ראשית חכמה, שער הקדושה ד׳Reshit Chokhmah, Gate of Holiness 4

א׳מפני שקדם מאמרנו בפרק הקודם שקדושת שבת נכללת בג' דברים שהם מחשבה דבור מעשה, ראינו לסמוך אליו בפרק זה לבאר מה שנמצא ברמז ענין זה, בדברי הרשב"י ע"ה ובדברי רבותינו ז"ל.

ב׳ג' דברים הנזכרים בקדושה, פירש הרשב"י ע"ה בתיקונים (סוף תיקון כב דף סח ע"ב) שהם נשמה רוח נפש, מחשבה כנגד הנשמה, דיבור כנגד רוח, מעשה כנגד נפש. זה לשונו ארבעה יסודין דגופא בהון שריא ידו"ד, ודא איהו כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, בראתיו דא נשמתא קדישא, דאיהי עולם המחשבה. יצרתיו, דא רוח ממללא דמניה חיוון ממללין. עשיתיו, דא נפש דתמן עשייה דשריא ברמ"ח פקודים, עד כאן לשונו. נמצא שכוונתו יתברך לקדשנו בג' קדושות הנזכרות, כדי שנקדש נפשינו ורוחנו ונשמתינו מקדושת האצילות הנשפע בכל העולמות.

ג׳והיינו והתקדשתם וגו' כי אני ה' אלהיכם (ויקרא כ, ז), וכן קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם (ויקרא יט, ב), וג' תיבות אלו אני ה' אלהיכם הם נגד נפש רוח נשמה, והכוונה כי ממנו יתברך השפעת הנפש והרוח והנשמה, וכל ג' בחינות אלו הם קדושות שהם מתדבקים בו והוא בהם. והטעם שאמר בכינוי שכנגד נשמה אלהיכם, מפני שאין התדבקות לאדם בשי"ת אלא על ידי הנשמה שהיא מעולם המחשבה, וכשיזכה אל הנשמה העליונה שאז הוא מתדבק בבוראו, אז הקדוש ברוך הוא מתכנה שהוא אלוה שלו והשכינה שורה עליו, ודרך זה צודק בכל המקומות שנזכרו בפרשת קדושים אני ה' אלהיכם, שהכוונה שהג' מדות הנזכרים שהם כלל כל העשר, שוכנות על הנשמה המתקנת המצוות, ולכן בריש פרשת קדושים אמר קדושים תהיו כי קדוש אני, פירוש כמו שאני קדוש כך תהיו קדושים, והכוונה על התקדש האדם עצמו בנפש רוח ונשמה על ידי המצות ותורה ותקון מחשבותיו וכוונותיו, ובזה אני ה' אלהיכם שהם המדות הנזכרות שוכנות בכם, והיינו מה שפי' בפרק קמא שצריך שיהיו הנשמות כלי מוכן לקבל קדושתו כדפי' במאמר תנחומא שבראש הפרק (קמא).

ד׳וג' אלו הם משפיעים בבריאה יצירה ועשיה, וכמו שיתבאר עוד לקמן בעזרת ה', וכנגד שלשה עולמות אלו שהם בריאה יצירה עשיה, הוא מה שצותה תורה והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני, וכן ביארו בזוהר (פ' בלק דף קץ ע"ב) זה לשונם שבחא עילאה דלא אתמסר למלאכי עילאי בלחודייהו אלא לישראל מאן איהו קדושה, [ברכה] אתמסר לון בלחודייהו כמא דאתמסר לישראל, אבל קדושה לא אתמסר לון בלחודייהו אלא בהדי ישראל, דלא מקדשי קדושה אלא בהדי ישראל, ואיתימא והא כתיב (ישעיה ו, ג) וקרא זה אל זה ואמר, אימתי בזמנא דישראל מקדשי לתתא, ועד דישראל לא מקדשי לתתא אינון לא אמרי קדושה, בגין דקדושה מתלת עלמין סלקא ולא מתרין והיינו וקרא זה הא חד, אל זה תרין, ואמר הא תלתא. תלת עלמין אינון לקבלייהו תלת קדושות, ובגין כך שבחא דישראל דנטלי קדושה לתתא. אמר רבי אלעזר הכי הוא, ומלין אלין אוקימנא לון, ותו אוקימנא דהא תלת קדושות אתמסרו לישראל לתתא, מן האי קרא (ויקרא כ, ז) והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ה', והתקדשתם חד, והייתם קדושים תרין, כי קדוש אני הא תלתא. הכא תלת קדושין, עד כאן לשונו.

ה׳ומוכרח לומר ששלשה קדושות אלו הם במקומות הנזכרים, מפני שלמעלה מזה אמר דישראל נטלי עשייה לתתא משעת מתן תורה ואילך שאמרו נעשה ונשמע, וזהו (תהלים קג, כ) גבורי כח עושי דברו וגו', ולכך קדושה לא סלקא אלא מתלת עלמין, דהיינו בהשתתף ישראל שהם בעשייה למטה עם המלאכים שהם ביצירה והיינו זה אל זה, "ואמר" - עולה ומתרומם הכל ומתקשר עם הבריאה, קדוש קדוש קדוש, הוא באצילות. והיינו והתקדשתם והיינו אני ה', כי קדוש בבריאה, אני ה' הוא באצילות, אותם הוויות הראשון דאיהו וגרמיה חד בהון שממנו השפעת כל הקדושות כדפי', והיינו אנ"י ה' אלהי"כם.

ו׳ואם תאמר למה לא נזכרו ד' קדושות והקדושה הרביעית כנגד האצילות, ויש לומר כי האצילות מפני דקותו והעלמו שהוא סוד מחשבה נעלמה, אין בנו כח להעשות לו מרכבה, והרי אפילו הבריאה היא מחשבה, כל שכן האצילות, ומפני היות הבריאה מחשבה לא הזכיר הפסוק בו פעולת הכנת קדושה בנו כמו שהזכיר בב' הקודמות והתקדשתם והייתם קדושים, אמנם בג' אמר כי קדוש אני, מעצמי אני קדוש. ובהיות הכסא התחתון מעשיה ויצירה מוכנת שהם כנגד נפש רוח, קדושת הנשמה שהיא המחשבה שורה מאליה, והאצילות הוא מתיחד בבריאה שהרי קרא הרשב"י ע"ה בתיקונים (ג ע"ב) לבריאה לבושי שבת ויו"ט, כי אי אפשר לאור האצילות מפני העלמו להתגלות לנו אלא על ידי הבריאה, ולכן בין בריאה לאצילות לא הזכיר הכתוב קדושה ד', אלא כי קדוש בבריאה, אני ה' שהוא האצילות המתלבש בתוכו, וכולו יחוד אחד.

ז׳ונמצינו למדים כי אי אפשר לאדם שיקדש מחשבתו להיות דבק בשם יתברך כי אם על ידי הנשמה הבאה לו מעולם המחשבה כמבואר לעיל, והנשמה לא תשרה אלא אם כסאה שהם נפש ורוח מתוקנים, ולזה צריך לתקן נפשו בכל שלמות עשיית המצוות ובקדש עצמו מעשיית מלאכה שהוא בעשייה ובקדש כל כלי האיברים שבהם עשיה, ואחר כך לקדש כנגד רוח, ובהיות זה מתוקן הנשמה העליונה שורה עליו, והרי הוא קדוש דבק בו יתברך, ומכל מקום גם כן הנשמה לא תשרה מאליה כי אם על ידי קניה במעשיו ותורתו כמבואר בריש פרשת משפטים (דף צד ע"ב) דקאמר זכה יתיר יהבין ליה נשמתא מסטרא דכורסיא. אמנם אפילו אם יעשה הכנות לקנייתם, הנשמה לא תשרה בו אם אין כסאה שהם נפש ורוח מתוקנים כראוי.

ח׳ובזוהר (פ' ויקרא דף כה ע"א) ביארו שמי שהוא זוכה אל הנשמה נשמתו עולה למעלה בכל לילה בעולם הנשמות, והוא דבק ונצרר בצרור החיים יותר ממי שזכה אל הרוח, כי בקניית הרוח עולה אל עולם המלאכים לבד, זה לשונו כיון דקנה רוחא, ההוא רוחא נפיק מתבר טורין וטינרין, סליק ואתפשט ואעיל בין מלאכי עילאי קדישי, ותמן ידע מה דידע ואוליף מילין, ואתהדר לאתריה, כדין הוא קשורא דבר נש בקדושה, עד דזכי בנשמה וקני לה, כיון דקנה נשמה היא סלקא לעילא לעילא, ונטורי פתחין לא מעכבי לה, ואזלא ומתפשטא בין אינון צדיקיא דצרירן בצרורא דחיי, ותמן חמי ענוגא דמלכא ומתהניא מן זיוא עלאה, עד כאן לשונו.

ט׳עוד נמצא הכרח למציאות ג' קדושות אלו בדברי רבותינו ז"ל ביומא (דף לט ע"א) זה לשונם תנו רבנן (ויקרא יא, מד) והתקדשתם והייתם קדושים, אדם מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה, מלמטה מקדשין אותו מלמעלה, בעולם הזה מקדשין אותו לעולם הבא, עד כאן לשונו. וקודם לזה סמוך לו אמרו שם זה לשונם תנו רבנן, אל תטמאו בהם (ויקרא יא, מג), אדם מטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה, מלמטה מטמאין אותו מלמעלה, בעולם הזה מטמאין אותו לעולם הבא, עד כאן לשונם.

י׳והנה בהקדמה שהקדמנו מענין הקדושות הנזכרות, אפשר לומר שלזה כוון בעל המאמר בענין ג' חלוקות - מקדש עצמו מעט, מלמטה, בעולם הזה, שהם כנגד בריאה יצירה עשייה, מלמטה למעלה. ופי' במה שפי' בתיקונים (ריש דף כג ע"א) דאימא עילאה מקננא בכורסיא בתלת ספירן עילאין, עמודא דאמצעיתא כליל שית ספירן מקננן במטטרו"ן, אימא תתאה מקננא באופן דאתמר ביה והנה אופן אחד בארץ, עד כאן לשונו. והכוונה כי כפי התקדש אדם עצמו במדרגות התחתונות יושפע בו הקדושה מהמדרגות העליונות שבאצילות, והיינו כי קדוש אני ה' אלהיכם, כמו שפי' לעיל.

י״אכיצד, מקדש עצמו מעט, דהיינו קדושת העשיה שהוא אופן, מקדשין אותו הרבה, ביען כי הענף מעורר השרש העליון שבאצילות, ושכינה שהיא אנ"י מקננת באופן משפיע שם מקדושתה, שהוא הרבה בערך הענף הקטן שהוא האופן. ועוד בשכינה צודק ענין רבוי כמו שנאמר (תהלים קד, כד) מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה וגו', פירוש על ידי מ"ה שהיא שכינה, רבו מעשיך. וכן בהיכל לבנת הספיר שהוא כנגד השכינה, אנו אומרים ביוצר אור מ"ה רבו מעשיך ה', כדפי' הרשב"י ע"ה (זוהר פ' פקודי דף רס ע"ב).

י״במלמטה, מקדשין אותו מלמעלה, הכוונה שבקדש עצמו עוד במטטרו"ן שהוא למטה, וכינהו בכינוי למטה שפי' בתיקונים (דף ד ע"א) ורעיא מהימנא (פ' פינחס דף רכח ע"ב) שמטטרו"ן הוא סוס שבו רוכב התפארת, וכשם שהסוס הוא למטה והרוכב עליו מלמעלה, כן הוא מטטרו"ן, וזה לשונו (רעיא מהימנא שם) מטטרו"ן סוס דתפארת, דביה כל ספירן מתלבשין, והאי איהו כגופא לנשמתא, עד כאן לשונו. ומקדשין אותו מלמעלה, היינו שיאיר התפארת שהוא ידו"ד במטטרו"ן כנשמה בגוף.

י״גבעולם הזה, מקדשין אותו לעולם הבא, הוא קדושה הג' שבבריאה, ויקרא עולם הזה, שכל מה שלמטה מהשכינה נקרא העולם הזה, כמו שהיא נקראת עולם הזה כענין בהבראם בה"א בראם (מנחות דף כט ע"ב), כי על ידי ה' אחרונה היה בריאת כל התחתונים. ומקדשין אותו לעולם הבא, היינו הארת אימא עילאה הנקרא אלהיכם, בתלת ספירן עילאין מקננן בכורסייא. זהו דרך אחד במאמר זה לפי ההקדמה שהקדמנו.

י״דולענין הטומאה שביאר ג' מדרגות בה, גם כן הם על דרך זה, אלא שמה שאמר מטמאין אותו הרבה, למעלה, בעולם הבא, הכוונה מטמאין הוא סגירת השפע שלא יושפע למטה בבי"ע, כי שלש מדרגות הנזכרים במאמר בטומאה, הם על פסוק (ויקרא יא, מג) ולא תטמאו בהם ונטמתם בם, ודרשו ביומא (דף לט ע"ב) כי ונטמתם לשון טמטום, ואמרו ז"ל תנא דבי רבי ישמעאל מטמטם לבו של אדם, שנאמר ולא תטמאו בהם ונטמתם בם, אל תקרי ונטמתם אלא ונטמטם, עד כאן לשונו.

ט״וובזוהר (פ' צו דף לא ריש ע"ב) פי' מטמאין אותו מלמעלה, שממש מלמעלה משפיעין עליו טומאה, זה לשונם כתיב (ויקרא יא, מד) והתקדשתם והייתם קדושים, מאן דמקדש גרמיה מלרע מקדשין ליה מלעילא, מאן דמסאיב גרמיה מלרע מסאבין ליה מלעילא. מקדשין ליה מלעילא יאות, דהא קדושה דמאריה שריא עליה, אבל מסאבין ליה מאן אתר, ואי תימא מלעילא, וכי מסאבותא שריא לעילא. אמר רבי חייא היינו דתנינן בעובדא דלתתא אתער עובדא לעילא, אי עובדא היא בקדושה אתער קדושה לעילא ואתי ושריא עליה ואתקדש ביה, ואי איהו אסתאב לתתא אתער רוח מסאבותא לעילא ואתי ושריא עליה ואסתאב ביה, דהא בעובדא תליא מילתא, דהא לית לך טב וביש קדושה ומסאבותא, דלית ליה עקרא ושרשא לעילא, ובעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא, עד כאן לשונו.

ט״זויש לפרשו באופן ב', והוא קרוב לדרך הקודם בקצת, וראיתי להרחיב בו ביאור מפני התועלות שימשכו ממנו לענין מעשה הקדושה. אדם מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה, בשער היראה פרק ה ובשער האהבה פרק ג פירשנו בו ב' עניינים, אבל כדי לקשר המאמר כולו נראה שהכוונה במה שאמרו ז"ל (אבות פ"ד מ"ב) מצוה גוררת מצוה וכו', הרי בתחלת עניינו הוא מעט, מצוה אחת, וכיון שהראשונה גוררת שניה והשניה שלישית והשלישית רביעית וכן עד אין מספר, נמצא שהקדושה מתרבה, ולכך מקדשין אותו הרבה שיבאו לידו קדושות ממצות הרבה.

י״זמלמטה, מקדשין אותו מלמעלה, כל תענוגי העולם הזה נמשכו מהקליפות שם בעשיה התחתונה כדפי' בזוהר, והנה האדם שוה בענין האכילה ושתיה והתשמיש לבהמה, כדפי' ז"ל במסכת חגיגה (דף טז ע"א) ששה דברים בבני אדם, שלשה כמלאכי השרת ושלשה כבהמה, הולכין בקומה זקופה, ומדברים בלשון הקודש, ויש בהם דעת ובינה כמלאכי השרת, וג' כבהמה, אוכלין ושותין, ופרין ורבין, ומוציאין רעי כבהמה, עד כאן לשונם. והנה הליכת האדם בקומה זקופה וכן להיותו מוציא רעי, אינו ברשותו כי זה טבע אנושי מאדם הראשון ואילך, אמנם ענין האכילה ושתיה ופריה ורביה שבהם משתוה לבהמה, צריך שיתקדש ולא יהא אוכל למלאות תאותו כבהמה, ולא יהא נמשל כרוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ, וכיוצא לענין פריה ורביה. אמר שאם מקדש עצמו מכל הדברים שהם למטה כבהמות מזוהמת הקליפות, כדפי' בפרשת פקודי בענין היכלות הטומאה, שבכמה דברים מטעים לבני אדם בתענוגי העולם, מקדשין אותו למעלה - שאומרים עליו ומכריזין בכל הרקיעים פלוני קדוש הוא ושום טמא לא יתקרב אצלו.

י״חוכן פירש הרשב"י ע"ה (זוהר פ' פקודי דף רכה ע"ב) כי בכל מקום שיש קדושה אין הקליפה נוגעת, זה לשונו כל אינון בריין דעלמא כלהו אשתמודען לעילא, בין לסטרא דא ובין לסטרא אחרא, אינון דלסטרא קדושה אשתמודען לעילא לגביה, ואשגחותא דההוא סטרא עלייהו, ואינון דלסטרא מסאבא אשתמודען לגביה, ואשגחותא דיליה תדיר עילייהו. ובאתר דשלטא ההיא אשגחותא דסטרא דקדושה לא אשגח עליה סטרא אחרא, ולא יקרב לגביה לעלמין, ולא יכיל לדחייא ליה מאתריה בכלא, בכל מה דהוא עביד, ועל דא (תהלים לד, טז) עיני ה' אל צדיקים וגו', בגין דסטרא אחרא לא יכיל לשלטאה עליה, עד כאן לשונו.

י״טועוד ירצה בענין מקדשין אותו למעלה גם כן שבעלות נשמתו בכל לילה למעלה עולה למקום קדושה ואין הטמאים נוגעים בו, מה שאין כן לשאר בני אדם, כמבואר בזוהר (פ' לך לך דף פג ע"א) בפסוק (ישעיה כו, ט) נפשי אויתיך בלילה, בארוכה. ועוד בפרשת חיי שרה (דף קל ע"א) זה לשונו ותא חזי הא אתמר, דאפילו בהאי עלמא כד בר נש נאים על ערסיה ונשמתין אצטריכו לאתשוטטא בעלמא ונפקי מגו גופא, לאו כל נשמתא ונשמתא סלקא ושטיא למחזי ביקר סבר אפיה דעתיק יומין, אלא כמא דאתמשך תדיר וכפום עובדוי הכי נשמתיה סלקא, ואי אסתאב, איהו נאים ונשמתא נפקא וכל אינון רוחין מסאבין נקשין לה, ואתדבקת בה[ו] באינון דרגין תתאין דשטיין בעלמא, ואינון מודיעין לה מלין דאינון קריבין למיתי בעלמא, ולזמנין דמודיעין לה מלין כדיבן וחייכן בה, והא אוקמוה. ואי זכי בר נש, כד איהו נאים ונשמתיה סלקא, אזלא ושטיא ובקעת בין אלין רוחין מסאבין, וכולהו מכריזין ואמרין פנון אתר פנון, לאו דא מסטרנא, ואיהי סלקא בין אינון קדישין ומודיעין לה מלה חדא דקשוט עד כאן לשונו. וכן פירש גם כן בזוהר (פ' ויקהל דף קצה ע"ב) שעל זה נאמר (תהלים כד, ג) מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו, עיין שם.

כ׳ואפשר שעל בחינה זו שפי' בענין מלמטה, אמר בזוהר (פ' אחרי מות דף ע ע"ב) זה לשונו אמר רבי יצחק זכאין אינון צדיקיא בעלמא דין ובעלמא דאתי, דהא כלהו קדישין, גופא דילהון קדישא, נפשא דילהון קדישא, רוחא דילהון קדישא, נשמתא דילהון קדש קדשים, עד כאן לשונו.

כ״אולעיל מזה דבר בעונש הרשעים שהם נעשים מזיקי עולם, ואמר אחר כך זכאין אינון צדיקיא, והטעם כי הרשעים כל רעתם תבא להם מחמת טומאת גופם בתאוות העולם, אמנם הצדיקים כל טובתם תמשך מחמת קדושת גופם, שעל ידי כך יזכו אל נפש קדושה וכו', אמנם בהיות כלי איברי הגוף פגומים אפילו נפש קדושה אינה שורה בגוף, כי כל אשר בו מום לא יקרב. והנה על ידי מאמר זה נוכל לפרש פירוש אחר בענין מלמטה מקדשין אותו מלמעלה, לשישפיעו לו נשמה קדושה שהיא באה מלמעלה ממנו יתברך.

כ״בבעולם הזה מקדשין אותו לעולם הבא, פירוש כי הקדושה האמורה היא קדושת כלי האברים כלם, וטהרתם מכל מיני פגם, אבל הוא עוסק באיבריו בענייני העולם ונושא ונותן, שאין בזה חטא כלל, ומחשבתו מתפשט בכלי האיברים לראות מה שהם צריכים מהעולם, אבל קדושה זו שהיא קדושת העולם הזה פי' שהוא מתקדש ופורש מענייני העולם הזה כאלו אינו בן העולם הזה, וקדושה זו תלויה בקדושת המחשבה ודבקותה לעולם למעלה. הא כיצד, הקדושה הקודמת, בענין האכילה יפרוש מהמותרות ומהתענוג אבל יכוון לבריאות גופו לעבודת הבורא, ובקדושה יכוון באכילה שהוא אוכל מהשלחן העליון אשר לפני ה' ומזונו נשפע לו מהימין, וכמה פרטים שיתבארו בענייני האכילה, וכיוצא לשאר כל פרטי ענייני העולם. ועסק התורה והמצות, אין מחשבתו לעולם אלא ליחד למעלה.

כ״גנמצא שאדם כזה אף על פי שהוא בעולם הזה מחשבתו אינה בעולם הזה אלא בעולם הבא. ולכך מקדשין אותו בעולם הבא, שאפילו בעולם הבא הוא קדוש, ולא תהיה מדרגתו כשאר העם העוסקים בתורה ובמצות סתם, שמדרגתם הוא בגן עדן התחתון, והצדיקים האלו מסתלקים למעלה על ידי העמוד שבאמצע הגן, ונקרא מקראיה, שנאמר (ישעיה ד, ה) וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם ועשן וגו', ופירש הרשב"י ע"ה (זוהר פ' ויקהל דף ריט ע"א) שמציאות זה נאמר בגן עדן, והעמוד הוא ענן ועשן ונגה, ענן ועשן מבחוץ, ונגה מבפנים, והטעם פירש למה ענן ועשן מבחוץ, כדי שלא יסתכלו שאר הצדיקים שבגן כשאלו מסתלקים למעלה. ומקראיה הם הצדיקים שתקנו מחשבתם כראוי, שפי' שם (דף רי ע"ב) שמכוונת התורה והתפלה נעשה לבוש לנשמה להעלותו לגן עדן עליון, ונקרא מקראיה שהם נקראים ומזומנים לקשוט השכינה.

כ״דואמר שם, שכאשר הנשמות האלו עולים למעלה ליחוד, כל חילא דשמיא פתחי בההיא שעתא ואמרין זכאין אתון צדיקיא נטרי אורייתא, זכאין אינון דמשתדלין באורייתא, דהא חדוותא דמאריכון הוי בכון, דהא עטרא דמאריכון מתעטרא בכון, כדין כיון דנהרין נהורא בנהורא תרין נהורין מתחברן כחדא ונהרין, לבתר אינון נחתן ואסתכלן לאשתעשעא באינון נשמתאן דצדיקיא, ומתקני לון לעטרא לעילא, ועל דא אתמר (ישעיה סד, ג) עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו, עד כאן לשונו. ומה שאמר כיון דנהרין נהורא בנהורא, מבואר לעיל מזה שהוא הארת אור ישר מצדיק ואור חוזר משכינה, מסוד מיין נוקבין מהצדיקים, עיין שם.

כ״הנמצא היות מעלת קדושה זו קדושת העולם הזה שהיא קדושת המחשבה, יתירה על הקודמת, כי הקודמת אף על פי שיהיה קדוש למעלה כדפי', לא בשביל זה יזכה להיות מכת מקראיה כדפי', וזה יזכה לה. והטעם, כי במדה שאדם מודד בה מודדין לו (סוטה דף ח ע"ב), האדם שהוא בעולם הזה ופורש עצמו מהעולם הזה, אם בבדידות אם בדיבורו ושאר כל הדברים שנבאר בשער זה בעזרת ה', נמצא אינו מתנהג כדרך בני העולם הזה, גם בעולם הבא מקדשין אותו שיהיה פרוש וקדוש יותר משאר בני העולם הבא שבגן עדן, והכוונה שיזכה להיות מבני עליה שעליהם אמר רבי שמעון אם אלף הם אני ובני מהם, ואם שנים הם אני ובני הם (סוכה דף מה ע"ב).

כ״וודרך זה מתישב ומדוקדק אומרו בעולם הזה, שהכוונה היא שמאחר שהעולם הזה הוא גשמי, הוא דירת עראי אל הנשמה שהיא רוחנית, כי אין קשר והתייחסות לנשמה בעולם הזה, והראיה שלסוף היא פושטת לבוש העולם הזה, ולכן כל כוונתו אל עולם העיקרי הרוחני הבא אחר העולם הזה שהוא גשמי הכלה ואבד, נמצא מלת עולם הזה מורה ב' דברים, האחד שהוא גשמי ומושג דהיינו "זה" מורה באצבע, ועוד שאינו קבע, כי אחר זה יבא אחר. ולכן יפרוש באמיתות מקנייני העולם ומתענוגיו ומקנאה ושנאה ותחרות ומדבר בענייני העולם, כי מאחר שחושב שאינו מבני העולם הזה אינו מדבר בו, וכל דיבורו בעסק תורה ומצות שהם מעולם העליון, וכן כל מחשבותיו בעולם העליון שהוא העיקר אל הנשמה, כי למה יטריד מחשבתו במה שלא יועילהו לנשמתו אלא אדרבא יזיק לה. ולכן טוב לאדם בעת שהוא עוסק בתפלה או בתורה, שיחשוב שאינו עומד בעולם הזה אלא בגן עדן לפני השכינה, ובזה יטהר מחשבותיו.

כ״זוהקדמה זו היא מפתח לכל הפרישות שנבאר בשער זה, וזוכרה כדי שלא נצטרך לכפול הדברים בכל פעם, כי מטעם האמור לא יראה מה שאינו צורך לו, לא ישמע מה שיטרידהו, לא ידבר וכו', וכן באכילתו ושאר הדברים שיתבארו בעזרת ה'.

כ״חבפרט בענין האכילה הוא היותר גדול להכנעת הקליפה בעולם הזה ובעולם הבא, כמו שפירשו בזוהר (פ' תרומה דף קמא ע"א) גופיהון דצדיקיא דלא מתענגי בהאי עלמא אלא מתענוגי דמצוה וסעודתי שבתין וחגין וזמני, ההוא רוחא מסאבא לא יכיל לשלטאה עלייהו, דהא לא אתענגא מדיליה כלום, עד כאן לשונם, ושאר לשונו העתקנו בפרק טו. וקדושה זו היא מקדושת העולם הזה, בכלל שאר קדושות שבעולם הזה, והיא מסייעת לקדושת הגוף בעולם הבא שלא תשלוט עליו רוח טומאה, מפני שהחומר הוא בשר שכר נמשך מהקליפה, וכיון שממעט באכילה ולא נהנה אלא מסעודת מצוה, נמצא החומר והבשר עצמו מתקדש ואין קליפה שולטת בו. ובודאי שיצטרך גם כן לקדש שאר חושיו, כדבור, ושאר ההנאות כתענוג שינה ותשמיש וכיוצא, שהעולם הזה מלובש בכל קליפות אלו.

כ״טועל המתקדשים בקדושה זו אמר הרשב"י ע"ה (פ' תרומה דף קנא ע"א) דהא לית לך כל צדיק וצדיק בעלמא דלית ליה דינא דקברא בגין וכו' בר מאינון חסידי קיימין דעלמא, דאינון אתחזון לסלקא למאריהון בנשמתהון לההוא אתר עילאה דאתחזי לון, וזעירין אינון בעלמא, עד כאן לשונו. ואלו הם אותם הצדיקים שלא שלטה בהם רמה מפני התקדש כל חושיהם כראוי באופן שלא יהיה לקליפה חלק בהם, והוא קדושת העולם הזה, שבהיותם בעולם הזה הם בעולם הבא, כמו שאמרו דאינון אתחזון לסלקא למאריהון בנשמתהון, ולכך בעולם הבא עולים במדרגה על כל שאר הצדיקים, כדפי'.

ל׳וכאשר תדקדק בשלש חלוקות אלו שפירשנו שהם הרב"ה, למעל"ה, בעול"ם הבא, תמצאם כנגד נפש רוח נשמה. שקדושה הראשונה היא כנגד קדושת המצות שבעשיה, כנגד נפש כדפי' בתיקונים (דף סח ע"ב).

ל״אש"למעלה" כנגד רוח, וכן פי' הרשב"י ע"ה (זוהר פ' ויקרא דף כה ע"א) במאמר שהעתקנו לעיל, כשבא לדבר בקניית האדם נפש רוח ונשמה לענין מדרגת החלום, אמר שכאשר זוכה אל הרוח ועולה למעלה בלילה, ההוא רוחא נפיק מתבר טורין וטנרין, סליק ואתפשט ואעיל בין מלאכי עלמא קדישי וכו'. ואמר אחר כך כדין הוא קשורא דבר נש בקדושה. וכוונת מתבר טורין וטנרין, הוא על שבירת הקליפות הנקראים הרים וסלעים, כדכתיב (מל"א יט, יא) והנה ה' עובר ורוח וגו' מפרק הרים ומשבר סלעים, ופירש מורי ע"ה שהם הרים מסמא"ל וסלעים מלילי"ת.

ל״בואמר וכדין הוא קשורא דבר נש בקדושה, פירוש מה שאין כן מי שלא זכה אלא בנפש שאינו קשור עדיין בקדושה, כמ"ש לעיל מזה וההוא דלא זכי יתיר אלא בנפש, וההוא נפש בעי לאתתקנא לקבלא רוחא, עד לא רווח ליה נפקא מה דנפקא מההוא נפש ואתפשט בעלמא, ובעא לסלקא, ולא בעי עד דיערע בהו באינון דאוירא, ואינון מודיעין ליה מילין מנהון קריבין מנהון רחיקין יתיר, ובההוא דרגא אזיל ואתקשר בחלמיה, עד דקני רוח, כיון דקני רוח וכו'. ומ"ש באינון דאוירא, ביאר לעיל מזה שהם קליפות דקות התלויות באויר. נמצא שכאשר יזכה אל הרוח שהוא על ידי התקדשו למטה כדפי', אז מקדשין אותו למעלה, שהוא קשור בקדושה ואין לו חלק בקליפה.

ל״גוביאר הרשב"י ע"ה (זוהר פ' ויקרא דף כה ע"ב) שעל ידי עסק התורה זוכה האדם אל הרוח ואל הנשמה, זה לשונו אמר רבי שמעון, זכאן אינון מארי דנשמתא מארי דאורייתא בני פולחנא דמלכא קדישא, ווי לאינון חייביא דלא זכאן לאתדבקא במאריהון ולא זכאן באורייתא, דכל מאן דלא זכי באורייתא לא זכי לא ברוח ולא בנשמה, ואתדבקותא דילהו בההוא סטרא דזיינין בישין וכו'. ודקדק בלשונו שאמר לא זכי לא ברוח ולא בנשמה, ולא אמר לא זכי בנפש, כי הנפש נקנית על ידי עסק המצות כמבואר בתיקונים במאמר שהעתקנו בראש הפרק, שהמצות עשה הם בסוד העשיה, אמנם התורה עניינה על ידי דבור, והדבור מיצירה כמ"ש לעיל דמניה חיוון ממללן.

ל״דוכן פירש הרשב"י ע"ה (זוהר פ' בראשית דף יב ע"ב) פקודא למלעי באורייתא, שעל ידי עסק התורה זוכה האדם אל הנשמה, זה לשונו פקודא חמישאה, כתיב ישרצו המים שרץ נפש חיה, בהאי קרא אית תלת פקודין, חד למלעי באורייתא וחד וכו', למלעי באורייתא ולאשתדלא בה ולאפשא לה בכל יומא, ולא תתנשי מניה כדקא יאות, דכתיב ישרצו המים, דא אורייתא דאצטריך לאשתדלא בה בכל יומא לתקנא נפשיה ורוחיה, דכיון דבר נש אתעסק באורייתא אתתקן בנשמתא אחרא קדישא, דכתיב שרץ נפש חיה, נפש דההיא חיה קדישא, דכד בר נש לא אתעסק באורייתא לית ליה נפשא קדישא, קדושה דלעילא לא שריא עלוי, וכד אשתדל באורייתא, בההוא רחישו דרחיש בה זכי לההיא נפש חיה ולמהדר כמלאכין קדישין, דכתיב (תהלים קג, כ) ברכו ה' מלאכיו, אלין אינון דמתעסקין באורייתא דאקרון מלאכיו בארעא וכו'. וסוף דברי המאמר ועל דא אמר דוד (תהלים נא, יב) לב טהור ברא לי אלהים, למלעי באורייתא, וכדין ורוח נכון חדש בקרבי, עד כאן לשונו. הרי בפירוש שזכיית הנשמה הקדושה ואפילו הרוח הכל הוא על ידי עסק התורה.

ל״הוביאר בעסק התורה התנאים שצריך מי שרוצה לזכות אל הנשמה, חד אומרו למלעי באורייתא ולאשתדלא בה, וכפל לשונו באומרו ולאשתדלא בה, לרמוז שצריך שישתדל בה להשיגה בתוכיותה בעומק הדבר שהוא עוסק בו, אפילו בהלכה, כמו שנאמר (משלי ב, ד) אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה. ואל זה כוונו רבותינו ז"ל באומרם ליגרס איניש והדר ליטחן, דכתיב (תהלים קיט, כ) גרסה נפשי וגו'.

ל״וואמר עוד ולאפשא לה בכל יומא, שישתדל לפרות ולרבות בה, כמו שצריך לפרות ולרבות במין הגשמי, כך צריך שיפרה וירבה ברוחני, ולא יהיה שכלו שכל עקר שאינו מוציא פירות, ואל זה כיוונו באמרם (אבות פ"א מי"ג) ודלא מוסיף יסיף, שלא יהיה אדם לומד היום מה שלמד אתמול, ונמצאו כל ימיו עוסק בהלכה אחת, ונכנס ויוצא לבית המדרש ואין בידו חדוש, ואם ח"ו אינו מוסיף כדי להוציא פירות הרי הוא כעץ יבש שאינו עושה פירות שכורתים אותו, שאין בו תועלת אלא לאור. ואמר בכל יומא, שכשם שהימים הם מחודשים שאין יום זה מה שהיה אמש, זהו שאנו אומרים (ברכת יוצר אור) ומחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, כך צריך שבכל יום ילמוד חידוש שלא ידע אותו מקדמת דנא, ובזה נמצאו הימים מאירים ומתתקנים פירוש אור התורה.

ל״זואמר ולא תתנשי מניה, כי הלומד ושוכח הוא כמו המוליד וקובר, וכשם שבניו הגשמיים אין אדם רוצה לקבור אותם אלא שיעמוד הווייתם בעולם, כך צריך בענין התורה, ואמרו רבותינו ז"ל (שבת דף לב ע"ב) שמיתת הבנים הוא בעון ביטול תורה, שנאמר (הושע ד, ו) ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני. ולכן צריך שישתדל ללמד חידוש, דהיינו פריה ורביה. ולהשתדל לחזור על כל מה שיהיה לו, שלא ישכח ממנו. אבל הלומד ושוכח אין נותנים לו חדוש, כדי שלא יקבר כדרך שקבר את הקודם.

ל״חובהיות האדם לומד התורה על הפנים האלו, מורה על חשקו הגדול בתורה, ואז הקדוש ברוך הוא משפיע לו נשמה קדושה, ואז הוא כמלאך מופשט מהחומר. והטעם היות קניית הנשמה על ידי התורה, מפני שהנשמה מקורה מלמעלה מבינה, כמו שנאמר (איוב לב, ח) ונשמת שדי תבינם, והתורה נמשכה משם כדפירשו בזוהר (פ' ויצא), ולכך מזון הנשמה הוא על ידי התורה. וכן מצינו שנקראת לחם, שנאמר (משלי ט, ה) לכו לחמו בלחמי, ואמר ברעיא מהימנא (פ' פנחס דף רכז שלהי ע"א) שמטעם זה צריך למטחן מלי דאורייתא, שכמו שהגוף נזון מהלחם הגשמי אחר שנטחן החטה, ונבררו הסובין והמוץ והתבן, ונשאר סולת נקיה, כך צריך למזון הנשמה למטחן מלין דאורייתא, ולשונו נעתיק לקמן בעזרת ה'.

ל״טוכן אמר בתקונים (דף מט ע"א) שהתורה היא הנותנת כח וחוזק לנשמה ורוח ונפש, זה לשונו זכאה איהו דכליל נשמתא ורוחא עם נפשא בקלא דאורייתא דאתקפון, דכל מאן דלא אתעסק באורייתא חליש נשמתיה רוחיה ונפשיה, עד כאן לשונו.

מ׳עוד טעם לקניית הנשמה על ידי התורה, מפני שהתורה נקנית במ"ח דברים (אבות פ"ו) בשמיעת האוזן וכו', באימה, במיעוט שינה, במיעוט תענוג, במיעוט דרך ארץ, שכל ההכנות האלו הן הרחקת אהבת העולם מלב האדם. והטעם, כי התורה מפני רוחניותה תשרה באדם עד שיקנה בלבו קנינים אלו, ויתרחק מטוב אהבת העולם הזה, ויפשיט כמעט לבוש החומר, עד שידמה למלאך בענין זכוך נשמתו וגופו.

מ״אואפשר לדקדק בזה מלת והתורה נקני"ת, מה שלא אמר כן בכהונה ובמלכות, שלשון הברייתא כפי הנמצא בידינו הוא גדולה תורה מן הכהונה ומן המלכות, שהמלכות בל' מעלות והכהונה בכ"ד, ולא אמר בהם לשון קנין, ובתורה הזכיר לשון קנין. והטעם, כי התורה נקראת בת מלך, והנה הדין הוא שהאשה נקנית בג' דרכים, וקנין הוא קידושין, כן מציאות התורה הנקראת בת מלך, וקידושיה שיתן לה האדם עד שתהא נשואה לגלות לו סתריה הוא על ידי מ"ח דברים הנזכרים, וכאשר האדם זוכה לתורה בקניית דברים האמורים, אז זוכה אל הנשמה, ולכך קרא הרשב"י לבעלי הנשמה בעלי תורה. זה לשונו שם בפרשת ויקרא (דף כה ע"ב) אמר רבי שמעון זכאי אינון מארי דנשמתא מארי דאורייתא בני פולחנא דמלכא קדישא וכו', ומפני שאין אדם זוכה אל התורה אלא על ידי המעשה, לכן אמר בני פולחנא דמלכא קדישא.

מ״בוהזוכה אל הנשמה הוא הזוכה ליחד למעלה בספירות העליונות, ויחודו יחוד גמור, וכן פירשו בזוהר (פ' תרומה דף קמא ע"ב) ז"ל בענין הנשמה, וקודם לזה פירש ענין נפש ורוח, אמר נשמה איהי סלקא מיד לאתרהא, לההוא אתר דנפקת מתמן, ודא איהי דבגינה אתנהירת בוצינא לאנהרא לעילא, עד כאן לשונו לעניננו. ומפני שאין היחוד העליון נעשה אלא על ידי הכוונות הראויות, ואין הנשמה שורה באדם אלא בקניית המחשבה, לכן מי שיש לו נשמה הוא המיחד וגורם שיאיר אור השכינה על ידה למעלה. אבל בעוד שהאדם משותף לענייני החומר, אין לו נשמה, ואין יחודו יחוד.

מ״גועל בעלי הנשמה נאמר במאמר שלפנינו אדם מקדש עצמו בעולם הזה מקדשין אותו לעולם הבא, והוא עולם המחשבה כנגד נשמה כדפי'. ואפשר לומר כי מקדשין אותו לעולם הבא, הוא שישפיעו לו נשמת האצילות, כי מי שיש לו נשמה דאצילות הוא הקדוש לעולם הבא, והוא הוא הענין בעצמו שפי' לעיל מאותם שנקראו מקראיה, ואי אפשר להשיג אותה המעלה אלא על ידי התקדש עצמו בזכיית נשמה דאצילות, כי הזוכה לנשמה דאצילות היא העליונה שבמעלות, כדפי' בזוהר (פ' ויקרא דף כד) זה לשונו זכאין אינון צדיקיא דאית לון חולקא עילאה בקודשא בריך הוא, חולקא קדישא בקדושי מלכא, בגין דאינון מקדשי גרמייהו בקדושה דמאריהון, וכל מאן דאתקדש קודשא בריך הוא מקדש ליה, דכתיב (ויקרא יא, מד) והתקדשתם והייתם קדושים, בר נש מקדש גרמיה מלרע ומקדשי ליה מלעילא, וכד אתקדש בר נש בקדושה דמאריה מלבישין ליה נשמתא קדישא אחסנא דקודשא בריך הוא וכנסת ישראל, וכדין ירית כלא, ואלין דאקרון בנין לקודשא בריך הוא כמא דכתיב (דברים יד, א) בנים אתם לה' אלהיכם, והא אוקמוה, עד כאן לשונו.

מ״דוכאשר תדקדק בדברי המאמר הזה, תמצא שהזכיר הג' קדושות שנזכרו במאמר רבותינו ז"ל שאנו עסוקים בו, שאמר כל מאן דאתקדש קודשא בריך הוא מקדש ליה, כנגד אדם מקדש עצמו מעט וכו'. מלמטה מקדשין אותו מלמעלה, נזכרה בפירוש בר נש מקדש גרמיה מלרע וכו'. כנגד הג' שאמר בעולם הזה מקדשין אותו בעולם הבא, דקדק באומרו וכד אתקדש בקדושה דמאריה, וזו היא ודאי קדושת המחשבה בפרישותה מכל דברי העולם ודבקותה לעולם למעלה, על ידי כוונתו במדות העליונות, והיינו קדושה דמאריה, אז ילבישוהו נשמה דאצילות כמפורש, באופן שבזה יהיה קדוש בעולם הבא כדפי'.

מ״הודקדק באומרו מלבישין ליה, ולא אמר יהבין ליה נשמתא וכו', במה שפי' לעיל בפרק ב מקדושה, שבענין הקדושה ב' בחינות, הא' הוא הלבוש הנעשה לנשמה מהמשכת הקדושה עליו, והב' הוא פרישות, כמו שהארכתי שם, ולכך אמר מלבישין. וכיוצא בזה מצאתי בזוהר (פ' חיי שרה דף קכה ריש ע"ב) זה לשונו ובגין כך אתי בר נש לאתדכאה מסייעין ליה מלעילא, וסיועא דמאריה סחרא ליה ואסתמר ואקרי קדוש, עד כאן לשונו. וממה שאמר סחרא ליה, נראה לפרש כי הוא כמו לבוש שיקיף האדם מכל סביביו.

מ״ווכן מבואר גם כן ברעיא מהימנא (פ' פנחס דף רמה ע"ב) זה לשונו ואמר בכוס שצריך הדחה מבחוץ ושטיפה מבפנים, ורזא דמלה וטהרו וקדשו (ויקרא טז, יט), טהרה מבפנים וקדושה מבחוץ. ומה כוס לאו טהרתיה וקדושתיה מלגו ומלבר בלא מיא, אוף הכי נשמתא לאו טהרתה וקדושתה בלא אורייתא, ובגין דא אמר רבן גמליאל מי שאין תוכו כברו לא יכנס לבית המדרש, בגין דלאו איהו מאילנא דחיי אלא מעץ הדעת טוב ורע, עד כאן לשונו. הרי מבואר היות קדושה מבחוץ. ואגב למדנו שקניית האדם טהרה וקדושה הכל הוא על ידי עסק התורה, וכן ביארו בפרשת קדושים (דף פ ע"ב).

מ״זונמצינו למדים, שלהתדבק האדם בקדושה הוא שישתדל לזכות נפש רוח ונשמה, שהם נקנים על ידי מעשה המצות, ודבור תורה, וטהרת המחשבות וכוונת התורה והמצוה.

מ״חוברעיא מהימנא (דף רכט ע"א) פירש שגם אלו הנזכרים הם ג' שמות אהי"ה ידו"ד אדנ"י שעולים יב"ק, ואלו הג' שמות הם שורש לנשמה רוח ונפש, אם בסוד האצילות, אם למטה בכסא חיה ואופן, דהיינו אהי"ה שהוא אימא עילאה מקננא בכורסייא בתלת ספירן עילאין, ידו"ד מקננא במטטרו"ן בשית ספירן, אדנ"י שכינתא מקננא באופן, עיין בתיקונים (דף כג ע"א).

מ״טועל דרך זה ביארו בזוהר (פ' וירא דף צט ע"א) שלהמשיך אדם קדושה עליו הוא על ידי ג' דברים אלו הנזכרים, מחשבה דבור מעשה, זה לשונו רבי אבא פתח (תהלים כד, ג) מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו, תא חזי כל בני עלמא לא חמאן על מה קאי עלמא, ויומין אזלין וסלקין וקיימי קמי קודשא בריך הוא, כל אינון יומין דבני נשא קיימי בהאי עלמא, דהא כלהו אתבריאו, וכלהו קיימי לעילא, ומנלן דאתבריאו, דכתיב (תהלים קלט, טז) ימים יוצרו. וכד מטאן יומין לאסתלקא מהאי עלמא כלהו קריבן קמי מלכא עילאה, הדא הוא דכתיב (בראשית מז, כט) ויקרבו ימי ישראל למות, בגין דכד בר נש איהו בהאי עלמא לא אשגח ולא אסתכל על מה קאים, אלא כל יומא ויומא חשיב כאלו הוא אזיל בריקניא, דהא כד נשמתא נפקת מהאי עלמא לא ידעת לאן אורחא סלקן לה, דהא ארחא לסלקא לעילא לאתר דנהירו דנשמתין עילאין נהרין לא אתייהיב לכלהו נשמתין, דהא כגוונא דאיהו אמשיך עליה בהאי עלמא הכי אתמשכת בתר דנפיק מניה, תא חזי אי בר נש אתמשך בתר קודשא בריך הוא, ותיאובתא דיליה אבתריה בהאי עלמא, לבתר כד נפיק מניה איהו אתמשיך אבתריה ויהבין ליה אורח לאסתלקא לעילא בתר ההוא משיכו דאתמשיך ברעותא כל יומא בהאי עלמא.

נ׳אמר רבי אבא יומא חד אערענא בחד מתא דהוו מבני קדם, ואמרו לי מההיא חכמתא דהוו ידעי מיומי קדמאי, והוו אשכחן ספרין דחכמתא דילהון וקריבו לי חד ספרא, והוה כתיב ביה דהא רעותא דבר נש איכוון ליה בהאי עלמא הכי אמשיך עליה רוחא מלעילא כגוונא דההוא רעותא דאתדבק ביה, אי רעותיה איכוון במלה עילאה קדישא, איהו אמשיך עליה לההיא מלה מלעילא לתתא לגביה, ואי רעותיה לאתדבקא בסטרא אחרא ויכוון ביה, איהו אמשיך לההיא מלה מלעילא לתתא לגביה, והוו אמרי דעקרא דמלתא תליא במלין ובעובדא וברעותא לאתדבקא, ובדא אתמשך מלעילא לתתא ההוא סטרא דאתדבק ביה, ואשכחנא ביה כל אינון עובדין ופולחנין דככביא ומזלי ומלין דאצטריכו לון, והיאך רעותא לאתכוונא בהו בגין לאמשכא לון לגבייהו. כגוונא דא כל אינון רוחין ושדין דסטרא דמסאבא כל אינון דבעאן לאתדבקא בסטרא דמסאבא. כגוונא דא מאן דבעי לאתדבקא לעילא ברוחא קודשא, דהא בעובדא ובמלין וברעותא דליבא לכוונא בההיא מלה תליא מלתא, לאמשכא ליה לגביה מעילא לתתא ולאתדבקא בההיא מלה. והוו אמרי, כמה דבר נש אתמשך מהאי עלמא הכי נמי משכין ליה כד נפיק מהאי עלמא, ובמה דאתדבק בהאי עלמא ואתמשך אבתריה הכי אתדבק בההוא עלמא, אי בקודשא בקודשא, ואי במסאבא במסאבא. אי בקודשא, משכין לה לגביה ההוא סטר ואתדבק בה לעילא ואתעביד ממנא שמשא לשמשא קמי קודשא בריך הוא בין אינון שאר מלאכין, כמה דהכי אתדבק לעילא, וקאים בין אינון קדישין, דכתיב (זכריה ג, ז) ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה. הכי נמי כגוונא דא אי במסאבא, משכין לה לגביה ההוא סטר, ואתעביד כחד מנייהו לאתדבקא בהו, ואינון איקרון נזקי בני נשא, ובההיא שעתא דנפקי מהאי עלמא נטלין ליה וסאבין ליה בגיהנם בההוא אתר דדייני לון לבני מסאבא דסאיבו גרמייהו ורוחייהו, ולבתר אתדבקא בהו ואיהו נזקא חד מאינון נזקי דעלמא. אמינא לון בני קריבא דא למלין דאורייתא וכו'. וסיום הענין בגיני כך בעי ליה לבר נש לאתמשכא בתר קודשא בריך הוא ולאתדבקא ביה תדיר, דכתיב (דברים י, כ) ובו תדבק, עד כאן לשונו.

נ״אהרי מבואר כי הדבקות נקנה על ידי מעשה ודבור ומחשבה, והטעם כדפי' כי אלו מדרגות עליית הסולם, וכן פירשו בזוהר (פ' בשלח דף נה ע"ב) בביאור פסוק (משלי כז, י) רעך ורע אביך אל תעזוב שפיר' שם שהוא הקדוש ברוך הוא, מדוקדק בדבריו שהדבקות בו יתברך על ידי אלו הנזכרים, והעושה אלו אינו עוזב אותו, והמאמר נעתיק אותו לקמן בעזרת ה'.

נ״בועל ג' דברים אלו אמרה תורה (דברים ל, יד) כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו, בפיך הרי דבור, ובלבבך מחשבה, לעשותו הרי מעשה. ועל ג' אלו נאמר (בראשית כח, יב) והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה וגו'.

נ״גואגב מבואר במאמר במעלת הדבקות בקדושה, כמה הוא, וכמה אדם חייב לרדוף אחריו, כמו שאמרנו כי באופן שהוא מתדבק בעולם הזה כן יתדבק בעולם הבא.

נ״דובזה נכלל הפרק הזה: