ראשית חכמה, שער הקדושה ו׳Reshit Chokhmah, Gate of Holiness 6

א׳מפני שקדם עסקינו בפרק הקודם בענין קדושת המחשבה, ושהיא העיקר בעבודה האלהית להתדבק האדם בקונו ולמשוך עליו קדושה, כמאמר הרשב"י ע"ה שהעתקנו דכל קדושין משיך בהרהורא טבא, ועל דרך זה הוא מה שאמרו ז"ל (ברכות דף יג ע"א) מצות צריכות כוונה, וכן פסקו רוב הפוסקים, נמצא שאם עשה מצוה אחת או עסק בתורה בלא כוונה כאלו לא עשה דבר, וצריך לחזור ולעשות. וכמה משניות מוכיחים על זה (ברכות פ"ב מ"א) היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא, אם כיון לבו יצא. וכן בתפלתו, חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת כדי שיכוונו לבם למקום (ברכות פ"ה מ"א). וכן טבל ולא הוחזק כאלו לא טבל (חגיגה פ"ב מ"ו). ועוד אמרו רבותינו ז"ל (ע' ברכות דף לד ע"ב, טור או"ח סי' קא) אם לא כוון באבות חוזר לראש וכו'. וכל אלו הם הלכות פסוקות, נמצא כי תיקון האדם מחשבתו הוא על ידי הכוונה, לכן ראינו לבאר בפרק זה דרך התקדש האדם מחשבותיו והרהורי לבו.

ב׳כלי המחשבה נודע שהם ב', המוח והלב, ובהם תלויים האהבה והיראה, כמו שהעתקנו דברי הרשב"י ע"ה בשער האהבה בפרק ב, שעל אלו נאמר (דברים כט, כח) הנסתרות לה' אלהינו, וכמו שביאר גם כן בזוהר (פ' נשא דף קכג ע"ב) הנסתרות יראה ואהבה, דאינון במוחא ולבא, בחללא דגופא וברישא. והנגלות, התורה והמצות דאינון בגופא וברישא לבר. ורזא דמלה הכי הוא ודאי, אי בר נש דחיל לקודשא בריך הוא או רחים ליה, ודאי לא ידע בר נש אחרא, בגין דאיהו מלה דלא אתגליא אלא בינו לבין קונו, אבל בר נש דמתעסק באורייתא ואזיל בפקודין דעשה אתגליא לכל בר נש, בגין דקודשא בריך הוא עבד ליה פומא באתגליא לאתעסקא באורייתא ועיינין לאסתכלא ואודנין למשמע בה, ועבד קודשא בריך הוא בבר נש ידין ורגלין למעבד בהון פקודין דעשה, עד כאן לשונו. וביאר שם לעיל מזה כי יראה ואהבה הם י"ה, ועליהם הנסתרות לידו"ד אלהינו שהם אבא ואימא, הנגלות הם ו"ה שהם בן ובת התורה והמצוה, והם נגלות מפני שהם נראים לבני אדם באיברים הנגלים כמבואר במאמר.

ג׳ובמציאות הענין באצילות העליון כן הוא, כמו שנתבאר בהקדמת התיקונים (דף יז ע"א) בדברי אליהו ז"ל, אמר שמציאות האיברים הנגלים הוא חסד דרועא ימינא, גבורה דרועא שמאלא, תפארת גופא, נצח והוד תרין שוקין, ויסוד סיומא דגופא אות ברית קודש, מלכות פה תורה שבעל פה קרינן ליה, מוחא חכמה איהו מחשבה מלגו, בינה לבא ובה הלב מבין, ועל אלין תרין כתיב הנסתרות לידו"ד אלהינו, עד כאן לשונו. הרי כי האברים הנגלים הם משש קצוות ולמטה והיינו ו"ה נגלות, והמוח והלב שהם נסתרות בתוך הגוף הם החכמה והבינה, והם נסתרות מתרי טעמי, האחד במציאות האברים עצמם שהם בתוך חלל הגוף, והב' הוא כי המוח הוא כלי שבו שורה המחשבה, והמחשבה היא רוחנית ונסתרת, והלב הוא כלי שבו שורה ההבנה להיות האדם מבין ויודע, שהיא פעולה נסתרת גם כן, וזה דקדק הרשב"י ע"ה באומרו מוחא חכמה, איהו מחשבה מלגו, וכן בינה לבא ובה הלב מבין, להורות על שני בחינות הנזכרות.

ד׳וברעיא מהימנא (פ' פינחס דף רמז ע"ב) פירש שג' מוחות שבאדם, פי' שלשה כחות שבמוח, הם כנגד שלשה יודין שבשם יו"ד ק"א וא"ו ק"א, זה לשונו ועוד בלולה בשמן כתית (במדבר כח, ה), דא צדיק חי עלמין, דנגיד טפין קדישין דאינון פרורין כזתים ממוחא עילאה, דאינון חד עשרון לקבל י', ושני עשרונים י"י, ושלשה עשרונים, ואינון עשרון לכבש ושני עשרונים לאיל וג' עשרונים לפר, ורזא דמלתא אמרו בתעניות (ע' דף כה ע"ב) אין טפה יורדת שאין עולים כנגד טפיים, ואינון ברזא, ורמיזא דילהון לקבל תלת מוחין, חד מוח הזכרון, תנינא מוח המחשבה, תליתאה מוח הדמיון. והדמיון והזכרון סלקין מן לבא, המחשבות נחתין עלייהו ללבא ומקבלין עלייהו כמלכא, בגין דהאי איהו מחשבה דרכיב ושליט על חיוא תליתאה, ונחית עליה לגביה תרין חיון, ופתחין גדפייהו לקבלא ליה כגון חו"לם על צר"י אתעביד סגולתא, ודא כת"ר עליון על חכמ"ה ובינ"ה, עד כאן לשונו. וכן בתיקונים (דף קכו ע"א) ביארו שלשה מוחין על ג' יודין שבשם הנזכר, עיין שם. ומוכרחים אנו לומר שג' מוחין אלו הם בזעיר, כי באריך הוא מוחא חד סתימא, כמבואר באדרא.

ה׳ואחר שידע האדם שכל גופו ואבריו נבנו על סדר האצילות העליון כמבואר בתיקונים (דף קל ע"ב), והעתקנו לשונו בשער היראה (פ"ט), וידע שמחשבתו הוא כנגד המחשבה העליונה, יכוון להיות אברי מוחו ולבו שהם האברים המשובחים שבו שבהם תלויים החיות להיותם מוכנים לכוון ולחשוב מחשבות קדושה, ויטהר מחשבותיו כראוי, שאם מחשב במוחו ולבו מחשבות שאינם כראוי, כח החכמה והבינה מסתלקים ממנו, והטעם שכמו שהאברים הנגלים נפגמים על ידי מעשה העבירה הגשמית, כן האברים האלו הראשיים הנעלמים נפגמים על ידי מחשבה שאינה טהורה, וכיון שהוא פגום אין המלך העליון משרה שם כח חכמתו ובינתו הרוחני, וכן מוכח בזוהר (פ' מקץ דף קצו ע"א) בענין יוסף הצדיק ע"ה, שנתנו לו שכר על כל אבר ואבר שלא פגם, ואמרו בענין המחשבה, זה לשונם מחשבה דלא חשב נקרא נבון וחכם, עד כאן לשונו. ולכן תיקון המוח והלב לחשוב במחשבות קדושה, ובזה גורם שישרה במחשבת מוחו ולבו שם יו"ד ק"א וא"ו ק"א, ויכוון למקור הקדש שהוא שם בן ד' המלא ביודי"ן שעולה ע"ב, ויקדש בזה מחשבותיו.

ו׳ובזה מדוקדק לשון הרשב"י עליו השלום שהעתקנו בפרק הקודם שאמר, ועל דא והתקדשתם והייתם קדושים, בגין דכל קדושין דעלמא אפיק ומשיך בהרהורא טבא. וכבר ידעת מה שפירשנו לעיל בפרק ב שחכמה מקור הקדש בסוד שם הנזכר שאין קדושה פחותה מעשרה, ואשרי מי שיכוון בזה בעוסקו בתורה למשוך חסד שם הנזכר על מחשבתו, שבודאי יקדש עצמו, שהתורה היא מושכת קדושה כדפי' בפרשת קדושים שהתורה נמשכה מחכמה, ובהיותו מכוון במקור הקודש ודאי מושך קדושה, זה לשונו (זוהר דף פא ע"א) תאנא קדושה דאורייתא, קדושה דסליקת על כל קדושין, וקדושה דחכמתא עילאה סלקא על כלא, אמר ליה לאו אורייתא בלא חכמתא ולאו חכמתא בלא אורייתא וכו' עד כאן לשונו לענייננו.

ז׳ובתקונים (דף כה ע"ב) נראה שצריך לכוון בשם הנזכר אפילו בעסק מצוה, שם פי' הרשב"י ע"ה ענין ידו"ד שהוא י"ה דחילו ורחימו ו"ה תורה ומצוה, ואמר ו' דא אורייתא שריא בפומא וברוחא דפומא, דחכמה ובינה אינון נסתרות במוחא ולבא ברחימו ודחילו, ואורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחת לעילא וכו', ה' זעירא דמות אדם, בה אשתלים ידו"ד, והיא ה' מלכותא קדישא, איהו מצוה, עשיית פקודין, דאיהי שריא ברמ"ח איברים, ותורה ומצוה עלייהו אתמר והנגלות לנו, ו"ה נגלות לנו ולבנינו עד עולם, ומצוה בלא דחילו ורחימו לא יכילת לסלקא קדם ידו"ד, דאיהי כללא דכלא, על כלא אדם יו"ד ק"א וא"ו ק"א, מחשבתא דסלקא עד אין סוף, עד כאן לשונו.

ח׳וכוונת הרשב"י ע"ה לפרש שיהיה לעולם שם ידו"ד שלם, בין בעסק בתורה בין בעסק מצוה, ולכן בעסק תורה הוא ה' ושריא בפומא וברוחא דפומא, דהיינו פומא ה', רוחא דפומא ו', ופירוש הענין כי הפה היא ה' שכן בפה ה' מוצאות שעל ידם נחתך הדבור, ו' רוחא דפומא הוא קול היוצא מן הקנה דביה שירי עזקן כדפי' ברעיא מהימנא (פ' פנחס דף רלה ע"א-א"ב) ולכך פי' בתיקונים (דף קמה ע"ב) דקול ודבור הם ו"ה. ובדחילו ורחימו די"ה, הרי ידו"ד.

ט׳וכן במצו"ה דקדק הרשב"י ע"ה בלשונו דקאמר ה' זעירא דמות אדם בה אשתלים ידו"ד. מה ענין דמות אדם הנה. וחזר ואמר איהי מצוה עשיית פקודין וכו'. אלא הענין במה שפירש הרשב"י (שם דף קלא ע"ב) כי מצוה היא שלימות ידו"ד כי מ"צ בא"ת ב"ש הוא י"ה, וידו"ד מתחלף בא"ת ב"ש מצ"פץ וכו', כמבואר שם, הרי במלת מצוה ידו"ד, והיינו כי השכינה בה מצטייר האצילות כולו, שהיא כלולה מעשר, והיינו שקראה דמות אדם. ולכך אמר איהי מצוה. ולדקדק כיצד ימצא בה ידו"ד, האריך בלשונו ואמר איהי מצוה עשיית פקודין דאיהי שריא ברמ"ח אברים, והיינו כי מציאות העשייה הוא ממנה שהוא ה', והיא שורה ברמ"ח איברים, הרי ו', כי רמ"ח אברי האדם הם מצד הזכר, וכן הם רמ"ח מצות עשה מימין כנגד רמ"ח אברים, שהזכר נוטה לימין, ולשס"ה גידין כנגד ל"ת משמאל, שהנקבה נוטה לשמאל. ומצוה בלא דחילו ורחימו לא יכילת לסלקא וכו' הרי ידו"ד, כי דחילו ורחימו הם י"ה.

י׳ושם י"ה בא בחילוף א"ת ב"ש במלת מצו"ה, הטעם, כי ו"ה הם נגלות כמו שאמר הפסוק וה"נגלות, אמנם האהבה והיראה הם נסתרות במוחא ולבא, ולכך באו נסתרות בחילוף אותיות, ולכך אם אין במצוה אהבה ויראה לא נשתלמה המצוה שישרה ידו"ד ושתעלה למעלה. נמצא שבין בתורה בין במצוה צריך שישתלם ידו"ד על ידי דחילו ורחימו וכמו שפי'.

י״אאחר כך צריך לכוון בסוד המחשבה שהוא יו"ד ק"א וא"ו ק"א לסלקא כלא עד אין סוף, ועל ידי השם הזה האין סוף שורה ומתפשט אורו במדות, ומפני זה קראו הרשב"י ע"ה בתיקונים (דף יז ע"א) שקיא דאילנא מלגאו, ולכך צריך לכוון בשם הזה כדי למשוך אור האין סוף יתברך במדותיו. ועיין בתיקונים כמה הפליג הרשב"י ע"ה במעלת השם הזה.

י״בוזהו עיקר הכל, לתקן בתחלה המדות העליונות שהם כסאותיו יתברך, כדי להשרות עליהם אור המאציל אין סוף יתעלה יתברך, ועיקר כוון מחשבת האדם בתפלתו ותורתו הוא לכוון לעולם בעיקר הכל המקיים הכל, אין סוף יתעלה, וכן פירש הרשב"י ז"ל (זוהר פ' ויקהל דף ריג ע"ב) ברזין אלין יכיל בר נש לאתדבקא במאריה, ברעותא בכיוון לבא למנדע שלטנו דחכמה ברזא עלאה, כד פלח למאריה בצלותא אדבק רעותיה כנורא בגחלתא ליחדא אינון רקיעין תתאין בסטרא דקדושה, לאעטרא לון בשמא חדא תתאה, ומתמן ולהלאה ליחדא אינון רקיעין עילאין פנימאין למהוי כלהו חד בההוא רקיעא עילאה דקיימא עלייהו, ובעוד דפומיה ושפוותיה מרחשן, לביה יכוון רעותיה יסתלק לעילא לעילא, ליחדא כלא ברזא דרזין דתמן תקיעו דכל רעותין ומחשבין ברזא דקיימא באין סוף, דא בכל צלותא וצלותא לכוונא גופא ונפשא בהאי, בכל יומא ויומא, לאעטרא יומוי ברזא דיומין עילאין בפולחניה, עד כאן לשונו.

י״גואחר שביארנו מהות קדושת המחשבה, צריכין אנו לבאר מה הם ההכנות הצריכות לקדושת המחשבה, כדי שתהיה המחשבה דבקה בו יתברך ובתורתו לעולם, בין בעוסקו במלאכתו בין בהלוכו בשכבו ובקומו, ולא תפרד אהבתו יתברך מהאדם לעולם, כשם שאהבתו יתברך דבקה בנו תמיד.

י״דונאמר, שכשם שסוד המחשבה העליונה אינה שורה במדות אלא על ידי תקון המדות שהם למטה ממנה, שהם כסא לה, כנודע שבהיות פגם במדות אימא מסתלקא מעל בנין ומכל שכן חכמה, ובהיות האם שבה על הבנים שהיא נקראת תשובה גם החכמה תשוב, כן במציאות קדושת המחשבה, לא יקדש האדם מחשבתו להיותו דבק באלהיו כי אם אחר שיקדש כל אבריו ויטהרם בתחלה בתשובה הראויה, ואחר כך יקדשם, כמו שנבאר לקמן בעזרת ה' בפרט כמה מיני קדושות, והם בכלל קדושת הרא"יה והשמ"יעה והר"יח ודי"בור, ופירשו בתיקונים וברעיא מהימנא שאלו כנגד שם ידו"ד. ואחר כך יקדש ד' אחרים כנגד שם אדנ"י שהם שמו"ש תנוע"ה משו"ש הליכ"ה, ופירשו בתיקונים (תיקוני זו"ח דף צט ע"א) שהוא שמוש בידים, תנועה בגוף, משוש בברית, הליכה ברגלים, וכתב זה לשונו ואית דאמרי משוש בידים, שימוש בברית, וכלא קשוט, עד כאן לשונו.

ט״וואחר היות כל כלי הגוף טהורים וקדושים תשרה המחשבה בהם, אבל בהיות כל צד פגם באברים הרי יש שם מום, כי כל אשר בו מום לא יקרב (ויקרא כא, יח), והנשמה כלה מסלקת, והקליפה ההיא שורה שם, ותבלבל מחשבת האדם בתפלתו ותורתו, ואי אפשר שיהיה לו דבקות בשום פנים. ובפרט אם לשונו פגום מלשון הרע וכיוצא, שהלשון סולם לעליית התורה והתפלה, ולכך תבלבלהו המחשבה רעה כדי שלא יעשה ייחוד על ידו. וכיוצא בזה לשאר הפגמים, בהיותו פגום אי אפשר לו לייחד בתפלתו, שהתפלה הוא קירוב ויחוד המדות על ידי עלת העלות, ועלת העלות אינו שורה אלא בכסא מתוקן.

ט״זובפרט במה שביארנו בשער אהבה (פ"ב) כי עיקר דבקות האדם בקונו הוא דבקות נשמתו בשורש החיים, כדפי' בענין אהבה התלויה בנשיקין עיין שם, ובהיות הנשמה פגומה הרי יש שם חצוני ואי אפשר שתדבק באור העליון. ואחר היות הנשמה מתוקנת כראוי תעשה כסא לרוחניות העליון, ותוכל להדבק בנשמת הכל שבו עיקר הדבקות. והכרחיות לזה העתקנו כמה מאמרים מהרשב"י ע"ה בשער היראה בפ' ט' י', עיין שם.

י״זודרך כלל לקדש האדם אבריו ולטהרם הוא על ידי טהרה וקדושה, ופירש ברעיא מהימנא (פ' פינחס דף רמה ע"ב) והעתקנו לשונו לעיל בפרק ד, דהיינו טהרה מבפנים וקדושה מבחוץ, ושם פירש הרשב"י ע"ה שב' אלו נקנים על ידי עסק התורה. אמנם במ"ש בשער האהבה פרק ח בענין טהרה, כי עיקר טהרה הוא על ידי האש, והיושב בתענית מטהר עצמו על ידי הרתחת חלבו ודמו הנתך באש חולשת גופו. אמנם רבותינו ז"ל פירשו (תענית דף יא ע"א-ע"ב) גם כן שהיושב בתענית נקרא קדוש, נמצא שעיקרו הוא קדושה, וקדושה זו היא הימין, דכתיב (משלי יא, יז) גומל נפשו איש חסד, ועיין במ"ש, וטהרה נאמר שעיקרה על ידי הטבילה במקוה, כמו שהארכנו לעיל בפרק ח, ויצדק בקצת מה טהרה מבפנים, כי על ידי כך הנשמה נטהרת מבפנים. וב' דברים אלו צריכים בהכרח לבעל תשובה, כי מאחר שהוא פגום לא תועיל עסק התורה לטהרו ולקדשו, כי לרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי (תהלים נ, טז), ולכך צריך לטהר עצמו בטבילה, ואחר כך לקדש עצמו בתענית לסגף עצמו תמורת מה שנהנה, כמו שנאריך בשער התשובה בעזרת ה', ואחר כך תועיל הטהרה והקדושה על ידי דברי תורה, והתורה תשלים לו הטהרה והקדושה, שאם אינו עוסק בתורה מה תועיל כל תשובתו, ונמצא שאין לו טהרה וקדושה בשלמות כראוי, הרי ב' בחינות דרך כלל לקניית הקדושה.

י״חעוד צריך לקניית הקדושה קדושת המקום, כמו שמצינו שנזכר בתורה פרשת אחרי מות (ויקרא טז, כד) מקום קדוש. ויש בזה ב' בחינות, או היות המקום מקודש על ידי עסק התורה והתפלה, כגון בית המדרש או בית הכנסת. או קדוש, מקום מובדל ומופרש מבני אדם, ומקום בדד מבני אדם הוא הכנה גדולה לדבקות, ולכן היו החכמים הראשונים פורשים עצמם ממקום הישוב ונקראו כת המתבודדים, כמו שהביא החסיד בעל חובת הלבבות (ש' הבטחון פ"ד, ע' ש' הפרישות פ"ג) והוא תנאי מתנאי הפרישות להיות חפץ בבדידות, כי בזה מראה בנפשו כי אין לו קשר עם אנשי העולם הזה כלל, כמו שהוא אמת אחר פטירתו, ולכן מעתה מראה גרות נפשו בעולם הזה ואינו רוצה להתדבק כי אם באלהיו יתברך שבו עתיד להתדבק דבוק עצמי אם יזכה.

י״טוכן כתב בחובת הלבבות (שער הבטחון שם) על פרוש אחד שנכנס למדינה אחת להורות את יושביה עבודה האלהית, וימצאם לובשים צבע אחד במלבושיהם, וראה קבריהם אצל פתחי בתיהם, ולא ראה ביניהם אשה, ושאל אותם, והשיבו לו על כל דבר כמו שפי' שם בחובת הלבבות. ואל הג' שלא ראה ביניהם אשה השיבו לו ומה שראית שפירשנו מן הנשים ומן הבנים, דע כי יחדנו להם קריה קרובה מכאן, אחד ממנו כשיצטרך אל דבר מדבריהם ילך אליהם וישלים צרכו וישוב אלינו, מפני שראינו מה שיכנס עלינו מטרדת הלב ורב ההפסד וגודל היגיעה והטורח בקרבתם, והמנוחה מכל זה בהרחקתם לבחור בענייני העולם הבא ולמאוס בעולם הזה.

כ׳וכן באלישע הנביא מצינו לו קדושת מקום להכנת קדושתו, מה שעשתה לו השונמית, דכתיב (מל"ב ד, י) הנה נא ידעתי כי איש אלהים קדוש הוא עובר עלינו תמיד נעשה נא עליית קיר קטנה ונשים לו שם מטה ושלחן כסא ומנורה, והרי כי מפני קדושתו היה צריך הכנת מקום, דהיינו עלייה קטנה שהוא מקום פרוש קצת מבני אדם, והכנות הטבע המוכרחות יותר אשר נוהגים בו בני אדם דהיינו מטה ושלחן כסא ומנורה, שהוא הפרישות בקו המיצוע, כמו שכתב החסיד בעל חובת הלבבות (שער הפרישות פ"ג) בענין שלשה כתות שיש בפרושים, ובמתבודדים בביתם היא הכת הב' שהיא קרובה יותר אל התורה, עיין שם.

כ״אהרי ב' בחינות בקדושת המקום. ואם אפשר שיהיו שתיהם כאחת, כגון התבודדות האדם בבית מדרשו או בבית הכנסת מה טוב חלקו, כי בודאי יקנה קדושה יתרה בנפשו. וכן אמרו ז"ל (ילקוט תהלים רמז תשעב) אמר הקדוש ברוך הוא כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומצוי בבית הכנסת, כאלו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם, עד כאן לשונו. ואומרו מצוי בבית הכנסת מורה על ההתמדה בבית הכנסת, כי כמו ששאר בני אדם כשיבקשום, נודע להם במקומות שהם רגילים לשבת שם רוב היום, ושם יבקשום, והאיש הזה הוא מצוי רוב זמן היום בבית הכנסת, עד שכשיאמר אדם לחבירו פלוני היכן הוא מצוי, ישיבוהו שהוא מצוי בבית הכנסת, וילמד ממה שנצטוה הכהן גדול ומן המקדש לא יצא (ויקרא כא, יב), כערך זה הרוצה להתקדש יתקדש במקום הקדוש בית הכנסת או בית המדרש.

כ״בומכל מקום טוב ההתבודדות על ידי קניית חבר, שהרי אמרו ז"ל (ברכות דף סג ע"ב) חרב אל הבדים ונואלו (ירמיה נ, לו) וגו', כמו שיתבאר בעזרת ה', ואמרו ז"ל בספרי (ילקוט במדבר רמז תשעו) על פסוק (קהלת ד, ט) טובים השנים מן האחד, מכאן אמרו יקנה אדם חבר לעצמו, להיות קורא עמו, ושונה עמו, ואוכל עמו, ומגלה לו סתריו, עד כאן לשונו.

כ״גודרך הפרישות והקדושה הנאות לתלמידי חכמים הפורשים מנשותיהם משבת לשבת, הוא שיבחרו להם בית מיוחד מופרש מהבית שבה דרים עם נשותיהם, ויזמינו פרנסתם ופרנסת בתיהם יום אחד בשבוע, ובזה יתנהגו בקדושת הדבור ושאר קדושות שיתבארו, כי כל זמן שאדם טרוד לצאת ולבא בשוק לא ימנע מלשון הרע או מכעס או לפחות יחטא בראות העין, והפרישות בבית מיוחד מציל לאדם מכל זה, זו היא הדרך הישרה שיבור לו מי שרוצה להתקדש.

כ״דעוד מהדברים המוסיפים קדושה ויועילו לקדושת המחשבה, הוא כשיקיים האדם מצות ציצית ותפילין בעשייתם ובכוונתם כראוי. במצות ציצית נזכר בה בתורה קדושה בפירוש (במדבר טו, מ) למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לאלהיכם, ואמרו ז"ל בספרי, זה לשונם למען תזכרו ועשיתם, לעשות זכרון כמעשה. והייתם קדושים, זו קדושת כל המצות, או אינו אלא קדושת ציצית, במה הענין מדבר בקדושת כל המצות. רבי אומר זו קדושת ציצית, או אינו אלא בקדושת כל המצות, כשהוא אומר (ויקרא יט, ב) קדושים תהיו, הרי קדושת כל המצות אמור, הא מה תלמוד לומר והייתם קדושים, זו קדושת ציצית, מגיד שהציצית מוספת קדושה לישראל, עד כאן לשונם. הרי בפירוש אליבא דרבי שהציצית מוסיף קדושה.

כ״הואפשר לומר הטעם, כדפי' לעיל בפרק ד' מדברי הרשב"י ע"ה, שכל קדושה היא מבחוץ, וכמ"ש (פ' חיי שרה דף קכה ריש ע"ב) סיועא דמאריה סחרא ליה ואקרי קדוש, והטעם פיר' שם. והנה מצות ציצית היא מצוה שבה מתעטף האדם, והמצוה בקדושתה מקיפתו מכל סביביו, ולכך מוסיף קדושה.

כ״ווכן מצות תפלין קראוה ז"ל קדושה, באומרם (מגילה דף כו ע"ב) בענין הרצועות שהם תשמישי קדושה והטלית תשמישי מצוה, וכן לשון הרשב"י ע"ה בענין ציצית ותפילין בפרישו דמצוה וקדושה, כמה פעמים, שהתפילין הם קדושה עליונה יותר מהציצית, שהציצית יקרא מצוה והתפילין קדושה.

כ״זוהסכימו המפרשים ז"ל (ר"י ברכות דף ח. בדפי הרי"ף) שהנחת התפלין בזרוע כנגד הלב, ועל המוח, הוא כדי לשעבד להקדוש ברוך הוא מוחו ולבו, שהם האברים הראשיים שבאדם, שבהם תלויים החיים, ובהם תלויים המחשבות, כדפי' בריש פרק זה, והכוונה שעל ידי קדושת כ"א אזכרות הכתובים ביד וכ"א בראש, שהם כנגד אהי"ה אשר אהי"ה כדפי' בתיקונים (דף כז ע"ב). ואין ספק שבהיות האזכרות שבתפילין כתובים בכוונה שפי' הרשב"י ע"ה בפרשת ויקרא (דף יא ע"ב) ובפרשת אחרי מות (דף סה ע"ב), וכן תקון הבתים ברבועם ותפירתם כראוי, והרצועות וקשרים כראוי, שיטהרו המחשבות וידבק האדם מחשבתו בידו"ד, כי התפלין הם במקום המחשבה.

כ״חואחר שב' מצות אלו נוגעים לענין הדרוש שאנו בו, נדבר בהם מה שנמצא בדברי הרשב"י ע"ה הנוגע לכוונת המצוה, כי אינו דומה עושה המצוה בכוונתה לעושה אותה בלי כוונה, כי על ידי הכוונה נותן למצוה עלייה שתעלה למעלה כמו שפירש הרשב"י ע"ה (ת"ז דף כה ע"ב) והעתקנו לשונו, שאמר ומצוה בלא דחילו ורחימו לא יכילת לסלקא קדם וכו', ועל ידי ידיעת כוונת המצוה יתן בלבו יראה ואהבה בידיעתו מה תיקון עושה במצוה ההיא, אבל אם אינו יודע כוונתה נמצאו התפלין במוחו ובזרועו כמו אבנים, ולא יתנו בלבו התעוררות יראה ואהבה.

כ״טבענין הטלית בעצמו, ראוי לכתחלה להשתדל שיהיה של צמר, והאריך בנמוקי יוסף ע"ה בהלכות קטנות של הרי"ף ז"ל שכן הסכימו הגאונים ורוב המפרשים, וכתב בסוף דבריו ז"ל הלכך אין לו לעשות אלא טלית מצוייצת של צמר שיקיים בה מצות ציצית דאורייתא, וכבר דרשתי כן לרבים ופשט המנהג כן, עד כאן לשונו.

ל׳ועל דרך הפשט, כוונת עטיפת הציצית הוא להורות לאדם זכירות כל המצות בראיית התכלת, כמו שאמר (במדבר טו, לט) וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'. וכיצד התכלת מורה על זכירתם, יובן במה שאמרו רבותינו ז"ל (חולין דף פט ע"א) דתניא היה רבי מאיר אומר מה נשתנה התכלת מכל צבעונים, מפני שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד שנאמר (שמות כד, י) ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וגו', וכתיב (יחזקאל א, כו) כמראה אבן ספיר דמות כסא, עד כאן לשונו. ועם היות שהמאמר הזה יש בו סוד, כמו שפיר' בסוף פרשת שלח לך (זוהר דף קעה ע"ב), מכל מקום לפי הפשט ירמוז על מחצב הנשמות שהם מכסא הכבוד, כאומרם רבותינו ז"ל נשמתם של צדיקים חצובות מתחת כסא הכבוד, וכאשר יזכור האדם שורש נשמתו שהיא מהכסא, ושם תשוב נשמתו כדכתיב (קהלת יב, ז) והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, והכס"א עולה כמנין אלהי"ם, יבוא לקיים המצות, ויתקדש בקדושת העליונים, ויפרוש מתאוות העולם, וזהו (במדבר טו, לט) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם למען תזכרו וגו' והייתם קדושים לאלהיכם. והכוונה באומרו לאלהיכם, שבו תהיו דבקים בסוף אחר כליון החומר, ואלהים הוא שורה בכסא, ושם השרפים האומרים קדוש.

ל״אואפשר שמזה הטעם היה בדם חלזון, שחלזון היה יוצא פעם לע' שנה כדפירשו רבותינו ז"ל (מנחות דף מד ע"א), והוא לרמוז ימי שנותינו בהם שבעים שנה (תהלים צ, י). ולכך פי' שכל הגוונים יפים לחלום חוץ מגוון תכלת המורה על הדין הגמור, שהיא תכלית הכל, והוא דין נפשות כדפיר' בזוהר (פ' תרומה דף קנב ע"א בסופו) זה לשונו כל גוונין טבין לחלמא בר תכלא כמה דאתמר, בגין דאיהו כרסיא למידן דינין דנשמתין וכו' עיין שם, והוא טעם וראיתם אותו וזכרתם וכו' כדפירשו שם.

ל״בונראה לי שסוד זה נרמז בפרשת ציצית במלות (במדבר טו, לט) והיה* לכם* לציצית* שס"ת המת, כי ענין זכירת הציצית הוא לזכור יום המיתה על ידי החלזון כדפי'. ועוד וראיתם* אותו* וזכרתם* ס"ת כמנין אלהי"ם, שעולה הכס"א, והיינו כסא שדנים בה דיני נפשות.

ל״גובזוהר סוף פרשת שלח לך (דף קעה ע"ב) פי' שכל מצות ציצית היא עדות להעיד לאדם לעבודת יוצרו, אמר שם כמה עדים עשה הבורא להעיד לאדם, ואמר בענין הציצית אתעטף בעטופא דמצוה בארבע זויין דכסותיה, ארבע מלכין נפקין לקדמות ארבע, ארבע סהדי קשוט דמלכא תליין מארבע זויין.

ל״דוהלשון הזה הוא מספרא דצניעותא פרקא חמישאה, וזה לשונו בסוף פרשת תרומה (דף קעט ע"א) ארבע מלכין נפקין לקדמות ארבע, בהון תליין כענבין באתכלא, צרירן בהו שבעה רהיטין, סהדין סהדותא ולא קיימין בדוכתיה, עד כאן לשונו.

ל״הוכל מימרא זו נתבארה שם בסוף פרשת שלח לך, ואמר ששבעה רהיטין הנזכרים אלין אינון שבעה צרירין דתכלתא, דבעי לכרכא ביה בכל חד וחד, או לאסגאה עד תליסר, מאן דיוסיף לא יוסף עלייהו מאן דימעט לא ימעט מז'. ואמר לקמיה רבי יצחק אמר שבעה כריכן דאיהי שכינתא שביעתא דכלא ודאי, דהא היא מתברכא משיתא אחרנין על ידא דצדיק, ואי תלת עשר אינון כמא דאוקמוה בתלת עשר מכילא, והאי היא פתחא דכלהו.

ל״וואמר עוד לקמיה ותאנא יסודא ושרשא במלכא מתעטרין כחדא, והאי היא דוכרנא ופתחיא לכל שאר כתרין, דכתיב (תהלים קיח, יט) פתחו לי שערי צדק, וכתיב זה השער לה' וגו', וכתיב (במדבר טו, לט) וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה', לאכללא בהאי כל שאר כתרין, ועל דא אינון סהדי סהדותא ולא קיימי בדוכתייהו, בגין דאיהי מצוה ותנינן תשמישי מצוה נזרקין.

ל״זעוד לקמיה אמר רבי יצחק אינון חוטין לאחזאה היך תליין מכאן ומכאן לד' סטרי עלמא מהאי אתר, ואיהי שלטא על כלא ברזא דלב דאיהי לבא דכל עלמא, ולבא דעלאי, ותליא בלב עילאה, וכלא הוא בלב דנפק מחכמה עילאה.

ל״חעוד לקמיה אמר רבי יהודה, אמר קודשא בריך הוא מאן דבעי למהך בתר דחלתי יהך בתר לבא דא ובתר עיינין דקיימין עלה, מאן אינון עיינין כמה דאת אמר (תהלים לד, טז) עיני ה' אל צדיקים, אבל אתם לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, מאי טעמא בגין דאתם זונים אחריהם, עכ"ל.

ל״טנמצא מכלל דברי המאמר היות ד' ציציות ארבע עדים, וכן שבע כריכות שבעה עדים, כמו שאמר בספרא דצניעותא שבעה רהיטין סהדין סהדותא. וסוד העדים האלו נתבאר יפה בדברי רבי יהודה שאמר מאן אינון עיינין כמה דאת אמר עיני ה' אל צדיקים, ואלו הם עיינין דזעיר שנתבארו בזוהר (פ' נשא דף קלו ע"ב), ואמר שם מאינון גוונין דמתגלין נפקין שבעא עיינין דאשגחותא דנפקו מאוכמא דעינא, הדא הוא דכתיב (זכריה ג, ט) על אבן אחת שבעה עינים, מאן אבן אחת אוכמתא דעינא. מסומקא נפקין שבעה רהיטין דסמכין לסטר שמאלא, ומתלהטין באשא לסטר צפון, ומתאחדן לאתפשטא בעלמא, לגלאה אורחין דחייביא, הדא הוא דכתיב (שם ד, י) שבעה אלה הנה עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ. מירוקא נפקין שבעה טהירין דקטרא דלסטר דרומא, ומתאחדן לאתפשטא בעלמא לגלאה עובדין, דכתיב (איוב לד, כא) כי עיניו על דרכי איש וגו', עד כאן לשונו.

מ׳נמצא שכאשר יסתכל האדם ברמז העדים העומדים ומעידים בו בכל עת ובכל רגע, יירא מלחטוא, ויזהר בעשיית המצוות, וזהו רמז מצות ציצית בקצרה, והמשכיל יעמיק בדברים וידעם.

מ״אובענין כריכות הציציות ראוי שיהיו ט"ל, כן פירש ברעיא מהימנא (פ' פנחס דף רכח ע"ב) זה לשונו בטעם המצוה ועניינה בקצרה שליש גדיל, ושני שלישי ענף, דאיהו תפארת. וכל חוליא משולשת, כל משלש מסטרא דקדושה, הה"ד (סדר קדושה) קדושה לך ישלשו, וישראל שלישיה בגין דשלישים על כולו (שמות יד, ז), דציצית מסטרא דעמודא דאמצעיתא דאיהו תליתאה לאבהן, וכל דבר משולש וה"ו יל"י כל תיבה משולשת מסטרוי, חוליא כלילא מתלת כריכות משולשין דא שכינתא, קדושה לך ישלשו, ואיהי משולשת בעמודא דאמצעיתא כליל תלת ענפי אבהן דאינון ש' מן שבת, ושכינתא בת יחידא מליא תכלת שבציצית. זכאה גופא דהכי איהו רשים בשכינתא וקודשא בריך הוא על כנפי מצוה, רשים ברצועה דאיהי תפלה של יד בתלת כריכות באצבע צרדא, דאיהי כגוונא דחוליא כריכא בתלת כריכות באצבעא. רשים בקשר של תפילין כליל בתרין קשרין, סלקין חמשה עשר משולשין, תרין בקשרא חד. שלשה עשר חוליין אית בהון תשעה ושלשים כריכן כחושבן ט"ל, ושלשה עשר חוליין כחושבן אחד, סלקין ב"ן, והאי איהו בן י"ה, עמודא דאמצעיתא, עד כאן לשונו.

מ״בושם (דף רכח ע"א) אמרו שסוד ט"ל הוא יו"ד ק"א וא"ו שעולה ט"ל, וה"א אחרונה היא שכינה המשלמת יו"ד ק"א וא"ו ק"א שהוא אד"ם. ונראה שהכוונה היא על רמז הה' קשרים. ואמר אחר כך קשר דטלית חי עלמין, דקשיר קודשא בריך הוא ושכינתיה בכל סטרין לד' כנפות הטלית, עד כאן לשונו.

מ״גושם (דף רכז ע"א) אמר שסוד הטלית הוא בסוד מטטר"ון, ומטטר"ון כלול מד' חיות ושש מעלות לכסא, ובכסא יש בה ע"ב גשרים, וכנגדם יש בציצית רמז ע"ב, בין קשרים וחוליות שהם י"ג חוליות וה' קשרים לכל צד, שהם ח"י, וד' פעמים ח"י הם ע"ב, וכן ביארו גם כן בתיקונים (תקון י דף כה ע"ב), והיינו והוכן בחס"ד כסא (ישעיה טז, ה), שחסד הוא ע"ב.

מ״דואמר (רע"מ דף רכז ע"א) שרמז החוטין הם ל"ב, כנגד יו"ד ה"א ה"א, והו"או הוא רמז י"ג חוליין, לתשלום אד"ם יו"ד ק"א וא"ו ק"א שבמטטרו"ן, ששמו כשם רבו, וזה לשונו ולכל חיה ד' אנפין וד' גדפין, אינון ל"ב אנפין וגדפין, ואינון תליין מחיה דאיהי אדם, ואינון ל"ב כחושבן יו"ד ה"א ה"א, שלימו וא"ו תליסר חוליין בכל ד' כנפות. שח' חוטין לכל כנף הוא כנגד ד' פנים וד' כנפים שבכל חיה, שהם ד' פנים ידו"ד וד' כנפים אדנ"י, עד כאן לשונו, ואחר כך אמר נמצא יאהדונה"י לכל צד.

מ״הובלשון זה ממש אמר בתיקונים (דף כה ע"ב) כל מאן דאתעטף בעטופא דמצוה כאלו אתקין כרסייא לקודשא בריך הוא, ואינון יאהדונה"י, סלקין לכל חד ד' אנפין וד' גדפין, סלקין ס"ד, ותמניא אתוון יאהדונה"י, סלקין ע"ב, עד כאן לשונו. ועוד אמר אחר כך (דף כו ע"א), שרמז ח' חוטין כנגד ד' פנים וד' גדפין, כמנין שד"י במ"ק.

מ״וועוד ברמז המצוה הועתק בסוף פרשת שלח לך (דף קעה ע"א) מפקודין של הרשב"י ע"ה (ע' פ' פינחס דף רנז ע"א), אמר שם שסוד תכלת שבציצית הוא הדין הקשה דאכיל ושצי כלא, ולכך מפני הדין נאמר (במדבר טו, מ) וראיתם אותו וזכרתם את כל מצותי, כבן הרואה הרצועה ומתיירא לחטוא לאביו מפני פחד הרצועה.

מ״זובסוד החוטין שהם ל"ב אמר שהם כנגד ל"ב נתיבות חכמה ויוצאים על ידי צדיק, והיינו מכנף הארץ וגו' צבי לצדיק (ישעיה כד, טז). ואינו חולק על המאמרים הקדומים שהעתקנו מהרשב"י המורים שהם בחיות, שהל"ב נתיבות יוצאים מלמעלה על ידי צדיק ומתפשטים בחיות א' לכל צד.

מ״חואגב מוכח שם שאין ראוי לקרוא קריאת שמע בלא ציצית על דרך שאמרו בגמרא (ברכות דף יד ע"ב) לקורא קריאת שמע בלא תפלין, וזה לשונם, על סיום הפסוק שאמר (ישעיה כד, טז) אוי לי בוגדים בגדו וגו', וכד אסתכלנא בתכלת וחמינא רצועה לאלקאה אתר דחילו למדחל, אמינא אוי לי, דבני נשא לא ידעי לאשגחא ולאסתכלא על מה מתענשין לשקרא בהאי, בוגדים בגדו, דהא קורין קריאת שמע בלא ציצית וסהדין סהדותא דשקרא, ואלין אינון בוגדים דבגדו משקרי בגרמייהו, ובגד בוגדים בגדו, לבושא דלהון בלא ציצית אקרי בגד בוגדים, עד כאן לשונו.

מ״טוהוכרח מכפל הפסוק שאמר בוגדי בגדו, ובגד בוגדים בגדו, לומר שהם ב' בחינות, הא' מי שקורא קריאת שמע בלא ציצית, והב' מי שאין בבגדו ציצית אפילו שלא בשעת קריאת שמע, שחייב אדם שיהיה ציצית עליו כל היום כולו. ואמרו בגמרא (פסחים דף קיג ע"ב) שמי שאין לו ציצית בבגדו הוא כמנודה, זה לשונם תנו רבנן ח' כמנודין לשמים ואלו הם, מי שאין לו אשה, ומי שיש לו אשה ואין לו בנים ממנה ואינו מגרשה, ומי שיש לו בנים ואינו מגדלן לתלמוד תורה, ומי שאין לו תפלין בראשו ובזרועו, וציצית בבגדו, ומזוזה בפתחו, והמונע מנעלים מרגליו, ויש אומרים אף מי שאינו מסב בחבורת מצוה, עד כאן לשונו.

נ׳ואי אפשר להפטר מזה במה שלבש ציצית בשעת תפלה לבד, שציצית זמנו כל היום כתפילין וכמזוזה, אלא שמתוך שתפילין צריכין גוף נקי נמנעו בני אדם מלשים אותם אלא בשעת תפלה, והתנאים הקדמונים ע"ה רבי אליעזר הגדול היה זהיר ללבשם כל היום אפילו כשהיה חולה, כדמוכח בסנהדרין (דף סח ע"א), וכן רבינו הקדוש כדמוכח בכתובות (דף קד ע"א). ושבת סוף פרק השואל (דף קנג ע"א) אמרו רבותינו ז"ל והם דברי רבי אליעזר, דבר אחר (קהלת ט, ח) בכל עת יהיו בגדיך לבנים אלו ציצית, ושמן על ראשך אל יחסר, אלו תפילין עכ"ל, הרי שהחיוב הוא שיהיה לאדם ציצית ותפילין כל היום.

נ״אוכן נהגו ללבוש טלית קטן כל היום, ותפילין מי שימצא גופו נקי חיוב עליו ללובשם אפילו שלא בשעת התפילה, שהרי אמרו שהוא כמנודה, והטעם מפני שנראה כפורק ממנו עול מלכות שמים.

נ״בובספרי אמר, חביבין ישראל שסבבן הקדוש ברוך הוא במצות, תפלין בראשיהן, תפילין בזרועותיהם, ציצית בבגדיהם, מזוזה בפתחיהן, ועליהם אמר דוד (תהלים קיט, קסד) שבע ביום הללתיך, נכנס למרחץ וראה עצמו ערום, אמר אוי לי שאני ערום מן המצות, נסתכל במלה התחיל סודר עליה שבח, שנאמר (שם ו, א) למנצח על השמינית. משל למלך בשר ודם שאמר לאשתו הוי מתקשטת בכל מיני תכשיטין כדי שתהא רצויה לי, כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל הוו מצויינין במצות כדי שתהיו רצויים לפני, וכן הוא אומר (שה"ש ו, ד) יפה את רעיתי כתרצה, יפה את לי אם את רצויה לי, עד כאן לשונו.

נ״גובענין מעלת ציצית פירשו בזוהר (פ' שלח דף קסג ע"ב) שהלובש ציצית נעשה תמים, ועליו נאמר (דברים יח, יג) תמים תהיה, זה לשונו כגוונא דא, בר נש דלביש ציצית אתעביד בכל יומא תמים, תם בד' כנפים מתקנן כדקא יאות, י"ם בההוא תכלת דנונא דשבעין דרגין דימא, סטרא בישא כד אסתכל בהאי בר נש לא יכיל לאבאשא ליה בעינא בישא, וכדין איהו ת"ם י"ם עם ידו"ד אלהיו ממש בתקונא חדא, איהי לעילא ואיהו לתתא, לבתר אסתלקת איהי גו דרגין עילאין, אוף הכי בר נש אסתלק איהו לבתר בתפלין גו דרגין עילאין, ועל דא תמים תהיה עם ידו"ד אלהיך, עמיה ודאי, בשעתא חדא ברגעא חדא איהי אתתקנת לעילא ובר נש אתתקן לתתא, עד כאן לשונו.

נ״דועוד במעלת ציצית שסגולתו למשוך השכינה שתדור עמו כדכתיב (במדבר טו, לח) ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם, והוא כאילו אמר לדרתם כמו שדרשו בתיקונים (דף כב ע"ב) בענין (שמות לא, טז) לעשות את השבת לדרתם, עיין שם, והעתקנו לשונו לקמן. ועל כן אמרו ז"ל (מנחות דף מג ע"ב) שכל הזהיר במצות ציצית זוכה להקביל פני שכינה, כתיב הכא וכו'.

נ״הובענין אם עטיפת ציצית קודם לתפילין אם לאו, יש ראיות ברורות בזוהר ובתיקונים שעטיפת ציצית על ראשו קודם לתפלין, הא' בזוהר (פ' במדבר דף קכ ע"ב) שפי' שם שיש ד' דברים במעשה וכנגדם ד' בדיבור, ואמר הא' לדכאה גרמיה, פי' שיפנה גופו. לבתר יקבל עליה האי עול לפרשא על רישיה פרישו דמצוה. לבתר יתקשר קשורא דיחודא דאינון תפילין, מהו תפילין תפלה של ראש ושל יד וכו', עד כאן לשונו לעניננו. ובתיקונים (דף קל ע"ב) זה לשונו תא חזי, כד בר נש מתעטף בעטופא דמצוה, ומנח תפילין, וקרי קריאת שמע, הא תקין ליה כרסיא בעטופא דמצוה, והא אוקמוה (ישעיה טז, ה) והוכן בחסד כסא, ובתפילין איהו מעטר ליה, הדא הוא דכתיב (יחזקאל כד, יז) פארך חבוש עליך, וקרא ליה דשרא על כרסיא דתקין ליה שמע ישראל, הכי קודשא בריך הוא מתקן ליה בההוא עלמא כרסיא ועטרה, עד כאן לשונו. ואין אדם יוצא ידי חובתו כראוי בלבישת טלית קטן שמתחת לבושיו לקיים דברי המאמרים האלו, כי אם בפריסת מצות ציצית על ראשו, שהיא היא הנקראת עטיפה.

נ״וובענין הנחת הטלית, ראיתי מדקדקים בציציות שבאו ראשונה לצד הראש שיהיו לעולם לצד הראש, כיון שזכו להיות מעלה אין ראוי שירדו ממעלתם, וכן נוהגים כל האשכנזים, ורוב אנשי איטליי"א.

נ״זובענין כוונת הברכה להתעטף בציצית, ראוי לכוון שהנשמה היא המתעטפת באור מצוה זו בין למטה בין למעלה, ששורש הנשמה שהיא למעלה גם כן תתעטף באור מצוה זו בבחינות שיתבארו. וכלל זה לכל מצוה ומצוה שיעשה האדם, צריך לכוון כי נשמתו שהיא חלק אלוה ממעל מתתקנת מאירה באור מצוה זו, וכן לענין תפילין.

נ״חושמעתי מפי מורי ע"ה שהכוונה להתעטף בציצית, במה שאמרו ז"ל (במ"ר יח, כא) שציצית עולה תרי"ג מצות שבשכינה, בבחינתה המתלבש בכסא ובמטטרו"ן שבו סוד הציצית. ולפי מה שפי' שכוונת העטיפה היא לנשמה, צריך לכוון שבנשמתו יש רמ"ח אברים ושס"ה גידים רוחניים, וכלם יאירו על ידי מצות ציצית. וכן פירש ברעיא מהימנא (פ' פנחס דף רכז ע"א) שסוד הציצית הוא מטטרו"ן, זה לשונו מטטרו"ן שש מעלות לכסא, דסלקין שית מאה, ציצי"ת בתרין יודין, ואי חסר יו"ד הא חיר"ק באתרה, הכי סלקא בכל סטרא בד' כנפי ציצית ותלת עשר חוליין דציצית אינון תרי"ג, עד כאן לשונו.

נ״טובספר תולעת יעקב (סוד הציצית) ביאר היאך ימצאו בציצית תרי"ג, וכתב זה לשונו ומצוה זו שקולה ככל המצות, לפי שהיא אבן הראשונה הכוללת תרי"ג אבנים יקרות ול"ב נתיבות, וכל נתיב ונתיב מתחלק לשנים, טוב ורע, זכור ושמור, מצות עשה ומצות לא תעשה, והנה הם ס"ד, וכל אחד כלול מעשר ספירות הרי תר"ס, הוצא מהם ז"ך אותיות התורה הנה הם תרי"ג מצות התורה. וזהו שאמרו ז"ל בפרק התכלת (מנחות דף מג ע"ב) וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' (במדבר טו, לט) שקולה מצות ציצית כנגד כל המצות כלם, עד כאן לשונו.

ס׳ויש ברמז המצוה הזאת עוד עניינים רבים, ולא ביארנו אלא הנוגע למעשה לענין כוונת הברכה, ולענין משמוש הציציות, והנוגע למעשה, שכיון שרמיזתם הם ל"ב כנגד ל"ב נתיבות, או כפי שפי' לעיל, ראוי להפרידם כל אחד ואחד בפני עצמו, וכן כשימשמש שיכוון בהם לסודות הרמוזים.

ס״אובענין התפילין כבר אמרנו שסודם לטהרת המחשבות, ולהמשיך קדושה, כמו שנקראו קדושה בלשון רז"ל, ובמדרש הנעלם (פ' חיי שרה דף קכט ע"א) אמרו שעל סוד התפילין נאמר (שמות כה, ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, זה לשונם קמו ואזלו הוא ורבי ייסא ורבי חייא, אשכחוה לרבי אלעזר ברבי שמעון, והוה מגלה רזין בתפילין, עאלו קמיה ואמרו במאי אתעסק מר, אמר לון טעמא דתפילין אמינא, דהא זכאה בר נש דמנח תפילין וידע טעמא דידהו, אמרו אי ניחא קמיה דמר לימא לן מלה, אמר, שמענא מאבוי, דקודשא בריך הוא ברחימותא סגיאה דהוה ליה עם ישראל אמר לון למעבד ליה בי משכנא כגוונא דרתיכא עילאה דלעילא, וייתי דיוריה עמהון, הדא הוא דכתיב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ושמענא מאבוי דהכא סתים טעמא דתפילין בהאי פסוקא.

ס״בתא חזי, כגוונא עלאה אתעביד מקדש ברתיכוי קדישין, ובתר כן אשרי קודשא בריך הוא דיוריה עמהון, כענינא דא וכגוונא דא אתערו חברייא מארי מתניתא בטעמא דתפילין, למהוי ההוא גברא דוגמא דרתיכי עילאין רתיכא תתאה רתיכא עלאה, למיתי דיליה מלכותא וישרי דיוריה עלויה.

ס״גותנינן אית ביה רזין עילאין ודוגמיהון, ואית ביה תלת רתיכין דוגמת עילאין קדישין, רזין דתלת אתוותא דשמהן קדישי עלמין, תלת רתיכין תלת אתוותא, ארבע פרשיות שליט על ארבע, ועל כך רזא דשי"ן תלת כתרין ושי"ן דארבע כתרין. תלתא מלכין שליטין בגופא, תפילין עלוי, קודשא בריך הוא לעילא, אלין תפילין דרישא. תפלין דדרועא ד' פרשיין, לבא רכיב, דוגמא דרתיכא תתאה, ותתאה רכיב. עוד תנינן, דא רכיבא דדרעא לתתא, ולבא רכיב דוגמא דאיהו לתתא, ואתמסרון בידיה לאענאה לון כל חילי שמיא, כך לבא הוא רכיב לתתא ואתמסרו בידוי כל אברי גופא, ועילא מנהון ארבע פרשיין על מוחא דרישא איהו, אבל קודשא בריך הוא הוא שליטא עילאה מלכא מכלא. ורזא דחכמתא דא הוא כגוונא דמקדשא, דכתיב (שמות כח, יט) ועשה כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה, ועלייהו דיוריה דמלכא בד' אתוון, תרין רתיכין, ובהאי גוונא לבא ומוחא, לבא מכאן ומוחא מכאן, ועלייהו מדוריה דקודשא בריך הוא בארבע, ארבע פרשיין. אמר רבי אלעזר, מכאן ולהלאה רזי דכתרי אתוותא, ופרשיין בגופייהו, ורצועותיהן, הלכה למשה מסיני, ורמיזא דילהון אתגלי, וטעמא דכלא בי"ג מכילן דרחמי. אמר רבי יהודה אלמלא לא אתינא אלא בדיל רזא דא דיי, עד כאן לשונו. והרי מבואר במאמר הזה היות התפלין כלים להשרות השכינה עלינו, כי הם דוגמת הכרובים העליונים שעליהם היתה השכינה שורה.

ס״דואמרו במדרש (שוחר טוב תהלים א) אמר רבי אליעזר, אמרו ישראל לפני המקום אנו רוצים ליגע בתורה יומם ולילה, אבל אין לנו פנאי, אמר להם הקדוש ברוך הוא קיימו מצות תפלין ומעלה אני עליכם כאלו אתם יגעים יומם ולילה. רבי יוחנן אמר מקרא מלא הוא (שמות יג, ט) והיה לך לאות על ידך וגו' למען תהיה תורת ה' בפיך, עד כאן לשונו. הרי שמעלת המניח תפילין גדולה היא כאלו עוסק בתורה, ונודע שתלמוד תורה שקול כנגד כל המצות כאומרו (פאה פ"א מ"א) ותלמוד תורה כנגד כלם. וכן מצות ציצית שקול כנגד כלם כדפי' ז"ל (נדרים דף כה ע"א), נמצא המתעטף ציצית ומניח תפילין כאלו קיים כל המצות.

ס״הוכן אמרו בתיקונים (תז"ח דף קא ע"ב) זה לשונם ובוצינא קדישא [אמר], כל מאן דאנח תפילין וציצית כאלו מקיים תרי"ג מצות דאורייתא, ולא עוד אלא בציצית כאלו מתקן כרסיא לקודשא בריך הוא, ותפילין אינון שם ה', כאלו נחית ידו"ד על כורסיא, עד כאן לשונו.

ס״וובתיקונים (דף ב ע"א) אמר שצריך האדם להיות בכל יום בשני אותות אות ברית ואות תפילין, כנגד שני יודי"ן שבשם יאהדונה"י, ובשבת אות שבת ואות ברית, ומי שאינו מניח תפילין בכל יום מפריד, והמאמר העתקנו בשער האהבה (פ"ט), כל זמן שאדם בתפילין הוא מיחד הב' שמות, ולכן טוב להתמיד בתפילין כל היום אם אפשר, או רוב היום או מקצתו, מלבד זמן התפלה.

ס״זוכן כתב ר"מ מקוצי (סמ"ג עשין ג) בענין תפילין, זה לשונו ועוד דרשתי להם כי משש מאות ושלש עשרה מצות שנצטוו לישראל אין לך שום מצוה שתהא אות ועדות כי אם ג' מצות, והם מילה ושבת ותפילין, שנכתב בשלשתן אות, והם שלשתם אות ועדות לישראל שהם עבדים להקדוש ברוך הוא, ועל פי שנים עדים יקום דבר. כל אחד מישראל אינו יהודי שלם אלא אם כן יש לו שני עדים שהוא יהודי, הלכך בשבת ויום טוב שנקראו שבת, ושבת נקרא אות, פטור אדם מלהניח תפילין, כי די לו שיש לו שני עדים שהוא יהודי, עדות שבת ועדות מילה, אבל בחול חייב כל אדם להניח תפילין כדי שיהא לו ב' עדים אות תפילין עם אות המילה, וכל מי שאינו מניח תפילין אין לו כי אם עד אחד שהוא יהודי, ולכך חשוב כמנודה לשמים (פסחים דף קיג ע"ב). ואם תאמר מאחר שתפילין אות ועדות כמו מילה ושבת, מדוע היתה רפויה ביד ישראל, כבר פירשו רבותינו דבר זה, כל דבר מצוה שלא מסרו עצמן עליה בעת צרה עדיין היא רפויה בידם, כגון תפילין.

ס״חולפי ששלשתן אות ועדות נשקלו כל אחת כנגד התורה כלה, שהרי במילה נכרתו עליה שלש עשרה בריתות, בתורה שלש בריתות, ותורה ותפילין ושבת הושוו יחד בכמה מקומות, ואחד מהם (ע' נחמיה ט, יד) ותתן להם תורה ומצות ואת שבת קדשך הודעת להם, ותפילין (שמות יג, ט) למען תהיה תורת ה' בפיך.

ס״טעוד זאת דרשתי להם, כי מה שאמרו רבותינו (שבת דף מט ע"א) תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים, שלא ישן ושלא יפיח בהם, זהו באדם שמניחם כל היום כולו כמצותן, פן ישכחם עליו ויעשה דבר שאינו הגון, אבל בשעת תפלה אין לך רשע שלא יהא ראוי לתפילין, קל וחומר מספר תורה שהוא מקודש יותר, שיש בו כל התורה כולה, ובתפילין אין בהם כי אם ד' פרשיות שהם בתוך עור, והכל אוחזין בספר תורה בשעת תפילה, שהכל יכולין להתנהג בטהרה בשעת תפלה.

ע׳ועוד הבאתי להם מה שדרשו רבותינו (בכורות דף ה ע"א) והיה כי יביאך בפרשת תפילין למה נאמר, שהרי תפילין חובת הגוף הן, ונוהגין בין בארץ בין בחוצה לארץ, אלא אמר הקדוש ברוך הוא עשו מצוה זו שבשבילה תזכו ליכנס לארץ. עוד אמרו רבותינו (מנחות דף מד ע"א) כל שאינו מניח תפילין עובר בשמנה עשה בכל יום, שהרי יש שם ד' פרשיות, ובכל אחד יש מצות עשה של יד ומצות עשה של ראש. עוד אמרו רבותינו (ברכות דף יד ע"ב) כל הקורא קרית שמע בלא תפילין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו. עוד אמרו רבותינו (ר"ה דף יז ע"א) פושעי ישראל בגופן שנידונין שנים עשר חדש בגיהנם, קרקפתא דלא מנח תפילין מעולם, פירוש קרקפתא גולגולת, ופירש רבינו יעקב כגון שנמנע מתפילין משום מרד וביזוי המצוה, כדאמרינן ביומא (דף לו ע"ב) פשעים אלו המרדים. ורב אלפס פירש מי שלא הניח תפילין מעולם. ויש להשיב על דבריו, שהיה לו לומר דלא אנחא תפילין. ושניהם אין להם ערבות שיהא הפירוש כדבריהם, לכך יש ליזהר.

ע״אעוד זאת דרשתי להם, כי יותר חפץ הקדוש ברוך הוא באדם רשע שיניח תפילין מאדם צדיק, ועיקר תפילין נצטוו להיות זכרון לרשעים ולישרם דרך טובה, ויותר הם צריכים זכר וחיזוק מאותם שגדלו ביראת שמים כל ימיהם. והבאתי ראיה גדולה וחזקה, כי בתפילין יש ד' פרשיות, ובכל אחת כתוב לטוטפות, חוץ מאחת ששינה בה הכתוב וכתוב בה ולזכרון, ללמד שעיקר חיוב תפילין לאותם שצריכין יותר זכר.

ע״בעוד אמרו רבותינו (מנחות דף מג ע"א) כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו הוא בחזקה שלא יחטא, שנאמר (קהלת ד, יב) והחוט המשולש לא במהרה ינתק, ואומר (תהלים לד, ט) חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם, פירוש מלאך, הם מצות השם החונים סביבותיו ומזכירין אותו עבודת הבורא. וכן מצינו שם (דף מד ע"א) באדם אחד שנמנע מעבירה גדולה על ידי ציציותיו שראה ונזכר. ועוד אמרו רבותינו (מנחות שם) כל המניח תפילין מאריך ימים, שאמר (ישעיה לח, טז) ה' עליהם יחיו.

ע״גועוד בתיקונים (דף ב ע"א) שצריך אדם בכל יום שני אותות אות מילה ואות תפילין כדי ליחד שם יאהדונה"י. ובשבת אות שבת ואות מילה, והעתקנו לשונו בשער האהבה (פ"ט), נמצא שבעוד שתפילין עליו הוא מיחד, ושכינה שורה עליו, שהתפילין מצדה.

ע״דעוד בתיקונים (סוף דף קמב ע"ב) שהעוסק בתורה בהיותו מעוטף בציצית ותפילין זוכה לנפש רוח ונשמה, זה לשונו ובגין דא צריכין ישראל לאנהרא לה בגלותא באור ונר, דאיהו תורה ומצוה, אור נשמתא, נפ"ש רוח"א דאינון סימן נ"ר, בבתי דתפילי, למשכח בהון שכינתא בגלותא, וכסויא דציצית לאתעטפא ביה, ובגין דא אי בר נש לא אנח תפילין וציצית במה ישכב איהי בגלותא, עלה אתמר (תהלים מא, ב) אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'. ובזכות פקודין אלין ירתין בני נשא תלת קטרין, דאינון נשמתא ורוחא ונפשא. ואמר עוד לקמיה ובגין דא נשמתא ורוחא ונפשא אינון משכבא דשכינתא בגלותא, ועלייהו אתמר (דברים כד, יג) ושכב בשלמתו וברכך, ובגין פקודין אלין שריא שכינתא על בר נש.

ע״ההרי מבואר במאמר היות ג' מצות אלו תורה ותפילין וציצית, כנגד נשמה רוח נפש, כמו שפי' בתחלת המאמר שאמר, אור נשמתא. וגם התורה היא בכלל מצות, מן רמ"ח מצות עשה היא ללמוד תורה וכו', וכיון שזוכה בג' אלו שכינה שורה עליו, שהשכינה לא תשרה אלא בכסא שלם שהם ג' אלו, כמו שפי' בסוף המאמר. ובודאי מטעם זה היה מנהג התנאים הקדמונים להניח תפילין כל היום כמו שהוכחתי לעיל, כדי למשוך השכינה עליהם על ידי היותם כסא שלם, כדפי' במאמר.

ע״ווכן אמר גם כן (ברכות דף ל ע"ב) רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי זירא, חזייה דהוה קא בדח טובא, אמר ליה לא סבר לה מר (משלי יד, כג) בכל עצב יהיה מותר, פירש רש"י, כשאדם מראה עצמו כעצב יהיה לו שכר. אמר ליה תפילין קא מנחנא, ופירש רש"י, תפילין קא מנחנא, והם עדות שממשלת קוני ומלכותו עלי. ודוחק לומר שהנחת תפילין זו היה בשעת תפלה, דמדקאמר רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי זירא, נראה שהיה בבית מדרשו שלא בשעת תפלה. וכן לפי גירסת רבינו יונה ז"ל דגריס לעיל מזה גבי אביי הוה יתיב קמיה דרבא חזייה דהוה קא בדח טובא אמר ליה (תהלים ב, יא) וגילו ברעדה כתיב, אמר ליה אנא תפילין קא מנחנא. נראה ודאי שלא היה בשעת התפלה, כי אם בשעת התפלה, קשה טובא לאמוראים האלו, וכי נעלם מהם המשנה (בכות פ"ה מ"א) אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, וכן רבי זירא לא אמר לו רבי ירמיה וגילו ברעדה כתיב, כי יותר מוכח פסוק וגילו ברעדה על ענין התפלה, כי מזה הפסוק הכריחו בגמ' לעיל מזה דאין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, יותר מפסוק בכל עצב יהיה מותר. וכן רבי זירא ורבא לא אמרו הא תנן אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. אלא ודאי שלא בשעת התפלה מיירי, שמנהגם היה ללבוש תפילין כל היום אפילו כשהיו עוסקים בתורה.

ע״זולענין מה השיבו כל אחד תפילין קא מנחנא, פירשו תלמידי רבינו יונה זה לשונם רוצה לומר שמחת מצות אני שמח, כי חולה הייתי במעי ולא יכולתי להניח תפילין זה כמה ימים מפני חשש הנקיות, ועכשיו שנתרפאתי אני שמח בקיום המצוה הזו מתוך חפצי בה, עד כאן לשונו.

ע״חתו אמרינן בגמרא (ברכות דף כג ע"ב) אמר רבי יצחק הנכנס לסעודת קבע חולץ תפילין ואחר כך נכנס, ופליגא דרבי חייא דאמר רבי חייא מניחן על שלחנו וכן הדור לו, ועד אימת אמר רב נחמן בר יצחק עד זמן ברכה. ופירש רש"י, חולץ תפילין שמא ישתכר בסעודה ויתגנה בתפילין. וכן הדור לו, שיהיו מזומנין לו ויחזור ויניחם בשעת ברכה, עד כאן לשונו. וכרבי חייא פסק רבינו יעקב (טור אורח חיים סי' מ). והרי"ף ז"ל, הנכנס לסעודת קבע חולצן ומניחן על השלחן עד זמן ברכה, וחוזר ומניחן, עד כאן לשונו. על כן צריך אדם להרגיל עצמו במצוה זו של תפילין להניחן רוב היום, ויזכה לאריכות ימים. ומכל מקום הלובש תפילין כל היום ועוסק בתורה בהם, צריך למשמש בהם בכל שעה שלא יזיז דעתו מהם, שהרי אמרו רבותינו ז"ל (מנחות דף לו ע"ב) קל וחומר מציץ שלא היה בו אלא אזכרה אחת וכו' תפילין שיש בהם מ"ב על אחת כמה וכמה.

ע״טואם אי אפשר לאדם ללובשם בתוך היום מפני חשש נקיות גופו, לפחות בשעת התפלה ראוי ללבשם, כי בשעת תפלה ראוי להתפלל בנקיות הגוף, כי אסור לו להתפלל אם אינו יכול לעמוד בעצמו עד פרסה כדפי' בגמרא, וכיון שגופו נקי לתפלה נקי הוא גם כן לתפילין.

פ׳ופירשו בתיקונים (תז"ח דף קח ע"ב) ששלמות התפלה הוא בעטוף טלית ותפילין, זה לשונם ואי צלותא סלקא שלימא בעטופא דמצוה ותפילין על רישא ודרועא אתמר בהו (דברים כח, י) וראו כל עמי הארץ כי שם ידו"ד נקרא עליך ויראו ממך, שם ידו"ד אוקמוה דאיהי תפילין דרישא, ומאן דחזי שם ידו"ד על רישא בצלותא דאיהי שם ידו"ד מיד כלהון ברחין, הדא הוא דכתיב (תהלים צא, ז) יפול מצדך אלף וגו', עד כאן לשונו.

פ״אועוד בזוהר (פ' תולדות דף קמא ע"א) זה לשונו ועל דא מאן דלא אתעטף בהאי, ולא אתעטר לאתקפא בתפלי בכל יומא, דמי ליה דלא שריא עמיה מהימנותא, ואתעדי מניה דחילו דמאריה, וצלותיה לאו צלותא כדקא יאות, עד כאן לשונו.

פ״בולכן ראוי הוא שכל תפלה תהיה בעטיפת ציצית ותפילין, חוץ מתפלת ערבית, וכבר נתפשט המנהג בארץ ישראל ללבוש תפילין אפילו בתפלת המנחה. וכן ראוי לנהוג, מפני שסגולת התפלין להכניע החיצונים כמבואר במאמר, וזו אחת מן הכוונות שפי' הרשב"י ע"ה בתיקונים שצריך המכוין לכוון בעת הנחת תפילין לכבוש עבד תחת רבו ושפחה תחת גברתה, וכן פיר' בתיקונים (דף ב ע"א) זה לשונם גבורים מסטרא דגבורה, דיהבין תוקפא למאריהון לכבוש עבד תחת רבו ושפחה תחת גברתה בקשורא דתפילין, דמאן דלית ליה תפילין בשעת קריאת שמע, מסטרא דיליה שליט עבד ושפחה על עלמא, ובההוא שעתא רגזא שכינתא ודא הוא דכתיב (משלי ל, כב) תחת עבד כי ימלוך ושפחה כי תירש גבירתה, עד כאן לשונו.

פ״גובתנא דבי אליהו אמר על פסוק (בראשית לב, כד) ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו, אמרו ז"ל מלמד שרצה להרגו, ולא היה בו כח מפני שיעקב אבינו היה מזוין תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו, הדא הוא דכתיב (שם לב, כה) וירא כי לא יכול לו ויגע וגו', ונודע כי איש זה היה שרו של פרס כדפירשו ז"ל.

פ״דובתיקונים במקום אחר נמצא אצלנו בכתיבת יד (תז"ח דף קו ע"ב) פירש יותר הענין, ואמר בו חילוק שבין עבד לבן בעשיית מצוה זו, זה לשונו מאן דאיהו מאילנא דחיי נשמתיה, ודאי כד מנח תפילין, לאעלא כל אלהים אחרים תחות כל שולטנותא דשכינתא עילאה דאיהי תפילין דרישא דבר נש, ולאעלא כל אומין תחות יד ה' דאיהי שכינתא תתאה, בגין דבגלותא אתמר (משלי ל, כב) תחת שלש רגזה ארץ תחת עבד כי ימלוך ונבל כי ישבע לחם ושפחה כי תירש גבירתה, ובגין דא בתפילין דרישא ויד לאעלא שפחה תחות גבירתה עילאה ותתאה, ובהזכרות דלגו דכלילן בהון דאיהו שקיל לאורייתא, צריך לאעלא עבד תחות רבו עילאה ותתאה, ודא אקרי ברא דקודשא בריך הוא ושכינתיה, הדא הוא דכתיב (שמות ד, כב) כה אמר ה' בני בכורי ישראל, ואלין דעבדין דא אתמר בהון (דברים יד, א) בנים אתם לה' אלהיכם, ובגין דא אתמר (אבות פ"א מ"ג) אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס. ומאן דעביד פקודא דא על מנת דקשיר אלהים אחרים למהוו לשעבודא, ואומין דלתתא לישויה תחות ידיה, לא יהבין ליה נשמה אלא מסטרא דהא עבד, ובגין דא אם כבנים אם כעבדים, עד כאן לשונו. ומה שאמר תחות גבירתה עילאה ותתאה, הם ה' עילאה וה' תתאה. ותחות רבו עילאה ותתאה הם י' ו'.

פ״ההרי מבואר כוונת התפילין בדרך א', וחלוק בעשיית מצוה זו בין עבד לבן, כי הבן אינו מכוון להנאת עצמו כי אם מה שנוגע לכבוד אביו ואמו, ולכך מכוון להכנעת הקליפות עבד תחת רבו ושפחה תחת גבירתה.

פ״וועוד ביארו בתיקונים (תז"ח דף קא ע"ב) שהתפילין לבינוניים סגולתם להכניע המקטרגים, אמר שם בענין חלוק מצות ציצית ותפילין בין צדיקים גמורים לבינוניים, שהצדיקים הם מכוונים לתקן כסא למלך בעטיפת ציצית, והמלך שיבא לשבת על הכסא בהנחת תפילין כמבואר לעיל, ואמר דמסטרא דצדיקים גמורים לאו איהו חבוש בגלותא, אלא איהו אסור וחבוש עמהון ברחימו, קשיר עמהון בחביבותא, הדא הוא דכתיב (בראשית מד, ל) ונפשו קשורה בנפשו, חבוש עמהון בכורסיא דמתקנין ליה ובמרכבה דילה וכו', אבל מעץ הדעת טוב ורע, דקשיר לון ביצר הטוב למהוי עזר בהדייהו, וקשיר לון ליצר הרע למהוי למשאוי תחותייהו חמור נושא ספרים. מסטרא דבנוניים איהו אסור וחבוש בגלותא, דעלייהו אתמר ביומין דחול היה קשור כשור לחרוש וכחמור למשאוי, ובשבת למען ינוח שורך וחמורך (שמות כג, יב), היה כשור לעול - עול תפילין, וכחמור למשאוי. ברשיעיא אתמר (איכה א, יד) נתנני ה' בידי לא אוכל קום, דרצועין דתפילין אינון כחבלים לקרנוי דסמא"ל שור מועד דלא שצי לון, ותפלה דיד קשיר לרגלוי, ומאן דלא מנח תפילין עליה אתמר (ברכות דף לג ע"א) משור מועד הרחק ממנו כמלא עיניו, דמיניה תליין אבות נזיקין, ציצית משאוי על החמור, עד כאן לשונו.

פ״זובלשון זה בא גם כן בתיקונים (דף כו ע"א, וע' דף ט ע"א) יותר מבואר, ופי' שם שהנחת תפילין לרשע מועיל לו להכניע לו המקטרגים, וזה לשונו לרשעים אינון קשורא לכל מקטרגין דילהון, הרי שסגולת התפילין הוא להכנעת הקליפות. וכוונה ב' בהנחת התפילין למי שהוא צדיק או שהוא בינוני כמבואר.

פ״חואנו, שהלואי שנהיה במדרגת בינוניים, שהרי רבה היה קורא עצמו בינוני (ברכות דף סא ע"ב) כמו שהעתקנו בשער היראה סוף פרק ו, טוב לנו להניח תפילין כל היום, כדי שיכנעו ממנו הקליפות, ויהיו הרצועות חבלים לקרנוי דסמא"ל וכו', דאף דעל פי שתהיה כוונתינו בהנחת התפילין למעלה לייחד כמו שנבאר, כל אחד יפעל בו רוחניות המצוה כפי זכות נשמתו, שאם הוא צדיק גמור יהיה קודשא בריך הוא קשור עמו באהבה ונפשו קשורה בנפשו כמבואר במאמר, הנה אף על פי שיכוון הכוונה האמורה לא יהיה הקדוש ברוך הוא קשור עמו באהבה אלא יפעל בו המצוה להכניע הקליפות.

פ״טוהנה מצד גודל מעלת מצות תפילין והסגולות שבה, שביארנו ונבאר עוד בעזרת ה', יעורר האדם לבו ונפשו באהבה בקיום המצוה הזו, באופן שלא יבא לזוז דעתו מהם.

צ׳והדברים המעוררים האהבה במצוה זו, ביאר הרשב"י ע"ה בתיקונים (דף כא ע"ב) זה לשונו ואי תימא דקודשא בריך הוא לאו אתתרך עמה בגין דא אמר קרא (משלי כז, ח) כצפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו, בגין לנטרא לה בגלותא מרשו נוכראה הדא הוא דכתיב (ישעיה מב, ח) אני ה' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן וגו', לאחר דא אל אחר, דא סמא"ל, לפסילים, אלין ממנן דעל שבעין אומין, ובגינה קודשא בריך הוא איהו מלך אסור ברהטים, ואיהו חבוש עמהון בתפילין דיד בקשר של יד, ודא הוא דכתיב (יחזקאל כד, יז) פארך חבוש עליך, ובגין דאיהו חבוש עמהון בגלותא אתמר ביה אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים, ושכינתא איהי בית האסורין דיליה, בגין רחימו דילה איהו אסור בה, ורזא דמלה (שה"ש א, יג) צרור המור דודי לי בין שדי ילין, עד כאן לשונו.

צ״אוהנה מכללות דבריו יש דרוש אל כוונתינו, כי כאשר יחשוב היות הקדוש ברוך הוא שהוא מלכו של עולם, והוא אסור עם בן האדם נוצר מטפה סרוחה, שורה ברהטי מוחא, והוא דומה למה שהיה מצמצם שכינתו בין בדי הארון עם היות ששמים ושמי השמים לא יכלכלוהו, ולכן ראוי שידבק מחשבת הנפש הדרה במוחו באהבתו יתברך השורה במוחו.

צ״בוכן פירש בזוהר (פ' שלח דף קעה ע"ב) שהתפלין הם עדים להעיד לאדם שהקדוש ברוך הוא דבק עמו, זה לשונו אמר רבי יהודה כמה סהדי עביד קודשא בריך הוא לאסהדא בהו בבני נשא, וכלהו בעיטא ובסהדותא קיימין לקבליה. קם בצפרא אושיט רגלוי למיהך, סהדיא קיימין לקבליה מכריזין ואמרין (שמ"א ב, ט) רגלי חסידיו ישמור. אנח תפילין ברישיה בין עינוי, בעי לזקפא רישיה חמי שמא קדישא עילאה אחיד ורשים על רישיה, ורצועין תליין מהאי גיסא ומהאי גיסא על לביה, הא אסתכל ביקרא דמאריה. אושיט ידוי חמי ידא אחרא מתקשרא בקישורא דשמא קדישא, אהדר ידיה ואסתכל ביקריה דמאריה, עד כאן לשונו לעניננו.

צ״גהרי בפירוש שהתפילין הם עדים להעיד לאדם שלא יחטא, שכאשר ירצה להגביה עיניו לראות מה שאינו ראוי, וכן בידיו, ויזכור שהתפילין בראשו ובזרועו, יירא מהמלך אשר הוא שוכן עמו. ואמר חמי שמא קדישא עלאה אחיד ורשים על רישיה, שמלת אחיד פירושו שממש הקדושה העליונה מלמעלה למטה אחוזה עליו ואינה נפרדת ממנו, כענין מה שאמרנו לעיל שעל התפילין נאמר (שמות כה, ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.

צ״דונחזור למאמר התיקונים, אמר בסוף המאמר ושכינתא איהי בית האסורין דיליה, בגין רחימו דילה איהו אסור בה. זו היא בחינת תפילין של יד, כי מציאות ד' פרשיות שביד הם תפארת נצח הוד יסוד, כדפירש הרשב"י בזוהר (פ' ואתחנן דף רסג בראשו), נמצא שהוא סוד הזכר אסור בבית היד, והבית שהפרשיות בתוכה שהיא השכינה והיא בית האסורין דיליה, ובשביל אהבתה הוא אסור עמה, ולכן השכינה אומרת צרור המור דודי לי בין שדי ילין, והוא כנגד בחינת תפלה של יד בזרוע, והיינו צרור המור דודי לי.

צ״הוהוא דומה למה שהיא אומרת (שה"ש ח, ו) שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך, ופירש בתיקונים (דף סה ע"ב) שזה נאמר על תפילין של ראש ושל יד, וזה לשונו שימני כחותם על לבך, וכי מאן חמא חותמא על לבא, אלא אינון תפילין דרישא דרצועין דלהון תליין על לבא, ואלין תפילין דרישא, ותפילין דיד דאיהו בשמאלא לקבל לבא, ודא איהו כחותם על לבך, כחותם על זרועך תפלה דיד, דאנון רשימו דשמא קדישא, דאיהו י' קדש לי כל בכור, ה' והיה כי יביאך, ו' שמע ישראל, ה' והיה אם שמוע, ומההוא רשימו מזעדעזעין כל אומין דעלמא, הדא הוא דכתיב (דברים כח, י) וראו כל עמי הארץ כי שם ידו"ד נקרא עליך ויראו ממך, והכי אוקמוהו, שם ידו"ד אלין תפילין דרישא, עד כאן לשונו.

צ״וודומה לזה כתב החסיד בחובת הלבבות (ש' היחוד - הקדמה) בענין פירוש פרשת ואהבת, שכל הדברים שנזכרו בפרשה כענין (דברים ו, ז) ושננתם לבניך ודברת בם, כולם מעוררים האהבה, ואמר אחר כך וקשרתם לאות וגו', כתב זה לשונו ואחר כן נעתק מחובת האברים אל תפלה של יד ותפלה של ראש והמזוזה, וכולם גורמים לזכור את הבורא ולאהבו בלבב שלם, ולבסוף לובשה בחק זכרון אהבת האוהבים (שה"ש ח, ו) שמני כחותם על לבך כחותם על זרועך וגו', ואמר (שם א, יג) צרור המור דודי לי בין שדי ילין, עד כאן לשונו.

צ״זומה שאמר במאמר ובגינה קודשא בריך הוא איהו מלך אסור ברהטים וכו', יובן זה במה שאמרו בתיקונים (דף ק' ע"ב) והעתקנו לשונו בשער האהבה פרק ט, שהתפילין נקראו כסות להסתיר השכינה מהחיצונים. ובזה יובן מה שאמרו בגמרא (שבת דף מט ע"א) שהתפילין נקראין כנפי יונה, גבי אלישע בעל הכנפים, וכתיב (תהלים סח, יד) כנפי יונה נחפה בכסף, ופי' בתיקונים (תז"ח דף קב ע"א) שחוט של חסד שהוא כסף, הוא חופה ומסתיר את השכינה ואת הנשמה מבעלי הדין, וזו היא סגולה גדולה שיש לתפילין יתרה על כל הנדרש.

צ״חוכן מבואר עוד בתיקונים (דף קמג סוף ע"א) זה לשונו דאית חובין דדיינין להו בדינים חמורים לנשמתא, וייתי מצוה דאיהי מטרוניתא כגון מצות תפילין ואגינת עליה ופרישת גדפהא עלה ולית רשו למקטרג לקרבא תמן.

צ״טומהדברים המעוררים האהבה במצוה זו, הוא כאשר יחשוב כי תפילין שאנו מניחים אף על פי שהם תפילין של עור במקומם העליון הם תפילין של אור, והוא סוד מה שפי' בתיקונים (דף פד ע"א) ובזוהר שהקדוש ברוך הוא מניח תפילין, דהיינו שהתפארת מתעטר באורות העליונים, כדפי' בזוהר (פ' ואתחנן דף רסב ע"ב), ואלו לא חטא אדם הראשון או לא חטאו ישראל בעגל היו מזדככים כמלאכים, והיו זוכים לתפילין של אור, אמנם אחר החטא לא זכו ישראל אלא לתפילין של עור, דהיינו צמצום האורות העליונים בעולם מטטרו"ן, שבו סוד הגלות ביומין דחול, ובו תפילין של עור כדפירש הרשב"י ע"ה בזוהר (פ' ואתחנן דף רסד ע"ב) כי על התפילין נאמר (בראשית ג, כא) ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור, זה לשונו רבי אבא שלח ליה לרבי שמעון, אמר ליה האי דאוקמוה בתפילין דמארי עלמא, ואינון קודשא דקודשין, משכא דעל תפילין ואינון רצועין אקרון קדושה, אסמכתא מנלן, שלח ליה ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור דייקא, והכי אוקמה רב המנונא סבא, ואלין אינון דרישא ודרועא ידכ"ה בה', והא אוקמוה, עד כאן לשונו. ונודע כי פסוק זה ויעש ה' אלהים הוא תיקון לאחר חטא אדם הראשון, וכן פי' בתיקונים (דף י ע"ב) זה לשונו בקדמיתא כתנות אור, דבהון עקבו הוה מכהה גלגל חמה, והיינו בורא מאורי האש, בתר דחבו ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור, עד כאן לשונו לעניננו, ולשון זה מובן עם מה שכבר הקדמנו.

ק׳ובתיקונים (שם קיג פ"ב) ביארו הענין בפירוש, זה לשונו בתר דהרהר תשובה אדם לתתא, הדר לבושא לגבי מוחא דאיהו קרקפתא דתפילי, ואתחבר מוחא דאיהו חכמה באימא, מיד ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, ואינון תפילין דאינון מעור. בההוא זמנא קמת תשובה דאיהי אימא קרקפתא דתפילין עם אדם לאגנא עליה ולכסיא עליה דהוא ערום, כגוונא דאיהו כסי על מוחא עלאה, וכדי כל מאן דאנח תפילין כאילו כסי על מוחא עילאה, עד כאן לשונו.

100

ק״אוכאשר יסתכל האדם במה שביארנו, יתלהב לבו לאהבה את הבורא שחמל עליו וצמצם בו האורות העליונים מלובשים בתפילין של עור, והוא מה שהזכיר שלמה המלך ע"ה בשיר השירים באהבת הקדוש ברוך הוא לישראל (שה"ש ז, ו) מלך אסור ברהטים, שהם תפילין שבראש, כדפי' לעיל.

101

ק״בובהניח האדם תפילין הוא אדם שלם, דומה ליוצרו, כמו שביארו בתיקונים (דף פג ע"ב) זה לשונם (בראשית א, כז) ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו, הכא פקודא דתפילין, תא חזי כל מאן דאנח תפילין על רישיה ועל דרועיה, קלא סליק בכל יומא לכל חיוון מרכבות ואופנים ושרפים ומלאכים דממנן על צלותין, הבו יקר לדיוקנא דמלכא דאיהו מאן דאנח תפילין, דעליה אתמר ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו. בצלמו, בתפילין דרישא, כגוונא דתפילין דמארי עלמא, דאינון שכינתא עילאה תפילין על רישא דאיהו עמודא דאמצעיתא, דאיהו כללא דתלת ספירן קדמאין, ועמודא דאמצעיתא כליל שית ספירן, ואימא עילאה תפילין על רישיה, איהו תפילין דאנח קודשא בריך הוא בכל יומא. תפילין דיד דא שכינתא תתאה דאיהי קשירא ליה, ועליה אתמר (בראשית מד, ל) ונפשו קשורה בנפשו, תרווייהו ביחודא חדא בקשורא חדא. רצועה כריכא באצבעא שמאלא, דא קידושין דילה, דאיהי טבעת כריכא באצבעא דילה, ובה איהי קשירא עמיה ואיהו עמה, עד כאן לשונו.

102

ק״גהרי מבואר במאמר הזה מעלת המניח תפילין שהוא דומה ליוצרו. ומבואר במאמר קצת כוונת התפילין, ויתבאר עוד בעזרת ה'. ואגב מבואר שהרצועה שאנו כורכין באצבע היא טבעת הקידושין שהזכר נותן לה, ומכאן היה אומר מורי ע"ה שאין ראוי לכרוך הרצועה על האצבע עד שיניח תפלה של ראש שהוא סוד הזכר, שאם עדיין לא בא הזכר קדושין מהיכן, וכן מנהג רוב ישראל, ואין ראוי לשנות המנהג. וכן היה אומר מורי ע"ה שכריכה זו שבאצבע צריך שתהיה מעומד, שהזכר המקדש את האשה מקדש אותה מעומד, שהקדושין הם מעלמא דדכורא, ודרכו מעומד. והכריכות צריכות שיהיו ג' כדפי' ברעיא מהימנא (פ' פנחס דף רכח ע"ב), והעתקנו לשונו לעיל בענין מנין חוליות שבציצית.

103

ק״דועוד במעלת המניח תפילין וציצית, האריכו בזוהר (בפ' קדושים דף פא ע"א), ואמרו שהמניח תפילין וציצית הוא אחד, דומה ליוצרו, וכיון שהוא דומה ליוצרו יש התיחסו וקורבה להקדוש ברוך הוא שישרה עליו, אבל אם אינו דומה ליוצרו מה התייחסות להקדוש ברוך הוא עמו, זה לשונו קדושים תהיו (ויקרא יט, ב) רבי אבא פתח, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ (דה"א יז, כא), תא חזי בכל עמין דעלמא לא אתרעי בהו קודשא בריך הוא בר בישראל בלחודייהו, ועביד לון גוי אחד, וקרא לון גוי אחד בשמיה, ואעטר לון בכמה עטרין בכמה פקודין לאתעטרא בהו, ועל דא תפילין דרישא ותפילין דדרועא לאתעטרא בהו בר נש כגוונא דלעילא ולאשתכחא חד שלים בכלא, ובההוא שעתא דאתעטר בהו בר נש ואתקדש בהו אתעביד שלים ואקרי אחד, דאחד לא אקרי אלא כד איהו שלים, ומאן דפגים לאו אקרי אחד, ועל דא קודשא בריך הוא אקרי אחד בשלימו דכלא בשלימו דאבהן בשלימו דכנסת ישראל, בגין כך ישראל לתתא אקרון אחד, דכד בר נש אנח תפילין ואתחפי בכסויא דמצוה כדין אתעטר בעטרין קדישין כגוונא דלעילא ואקרי אחד, ובגיני כך ליתי אחד וישתדל באחד, קודשא בריך הוא דאיהו אחד ישתדל בחד, דהא לית מלכא משתדל אלא במאי דאתחזי ליה, ובגין כך כתיב (איוב כג, יג) והוא באחד ומי ישיבנו, לא שארי קודשא בריך הוא ולא אשתכח אלא באחד. באחד, אחד מבעי ליה, במאן דאתתקן בקדושה עילאה למהוי חד, כדין הוא שריא באחד ולא באתר אחרא, ואימתי אקרי בר נש אחד בשעתא דאתקדש בעטרין עילאין, עד כאן לשונו. הרי בפירוש דלא שארי קודשא בריך הוא ולא אשתכח אלא באחד, דהיינו אחר שיתוקן האדם בציצית ותפילין, שאז הוא אחד.

104

ק״הואם כן, בעת שהאדם עוסק בתורה או בתפלה, שאז הוא רוצה שהקדוש ברוך הוא ישרה עמו, ואם הוא פגום וחסר כלי ותכשיטי הקדושה ממנו אין הקדוש ברוך הוא שורה עליו, כמו שאמרו ז"ל לעיל ומאן דפגים לא אקרי אחד. ואפשר שזו היא ברכת התפילין כאומרו אשר קדשנו במצותיו, לפי הפשט, כי כיון שאדם רוצה לידבק בו יתברך ראוי שקודם יתקדש במצותיו, ובזה תהיה הכנה לשרות כל הקדושה העליונה.

105

ק״וובענין כוונת הנחת תפלין, אעתיק מה שנמצא בזוהר ובתיקונים במקומות מפוזרים אחת הנה ואחת הנה, והמבין יבין. אמרו ז"ל (פ' מצורע דף נה ע"א) מאן דאנח תפילין, כד מנח תפלה של יד בעי לאושטא דרועא שמאלא לקבלא לה לכנסת ישראל, ולקשרא קשרא עם ימינא, בגין לחבקא לה, לקיימא דכתיב (שה"ש ב, ו) שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני, לאתחזאה בר נש כגוונא דלעילא ולאתעטרא בכלא, וכדין בר נש שלים בקדושה עילאה, וקודשא בריך הוא קארי עליה (ישעיה מט, ג) ישראל אשר בך אתפאר, עד כאן לשונו.

106

ק״זוכאשר יניח תפלה של ראש וכו' יקום מעומד כנגד עולם הזכר, וכן פירשו בזוהר (פ' חיי שרה דף קלב ע"ב) שכל דברים שהם מעלמא דדכורא צריך למיקם בקיומיה ואזדקף, ועוד עיין שם (פ' תרומה ריש דף קלג) בענין קדושה מעומד ומיושב, ועל זה אמרו בגמרא (סנהדרין דף מב ע"א) אמר רבי ישמעאל אלמלא לא זכו ישראל להקביל פני אביהם שבשמים אלא כל חדש וחדש דיים, אמר אביי הילכך צריך למימרא מעומד.

107

ק״חובהניח תפלה של יד יחבר קשר של יו"ד עם הבית, כן פיר' בזוהר (פ' פנחס דף רלו ע"ב) זה לשונו יו"ד דא, אצטריך דלא יעדי כלל מגו תפלה דיד, דלא יעביד פירודא, וכל חדוא דילה בהאי איהו, יו"ד בדכורא איהו ולא בנוקבא, ובגין דא אתקריבת בהדה, ומאן דרחיק ליה מאתר דא רחיק הוא מעדונא דעלמא דאתי בדכורא, איהו צדיק ואיהי צדק בלא יו"ד, איהו איש איהי אשה בלא יו"ד, ובגין כך חדוה דיליה לאתקרבא בה ולאתעדנא בהדה, מאן דרחיק עדונא דא ירחקון ליה מעדונא דלעילא, ועל דא כתיב (שמ"א ב, ל) כי מכבדי אכבד וגו', עד כאן לשונו.

108

ק״טובכוונת תפלה של יד ושל ראש, יכוון בשל יד שהם ד' פרשיות שם ידו"ד כמבואר לעיל, קדש י', והיה כי יביאך ה', שמע ישראל ו', והיה אם שמוע ה', והבית שם אדנ"י. ובשל ראש ד' פרשיות שם ידו"ד בד' בתים שם אהי"ה, כן פירשו בתיקונים (דף ט ע"א) זה לשונם אז תקרא וידו"ד יענה (ישעיה נח, ט), ידו"ד בד' בתי דתפילין דרישא דאינון ד' אתוון אהי"ה, וידו"ד יענה ידו"ד בד' בתי דתפילין דיד דאינון אדנ"י. ואי תימא לאו אינון ביד אלא בית א' וכו', עד כאן לשונו לעניננו. וכן ביארו בתיקונים.

109

ק״יועוד בתיקונים (דף קמד ע"ב) זה לשונם (שה"ש ו, י) ראשך עליך ככרמל, דא תפילין דרישא, ורצועין תליין מכאן כזמורות דאינון ככרמל דתליין מגפן. ודלת ראשך כארגמן, דא תפלה דיד, מה דהוה דלת בגלותא עניה, הדא הוא דכתיב (תהלים קב, א) תפלה לעני כי יעטוף, תהא לבושא כארגמ"ן, דאיהו סוד אוריא"ל רפא"ל גבריא"ל מיכא"ל נוריא"ל. מלך אסור ברהטים, דא קודשא בריך הוא ידו"ד, דיהא אסור בארבע בתים דילה דאינון אדנ"י, ארבע רהטי מוחא, דיהא אסור ברהטים כגוונא דא יאקדונק"י, כי שמך בך ובך שמך, ודא איהו סוד אמן מן ארגמן, עד כאן לשונו. ובסוף המאמר, בענין מלך אסור ברהטים, הוא מסכים עם מאמר הקודם, והכלל כי תפלה של יד הוא ראש הנקבה, ורהטי דמוחא שבה הוא שם אדנ"י. והרצועה של יד הוא מה שאמר ודלת. ראשך, רומז לשער ראשה, עד ארגמן, כמבואר במאמר.

110

קי״אעוד בזוהר (פ' ואתחנן דף רסג ע"א) בענין כוונת הנחת תפילין זה לשונו תני רבי יצחק רתיכא קדישא עילאה ד' בתי דתפילין דאנח ו', כמה דאתמר, רתיכו קדישא אחרא ארבע אחרין דכלילן בחד דאנח ה' בתראה, כמה דאוקמוה. וכתוב עוד שם (דף רסד שלהי ע"א בהגהה) והוא לשון המגיה, תפילין דרישא חכמ"ה ובינ"ה גדול"ה גבור"ה, תפאר"ת המניח. ותפילין דדרועא תפאר"ת נצ"ח הו"ד יסו"ד, מלכו"ת המניח. עד כאן לשונו. ואל יקשה מה שפי' בתיקונים שד' פרשיות הם שם ידו"ד, שהכוונה ו' נוטה אל הימין חסד, ה' נוטה אל השמאל גבורה, כן פי' מורי ע"ה.

111

קי״בוקודם שישים התפילין יאמר, אני משים תפילין לקיים מצות בוראי וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך, ד' פרשיות שביד וכו', יכוון שהם כנגד שם ידו"ד המתלבש בתוך שם אדנ"י שהוא הבית, וכ"א אזכרות שבו כנגד שם אהי"ה. ובראש הם ד' פרשיות ידו"ד, וד' בתים אהי"ה, ועוד שם אהי"ה בתוכו כנגד כ"א אזכרות, ויכוין לאכנעא שפחה תחת גברתה וכו' כמבואר לעיל.

112

קי״גובענין כוונת אזכרות שבתפילין שהם אהי"ה, כ"א ביד וכ"א בראש, שהם מ"ב, ביארו בתיקונים (דף ג ע"א) זה לשונם אהי"ה אשר אהי"ה מלגאו דתפילי, בכ"א אזכרות דתפילין דרישא ובכ"א אזכרות דתפילין דיד, ודא אימא עלאה תפילי דמארי עלמא קארינן ליה, תפילין על רישא דעמודא דאמצעיתא שמע ישראל, כסי ליה אימא עילאה בגדפהא דאינון רצועין דתפילי, עד כאן לשונו.

113

קי״דועל דרך הפשט צריך לכוון בפרשיות עצמם הכתובות בתפילין, ובזה יתעורר לבו לאהבה, בשני פרשיות הראשונות שהם קדש והיה כי יביאך כנגד י"ה, יחשוב הכתוב בהם, דהיינו ענין יציאת מצרים, והוא המורה על תוקף אהבת הקדוש ברוך הוא שהוא בעצמו הלך להוציאם משם והרג בכוריהם, וימשול משל, למלך אשר בנו שבוי, וילך המלך בעצמו בעבור אהבת בנו ויוציאנו משם בחזקה ויעשה מלחמה עם שובהו. כן הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, הוא ולא מלאך ולא שרף הרג בכוריהם והוציאם, כאומרו (שמות יב, כט) וה' הכה כל בכור, והוא מה שמשה מזהיר את ישראל (שם יג, ג) זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים וגו' כי בחוזק יד הוציא ידו"ד אתכם מזה וגו', ומלת זכור הוא מקור, כי לעולם חייבים אנו לזכור ענין זה, כדי שנזכור אהבתו בלבנו ונעבדהו כבן האוהב את אביו מצד שהטיב עמו, והוא שהכתוב קורא אותנו בנים, כאומרו (שם ד, כב) בני בכורי ישראל, והכוונה על הנשמה הקדושה שנשפעה לנו ממקום הקדש, שמשם הבכור הוא קדש, ולכן הוא אומר (שם יג, ב) קדש לי כל בכור, ומצד זה חייבים אנו לקדש עצמנו כדי שנהיה דבקים בו, וזה הענין הוא הכתוב בפרשה שניה, ובה מבואר יותר ענין הריגת הבכורות, באומרו (שם יג, טו) ויהרוג ה' כל בכור בארץ מצרים מבכור אדם ועד בכור בהמה, ובשני פרשיות אלו מודיע לנו ענין ההשגחה והיכולת, שהרי שידד מערכות השמים ותבר מנעולי פרזלא כדפי' בזוהר, וכן כתוב (דברים ד, כ) ואתכם לקח ה' ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה.

114

קי״הובשני פרשיות שמע והיה אם שמוע מזכיר לנו ייחוד ה', דהיינו ידו"ד אחד למעלה ולמטה ובד' רוחות העולם, שראינו הענין במעמד הר סיני כדפי' בפרק א משער היראה, ואחר כך מזהירנו על האהבה, ושנעשה למציאות האהבה סימנים כדי שלא תמוש אהבתו מלבנו, והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום מענין האהבה והיחוד על לבבך, ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך וגו' וקשרתם לאות, כדי שנזכור האהבה והיחוד, וזה הענין כתוב בפרשת והיה אם שמוע לאהבה וגו' אלא שייעד אותנו שאם יפתה לבנו אחרי היצר שהוא אלהים אחרים וחרה וגו'.

115

קי״וובענין הרצועות של ראש, וקשר תפילין שבראש ושל יד, ביארו בזוהר (פ' פנחס דף רלו ע"ב) זה לשונו תרין רצועין נפקין מסטרא דא ומסטרא דא, דתרין יריכין דהאי א' ח', דנביאי קשוט אחידן בהו, דהא מלעילא נפקין תרין דרועין מימינא ומשמאלא, ודל"ת אתאחידת בהו, לבתר אתפשטו יריכין לתתא, כיון דהיא אתאחדת לעילא כדקא יאות נחתא לתתא לאתאחדא באכלוסהא, כד איהי אתאחדת אחידת בשפולי יריכין ורשימו דיו"ד ברית קדישא עלאה מלעילא, כדין איהי אתאחדת ביחודא, עד כאן לשונו לענייננו.

116

קי״זעוד בענין רצועה של יד אמר בזוהר (פ' ואתחנן ריש דף רסג) זה לשונו ועל דא מהאי תליא רצועה חד לתתא, דהא מנה תליין תתאי ואתזנו מניה, ועל דא אתקרי אות, כמה דאת אמר (בראשית ט, יב) זאת אות הברית, וכתיב (שמות יג, טז) לאות על ידכ"ה בה"א, והא אוקמוה.

117

קי״חעוד בסוד הרצועות פירשו ז"ל (ת"ז דף ט ע"ב) תלת רצועין נצח והוד יסוד, יסוד רצועה דקשיר ו' עם ה', כי כל בשמים ובארץ, דאחיד בשמיא ובארעא. תרין רצועין, נצח והוד דאחידן בה' עילאה, והקרנים גבוהות והאחת גבוה מן השנית, אוף הכי תרין רצועין חד ארוכה וחד קצרה. קצרה עד החזה, ארוכה עד טבורא. ואתפשטותא דה"א עילאה עד הוד באת י' איהו, דאיהו קשר דתפילין דרישא, דאיהי ה' עילאה סליקת לחמשין, חמש זמנין עשר באת י', והיינו מן ה"י מן אלהים, חמש זמנין ה' באת י' חמשין בחמש ספירן. יסוד כ"ל נטיל לון כלהו וירית לון לכלה, והיינו כל כלה. באת ה' תתאה קרן אחת, ורזא דמלה אוקמוה רבנן שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היתה במצחו, שנאמר (תהלים סט, לב) משור פר מקרין פריס, מקרן חסר יו"ד, ודא רצועה דתפילי דיד דמארי עלמא, עד כאן לשונו.

118

קי״טובסוד שינים שבתפילין, אמר בתיקונים (דף ט, ע"א) זה לשונו שין של תפילין הלכה למשה מסיני, ש דתלת ראשין ש דד' ראשין לקבל שבע הנערות הראויות לתת לה מבית המלך, ואינון בשחר שתים לפניה ואחת לאחריה ובערב שתים לפניה ושתים לאחריה (ברכות פ"א מ"ד), עד כאן לשונו.

119

ק״כעוד שם (דף כו ע"א) זה לשונו ש של תפילין דא אימא עילאה עלה אתמר (דברים כח, י) וראו כל עמי הארץ כי שם ידו"ד נקרא עליך ויראו ממך, שי"ן סליק באתווי ש"ס, ה' דיד כהה, שס"ה. ורמ"ח פקודין דכלילן ברמ"ח תיבן דקריאת שמע בד' פרשיין הא תרי"ג, עד כאן לשונו.

120

קכ״אעד הנה מה שכללנו מדברי הרשב"י ע"ה הנוגע לכוונת הנחת ציצית ותפילין, וכאשר יכוון האדם בכל זה, ויתבודד ביום ויעסוק בתורה בדחילו ורחימו בכוונתם כאמור, ויכוון בסוד שם יו"ד ק"א וא"ו ק"א שהוא שם המחשבה כדפי' בריש הפרק, בודאי ימשוך קדושה לקדש מחשבתו.

121

קכ״בוטוב שאחר הנחת טלית ותפילין יכוון בשם יו"ד ק"י וא"ו ק"י, שפי' בתיקונים (דף ט ע"ב) שבו סוד תפילין וציצית, זה לשונו ואית נקודה ברזא אחרא, כגוונא ידו"ד מלך ידו"ד מלך ידו"ד ימלוך, שמהן דלעילא נקודן דילהון כְּתֵיבִין תחותייהו, בד' שמהן תליין מכל שמא ושמא, ועלייהו אתמר (ישעיה ו, ג) וקרא זה אל זה, לקבל י"ב אנפין דתלת חיון, אל זה י"ב גדפין דתלת חיון, ועל כלהו פני אדם. ותפילין הוא פני אדם, ציצית פני חיוון וגדפי חיוון. ואוקמוה רבנן שם בן י"ב כל היודעו והזהיר בו כל תפלותיו מתקבלות, ומקורו יו"ד ק"י וא"ו ק"י, כל י' איהו אנפוי ידו"ד. א' - ודמות פניהם פני אדם (יחזקאל א, י), הכא בהאי שמא רזא דתפילין וציצית, עד כאן לשונו. ושם זה פי' בתיקונים, וכן במקומות אחרים בתיקונים, שהוא מוחא מחשבה בחכמה שבכתר, ויועיל בה לקדושת המחשבה.

122

קכ״גוהמקום שנתבאר בפירוש (תז"ח דף ק ע"א) ראיתי להעתיקו הנה, זה לשונו והאי איהו קרטא דילך זרק"א מק"ף שופ"ר הול"ך סגולת"א, דאבנא דא מפומך סלקא לאתר דאתמר ביה במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך על תחקור, ואיהו שמא דכתר עילאה דאיהו חכמה קדומה, דהכי סליק חכמ"ה לחושבן שמא קדישא עם עשר אתוון בכללא, דאינון יו"ד ק"י וא"ו ק"י עד כאן לשונו. ועוד לקמיה בגין דנחתין עלה עשר סגולות דשמא דכתרא דאינון יו"ד ק"י וא"ו ק"י, דאינון ספירין מליין סגולות דסחרין לכתרא עילאה דמלכא ומטרוניתא, והאי איהו כתר עילאה דאתמר ביה ביום שבת בקדושה כתר יתנו לך ה' אלהינו וכו', עד כאן לשונו לעניננו.

123

קכ״דעוד יש לענין קדושת המחשבה בחינות אחרות, וראינו לבארם בפרק בפני עצמו כדי לתת ריוח בין פרק לפרק.

124