ראשית חכמה, שער היראה ז׳Reshit Chokhmah, Gate of Fear 7
א׳צריך לירא מהחטא, כי בכמה פנים מכעיס החוטא לבורא יתברך, הא' מה שאמר הכתוב (ירמיה כג, כד) אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה' הלא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ה', ופירוש פסוק זה במדרש תנחומא (נשא ד - ה) אם יסתר איש במסתרים וגו' משל לארכיטקטון שבנה מדינה ועשה בתוכה מחילין וכו' כך הקב"ה אומר למנאפים, ממני אתם מסתירים, שנאמר (איוב כד, טו) ועין נואף שמרה נשף לאמר לא תשורני עין וסתר פנים ישים, הנואף אומר אין בריה יודעת בי ואני עיני משוטטות בכל הארץ. מה דרכם של עוברי עברות משמרים שעת אפלה שעת חשך, וכן הגנבים - חתר בחשך בתים (איוב שם טז), וכן הוא אומר (ישעיה כט, טו) הוי המעמיקים מה' להסתיר עצה והיה במחשך מעשיהם ויאמרו מי רואנו ומי יודענו. קשה הנואף שהוא מסלק את השכינה כביכול, שהוא ממלא את העליונים ואת התחתונים שנאמר (ירמיה כג, כד) הלא את השמים ואת הארץ אני מלא, ובאי זה מקום האיש הזה נואף, כשהוא בא לנאוף הוא אומר למקום סלק את עצמך ותן לי שעה אחת, וכביכול מפני שהוא ארך אפים הוא נותן לו מקום, שנאמר (איוב יא, יא) כי הוא ידע מתי שוא וירא און ולא יתבונן, ואומר וסתר פנים ישים [הם מבקשים שלא תתעבר ממנו אלא שיעשה תאותן בלבד ואינם יודעים שהקב"ה מפרסמן בעולם], מי שהוא יושב בסתר עליון ישים פנים שהיא מעוברת ממנו, צר הולד ופניו דומות לנואף, עכ"ל.
1
ב׳ומבואר מה שאמר שני מיני כיעור וגנות בחוטא, הא' שמבזה את המלך לומר שאינו משגיח עליו בהיותו מסתיר עצמו, וזהו אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה', וכאן פסיק טעמא. הלא את השמים ואת הארץ אני מלא, הוא פגם ב', שהוא מסלק את השכינה כביכול, הקב"ה ממלא וכו'.
2
ג׳וכיוצא בזה אמרו במתניתין (חגיגה פ"ב, מ"א) כל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם, אמרו בגמרא (חגיגה טז, א) רב יוסף אמר זה העובר עבירה בסתר, דאמר ר' יצחק כל העובר עבירה בסתר כאלו דוחק רגלי השכינה, שנאמר (ישעיה סו, א) השמים כסאי והארץ הדום רגלי, עכ"ל.
3
ד׳וכיוצא בזה אמרו בברכות פרק תפלת השחר (כח, ב) כשחלה רבן יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו וכו', אמרו לו רבינו ברכנו, אמר להם יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם, אמרו לו רבינו עד כאן, אמר להם הלואי, תדעו כשאדם עובר עבירה בסתר אומר שלא יראני אדם, עכ"ל.
4
ה׳וכיוצא במשל שאמרו במדרש זה על אם יסתר איש במסתרים וכו' פירש רשב"י (נח סח, א) ז"ל, רבי חייא פתח (ירמיה כג, כד) אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה', כמה אינון בני נשא אטימין לבא וסתימין עיינין דלא משגיחין ולא ידעין ביקרא דמאריהון, דכתיב ביה הלא את השמים ואת הארץ אני מלא, היך בעאן לאסתתרא מחובייהו ואמרי מי רואנו ומי יודענו, וכתיב והיה במחשך מעשיהם, לאן יתטמרון מקמיה, למלכא דבנה פלטרין ועבד תחות ארעא טמירין פצירין, ליומין מרדו בני פלטרין דמלכא, אצער עלייהו מלכא בגייסוי, מה עבדו עאלו וטמירו גרמייהו תחות נוקבי פסירין, אמר מלכא אנא עבדית לון ועבדית נהורא וחשוכא ומקמאי אתון בעאן לאתטמרא, הה"ד אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה', אנא הוא דעבדית נוקבי פסירין ועבדית חשוכא ונהורא ואתון איך יכלין לאתטמרא קמאי. תא חזי כד בר נש חטי קמי מאריה ואמשיך גרמיה לאתכסיא, קוב"ה עביד ביה דינא באתגליא, וכד בר נש אדכי גרמיה, קוב"ה בעי לאסתרא ליה דלא יתחזי ביום אף ה', עכ"ל.
5
ו׳ובמדרש במדבר רבה פרשה ט' (א) הביאו משל כיוצא בזה בענין הנואף והנואפת, ואמרו בנמשל, זה לשונם כך אמר הקדוש ברוך הוא למנאפים, ממני אתם מסתירים את עצמכם והלא אני הוא שבראתי את הלבבות, הה"ד (ירמיה יז, י) אני ה' חוקר לב ובוחן כליות וגו', לכך נאמר ותשכח אל מחוללך, אני בראתי אתכם ועשיתי אתכם מחילים מחילים אלו הלבבות והכליות ואתם שוכחין אותי ומשקרין בי, איני רואה ואיני יודע מעשיכם, עד כאן לשונו.
6
ז׳ועל פרטי ההשגחה אמר אלִיהוּ (איוב לד, כב) כי עיניו על דרכי איש וכל צעדיו יראה אין חשך ואין צלמות להסתר שם פועלי און.
7
ח׳עוד מכעיס אותו באופן ב', שמדתו ית' להטיב ולרחם והם מהפכין אותו ממדת רחמים למדת הדין, כאומרם ז"ל (בר"ר לג, ג) ארורים הרשעים שמהפכין מדת רחמים למדת הדין.
8
ט׳ומה שכתוב (תהלים קמה, ט) ורחמיו על כל מעשיו, פירשו ז"ל בתנחומא (ילקוט נחום רמז תקסא) שהוא על הצדיקים, זה לשונם בפסוק (נחום א, ז) טוב ה' למעוז, יכול לכל ת"ל ויודע חוסי בו. כיוצא בו (איכה ג, כה) טוב ה' לקֹויו, יכול לכל ת"ל לנפש תדרשנו. כיוצא בו (תהלים קמה, ט) טוב ה' לכל, יכול לכל ת"ל ורחמיו על כל מעשיו, עכ"ל לעניננו. ומעשיו נקראים הצדיקים, לפי שהם מעשים המיוחדים לו, כענין (ישעיה ס, כא) ועמך כלם צדיקים וגו' מעשי ידי להתפאר. וכן בזוהר פרשת לך לך (פב, ב) שהצדיקים הם פרי מעשיו של הקב"ה.
9
י׳עוד אמרו בתנחומא (בחוקותי ב) על פסוק (הושע ט, יז) ימאסם אלהי כי לא שמעו לו ויהיו נודדים בגוים וגו', אמר הקב"ה אני נקראתי ה' אל רחום וחנון, ומפני עונותיכם עשה עצמו אכזר, שנאמר (איכה ב, ה) היה ה' כאויב, עכ"ל לעניננו.
10
י״אומסוג ענין זה הוא, כי העובר עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד (אבות פ"ד מי"א), והקטיגור עומד לקטרג ולעורר הדינים עד שינתן לו חלק הדין ליפרע מהעושהו, וזהו (איוב לד, יא) כי פעל אדם ישלם לו, כדפירש בזוהר פרשת קרח (קעז, א).
11
י״בעוד אמרו ז"ל (שבת קמה, ב) חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטורח (ישעיה א, יד), מאי היו עלי לטורח, אמר רבי אלעזר אמר הקב"ה לא דיין לרשעים שהם חוטאים אלא שמטריחין אותי לידע אי זו גזרה קשה אביא עליהם, עכ"ל.
12
י״געוד אמרו ז"ל בתנחומא על פסוק (ירמיה ג, יט) ואנכי אמרתי איך אשיתך בבנים, אמר ר' אלעזר בן פדת, מהו אשיתך, עלתה על דעתי שנהא בעולם אני ואתם, האיך עשיתם לי להכניס ביניכם אומות העולם, ואין הלשון הזה אלא לשון הבדלה, וכן הוא אומר (בראשית ל, מ) וישת לו עדרים לבדו. רבי חמא בר חנינא אמר אהבה גדולה היתה ביני וביניכם, היאך עשיתם לי שאהא שונא אתכם, ואין הלשון הזה אלא לשון שנאה, שנאמר (בראשית ג, טו) ואיבה אשית. רבי יהושע בן לוי אמר, אני מלמד עליכם סניגוריא, האיך עשיתם לי שאני מקטרג אתכם ומחייב אתכם, ואין הלשון הזה אלא לשון חיוב, שנאמר (שמות כא, ל) אם כופר יושת עליו. ר' ברכיה אמר, חביבין הייתם לי כאדם שיש לו שדה אחת והוא מזבלה ומעדרה ומנכשה, האיך עשיתם לי לעשות אתכם הפקר, ואין הלשון זה אלא לשון הפקר, שנאמר (ישעיה ה, ו) ואשיתהו בתה, עכ"ל.
13
י״דומבואר במאמר הזה ד' בחינות אהבה שיש להקב"ה עם ישראל, ובעונותינו נהפכו כלם לשנאה, ואפשר לתת להם יחוס לד' אותיות שבשם כסדרן, וכל תנא מאלו אמר מהם בחינה אחת ולא פליגי, והמשכיל יבין הענין מעצמו. וארמוז לך קצת, שרבי ברכיה אמר האחרונה שבהם שהיא כנגד ה' אחרונה, חביבים הייתם לי כאדם שיש לו שדה אחת וכו'.
14
ט״ועוד ג', הקב"ה כועס על הרשע וכל ישראל נענשים על ידו, וכן במדרש ויקרא רבה (ד, ו) זה לשונם שה פזורה ישראל (ירמיה נ, יז), ישראל נמשלו לשה מה דרכו של שה לוקה באחד מאבריו וכלם מרגישים אף ישראל אחד חוטא וכולם נענשים. תני רשב"י, משל לשני בני אדם שהיו נתונים בספינה, נטל אחד מהם מקדח והתחיל קודח תחתיו, אמרו לו חביריו למה אתה עושה כך, אמר להם מה איכפת לכם לא תחתי אני קודח, אמרו לו מפני שאתה מציף עלינו את הספינה, אף איוב אמר כן (איוב יט, ד) ואף אמנם שגיתי אתי תלין משוגתי, אמרו לו חביריו (שם לד, לז) כי יוסיף על חטאתו פשע בינינו יספוק, אתה מספיק עלינו את עונותינו עכ"ל.
15
ט״זעוד ד', הקדוש ברוך הוא כועס על הרשע שנתן לו דרך טובה ודרך רעה ועזב את הטובה, וכן אמרו במדרש (מדרש תהלים) בפסוק (תהלים לו, ה) און יחשוב על משכבו יתיצב על דרך לא טוב, זה לשונם נתן להם שני דרכים אחת רעה ואחת טובה והם עוזבים את הטובה והולכים ברעה, וכן הוא אומר (משלי ב, יג) העוזבים ארחות יושר וגו' השמחים לעשות רע וגו', הוי יתיצב על דרך לא טוב, ע"כ.
16
י״זעוד ה', הקב"ה כועס על הרשע מפני הרע שגורם לו ולנפשו בסבת חטאו, אמרו ז"ל במדרש (מדרש תהלים) על פסוק (תהלים נא, ט) תחטאני באזוב ואטהר, זה לשונם מכאן שכל העובר עבירה כאלו מטמא בטמא נפש, ואין מזין עליו אלא באזוב, שנאמר תחטאני באזוב ואטהר, וכי נטמא דוד, אלא העון הוא שחלל הנפש, וכן הוא אומר (שם קט, כב) ולבי חלל בקרבי, עכ"ל לעניננו.
17
י״חולהבין ענין זה על מתכונתו כיצד יפגום האדם בנפשו שנוכל לומר שהרג אותה ועשאה חלל, הוא בשנדע מה שמוסכם בזוהר (משפטים צד, ב) ובתיקונים (עט, א), היות לאדם רוח ונפש ונשמה, ויש נפש רוח ונשמה מאופן חיה וכסא, כדפירש בתיקונים (דף עט, א), וכן בתחלת פרשת משפטים (דף צד, ב).
18
י״טוצריך לדעת כי כמו שבאדם הגשמי יש בו רמ"ח אברים גשמיים, כן הנשמה המתלבשת ברמ"ח אברים אלו יש בה רמ"ח אברים רוחניים, והנשמה היא הנקראת אדם באמיתות כדפירשתי לעיל, כי מה שנאמר (בראשית א, כז) ויברא אלהים את האדם בצלמו, הוא על הנשמה, כי הגוף נקרא בשר אדם, שנאמר (שמות ל, לב) על בשר אדם לא ייסך, וכן פירש רשב"י (בראשית כ, ב) זה לשונו רוחא דסטר קדישא גופא דיליה לבושא דאדם איהו, ועל דא כתיב (איוב י, יא) עור ובשר תלבישני וגו', בשרא דאדם לבושייהו ובכל אתר כתיב בשר אדם, אדם לגו בשר לבושא דאדם, עכ"ל.
19
כ׳ומצד היות הנשמה כלולה מרמ"ח איברים רוחניים תפעול ותתלבש בטיפה ההיא להוציא כלי למעשהו, ונמצא הגוף דפוס הנשמה, ומפני זה ישתנו דיוקנאות האנשים לאלפים ולרבבות כפי מחצב נשמתם, כדפירש בתקונים (קכח, א-ב).
20
כ״אוהעד היות הנשמה כלולה מרמ"ח אברים, הוא שפירש הרשב"י ע"ה (זוהר פר' תרומה קנ, א) ובכמה מקומות, שהרוח יצטייר בגן עדן תחתון בלבוש המצות המעשיות, ויצטייר כדמות שהיה בעולם הזה, ואומר (זוהר בראשית ז, א) שבגן עדן התחתון מכירין הצדיקים זה לזה, וזהו (תהלים לא, כ) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם, ואמר שגן עדן תחתון הוא נגד בני אדם - שבו מכירים זה לזה.
21
כ״בועוד אמרו ברעיא מהימנא (פנחס רכב, ב) זה לשונם אגרא לנשמתא בעלמא דאתי מאי הוי, אלא קוב"ה מלביש לה כדקמיתא בענני כבוד, בקדמיתא תיעול במראה דאיהו כגוונא דגופא כלילא ברמ"ח איברים אוף הכי תיעול במרא"ה כלילא ברמ"ח פקודין ומרמ"ח נהורין דמתפרשן מההוא מראה, עד כאן לשונו. וביארו אחר כך שתרי"ג מלאכים סלקין לה לנשמתא כנגד רמ"ח עשה ושס"ה לא תעשה.
22
כ״גומאחר שידענו בחלק הרוח שהוא כלול שיעור קומה שלימה מרמ"ח איברים, כן חלק הנפש שהיא בחצר מות, וכן חלק הנשמה העולה בגן עדן עליון, כל אחד מהם כלול מרמ"ח איברים רוחניים.
23
כ״דובהקדמה זו נבין ענין החטא שראוי שיקרא חלל בנפש, שכמו שהאויב המכה בחרב בגוף האדם יקרא חלל, כן חרב סמא"ל הנכנסת ברמ"ח איברי הנפש עושה אותה חלל ומטמא אותה. והטעם, כי כמו שטמא מת הוא מפני שנסתלק אור הנשמה הקדושה ושורה רוח הטומאה של סמא"ל שם, מטמא טומאה חמורה אבי אבות הטומאה שהוא המת, כן החוטא מסלק ממנו הנשמה הקדושה ושורה במקומה סמא"ל, ולכך מטמא כמת, ולטעם זה רשעים בחייהם קרוים מתים (בר"ר לט, ז).
24
כ״הולהבין למה קראה חלל ולא מת בנפש. הענין הוא, כי האדם החי הנהרג יקרא חלל מפני שנסתלק ממנו חיות הדם, כי הדם הוא הנפש, ונשאר הגוף חלל בלי חיות, ולשון חלל כענין (שמות לא, יד) מחלליה מות יומת, שפירש בפרשת בראשית (ו, א) בענין הפוגם בנקודה פנימית שנשאר אותו מקום חלל, וכן ענין העון הפוגם בעיקר הנפש שהיא בלב שם עושה אותה חלל.
25
כ״ווהכלל, כי מהגשמי נבין הרוחני, כל מכה שכאשר יוכה בה האדם ימות מאותה המכה ועושה אותו חלל, כן העון לפי גודלו באותו האבר שפגם בנשמתו יקרא חלל בנפש, ויקרא חלל לפי שהנשמה היא קדושה והעון הוא עכירות רוח הטומאה מסמא"ל, וכפי כניסת רוח הטומאה בנשמה כן תסתלק רוחניותה וישאר אותו מקום חלל בלי רוחניות.
26
כ״זוזהו ענין הפגם, שמלת פגם ר"ל חסרון, והוא שתחסר האור במקום ההוא ושולט שם חושך מסמא"ל, ולכן הפוגם בעיניו מחשיך עיני נשמתו, ואם יצטרך לבא בגלגול מפני גודל הפגם צריך שיהיה עור וישלטו על עיניו חשך וענני סמא"ל כדפירש הרשב"י ע"ה בתיקונים (נ, א) זה לשונו סמא"ל חשך נחש קדרות, ועליה אתמר (ישעיה נ, ג) אלביש שמים קדרות, נוקבא דיליה, ושק אשים כסותם, ווי לנשמתא כד אתלבשת בקדרותא דילהון דעליה אתמר (בראשית כז, א) ותכהין עיניו מראות, ואינון חשוכן דמכסיין על עיינין דלית לון רשו לאסתכלא בקוב"ה ושכינתיה, ואור ונר דנהרין בהון אתמר בהון (קהלת יב, ג) וחשכו הרואות בארובות, כמא דאמר קהלת (יב, ב) עד אשר לא תחשך השמש והאור וגו', ואור ונר עלייהו אתמר (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור, ואמאי אתחשכאן בהון, בגין דלא הוי משתדלין באורייתא ומצוה בדחילו ורחימו דאינון י"ה, ומיד דמשתדלין בהון בדחילו ורחימו אומאה איהו בקוב"ה לעברא לון מעלמא, ונשמתא בגין דחשוכין אפרישין בין י"ה ובין ו"ה, ובההוא זמנא דמתעברין חשוכין מנשמתא מיד כל הנשמה תהלל יה, ומאן אינון חשוכין, אלין סמא"ל ונחש, ומאן גרים לשלטאה עלייהו, אלא רזא דקרא אוליף (ישעיה נט, ב) כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם, ודוד בגינייהו אמר (תהלים קיט, יח) גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, בההוא זמנא מה דהוו שלטין חשוכין על נהורין דעיינין מתהפכין נהורין ושלטין על חשוכין, עכ"ל.
27
כ״חהרי מבואר במאמר כי סמא"ל ונחש הם חשוכים המחשכים העינים, וזה בסבת העון כאומרו כי עונותיכם היו מבדילים וגו', ואגב מבואר במאמר כי סבת חשיכת העינים גם כן הוא בגין דלא משתדלין באורייתא ומצוה בדחילו ורחימו.
28
כ״טונחזור לדרוש שלנו, כי כל פגם שיפגום האדם הוא פגם בנשמה ומחשיך אורה, ולסבה זו יקרא העון חלל בנפש מהטעם שפי', ועתה לפי זה נאמר כי כל עון ועון שיפגום האדם יקרא חלל, והכוונה או מיתה מועטת או מיתה מרובה, הכל נקרא מיתה, כענין עני חשוב כמת ואחרים שפי' ז"ל (נדרים סד, ב), שסבת הסתלקות שפעו ואורו יקרא לו מיתה, וכן הענין בחלל כל הסתלקות שתסתלק אור הנשמה בסבת העון ונשאר המקום חלל שיכנס שם סמא"ל, יקרא חלל בנפש.
29
ל׳ואחר שנתבאר כי העון הוא המחשיך הנשמה, נבין בזה מאמרם ז"ל בתנא דבי אליהו הובא בילקוט (תהלים מזמור סח רמז תשצה) בפסוק (תהלים סח, יב) ה' יתן אומר, תני רשב"י עד שלא חטא אדם הראשון היה שומע את הקול ועומד על רגליו, שנאמר (בראשית ג, ח) וישמעו את קול ה' אלהים, וכיון שחטא היה שומע ומתחבא, שנאמר (שם) ויתחבא האדם, עד שלא חטאו ישראל מה כתיב (שמות כד, יז) ומראה כבוד ה' כאש אוכלת, אמר רבי אבא בר כהנא שבע מחיצות של אש היו נוצצות זו בזו, והיו ישראל רואין ולא מתייראין ולא מתפחדין, וכיון שחטאו אפילו פני הסרסור לא היו יכולין לראות, הה"ד (שמות לד, ל) וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן עור פניו וייראו מגשת אליו, עכ"ל.
30
ל״אוהטעם לזה, כי בהיות הנשמה זכה ובהירה תוכל להסתכל באור, כדמיון העומד באור שלא יזיקהו אור השמש, אמנם העומד בחשך ויכה בעיניו אור השמש לא יוכל לסבול וירתע ויחזור לאחוריו ויסתום עיניו. כן ישראל בנתינת התורה פסקה זוהמת חטאתם ונזדככה נשמתם על ידי ספירת שבעה שבועות לטהרתם, וג' ימים קודם קבלת התורה הוזהרו מלגשת אל אשה, כמ"ש (שמות יט, טו) היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה, וכבסו שמלותם על ידי טבילה, כל אלו הכנות טובות לזכך נשמתם לקבל התורה, ועל ידי כך היו יכולין להסתכל, וכאשר חטאו חזרו למשוך עליהם זוהמת חשך הנחש והחשיכו נשמתם עד שלא היו יכולים להסתכל אפילו בפני הסרסור.
31