ראשית חכמה, שער היראה ח׳Reshit Chokhmah, Gate of Fear 8
א׳צריך לירא שלא תהיה נפשו נדחת לחוץ בעלותה למעלה בפטירתה מעולם הזה, כדפירש רשב"י (זוהר פנחס ריג, ב) בפסוק (תהלים פו, ב) שמרה נפשי כי חסיד אני, זה לשונו שמרה נפשי, שמור מבעי ליה, והא תנינן דלית אות אחת באורייתא דלא אית בה רזין עילאין ויקירין, שמרה, לקב"ה קאמר, שמרה לההוא חולקא דאתאחד ביה נפשי, דכד נפשא נפקת מהאי עלמא אתיא למירת עלמא, אי זכי כמה חיילין עילאין נפקין לקבלה ולנטרא לה ולאעלא לה במדורא דדוכתא, והאי ה' נטיר לה לאתחדא עמה בריש ירחי ושבתי, ואי לא זכי כמה גרדיני טהירין אזדמנו לקבלה ודחו לה לבר, ווי לההיא נפשא דמתגלגלא בריקניא כאבנא בקוספתא, הה"ד (שמ"א כה, כט) ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע, ודוד בעי בעותיה קמי קב"ה ואמר שמרה נפשי דלא ידחון לה לבר, וכד מטי לקבלה ויפתחון לה פתחין ותקבל לה קמך, עכ"ל. ואם דוד המלך עליו השלום היה צריך להתפלל שלא תדחה נפשו לחוץ, המלא עונות לאין מספר כמה צריך לירא מעונותיו ולמהר התשובה והתפלה עד לא יבא יום אשר לא תועיל החרטה.
1
ב׳עוד אמרו ז"ל (סוטה ג, ב) אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל העושה מצוה אחת בעולם הזה מקדמתו והולכת לפניו לעולם הבא, שנאמר (ישעיה נח, ח) והלך לפניך צדקך, וכל העובר עבירה בעולם הזה מלפפתו והולכת לפניו ליום הדין, שנאמר (איוב ו, יח) ילפתו ארחות דרכם יעלו בתהו ויאבדו, רבי אלעזר אומר קשורה היא בו ככלב, שנאמר (בראשית לט, י) ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה, לשכב אצלה בעולם הזה להיות עמה בעולם הבא, עכ"ל.
2
ג׳ענין מלפפתו והולכת לפניו ליום הדין, מפני כי העובר עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד, וכל קטיגור וקטיגור יש לו שיעור קומה שלימה, כענין המצוה כן ענין העבירה, הרי רמ"ח מצות הם שיעור קומת אדם העליון רמ"ח שייפין קדישין, וכל מצוה יש בה רמז ידו"ד כדפירשו בתיקונים (עג, א; קלא, ב) ורעיא מהימנא (ע' פנחס רכח, ב) כי מצוה ב"את בש" ידו"ד, והרי ידו"ד כללות כל הקומה, אלא שבכל אבר ואבר יש כללות הכל, ולכך המקיים מצוה אחת כתקונה כאלו קיים כלם כדפירשתי לעיל פרק ד בשם הרשב"י ע"ה, ויעשה ממנה מלאך אחד שלם ברמ"ח איברים שהוא סניגור לו.
3
ד׳וכענין זה אדם הראשון שאמרו ז"ל (תנחומא תשא יב) באדם הראשון שהיו בו כללות כל הנשמות, יש מהם תלויים בשערות ראשו יש מהם בזרועו יש מהם בגופו יש מהם ברגליו וכו'. והרי כל נשמה כלולה מרמ"ח אברים ומכל מקום היא חלק אבר פלוני, כן כל קטיגור כיון שנעשה מכח האדם הזה בכח כל רמ"ח אברים, יש לו רמ"ח אברים והוא חלק אבר פלוני משיעור קומת סמא"ל.
4
ה׳וזהו אל תאמר אשלמה רע (משלי כ, כב), ופירש בזוהר פרשת מקץ (רא, א) שלא תאמר אשלים הרע שהוא סמאל בחטאי לעשות לו שיעור קומה שלימה, ואמר, דהא לא אשתלים דא מנוולא אלא בחטאין דבני נשא, ובגין כך בעי בר נש לאזדהרא דלא ישתלים ההוא יצר הרע בחטאוי, וישתמר תדיר, דהא יצר הטוב בעי לאשלמא ליה בשלימו תדיר ולא יצר הרע, ובגין כך אל תאמר אשלמה רע קוה לה' ויושע לך, ע"כ. נמצא כי שיעור כל הקומה תשתלם על ידי מעשים רעים הרבה, אמנם כל חטא וחטא וכל חלק אבר ממנו כלול מרמ"ח כדפירשתי.
5
ו׳ובהקדמה זו נבין מלפפתו והולכת לפניו ליום הדין, ופי' מלפפתו, שיתלפף בכולו ותעשה לו לבוש לנשמתו להכניסו לגיהנם, עד יעכל הכיעור והחשך ההוא שבנשמה, והוא ענין הלבושים צואים שפירש רשב"י (פנחס ריד, א) שמלבישים את הנשמה להכניסה לגיהנם, וזה לשונו רבי אלעזר פתח ואמר (זכריה ג, א) ויראני את יהושע הכהן הגדול עומד לפני מלאך ה' וגו', תא חזי ווי לאינון בני נשא דלא מסתכלאן ביקרא דמאריהון, וכל יומא ויומא כרוזא קארי עלייהו ולא משגיחין, אתא בר נש לאסתכלא בפקודי אורייתא כמה סניגורין קיימין לאדכרא עליה לטב, אתא בר נש ועבר על פקודי אורייתא אינון עבדין קטיגורין עליה לביש קמי קוב"ה, יהושע כהן גדול הוה ואוקמוה, מה כתיב ביה והשטן עומד על ימינו לשטנו, ומה בהאי כך בשאר בני עלמא דלא מסתכלי במאריהון על אחת כמה וכמה.
6
ז׳חמי מה כתיב ביה ויהושע היה לבוש בגדים צואים ואוקמוה, אבל בגדים צואים ודאי אינון לבושין דאלבשא בהו רוחא בההוא עלמא, והא אתמר כל מאן דבעיין לאעלא לגיהנם אינון לבושין דמלבישין ביה היך אינון, מה כתיב הכא ויהושע היה לבוש בגדים צואים ועומד לפני המלאך, מאן מלאך דא מלאך דממנא על גיהנם, וממנא על מאן דחמי באינון לבושין, עד דאתיב ואמר הסירו הבגדים הצואים מעליו, מהכא אית לאסתכלא דעובדין דבר נש עבדין ליה אינון לבושין צואים ויאמר אליו ראה העברתי מעליך עונך והלבש אותך מחלצות, אלבישיניה לבושין אחרנין מתתקנן דבהו אסתכל בר נש בזיו יקרא דמאריה, עכ"ל.
7
ח׳הרי מבואר כי מעשיו של אדם הם שיעשו לו לבושים צואים, כפי מנין עונותיו כן מנין הלבושים, כי כל עון ועון יעשה לו לבוש, והיינו מלפפתו האמור במאמר. והעד לזה, ראה העברתי מעליך עונך, ופירשו ז"ל (ע' תרגום זכריה) שעון שהיה לו הוא שנשאו בניו נשים נכריות.
8
ט׳רבי אלעזר אמר קשורה בו ככלב, שלא לבד תעשה לה לבוש אלא שתדבק בנפש עצמה להיות אדוק בה, ודרך הכלב הנושך שנמצא בתוך שיניו חלק האדם, ודרך מי שנשוך מהכלב שידמה כלבים לפניו אפילו בתוך השתן כנראה בחוש כמה פעמים, נמצא חלק מהעבירה בתוך הנפש עצמה, והוא ענין הפגם שפירשתי שהוא חלל בנפש, ועוד חלק מהנפש בתוך העבירה שהיא כח לילית, והיינו ענין קשורה - שהוא קשר כפול זה בזה וזה בזה.
9
י׳וחלק העבירה שמקנה בנפשו הוא ההולך עמו בעולם הזה, וזהו לשכב אצלה בעולם הזה. וחלק נפשו שנשאר בה הוא להיות עמה בעולם הבא, שלילית תופסת בו מחמת החלק ההוא שנשאר בה להורידו לגיהנם. ונמצא פרט הפגם הזה לשוכב עם הכותית בענין הפסוק שנזכר במעשה יוסף, והטעם כי על ידי שכיבתו שדי רוחא בגוה שהוא חלק נפשו, ולכן מוכרח הוא להיות עמה בעולם הבא, והיינו קשורה ככלב כמו שיתבאר בעזרת ה' מה ענין כלב.
10
י״אאמנם נוכל לומר כי בכל עבירה ועבירה שיטמא האדם על ידי אותה התאוה הרעה שוכב עם לילית, שכל תאוות העולם הם מכח לילית, כי סמא"ל מרוב דקותו אין לו ייחס להתפס באדם שהוא גשמי, ולכן שולח נקבתו שהיא גשמית יותר והיא המפתה, וכן בז' היכלות הטומאה שהם נגד לילית פירש בזוהר פרשת פקודי (רסב, ב - רסח, א) שמהם מתפשטים כמה פתויים לבנגי אדם וכמה תענוגים בעולם הזה וכמה פנים מראה לו להחטיאו ולהמשיכו אצלה, נמצא כי בהמשך האדם אחר דברי העולם הזה הוא נמשך אחריה ונפשו קשורה בו ככלב. ואדם הראשון מפני שנמשך אחר פתויי הנחש שהם כחות לילית גרם מיתה לו ולבאים אחריו, כדפירש בפרשת פקודי בריש היכלות טומאה (רסב, ב).
11
י״בופירש בפרשת ויצא בתוספתא (קמח, א) כי לילית היא המפתה, וסמא"ל אינו מפתה מפני דקותו, זה לשונו סתרא דסתרין, מגו תוקפא דטיהרא דיצחק, נפק מגו דורדיא דחמרא חד נעיצו קטירא, כליל חד דכר ונוקבא, סומקא כוורדא מתפרשת לכמה סטרין ושבילין, דכורא אקרי סמא"ל נוקביה כלילא בגויה תדיר, כמה דאיהו בסטר קדישא הכי נמי בסטרא אחרא, דכר ונוקבא כלילן דא בדא, נוקבא דסמא"ל נחש אקרי, אשת זנונים, קץ כל בשר, קץ הימים, תרין רוחין בישין מתדבקן כחדא, רוחא דדכורא דקיק רוחא דנוקבא בכמה ארחין ושבילין מתפרשא, ומתדבקא בההוא רוחא דדכורא, קשיטא גרמה בכמה תכשיטין כזונה מרחקא, קיימת בריש אורחין ושבילין לפתאה בני נשא, שטיא דקריב בהדה אתקיפת ביה ונשיקת ליה מסכת ליה חמרא דדורדיא דמרורת פתנים, כיון דשתי אסטי אבתרה, בתר דחמאת ליה סטי אבתרה מאורחא דקשוט אפשיטת גרמה מכל אינון תקונין דהות מתתקנא לגבי דההוא שטיא.
12
י״גתקונין דילה לפתאה לבני נשא, שערהא מתקנין סומקן כוורדא, אנפהא חורין וסומקין, באודנהא תליין שית תקונין אטונא דמצרים, תלויין על קדלה כל חלי דארעא דקדם, פיה מתתקנא בפתיחו דקיק יאה בתקונהא, לישנא חדידא כחרבא, שעיען מלהא כמשחא, שפווהא יאן סומקין כוורדא, מתיקן בכל מתיקו דעלמא, ארגוונא לבשת, אתתקנת בארבעין תקונין חסר חד.
13
י״דשטיא דאסטי אבתרהא ושתי מכסא דחמר, ועביד בה נאופין ואסטי אבתרה, מה עבדת, שבקת ליה נאים בערסא וסלקת לעילא ואלשינת עליה, ונטלה רשו ונחתא, אתער ההוא שטיא וחשב לחייכא בהדה כקדמיתא, והיא אעדיאת תקונהא מינה ואתהדרת גיבר תקיף קאים לקבליה, לבוש לבושא דנורא מלהטא, בדחילו תקיף מרתתא גרמא ונפשה, ערומה מלייא דעיינין דחלן, חרבא שיעא בידיה, טפין מרירן תליין מההוא חרבא, קטיל ליה לההוא שטיא וארמי ליה גו גיהנם, עכ"ל לעניננו.
14
ט״ווכל אלו משלים, כמו שמשל שלמה המלך עליו השלום דברי העולם ותענוגיו הנמשכים מכח לילית לאשה זונה, שנאמר (משלי ז, י) והנה אשה לקראתו שית זונה ונצורת לב וגו', כמו שנתבארו דבריה ועצותיה בפרשת פקודי בהיכלות הטומאה (דף רסז, א).
15
ט״זומבואר במאמר שאמרנו רוחא דדכורא דקיק וכו' רוחא דנוקבא בכמה אורחין מתפרשא וכו', הרי שהנקבה מתפשטת והכל הוא כדוגמא עליונה, כי גם זה לעומת זה עשה האלהים, כי כמו שלמעלה הזכר אינו פועל דבר אלא הכל נפעל על ידי הנקבה, כן למטה בכחות הטמאים. וכמו שלמעלה היא אינה פועלת כי אם בכח הזכר, כן למטה, וז"ש ומתדבקא בההוא רוחא דדכורא.
16
י״זנשאר לנו לבאר ענין במאמר למה המשיל העבירה לכלב ולא לנחש ולא לדבר אחר, הענין יובן במה שפירש ברעיא מהימנא (פנחס רכד, ב) אמר שכמו שבקרבנות אם זכו היה יורד דמות אריה של אש רבוץ על גב המזבח, ואם לאו כלב, כן בפטירת הנשמה, זה לשונו כמא דאוקמוה רבנן אם זכו הוה נחית כמו אריה דאשא למיכל קרבנין, ואי לא הוה נחית תמן כלבא דאשא, ואוף הכי כד מית בר נש אי זכי נחית כדמות אריה לקבלא נפשיה, ואי לאו כדמות כלב, דאמר דוד עליה (תהלים כב, כא) הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי, עכ"ל.
17
י״חולדעת טעם הדבר לאריה ולכלב, דע שפירש בפרשת בראשית (ו, ב) שדמות אריה שהיה יורד על המזבח אוריאל שמיה, וכן פירש בפרשת צו (לב, ב), ופירש מורי, שטעם היותו דמות אריה מפני שיניקתו מן הימין, שנאמר (יחזקאל א, י) ופני אריה אל הימין לארבעתם וכו'. ועם כל זה צריכים אנו לדעת למה היה יורד אוריאל, ונראה שהטעם הוא במה שפירש רשב"י בהיכל ששי מהיכלות הקדושה (רנד, ב) בענין רפאל ואוריאל, פירש שם, שרפאל בתפארת שמשם רפואה וחיים נמשכים למטה, ואוריאל במלכות.
18
י״טוהנה בפרשת בראשית (נא, א) בפסוק (דברים ד, כד) כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא, פירש כי אש השכינה שהוא אש אוכלת הוא היה אוכל הקרבנות, וזה לשונו ודא הוא רזא דקרבנא, דתננא סליק אתער ליה להאי נהורא תכלא לאדלקא, וכד אתדלק אתחבר בנהורא חוורא, ושרגא דליק ביחודא חד, ובגין דארחיה דהאי נהורא תכלא לשצאה ולמהוי אכיל כל מה דאתדבק ביה תחותיה, כד רעוא אשתכח ושרגא דליק בחבורא חד כדין כתיב ותרד אש מן השמים ותאכל את העולה וגו', וכדין אתיידע דההיא שרגא דליק בחבורא חד וכו', עכ"ל לעניננו. הרי שירידת האש היה מן השכינה בהארת התפארת בה.
19
כ׳ואמר אחר כך, שאחר שסיים האש העליון לאכול הקרבן מה היה האש עליון אוכל, ואמר כי היו ישראל מתדבקין להתעוררות תחתון כהנים ולויים וישראלים, אלין בחדוא דשיר, ואלין ברעותא דלבא, ואלין בצלותא, ושרגא דליק ואתדבקו נהורין כחד. הרי יש לנו שאש אוריאל שהיה יורד על גב המזבח היה בהכרח על ידי התלבשות השכינה בו בהארת התפארת, והיינו שם המלאך אוריאל שפירש בפרשת פקודי (רנד, ב) שהוא בשכינה כלול מכלהו.
20
כ״אוהנה בפטירת נשמת הצדיק מהעולם הזה פירש רשב"י (ויחי רלה, א) בפסוק (משלי ה, טו) שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך, שאז נעשה הייחוד, והנשמה נעשית מיין נוקבין בתוכה, ע"ש. אם כן מוכרח הוא שירד המלאך אוריאל שהוא כנגדה, להעלות נשמת הצדיק שהוא מכח הזכר, שעל ידי מעשיה הטובים תתעורר ליחוד כעין מה שהיה בקרבן.
21
כ״בובענין הכלב פירש שם בפרשת בראשית (זוהר ו, ב) אם לא זכו הוה נחית כלבא ומה שמיה דההוא כלבא בלאדן שמיה דלאו איהו בכלל אדם אלא כלבא ואנפי כלבא.
22
כ״גודע שגם זה לעומת זה עשה האלהים, כי כמו שאוריאל הוא נגד השכינה להתעוררות הטוב, בלאדן פני כלב להתעוררות מעשים הרעים. ובלי ספק שלא היה הקרבן נמסר לכלב אלא כשהיה בו פסול, ולכך לכלב תשליכון אותו, כדפירש בתיקונים (לג, ב; סב, ב) בענין התפלה הפסולה שנמסרת לכלב. והכלב הזה הוא כנגד לילית, ולכך שמו בלאדן, והיינו שכופר בהשגחת השכינה הנקרא אדני, והוא בלאדן ר"ל אין לו אדון. וכן פירשו הגאונים ששמות העשר הקליפות רובם מורים על כפירת האלהות, כמו שהעתיק מורי ע"ה בספר פרדס דבריהם בשער התמורות, והיינו עזות הכלבים שנקרא עזי נפש (ישעיה נו, יא). ובזה נוכל לומר פירוש אחר בענין אוריאל, פירוש שמודה בהשגחת אל עליו, וזהו אוריאל האור שיש לי הוא מאל, סוד ואל זועם (תהלים ז, יב) שפירש בפרשת במדבר (זוהר ל, ב).
23
כ״דויש עוד הכרח ברעיא מהימנא (פר' נשא קכד, א) שכלב הוא מכחות לילית, זה לשונו ויצר הרע מסטרא דימינא אתקרי נחש, ומסטרא דשמאלא דעשו דדרגי' סמא"ל אתקרי כלב, ממנא דגיהנם דצווח הב הב, הה"ד (משלי ל, טו) לעלוקה שתי בנות הב הב, וברעותא דיליה למיכל נשמתא מסאבא בנורא דיליה גיהנם, ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו, בקשוט, והיא נטמאה, ובגינה אתמר (ויקרא כא, ט) ובת איש כהן דא מיכאל, כי תחל לזנות את אביה היא מחללת באש תשרף, ותמן אתוקדת ההיא זוהמא ואתלבנת ההיא מנה ככסף דאתלבן בנורא וההוא עופרא זוהמא אתוקד ואתעביד עפר ואתביר, עכ"ל.
24
כ״ההרי שאמר שיצר הרע שהוא מכח לילית כמו שפירשתי לעיל כי פתויי היצר הרע מצד לילית, מצד הימין נקרא נחש ומצד השמאל נקרא כלב, ואמר שהכלב הזה ממונה של גיהנם שצועק הב הב, וכבר נודע שכל מציאות גיהנם וז' מדורות שבו הם מכחות אשה זרה נכריה כמבואר בפרשת פקודי.
25
כ״וומה שאמר שמצד הימין נקרא נחש, כי מצינו שנחש פיתה לאדם הראשון וחוה, והפתוי ההוא נמשך מצד הימין שלו, כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו והייתם כאלהים וגו' (בראשית ג, ה), וכיוצא לשאר פתויי יצר הרע שכולם מצד הימין המקרבת, להראות לו שלום השקט ובטח אכול ושתו וכיוצא מטובות העולם הזה הנמשכין מהימין, ואחר כך נקרא כלב שצועק עליו להפילו בגיהנם על דרך שפירש במאמר של פר' ויצא שהעתקנו לעיל, והיינו יורד ומשטין עולה ומקטרג יורד ונוטל נשמה (ע' ב"ב טז, א ובע"י שם).
26
כ״זומפני שהכלב הזה היא כנגד לילית, אמר דוד המלך עליו השלום (תהלים כב, כא) הצילה מחרב נפשי, והיינו חרב לילית כדפי' במאמר של פרשת ויצא (קמח, א). מיד כלב יחידתי, שהיא הנשמה העולה ליחוד כדפירש בפרשת ויחי (ע' רלה, א), ולכן נקראת יחידתי מלשון ייחוד, הצילה שלא תאחוז בה הכלב שהוא האוחז בנשמה כשיהיה בה פסול, והיינו מה שפיר' במאמר בפרשת ויצא, שלילית היא המפתה אותו בדברי העולם ומטמאה אותו והיא הורגת אותו ומפילה אותו בגיהנם. ואל תתמה מכלב שהוא זכר כי מצד סמא"ל עשו נקרא כלב מצד השמאל כמו שפי' במאמר.
27
כ״חומפני שרוב העונות הם באים מצד פתויי לילית כדפירשתי, והיא נקראת כלב על הדרך שפירשתי, לכן פירשו ז"ל (יומא פו, ב) החוטא ושונה הוא ככלב שב על קיאו.
28
כ״טולכן צריך האדם להשמר מכחות הרשעה הזו ומפתוייה, כי כל כוונתה להכשיל את האדם וללכדו במצודתה ולהפיל אותו בבור שאון בטיט היון, כמו שהאריך הרשב"י ע"ה בהיכלות הטומאה (זוהר פר' פקודי), עיין שם כי בידיעת האדם עונשי הדברים ישמר מהם, והאל יעזרהו.
29
ל׳ובזה נכלל הפרק הזה:
30