ראשית חכמה, שער היראה ה׳Reshit Chokhmah, Gate of Fear 5

א׳הפרק הזה יהיה בביאור אופני היראה מצד הפגם המגיע למעלה בשכינה, ולהתרחק מפתויי יצרו הרע, ולהתקרב אל הטוב.

ב׳אמרו ז"ל הובא בילקוט פרשת חוקת (רמז תשסח) בפסוק (במדבר כא, לד) ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו, זה לשונם זה שאמר הכתוב (משלי כח, יד) אשרי אדם מפחד תמיד, כך מדת הצדיקים אף על פי שהקב"ה מבטיחן אינם פורקים יראה מהם. וכן ביעקב כתיב (בראשית לב, ז) ויירא יעקב, למה נתיירא, אמר שמא נתלכלכתי אצל לבן בכלום, וכתיב (דברים כג, טו) ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך, ויניחני הקדוש ב"ה. אף משה תפס את היראה, ולמה נתיירא, אמר שמא מעלו ישראל במלחמת סיחון או נתלכלכו בעבירה, אמר ליה אל תירא אותו, עכ"ל לעניננו.

ג׳ולפי הפשט הנראה מהמאמר הוא, ולא יראה בך ערות דבר, פירוש ערות שום דבר, דהיינו לכלוך אי זה חטא, ושב מאחריך - שיסתלק שכינה ממנו. ואומרו למה נתיירא, יובן במה שאמרו ז"ל (ברכות ד, א) דרבי יעקב בר אידי רמי, כתיב (בראשית כח, טו) והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך, וכתיב (לב, ז) ויירא יעקב מאד, היה מתיירא שמא יגרום החטא, ופירוש שמא יגרום החטא הוא כענין שמא נתלכלכתי אצל לבן בכלום, וכתיב וגו'.

ד׳אמנם בזוהר (אחרי מות דף עה, א-ב) פירש שערות דבר היא השכינה, וזה לשונו רבי שמעון פתח, כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך להצילך וגו' (דברים כג, טו), כי ידו"ד אלהיך דא שכינתא דאשתכחת בהו בישראל, וכל שכן בגלותא, לאגנא עלייהו תדירא מכל סטרין ומכל שאר עמין עובדי אלילים דלא ישיצון להו לישראל, דתניא לא יכלין רשעיהון דישראל לאבאשא להון עד דישראל מחלישין חילא דשכינתא מקמי רברבי ממנו דשאר עמין, כדין יכלין להון רשעיהון דישראל ושלטין עלייהו וגזרין עלייהו כמה גזירין בישין, וכד אינון תייבין לקבלה היא מתברת חילא ותוקפא דכל אינון ממנן רברבין ותברת חילא ותוקפא דרשעיהון דישראל ואתפרעא להו מכלא, ועל דא והיה מחניך קדוש, דבעי בר נש דלא יסתאב בחובוי ויעבר על פתגמי אורייתא, דאי עביד הכי מסאבין ליה, כמה דכתיב (ויקרא יא, מג) ונטמתם בם, בלא א', ותאנא מאתן ותמניא וארבעין שייפין בגופא וכלהו אסתאבן כד איהו אסתאב, כלומר דבעי לאסתאבא, ועל דא והיה מחניך קדוש, מאי מחניך אלין אינון שייפי גופא ולא יראה בך ערות דבר, ערייתא דהאי דבר כמה דאוקימנא, דאי הכי ושב מאחריך ודאי, ועל דא ערות אשת אביך לא תגלה, מ"ט בגין דכתיב כי ערות אביך היא כמה דאוקימנא.

ה׳תאנא על ג' מלין מתעכבי ישראל בגלותא, על דעבדין קלנא בשכינתא בגלותא, ומהדרי אנפייהו מן שכינתא, ועל דמסאבי גרמייהו קמי שכינתא, וכלהו אוקימנא במתניתא דילן, עכ"ל.

ו׳והנה דרך כלל ד' בחינות בענין הפגם נזכרו במאמר הזה, הא' שכשישראל חוטאים מחלישים כח השכינה לפני הע' שרים, והוא תרעומת השכינה (שה"ש א, ו) שמוני נוטרה את הכרמים, שהם הע' שרים, כרמי שלי שהם ישראל, לא נטרתי, ולכן אמר (דברים כג, טו) כי ידו"ד אלהיך מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת אויביך לפניך וגו', ובהיות האדם פוגם אינה מצלת אלא אדרבה ח"ו נאמר בה (שם לב, יח) צור ילדך תשי, כדפירשו ז"ל, והעתקתיו בפ"ג.

ז׳וכיוצא בזה אמר רשב"י ז"ל (ויצא קנב, ב) על פסוק (משלי כד, י) התרפית ביום צרה צר כחכה, זה לשונו התרפית, אי ארפי ידוי מאורייתא, ביום צרה צר כחכה, מאי צר כחכה, צר כח כ"ה, דהא איהו תדיר לימינא ונטירו דיליה תדיר על בר נש כד אזיל באורחי דאורייתא, וכדין דחי ליה לרע לבר דלא יקרב לגבי דבר נש ולא יכיל לקטרגא ליה, וכד בר נש אסטי מאורחוי דאורייתא ואיתרפי מינה כדין צר כח כ"ה, בגין דאיהו רע דאיהו לשמאלא שליט עליה דבר נש ודחי ליה להאי כה לבר, עד דדחיק ליה אתר בעקו, עכ"ל.

ח׳הבחינה הב' והג' בענין הפגם הוא והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר, והענין כי בהיות האדם פוגם למעלה הוא מחשיך האור ההוא בבחינת אותו האבר שבו פגם, והרחמים מסתלקים משם והדין הווה, ולכן צריך להשפיע הפגם ההוא למטה, אם בהשפיע לו יסורין בגופו או בממונו, או תהיה החשך והדין ההוא שמור להשפיע בנשמתו על ידי שתכנס באור גיהנם ושם תתלבן ותקבל כל הדין ההוא כשיעור מה שפגם, וזהו (ויקרא כד, כ) כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו, ואדם הוא אדם העליון.

ט׳והנה לעורר לאדם שישוב בתשובה, מטמאים אותו ונותנים בו פגם מצד הערוה והפגם שפגם בדבר שהיא השכינה, וזהו לא יראה בך פי' לא יתראה בך בגופך הפגם והערוה שפגמת בדבר, אלא והיה מחניך קדוש שיהיה כל רמ"ח איבריו קדוש, פירוש כלם מיוחדים כאחד עד שנוכל לומר בהם שכולם אבר אחד קדוש.

י׳והענין, כי בהיות האדם פוגם אפילו באבר אחד נחשב כאלו פגם בכל הקומה כולה, כי כל רמ"ח איברים מתייחדים באחד, ולכן אפילו שלא חטא אלא באבר אחד מטמאין אותו כל רמ"ח איבריו. וזהו שאמר הרשב"י עליו השלום מאתן ותמניא וארבעין שייפין בגופא אחד וכלהו אסתאבן.

י״אובזה נבין בדרך ב' אמרם ז"ל (יומא לט, א) אדם מטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה, פירוש אף על פי שלא חטא אלא באבר אחד מטמאין אותו הרבה כל רמ"ח איבריו. וכן לענין והיה מחניך קדוש, מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה, כי אפילו שלא קדש אלא אבר אחד כל הרמ"ח איברים שהם מחניך לשון רבים מתקדשים בקדושה עליונה, קדוש בלשון יחיד כדפירשתי, וכמו שאמרו ז"ל (ע' קדושין לט, ב) העושה מצוה כמאמרה זוכה לחיי העולם הבא.

י״בהפגם הד' הוא ושב מאחריך, והענין הזה אפשר לפרשו כמו שפירשוהו בסוף פרשת נח (עו, א) על השכינה, כי בהיות האדם פגום, השכינה מסתלקת ממנו. וכן אמרו בתיקונים (נב, ב) זה לשונם ואם נשמתא איהי מתטנפא בחובין או גרע מינה אפילו פקודא חדא מאינון פקודין, כמה דאוקמוה מארי מתניתין עבירה מכבה מצוה, בההוא אתר דשריא עבירה ואסתלק מצוה מניה, ההוא אבר איהו פגום, ואיהו מום דנשמתא, בגיניה לא שריא קוב"ה על נשמתא, הה"ד (ויקרא כא, יח) כל איש אשר בו מום לא יקרב, נשמתא דאית בה מום ברמ"ח פקודין דילה לא אתקרב בגיניה לגבה, עכ"ל לעניננו.

י״גועד"ז אפשר לפרשו כאן, כי ה' אלהיך מתהלך וגו', ודרך השכינה ללכת לפני האדם לשומרו כמו שפירש בפר' שלח לך (קסו, א), ודרך האדם ללכת אחרי השכינה, כאומרו (דברים יג, ה) אחרי ה' אלהיכם תלכו, ובהיות האדם פוגם היא מסתלקת מלפניו ושב לאחוריו, ונמצא שאין לו שמירה לפניו.

י״דאמנם הנראה מתוך הלשון שהביא אחר כך ועל דא ערות אשת אביך לא תגלה מאי טעמא בגין דכתיב כי ערות אביך היא, ופירש כי הפגם מגיע גם לת"ת, אם כן נראה שגם זה נזכר בפסוק כמו שנזכר ערות דבר, דהיינו ערות אשת אביך, גם כן נזכר כי ערות אביך היא באומרו ושב מאחריך.

ט״ווהענין כי בהיות השכינה פגומה בסבת חטא האדם, הת"ת מסתלק ממנה, מפני שהיא כסא לו והוא אינו שורה על כסא שאינו שלם, וכן ביארו בפרשת ויקרא (ד, ב), וכן בתיקונים בענין ויעזוב בגדו בידה וינס ויצא החוצה.

ט״זוכיוצא בזה ביארו בתיקונים (קמו, ב) זה לשונם כגוונא דא קוב"ה תריך לה לשכינתא וארמי לה מביתיה, הה"ד (ישעיה נ, א) ובפשעכם שולחה אמכם, והלא כל מאן דאוקיר לה בגלותא לקוב"ה אוקיר, או מאן דמזלזל לה לקוב"ה מזלזל, ובגין דא (שמ"א ב, ל) כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו, עכ"ל. והטעם לזה מפני ששניהם דו פרצופין, ומלכא בלא מטרוניתא לאו מלכא איהו, כדפירש רשב"י (ויקרא ה, א) גדול ה' ומהולל מאד בעיר אלהינו הר קדשו (תהלים מח, ב), אשתמע דמלכא בלא מטרוניתא לאו הוא מלכא ולאו הוא גדול ולא מהולל, עכ"ל. וכן פירשו גם כן ברעיא מהימנא (משפטים קיז, ב) דקלנא דמטרוניתא איהו מאן דמזלזלי אתרהא, וקלנא דמטרוניתא איהו, עכ"ל. ואומרו דקלנא דמטרוניתא איהו מאן דמזלזל אתרהא יתבאר בעזרת ה' בענין פגם הכסא.

י״זואומרו ושב מאחריך, פירושו מה שפירש רשב"י (שלח קסה, א) אי חסידא קדישא מאן דנטיר ברית שוי ליה אבתרוי ואיהו לקמא, ואי תימא מאן דנטיר לאחורא, הא נטירו רב ועילאה מכלא דנטיר ליה, ומאן איהו צדיק עלאה, ברחימו סגי עאל בין צדיק וצדק ואשתכח נטיר מכל סטרין, זכאה מאן דנטיר ברית דא, עכ"ל. ולקמיה (שם קסו, א) מוכח, כי האדם כשהוא צדיק הוא הולך אחר השכינה, מפני שהשכינה הולכת לפניו לשומרו, כדכתיב (שמות כג, כ) הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך, והאדם עומד במדרגת צדיק, נמצא שהוא אחריה, וזהו אחרי ה' אלהיכם תלכו. ואומרם (ע"ש בזהר, ברכות סא, א) אל ילך אדם אחורי אשה, פירוש שלא ירד למטה אל עולם הנקבה, כענין אברהם שנאמר בו (בראשית יז, א) התהלך לפני, ופי' שם מפני שלא היה לו לא מילה ולא פריעה, ולגרעונא הוא, כי שב מאחרי (שמ"א טו, יא), שירד ממדרגת הזכר, וזהו שאמר שם, לאחורא לא הוה בגין דלא אתפרע, ע"ש. ובזה יובן ושב מאחריך, כי הזכר שהוא הולך אחריך לשומרך מסתלק ממך מפני שגרמת פגימת נקבתו.

י״חעוד נוכל לומר, כי אחריך היא השכינה הנקראת אחור, כאומרו (שמות לג, כג) וראית את אחורי, ושב הת"ת ממנה בסבת הפגם, וראשון נראה לי עיקר.

י״טאמנם אפשר להרכיב ב' הפירושים כאחד, ונאמר, כי בודאי אי אפשר לעולם להפריד היחוד, כי עם שנאמר (דברים כג, טו) ה' אלהיך דא שכינתא (בזוהר הנ"ל עה, א), יש שם הת"ת ג"כ, כאומרו ה' הוא האלהים (דברים ד, לה), ולכן אמר כי ה' אלהיך מתהלך וגו', ששניהם כאחד בייחוד מתהלך וגו', ולכן אמר להצילך ולתת אויביך וגו', שמירה כפולה נגד שניהם. ופירשו לעיל כי היא נקראת שמירת הדרך והת"ת בא לשומרה, כאמרו (ישעיה מב, ח) אני ה' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן, וכיון שהוא בא לשומרה פניו כלפי אחוריה כדרך השומר מאחור, וישראל הם בנתיים כאמרו מאן דנטיר ברית עאל בין צדיק וצדק, ואומרו פניו כלפי אחוריה, הכוונה פני הרחמים וההשגחה הטובה להשפיעה, כי אחור מורה סלוק והסתר, והעד אדם וחוה כשהיו אחור באחור לא היה זיווג, וכאן בענין השמירה אין זיווג אלא דרך השפעה, ולכן צוה לבל יפגום בשכינה לפי שיגרום סלוק הת"ת ממנה, ויסבב פניו ממנה באופן שיהיו אחור באחור, וזהו ושב מאחריך סתם, בין לשכינה הנקראת אחור בין לאדם שהוא בנתיים, שאחוריו לזכר, הרי נתבארו ד' בחינות בענין הפגם.

כ׳וראינו להשלים ביאור המאמר, מפני שהוא נוגע לדרוש שלנו שהוא מענין פגם השכינה, אמר שעל שלשה דברים מעכבי ישראל בגלותא, אומרו מעכבי, מפני שלא נגזר גלות שכינה אלא אלף שנה שנאמר (איכה א, יג) נתנני שוממה כל היום דוה, וכן פירשו בפרשת וארא (שמות יז, א).

כ״אהא' על דעבדין קלנא בשכינתא בגלותא, פירוש על שהם מחללים את ה' כמ"ש (יחזקאל לו, כ) באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו, וכשישראל עושים דבר שיש בו חלול ה' אין לך קלון גדול מזה לשכינה, והוא משל לאב שיש לו בן והבן עושה לבריות דברים שאינן כראוי, שאומרים הבריות ארור שזה ילד ארור שזה גדל. הרי זה דבר כולל בכל האומה, ובפרט לכל אחד מישראל העובר על מה שצוהו הקדוש ברוך הוא, גורם למעלה קלון לשכינה, שהרי הכתוב אומר (ישעיה נ, א) ובפשעיכם שולחה אמכם. ובהיות האדם מוסיף פשע מוסיף גלות וגירושין, שאומרים למעלה ראו האם מה בנים גדלה, ראוי הוא חס ושלום שתהיה מגורשת מחוץ להיכל, הואיל ולא יסרה את בנה שיהיה הגון, וכיוצא פירשו ז"ל (ילקוט בראשית רמז ח, וע' רמז כז) על ט' קללות שנתקללה הארץ (תקו"ז צה, ב).

כ״בעוד אפשר שהוא כענין (תקו"ז דף קמו, ב) כבד את אביך ואת אמך, אביך דא קוב"ה, אמך דא שכינתא, דחילו דילה בפקודין דלא תעשה, אוקירו דילה בפקודין דעשה עלייהו אתמר כי מכבדי אכבד, וכן כל אינון דעברין על לא תעשה עלייהו אתמר ובוזי יקלו, עכ"ל לעניננו. נמצא לפי זה כי קלנא דשכינתא הוא שאינם נוהגים בה הכבוד הראוי לה במצות עשה, ועוברים על לא תעשה. והנה בכל הדברים שאדם חייב בכבוד אב ואם התחתונים בכה"ג חייב בכבוד אב ואם העליונים, וכמו שהוזהר שלא להקל בכבוד אב ואם התחתונים וקאי בארור, שנאמר (דברים כז, טז) ארור מקלה אביו ואמו, וכתב הרמב"ם (הלכות ממרים פ"ה) שאפילו ברמיזה, כך צריך ליזהר שלא יקל בכבוד אב ואם העליונים, וליזהר מכל הנוגע לכבודם. ומסוג זה נראה שצריך ליזהר במה שאמר הרשב"י (תרומה קלא, ב; ע' השמטות רנו, א) שהמדבר בבית הכנסת אנהיג קלנא בתיקונא עילאה דלעילא.

כ״גהב' ומהדרי אנפייהו מן שכינתא, יש בו כולל ופרטי, הכולל הוא כאלו הרשעים שהם חוזרים והופכים פניהם מן השכינה, אומרים בפיהם שאין רוצים להיות להם חלק באלהי ישראל. ופרטי הוא הפוסק דברי תורה על דברים בטלים, מפני שהעוסק בתורה פניו כנגד השכינה, כמו שדרשו ז"ל (תנדבא"ר פי"ח, ע' תמיד לב, ב) בפסוק (איכה ב, יט) שפכי כמים לבך נכח פני ה' והוא פוסק, נמצא הופך פניו מן השכינה. כיוצא בזה המתפלל ובאמצע פוסק אפילו הוא בזמירות, בפרט אם הוא בתפלת י"ח בחשאי, ובאמצע תפלתו מחזיר פניו להסתכל כאן וכאן בצרכי עצמו, ודאי נוגע בכבוד השכינה.

כ״דהג' ועל דמסאבי גרמייהו קמי שכינתא, צריך ליזהר בזה מכל דבר שנזכר בו בתורה טומאה בפירוש, כטומאת המאכלים, שנאמר (ויקרא יא, מג) אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם. טומאה בעריות (שם יח, כד) אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים וגו', וליזהר מטומאת הנדה.

כ״הטומאה בנגעים, ופירשו ז"ל שנגעים באים על חטא לשון הרע (ערכין טז, א). ופירש רשב"י (מצורע נג, א) רבי חייא אמר כל מאן דאפיק לישנא בישא אסתאבן ליה כל שייפוי וכו'. ובפרשת שמיני (מא, א) אמר לא ליפגום אינש פומיה ולישניה וכל שכן לאסתאבא נפשיה וגרמיה, בגין דאסתאב הוא בעלמא אחרא, עכ"ל.

כ״וגם טומאת הע"א, שנאמר (דברים ז, כו) שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו. והנוגע לזה הוא מה שפירש הרשב"י ע"ה (תצוה קפב, א), ונעתיק לשונו לקמן, כי הכועס מטמא עצמו מבית ומחוץ כע"א עצמה, ועל הכועס נאמר (שמות לד, יז) אלהי מסכה לא תעשה לך, פי' שממש עושה עצמו ע"א. וכן המתגאה כיוצא, וכן פירשו ז"ל (מכילתא פר' יתרו) בפסוק (שמות כ, יח) ומשה נגש אל הערפל, זה לשונם וכל מי שהוא גבה לב גורם לטמא את הארץ ולסלק את השכינה, שנאמר (תהלים קא, ה) גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל, וכל גבהי לבב קרואים תועבה, שנאמר (משלי טז, ה) תועבת ה' כל גבה לב. ע"א קרויה תועבה, שנאמר (דברים ז, כו) ולא תביא תועבה אל ביתך, כשם שע"א מטמאה את הארץ ומסלקת את השכינה וכו', עכ"ל.

כ״זגם צריך ליזהר מטומאת הוצאת זרע לבטלה, שעון זה פוגם בשכינה, ולכן אמר קמי שכינתא, ופירש רשב"י (וישב קפח, א) שאין לך עון שיטמא בו האדם יותר מהמוציא זרע לבטלה, זה לשונו תא חזי בכל אינון חובין דאסתאב בהו בר נש בהאי עלמא דא איהו חובא דאסתאב ביה בר נש יתיר בהאי עלמא ובעלמא דאתי, מאן דאושיד זרעיה ברקניא ואפיק זרעא למגנא בידא או ברגלא ואסתאב ביה, כד"א (תהלים ה, ה) כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע, בגין דא לא עאל לפרגודא ולא חמי סבר אפי עתיק יומין, כמה דתנינן, כתיב הכא לא יגורך רע, וכתיב (בראשית לח, ז) ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה', ובגין כך כתיב (ישעיה א, טו) ידיכם דמים מלאו. זכאה חולקיה דבר נש דדחיל למאריה ויהא נטיר מאורח בישא וידכי גרמיה לאשתדלא בדחילו דמאריה, עכ"ל.

כ״חעוד יש טומאה אחרת אף על פי שלא נזכרה טומאה בתורה בפירוש, והוא המשמש באשתו שלא כדרכה והחמירו בזוהר פרשת פקודי (רנט, א) זה לשונם על דא תנינן, מאן דשמיש ערסיה מאחורא אכחיש תקונא דאסתכלותא אנפין באנפין לאנהרא כלא כחדא ולאשתכחא כלא אנפין באנפין בדבקותא כדקא יאות, כד"א (בראשית ב, כד) ודבק באשתו, באשתו דייקא ולא אחורי אשתו, עכ"ל.

כ״טובג' דברים אלו הזכיר מלת שכינה בכל אחד ואחד, מפני כי היא נקראת שכינה מפני ששוכנת בתחתונים ובישראל דוקא, כאומרו (שמות לד, ט) ילך נא אדני בקרבנו, וכדפירשו ז"ל (ע' ברכות ז, א) בקש שתשרה שכינה בישראל ולא בעכו"ם, והודה לו הקדוש ברוך הוא. והעובר על אחד מהדברים, הרי שכינה כנגדו ואין לו בשת פנים, וגורם אריכות הגלות, כי לא גלו ישראל עד שאמרו אין לנו חלק בדוד וגו' איש לאהלך ישראל (ע' דה"ב י, טז), אל תקרי לאהלך אלא לאלהיך (ע' ילקוט שמואל רמז קו, ע' תנחומא בשלח טז), וכפרו באלהי ישראל, והחוטא בדברים האמורים דומה לכופר בהשגחה, ולא נתייסר בגלות ממה שהיה הוא סבת הגלות, לכך ראוי ח"ו שיתעכב עוד בגלות.

ל׳ונחזור לדרוש שהתחלנו בתחלת הפרק, שצריך לירא שלא לפגום בשכינה שהוא ערות דבר שפירשנו, יש עוד בזה ב' בחינות בענין הפגם בה, נתבאר בתיקונים וברעיא מהימנא.

ל״אבתיקונים (מט, ב) אמר שלב היא שכינה, ויש בלב ב' בתים אחד משכן ליצר הטוב והשני משכן ליצר הרע, ואמר שיצר הטוב היא השכינה בבחינות אשר נבאר, וזה לשונו לב מבין לב יודע לב רואה, איהי שכינתא דלא נטלא אלא צח דאיהי קרבנא דצלותא נקיה בלא סובין ובלא פסולת, וקריבת לגבי בעלה שופרא דכלא. אבל יותרת הכבד לא יהיבת לבעלה אלא שיורין ופסולת, ומאי ניהו בעלה טחול, אל אחר, ומאלין שיורין דנטיל מינה אתעביד דם טחול חשוך ואוכמא, והוא נחש רמאי דפתי לחוה דאיהי לבא, וגרם לה מותא, והא תרי בתי ליבא אינון, למאן פתי מנייהו, אלא ההוא דשמאלא דאתמר ביה (קהלת י, ב) לב כסיל לשמאלו, ועליה אתמר (שם ז, כו) ומוצא אני מר ממות את האשה. לב חכם לימינו, דא אשת חיל עטרת בעלה, עלה אתמר (משלי יח, כב) מצא אשה מצא טוב, דאיהי יצר הטוב מזליה דבר נש, עלה אתמר (יחזקאל מד, ל) להניח ברכה אל ביתך, ברכת ה' היא תעשיר (משלי י, כב), ועלה אתמר (קהלת ט, ט) ראה חיים עם אשה אשר אהבת, עכ"ל לעניננו.

ל״בוהכוונה היוצא מכללות דבריו בלי שנדקדק בלשונו הוא כי לב סתם הוא בשכינה, ויש בה ב' בתים, הא' מצד הימין זו משכן לחכמה בינה ודעת, והב' מצד השמאל, ליניקת דין הגבורה, ומצד השמאל הוא שהכסיל נאחז לחלקו למטה, כי כל החיצונים נמצאו למטה מצד השמאל בהשתלשלות המדרגות, והיינו אומרו לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו, כי הרוצה להחכים ידרים, ולכך לימינו ממש החכמה בא לו. והיותו משכן לחכמה בינה ודעת רמז בהביאו ג' פסוקים, האחד כנגד הדעת, שהוא באמצע, דא אשת חיל עטרת בעלה והיינו מזליה דבר נש, וכן פירש בתיקונים (צט, ב) זה לשונם ו' עילאה דאיהו מזלא עלאה דסליק במחשבה. וכנגד הבינה עלה אתמר להניח ברכה אל ביתך, ברכת ה' היא תעשיר, ופירשו בתיקונים (כז, א) שהיא הבינה, וכנגד החכמה שהיא החיים, אמר ראה חיים עם אשה אשר אהבת, כי אהבה בימין. ואף על פי שלמעלה פירשתי בשם הרשב"י שיצר טוב סתם הוא בימין, הכוונה הוא זרוע ימין שהוא כולל ג' פרקים שהם חכמה בינה דעת, כדפי' באדרא (נשא קמב, א-ב) וילמד סתום מן המפורש.

ל״גובזה נבין פירוש ב' במאמר שהעתקנו מפרשת בראשית בענין היראה, אמאי אתקרי יראת ה' בגין דאיהו אילנא דטוב ורע וכו'. ובזה מבואר, כי הוא סוד הלב משכן לטוב שהוא הימין, ורע הוא סוד הדין ורע בעצם נמשך למטה בהשתלשלות המדרגות. זכי בר נש מתדבק בה בבחינת הימין שבה, שהוא יצר הטוב בבחינות האמורות. לא זכה, הרי רע מתדבק בסוד לב כסיל לשמאלו.

ל״דוצריך לירא מפתוי יצרו שלא יתדבק בטחול אל אחר שהוא הנחש, שיתקרב ללב ויגרום לו מיתה. וכיוצא בזה ביארו ברעיא מהימנא (צו כח, ב) במאמר שנעתיק לקמן שאמר, חטאת איהי יותרת הכבד אכבידת עליה בחטאות דלכלוכין דחובין דישראל, כגוונא דכבד מכביד דמיה דאינון שמרין על ערקין דלבא, ע"כ.

ל״הוביארו בתיקונים (קלג, א) שכל מי שיצרו שולט עליו הוא רשע גמור, וזה לשונם ברי כל דא רזא דגלגולא דיצר הרע אית למאן דאיהו דמיא לאריה, ואית למאן דאיהו דמיא לחויא, ואית למאן דאיהו דמיא כחמור, לכל בריין אשתני כפום עובדיהון וכפום שעתא דאתעבידו בה, ועם כל דא זכאה נשמתא דשליט עליה ורכיב עליה, כבר נש דרכיב על סוסיא או על חמריה, ווי ליה למאן דאיהו חויא שליט עליה האי אתקרי רשע גמור, ומאן דאיהו שליט עליה איהו צדיק גמור, ועליה אתמר (ישעיה מג, ד) ואתן אדם תחתך אדם בליעל איש און ולאומים תחת נפשך, דכד בר נש שליט על יצריה הכי איהו שליט על כל שנאוי, ואם יצריה שליט עליה שנאוי שלטין עליה, עכ"ל.

ל״וואומר בסוף המאמר, שכשהאדם שולט על יצרו כן ישלוט על שונאיו, הוא מאמרם ז"ל (משלי טז, ז) ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו, זה לשונם בב"ר הובא בילקוט (משלי רמז תתקנד) בפסוק זה, רבי יוחנן אמר אויביו זה אשתו, רבי יהושע בן לוי אמר זה יצר הרע וכו', אמר רבי ברכיה גם אויביו לרבות מזיקי ביתו כגון פרעושים יתושים וזבובים.

ל״זוהטעם לכל זה הוא, כי בהיות האדם מגביר יצר הטוב על יצר הרע, כן הדין נכנע תחת הרחמים, ובהיות שורש הדין העליון נמתק, כל הענפים התחתונים הנמשכים משורש הגבורה כולם נהפכים לרחמים, והיינו ברצות ה' דרכי איש, שיושפע סוד הרצון לדרכי איש שהוא זעיר אנפין - ה' איש מלחמה (שמות טו, ג; זח"א ס, א), ושם מקור הדין (ע' זח"ג קמב:), גם אויביו ישלים אתו, כדפירשתי.

ל״חואי אפשר לאדם להשיג מעלה זו אם לא שישוב בתשובה שלימה ויכניע יצרו תכלית ההכנעה, ויכניע מדת הדין שבו, כמו שפירשתי בפרק הקודם, ובזה יגרום למשוך משך הרצון להכפות כל בעלי הדין המקטרגים לו, וכמו שפירש באדרת נשא (קכט, א), שבהתגלות מצח הרצון כל רוגזין אשתככו, והם נקראים אויבים למעלה, בהיות האדם מכניע הדין גורם למשוך משך הרצון להשקיט הדינים התחתונים שבעולם הזה.

ל״טעוד מענין הפגם שאדם פוגם בשכינה ביארו ברעיא מהימנא (צו כח, א-ב), אמרו שם שכנפי יונה הם מצות עשה שעל ידה היא פרחת לעילא, ואמר אח"כ, הני פקודין דל"ת אינון תפישו דילה, כגון צפרים הנחזים בפח, וכל תפשין דילה דמעכבין לה לפרחא אתקריאו סרכות, כאילו סרכות דמעכבי לכנפי ריאה לנשבא, הכי אשם דישראל אחיד בגדפוי דשכינתא דאינון חיון דכורסיא, דלא תהא עולה בהון בזכוון דישראל לגבי קוב"ה, ומעכבין ומכבידין לה על גדפהא חטאות דילהון ואשם אימא דערב רב, סירכא אחידא בכורסיא דתמן מטרוניתא ולא מנחת לה לסלקא מגלותא, וזכוון אחידן בה לסלקא, אשתארת באוירא כגון סירכא תלויה באוירא, ודא עמודא דאמצעיתא דאיהו אוירא, הכי אשם תלוי בצדיק דאיהו אחיד בין שמיא וארעא, חטאת איהי יותרת הכבד אכבידת עליה בחטאות דלכלוכין דחובין דישראל כגוונא דכבד מכביד דמיה דאינון שמרים עלי ערקין דלבא, הכי אלין חטאות מכבידין על גדפוי דשכינתא דאינון פקודין דעשה דדמיין לכנפי יונה, לא תעשה כד אינון מכבידין על עשה דאינון חובין דישראל מרובין מזכוון אתמר באורייתא דאיהי גופא (דניאל ח, יב) ותשלך אמת ארצה, ואיהי צווחת נתנני ה' בידי לא אוכל קום (איכה א, יד) ונפלה לא תוסיף קום (עמוס ה, ב), ובגין דא תקינו תנאים ואמוראים צלותין באתר דקרבנין, לעברא חטאות ואשמות מינה, עכ"ל לעניננו.

מ׳ומבואר במאמר היות ב' בחינות בענין הפגם, הא' הוא פגם השכינה, והוא מה שאמר בסוף המאמר, הכי אלין חטאות מכבידין על גדפוי דשכינתא דאינון פקודין דעשה. וגם פגם המגיע לת"ת, ותשלך אמת ארצה, ויתבאר עוד בענין הפגם המגיע לו. והשכינה צועקת נתנני ה' בידי לא אוכל קום. על כן צריך לירא ממעשיו ולא יגרום במעשיו צעקת השכינה עליו ונפילתה בארץ, כדכתיב (עמוס ה, ב) נפלה לא תוסיף קום.

מ״אועוד נתבאר במאמר הזה ענין פגם הכסא, כמו שאמר שהסרכות אוחזות בחיות הכסא ובכסא עצמה, והשכינה מתלבשת בכסא, ובהיות שם סירכא אינה עולה למעלה בזכויותיהם של ישראל.

מ״בהרי נתבאר בפרק זה שורש היראה, תוספת ביאור למה שאמר בפרשת בראשית אמאי אקרי יראת ה', בגין דאיהו אילנא דטוב ורע. וכל מה שלמטה ממנה יקרא עץ הדעת טוב ורע, שהרי אמר ברעיא מהימנא (הנ"ל פ' צו כח, ב) שסירכא נאחזת בכסא.

מ״גוקרוב לבחינת יראה זו שבפרשת בראשית ביארו בתיקונים (עז, א) זה לשונם אית דחילו ואית דחילו, יראת ה' דא שכינתא מלכות קדישא, יראה רעה דא רצועה לאלקאה לחייביא, ומאי ניהו סם המות דסמאל, נוקבא דיליה, יראת ה' איהי אגרא למאן דנטיר פקודין דל"ת, יראה רעה איהי רצועה לאלקאה למאן דאעבר עלייהו, עכ"ל לעניננו.

מ״דומבואר כוונתינו בו באומרו יראת ה' איהי אגרא למאן דנטיר פקודין דל"ת, שזו היא עיקר היראה שלא יעבור על לא תעשה ויתן מקום לחיצונים לפגום ולפרוץ גדר ליכנס פנימה, מלבד כמה בחינות שנתבארו ויתבארו עוד בעזרת ה'.