צולמא ויתיב קמיה מאריה.

ט׳רבי אלעזר אמר, תרין צולמין אית ליה לבר נש כד איהו בקיומיה, חד רברבא וחד זעירא ומשתכחי כחדא, כדין הוא בר נש בקיומיה, ועל דא ונסו הצללים כתיב, כדין בעי בר נש לאסתכלא בעובדוי ולתקנא לון קמי מאריה ויודי עלייהו, בגין דקוב"ה אקרי רחום וחנון ומקבל לאינון דתבין קמיה, ודא הוא עד שיפוח היום ונסו הצללים, דכיון דאינון צללין מתעברן מניה ואיהו תפיס בקולרא תשובה היא, אבל לא מעליא כל כך כזמנא דקאים איהו בקיומיה, ושלמה מלכא אכריז ואמר (קהלת יב, א) וזכור את בוראיך בימי בחורותיך עד אשר לא יבואו ימי הרעה וגו', ועל דא עד שיפוח היום, דבעי בר נש לאתקנא עובדוי, דכד מטין יומוי לאסתלקא מן עלמא קוב"ה תוהא עליה ואומר ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה, והא אומינא לה באומאה דשמי דלא לשקרא בי ואסהידית בה כד נחתת לעלמא. והוא עד, ודאי מכמה זמנין דאסהדית בה לנטרא פקודי, בגין כך הואיל ובר נש הוא עֵד בשעתא דיתוב קמי מלכא, או ראה או ידע, או ראה אינון חובין דעבד ואסתכל בהו, או ידע בבירורא דמלה דעבר על פקודא דמאריה, אם לא יגיד אם לא יודי עלייהו קמי מאריה, מה כתיב כד יפוק מהאי עלמא, ונשא עונו, וכד ישא עונו האיך פתחין ליה פתחא והאיך יקום קמי מאריה, ועל דא נפש כי תחטא כתיב, עכ"ל.

י׳הרי מבואר במאמר כמה תמיהות הקב"ה מתמיה על הנפש כשלא עשתה רצון יוצרה, מפני שעמדה למעלה וראתה היכל המלך ונמוסיו, והוא על דרך מה שאמר במאמר הראשון מתנחומא שהעתקנו בראש הפרק.

י״אועל דרך זה ביארו עוד במדרש הובא בילקוט (פ' האזינו רמז תתקמב) בפסוק (דברים לב, ב) יערוף כמטר לקחי, זה לשונם וכן היה ר' סימאי אומר כל בריות שנבראו מן השמים נפשם וגופם מן השמים, וכל בריות שנבראו מן הארץ נפשם וגופם מן הארץ, חוץ מן האדם הזה שנפשו מן השמים וגופו מן הארץ, לפיכך עשה אדם תורה ועשה רצון אביו שבשמים, הרי הוא כבריות של מעלה, שנאמר (תהלים פב, ו) אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם, לא עשה תורה ולא עשה רצון אביו שבשמים, הרי הוא כבריות שלמטה, שנאמר (שם) אכן כאדם תמותון. רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר אם יבא מלאך המות ויאמר לי למה נבראתי, אני אומר לו על אומות העולם בראתיך אם לא יקבלו את תורתי, לא על בני, עכ"ל.

י״בעוד בעונש השוגג, נתבאר בגמרא במסכת נזיר (כג, א) ז"ל, כיוצא בו (במדבר ל, יג) אשה הפרם וה' יסלח לה, באשה שהפר לה בעלה והיא לא ידעה, הכתוב מדבר, שהיא צריכה כפרה וסליחה. וכשהיה רבי עקיבא מגיע לפסוק זה היה בוכה, ומה זה שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה צריך כפרה וסליחה, המתכוין לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר על אחת כמה וכמה. ועוד שם, איסי בן יהודה אומר ולא ידע ואשם ונשא עונו, על דבר זה ידוו כל הדווים, עכ"ל.

י״געוד מצאתי מאמר תנא דבי אליהו מדבר בענין היראה, ראיתי להעתיקו הנה, נדפס בילקוט בפרשת לך לך (רמז עו) בפסוק (בראשית טו, ג) ויאמר אברם הן לי לא נתתה זרע וגו', זה לשונו לעולם ישמור אדם בלבו שלא יבא לידי חטא ואפילו חטא הקל, צא ולמד מאבותינו הראשונים שלא ירדו למצרים אלא בשביל דבר קל שדבר אברהם במה אדע, ובשכר יראה קמעא שירא ישמעאל את אביו לא נתן הקב"ה רשות לכל אומה ומלכות שישלטו בבניו, ובשכר שתי דמעות שהוריד עשו נתנו לו את הר שעיר שאין גשמי ברכה פסוקין ממנו לעולם. ובשכר שנטל את כליו והלך לו מפני יעקב אחיו נתנו לו מאה מדינות. ובשכר ששמע יעקב אל יוסף נענש עליו כ"ב שנה. ובשביל מריבה נענשו משה ואהרן. אמרו חכמים אם אש אחזה בלחים מה יעשו יבשים, ועל אותה שעה הוא אומר תפלה למשה.

י״דחזר הקב"ה לרצות את משה, אמר ליה לא אני הוא שאתם בני ואני אביכם, אתם אחי ואני אחיכם, אתם רעי ואני רעכם, אתם דודי ואני דודכם, כלום חסרתי לכם, איני מבקש מכם אלא כשם שבלשתי בעצמי ומצאתי י"א מדות, כך איני מבקש מכם אלא י"א מדות, ואלו הן (תהלים טו, ב) הולך תמים ופועל צדק וגו'.

ט״ושוב חזר הקב"ה לרצות את משה, אמר ליה כלום יש לפני משא פנים, בין גוי בין ישראל, בין איש בין אשה, בין עבד בין שפחה, עשה מצוה שכרה בצדה, שנאמר (שם לו, ז) צדקתך כהררי אל וגו', מכאן אמרו (במ"ר ד, כ) כל המרבה כבוד שמים וממעט כבוד עצמו, כבוד שמים מתרבה וכבודו מתרבה, וכל הממעט כבוד שמים ומרבה כבוד עצמו, כבוד שמים במקומו עומד וכבודו מתמעט.

ט״זמעשה באיש אחד שהיה עומד בבית הכנסת ובנו עומד כנגדו, וכל העם עונין אחר התבה הללויה, ובנו עונה דברים של תיפלה, אמרו לו ראה בנך שהוא עונה דברים של תפלות, אמר להם ומה אעשה לו תינוק הוא ישחק, שוב למחר עשה כך וכל אותן שמנה ימים של חג ולא אמר לו דבר, ולא יצאה אותה שנה ולא שנתים ולא שלשה עד שמת אותו האיש ומתה אשתו ומת בנו ובן בנו ויצאו לו ט"ו נפשות מתוך ביתו ולא נשתייר לו אלא זוג אחד, אחד חגר וסומא ואחד שוטה ורשע.

י״זשוב מעשה באדם אחד שהיה מתחרט שלא קרא ולא שנה, פעם אחת היה עומד בבית הכנסת וכיון שהגיע העובר לפני התבה לקדושת השם, הגביה את קולו ואמר קדוש קדוש קדוש, אמרו לו מה ראית שהגבהת את קולך, אמר להם לא זכיתי לא למקרא לא למשנה ועכשיו שנתנה לי רשות לא אגביה את קולי ותשוב נפשי עלי, ולא יצאה אותה השנה ולא שנתים ולא שלשה עד שעלה אותו האיש מבבל לארץ ישראל, ועשאוהו שר החיל של קיסר, ומינוהו ראש על כל בירניות שבארץ ישראל, ונתנו לו מקום ובנה עיר וישב עליה, וקראו לו קלניא לו ולבניו ולבני בניו עד סוף.

י״חמעשה בכהן אחד שהאכיל את בהמתו תרומה ונפלה עליו אש, ואכלה ממנו שלשים כרים ושלשים בגדים וארבעה ועשרים כדים של יין וששה עשר כדים של שמן ושאר ממון שהיה לו, ובא ועמד לפני חכמים וספר להם מה שאירע לו, אמר להם כהן אני והאכלתי את בהמתי תרומה. ושמעו חכמים ואמרו ברוך המקום שאין לפניו משא פנים, וכי תרומה וקדש שאין להן אוכלים כלום הולכים אלא לשרפה, אמר להם לא כך למדתוני כרשיני תרומה מאכילים אותם לבהמה ולחיה ולתרנגולים, אמרו לו לא אמרו אלא כרשינים שמתחלתן אוכלי בהמה הן, ובשנת רעבון בני אדם אוכלין אותם, לפיכך גזר עליהן דוד. מכאן אמרו כל המאכיל את בהמתו תרומה אפילו מתרומת חוצה לארץ, עליו הכתוב אומר (משלי יט, טז) בוזה דרכיו ימות, ואומר (במדבר יח, לב) ואת קדשי בני ישראל וגו'.

י״טלמדנו מאברהם שמתחלת מעשיו היה ירא מלפני הקב"ה, שנאמר (בראשית טו, א) אל תירא אברם, אין אומרים אל תירא אלא למי שהוא ירא שמים לאמתו. משלו משל למה הדבר דומה, למלך שאמר לבנו צא והרוג את הלסטין הללו, ואם נפלו בידך אל תהנה מממונם כדי שלא יאמרו לא יצא בן המלך להרוג את הלסטין הללו אלא בשביל לקפח את הממון, יצא והרג אותן, בחזרתו יצא אביו לקראתו אמר ליה בני ברוך אתה ותהא לך קורת רוח שלא נהנית מממונם כלום, ועכשיו הרי אני משלם לך מבית גנזי כסף וזהב אבנים טובות ומרגליות וכל כלי חמדה שבעולם. לכך נדמה אברהם אבינו, בשעה שהרג את המלכים יצא מלך סדום לקראתו אמר ליה תן לי הנפש וגו', אמר ליה שוטה שבעולם וכי לכסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות וכל כלי חמדה אני צריך משלך אם מחוט ועד שרוך נעל וגו', לכך נאמר אנכי מגן לך וגו'.

כ׳למדנו מיצחק, שמתחלת מעשיו היה ירא מלפני הקב"ה, בן ע"ה שנה היה יצחק בשעה שנפטר אברהם אבינו, אמר אוי לי שמא אין בי מעשים טובים כמו שהיו באבא ומה תהא עלי מלפני הקב"ה, מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ודבר עמו באותו הלילה, שנאמר (בראשית כה, יא) ויהי אחרי מות אברהם וגו'.

כ״אלמדנו מיעקב שמתחלת מעשיו היה ירא שמים, שנאמר (שם לה, ד) ויתנו אל יעקב את כל אלהי הנכר וגו'. וכן אבותינו הראשונים שנאמר (שמות יד, לא) וירא ישראל את היד הגדולה וגו'. ללמדך שבשכר יראה ובשכר אמונה שהאמינו בו מתחלה עתיד הקב"ה שיבא ויפדה אותם, שנאמר (מיכה ד, י) חולי וגוחי בת ציון וגו', עכ"ל.

כ״בובענין יראת חטא ביאר הרשב"י ע"ה עוד (זוהר בראשית ז, ב) זה לשונו אמאי אקרי יראת ה' בגין דאיהי אילנא דטוב ורע, זכי בר נש הא טוב, ואי לא זכי הא רע, ועל דא שריא בהאי אתר יראה, ודא תרעא למעלה לכל טובא דעלמא, עד כאן לשונו.

כ״גוהכוונה באומרו אמאי אקרי יראת ה', הוא לשאול על ב' דברים, הא' על מציאות היראה במקום הזה, ועוד מה קשר לב' תיבות יראת ה' דלימא יראת אלהים, ותירץ בגין דאיהו אילנא דטוב ורע. ביאר מורי ע"ה בפירוש הסבא, כי המדה תקרא עץ הדעת טוב ורע מפני שהיא יונקת מעומק טוב ועומק רע שהם החסד והדין, ועוד שתחתיה טוב ורע, וביארו בתיקונים ( צ, ב) עץ הדעת טוב דא מטטרון ורע דא סמאל, ואמר הכתוב (דברים ל, טו ) ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע, חיים נקשר בטוב ומות קשור ברע, ושתי דרכים מתפרשים ממנה למטה, ולכך כאן מקום הבחירה, וכתיב ובחרת בחיים. ואם האדם זוכה במעשיו מתדבק בטוב שהוא ידו"ד עץ החיים שהוא צד החסד והרחמים, דהיינו (תהלים קמה, ט) טוב ידו"ד לכל ורחמיו וגו', וכן עולה ידו"ד טו"ב במ"ק, ואם אינו זוכה מתדבק ברע שהוא המות והם הקליפות החצוניות.

כ״דובזה מתורצים שני הדקדוקים, כי צריך לירא מפני שתחתיה הרע, שלא יתדבק נפשו ברע, כי המות והרע שבו נתדבק, הוא חלק נפשו אחרי פטירתו מהעולם, על דרך שפירש בזוהר (פ' קרח קעז, א) בפסוק (איוב לד, יא) כי פועל אדם ישלם לו. וכן לא יגרום שהמדה הזו תדבק ברע ח"ו, וכמו שיתבאר עוד בענין פגם האדם במדות ב"ה. וכן יראת ה', שאם הוא ירא זוכה לידבק בידו"ד שהוא טוב, ונפשו אחר פטירתו מהעולם תדבק בטוב, דהיינו טוב הצפון לצדיקים בגן עדן, וירא אלהים את האור כי טוב, שידו"ד הוא מקור לכל טוב שבעולם, וזה דקדק באומרו ודא תרעא לאעלא לכל טובא דעלמא. ומלת טוב הוא על דרך אין למעלה מעונג, גם כן מלת טוב כולל כל טוב שימצא בכל המדות, והיינו ידו"ד כללות עשר מדות באור ישר שהוא חסד ורחמים כדפירש בתיקונים (ע' ו, ב).

כ״הוהנה האדם מורכב מטוב ורע שהם יצר הטוב ויצר הרע, ואם האדם זוכה להכניע יצר הרע שבו גורם הכנעת הדינים והקליפות וגורם המשכת הטוב עליו, וזהו מה שאמר זכי בר נש במדוקדק, שהאדם מורכב מטוב ורע וצריך להגביר יצר הטוב על יצר הרע, ואם ח"ו עושה בהפך פוגם בשרשים העליונים, כי אין הדין נכלל תחת החסד.

כ״ווזה ביארו בזוהר (וארא כו, ב) על פסוק (דברים ד, לט) וידעת היום והשבות אל לבבך, זה לשונם תו אמר רבי אלעזר חייבין עבדין פגימותא לעילא, מאי פגימותא, דשמאלא לא אתכליל בימינא, דיצר רע לא אתכליל ביצר טוב בגין חובייהו דבני נשא, ופגימו לא עבדי אלא לון ממש, הדא הוא דכתיב (דברים לב, ה) שחת לו לא בניו מומם, כביכול עבדי ולא עבדי, עבדי דלא יתמשך עלייהו ברכאן דלעילא, כמא דאת אמר (שם יא, יז) ועצר את השמים ולא יהיה מטר, ולא עבדי דהא שמיא נטלי לון לגרמייהו ברכאן מה דאצטריך, ולא נטלי לאמשכא לון לתתא, וודאי מומם דאינון חייבין איהו. תו "לו" בוי"ו דלא אתכלילי ימינא בשמאלא בגין דלא יתמשכון ברכאן לתתאי, "לא" באל"ף דהא לא נטלי לאתמשכא לתתא, מאן גרים דא בגין דחייבין מפרישין יצר רע מיצר טוב ומתדבקן ביצר רע, עכ"ל לעניננו.

כ״זוכוונתנו בו מבואר, ועם כל זה נבאר בו ענין הפגם שאמר דעבדי ולא עבדי, והכוונה, שר' אלעזר הוקשה לו פשט הפסוק, שאם כפי הנראה שחת לו לא, הכוונה שאינו מגיע לו ית' פגם ממעשינו אלא בניו מומם, שהמום והפגם הוא בבנים העושים הפגם והחטא ההוא, אם כן לשתוק קרא ולימא בניו מומם דור עקש ופתלתול. ולזה פי' שהכוונה הוא שחת לו, שפגם מגיע לו אבל אינו פגם גמור, וזהו "לא" באל"ף, אבל המום והפגם הגמור הוא בבנים העושים, בניו מומ"ם. ולכן במה שנוגע לו אמר שחת שהיא השחתה מועטת, אבל מה שנוגע בבנים הוא מו"ם גמור. ובזה יובן דברי רבי אלעזר ע"ה שאמר חייבין עבדין פגימו לעילא וכו', ואמר אחר כך ופגימו לא עבדי אלא לון ממש, שהפגם ממש הוא בהם.

כ״חופירש ענין הפגם ואמר, עבדי דלא יתמשך עלייהו ברכאן דלעילא כד"א ועצר את השמים ולא יהיה מטר, והכוונה כי דרך השמים העליונים להשפיע לעולם שפע טוב ורחמים לתחתונים, והקדוש ברוך הוא צריך לעצור אותם שלא ישפיעו כדרכם, כדכתיב ועצר את השמים, נמשך בזה קצת פגם לשמים, על דרך שפירש בזוהר (בלק קצז, א) בפסוק (שה"ש א, ח) אם לא תדעי לך היפה בנשים, שהמלכות נקראת עצרת, שהיא כונסת כל השפע העליון הבא אליה והיא מעצרת אותו, ואינה נותנת לתחתונים אלא טפין טפין, מפני שאינם ראוים, וזה לשונו בקיצור ואיהי כד מטא לגבה כל מה דכניש, עצור מעצר ומעכבת דלא נחית אלא כפום טלא טפין טפין, מ"ט בגין דלא אשכחת לתתא מהימנותא כמא דאשכחו בה אריקת בכל סטרא וסטרא בלא עכובא, ואיהי חדאת וכדין יהבין לה מתנן ונבזבזן סגיאין דא על דא, ולא יהון מעכבין לה כלל, אבל תתאין אינון מעכבין לון ומעכבין לה, וכדין איהי עצרת עצור עצר, ודאי כביכול יהיב תמצית ולא יתיר, עכ"ל לעניננו.

כ״טועל דרך זה יגיע פגם לשמים שהם צריכין להעצר שלא כדרכם, ויגיע מזה להם צער, כמשל אדם שהוא נדיב והוא ותרן בממונו שאם יעכבו בידו שלא יתן, יגיע צער לו בלי ספק. ולא עבדי, דהא שמיא נטלי לון לגרמייהו, שהם מלאים לצורך עצמם שפע וברכה, והפגם הגמור המגיע לתחתונים הוא שאינם נוטלים שום דבר, וזהו שאמר ולא נטלי לאמשכא לתתא, וודאי מומם דאינון חייבין, וזהו שהם גרמו להם.

ל׳תו "לו" בוי"ו דלא אתכליל ימינא בשמאלא, עתה פי' עוד הפגם המגיע למעלה באופן אחר מלבד האמור, ואמר דלא אתכליל ימינא בשמאלא, שלא יהיה הימין נכלל בשמאל להכניע הדין, מפני שהתחתונים מפרישין יצר הרע מיצר הטוב. ואמר בגין דלא יתמשכון ברכאן לתתאי, חזר לפירוש הראשון, כי שני הדברים הם אחד, ולכן לא אמר ד"א אלא תו, פירוש ענין נוסף על האמור, והא הא איתנהו.

ל״אואחר שידע האדם כי אין עניינו כשאר הבריות משבעים אומות, שאם יגבירו יצר הטוב על יצר הרע או להפך, אין עניינם מעלה ומוריד, עד שיקבלו עליהם כל התורה, אבל ישראל שנקראו בנים למקום והם נקראים אדם, שנאמר (יחזקאל לד, לא) אדם אתם, ונבראו בצלם עליון, שנאמר (בראשית ט, ו) בצלם אלהים עשה את האדם, כל מה שיעשו יפעלו בשרשים העליונים מצד הנשמה שבהם, ונשפע בהם יצר הטוב ויצר הרע מלמעלה, כמו שנתבאר בזוהר (בראשית מט, א), שהם סוד שני זרועות, עיין שם. ועוד שם (שם ע"ב) בפסוק (בראשית ג, ו) ותרא האשה כי טוב העץ למאכל, ולכן צריך לירא לעולם שלא יפגום עצמו, דהיינו בנשמתו, העדר האור העליונה ממנה, והיינו בניו מומם, כי אף על פי שיכונה ועצר את השמים ולא יהיה מטר, על המטר הגשמי, תינח בימי הרעב, ואם בימי השבע יחטא במה יתקיים ועצר את השמים, אלא ודאי על העדר אור התורה מהנשמות למטה שהתורה נמשלה למטר, שנאמר (דברים לב ב) יערוף כמטר לקחי וגו', וכן פירשו ז"ל (תענית ז, א). וכן בתיקונים ולית מטרא אלא שקיו דאורייתא.

ל״בוכן צריך לירא שלא יפגום למעלה כדפירשתי, ולכן צריך להגביר לעולם יצר הטוב על יצר הרע. ומלבד זה צריך להגביר צד החסד והרחמים על הדין, כענין מדות הרחמנות וגמילות חסדים וכיוצא, שכל אלו נמשכות מיצר הטוב שהוא צד החסד, ולהסיר מלבו מדות אכזריות והנקמה והכעס והקנאה, שכל אלו הם מדות נמשכות מיצר הרע ששורשו שורש הדין.

ל״גודרך קניית האדם היראה בלבו, הוא שיכניע הקליפות ויגביר יצר הטוב על יצר הרע, וזה לימדנו משה רבינו ע"ה בפסוק (דברים י, יב) ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה, שאמר (שם י, יז) ומלתם את ערלת לבבכם, ונודע כי הערלה נמשכה מיצר הרע, ומאחר שכינהו לערלה הוא שנבין שיש לו ליצר הרע דיני ערלה, שהוא ג' שנים יהיה לכם ערלים, ופירש בתיקונים ( י, ב) שהם כנגד שלש קליפות שבאגוז.

ל״דונודע שכדי לאכול מוח האגוז צריך לשבר הקליפות, ולכן הנביאים בח"ל קודם הגיעם אל הקדושה היו צריכים לשבר הקליפה, (יחזקאל א, ד) וארא והנה רוח סערה באה מן הצפון, הרי א', ענן גדול ב', ואש מתלקחת ג', ונוגה לו היא קליפה ד' הדקה הנאכלת עם האגוז, ומתוכה דמות ד' חיות הם ד' ראשים שיש באגוז.

ל״הוכן נזכרו ג' קליפות אלו בדברי אליהו, שנאמר (מל"א יט, יא) והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה', לא ברוח ה' ואחר הרוח רעש, לא ברעש ה' ואחר הרעש אש לא באש ה', ואחר האש קול דממה דקה. ופירש מורי ע"ה בספר הפרדס, כי אעפ"י שהקליפות הם עשר קליפין, שרשם הם ג' כנגד ג' קליפי האגוז הנזכר. ומזה נלמוד שאף על פי שמדות היצר הרע הם רבות, שרשם הם ג' והם ג' קליפות ביצר הרע שבלב, ואף אם הם אחד כמו שנבאר.

ל״והאחד הגאוה, כנגד רוח גדולה וחזק, ובלי ספק הגאוה שורש לכל מדות הרעות כמו שנאריך בעזרת ה' בשער שלו, וכן פי' בתיקונים (סט, ב) שהלב הוא כמו האגוז שיש לו קליפות וערלה, וזה לשונם וגסות לבא דאיהו שליט בקליפין דיליה ולא אתבר, עליה אתמר (משלי טז, ה) תועבת ה' כל גבה לב, ושכינתא לא שריא עליה, ומסטרא דקליפין אתקריאו בני נשא ערלי לב, עכ"ל.

ל״זב' כנגד קליפת האגוז הקשה, הוא היות לאדם קושי עורף, ולכן אמר משה רבינו ע"ה (דברים י, טז) ומלתם את ערלת לבבכם וערפכם לא תקשו עוד, וגם זו היא מדה נמשכת מהגאוה.

ל״חג' הוא הרתחת האדם בכעס ולדבר קשות, ובכללם הרתחת עצמו באש היצר לעשות עבירה, והיא כנגד אש מתלקחת, וגם זו היא מדה נמשכת מהגאוה, והיינו גסות לבא דאיהו שליט בקליפין דיליה, כי גסות לבא יש לו ג' קליפות אלו הנזכרות שכולם נובעות ממנו.

ל״טושמעתי מכה"ר אברהם הלוי, שלכך באלו הג' נאמר בהם לא ברוח ה' לא ברעש ה' לא באש ה', שאין השכינה שורה באלו הג', אמנם בקול דממה דקה, תמן קא אתא מלכא. וכן פירשו בתיקונים ( ג, ב), וכן דרך בני היכל מלכות בשר ודם להיות דבריהם בחשאי, ומי שדבריו בקול נמוך הוא מדרכי הענוה, ובלי ספק הוא מתדבק עם המלך, כמו שנכתוב בענין הענוה בעזרת ה'.

מ׳וזו בחינת היראה הפנימית שיחשוב שלעולם הוא לפני המלך ויירא מפניו ולא יגביה קולו לפניו, והיינו מה שפירשו בתיקונים ( שם) קול דממה דקה דא י', עם היות ששם נדרש לענין אחר, מכל מקום לעניננו שפירשנו למעלה שסוד היראה היא י' נלמוד הצריך לקנות היראה, שהיא בקול דממה דקה, ויתרחק מג' קליפות הגאוה שהם רוח גדולה ורעש ואש.

מ״אואפשר שזה כיוון שלמה המלך ע"ה באומרו (משלי ח, יג) יראת ה' שנאת רע גאה וגאון ודרך רע ופי תהפוכות שנאתי. כי צריך כדי לזכות ליראת ה' שהוא טוב הצפון והוא מוח האגוז, לשבר ולכתת הערלה שהוא הרע, ושיתרחק ממנו כ"כ עד שיהיה שנאוי ומאוס להתקרב אצלו, והיינו שנאת רע שהיא הקליפות והרע בכלל הם ג' אלו גאה וגאון ודרך רע וכו', שהם ג' קליפות האגוז שפירשתי שהם שורש הרע.

מ״בוהנה יזכה האדם לשבר הקליפות האלו בפרישת עצמו מתענוגי העולם, שכולם נמשכים מקליפות ערלת הנחש ויצר הרע, והיינו (תהלים לד, ו) יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו, ופירש הרמב"ן ע"ה (פ' קדושים) כי כל לשון קדושה הוא פרישות האדם וגדרו מתאוות העולם ולגדור דבורו וכיוצא, ונעתיק לשונו בעזרת ה' בענינים המביאים לענוה, שאחד מהם הקדושה.

מ״גוכן צריך ליזהר מכל ל"ת שבתורה, שכל הפורץ גדר מלא תעשה גורם לנחש רע שיכנס פנימה, והיינו ירא אלהים וסר מרע (איוב א, ח). וכן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים לד, יב) לכו בנים שמעו לי יראת ה' אלמדכם, מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע וגו', סור מרע ועשה טוב. ומה שסמך ליראה מי האיש החפץ חיים, מפני שיראת ה' היא מקור חיים כדפירשתי לעיל בסוף פרק ב.

מ״דוענין סור מרע ועשה טוב, הוא היראה שפירש הרשב"י ע"ה במאמר שהעתקנו לעיל מפרשת בראשית (ז, ב) בגין דאיהי אילנא דטוב ורע, זכי בר נש הא טוב, לא זכי הא רע. ולכן אמר סור מרע, שהוא להתרחק מהרע תכלית ההרחק, וכן אמר שלמה המלך ע"ה (משלי יד, טז) חכם ירא וסר מרע.

מ״הוהטעם, שהוא כדפירשו ז"ל (אבות ד, ב) מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה, ופירש החסיד ה"ר יוסף יעב"ץ בפירוש משנה זו, כי המצות נמשכות מעץ החיים והם רוחניות דבקות בו ית', והעושה המצוה הוא דבק בו ית', וכל שיוסיף מצות יוסיף דבקות, ואם כן מצוה גוררת מצוה ושכר מצוה מצוה, והוא על דרך המקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה, זהו קצור כוונתו. והיינו אומרו זכי בר נש הא טוב, כי הטוב שבו נתדבק הוא חלקו, ואם ח"ו נתדבק ברע הרע הוא חלקו, ועתיד לעשות רעות רבות. וכן פירש החסיד ז"ל שם בענין ובורח מן העבירה, כי בורח הוא כרואה לפניו מדורת אש ועצים הרבה שצריך להתרחק ממנה כמטחוי קשת. וסמך לפירוש זה מצאתי בדברי רבותינו ז"ל, הובא בילקוט (משלי רמז תתקנט) בפסוק (משלי יט, ב) גם בלא דעת נפש לא טוב ואץ ברגלים חוטא, זה לשונם שנו רבותינו מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה, לא יצר אדם על עבירות שעשה בשוגג, אלא שנפתח לו פתח שיחטא אפילו במזיד, ולא ישמח אדם על מצוה שבאה לידו אלא שמצות הרבה עתידים לבא לידו, לפיכך אם חטא אדם בשוגג עליו נאמר ואץ ברגלים חוטא, עכ"ל.

מ״ווזו היא בחינת יראת חטא, שיתרחק מהחטא ויירא ממנו, כי החטא הוא הרע עכירות ופסולת הקדושה, והוא לשון חסרון כענין (מל"א א, כא) והייתי אני ובני שלמה חטאים, כי הקליפות הם חסרים מהאור עליון, ומפני זה צריך לירא שנפתח לו פתח לעבירות, כי גם זה לעומת זה עשה האלהים, כמו שהעושה המצות כל עוד שיעשה יתדבק ברוחניות העליון יותר, כן העושה העבירות מתדבק בעבירות באופן שמהשוגג יבא למזיד.

מ״זאמנם בטעם אומרו אם חטא אדם בשוגג עליו נאמר, ואץ ברגלים חוטא, וכן על דרך זה אמרו ז"ל סוף פרק ג' דיומא (לט, א) אל תטמאו בהם ונטמתם בם (ויקרא יא, מג), אדם מטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה. וכן הענין כאשר נבין ענין הקדושה שאמרו שם אדם מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה.

מ״חוהענין הוא, כי הנשמה באדם וענין מצות התורה שנתגשמו דרך א', כי הנשמה בגוף האדם היא מצומצמת כעין מה שהיה הקב"ה מצמצם שכינתו בין בדי הארון, כי למעלה השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו, ועם כל זה לאהבת ישראל ולתועלתם צמצם שכינתו שם, וכן ענין הנשמה כי למעלה קודם התלבשה בעולם הזה היא מאירה לאין תכלית וגדולה מהמלאכים שאצילותה וחציבתה מכסא הכבוד, כאומרם הנשמות חצובות מכסא הכבוד, וכמו שכל מדרגה מהכסא גדולה כנגד כל מה שתחתיה כדפירשנו בפרק ב, כן הנשמות הגזורות ממנה. ובפרט אם תהיה נשמה דאצילות שהיא מאירה יותר ויותר ומקפת באורה כל מה שלמטה ממנה, וכבר ידענו שהנשמה נמשלה להקב"ה, מה הקב"ה רואה ואינו נראה כן הנשמות, וכמו שפירשו ז"ל (ברכות י, א). וכן אמרו ז"ל (פסחים ח, א) למה דומות נשמות הצדיקים לפני השכינה כנרות לפני האבוקה. ובזה נבין מה שאמרו בזוהר (אמור קג, ב) שנשמות האבות ומשה ואהרן יוסף ודוד באים לכל סוכה וסוכה מישראל, וכיצד אפשר לציירו אם לא על דרך האמור, נמצא היות הנשמה בגוף האדם העכור הזה מצומצמת שלא כדרכה.

מ״טודרך זה קרה לתורה ולמצות, כי כל מצוה ומצוה למעלה הוא אור עליון דבק בעץ החיים, כי מצוה הוא ידו"ד כדפירשו בתיקונים (קלא, ב) ורעיא מהימנא (פנחס רכח, ב)06, אבל בחטא אדם הראשון וכן בעון העגל נתגשמה התורה והמצוה, ואדם עושה עתה מצוה גשמית כלבישת טלית בציצית ותפילין של עור, וכיוצא לשאר המצות, והאריך מורי ע"ה בדרוש זה בהרבה מקומות.

נ׳וכן פירשו בתיקונים (ד, א) בענין הנקודות, כי למטה נראים לנו קטנים והם למעלה מאירים לאין תכלית, כעין השמש שנראה לנו קטן והוא גדול מהארץ כמה פעמים. וכן לענין האותיות שפרשו בפרשת אחרי מות (עג, א) שבקוץ שבי' העליונה תלויין כמה עולמות, זה לשונם אלף וארבע מאות וחמש רבבן דעלמין כלהו תליין בקוצא דאל"ף ושאר העולמות התלויים בגוף כל הא', עיין שם.

נ״אנמצא, כי בעשות אדם עתה המצוה הגשמית ונראה בעיניו שהוא דבר מועט, בעיני השי"ת הוא הרבה מאד, כי בעשות המצוה הגשמית מעורר שורשה הרוחני למעלה והנה רוחניותה למעלה אין לה שיעור וקץ, ולכך אמרו מקדשין אותו הרבה בלי שיעור.

נ״בוכיוצא בזה פירש בחובת הלבבות (שער חשבון הנפש פ"ה) זה לשונו ואל ימעט בעיניך שום טובה שתעשנה לשמו אפילו במלה או ראיה, כי המעט ממך רב אצלו, וכן בענין העבירות, והקרוב שבדמיונים בזה - העתקת השמש בארץ שיעור אמה תעתק בגלגל מילין הרבה, וכן העתקת הצל באצטורלו"ב, עד כאן לשונו.

נ״גובזה נבין למה יצטרך השי"ת לתת שכר לאדם שיהיו ממונים על כל מצוה כמה אלף אלפי אלפים מלאכים כמו שפירש הרשב"י עליו השלום (זוהר פקודי רמד, ב - רסב, ב) בהיכלות הקדושה. הטעם הוא, כי יתנוצץ אור העליון מרוחניות אותה המצוה על ידי כל אותם היכלים הקטנים, וא"ת די שיהיה מלאך אחד, נשיב כי אי אפשר לאור העליון שיתנוצץ במלאך אחד שנמצא המלאך גדול ברוחניות המצוה במקומה, והיא היא המצוה, ואין זו הכוונה, אלא שיתנוצץ האור בכלים שתהנה בהם הנשמה, ומכל מקום יש מלאך אחד שבו עיקר אור המצוה ותחתיו כמה אלפים מקבלים שאר נצוצות האור.

נ״דומזה נבוא להבין ענין הטומאה, כי בעבור אדם על מצוה אחת מתורתינו הקדושה כאכילת חלב ודם וכיוצא, הרי הדבר הזה למטה הוא גשמי ונראה לעובר עליו דבר מועט, אמנם למעלה היא טומאה בלי שיעור, כי כפי רוחניות עליית המצוה כן הוא שיעור ירידת הטומאה בכמה מלאכי חבלה, ולזה פירש כמה חבילי טהירין אחדין בה בנשמתא, כמו שאמר בהיכלות הטומאה כמה פעמים (ע' מקץ ר, א), וכן כמה גרדיני נמוסין (רסג, ב; רסה, א), כי יצטרך הטומאה הגדולה שהוא ענין הדין הגדול ההוא להתחלק על ידי כל אותם הכחות לדון את הנשמה, כדי שתוכל לקבל ענשה על ידי כל אחד ואחד.

נ״הנמצא בזה טעם להתרחק אדם מן הרע שהוא החטא, ולירא שלא יבא לידו אפילו שוגג, מפני גנות החטא והטומאה שבו, אלא יתדבק בטוב שהוא הטוב הקיים לעולם ולעולמי עד, למען ייטב לך לעולם שכולו טוב ולעולם שכולו ארוך.

נ״וובזה נכלל הפרק הזה: