ראשית חכמה, שער היראה ט׳Reshit Chokhmah, Gate of Fear 9

א׳אחר שבפרקים הקודמים נתבאר מהות הפגם בעצמו, נבא עתה לבאר כמה הם מיני הפגם שהאדם פוגם, כדי שיירא מלחטוא בראותו כמה רעה גורם לו ולנפשו ולכל העולמות.

ב׳הא' הוא פגם בגופו העשוי בחותם תבנית העולמות העליונים, ובהיות אבר מאיבריו פגומים הוא בעל מום ואין השכינה שורה בו, וזה נתבאר בתקונים (קל, ב) זה לשונו ובכל אבר ואבר דאיהו נרא דכל פקודא, בעי בר נש לאמלכא לקוב"ה ולתקנא ליה אתר דכיא ונקייא לשריא ליה תמן, ובגין דא צריך בר נש לבערא מניה מכל אבר ואבר כל מחשבין וכל הרהורין בישין דטנופין דאינון קליפין, וצריך ליקרא לון בכל פקודין דשריין על כל אבר ואבר באינון נרות, דכל פקודא נר אתקריאת, הה"ד (משלי ו, כג) כי נר מצוה, נר ה' נשמת אדם (משלי כ, כז) ובה צריך למהוי חופש כל חדרי בטן, ולבערא מנייהו שאור וחמץ מוץ ותבן וכו'.

ג׳ואמר לקמיה, אבל הקדוש ברוך הוא שולטנותיה בכל אתר כנשמתא דשלטנותה על כל אבר ואבר, מלא כל הארץ כבודו, בכל אתר דקרי ליה בר נש עני ליה, אלא אם ההוא אתר דההוא אבר איהו פגום בחובא דעביד בר נש קודשא בריך הוא לא שריא בההוא אבר, דעליה אתמר (ויקרא כא, יח) כל אשר בו מום לא יקרב.

ד׳ואברין דבר נש כולהו אינון מסודרין על סדרי בראשית, ובגין דא אתקרי בר נש עולם קטן, ומאן דאמליך לקודשא בריך הוא על כל אבר ואבר כאלו אמליך ליה על כל עלמא, עכ"ל.

ה׳ואמר לקמיה, שיש מצות תלויות בפנים ויש מהם בעינים ובאזנים, ואמר ידו"ד איהו אשתכח בכל אבר ואבר, הוא אשתכח בד' גוונין דשערא ובד' גוונין דעינא ובד' אדרין דאודנא ובד' גווני דאנפין, ובקלא ובדבורא ובקריאה ובאמירה, ובעשיה דידין, ובכל אבר ואבר דגופא איהו ידו"ד ממנא על מצוה ומצוה דביה, מצוה בא"ת ב"ש, מ"צ י"ה פ"ץ ו"ה, הא מצו"ה ידו"ד מצפ"ץ, עכ"ל לעניננו.

ו׳והנה מזה יראה האדם כמה פגם גדול הוא עושה בפגום אבר מאבריו, שאחר שכל האברים חתומים בשמו יתברך נמצא פוגם בשם, ואם מקיים מצוה באותו אבר אשריו שממליך ידו"ד עליו.

ז׳ועוד אמרו בתיקונים (קלב, א) זכאה מאן דשריא ליה בכל אבר ואבר דיליה למעבד אתר לשריא תמן ולאמלכא ליה בכל אבר ואבר דלא יהא אבר פנוי מיניה, דאם חסר חד דלא שריא עליה קודשא בריך הוא, בגין ההוא אבר אתחזר לעלמא בגלגולא עד דאשתלים ליה באברין דיליה למהוי כלהו שלמין בדיוקנא דקוב"ה, דאם חסר חד לאו איהו בצלם דקוב"ה. פומא עקימא לא שריא ביה קוב"ה דאיהו מום, כל שכן דבורא דיליה עקים, עליה אתמר (קהלת א, טו) מעוות לא יוכל לתקון, עכ"ל לעניננו.

ח׳ומעין הפגם הזה נתבאר עוד בתיקונים (קיא, א) זה לשונם בודאי כל מאן דחב בגופיה דתמן עובדא, ובנשמתיה דתמן מחשבה, כאלו חב בההוא דאתברי איהו בדיוקניה, הה"ד (בראשית א, כז) ויברא אלהים את האדם בצלמו, עכ"ל לעניננו.

ט׳עוד מענין הפגם הנפגם בגוף האדם עצמו, פירש רשב"י (אחרי עו, א) בפסוק (איוב טז, ח) ויקם בי כחשי בפני יענה, זה לשונו תא חזי האי מאן דעבר על פתגמי אורייתא, אורייתא סלקא ונחתא ועבדא ביה בבר נש רשימין באנפוי, בגין דיסתכלון ביה עילאי ותתאי, וכלהו אשדן לווטין על רישיה, ותאנא כל אינון עיני ה' דאזלין ושאטין בעלמא למנדע אורחוי דבני נשא כלהו זקפין עיינין ומסתכלין באנפוי דההוא בר נש וחמאן להו, וכלהו פתחין עליה ווי ווי, ווי ליה בהאי עלמא, ווי ליה בעלמא דאתי. אסתלקו מסחרניה דפלניא דהא סהדותא באנפוי ורוחא דמסאבא שריא עלוי, וכל אינון יומין דאשתכח רשימו באנפוי לסהדותא, אי אוליד בר אשליף ליה רוחא מסטרא דמסאבא, ואלין אינון חייבי דרא תקיפי אנפין דמאריהון שביק לון לשיצאה להו בעלמא דאתי.

י׳ותנינן, האי צדיקא זכאה דאשתדל באורייתא יממא וליליא, קודשא בריך הוא משיך עליה חד חוטא דחסד ואתרשים ליה באנפוי, ומההוא רשימא דחלי עלאי ותתאי, הכי נמי מאן דעבר על פתגמי אורייתא משכאן עליה רוחא דמסאבא ואתרשים ליה באנפוי, ומניה ערקין עלאי ותתאי, עכ"ל לעניננו.

י״אולמעלה מזה מבואר, שאם חטא שיבכה ויעביר הדמעות על פניו עד שיעבור הרושם, ואני שמעתי שטוב גם כן להעביר הדמעות על מצחו, כי במצח נכתבים העונות, כענין (יחזקאל ט, ד) והתוית תו על מצחות האנשים וגו'.

י״בומסוג זה הם העונות הנכתבים ביד, כדכתיב (איוב לז, ז) ביד כל אדם יחתום. וכן פירש בתיקונים (קמב, ב) זה לשונו ואית חובין דאתמר בהון וביד כל אדם יחתום, ומראין להם חתימת ידהא, עכ"ל. וכן פירש גם כן בפרשת לך לך (עח, ב) והעתקנו לשונו לקמן בפרק יב.

י״גפגם ב' הוא פגם בנשמה, שכפי החטא שחטא כן תרד עד שישפילה לרגליו, וכן פירש בתיקונים וברעיא מהימנא, בתיקונים (קלב, ב) תא חזי אית בני נשא דמללן בנענועא דעיינין, ואחרנין בנענועא דידין, ואחרנין בנענועא דרישא, ואחרנין בנענועא דגופא, ואחרנין בנענועא דרגלין, דא איהו בכל אתר דנשמתיה תמן עביד נענועא יתיר בההוא אתר. אמר ליה רבי אלעזר, אבא וכי נשמתא לא איהי באתר ידיעא בלבא ואתפשטותא בכל אברין דגופא. אמר ליה, ברי והא כתיב בה (רות ג, ז) ותגל מרגלותיו ותשכב, כפום עובדוי דבר נש הכי נפיק לה מאתרא ונחית לה לבר מאתרה, כגוונא דשכינתא דאתמר בה (ישעיה נ, א) ובפשעכם שולחה אמכם, ותיובתא שלימתא מאן דתב לה לאתרהא כמא דהות בקדמיתא, דבזמנא דנשמתא איהי בלבא אתקריאת מטרוניתא, כד נפקת מלבא לא אתקריאת מטרוניתא, כפום חובוי דבר נש הכי נחית לה מדרגא לדרגא ומאבר לאבר עד דנחית לה לרגלוי, וכפום זכוון דיליה הכי סליקת לה עד דסליקת לאתרה, ובגין דא בכל אתר דנחתת תמן עבדת תנועה יתירה בההוא אבר יתיר מאחרנין, עכ"ל.

י״דאמרו ז"ל ( נ, א) ונשמתא בגלותא בתראה אתמר בה ותגל מרגלותיו ותשכב, שכיבת לעפרא, ווי ליה לבר נש דנשמתיה נחיתת תחות רגלוי, דבההוא זמנא אתמר בגינה (עמוס ה, ב) נפלה לא תוסיף קום, ולית ליה עלוי וסלוק, אלא בידא דקודשא בריך הוא וכו', עכ"ל.

ט״ועוד בחינת פגם ג' הוא, כי כפי הפגם שיפגום האדם בנשמתו כן יפגום בשכינה עד שתרד במדרגה התחתונה ותגל מרגלותיו, וכן פירש ברעיא מהימנא (משפטים קיז, ב) זה לשונו דמסטרא דרשע וטוב לו שכינתא ותגל מרגלותיו ותשכב, האי איהו (משלי ל, כג) ושפחה כי תירש גבירתה, שפחה יצר הרע נוקבא. וביאר אחר כך ענין הפגם ואמר אבל שכינתא דאילנא דחיי עליה אתמר (תהלים ה, ה) לא יגורך רע, ואם תשלוט השפחה הוא בכסא וממנה ולמטה.

ט״זוזה לשונו אבל בגין דאתמר (שם קג, יט) ומלכותו בכל משלה, מאן דפגים אתר דילה אתחשיב כאלו עביד במטרוניתא קלנא, דקלנא דמטרוניתא איהו מאן דמזלזל אתרהא וקלנא דמטרוניתא דמלכא איהו, כל שכן מאן דאעבר לה מאתרהא ושוי שפחה באתרה, דבכל אתר דאיהו פגים מטרוניתא לא שריא תמן אלא שפחה דאיהי פגימא שריא באתר פגים, ופגימו דבר נש דחובוי פגים בכל אברין דיליה עד דלא אשכחת מטרוניתא אתר לשריא תמן, ולית תיקונא עד דיחזיר לה כל אברין דילה, עכ"ל.

י״זוכן פירש גם ברעיא מהימנא (תצא רעז, ב) זה לשונו ומלכות דא דאצילות אית לקבלה מלכות דבריאה, ואיהי מלכות למלאכים דבריאה, ואיהי נערה דמטרוניתא משמשא דילה, ואיהי דיוקנה דגבירתה דילה כלילא מעשר, האי בחובין דישראל יכילת לאתחללא בין אומין דעלמא, אבל מלכות דאצילות דקוב"ה עלה אתמר (ישעיה מב, ח) אני ה' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים, לא יהיב לה למאן דמחלל שבתות ויום טוב, אלא למאן דאיהו ברא דמלכא וקיים אורייתא בדחילו ורחימו דמאריה ולא על מנת לקבל פרס, אלא כבן דאיהו מחוייב למעבד צוויי דאבוי, דעליה אתמר (שמות כ, יב) כבד את אביך ואת אמך, את אביך דא קוב"ה ואת אמך דא שכינתא, ועם כל דא מאן דמחלל נערה דמלכא אתחשיב ליה כאלו מחלל מטרוניתא דיליה, עכ"ל. וכן נתבאר הקדמה זו עוד בפרשת פנחס (ע' רכו, א) ע"ש.

י״חהרי בפירוש פירש במאמר הזה דמיון השכינה כפי מה שאמר בתיקונים בנשמה, והטעם לזה כי הנשמה היא ממש חלק מהשכינה, כאומרו (דברים לב, ט) כי חלק ידו"ד עמו, ונשמותיהם של ישראל הם מסוד הזווג - בנים אתם לה' אלהיכם (שם יד, א), ויש זווג בקוב"ה ושכינתיה להוציא נשמה ביום שבת, ויש זווג ביניהם להוציא נשמה ביומין דחול, שהם נשמה מכסא רוח מחיה נפש מאופן, ועל נשמה דיומין דחול הוא הפגם הנזכר במאמר דאעבר לה מאתרה וכו'.

י״טומכל מקום גם לפעמים ימצא פגם במי שיש בו נשמה דאצילות, כמ"ש בתיקונים (צט, ב) בענין חטא אדם הראשון, בההוא אתר דאנטילת נשמתיה תמן חב. והטעם, כי כפי מה שיפעלו הנשמות שהם הענפים למטה כן יעוררו בשרשים. ואף על פי שאין חטא בא על ידי מי שיש לו נשמה דאצילות, מכל מקום סלוק הנשמה ממנו הוא שיקרא פגם, וכן פירש בתיקונים (שם קכד, א) בר נש עביד חובין, כפום ההוא בר נש הכי סליק חוביה לאתר דאתגזר נשמתיה, ולא זז מתמן ההוא חובא עד דאתפרע מההוא בר נש, ואם בר נש איהו נשמתיה באורח דאצילות אם חב חוביה מטי עד ספירן, ועונשא איהי סגי כפום דרגיה.

כ׳אמר רבי אלעזר, אבא וכי חובא איהו תליא בבר נש דנשמתיה מההוא אתר, וכי אית ליה, והא כתיב (משלי יב, כא) לא יאונה לצדיק כל און. אמר ליה אין, הה"ד (ישעיה נט, ב) כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם, מאן מבדילים, אלא דסליק האי נשמתא דאצילותא מניה ואתפרש מניה, ורזא דמלה (בראשית א, ט) ויאמר אלהים יקוו המים מתחת השמים וגו', אסתלק נשמתיה מיניה ואשתאר גופא יבשא, מאן גופא הכא דא נשמתא דכרסייא יקרא דאשתארת יבשה, בגין דאסתלקת מניה נשמתא באורח אצילות, דהאי נשמתא איהי גופא לנשמתא עילאה, ואי בעי לאתחזרה לגבי ההיא נשמתא, לית ליה רשו לאחזרה לגביה עד דההוא חובא אתעברת מניה, ורזא דמלה (מלאכי ג, ז) שובו אלי ואשובה אליכם, עד כאן לשונו.

כ״אהרי זו הקדמה לכל הפגמים שיתבארו בסלוק האם מעל הבנים וכו', הכל הוא על דרך זה, ואפשר לחלק בין יחיד לרבים, ויש דמדומי ראיה בזוהר (ויקרא טו, ב) דקאמר כד חובי עלמא אסגיאו, אסתים עתיקא קדישא ולא משגיחין אנפין באנפין וכו'.

כ״בעוד בפגם השכינה נתבאר בתיקונים ( נח, ב) זה לשונם וכד עמודא דאמצעיתא מרחקא מינה איהו משפט וביה כתיב (תהלים עה, ח) כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים, זה ישפיל - דגרים לאשפלא לשכינתא מאתרה, וזה ירים - מאן דגרים לסלקא לה לאתרה, דחובין דישראל אינון אשפילן לה לתתא וזכוון דילהון סלקין לה לאתרה, הא זכאה איהו מאן דעביד זכוון לסלקא לה לאתרה, עד כאן לשונו.

כ״געוד יתבאר פגם האדם בשכינה ובשאר מדריגות שלמטה, במה שפירשו בתיקונים ( סה, א) אמר שם, שבשכינה גליפין נשמתין ומלאכין וחיוון קדישין, ובה גליפין מה דאתמר (יחזקאל א, י) ודמות פניהם פני אדם. קם רבי שמעון ואמר סבא סבא והא שכינתא איהי יחודא דקודשא בריך הוא, איך גליפין בה דיוקנין דלתתא דלאו אינון מציאותה. א"ל רבי למלכא דאיהו יתיב בהיכליה וכמה בני נשא עאלין למחזייה, מנהון מסתכלין בלבושוי ומנהון בגופוי ומנהון מסתכלין בעובדוי, ובודאי בעובדוי אשתמודע מאי ניהו מלכא, דלבושין אינון אשתני בהון לכמה שנויין, ולבושין דאיהו לביש בצפרא לא לביש ברמשא, ולבושין דלביש יומא חדא לא לביש יומא תניינא, והכי בכל יומא וירחא ושתא ושבתא וי"ט אשתני בלבושין.

כ״דכגוונא דא שכינתא כמה לבושין אית לה, דמנהון ברא קוב"ה כרסיין ומלאכים וחיוון ושרפים ושמיא וארעא וכל מאי דברא בהון, וכל בריין דברא מאלין לבושין דילה רשים לון כלהו וגליף לון בלבושהא, בגין לאסתכלא מינה לכל בריין לרחמא עלייהו, ורזה דמלה (בראשית ט, טז) וראיתיה לזכור ברית עולם, וראיתיה באלין לבושין דאינון נהירין בכל בריין, דישראל נהרין לון בעובדין טבין, ובגינייהו קודשא בריך הוא רחים עלייהו, ואי עבדין עובדין בישין איהי אתלבשת לבושין אחרנין אוכמין, דבהון רשימין כל אינון מארי דדינין דאיתקריאו לילית למידן בהו לעלמא, ובההוא זמנא איהי אמרת (שה"ש א, ו) אל תראוני שאני שחרחורת וגו', ובגין דא אלין מסטרא דלבושין אינון גליפין בה עלאין וכו', עכ"ל.

כ״הנמצא כי בלבושים האלה מצויירים כל הנמצאות, והם השרשים שבתוכה ממציאות כל העולמות התחתונים, ובהיות השרשים שבתוכה מאירים על ידי המצות שישראל מתקנים למטה יש רחמים וטוב בעולם, וכשישראל אינם מתקנים מעשיהם כל הלבושים שלה יונקים מצד הדין והחשך, ואז אומרת אל תראוני שאני שחרחורת.

כ״וובזה יובן אמרם בתיקונים ונדפס בפרשת בראשית (זוהר כג, ב), כל מאן דחב לגבי שכינתא כאלו הפשיט שכינתא מלבושהא, והאי איהו עונשא דאדם, וכל דמקיים פקודא דאורייתא כאלו הוה לביש לשכינתא בלבושהא, ע"כ. הכוונה שבעון תפשיט מלבושיה היפים והמאירים ותלבוש בגדי שחרות כמו שנתבאר במאמר הזה.

כ״זואמר עוד שם (השמטות רנב, ב), שהשכינה היא בת עין, אוכמא ואור מאיר בה מבפנים, ועל זה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים כז, א) ה' אורי, אור י' שהיא היא בת עין. ואמר, ותרין גווני אית לה, אור מלגאו וחושך מלבר, למהוי שלטא בהו על כל קליפין, הה"ד (שם קג, יט) ומלכותו בכל משלה, בלבושא דאור איהי שליטת על כל אינון דאתמר בהון (שמות י, כג) ולכל בני ישראל היה אור במושבותם, ובלבושא אוכמא שליטא על כל חייביא דאתמר בהון (שמ"א ב, ט) ורשעים בחשך ידמו, עכ"ל.

כ״חומצד שורש הנשמה המושרש בה האדם מתקן או פוגם, כמ"ש דבה גליפין נשמתין, ולכן בפוגמו למטה מחשיך שורש נשמתו המושרש בשכינה, ואז בעוונו מונע הטוב ממנו, כי אין לה פנים לשאול שפע בעבורו.

כ״טועל דרך זה יובן הפגם שפוגם בכל מקום שיפגום, הוא על ידי שורש הנשמה המושרשת בכל המקומות, כי הנשמה בכל מקום שתעבור תשאר צורתה מצויירת, ופירש מורי ע"ה כי על ידי שורש הנשמה המצוייר שם הוא מה שאדם מעורר מיין נוקבין בתוך השכינה באומרו (תהלים כה, א) אליך ה' נפשי אשא, כמו שפירש בזוהר (ויקהל רב, ב; במדבר קכ, ב), ואם תהיה נפשו פגומה בלי ספק שלא תכלל בייחוד ולא תעורר דבר, כי מאחר שהענף פגום גם השורש פגום.

ל׳ועל דרך זה פירש הרשב"י (תרומה קכט, א) שיהודיע"ם ממונה על דיוקנאות הצדיקים, ואמר שם על מי שהוא מחזיר את הרשעים בתשובה שהוא מעורר נפשו למעלה בייחוד באומרו אליך ה' נפשי אשא, ויהודיע"ם מוליך דיוקנו למעלה ומברכין אותה בכמה ברכות, וזה לשונו ביה שעתא אזדמן חד ממנא דאיהו גזברא על דיוקנין דצדיקיא ברזא דשמושא דאתוון דאתקרי ברזא יהודיע"ם בכתרא דשמושא דשמא קדישא, ורמיז קוב"ה וההוא ממנא אייתי דיוקניה דההוא בר נש דעביד נפשאן דחייביא וקאים ליה קמי מלכא ומטרוניתא, ואנא אסהדנא עליה שמיא וארעא דבההיא שעתא מסרין ליה ההוא דיוקנא, דהא לית לך כל צדיקא בהאי עלמא דלא חקיק דיוקניה לעילא תחות ידה דההוא ממנא, ומסרין בידיה ע' מפתחן דכל גנזיא דמאריה בהו, כדין מלכא בריך לההוא דיוקנא בכל ברכאן דבריך לאברהם כך עביד נפשאן דחייביא וכו', עכ"ל. ועוד האריכו שם במעלת המחזיר הרשעים בתשובה ואינו לעניננו פה.

ל״אועוד מבואר בפרשת וישב (זוהר קצא, א) שבשכינה מצטיירים כל הדיוקנאות, ואמר שם שכאשר האדם שלם בדיוקנו, ירצה בפרצוף הנשמה הנקרא אדם, שלא חטא, כל הבריות מתיראים ממנו, כדכתיב (בראשית ט, ב) ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ וגו', ואמר והני מילי כד נשמתא ביה, פירוש שלא פגם בגופו שתסתלק ממנו הנשמה, וכיון שיש פגם בגוף הנשמה מסתלקת ממנו והוא דומה לבהמה, כאומרו (תהלים מט, יג) ואדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו, ויקר האדם הוא נשמתו, ומי שחוטא וגורם שלא ילין הנשמה בו הוא נמשל כבהמות.

ל״בוהקשה, והרי דניאל שכתוב בו (דניאל ו, כג) אלהי שלח מלאכיה וסגר פום אריותא ולא חבלוני, משמע שהמלאך הוא שסגר, ולא דיוקנו. ותירץ, שהמלאך עצמו הוא דיוקנו, והכוונה הדיוקן המתחקק בשכינה הנקרא מלאך וזה לשונו אמר ליה בגין דא לא אתחבל, דהא ההוא דיוקניה דבר נש זכאה איהו מלאכא ממש דסגיר פומא וקשיר לון לנטרא ליה דלא יחבלון ליה, ובגין כך אלהי שלח מלאכיה ההוא דכל דיוקנין דעלמא מתחקקן ביה ואיהו אתקיף דיוקניה ביה ולא יכילו לשלטאה בי וסגר פומייהו, ועל דא שלח מלאכיה ודאי, והאי מלאכא דכל דיוקנין מתחקקן ביה, דכתיב (תהלים קי, ו) ידין בגוים מלא גויות, איהו דלא אשתנו קמיה כל דיוקנין דעלמא, ועל דא מבעי ליה לבר נש לאסתמרא אורחוי ושבילוי בגין דלא יחטא קמי מאריה ויתקיים בדיוקנא דאדם, עכ"ל.

ל״גואחר שידענו שכל דיוקנאות הצדיקים הם שם, בלי ספק שאם יהיה הדיוקן למטה פגום לא תראה הדיוקן למעלה לפני כל פמליא של מעלה, כי כל אשר בו מום לא יקרב, וכאשר יסתכל האדם בדבר זה יבוש ויכלם מעונותיו, שכל עון ועון הוא נגע ומום בנפשו, ודיוקנו למעלה מתרחק מהקדושה כמו שאמר הכתוב במצורע (ויקרא יג, מה-מו) והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא, ואמר בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, והפגם אשר בנשמה והתרחקה מהקדושה העליונה הוא הגורם שיתרחק הגוף למטה גם כן ממחנה ישראל, ואם האדם ישוב בתשובה לטהר מומיו בקבלת היסורין עליו, הרי הוא מטהר מצרעתו, ואם לאו הרי הצרעת ההוא קבוע בנפשו, ובעולם הזה ובעולם הבא הוא נרחק מכל פמליא של מעלה עד שיטהר, ולכן דוד המלך ע"ה פירשו ז"ל (יומא כב, ב) שנצטרע ששה חדשים, שמוטב שיעלה הפגם בגוף בעולם הזה יותר משישאר המום והצרעת בנפש ליפרע בגיהנם.

ל״דעוד נתבאר הקדמה זו בתיקונים ( סה, ב) היות כל הנשמות מושרשות שם, וכן לענין הרוח והנשמה, זה לשונו שימני כחותם, דא נשמתא דאיהי רשימו דילה גליפא לעילא כמא דאוקמוה ביעקב, דיוקנו של יעקב חקוקה בכסא הכבוד, דכל נשמתין דאינון גזירין מתמן גליפו דילהון איהו חקוק לעילא ורשימו דילהון לתתא, וההוא גליפו דלעילא איהו חותם, ורשימו דלתתא רשימו דחותם, ומיד דרשימו דגליפו דנשמתא איהי לעילא ורשימו דילה לתתא, אתמר בה (בראשית כח, יב) והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו, סלקין לעילא ומסתכלין בדיוקנא דנשמתא דנהרא בההוא גליפו ומזדעזעין מיניה, נחתין לתתא ומסתכלין ברשימו דההוא דיוקנא דלתתא וחזאן דלא אשתני מדיוקנא דלעילא ודחלין מניה, ע"כ.

ל״ההרי שבהיות הדיוקן התחתון כתקונו בלי פגם המלאכים יראים ממנו, מפני שלא נשתנה דיוקנו מדיוקן העליון המצוייר בכסא, ואפשר שעל זה נאמר (בראשית ט, ב) ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים. וחית הארץ הם המלאכים דשכינתא, ועוף השמים הם מלאכים דקודשא בריך הוא, על דרך שפירשו בתיקונים ( ב, ב) כי עוף השמים יוליך את הקול (קהלת י, כ), שהוא מטטרון.

ל״וובזוהר (נח עא, א) פירשוהו חית הארץ וכו' כפשוטו, ואמר שבהיות צורת האדם בלי עון כל הבריות יראים ממנו, ואם לאו חס ושלום כלם שולטים בו.

ל״זובפקודין של רבי שמעון (זוהר נשא קכג, ב) נתבאר פסוק זה באופן אחר, זה לשונו ובגין דכלא אתברי בהאי צולמא, דעל כל ישראל דאיהו צדיק אתמר בהון ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים וגו', ודא ממלל על בני נשא דאינון מתילין לחיון ברא לבעירן ולעופין ולנוני ימא, דאית בר נש דמזליה שור ומזליה אריה ומזליה נשר ומזליה אדם, וכל אלין למה מתפחדים מהאי דיוקנא דאינון מתמן אתבריאו, אלא משום דשם ידו"ד שריא עליה, ורזא דמלה (דברים כח, י) וראו כל עמי הארץ וגו', וכל מאן דפגים עובדוי אתפגים דיוקניה ושם ידו"ד לא שריא באתר פגום, עכ"ל.

ל״חושם למעלה מענין זה אמר, שכפי מעשיו של אדם כך זוכה אל דיוקן הקדושה או תמורתה, וזה לשונו דכמא דאית דיוקנא טבא על צדיק, ומנהיג ליה על כל עובדין טבין לזכאה ליה לעלמא דאתי, כך אית דיוקנא בישא על רישא דחייביא לאנהגא לון בעובדין בישין דירתין גיהנם, ובגין דא אית הבל ואית הבל, אית הבל טב דאתמר (דברים ח, ג) כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם, ואית הבל ביש דאתמר ביה (קהלת א, יד) גם זה הבל ורעות רוח.

ל״טותא חזי בעובדין דבר נש אשתמודע פרצופא דאיהו עליה ובפרצופא דאנפוי, הה"ד (ישעיה ג, ט) הכרת פניהם ענתה בם, בדיוקנא אשתמודע פרצופא דחיה שריא עליה, אם הוא אריה או שור או נשר או אדם, מהמרכבה דקוב"ה ושכינתיה, או מהמרכבה דמלאך שר הפנים, או מהמרכבה בישא דסמא"ל, או מהמרכבה דד' יסודין דעלמא, ולית בהון לא יצר הטוב ולא יצר הרע אלא כבעירן דעלמא, ובגין דא כמה הבלים אית בבני נשא כל חד למיניה ורזא דמלא (בראשית א, כד) תוצא הארץ נפש חיה למינה, ובגין דא במדה שאדם מודד בה מודדין לו, עכ"ל. ומ"ש אית הבל טב דאתמר כי על כל מוצא פי ה' וגו', הוא השכינה, וכן מבואר שם בתחלת המאמר, ע"ש.

מ׳ונחזור לדרוש, אמר שם עוד בתקונים ( סו, א) שימני כחותם - דא נשמתא דאיהי חקוקה בכורסייא, בזמנא דאיהי אתערא לתתא בצלותא כורסייא אתער לעילא. כחותם - דא רוח דאיהו ציורא דשי"ן חקוקא במלאכיא, בזמנא דאיהי אתערא לתתא בצלותא מלאכיא אתערון עמה לעילא. על זרועך - דא נפשא דאיהי חקיקא בארבע סטרין דעלמא, בזמנא דאתערא איהי בצלותא לתתא ארבע סטרין דעלמא מתערין עמה. נשמה איהי חותמא, רוחא ציורא דאתוון דאינון חקוקין בחותמא, נפשא רשימו דאתוון בחותמא, דאינון רשימין בציורין דבר נש כרשימו דחותמא בפתקא, ובההוא רשומא דנפשא אשתמודע פרצופא בגופא דבר נש מאן אתר איהו, עכ"ל לעניננו.

מ״אנשאר עלינו לבאר בפרק זה ענין פגם השכינה שהתחלנו בו, אמר בתיקונים ( נב, א) זה לשונו דבר אחר (בראשית כז, ד) ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי, מפקודין דעשה ולא כאשר שנאתי מפקודין דלא תעשה, פקודין דלא תעשה תליין מדחילו דיראה ואינון לרחקא השטן מנייהו דלא יתקריב לגבי כורסייא דאיהו לבא, לתבעא דינין על אברין קדישין דאינון ישראל, ולבא שכינתא בינייהו, עכ"ל. והכוונה שמצות לא תעשה הם כולם גדרים שלא יכנס סמא"ל בתוך הקדושה לעורר דינים.

מ״בונתבאר עוד בתיקונים ( נה, א) זה לשונו בענין דרגא תרי טעמי אמר, מאי תרי טעמי, אלא בתר דסליק לדרגיה יימר לישראל ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי, מפקודין דעשה דכלילן בה"א דאברהם דכליל רמ"ח פקודין, דבהון אתקריב ה' לגבי ו', וקרבנא דא איהו קריבו דקוב"ה עם שכינתיה, ופקודין דעשה אתיהיבו מימינא, ופקודין דלא תעשה משמאלא, ואלין אינון תרי טעמי, ופקודין דעשה אינון מאכלין דקוב"ה, ופקודין דלא תעשה פרנסה דסמא"ל למאן דעבר עלייהו, ואלין הוה קריב עשו ליצחק ואמר ליה (בראשית כז, לא) יקום אבי ויאכל מציד בנו, וסמא"ל בגינייהו הוה קריב לשמאלא לאטעמא לקוב"ה מחובין דבנייהו, דאינון מאכלין מרירן, דבגינייהו אתמר (מלאכי א, ג) ואת עשו שנאתי, עכ"ל.

מ״גהרי מבואר כי המצות עשה הם מאכלין דקוב"ה, מפני כי כל מצוה עושה ייחוד וגורם למשוך שפע רוחני וקדוש מצד החסד, ומי שעובר על לא תעשה פרץ גדר, וגרם לסמא"ל שיכנס למעלה לעורר מדת הדין מצד הגבורה שיושפע לו חלקו, וכיון שיושפע הדין על ידי השכינה היא טועמת ממנו, והיינו לאטעמא לקודשא בריך הוא מחובין דבנייהו דאינון מאכלין מרירן, הכוונה שגורמין לעורר מרירות הדין מצד השמאל, וסוד המרירות הזה סודו הוא במה שפירש מורי ע"ה ונתבאר ענין טעימת המרירות הזה (ע' פרדס ש' הנשמה פי"א).

מ״דעוד פירש רשב"י (אחרי עד, א) זה לשונו רבי יהודה אמר בשעתא דאסגיאו זכאי בעלמא כנסת ישראל סלקא ריחין טבין ומתברכא ממלכא קדישא ואנפהא נהירין, ובזמנא דאסגיאו חייבין בעלמא כביכול כנסת ישראל לא סלקא ריחין טבין ואטעמת מסטרא אחרא מרירא, כדין כתיב (איכה ב, א) השליך משמים ארץ וגו', ואנפהא חשוכאן. רבי יוסי אמר בשעתא דאסגיאו זכאין בעלמא, כתיב (שה"ש ב, ו) שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני, ובזמנא דאסגיאו חייבין בעלמא כתיב (איכה ב, ג) השיב אחור ימינו. רבי חזקיה אמר מהכא (משלי טז, כח) ונרגן מפריד אלוף, כלומר פריש מלכא מן מטרוניתא, הה"ד (ויקרא יח, ז) ערות אביך וערות אמך לא תגלה.

מ״ההרי נתבאר כמה גודל הפגם בבחינות שונות, אם מה שנוגע לשכינה טעימת המרירות, והיות פניה חשוכים, וטעם פניה חשוכים מפני כי בן כסיל תוגת אמו (משלי י, א), כמו שנתבאר שם עוד לקמיה, כי הוא היה ראוי לייסרו כאמרו (משלי לא, א) דברי למואל מלך משא אשר יסרתו אמו, ואמר בגין דמלכא לא אלקי לבר נש לעלמין אלא שביק כלא בידא דמטרוניתא לאנהגא היכלא ולאלקאה ברא ולדברא ליה באורח קשוט לקבליה דמלכא, ובהיות הבן מתנהג כשורה נקרא בן חכם ישמח אב, אב סתם עד למעלה.

מ״וואמר שם, כאשר תקן שלמה המלך שיר השירים כמה שמחה נעשה למעלה, וכאשר בנה הבית נעשה יחוד עליון למעלה והיו כל העולמות בשמחה והארת פנים, ואמר וכל כך למה בגין דכתיב אשר יסרתו אמו, דדברת ליה לרעותא דמלכא.

מ״זואמר, וכד האי בר נש כמא דאמינא לא אתדבר לרעותיה דמלכא, כדין הוא ערייתא דכלא ערייתא דכל סטרין, דהא מלכא פריש ממטרוניתא ומטרוניתא אתרחקת מהיכליה, ע"כ. וזו היא בחינת נרגן מפריד אלוף, שהפגם מגיע גם כן למלך היות נפרד מהיכלו, והיינו ערות אביך וגו'.

מ״חוכן פירש גם כן בפרשת ויקרא (זוהר טז, ב) זה לשונו דבר אחר (משלי טז, כח) איש תהפוכות ישלח מדון, מהו ישלח, ישלח לאינון נטיען, מדון דינקן מסטרא דדינא. ונרגן מפריד אלוף, כמא דאמרן חייביא עבדין פגימו לעילא, מפריד דייחודא לא אשתכח, מפריד למטרוניתא ממלכא ולמלכא ממטרוניתא, ובגין כך לא אקרי אחד, דאחד לא אקרי אלא כד אינון בזווגא חדא, ווי לאינון חייביא דעבדין פרודא לעילא, זכאין אינון צדיקיא דאינון מקיימין קיומא דלעילא, עכ"ל. וזו בחינה ב', בענין פגם המגיע לת"ת, שכל שש קצוות הנקראות נטיעות כלם יונקין מן הדין, כאומרו ישלח מדון.

מ״טעוד בענין פגם המגיע לשכינה הוא מ"ש רשב"י (בראשית כב, א) שענין בן כסיל תוגת אמו, הוא, שעל ידה היתה בריאת האדם מתחלתו היותו מורכב מטוב ורע, ולכן היא הסובלת הבושה מבנה.

נ׳עוד נתבאר ברעיא מהימנא (קרח קעח, ב) זה לשונו שכינתא מאן דגמיל חסד עמה לית ערך לאגרא דיליה ומאן דחב לגבה לית ערך לעונשא דיליה, עכ"ל. ועוד ברעיא מהימנא פרשת צו (כח, ב) בפסוק (ויקרא ו, ו) אש תמיד תוקד על המזבח, בענין עבירה אינה מכבה תורה אבל עבירה מכבה מצוה, אמר ומאן דעבר עבירה דמכבה מצוה דאיהי נר, הכי מכבה נר דיליה דאתמר ביה (משלי כ, כז) נר ה' נשמת אדם, מגופיה הוא כבוי, דאשתאר גופא בחשוכא והכי מאן דסליק שכינתא מאתרהא גרים כבוי לכל העולם וחשוכא לההוא אתר, וחשוכא איהי עבירה, ושפחה כי תירש גבירתה, עכ"ל.

נ״אוהטעם כמו שנתבאר לעיל במאמר שהעתקנו מהתיקונים שהשכינה היא כלולה מכל הספירות העליונות מכל ההוויות ומכל השמות מכל הנשמות ומהכסא והמלאכים וכו' הכל מצוייר בה, נמצא כי בהטיב האדם מעשיו עמה הוא גומל חסד עם כל העולמות הכלולות בה שכולם מאירים, וענפי הספירה הנטועות בה מעוררים שרשיהם העליונים שבזכר באופן שיעוררו להמשיך הרחמים והשפע עד מלמעלה מעלה מסבת הכל ית', ולכן אין ערך לשכרו, וכשח"ו פוגם הפגם מגיע בכל המציאויות שבה שכולם נהפכים לדין וגורם כבוי האור לכל העולמות ושישלוט חשך, שפחה במקום גבירתה, ולכן אין ערך לענשו, והאל ברחמיו יזכנו להיות מהגומלים חסד עמה אמן.

נ״בובזה נכלל הפרק הזה: