ראשית חכמה, שער הקדושה א׳Reshit Chokhmah, Gate of Holiness 1

א׳ענין הקדושה נצטוינו עליה בתורה כמה פעמים, הא' בסוף פרשת שמיני (ויקרא יא, מד) והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני וגו'. וכן בפרשת קדושים נזכר ג' פעמים, הא' בריש הפרשה (שם יט, ב) קדושים תהיו כי קדוש אני, ואחר כך (שם כ, ז) והתקדשתם והייתם קדושים כי אני ה' אלהיכם, ובסוף הפרשה (שם כ, כו) והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה' ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. ובפרשת ציצית (במדבר טו, מ) למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לאלהיכם. עוד בפרשת אמור אל הכהנים (ויקרא כב, לב) ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל, וזו היא מצות עשה לקדש את שמו ברבים, כמו שיתבאר.

ב׳וכיון שבא בתורה מאמר זה של קדושים תהיו כל כך פעמים, אף על פי שאינה מעיקר רמ"ח מצות, מכל מקום היא שורש לעשיית כל המצות לשם המצוה אותם, כי כיון שיהיה האדם קדוש ומופרש מענייני אהבת העולם הזה, ישתדל לעשות רצון קונו באמיתות, ויתקשר באהבתו יתברך לעשות מצותיו בחשק ואהבה, כי מה לו בעולם הזה ובטובותיו, כמו שיתבאר בעזרת ה' כיצד דרכי הקדושה, ולכן הוכפל בתורה כל כך פעמים מרוב התועלת שימשך מזה לנשמה.

ג׳טעם למהות הקדושה ביארו רבותינו ז"ל בתנחומא (ריש פרשת קדושים) זה לשונם זה שאמר הכתוב (ישעיה ה, טז) ויגבה ה' צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה, הוא מתקדש בעולמו בצדקה שהוא מלמד על ישראל סניגוריא, שנאמר (שם סג, א) אני מדבר בצדקה.

ד׳אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, לעתיד אני מתקדש בכם, שנאמר (שם כט, כג) כי בראותו ילדיו וגו', וכן הוא אומר ישראל (ישעיה מט, ג) אשר בך אתפאר. אתם מתקדשים בי ואני מתקדש בכם, שנאמר (ויקרא יט, ב) קדושים תהיו כי קדוש אני.

ה׳אמר הקדוש ברוך הוא לישראל עד שלא בראתי אתכם היו מלאכי השרת מקלסין ומקדשין אותי בכם, והיו אומרים ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם (תהלים קו, מח). כיון שנברא אדם הראשון, אמרו זה הוא שאנו מקלסין אותך בשמו, א"ל זה גנב הוא, שנאמר (בראשית ג, יז) ותאכל מן העץ וגו'. בא נח אמרו לו זה הוא, אמר להם זה שכור הוא, שנאמר (שם ט, כא) וישת מן היין. בא אברהם אמרו לו זה הוא, אמר להם זה גר הוא. בא יצחק אמרו לו זה הוא, אמר להם זה אוהב שונאי. בא יעקב אמרו לו זה הוא, אמר להם הן, וכן הוא אומר (שם לה, י) לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך, ונקראו כל ישראל על שמו, באותה שעה קדש הקדוש ברוך הוא את ישראל לשמו, שנאמר (ישעיה מט, ג) ישראל אשר בך אתפאר.

ו׳אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, הואיל ונתקדשתם לשמי עד שלא בראתי העולם, היו קדושים כשם שאני קדוש, שנאמר קדושים תהיו כי קדוש אני. משל למה הדבר דומה, למלך שקדש אשה, אמר לה הואיל ונתקדשת לשמי אני מלך ואת מלכה, כשם שהוא כבודי כך הוא כבודך, למה שאת אשתי. כך אמר הקדוש ברוך הוא למשה קדש לי את העם, שנאמר (שמות יט, י) לך אל העם וקדשתם היום ומחר, קדשם, בא הקדוש ברוך הוא ואמר להם (שם יט, ו) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. למה, כי קדוש אני ה', אף אתם תהיו קדושים כשם שהקדשתי אתכם לשמי, שנאמר דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו, עד כאן לשונו.

ז׳ועם היות שהמאמר הזה עמוק, ויש בו כמה דקדוקים שצריך כל מעיין לדקדק בהם, מכל מקום אנו לא באנו בחיבור הזה לפרש אלא מה שנוגע לענין המעשה.

ח׳במה שאמר הקדוש ברוך הוא אתם מתקדשים בי ואני מתקדש בכם, הענין, כי בתחלה אנו מתקדשים בו, וממשיכים הקדושה ממנו אלינו, כדי שנתקדש על ידי עשיית המצות, ואחר כך הוא מתקדש בנו על ידי התעוררות תחתון העולה ממעשינו. והטעם, כי כל הדברים צריכים התעוררות תחתון כדפי' כמה פעמים, ופי' לקמן במאמר ישלח עזרך מקדש.

ט׳אמר הקדוש ברוך הוא לישראל עד שלא בראתי אתכם וכו', עתה בא לתת טעם כיצד ישראל יכולים להגיע למעלה עליונה כזו ולמשוך מסוד הקדש העליון, כי לכאורה אין להם אחיזה למעלה, לזה אמר טעם לענין מענין המלאכים שהיו מקלסין לפי הקדוש ברוך הוא עד שלא נברא אדם והיו אומרים אלהי ישראל, וכשבא יעקב אמר להם הקדוש ברוך הוא זהו ישראל. והענין הוא במה שנתבאר בזוהר (פ' בראשית דף כד ע"א) ברעיא מהימנא (פ' משפטים דף קיט ע"א) ובתיקונים (דף קב ע"א) סוד ישראל עלה במחשבה, והוא סוד ברא דאתמשך ממוחא דאבא, וממציאות זה הוא שורש נשמותיהם של ישראל, ויעקב היה השורש להם במציאותו העליון הנקרא ישראל, ואף על פי שאנו אומרים (דברים יד, א) בנים אתם לה' אלהיכם, הכוונה כי בהתאחד קודשא בריך הוא ושכינתיה מושכים הנשמות מלמעלה ממוחא דאבא ואימא, ונמצא לפי זה כי מקור הנשמות הוא ממקום הקדש.

י׳ומה שאמר באותה שעה קדש הקדוש ברוך הוא את ישראל לשמו שנאמר ישראל אשר בך אתפאר, הכוונה היא שנשמותיהם של ישראל הם אחוזים בשמו שם ידו"ד, והראיה שכל זמן שישראל בגלות אין השם שלם, שנאמר (שמות יז, טז) כי יד על כס יה. והטעם אפשר לומר במ"ש בתיקונים (דף פו ע"ב) *ישמחו *השמים *ותגל *הארץ י"ה בשמים ו"ה בארץ, וכיון שהשכינה בגלות ונשמותינו קשורות בה, הגלות שהיא הקליפה מפרדת ואין השם מתקשר כאחד, וזהו שאמר הכתוב ישראל אשר בך אתפאר, ותפארתו הוא שיהיה שמו שלם, ומפני ששורש הנשמות קדם לעולם כאומרם רבותינו ז"ל (ילקוט ישעיה רמז תנב) בראשית ברא (בראשית א, א) בשביל ישראל שנקראו ראשית, לכן המלאכים כשהיו משבחים אותו, הוא מפני שעתיד להקרא אלהי ישראל בגילוי, וזה שאמר ברוך ידו"ד אלהי ישראל, ואז הוא מושפע, ברוך, והוא מתקדש מלמעלה על ידינו, וזה שאמר הואיל ונתקדשתם לשמי, וזה שאמר אמר הקדוש ברוך הוא לישראל הואיל ונתקדשתם לשמי עד שלא בראתי אתכם.

י״אוכוונת אומרו הואיל ונתקדשתם לשמי, הכוונה במה שאמר המאמר לעיל שהיו המלאכים אומרים ברוך ה' אלהי ישראל, שהיה שמו המיוחד ידו"ד מתכנה ומתיחד בפרטות אליהם, נמצא שהם מקודשים ומופרשים ומזומנים לשמו.

י״בוזהו שדקדק בסוף המאמר שאמר, אף אתם תהיו קדושים שנאמר דבר אל כל עדת בני ישראל וגו' קדושים תהיו, שכיון שהם נקראים ישראל ראוי שיהיו קדושים מן הטעם שפי', ששם ידו"ד נקרא עלינו והוא מתפאר ומתקדש ונקרא אלהי ישראל, פי' שאלהותו מתגלה על ידי ישראל, ואילו ח"ו לא היה ישראל לא היה עולם ולא היה אלהותו וכבודו מתגלה לנבראים. וזהו שאמר כי אני ה' אלהיכם פי' אלוה שלכם, אלהי ישראל, שעל ידכם מתגלה אלהותי.

י״גועד"ה אומר הואיל ונתקדשתם לשמי, הוא סוד קדש ישראל לה' (ירמיה ב, ג), שפי' שמה שנתקדשו ישראל מסוד הקודש הוא בשביל ידו"ד שהוא תפארת, שיהיו הם כלי לקבל קדושתו, צריך שיהיו קדושים כמוהו, והוא כדמיון הזכר המקדש את הנקבה שאומר לה תהיה מקודשת לי, שכשם שהוא קדוש והיינו לי, כך צריך שאשתו המזדווגת עמו תהיה קדושה, שאם לא כן אין להם ייחוס להזדווג זה בזה, וזהו המשל שהביא משל למה הדבר דומה למלך שקדש אשה וכו'.

י״דובזה יובן סוף הפסוק שאמר כי קדוש אני ה' אלהיכם, ואומרו אלהיכם מורה על הנדרש, שכיון שהוא אלוה שלנו ושורה שכינתו עלינו בפרט ראוי שיהיה בנו הכנה לשיתכנה הוא היות אלוה שלנו וישרה קדושתו עלינו, ולכן צריכין אנו להפשיט עצמנו מענייני החומר, שכל ענייני החומר הם מצד הקליפה, וכאשר נקדש עצמנו יהיה סבה שנהיה דבקים בו, וזהו והייתם קדושים לאלהיכם, פירוש תהיו קדושים כדי שתתדבקו באלהיכם ואלהים ישרה בכם, ואין לכם קשר שיתקשר הוא בכם ואתם בו אלא מצד הקדושה, שהרי הוא קדוש ורוחני ואתם גשמיים וכיצד ישרה ויתדבק הרוחני בגשמי, אלא מצד הקדושה והפרישות.

ט״ווהמשילו במדרש (ויקרא רבה פ' קדושים כד, ז) משל נאה לענין זה, אמר רבי שמואל בר נחמן משל לכהן גדול שהיה מהלך בדרך ונזדמן לו חנוני אחד, אמר לו אלך עמך, אמר לו בני כהן אני ובדרך טהור אני מהלך ואין דרכי להלוך בין הקברות, אם אתה הולך עמי מוטב ואם לאו סוף שאני מניחך והולך לי. כך אמר להם משה לישראל, כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך להצילך (דברים כג, טו), עד כאן לשונו. וזהו גם כן שאמר במאמר שלפנינו במשל, כשם שהוא כבודי כך הוא כבודך, והכוונה כי כבודו יתברך הוא ודאי בקדושתו, וכן מצינו כי קדוש וכבוד שניהם ענין אחד - ולקדוש ה' מכובד (ישעיה נח, יג).

ט״זוהמרכז שבו סובב המאמר הזה הוא זה, כי היחוד העליון אי אפשר שיעשה אם לא יהיה התעוררות מהנשמות, והראיה מה שפירש בזוהר (פ' בראשית דף לה ע"א) ואד יעלה מן הארץ (בראשית ב, ו), כי הסבה שנבראו אדם ואשתו אחור באחור הוא מפני שלא היה התעוררות תחתון שיעשה הזווג למעלה פנים אל פנים, ואחר שיש נשמות למטה ואד יעלה מן הארץ, שהוא התעוררות תחתון, אחר כך והשקה את כל פני האדמה. וזהו שהיו המלאכים אומרים ברוך ה' אלהי ישראל, פירוש ברוך הוא ה', ופירוש ברוך מושפע ממקור הברכות, הוא על ידי שאלהותו שורה בישראל ונקרא אלהי ישראל.

י״זואי אפשר שהיחוד העליון יהיה אלא על ידי נשמות קדושות, והם נשמות הצדיקים שלעולם נשמתם דבקה למעלה והם פרושים מהבלי העולם הזה, כמו שאמרו בפרשת תרומה (דף קלד ע"ב) והעתקנו לשונו בשער האהבה (פ"ט), פי' זכאין אינון צדיקיא דידעי לשוואה רעותא דילהון לגבי מלכא עילאה קדישא, וכל רעותא דילהון לאו איהו לגבי עלמא דא ובכסופא בטלה דיליה, אלא ידעי ומשתדלי לשוואה רעותהון ולאתדבקא לעילא וכו', והנה הקדוש ברוך הוא קדוש ומובדל מגשמיות פחיתות העולם ואין ערך לקדושתו ורוחניותו, כאמרנו (פיוט יגדל) לא נערוך אליו קדושתו, ולכן הצדיקים המיחדים יחודו צריכין שיהיו מובדלים מהחומר וקדושים קדושת המחשבה שהיא שורש לכל הקדושות, היא קודמת לכלם והיא אחרית לכלם, כמו שיתבאר.

י״חוזהו כוונת (שמות כב, ל) ואנשי קדש תהיון לי, שקודש היא הקדושה העליונה בסוד המחשבה, ופירשו רבותינו ז"ל כשאתם אנשי קודש אתם לי, פירוש שלי, וקדושת המחשבה אי אפשר אלא על ידי שיפרוש האדם עצמו מתאוות העולם, בפרט מהמשגל שהיא הפוסלת המחשבה. ולהיות זה אמת, קודם בריאת אדם הראשון היו המלאכים משבחים ואומרים ברוך ה' אלהי ישראל, שעל ידי נשמות ישראל הקדושות הוא ברוך ממקור הברכות.

י״טואפשר לומר בזה פרפרת, כי נודע כי ידו"ד כולל עשר, ושם אל"הי עולה עשר במ"ק, ושם אל"הי הוא בשכינה, והם עשרה עשרה הכף בשקל הקדש (במדבר ז, פו), וישר"אל עולה עשר במ"ק, ואין קדושה בפחות מעשרה (ברכות דף כא ע"ב), נמצאו נשמות ישראל מקודשות, והם כלי ונרתק אל הקדושה העליונה. באופן שאי אפשר שיהיה יחוד למעלה בעשר, אם לא על ידי נשמות ישראל כשהם קדושים אז מיחדים העשר באצילות דמלכא בהון איהו וחיוי חד בהון.

כ׳וכאשר נברא אדם הראשון שהיה יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא, שהיו הבריות חושבות שהיה אלוה למעלת נשמתו, וכן גופו שהיה מאיר כמו שאמרו (ויקרא רבה כ, ב) תפוח עקבו של אדם הראשון מכהה גלגל חמה, חשבו המלאכים היות ממנו שלשלת נשמות ישראל שנקראו (ירמיה ב, ג) קדש ישראל לה' ראשית, ועליו הוא שהיו משבחים ברוך ה' אלהי ישראל, וכיון שפגם אמר זה גנב הוא וכו', עד שבא יעקב שהיה גזעו קדוש ומטתו שלמה בי"ב שבטים קדושים, אז נתקדשו ישראל לשמו שיעשה היחוד על ידם ויהיו נרתק לקבל הקדושה, וזה שאמר הואיל ונתקדשתם לשמי וכו'.

כ״אובמתן תורה שהיה הקדוש ברוך הוא רוצה להשרות שכינתו ביניהם שישיגו מדרגות הנבואה וזה לא היה אפשר בהיותם משותפים בענין הגשמיות, ולזה אמר (שמות יט, י) לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם, ועל ידי טהרה וקדושה ישרה הרוחניות העליון בהם ויוכלו להדבק בו ולהשיג לראות המראות העליונות בנבואה, ובתחלה צריך להקדים קדושת הגוף ואחר כך ישרה קדושת המחשבה, ולכן לא אמר הקדוש ברוך הוא מיד ואתם תהיו לי ממלכת כהנים ואנשי קדש, כי אנשי קדש הוא קדושת המחשבה, אלא אמר וגוי קדוש שהיו קדושים קדושת הגוף בפרישות מהתאוות הגשמיות, אם בקדושת המאכלים אם בקדושת העריות שבכולם נזכרים קדושה, ובזה גוויתם מתקדשת, ואחר כך על קדושה זו שורה קדושת המחשבה.

כ״בוהיוצא מכללות הדרוש הוא, ראשונה לטעם מה צריכין אנו להתקדש, ביאר במאמר שהתחלנו מענין קדושים תהיו, שכל בריאת נשמותיהם של ישראל הוא שיתקדשו ויתדבקו בה', כי קודם שנברא העולם נתקדשו והיה שמו של הקדוש ברוך הוא מתיחד אליהם ה' אלהי ישראל, ואם נתקדש נתקשר בו ואנו נקראים כמוהו עדת קדושים. וכן סיים בעל המאמר של תנחומא ואמר אמר להם הקדוש ברוך הוא זכיתם אתם נקראים עדת קדושים לא זכיתם אתם נקראים עדה רעה, שנאמר (במדבר יד, כז) עד מתי לעדה הרעה, עד כאן לשונו. וכבר ביארנו לעיל טעם למהות הקדושה בענין המשל מהמלך שקדש האשה.

כ״גועוד מבואר במאמר טעם לקדושה, שהקדוש ברוך הוא מתקדש בנו ואנו בו, וכן במאמר מהזוהר (פ' תרומה דף קלג ע"א) אמר דהא לית קדושה לעילא אלא אי אית קדושה לתתא, וכן אמר עוד במדרש תנחומא לקמיה (פ' קדושים סי' ט) זה לשונו קדושים, זה שאמר הכתוב (תהלים כ, ג) ישלח עזרך מקדש ומציון יסעדך, ישלח עזרך מקדש מקידוש מעשים שבך, ומציון יסעדך, מציון מעשים שבך, עד כאן לשונו.

כ״דכבר ביארנו לעיל בטעם התעוררות תחתון בפ' ה', וכן ביארנו בפרקים הקודמים וכן בשער היראה יחס האדם לפגום למעלה או לתקן, הכל הוא מצד הנשמה, ומצד הנשמה שהיא חלק ממנו כי חלק ה' עמו הוא מתדבק עמנו ואנו מתדבקים עמו, ולכן בקדש האדם עצמו מקדש נשמתו, ומקדש השורש העליון מקום שממנו נשפעה הנשמה. וכן מצד ציור גופו שנצטייר על ידי שמו הגדול ידו"ד יתברך ויתעלה כמו שאמרו בתיקונים (דף קלא ע"ב) ידו"ד אשתכח בכל אבר ואבר, והעתקנו לשונו לקמן בפרק ז.

כ״הנמצא שבקדש הדם כל אבר ואבר מאבריו, מקדש ידו"ד ממש שבתוכו, וזה שאמרו בתורת כהנים (ריש פ' קדושים) זה לשונם קדושים תהיו פרושים תהיו, קדושים תהיו. כי קדוש אני, אם מקדשים אתם את עצמכם מעלה אני עליכם כאלו קדשתם אותי. או אינו אומר אלא אם קדשתם אותי הריני מקודש ואם לאו איני מקודש, תלמוד לומר כי קדוש אני, בקדושתי אני בין מקדשין ובין שאינן מקדשין, עד כאן לשונם.

כ״וואחר שבארנו טעם לצורך הקדושה, נבאר מהות הקדושה הכוללת, כפי הנמצא בדברי המפרשים ודברי הרשב"י ע"ה.

כ״זכתב הרמב"ן (פ' קדושים) זה לשונו קדושים תהיו, פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה, לשון רש"י. אבל בתורת כהנים ראיתי סתם, פרושים תהיו, וכך שנו שם, והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ה', כשם שאני קדוש כך אתם תהיו קדושים, כשם שאני פרוש כך אתם תהיו פרושים. ולפי דעתי אין הפרישות הזאת לפרוש מן העריות כדברי הרב, אבל הפרישות הוא המוזכר בכל מקום בגמרא שבעליה נקראים פרושים, והענין, כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים, והתירה ביאה איש באשתו ואכילת בשר ויין, אם כן ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו רבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה, ולפיכך בא הכתוב בזה, אחר שפרט האסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות, ימעיט במשגל כענין שאמרו שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהם כתרנגולין, ולא ישמשו בו אלא כפי הצורך בקיום המצוה ממנו. ויקדש עצמו מן היין במיעוטו כמו שקרא הכתוב הנזיר קדוש, ויזכור הרעות הנזכרות ממנו בתורה בנח ולוט. וכן יפריש עצמו מן הטומאה אף על פי שלא הוזהרנו ממנה בתורה, כענין שהזכירו בגדי עם הארץ מדרס לפרושים, וכמו שנקרא הנזיר קדוש משמרו מטומאת המת גם כן. וכן ישמור פיו ולשונו מהתגאל מריבוי האכילה הגסה ומן הדבור הנמאס, כענין שהזכיר הכתוב (ישעיה ט, טז) וכל פה דובר נבלה, ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות, כמה שאמרו על רבי חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו, באלו וכיוצא בהם נאמר שבאה המצוה הזאת הכללית אחר שפרט כל העבירות שהם אסורות לגמרי, עד שיכנס בכלל זאת הצואה הנקיות בידיו בידיו וגופו, כמו שאמר והתקדשתם והייתם קדושים, והתקדשתם אלו מים ראשונים, והייתם קדושים אלו מים אחרים, כי קדוש זה שמן ערב, כי אף על פי שאלו המצות מדבריהם, עיקר הכתוב בכיוצא בזה יזהיר, שנהיה נקיים טהורים ופרושים מהמון בני אדם שהם מלכלכין עצמן במותרות ובכעורים, וזה דרך התורה לפרוט ולכלול בכיוצא בזה, כי אחרי אזהרת פרטי הדיינין וכל משא ומתן שבין בני אדם לא תגזול ולא תגנוב ולא תונו ושאר האזהרות, אמר בכלל ועשית הישר והטוב, שיכנס במעשה היושר וההשויה, וכל לפנים משורת הדין לרצון חבריו, כאשר אפרש בהגיעי במקומו בעזרת ה'. וכן בענין השבת אסר המלאכות בלאו, והטרחים בעשה כללי, שנאמר תשבות, ועוד אפרש זה בעזרת ה'. וטעם הכתוב שאמר כי קדוש אני ה' אלהיכם, לומר שאנחנו נזכה לדבקה בו בהיותינו קדושים, עד כאן לשונו. וכללות דבריו הוא, כי מציאות קדושה הוא הפרישות מכל דברי העולם הזה מהמותרות.

כ״חוהנראה לנו בביאור כללות הקדושה הוא, כי הקדושה בה ב' בחינות, האחד הוא גדר הפרישות כמו שפירש הרמב"ן, והוא קדש לשון פרישות, ולתת גדר וגבול לבל יצא חוץ למקום החול, ומזה הסוג נמצא בתורה ובנביאים הרבה מלות קדושה מורים על זה, ומהם הגבל את ההר וקדשתו (שמות יט, כג), וכן לך אל העם וקדשתם היום ומחר וגו' (שם יט, י), והיה הכוונה שיתקדשו שיפרישו עצמם מנשותיהם, כאומרו (שם יט, טו) היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה, וכיוצא הרבה. וזו היא בחינת סור מרע כנגד לא תעשה.

כ״טויש בחינה ב' בקדושה, שהוא המשכת אור הקדוש עלינו כדי שנסתתר ונתלבש באותה הקדושה, וזו היא כנגד עשה טוב.

ל׳וראיה לזה שאמרו ז"ל בתנחומא בפרשת ציצית בפסוק (במדבר טו, מ) והייתם קדושים לאלהיכם, זה לשונם בזמן שאתם עושים את המצות אתם מקודשים ואימתכם על האומות, פירשתם מן המצות נעשיתם מחוללין, עד כאן לשונם. וכן אמרו גם כן במכילתא בפסוק (שם כב, ל) ואנשי קודש תהיון לי, ז"ל איסי בן יהודה אומר כשהמקום מחדש מצוה על ישראל הוא מוסיף להם קדושה, עד כאן לשונו. הרי בביאור כי עשיית המצוה מקדש את האדם ומוסיף לו קדושה.

ל״אוהענין, כי עשיית המצוה עושה לבוש אור לנשמה, כדפירש בזוהר בכמה מקומות, שבאותו הלבוש תתלבש בגן עדן תחתון, ולכן בעשיית המצוה מקדש עצמו, ולכן אנו אומרים בברכות קיום המצות אשר קדשנו במצותיו, כי עשיית המצוה תקדש הנשמה ותלבישה באור חדש.

ל״בויש כמה פרטים אשר הם ממשיכים קדושה על האדם בקיום המצות בציצית ותפילין כדפירשו ז"ל ויתבאר עוד.

ל״גוכן בענין הקדושה שאנו מקדשים בכל יום קדוש קדוש קדוש ה' צבאות מלא כל הארץ, פירש הרשב"י ע"ה (זוהר פ' אמור דף צג ע"א) שכוונת הקדושה היא למשוך כל אחד ואחד מהקדושה עליונה עליו, וזה לשונו וכלא לנחתא מקדושתא דלעילא לתתא, לקדש כל חד גרמיה בהאי קדושה, ולנטלא ליה למפרש פרישו דקדושתא על גביה, ורזא דא ונקדשתי בתוך בני ישראל בקדמיתא, ולבתר אני ה' מקדשכם, עד כאן לשונו, וביאר אחר כך, כי במלת כל הארץ כבודו יכוון למשוך הקדושה עליו. מבואר כי בתחלה אנו מקדשים למעלה קדוש קדוש קדוש, והיינו ונקדשתי בתוך בני ישראל, ואחר כך הוא יתברך משפיע מקדושתו העליונה עלינו, והיינו אני ה' מקדשכם, ונעשה מהקדושה ההיא לבוש לנשמה, כמו שאמר למפרש פרישו דקדושתא על גביה. ונמצא שהוא כענין תקון מצות עשה שעושה לבוש לנשמה כדפי', והיינו בחינה ב' בקדושה שהוא עושה טוב.

ל״דואפשר כי לב' בחינות אלו כוונו במכילתא באומרם כשם שאני קדוש כך תהיו קדושים, כשם שאני פרוש כך תהיו פרושים.

ל״הובזה נכלל הפרק הזה: