ראשית חכמה, שער הקדושה ג׳Reshit Chokhmah, Gate of Holiness 3

א׳אחר שבפרק הקודם ביארנו שחייב אדם לקדש כל יום ויום מו' ימי השבוע ולנהוג בו קדושת יום שבת, ראוי לבאר מה הם הקדושות שצריך לנהוג ביום שבת ובשאר הימים.

ב׳ונאמר, כי הקדושות אף על פי שהם רבות מה שנמצא בתורה ובדברי רבותינו ז"ל, כמו שיתבארו, מה שנמצא כתוב ביום שבת הם ג', הא' קדושת המחשבה, הב' קדושת הדבור, הג' קדושת מלאכה, וג' אלו הם העיקר להתדבק האדם.

ג׳ועם היות שהותר אכילה בשבת, לא יצא מזה הריסה לביטול הקדושה לששת ימי החול, אף על פי שיאכל האדם בו' ימי החול אם תהיה אכילתו לשם שמים וכמו שיתבאר, אכילתו תביאהו להתקדש ולהתדבק. ומכל מקום אין אכילת שבת כשאר אכילת ימי חול, כי באכילת שבת נזכר עונג, כדכתיב (ישעיה נח, יג) וקראת לשבת ענ"ג, והוא סוד "עדן "נהר "גן כדפי'.

ד׳וכן בענין התשמיש בליל שבת, שהאריכו בזוהר (פ' יתרו דף פט ע"א) ואמרו שעליו נאמר קדושים תהיו, ואפילו ילמוד שאר אדם מתשמיש הנמצא בשבת לימי החול, אם יתקדש בימי חול בחצות לילה כמו שיתבאר, כמו שהוא הזווג בליל שבת, לא הפסיד.

ה׳קדושת המחשבה מצינו בשבת במכילתא (פ' יתרו), זה לשונו ששת ימים תעבוד (שמות כ, ט), וכי אפשר לו לאדם לעשות מלאכתו בששת ימים אלא שבות כאלו מלאכתך עשויה. דבר אחר שבות ממחשבת עבודה, עד כאן לשונו. הרי בפירוש שהוזהרנו שלא לחשוב בענייני שום דבר מענייני העולם, כדי שתהיה מחשבתנו דבקה בשם יתברך ובכל דבר שהוא עבודתו.

ו׳וכן בקדושת הדבור, כמו שאמר הכתוב (ישעיה נח, יג) ממצוא חפצך ודבר דבר, וכמה האריכו בזוהר (פ' ויקהל דף רה ע"ב) בענין המדבר שיחת חול בשבת שהוא כמחלל שבת, כמו שנאריך לקמן (פי"ד).

ז׳קדושת מלאכה מבוארת בכמה פסוקים בתורה (שמות לה, ב) ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון קדש לה', וכן בי' הדברות (שם כ, ט) ששת ימים תעבוד ועשית ויום השביעי שבת לה' אלהיך. ובאומרו לה' אלהיך, שתחשוב כאלו כל מלאכתך עשויה ואין לך מענייני העולם הזה שום דבר, כדי שתהיה כל היום קדוש ותדבק בה' אלהיך. והיינו שבת שבתון, שבת במעשה, שבתון קדש במחשבה.

ח׳וכבר ידעת כי קדש הוא בסוד המחשבה, ולכן חייב אדם לקדש מחשבתו ביום שבת ולהפרידה מכל ענייני גשמות העולם הזה, כי השבת כל מציאותו קדש, והוא סוד עולם הנשמות הנפתח בשבת, כמו שאמרו בזוהר (פ' תרומה דף קלו ע"א) שנשמות שבגן עדן תחתון עולים לגן עדן עליון, ונשמות עליונות יורדים לעטר להם לישראל, וכן נשמות שנתלבנו בששת ימי חול נכנסים בגן עדן תחתון ואמר ובמעלי שבתא גלגולאן דנשמתין (כפי מה שהורונו רבותינו ז"ל וכו' כנזכר לעיל) איהו, אלין אזלין ואלין אתיין, אלין נחתין, מאן חמי כמה רתיכין קדישין די משטטי לכאן ולכאן, כלהו בחדוא, כלהו כרכו באלין נשמתין לאעטרא לעמא קדישא, לאעטרא לכמה צדיקייא בגנתא דעדן לתתא, עד שעתא דכרוזא קאים וקארי מקודש מקודש, כדין נייחא, שכיכו דכלא, וחייבי דגיהנם כלהו משתככי ואית לון נייחא, ונשמתין כלהו מתעטרן בדוכתייהו אלין לעילא ואלין לתתא, זכאה עמא דחולקא דא להון, עד כאן לשונו. וכן אמר עוד לקמיה (ע"ב) ובכל מעלי שבתא יתיב בר נש בעולם הנשמות. וכן אמר בזוהר (פ' אמור דף צה ע"א) בהאי יומא דשבתא אתנשי כל צערא וכל רוגזא וכל דוחקא מכל עלמא, בגין דאיהו יומא דהלולא דמלכא, דנשמתין אתוספן כגוונא דעלמא דאתי, עד כאן לשונו.

ט׳ואחר שיום שבת הוא קדוש מפני שנשמות מתוספות בו, ראוי לעשות עיקר מהנשמה המתוספת לקדשה בקדושתה העליון בכל מיני קדושה, וקדושת המחשבה למעלה מכלן, כי היא סוד הנשמה היתירה המתוספת מלמעלה ממקום הקדש, כמבואר ברעיא מהימנא (פ' צו דף כט ע"א, פ' פנחס דף רמב ע"ב ורמג ע"א) פירוש שיש תוספת נשמה מכ"ע, אבל לכל אחד כפי בחינתו, יש תוספת נפש מכמה בחינות, ויש תוספת רוח ותוספת נשמה, עיין שם, ולכן העיקר שתהנה הנפש יתירה הוא מכוונת התפלה וחדושי תורה.

י׳וכן הוא מן הראוי מטעם אחר, שהרי סוכת שלום פרישת גדפהא עלנא כדפי' בפרשת בראשית (זוהר דף מח ע"א), ואמר הכתוב (במדבר כח, י) עולת שבת בשבתו על עולת התמיד, פירוש כי עלייתה מידי שבת בשבת הוא יותר ממה שעולה תמיד בכל יום מששת ימי השבוע, וזהו על עולת התמיד. ולכן כפי הזדככותה ועלייתה צריך הזדככות המחשבה וכונה פנימית יותר משאר הימים.

י״אולענין חדושי תורה, ביארו בזוהר (פ' שלח לך דף קעג ע"א) זה לשונם תא חזי כד עייל שבתא נשמתין נחתין ושריין על עמא קדישא, ונשמתין דצדיקייא סלקי לעילא, כד נפיק שבתא נשמתין סלקין אינון דשארו עלייהו דישראל, ונשמתין נחתין אינון נשמתין דצדיקייא, כיון דסלקין כלהו נשמתין דשארו עלייהו דישראל סלקי וקיימין בדיוקנא קמי מלכא קדישא, קודשא בריך הוא שאיל לכלהו מאי חדושא דאורייתא דאמרת נשמתא דא דפלוני, וכלהו מוקמי ההיא מלה בתרי מתיבתי, אינון לתתא וקודשא בריך הוא עילא חתים לההיא מלה, תא חזי כד מלה אתחדש באורייתא ונשמתא דנחתא בשבתא אתעסקת באינון מלין חדתין וסלקי לעילא, כל פמלייא דלעילא צייתין ההוא מלה, וחיות הקודש מתרבן בגדפין ומתלבשין בגדפין, וכד שאיל לו קודשא בריך הוא ולא תבין ושתקין, כדין חיות הקדש מה כתוב (יחזקאל א, כד) בעמדם תרפינה כנפיהן, כמה דאת אמר (איוב לב, טז) כי עמדו לא ענו עוד, וכפתחו עמדו כל העם (נחמיה ח, ה).

י״בעוד אמרו במדרש ילקוט (תהלים מזמור קלט סימן תתפח דף קכט ע"ד) בפסוק גלמי, רבי יהושע אומר שס"ה הם, ויחודו של עולם אחד מהם, רבי לוי אמר זה יום הכפורים, הכזה יהיה צום אבחרהו יום ענות אדם נפשו (ישעיה נח, ה). רבי יצחק אמר זה יום השבת, שנאמר (שמות כ, ח) זכור את יום השבת לקדשו, כיצד אדם עושה מלאכה כל ששה ונח בשביעי, מתרצה עם בניו ועם בני ביתו, ואף על פי כן שאתם עושים מלאכה כל ששה יום שבת יעשה כולו תורה, מכאן אמרו ישכים אדם וישב ביום השבת וילך לבית הכנסת ולבית המדרש, ויקרא בתורה וישנה בנביאים, ואחר כך ילך לביתו ויאכל וישתה, לקיים מה שנאמר (קהלת ט, ז) לך אכול בשמחה לחמך, עד כאן לשונו.

י״גועוד בתנא דבי אליהו ילקוט פרשת ואתחנן (סימן תתל דף רסה) בפירוש הפסוק, זה לשונו זכור את היום השבת לקדשו, במה את מקדשו, במקרא במנה במאכל ובמשתה ובכסות נקיה, אף על פי שאמר רבי עקיבא עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, יקח אדם בשר ואל ירבה יין, שנאמר (משלי כג, כ) אל תהי בסובאי יין, עד כאן לשונו.

י״דואחר שבארנו קדושת שבת בדרך כולל, ראוי שבכל יום ויום ישפיע בו מקדושת, כל אחד כפי יכלתו, אם מקצת היום או רובו או כולו לפעמים, והוא שיתבטל ממלאכתו ויתבודד לעסוק בתורה ויפנה מחשבתו מעסקי העולם, כי אין ראוי לאדם לעסוק כל היום במלאכה, כמו שאמרו בזוהר (פ' בשלח דף סג ע"א) כגוונא דא, אינון דלא מהימני ביה בקודשא בריך הוא לא בעאן לאסתכלא באורחוי, ואינון בעאן לאטרחא גרמייהו כל יומא בתר מזונא יממא ולילי, דילמא לא סליק בידייהו פתא דנהמא, מאן גרים לון האי בגין דלאו אינון בני מהימנותא, עד כאן לשונו. ולכן ראוי לאדם לעשות תורתו קבע ומלאכתו עראי, כמו שאמרו במסכת אבות (פ"ד מ"י) רבי מאיר אומר הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה, ואם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה וכו', ולאו דוקא בענין התורה אלא בכל דבר מצוה וגמילות חסדים וכיוצא כתב רבינו תם בספר הישר (הש' הב' המדה הו') בענין האהבה, שמסימני האהבה אחד מהם הוא לבל יקדים עסק מעסקיו על עסקי האל יתברך.

ט״ועוד אמרו במדרש רות (מדרש זוטא א, כ) שחסיד אחד היה עני ביותר, ונתגלה לו אליהו בדמות ערבי, ונתן לו ב' כספים, ונשא ונתן בהם והעשיר, ועל ידי מתנו ומשאו שכח עונת חסידותו ושמוש תפלתו, חזר אליו אליהו ונטל ממנו הב' כספים שנתן לו, וירד מנכסיו ונכנס אותו ממון לטמיון, חזר החסיד לבכות וכו', חזר אליו אליהו אמר נשבע את אם אני מחזיר לך אותם ב' כספים שאתה משמר עונת חסידותך ושימוש תפלתך, אמר לו הן, ונטל ב' כספים ונשא ונתן בהם והעשיר. הרי שלא יניח אדם עונת חסידותו בעבור סבת עסק הממון. והטעם כמו שפי' שחייב לעשות מהחול קדש.

ט״זובמכילתא (פ' כי תשא) אמרו זכרונם לברכה ששת ימים תעשה מלאכה (שמות לה, ב), ופסוק אחד אומר (שם כ, ט) ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, כיצד יתקיימו שני כתובים הללו, אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר תיעשה מלאכה, וכן הוא אומר (ישעיה סא, ה) ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר איכריכם וכורמיכם, וכשאין עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר (שמות כ, ט) ועשית כל מלאכתך, ולא עוד אלא (דברים כח, מח) ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך, עד כאן לשונו. וכיוצא בזה הביאו שם בפרשת ויקהל בפסוק (שמות לה, ב) ששת ימים תעשה מלאכה. הרי שלא נברא האדם להיותו עוסק במלאכות הגשמיות המבטלות אותו מתלמוד תורה, אלא שיהיו כל ימיו כשבת עוסק בתורה, ושיעמדו זרים לעשות מלאכתו, וזה בזמן שישראל עושין רצונו של מקום.

י״זוצריך לדקדק, שהרי מצינו כמה חסידים בגמרא שהיו עוסקים במלאכתם ועוסקים בתורה, כהלל וחבריו, ולמה לא היתה מלאכתם נעשית על ידי אחרים. וכבר אפשר לתרץ בדוחק, כי המאמר לא דבר אלא על הכלל בזמן שישראל עושין רצונו של מקום וכו', מכל מקום תשאר השאלה, שלמה לא יזכה כל אדם כשר לזה.

י״חויש לומר שיש בזה ב' בחינות אחרות מלבד האמור במאמר הא', שכבר מצינו בחסידים הראשונים דוגמת ענין זה, כמו שאמרו במסכת ברכות (פ"ה מ"א) שחסידים הראשונים היו שוהין בתפלתם שעה אחת קודם תפלה ושעה אחת לאחר תפלה ושעה אחת בתפלה, הם ג' שעות, וכן בכל תפלה שחרית מנחה ערבית, ושאלו בגמרא (דף לב ע"ב, וע' ירושלמי פ"ה ה"א) תורתם ומלאכתם מתי נעשית, ותרצו מתוך שחסידים הם תורתם מתברכת ומלאכתם נעשית מאליה, נמצא שעל אלו נאמר גם כן תיעשה מלאכה, והיינו שהם מתחילין מקצת במלאכה וימצא באותה המלאכה ברכה והצלחה. ואינו כל כך כמו בזמן שישראל כולן עושין רצונו של מקום, שזכותא דרבים עדיף וכל מלאכתן נעשית על ידי אחרים. וכשאין עושין רצונו של מקום, ועשית כל מלאכתך, שעל ידי עצמו יעשו כל מלאכתו.

י״טוהבחינה הב' שאינה כל כך כחסידים הראשונים, הוא ענין התנאים והאמוראים שהיו עוסקין מקצת היום במלאכתן, אמנם היתה מלאכתן נעשית על ידי איבריהם הנגלים, ומחשבתם ונפשם היתה דבקה בה' יתברך ובתורתו. ואל יקשה בעיניך דבר זה, שכתב בספר מעשה החסידים, נמצא בכתיבת יד, שחסיד אחד היה מתבודד מהמתבודדים הפורשים מענייני העולם שהיה לעולם דבק בה' יתברך, ובהמשך הזמן בא החסיד לישוב ולא הכירו בו ועשאוהו שמש בית הכנסת, וכשהיה נותן השמן בנרות היה שופך מהשמן בחוץ, כי מרוב דבקותו לא היה יכול לכוון לתת שמן בתוך הנרות, וחכם הקהל הבין הדבר ואמר השמש הזה ראוי שיהיה חכם במקומי ואני אשמש תחתיו, ועל כיוצא בזה נאמר (משלי ה, יט) באהבתה תשגה תמיד, כי מרוב אהבת התורה והדבקות בה ישגה בדברי העולם הזה, נמצא, אלו היה לעולם נפשם מתקדשת בקדושת שבת שהוא עולם המחשבה כדפי' לעיל. וכשאין ראוי שאינו עוסק בתורה, גופו ונפשו הכל משועבד למלאכה.

כ׳ובזמננו זה שתלמידי חכמים אינם עוסקים במלאכה, והם מתפרנסים על ידי עשירי הדור, יש להם סמך על מה שיסמוכו, ומה שאמרו ברעיא מהימנא (פ' צו דף כט ע"א) שתלמידי חכמים הנקראים בנים עובדים על מנת שלא לקבל פרס, שבימי חול יש להם נפש האצילות, מה שזוכים שאר העם העובדים על מנת לקבל פרס ביום שבת, שבימי חול אין להם אלא רוח מטטרו"ן, ותלמידי חכמים אלו נקראים שבת אפילו בימי חול, שאין להם מלאכה אלא עול תורה ומצות, על עמי הארץ מוטל לזונם ולפרנסם, ואמר מאן דלא אתעסק באורייתא ופקודין אית ביה עול מלכות נכרים, דאתעסק באורייתא ובפקודין אית ליה עול מלכות שמים דאיהי ה' בתראה מלכות שמים אתקריאת, עול מלכות איהי ודאי, בגין דבה אתבריאו כל בריין דשמיא וארעא, הדא הוא דכתיב (בראשית ב, ד) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, בה' בראם, וכד ייתי שבתות וימים טובים נחתת בינ"ה דאיהי יה"ו על ה' דאיהי מלכות שמים, נשמה יתרה, ואיהו חרות על הלוחות, אנכי דיציאת מצרים, ופרישת גדפהא על ברתא ועל משריין דיליה, ואית לון נייחא. ואמר לקמיה, דתלמידי חכמים לית לון מדילהון, ואי עם הארץ סביל ליה בממוניה ואתנהיג ביה כפום רעותיה לשמשא לאתנהגא בפקודין כפום רעותיה, יתקיים ביה אדם ובהמה תושיע ה', יושיע ליה משוד וגזלה, יושיע ליה ממדת הדין דלא שליט עליה וישחוט ליה בסכין פגום דאתמר ביה (שמות כב, ל) לכלב תשליכון אותו, דאיהו סמא"ל, ונפש דתלמיד חכם אתקריאת שבת מלכתא נפש יתרה וכו'. ואמר עוד לקמיה, והם תלמידי חכמים בנוי דמלכא ומטרוניתא, אתקריאו שבתות וימים טובים, ולית לון מדילהון, דלאו אינון בני מלאכה כשאר עבדין בנוי דחולין, אגרא דילהון בעלמא דין ובעלמא דאתי לענגא לון בכל מיני מאכל ומשקה, ולאוקרא לון בלבושין שפירין כגוונא דשבת דאתמר ביה כבדהו בכסות נקיה, כל מה דעבד בר נש לשבתות וימים טובים אית למעבד לון, ומאן דמחלל לון חייב סקילה, הכי מאן דאשתמש בתגא חלף, והכי הוא המשתמש במי ששונה הלכות, דמחלל תורתיה, וכל שכן דמבזה ליה כאלו מבזה שבתות ומועדות, ואוקמוה מארי מתניתין כל המבזה את המועדות כאלו כופר בעיקר, וכגוונא דכל מאני בית המקדש אתקריאו קדש, הכי כל אינון דמשמשי תלמידי חכמים אתקריאו קדש, ותלמידין דרב דאינון לקבל איברים דגופיה אתקריאו קדש קדשים, ורזא דמלה קא רמיז בהון (שמות כו, לג) והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים, עד כאן לשונו.

כ״אהרי שתלמיד חכם שתורתו אומנותו, ואינו עוסק במלאכתו, ואין לו במה שיתפרנס, שמותר לו ליהנות, שהרי הוא שבת קדש מתקדש בימי החול מקדושת שבת. ותלמיד חכם כזה שאינו עוסק במלאכה כלל צריך בלי ספק לקדש דיבורו בימי החול כדבורו בשבת, וכן צריך לקדש מחשבתו כמבואר לעיל, ושאר הקדושות שיתבארו בעזרת ה'.

כ״בומטעם זה הרשב"י ע"ה שהיה מתקדש בימי החול בכל קדושת יום שבת, היו קוראים אותו חבריו שבת, זה לשונו בסוף אדרת נשא (דף קמד, ע"ב) אמר רבי אבא, אנן שיתא בוציני דנהרן משביעאה, אנת הוא שביעאה דכלא, דהא לית קיומא לשיתא בר משביעאה, דכלא תלי בשביעאה, רבי יהודה קארי ליה שבת דכלהו שתא, דכתיב שבת לה', קדש לה', מה שבת לה' קדש, אוף רבי שמעון שבת לה' קדש, עד כאן לשונו.

כ״גואם הוא עוסק במלאכה, צריך שיקדש מקצת היום מלעסוק במלאכה, וכן יקדש מחשבתו ודבורו ושאר חושיו כמו שיתבאר בעזרת ה', ולפחות בשעת התפלה שהוא פנוי ממלאכה על כרחו יקדש מחשבתו מעסקי העולם, כדי שאותה השעה או החצי שעה יהיה קדוש בקדושת שבת, ולא יפסיק בתוך התפלה בדבור כלל, באופן שלא יהא שום יום משולל מקדושת שבת.

כ״דובזה נכלל הפרק הזה: