ראשית חכמה, שער הקדושה ב׳Reshit Chokhmah, Gate of Holiness 2

א׳אחר שפי' הקדושה, ראוי לבאר הנוגע ממנו למעשה, ונאמר כי ענין הקדושה שנצטוינו קדושים תהיו, הוא שיפריש האדם עצמו מהדברים שהם חול, ויקדש נפשו וגופו, שהפך החול הוא הקדש, כהפרש השבת הנקרא קדש לימי החול, וכאשר נדע קדושת שבת מה ענינה נדע שהוא ענין הקדושה שפי' לעיל.

ב׳והנה בקדושת השבת נתבאר בזוהר (פ' אמור דף צד ע"א) בחלוק שבין קדש למקראי קדש, ופי' ששבת היא עצם הקדש המתגלה, ועל זה נאמר (שמות לא, יד) ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם, ואמר שסוד השבת הוא סוד הבן העולה לבית אביו בלי רשות, והיינו (שם טו, יא) מי כמוכה באלים ידו"ד מי כמוכה נאדר בקדש, ואמר בקדש ודאי, כבר דאתתקף באבוי, נאדר בקדש ולא זמין מקודש, ואמר אחר כך אמר ר"י חדוותא ונטירותא דיומא דשבת בכלא הוא, בגין דהאי יומא אתעטר באבא ואימא ואתוסף קדושה על קדושתיה, מה דלא אשתכח הכי בשאר יומי, דהא הוא קדש אתעטר בקדש אוסיף קדושה על קדושתיה, בגין כך האי יומא חדוותא דעלאי ותתאי כלא חדאן ביה, מלי ברכאן בכלהו עלמין, כלהו מניה אתקנו, עד כאן לשונו. הרי מבואר, כי קדושת שבת הוא אור קדושת אבא ואימא המתגלה בתפארת ומשם לכל העולמות.

ג׳ועוד בענין קדושת שבת ושאר הימים נתבאר בזוהר (פ' ויקהל דף רד ע"א), בענין מציאות השבת אמרו, שהיא המלכות נקודה אמצעית לכל ששה ימים, שממנה יונקים, וביום השבת היא בת עין המתיחדת בשלשה אבות שהם ש', והיינו שב"ת ש' בת', ועוד יש שבת עליון שלשה אבות המתקשרים בבת עין, והם מתקשרים בעלמא דאתי, ועוד יש שבת יותר עליון כאשר יתקשר כל הנזכר בנקודה עילאה שהיא גם כן סוד בת עין, זהו קצור כוונתו. נמצא שבמקום שיעלה הבן שם תעלה הבת עמו למעלה, באופן שלעולם סוד קדושת שבת הוא אור הנשפע מאבא ואימא, ועוד יותר מלמעלה מעתיקא שהוא שורש הקדושות שהוא נקרא סבא קודש קודשיא, כמו שנתבאר לעיל.

ד׳וכן נתבאר עוד בפרשת ויקהל (זוהר דף רה ע"א) אמרו שם בסוד עונת תלמידי חכמים מלילי שבת לשבת, ואמרו מאי טעמא, בגין דכל יומי שבתא אית לון רוחא אחרא דשרא על עלמא, ובהאי ליליא אית לון רוחא אחרא קדישא עילאה דנחתא לבני קדישין, וההוא רוחא נשיב מעתיקא קדישא דכל עתיקין ונחתא לגבי נקודה תתאה למיהב ביה נייחא לכלא, ודא אתפליג לכל סטרין לעילא ותתא, כמה דאת אמר ביני ובין בני ישראל, עד כאן לשונו. וכן אמרו עוד לקמיה שם יומא דשבתא חדוה איהו לכלא, וכלא אתנטל עילא ותתא, ונקודה תתאה נהרא לסלקא לעילא בשפירו דעטרין שבעין חולקין יתיר, וסבא דכל סבין אתער, עד כאן לשונו.

ה׳ואחר שהשבת הוא שורש לכל הקדושות, נאמר שמה שצותה תורה קדושים תהיו כי קדוש אני, הוא שנתקדש ונמשיך עלינו בכל יום ויום מאור קדושת שבת, אם נקדש עצמינו מעשיית מלאכה וטהרת המחשבות ושאר פרטים שיתבארו בקדושת שבת.

ו׳ויש רמז לזה בזוהר (פ' יתרו דף פט ע"א) זה לשונו אמר רבי יהודה ודאי כתיב (שמות כ, ח) זכור את יום השבת לקדשו, וכתיב (ויקרא יט, ב) קדושים תהיו כי קדוש אני ה', וכתיב (ישעיה נח, יג) וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד, תאנא בהאי יומא כל נשמתהון דצדיקיא מתעדני בתפנוקי עתיקא קדישא סתימא דכל סתימין, ורוחא דא מענוגא דההוא מתפשטא בכלהו עלמין, וסלקא ונחתא ומתפשטא לכלהו בני קדישין, לכלהו נטרי אורייתא, ונייחין בנייחא שלים, ומתנשי מכלהו כל רוגזין וכל דינין וכל פולחנין קשין, הדא הוא דכתיב (שם יד, ג) ביום הניח ה' לך מעצבך וגו', עד כאן לשונו.

ז׳וכוונתו בריש דבריו שאמר ודאי כתיב זכור את יום השבת לקדשו, פי' כי ביום שבת הוזהרנו בבירור לקדשו, וקדושתו בקדושת עצמנו, וכן אמרו ז"ל במכילתא (פ' כי תשא) בפסוק (שמות לא, טז) ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת, אמר רבי אלעזר בן פרטא כל המשמר את השבת כאלו עשה את השבת, שנאמר לעשות את השבת, עד כאן לשונו, וכוונתו הוא על דרך מה שנתבאר בזוהר (פ' בחוקותי דף קיג ע"א) ועשיתם אותם (ויקרא כו, ג), אמר מאי ועשיתם אותם, אלא מאן דעביד פקודי אורייתא ואזיל בארחוי כביכול כאלו עביד ליה לעילא, אמר הקדוש ברוך הוא כאלו עשאני, ואוקמוה, ועל דא ועשיתם אותם, ועשיתם אותם ודאי, הואיל ומתערי עלייכו לאתחברא דא בדא לאשתבחא שמא קדישא כדקא יאות, ועשיתם אותם ודאי, עד כאן לשונו.

ח׳ונחזור לענין, כי באומרו זכור את יום השבת לקדשו, קדושתו ודאי מבוארת, אבל בשאר ימים אין לנו ראיה שצריכים אנו לקדשם, וממה שאמר הפסוק קדושים תהיו סתם, הכוונה על קדושת כל הימים, והביא לקדוש ה' מכובד, ללמד גזרה שוה על כי קדוש אני, כי כמו שפסוק לקדוש ה' מכובד הוא על יום שבת, ממה שהקדים וקראת לשבת עונג, כן מה שאמר הפסוק כי קדוש אני, כוונתו כל שהוא קדוש כקדושת שבת, שהשבת שורש לכל הקדושות, ולכן הביא ראיה, תאנא בהאי יומא נשמתהון דצדיקיא מתעדני בתפנוקי עתיקא קדישא סתימא דכל סתימין, ואמר שביום שבת שאור זה מתפשט בכל העולמות, ולכן יום שבת הוא קדוש מעצמו, שאין קדושתו ביד בית דין כתיקון המועדים כדפי' ז"ל במכילתא (פ' כי תשא), וזה שאמר הפסוק כי קדוש אני, על דרך שפי' ז"ל במאמר שהעתקנו בפרק הקודם, שאמר או אינו אלא אם קדשתם אותי הריני מקודש ואם לאו איני מקודש, תלמוד לומר כי קדוש אני, בקדושתי אני עומד בין מקדשין ובין שאינן מקדשין, נמצינו למדים מכלל דבריו שחייב אדם לקדש ששת ימים מקדושת יום שבת.

ט׳וכן נתבאר גם כן בזוהר (פ' ויקהל דף רד ע"א) זה לשונו תא חזי, רזא עלאה דמלה, כל אינון שית יומין קיימא מלה דכלא אתאחדא ברזא דחד נקודה קדישא, וכלהו יומין אתאחדן ביה, ואית יומין אחרנין דקיימין לבר בסטרא אחרא, ואית שית יומין אחרנין דקיימין לגו מעגולא קדישא ואתאחדן בנקודה קדישא. וישראל קדישין וכל אינון דמתעסקין בקדושה כל יומין דשבתא, אתאחדן כל אינון שית יומין באינון שית יומין דלגו, דאתאחדן בההיא נקודה, אתאחדן בהאי בגין לנטרא לון. וכל אינון שית יומין דשבתא ההיא נקודה טמירא איהי, כיון דעאל שבתא כדין סלקא ההיא נקודה ואתעטרא ואתאחדא לעילא, וכלהו טמירין בגוה. תא חזי אית ימים ואית ימים, ימי חול כמא דאתמר, ואלין קיימין לבר לעלמין, ימי השבת דאינון ימי השבוע קיימין לישראל, וכד סלקא האי נקודה כלא אתגניז ואיהי סלקא, עד כאן לשונו.

י׳וכוונתו, שהם שלשה מיני ימים, האחד ימי חול שהם עומדים חוץ לקדושה לעמים עובדי ע"א, הכוונה כי לאומות עובדי ע"א להם נתן ל"ט מלאכות שהם כנגד ל"ט קללות שנתקללו אדם וחוה ונחש והארץ, כדפי' ז"ל (ת"ז דף פה ע"א), והאדם אלו לא חטא לא היה צריך לרדת אל הפחיתות הזה שהוא בו שיצטרך לחרוש ולזרוע, והיה בגן עדן מקיים לעבדה ולשמרה בקיום המצות עשה ולא תעשה בדרך רוחני, כמו שיהיה לעתיד אחר התחיה, שהתורה היא ומצוותיה א' לעולם, וכאשר ירד אדם בחטאו אל הקליפה הוכרח אל המלאכות האלו.

י״אוהקדוש ברוך הוא לטהרנו ולקדשנו כדי שנהיה דבקים, העלנו מששה ימים החיצונים והשליט על ישראל הנהגת קדושה על ידי מטטרו"ן, שהוא שר העולם, וכמו שנאמר ליהושע (יהושע ה, יג) אני שר צבא ה' עתה באתי, שאף על פי שמשה רבינו ע"ה דחהו הוא הוכרח לקבלו, וכל שכן עתה בגלות שההנהגה על ידו, כדפי' בתיקונים (דף יד ע"ב) ובמקומות אחרים (רע"מ פ' פינחס דף רטו ע"א), וששת ימי חול ההנהגה על ידי מטטרו"ן, וכן פי' ברעיא מהימנא (פ' פנחס דף רמג ע"ב), וכן בתיקונים (דף ב ע"ב) זה לשונם עוף דאיהו צפור דיליה איהי מטטרו"ן עליה אתמר (קהלת י, כ) כי עוף השמים יוליך את הקול, קול דקריאת שמע, דאיהו כליל שית יומין דחול ושליט עלייהו, ונטיל ההוא קול ופרח ביה עד עמודא דאמצעיתא, עד כאן לשונו. וכן אמרו עוד לקמיה, דעל יד שליחא דא מתיחדין בשית יומי דחול. ומלת שית יומי דחול אינו מדוקדק על דרך שאמרנו במאמר של פרשת ויקהל שאמרו שימי חול נקראים לחיצונים, אלא הכוונה שבששת ימי החול מתנהג העולם על ידי השר הנזכר ועל ידו עולה תפלתינו.

י״בוכן אמר בתיקונים כתיבת יד (תז"ח דף קו ע"ב), שעליו נאמר (שמות כ, ט) ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, וזה לשונו דביומין דחול סלקא עץ הדעת טוב ורע, דאיהו אדם דוייצר ביצר הטוב ויצר הרע, הדא הוא דכתיב (בראשית ב, ז) וייצר ה' אלהים את האדם, ואיהו עץ הדעת טוב ורע דחב ביה אדם, ודא הוא מטטרו"ן דאיהו עבד דשליט בשית סדרי משנה, ואיהו גופניי, ושליט בשית יומין דחול דאינון חולין דטומאה וחולין דטהרה, ומניה אתיהיבו שית סדרי משנה באיסור והיתר טומאה וטהרה כשר ופסול, וביה ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, ולית עבודה אלא צלותא דביה צריך בר נש למהוי כעבד המסדר שבחיו לפני רבו, וכעבד השואל פרס מרביה, וכעבד המקבל פרס מרבו והלך לו, אבל בשבת מלכתא דשלטא אילנא דחיי ולא עץ הדעת טוב ורע, אוקמוה דאין משתמשין באילן שום שימוש, עד כאן לשונו. הרי מבואר היות כל מציאות עבודת התפלה על ידי עבד זה בששת ימי חול, אמנם בשבת שולט אור האצילות, ובזה יובן אומרו (שמות שם) ויום השביעי שבת לה' אלהיך, שכל כוונת התפלה תהיה באצילות, והאצילות מלובש בבריאה, והיינו ה' אלהיך.

י״גואגב מבואר שהעבד הזה נקרא עץ הדעת טוב ורע, ואמר בתיקון (תק"ז דף פז ע"ב) עץ הדעת, טוב דא מטטרו"ן, ורע דא סמא"ל. וחטא אדם היה לערב הרע בטוב, ולכן במקום זה הם שית סדרי משנה להבדיל הטוב לעצמו והרע לעצמו. וכן אמר שם (תז"ח) לקמיה, ואילנא דעץ הדעת טוב ורע צריך למעבד פירוד בין טוב לרע, הדא הוא דכתיב (בראשית א, ד) ויבדל אלהים בין האור ובין החשך, וצריך למעבד קיצוץ ביה למהוי בר נש בלא יצר הרע, כגוונא דדוד דקציץ ליה מניה והרגיה בגרסתיה, הדא הוא דכתיב (תהלים קט, כב) ולבי חלל בקרבי, ולקבל מ"ט מן מטטר"ון אינון מ"ט פנים טהור מ"ט פנים טמא, עד כאן לשונו.

י״דואגב מבואר כי סגולת גרסת המשניות להרוג היצר הרע ולהכניעו, עם היות שמשניות האלו שיש לנו ממחלוקות התנאים לא היה עדיין בזמן דוד, מכל מקום היה לו שש סדרי משנה מהלכות פסוקות ובהם גורסים, ע"כ.

ט״ווהנה במציאת המבואר במאמר הזה, שמטטרו"ן נקרא טוב ורע, ואמר גם כן שהוא שולט על ימי החול, ואמר שיש חולין דטומאה וחולין דטהרה, על דרך זה במאמר של פרשת ויקהל יש ימי חול בחיצונים, ויש בפנים שש ימי השבוע שהם בטהרה להנהגת ישראל, וב' בחינות אלו הם דוגמת האילן וקליפתו, טוב מבפנים ורע מבחוץ, עץ הדעת טו"ב ור"ע.

ט״זואמר שש ימים אלו נאחזים בנקודה קדישא, הנראה מתוך הלשון שנקודה זו היא השכינה שהיא מתעלמת בתוך מטט"רון בתוך היכל קן צפור, כדפיר' בתיקונים (תז"ח דף קב ע"א), ומטטרו"ן כלול משש היכלות כנגד ו' ימי המעשה, ובהיכל ז' שם שכינה מתעלמת, ובששת ימי המעשה השכינה היא נקודה מתעלמת בתוך ששת ימים הנזכרים, והימים הם מאירים ממנה, והיא בהסתר נותנת שפע לכל אחד ואחד מהימים.

י״זויש שש ימים באצילות שהם שש קצוות מחסד עד יסוד, שהם פעלו כל מעשה בראשית, שעליהם נאמר (שמות לא, יז) כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, בששת לא נאמר כדפי' בזוהר (פ' ויחי דף רמז ע"א), ועל אלו אמר ואית שית יומין אחרנין דקיימן לגו מעגולא קדישא ואתאחדן בנקודה קדישא. ואמר עגולא קדישא, שהם שש קצוות שהוא מציאות העגולה, והוא קדישא, במקום הקדש באצילות, והשכינה היא נקודה פנימית להם שממנה יונקים.

י״חוהנה ביום שבת המלכות שהיא למטה נקודה מתעלמת, עולה למעלה באצילות, ומה שהיתה נקודה מתעלמת עתה היא מתפשטת באורה, וכל הימים מתעלמים בה, והיא באורה רב חופה עליהם, וזה שאמר כיון דעאל שבתא כדין סלקא ההיא נקודה ואתעטרא ואתאחדא לעילא, וכלהו טמירין בגוה. והיינו מה שפיר' בתיקונים שהעתקתי לעיל, שבימי המעשה ההנהגה על ידי מטטרו"ן, וביום שבת ההנהגה על ידי אור האצילות שהוא עץ חיים.

י״טוכן ביארו בזוהר (פ' נח דף עה ע"ב) בענין שער החצר הפנימית הפונה קדים יהיה סגור ששת ימי המעשה וביום השבת וגו' (יחזקאל מו, א). וקצור כוונתו הוא ששער החצר הפנימית הוא אור האצילות, והוא סגור בששת ימי המעשה שהוא ההנהגה על ידי מטטרו"ן, וביום השבת הוא נפתח ואין ששת ימי המעשה שולטין כלל.

כ׳ואמר אחר כך וכולהו יומין כלהו אתדבקן ביומא דשבתא ואתזנו מתמן, דהא כדין ביומא דשבתא כלהו תרעין פתיחן, ונייחא אשתכח לכלא לעילאי ותתאי. והמאמר הזה מבואר במה שביארו במאמר שבפרשת ויקהל, שכתבנו שביום שבת הששה ימים הם מתעלמים בנקודה, והנקודה שהוא אור השכינה באצילות מאירה להם, וממנה יונקים.

כ״אוהנוגע לדרוש שלנו הוא מה שאמר במאמר שבפרשת ויקהל, ישראל קדישין וכל אינון דמתעסקין בקדושה כל יומין דשבת, אתאחדן כל אינון שית יומין באינון שית יומין דלגו דאתאחדן בההיא נקודה. הכוונה, שהם קושרים ששת ימי החול שבמטטרו"ן שש היכלות בשש ספירות הבנין שבאצילות, כדי שיאיר אור האצילות בהם, וזה ודאי על ידי כוונת התפלה, כמבואר בפרשת פקודי שעל ידי כוונת ברכות קריאת שמע ותפלת י"ח מתקשרים ומאירים ההיכלות מאור האצילות, ובזה אנו מפרידים הטוב מהרע, והטוב מתקדש באור הטוב שבאצילות, ובזה הם נשמרים מהרע.

כ״בוהטעם, כי ששת ימים אפילו שהם באצילות אין להם קדושת יום שבת ממש, אלא בששת ימי חול שההנהגה למטה גם שש קצוות עליונים שבאצילות הם יונקים מהנקודה, וכל יום ויום שולט בשליטתו, חסד ביום א' גבורה ביום ב' וכו', והנקודה מתעלמת בתוכם, מה שאין כן ביום שבת שהנקודה תתפשט באורה כדפי'.

כ״גובמה שאנו צריכים לקשר שש ימים תחתונים בשש עליונים הוא, כי בששת ימי החול הותרה המלאכה מפני שההנהגה על ידי עץ הדעת טוב ורע, וזה דקדק הרשב"י ע"ה בתיקונים (תקוני ז"ח דף קו ע"ב) שאמר שמטטרו"ן שולט בשית ימי חול דאינון חולין דטומאה וחולין דטהרה, והיינו ממש שית יומין דלבר, חולין דטומאה, והם ל"ט מלאכות, חולין דטהרה שש ימים שבפנים מטוב שבמטטרו"ן, וחולין דטומאה וחולין דטהרה שניהם כאחד שולטים, ולכן הותרה המלאכה, וישראל הוזהרו להתקדש כמ"ש הפסוק (ויקרא יט, ב) קדושים תהיו, דהיינו שיקדשו החולין הטהורים באור קדושת האצילות שכולו קדש ואין בו מגע חול, ויאירו בששת הימים העליונים הקדושה בששת ימים התחתונים, ובזה הם מתקדשים, ואור השבת שהוא השער הפונה הקדים, אף על פי שהוא סגור ששת ימי המעשה, ישראל מושכים מאור שש ספירות שבאצילות לקדש מה שהוא חול. וכיוצא בזה פירשו שם (זוהר פ' נח דף עה ע"ב), שאף על פי שאנו אומרים שהוא סגור ששת ימים, אין הכוונה שאור האצילות נסתם מכל וכל שזה מורה סלוק ההשגחה, אלא האור העליון מתעלם מבפנים, והוא כמושב המלך שהוא בהיכלו בפנים ומצווה לעבדיו שיעשו כך וכך, נמצא שכל מה שיעשה הכל במאמר המלך. עוד פירש מורי ע"ה שהוא משל למלך שפעמים משתמש בכלי כסף או בכלי נחושת ופעמים בכלי זהב, והנמשל מובן.

כ״דועל מציאות קדושת ששת ימי החול שפי', אמרו ז"ל במכילתא (פ' יתרו), זה לשונם זכור את יום השבת לקדשו, תהא זוכרו מאחד בשבת, שאם יתמנה לך מנה יפה תהא מתקנה לשם שבת. רבי יצחק אמר, לא תהא מונה כדרך שאחרים מונים אלא תהא מונה לשם שבת, עד כאן לשונם. וכוונת תנא קמא ורבי יצחק שניהם לדבר אחד נתכוונו, לפרש ענין זכירה זו מה היא, ועוד רבוי את הנזכר בפסוק. ולזה אמר שהכוונה לזכור קדושת שבת בכל הששה ימים, שאם יתמנה לך מנה יפה [תהא] מתקנה לשבת, וכמו שבגשמי מתקן ומקדש המנה יפה לשבת כן יתקן נפשו שתשרה עליה קדושת שבת, והטעם כי השבת הוא דוגמת עולם הבא, וכמו שדימו ז"ל העולם הזה והעולם הבא לערב שבת ושבת, שאמרו (ע"ז דף ג ע"א) מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, אבל מי שלא טרח בערב שבת מה יאכל בשבת.

כ״הוכן אמרו גם כן במכילתא (פ' כי תשא) כי אני ה' מקדשכם (שמות לא, יג), אמרו ז"ל כי אני ה' מקדשכם לעולם הבא, כגון קדושת שבת בעולם הזה, נמצינו למדים שהוא מעין קדושת העולם הבא, וכן הוא אומר (תהלים צב, א) מזמור שיר ליום השבת, לעולם שכולו שבת, עד כאן לשונם. ופשט המאמר שאמרו כגון קדושת שבת בעולם הזה, כוונתו לתרץ הבנת הפסוק, שאמר (שמות לא, יג) את שבתותי תשמרו כי אות היא ביני וביניכם לדרתיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם, ואחר כך אמר (שם) ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם וגו'. ויש להרגיש ב' דברים, האחד, כיצד יודע שהוא מקדשנו מפני שנשמור השבת, כי בכל המצות קדשנו הוא יתברך, כמו שאנו מברכים בכל המצות אשר קדשנו במצותיו. ועוד כי הוא מיותר, שהרי כבר נאמר אחר כך ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם. לכן פירש כי פירוש כי אני ה' מקדשכם הוא נתינת טעם לשמירת השבת, וזהו כי אני ה' מקדשכם לעולם הבא, כגון קדושת שבת בעולם הזה, פירוש כמו שקדשתי אתכם בקדושת שבת בעולם הזה אני עתיד לקדשכם בעולם הבא, וקדושת שבת בעולם הזה הוא כי על ידי שמירת האדם השבת כהלכתו ירגיש תוספת נשמה בנפשו, והיינו וינפש (שמות לא, יז) שפי' ז"ל (ביצה דף טז ע"א), והוא עונג לנשמה ולגוף, עד שאמרו ז"ל (ברכות דף נז ע"ב) שהשבת הוא אחד מששים מעין העולם הבא, כי המנוחה והתענוג שירגיש בו הצדיק הוא אחד מששים לאותו התענוג הנפלא. והטעם, כי בעולם הזה מפני גשמיותו אי אפשר לנו להשיג יותר מזה, כי הנשמה מלובשת בגוף החומר הזה, אבל לאחר שיפשיט הנשמה לבוש העכור הזה ישיג עדון העולם הבא בשלמותו, והיינו אומרו נמצינו למדים שהוא מעין קדושת העולם הבא.

כ״וובזה נבין מה שאמר הפסוק אחר כך ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם, והכוונה היא שהשבת הוא אות ומופת לנו לעולם שכלו ארוך, כי מעין המנוחה הזו תהיה המנוחה הבאה. ועוד כי כמו שהשבת הוא בא אחר ו' ימים, כן אחר שתא אלפי שנה הוי עלמא וחד חרוב, שהוא דומה לשבת, כי כמו שהששת ימים שובתים בשבת כל הששת אלפי שנה שובתים בחד חרוב, וכמו שבששת ימים צריך להכין לשבת אם בענין האכילה אם במעשה כמו שיתבאר עוד, כן אם לא יתקן מעשיו בעולם הזה אין לו מה יאכל בעולם הבא, והיינו מה שאמר כן אני עתיד לקדשכם בעולם הבא.

כ״זנמצא שהפסוק מחובר עם מה שבא לפניו לדעת וגו' ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם, ובשמירת היום שהוא קדש נדע שעתיד הוא יתברך לקדש אותנו בעולם הבא. והיינו אומרו, נמצינו למדים שהוא מעין קדושת העולם הבא.

כ״חואחר שידענו שהשבת הוא מעין קדושת העולם הבא, היה כוונה האלהית לתת לנו קדושת שבת להודיענו שאין עיקר דירת האדם בעולם הזה, כי בעולם הזה הוא גר כמו שהארכנו לעיל, ועיקרו הוא בעולם הנשמות שהוא עולם הבא, ולכן שובת ממלאכה המורה על עניני העולם, ומקדש יום השבת להראות שמתקדש ואין לו עסק בענייני העולם הזה, כי כל מציאות קדושה הוא פרישות כנודע.

כ״טואחר שכוונת קדושת שבת היא זו, בכל יום חייב לחשוב ולזכור קדושת השבת, כדי שיזכור ענייני אחריתו, על דרך שאמרו (שבת דף קנג ע"א) שוב יום אחד לפני מיתתך, ישוב היום וכו'., וזה שאמרו תהא זוכרו מאחד בשבת, שאם יתמנה לך מנה יפה וכו'. ועל דרך זה הוא שיזכור מאחד בשבת שהוא בבחרותו, מה שעתיד לתקן מנה יפה לנפשו לעולם שכולו שבת וכולו ארוך.

ל׳ושמעתי מכה"ר אברהם הלוי נר"ו, שעל זה אמר שמאי (ביצה דף טז ע"א) מחד בשביך לשבתיך, כי ששה ימים הם ששים שנה, שהם חיי רוב בני אדם, ומחד בשביך שהוא היום הראשון שהם י' שנים הראשונים צריך להכין צידה לדרכו. ועל זה נאמר (שמות כ, ט) ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, ואומר כל מלאכתך, בריבוי לך, פירוש על המלאכה הרוחנית מלאכת התורה והמצות שהיא שלך ואינה לזולתך, מה שאין כן לשאר המלאכות הגופניות שכולם ישארו לזולתו. וכן על זה במן (שמות טז, כו) ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו, שהוא רומז לעולם שכולו שבת שאין שם עשיית תורה ומצות אלא קבלת שכר, כדפירשו רבותינו ז"ל, מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת וכו'.

ל״אורבי יצחק אמר, שלא תהא מונה כדרך שאחרים מונים, אלא תהא מונה לשם שבת. נתן זכירה אחרת נקלה מאד לכל הימים, שאם הזכירה לכשיתמנה לו מנה יפה פעם יתמנה פעם לא יתמנה, ולזה אמר שיהא מונה לשם שבת, שימנה ביום ראשון היום יום אחד בשבת היום יום ב' בשבת ג' בשבת וכו', נמצא מזכיר שם שבת בכל יום ויום.

ל״בולפי מה שפיר' לעיל שכל הימים יונקים מיום השבת, שיום השבת הוא נקודת המרכז שעליה תסוב עגולת הששת ימים, כזה*** נמצא השבת שורש שורש לכל ששת ימי השבוע, ולכך בכל יום ויום חייב להשפיע בו מקדושת שבת כמו שיתבאר, ולטעם זה דקדק הרשב"י ע"ה בלשון המאמר שהעתקתי לעיל מפרשת ויקהל, שאמר ימי השבת דאינון ימי השבוע קיימין לישראל, הרי שקראן ימי השבוע, וימי שבת, והטעם כדפיר' כי הנקודה שהיא השבת מתעלמת בימי השבוע, ולכן הם נקראים ימי השבת.

ל״גוכן מצאתי שכתב הר' יוסף גיקטיליי"א ע"ה שיום שבת הוא נקודת מרכז לעגולה, זה לשונו הבריאה כולה וכל הנמצאים שברא הקדוש ברוך הוא, כלם סוד גלגל, והכל ברא בנקודה אחת שהיא סוד שבת, והיא סוד מציאות עין כל גלגל, ובהמצא השבת שהיא סוד נקודת כל גלגל נמצאו ששת ימי החול סביבותיה, והשבת באמצע נקראת קדש, אין לה בן זוג, והיא מקור כל השפע וכל הטובה לעגולה, ואין לך גלגל שאין בו סוד שבת, וששת ימי החול כולם חוזרים בעגולה בשיעור מוכרח, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, כי כפי שיעור הנקודה האמצעית כך ששה שעורים כמותו סביב העגולה, וכולם נקראים חלל העגולה, ונקרא חלל על לשון חילול, ולשון חילול מלשון חלל, וכולם לשון אחד, כי בהסתלק עין האמצעי נמצאו כלם חלולים ומחוללים וחללים, כי ימצא חלל - שכבר יצאה נשמתו ממנה, ונמצא הגוף חלול - בלי נקודה אמצעית, וזהו סוד ששת ימי חול ויום השביעי קדש, עד כאן לשונו.

ל״דוהנה מטעם שכתב הרב ז"ל, סעד וסמך למה שכתבתי שצריך להשפיע מקודשת יום שבת לכל יום ויום, מאחר שהנקודה היא קיום הששה, והששה הם ששה שעורים סביב הנקודה.

ל״הושמעתי מפי מורי ע"ה שעל זה אמרו ז"ל (שבת דף סט ע"ב) ההולך במדבר ואינו יודע מתי יום שבת, מונה שבעה ימים מיום שנתן אל לבו שכחתו, ומקדש שביעי, שעושה קידוש והבדלה. הרי בפירוש כי הותר לו לעשות שבת אף על פי שבאמתות אינו שבת, והיינו מטעם כי הנקודה האמצעית שהוא השבת הולך עם כלם להשפיעם, וכל יום ויום יש בו מקצת שבת, ולכן בכל יום ויום אינו עושה מלאכה יותר מכדי פרנסתו מפני שכל יום הוא ספק שבת.

ל״וולענין מעשה נוכל לומר, כי העולם הזה הוא דומה למדבר, והאדם בו גורש ממקום מנוחתו מנוחת הנפש, ובעולם הזה בהיותו נמשך אחר החשך בעצת יצרו שכח יום השבת יום שכלו שבת שהוא עולם הנשמות ששם עיקר ישיבתו, ולכן מיום שנתן אל לבו שכחתו והוא רוצה לשוב בתשובה צריך שיהיו לעולם בגדיו נקיים, ושכל יום יחשוב שהוא שבת, שמא באותו יום יזדמן לעולם שכולו שבת, כמו שאמרו ושוב יום אחד לפני מיתתך, ולכן לא יעשה מלאכה יתר מכדי פרנסתו ליומו כמזדמן לדרך, כי שמא אין לו חיים אלא אותו היום לבד, ואין ראוי שיטרח וידאג על עולם שאינו שלו, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים מט, יא) ועזבו לאחרים חילם, וכן (שם לט, ז) יצבור ולא ידע מי אוספם, ואמרו (גיטין דף מז ע"א) כי ריש לקיש הניח קבא דמוריקא שהוא זעפרא"ן, וקרא עליה ועזבו לאחרים חילם.

ל״זועוד אמרו במסכת עירובין (דף נד ע"א) זה לשונם אמר ליה שמואל לרב יהודה, שיננא חטוף ואכול חטוף ואשתי, דעלמא דאזלינן מיניה כהלולא דמי. אמר ליה רב לרב המנונא, בני אם יש לך היטב לך, שאין בשאול תענוג, ואין למות התמהמה, ואם תאמר אניח לבני, חוק בשאול מי יגיד לך. ואם תאמר אניח לבני ולבנותי, בני האדם דומין לעשבי השדה הללו נוצצין והללו נובלין, עד כאן לשונו. ופירש רש"י, חטוף אכול - אם יש לך ממון לההנות עצמך אל תמתין עד למחר, שמא תמות ושוב אין לך הנאה. דעלמא דאזלינן מניה גרסינן, כהלולא דמי - היום ישנו ולמחר איננו. אם יש לך - ממון. ואין למות התמהמה - עיכוב, כי פתאום האדם מת. חוק - מזון, יגיד לך - אם נשאר בידם שמא יאבדוהו. הללו נוצצין והללו נובלין, כלומר כשהם גדלים גדלה פרנסתם ועושרן עמהם, ואינך צריך לדאוג עליהם, עד כאן לשונו.

ל״חוצריך שיקדש שביעי, שיום אחד בשבוע יקדשהו כולם לה', כנגד כמה ימים שהלכו לו בהבל בעבודת אל זר שבקרבו, וכבר הארכנו בשער היראה (פ"ט) שנפרעים ממנו בגיהנם יומין על יומין, על חד תרין, לכן צריך שיום אחד יקדש לעבודת קונו בקדושת יום שבת לקדושת הדבור והמלאכה המבטלת דבקות האדם בקונו, ולכן טוב שיתבודד במקום מיוחד ויקדש כל חושיו כראוי. ולא יספיק לבעל תשובה יום שבת לבד, כי יום שבת נתן לו אלו לא חטא, אבל אחר שחטא ופגם כמה ימים, צריך שיום אחד בשבוע לפחות יקדשהו לה' ואם אפשר לו יותר.

ל״טוכן אמר בזוהר (ריש פרשת אחרי מות) שהיו שני אנשים תגרים פורשים מהישוב שני ימים בכל שבוע לעסוק בתורה, וזה לשונו שם על רבי חייא שהיה בדרך ומצא שני אנשים בבקעת סלע ואמר קריבנא גבייהו, אמינא להו מאי עסקייכו באתר דא, אמרו מזבני אנן, ותרי יומי בשבתא בדילנא מישוב ונעסק באורייתא, בגין דלא שבקין לון בני נשא בכל יומא ויומא, אמינא זכאה חולקכון, עד כאן לשונו.

מ׳וקדושה היא במיצוע, שאפשר שיקיים אותה כל אדם ויתמיד בה, שאם ירצה לפרוש עצמו כל ימי השבוע לא יתמיד ונמצא בטל מהכל, ולכן ראוי לתפוש בקדושה מעט מעט, וילמוד מאנשי מעשה אלו הנזכרים כי מה יתרון לו בכל עמלו שיעמול תחת השמש, ואין לו בעולמו אלא מה שהוא מתקדש ופורש מענייני העולם הזה ומתדבק בשם יתברך.

מ״אוכן אמרו ז"ל במכילתא (פ' משפטים) בפסוק (שמות כב, ל) ואנשי קדש תהיון לי, רבי ישמעאל אמר כשאתם קדושים הרי אתם שלי, עד כאן לשונו. בא לפרש מלת לי שהיא מיותרת, ואמר שהפסוק פירש כשתהיו אנשי קדש תהיון לי, הרי אתם שלי, והכוונה יש לנו ייחס להתקשר כאחד, כמ"ש הכתוב (ויקרא יט, ב) קדושים תהיו כי קדוש אני, וכמו שהארכנו לעיל בפרק הקודם שצריכים שיהיו ישראל כלי מתייחס לקבל קדושתו. וממשמע הן אתה שומע לאו, שאם אינו מתקדש אינו שלו, כי מה ייחס לאדם גשמי להקשר עם הרוחני וקדוש בעל כל הקדושות יתעלה ויתברך אם אינו מתקדש ופורש מענייני העולם, ונמצא שהוא גשמי ומשליט עליו העשיה, והרי הוא אחר ואינו שלו, כי כל מה שאדם מתקדש אפילו שיהיה קדושה מועטת בסוד נפש הרי הוא שלו יתברך בסוד אחד, כמו שיתבאר בעזרת ה', ואם לאו הרי הוא אחר, ולכן החי יתן אל לבו להתקדש ולהתדבק בו יתברך כל מה שיוכל.

מ״בובזה נכלל הפרק הזה: