ראשית חכמה, שער הקדושה ה׳Reshit Chokhmah, Gate of Holiness 5

א׳פרק זה יהיה בביאור מאמר שהעתקנו לעיל, לא תטמאו בהם ונטמתם בם (ויקרא יא, מג), אדם מטמא עצמו מעט וכו' (יומא דף לט ע"א). ומן הראוי היה לבאר מאמר זה בתחלה, שכן סדורו במאמר בגמ', אלא שהוכרחנו מפני קשר הדרוש שהיינו בו בענין הקדושה שכולו ענין אחד, וגם המאמר הזה רובו מבואר במה שפי' לעיל בג' חלוקות - הרבה, למעלה, בהעולם הבא, כי על דרך זה גם כן הוא לענין הטומאה, ועם כל זה ראינו לבאר בו איזה דבר יותר, כי אין מדרש בלא חידוש, והוא נוגע גם כן לדרוש שלנו, כי בידיעת אדם כיצד יפרוש מן הטומאה יתקדש בה. וכן תורתינו הקדושה בפרשת שמיני אחר שהזכירה טומאת המאכלים, אמר (ויקרא יא, מד) והתקדשתם, וכן בפרשת קדושים בענין העריות.

ב׳עם היות שנראה כי הנגדיי של טומאה הוא טהרה, כדפי' לעיל במלת טהרה, התורה פירשה לנו שגם כן קדושה הוא נגדיי לטומאה. ופירשו טעם הענין רבותינו ז"ל במכילתא בפסוק (שמות יט, ו) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, אמר זה לשונו וגוי קדוש, קראם גוי קדוש, שנאמר (שמ"ב ז, כג) ומי כעמך ישראל גוי אחד, וגוי קדוש, קדושים ומקודשין, פרושים מאומות העולם, עד כאן לשונו. הרי שפירש מלת קדושה שהוא הפרישות מאומות העולם שהוא הטומאה. וכיון שכן, ראינו לבאר כל מה שנמצא בדברי הרשב"י ע"ה המדבר בענין פרישות הטומאה, הנוגע במאמר זה, כדי שיתקדש האדם.

ג׳אמר אדם מטמא עצמו מעט, מטמאין אותו הרבה, לפי הדרך שפי' לעיל מבואר שפי' אדם מטמא עצמו בעבירה אחת מטמאין אותו הרבה, כי עבירה גוררת עבירה.

ד׳ואפשר לומר גם כן, כי הכוונה מטמאין אותו הרבה, על דרך מה שאמרו (שבת דף קד ע"א) בא ליטמא פותחין לו, שיש לו פתחים הרבה שיטמא בהם. ועל דרך זה אמר בזוהר (פ' וישלח דף קסט ע"ב) ומאן דאתי לאסתאבא איהו משיך עליה ההוא רוח מסאבא ואתדבק בהדיה, וכמה אינון דזמינין לסאבא ליה, ומסאבין ליה ואיהו מסאב, וסאבין ליה בהאי עלמא ובההוא עלמא, עד כאן לשונו. הרי שאמר כמה אינון דזמינין וכו'. והטעם כדפי' בפרשת ויחי (דף רכח ע"א), שהקליפות הם נקראים לא"א מזומנים לשרות באדם בחנם, והיינו מטמאין הרבה, שכל אחד רוצה לזכות בו ואומר זה שלי הוא.

ה׳ואפשר לפרש באומרו אדם מטמא עצמו מעט, שהכוונה היא כי יש טומאות שלא נזכרו בתורה, והוא קבלה לרשב"י ע"ה שאדם מטמא עצמו בהם, בזוהר (פ' בראשית שלהי דף גן) פירש הרשב"י ע"ה שהישן בלילה רוח הטומאה שורה על ידיו, ובהקיצו אין ראוי שיגע בהם במלבושיו ולא בשום מקום עד שיטול ידיו, זה לשונו ותא חזי, כל בני עלמא בשעתא דניימי על ערסייהו בליליא, וליליא פריש גדפאה על כל בני עלמא, טעמי טעמא דמותא, ומגו דטעמי טעמא דמותא האי רוחא מסאבא שריא על עלמא וסאיב על עלמא בגו קפטירא דיליה, ושריא על ידוי ואסתאב, וכד אתער ואתהדר ליה נשמתיה, בכל מה דיקרב בידוי כלהו מסאבי, בגין דשריא עלייהו רוח מסאבא, ועל דא לא יסב בר נש מנוי לאלבשא ממאן דלא נטיל ידוי, דהא אמשיך עליה ההוא רוח מסאבא ואסתאב, ואית ליה רשו להאי רוח מסאב לשריא בכל אתר דאשכח רשימו מסטריה. ועל דא לא יטול ידוי בר נש ממאן דלא נטיל ידוי, בגין דאמשיך עליה ההוא רוח מסאבא וקביל ליה האי דנטל מיא מניה, ואית ליה רשו לשריא עלוי דבר נש. בגין כך בעי בר נש לאסתמרא בכל סטרוי מסטרא דהאי חויא בישא דלא ישלוט עלוי, עד כאן לשונו.

ו׳ועל דרך זה גם כן מה שפי' במקום אחר שבהקיצו משנתו שלא ילך ד' אמות עד שיטול, ואם הלך ד' אמות ורוח הטומאה בידיו הוא כעובד ע"א, ועל זה נאמר (איוב יב, ו) לאשר הביא אלוה בידו.

ז׳וכיוצא באלה שיתבארו, הם טומאות מועטות שאדם דש אותם בעקביו, ואם מטמא עצמו באלו יטמאו אותו הרבה בטומאות כיוצא בהם, ומאלו יבא לטומאות חמורות.

ח׳ובזוהר (פ' מקץ דף קצח ע"ב) מנה ענין נטילת ידים בבקר מענין עונות שאדם דש בעקביו, על פסוק (תהלים מט, ו) למה אירא בימי רע, ואמר שם שהקליפה יש לה ימים שהם נקראים ימי רע, ועל זה אמר דוד למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני, זה לשונו מאן אינון ימי רע, אלין אינון יומין דאינון אזדמנן בההוא רע, ומאן אינון, דא הוא יצר הרע דאיהו אקרי רע, ואית ליה יומין ידיען דאתיהיב ליה רשו בעלמא לסאבא לכל אינון דמסאבי ארחייהו, דמאן דאתי לאסתאבא מסאבין ליה, ואלין אקרון ימי רע, ואלין ממנן על אינון חובין דדשין בהו בני נשא בעקבייהו. תא חזי, כל אינון דמסאבי ארחייהו, כמה חבילי טהירין אזדמנן לגבייהו ומסאבי להו, בארחא דבעי בר נש למהך, בההוא ארחא מדברין ליה ממש. אתי נש לאתדכאה, כמה אינון דמסייעין ליה. הא תנינן דכד בר נש קם בצפרא בעי לאסחאה ידוי מגו נטלא דמיא, דאיהו מנא ליטול מניה מיא מגו מאן דאסחי ידוי בקדמיתא, כמה דאוקמוה. ותא חזי בגין נטלא דא אוקימנא מלה, ותו דבעי בר נש לנטלא ידא ימינא בשמאלא, בגין לשלטאה ימינא על שמאלא, ואסתחי ימינא מן שמאלא, ובגין כך איהו נטילא, ועל דא מאן דנטיל ידוי יטול ימינא בשמאלא לאשלטא ימינא על שמאלא, בגין דלא יהיב דוכתא ליצר הרע לשלטאה כלל, והא אוקימנא, עד כאן לשונו. הרי שכל אלו דקדוקי מצוה המסייעין ליטהר האדם, ואם דש אותם בעקביו מטמאין אותו כנזכר בפי'.

ט׳וכיוצא בזה אמרו בזוהר (פ' אחרי מות דף עז ע"א) זה לשונו מלין אלין גלי שלמה מלכא בספרא דאשמדאי מלכא, ואשכחנא ביה אלף וארבע מאה וחמשין זיני מסאבותא דמסתאבי בהו בני נשא, דגלי דא אשמדאי לשלמה מלכא, עד כאן לשונו.

י׳ובכלל הטומאות צריך ליזהר במה שאמרו בגמרא (הוריות דף יג ע"ב) העובר בין ב' נשים, בין ב' גמלים, וכל אותם הדברים המשכחים את הלמוד, שנעתיק לקמן בעזרת ה', כולם הם טומאות מועטות שלא נזכרו בתורה, שאדם דש בעקביו. ובכלל זה מה שאמרו בגמרא (מכות דף טז ע"ב) שהמשהא נקביו עובר משום (ויקרא יא, מג) בל תשקצו את נפשותיכם, וכן האי מאן דשתי בקרנא דאומנא, ואלו הם טומאות מועטות שאדם דש בעקביו. וכן כמה דברים שפירשו המפרשים ז"ל שהעושה אותם צריך ליטול ידיו, כענין הנוטל צפרניו, והחולץ מנעליו, והנוגע ברגליו, והחופף ראשו, וכיוצא הרבה שהעתיק מהרי"ק נר"ו בספר בית יוסף (טור או"ח סי' ד).

י״אלמטה מטמאין אותו מלמעלה, כבר פי' בענין הקדושה, ולאותו הדרך מטמאין אותו למעלה, שבעלות נשמתו למעלה בכל לילה בדילין ממנו ומכריזין עליו שהוא טמא.

י״בועוד כמו שהעתקנו בשער היראה פרק ט, שכמה מלאכים מקללין אותו ואומרים אסתלקו מסחרניה דפלניא, דהא סהדותא באנפוי, ורוחא מסאבא שריא עלוי (פ' אחרי דף עו ע"א).

י״גאבל יש עוד בזה בחינות נמצאו בדברי הרשב"י ראוי להעתיקם הנה. למטה, אפשר לפרש שפירושו שמטמא עצמו בכחות נעמה המתפשטים למטה בבני אדם, והם נדמים להם כדמות נשים יפות ומוציאים מהם זרע לבטלה, כמבואר בזוהר (פ' בראשית דף נה ע"א) עיין שם, זה לשונו אמר רבי שמעון ווי לון לבני נשא, אינון דלא ידעין ולא משגיחין ולא מסתכלין, וכלהו אטימין, דלא ידעין כמה מלייא עלמא מבריין משניין דלא אתחזון וממלין סתימין, דאלמלא אתיהיב רשו לעינא למחזי יתמהון בני נשא היך יכלין לאתקיימא בעלמא, תא חזי האי נעמה אימא דשדין הות וכו' עיין שם. ומלת למטה צודק על דרך זה יותר ממה שפי', מפני שאלו הכחות הם למטה מהרקיע, וכל האויר מלא מהם כמבואר, ועוד שמתפשטים למטה בבני אדם.

י״דוביאר שם הרשב"י לעיל מזה, שאלו הכחות אינם מתדבקים אלא במי שהוא ממינם, זה לשונו תא חזי, כל בר נש דאזיל לסטר שמאלא וסאיב ארחוי, כל רוחי מסאבי משיך על גרמיה, ורוח מסאב אתדבק ביה ולא אעדי מניה, ואתדבקותא דיליה דההוא רוח מסאבא בהאי בר נש ולא באחרא, ובגין כך אתדבקותא דילהון לאו איהו אלא באינון דמתדבקין בהו. זכאין אינון צדיקיא דאזלי באורח מישר ואינון זכאי קשוט, ובניהון זכאין בעלמא, ועלייהו כתיב (משלי ב, כא) כי ישרים ישכנו ארץ, עד כאן לשונו.

ט״ווכן אמר גם כן בזוהר (פ' וישלח דף קסט ע"ב) כי כשאדם הולך בדרך ישר אינם מזדמנים לו כוחות אלו, ועליו נאמר (תהלים צא, י) לא תאונה אליך רעה, שהיא לילית, ונגע לא יקרב באהלך, ונגע הם נגעי בני אדם.

ט״זמטמאין אותו למעלה, אפשר לפרשו במה שפי' בזוהר (פ' מצורע דף נד ע"א) זה לשונו מהו כל ימי זוב טומאתה (ויקרא טו, כה), אלא חייביא מסאבין בחוביהון לגרמיהון. על דרך זה במה שאמר בזוהר (פ' בראשית דף נד ע"א) שאם חטא ושרתה עליו רוח הטומאה אם מוליד בן קודם שישוב בתשובה אותו הבן נמשך בו כח הטומאה, זה לשונו ותא חזי בשעתא דבר נש אזיל באורח קשוט ואמשיך עליה רוחא קדישא עילאה ואתדבק ביה, ברא דיוליד מניה לעלמא הוא משיך עליה קדושה עילאה, ויהא קדישא בקדושה דמאריה, כמא דכתיב (ויקרא כ, ז) והתקדשתם והייתם קדושים וגומר. וכד איהו אזיל בסטר שמאלא ואמשיך עליה רוח מסאבא ואתדבק ביה, ברא דיפוק מניה לעלמא הוא אמשיך עליה רוח מסאבו, ויסתאב במסאבו דההוא סטרא, ועל דא כתיב (קהלת ג, כא) מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה וגו', עד כאן לשונו לעניננו. והעיד מורי ע"ה על בחור אחד ישראל שהמיר דתו לדת הישמעאלים, ואַחַר המיר דתו לדת אחר, והעידו לו כי ב' העבירות ההם היו באביו.

י״זונחזור לעניננו, כי על דרך זה אפשר לפרש מקדשין אותו למעלה, כדי שימשוך נשמה קדושה לבנו, וזה נכלל בכל מה שפי' לעיל בענין מקדשין אותו למעלה.

י״חוהנה לפי הדרך שפי' לעיל בענין מקדש עצמו למטה שהוא קדושת הה' חושים, היה צריך שנאריך פה בענין טומאת החושים, אם טמא אותם כמה הוא הפגם והטומאה המגיע לו, אבל מפני שאנו צריכים לפרש לקמן קדושת הה' חושים כל אחד בפני עצמו, נבאר גם כן בענין הטומאה אגב.

י״טבעולם הזה מטמאין אותו לעולם הבא, לפי הדרך שפי' לעיל בעולם הזה, שהוא קדושת המחשבה, גם כן לענין הטומאה הוא טומאת המחשבה בכל ענייני העולם הזה, ועונשו חמור שמטמאין אותו לעולם הבא.

כ׳והטעם, כי האברים לא יפעלו כי אם בהשתתף המחשבה אם לקדושה אם להפך, ובקדושה כבר ביארנו, ולענין הטומאה יש בה בחינות, כי אינו דומה החוטא חטא במקרה לחושב בתחבולות כיצד יעשה העבירה, כי כמו שבקדושה מחשבה טובה למצוה עושה תיקון למעלה, כן מחשבת העבירה פוגמת בעולם המחשבה ופוטר עצמו משם, והיינו כשיצא מחשבתו לפועל אז נדון אפילו על המחשבה, ובזה יתישבו הפסוקים ומאמרים מרבותינו ז"ל, שהרי אמרו ז"ל (קדושין דף מ ע"א) מחשבה רעה אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, שנאמר (תהלים סו, יח) און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה', ומצינו שאמר דוד המלך ע"ה במקום אחר (שם לו, ה) און יחשוב על משכבו יתיצב על דרך לא טוב וגו', הרי שחושבין המחשבה רעה, אבל בתנאי שפירשנו - כשיצא המחשבה רעה לפועל, דהיינו יתיצב על דרך לא טוב.

כ״אוכן אמרו במדרש (ילקוט ישעיה רמז שצה) בפסוק (ישעיה ג, י) אמרו צדיק כי טוב וגו' זה לשונו מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, שנאמר (מלאכי ג, טז) אז נדברו יראי ה' וגו', מאי ולחושבי שמו, אמר רבי יוסי אפילו חשב לעשות מצוה ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה. מחשבה רעה אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, שנאמר (תהלים סו, יח) און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה', ואלא מהו הנני מביא על העם הזה פרי מחשבותם (ע' ירמיה ו, יט), מחשבה שעושה פירות הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, שאינה עושה פירות אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה. ולמען תפוש את בית ישראל בלבם (יחזקאל יד, ה), בעבודה זרה כתיב, עד כאן לשונו.

כ״בועל דרך שפירשנו, אפשר שיקרא מחשבה שעושה פירות דהיינו או שיצא לפועל או שלא יצא לפועל, כגון חשב לגנוב וגנב או לא גנב.

כ״גואפשר לומר מחשבה שעושה פירות, כמו שאמרו ז"ל (ע"ז דף כ ע"ב) ונשמרת מכל דבר רע (דברים כג, י) שלא יהרהר ביום ויבא לידי טומאה בלילה, הרי המחשבה שיצא פרי רע ממנה שהוא טומאת הקרי שהוליד שד או מזיק בעולם, כי הבנים שאדם מוליד יקראו פריו כנודע. וכשהיא מחשבה שלא באה לידי טומאה, היא מחשבה שאינה עושה פירות.

כ״דוהיינו, כשהאריך בהרהור ההוא הרבה והביא עצמו לידי הרהור, כמו שאמרו במסכת נדה (דף יג ע"ב) המביא עצמו לידי הרהור אין מכניסין אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר (תהלים ה, ה) לא יגורך רע, שאז ודאי הוא בא לידי טומאה ומוציא זרע לבטלה שנקרא רע, כדפי' בזוהר (פ' שלח דף קנח ע"א). אבל אם בא לו הרהור ודחה אותו מלבו, הרי לא עשה פרי, ואינו נחשב לו לעון הרהור, שהרי אמרו ז"ל (ב"ב דף קסד ע"ב) ג' דברים אין אדם ניצול בכל יום ואחד מהם הרהורי עבירה. ועל הרהור כזה שעושה פרי, הוא מה שאמרו במאמר שאם מטמא עצמו בעולם הזה מטמאין אותו לעולם הבא. וכיצד מדוקדק בפי' זה מלת עולם הזה, כי העולם הזה נתקלקל בסבת חטא אדם הראשון, וידעו כי ערומים הם (בראשית ג, ז), והכירו מה ענין ערוה, מה שלא שהיה קודם לכן. נמצא שאם מקדש מחשבתו שלא לחשוב בנשים מקדשין אותו, וכן בהפכו, כאמור.

כ״הוכן אמרו רבותינו ז"ל במדרש (ויק"ר פ' קדושים כד, ו) שכל קדושה היא קדושה מערוה, זה לשונם למה נסמכה פרשת עריות לפרשת קדושים, ללמדך שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה, וכל מי שגודר עצמו מן הערוה נקרא קדוש. רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי מייתי לה מן השונמית, הדא הוא דכתיב (מל"ב ד, ט) ותאמר אל אשה הנה נא ידעתי כי איש אלהים קדוש הוא, הוא קדוש ואין משרתו קדוש, מלמד שלא הביט בה מימיו. רבנין אמרין שלא ראתה וכו'. אמתיה דרבי שמואל בר רב יצחק אמרה, אנא הוינא ממשמשא במנוי דמרי, ולא מן יומוי חמית מלה בישא על מנוי דמרי, עד כאן לשונו.

כ״וואחר שמצינו כל בחינות אלו בענין ערות האשה שנקראת קדושה, גם כן קדושת המחשבה יקרא סתם קדושה, שהיא כוללת הכל, שאף על פי שיראה אדם אשה אם לא יתור במחשבת לבו עליה לא הזיקה לו הראיה, והראיה על זה שהרי רבי יהודה בר אלעאי היה מרקד עם הכלה ודומה לו כקורה (ע' כתובות דף יז ע"א), וכן רבי פלוני שהיה דומה לו כקאקי חוורי (ברכות דף כ ע"א), וכל זה מפני פרישות מחשבותם מענייני העולם הזה ודבקותם לעולם בשם יתברך.

כ״זוכן אם מטמא מחשבתו בענייני ערוה ודאי מטמאין אותו לעולם הבא, שנעקר משם, כמו שהאריכו בזוהר בתוספתא (פ' ויצא דף קנד ע"ב), אמר שם שקול אחד מתעורר מהשכינה בכל יום בגן עדן, קרי בחיל ואמר, מאן מנכון די עאל ונפק ואתתקיף באילנא דחיי, מטא בענפוי אחיד בשרשוי, אכיל מאיביה מתיק מדובשא, יהיב מיין לנפשא, אסוותא לגרמיה, אסתמר מהרהורא בישא, מהרהורא דמשקר באילנא דחיי, מסאיב נהרא ונחלא מקורא דישראל, דיהיב מותא לנפשא ותבירו לגרמיה, לית ליה קיומא כלל. הרהורא דמסאיב ההוא מקורא דיליה, בגין דההוא הרהורא סלקא ואחלף נפשא חלף נפשא, אילנא דחיי אסתלק ואילנא דמותא אתתקף ביה, נפשא מתמן משיך, ווי ליה דאתעקר בההוא הרהורא מגו אילנא דחיי ואתדבק באילנא דמותא, ענפין לית ביה, לא חמת טבא לעלמין, יבשא איהו בלא לחותא כלל, אנביה מריר כלענה, עליה אתמר (ירמיה יז, ו) והיה כערער בערבה ולא יראה כי יבא טוב וגו', בגין דהרהורא טבא סליק לעילא אחיד באילנא דחיי, אתקיף בענפוי אכיל מאינביה, כל קדושין וכל ברכאן נפקין מניה, אחסין חיין לנפשיה ואסוותא לגרמיה, עליה אתמר (שם יז, ח) והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו ולא יראה כי יבא חום וגו'. כל מלין דעלמא אזלין בתר מחשבה והרהורא, ועל דא (ויקרא כ, ז) והתקדשתם והייתם קדושים, בגין דכל קדושין דעלמא אפיק ומשיך בהרהורא טבא, עד כאן לשונו. וסיום דברי המאמר ועל דא בצלותא אצטריך רעותא והרהורא לכוונא, וכן בכל אינון פולחנין דקודשא בריך הוא הרהורא ומחשבה עביד עובדא ומשיך משיכו בכל מה דאצטריך, עד כאן לשונו.

כ״חהרי במאמר זה מבואר כוונתינו בבירור, אם לקדושת המחשבה שמה שאמר והתקדשתם וגו' הוא בקדושת המחשבה, וכן בהרהור רע שעוקר עצמו מעץ החיים שהוא באצילות. ויש בהרהור ב' בחינות, כמו שביאר במאמר, הא' הרהור סתם המביא לידי טומאה, כמו שאמרו ז"ל שלא יהרהר ביום ויבא לידי טומאה בלילה, והיינו מה שאמר אסתמר מהרהורא בישא, מהרהורא דמשקר באילנא דחיי, מסאיב נהרא ונחלא מקורא דישראל, והיינו פגם אות ברית שהוא נקרא נהר ונחל מקור ישראל, שהוא מקור המשכת הנשמות של ישראל, ויציאת הטפה ההיא שהיה ראוי שיצא ממנה נשמה בקדושה יצאה לבטלה על ידי לילית כדפי' לעיל, והוא פגם גדול באות ברית. והב' הרהור באשה אחרת בשעת התשמיש, שהוא נקרא בני תמורה כדפי' ז"ל (נדרים דף כ ע"ב, טור או"ח סי' רמ).

כ״טוהנה ממה שאמר בגין דהרהורא טבא סליק לעילא אחיד באילנא דחיי וכו', כל מלין דעלמא אזלין בתר מחשבה והרהורא. נוציא מכאן חלוקה ג', שכל הרהור רע לעשות עבירה פוגם, בשכמו שהרהור מצוה עושה תיקון לנפש כמו שאמרו דהרהורא טבא בכל פרטי מצוה סליק לעילא אחיד באילנא דחיי וכו', כן בהפכו אחיד באילנא דמותא. והיינו מה שפי' לעיל בפירוש הראשון שאמר בעל המאמר מטמא עצמו בעולם הזה, הכוונה על טומאת המחשבה בכל ענייני העולם הזה, ולכך מטמאין אותו לעולם הבא, מפני שנעקר מהקדושה.

ל׳ועל בעלי הכת הזו רחמנא ליצלן מהם, אמר בזוהר (פ' ויקרא דף כה ע"א) שהם מזיקי עלמא, אחר שדבר במעלת הקונה נפש רוח ונשמה אמר ז"ל זכאה חולקיה מאן דירית ירותא דא עילאה, ווי לאינון רשיעיא דנפשאן דילהון לא זכאין בעלמא דא, כל שכן בעלמא דאתי, עלייהו כתיב (שמ"א כה, כט) ואת נפשך אויביך יקלענה בתוך כף הקלע, דאזלן ושאטן בעלמא ולא אשכחן אתר לאתקשרא ביה ואסתאבן בגו סטרא דמסאבותא, וכרוזא קרי ואמר (ויקרא ה, טו) נפש כי תמעול מעל בה' מקדש ה' טמא, דהא בקדושה לא עייל ולא אתכליל, ואינון מזיקי עלמא, בגין דמתדבקן בהו ומסתאבן, עד כאן לשונו. הרי מבואר במאמר הזה איך מטמאין אותו לעולם הבא באר היטב, שהם נקראים מזיקי עלמא.

ל״אובזוהר (פ' אחרי מות דף ע ע"א) הקשו על זה שאמר שם רבי יהודה נפשות הרשעים הם המזיקים, ואמר אמר רבי יוסי, אי הכי טב להו לחייביא דאתעבדין מזיקין בעלמא, אן הוא עונשא דגיהנם, אן הוא בישא דזמינא להו בההוא עלמא. אמר רבי חייא הכי תנינן והא אוקימנא מלי, נפשתא דרשיעיא בשעתא דנפקין מעלמא כמה גרדיני נמוסין מזדמנין לקבלא להו לאעלאה להו לגיהנם, ואעלין להו בתלת דינין בכל יומא דגיהנם, לבתר מזדווגי בהו ואזלין ושאטין בעלמא, ומטען להו לרשיעיא דאינון דקא אסתים תשובה מקמייהו, לבתר תייבין להו לגיהנם ואסתאבין תמן, וכך בכל יומא, לבתר דאזלין בהו ושאטין בהו בעלמא מהדרין לקברייהו, ותמן תולעתא דגופא מנקרי בשרא, ומתאבלן עליה, עד כאן לשונו.

ל״בוכן מבואר גם כן בסוף המאמר שהעתקנו מפרשת וירא (דף צט ע"א), בסוף פרק ד, שאמר כמה דבר נש אתמשך מהאי עלמא הכי נמי משכין ליה כד נפיק מהאי עלמא, אי בקדושה וכו', אי במסאבא משכין ליה לגביה ההוא סטר ואתעביד כחד מנייהו לאתדבקא בהו, ואינון אקרון נזקי בני נשא וכו', והוא מה שאמרו ז"ל (זוהר פ' אחרי מות דף ע ע"א, ע' פ' משפטים דף קיח ע"א) נפשותם של רשעים הם הם המזיקין. ובימינו ראינו הענין כמה פעמים פה צפת גליל העליון, ויש כמה עידי ראיה על הענין.

ל״גולכן אשרי המקדש נפשו וגופו בעולם הזה כדי שיתדבק נפשו בקדושים העליונים לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. ובזה נכלל הפרק הזה.

ל״דואחר שביארנו בכללות הקדושה, נבא לבאר פרטי הקדושה הראויים לכל אבר ואבר, כפי הנמצא בדברי רבותינו ז"ל ובדברי הרשב"י ע"ה.