ראשית חכמה, שער הקדושה ט״וReshit Chokhmah, Gate of Holiness 15

א׳אחר שבפרקים הקודמים אמרנו כי בענין הדיבור תלוי הפה, רצוננו לדבר ולסמוך לענין זה קדושת האכילה התלויה בפה, שהרי שלמה המלך ע"ה הזכיר שמירת הפה באומרו (משלי כא, כג) שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו, ופירש בפרשת שמיני (זוהר דף מא ע"א-ע"ב) והעתקנו לשונו בפרק י"א, שפיו רצה לומר שמירת פיו מהמאכלים הטמאים. ובעזרת ה' נבאר חלקי קדושת האכילה במה שהותר, כפי הנמצא בדברי רשב"י עליו השלום, ובדברי רבותינו ז"ל, ודברי המפרשים.

ב׳כמו שהזכירה תורתינו הקדושה מלת קדושה בעריות (ויקרא כ, ז), וכן בציצית (במדבר טו, מ) ובשאר מקומות, כמו שביארנו בריש שער זה, כן הזכירה אותה בענין המאכלים, ולכן בסוף פרשת שמיני שהזכירה המאכלים המותרים והאסורים, אמרו שם (ויקרא יא, מד) והתקדשתם והייתם קדושים ולא תשקצו את נפשותיכם, ופירש בזוהר בענין זה, כי המאכלים הטמאים שהזהירה לנו התורה מהם שורה עליהם רוח חיצוני וטמא, ולכן האוכל מאותם הדברים מטמא נפשו ומראה על עצמו שאין לו בקדושה ולא באלהי ישראל, כי הדבר הטמא נעשה חלק אבר בעצם האדם והנפש מתלבשת שם, נמצא שהוא מטמא נפשו ומטמא הנפש המתלבשת בגוף, ובזה מדוקדק לשון הזוהר שאמר כל מאן דאכיל מאינון מאכלין דאסירי איתדבק בסטרא אחרא וגעיל נפשיה וגרמיה, ורוח מסאב שריא עלוי, ואומרו "נפשיה וגרמיה" הורה על מ"ש. ועוד האריכו לקמיה בעונש.

ג׳כן האוכל אכילתו לשם שמים כמו שיתבאר, ומהדברים שהתירה התורה, שעליהם שורה רוח צדק הקדושה והטהרה, הנפש נהנית מהאכילה ההיא מצד הקדושה שבה, והיינו (משלי יג, כה) צדיק אוכל לשובע נפשו, כי לפי פשוטו של מקרא קשה מאי לשובע נפשו, שהרי הנפש היא רוחנית וקדושה ואינה שביעה באכילה הגשמית הזו אלא באכילת התורה, וכן פי' בזוהר (פ' בשלח דף סב ע"ב) ששובע נפשו היא האכילה הרוחנית שהיא אכילת התורה, זה לשונו, אמר שם שאין לאדם לאכול עד שיתפלל על מזונו ואמרו ז"ל רבי יצחק אמר מהכא (משלי יג, כה) צדיק אוכל לשובע נפשו, בתר דשבע נפשיה מלצלי ולמקרי באורייתא, עד כאן לשונו. הרי שאמר שובע נפשו כפי האמת דהיינו השביעה הרוחנית המתיחסת לנפש, אמנם במה שביארנו שבאכילה עצמה יש בה צד קדושה מצד הקדושה ההיא הנפש שבעה.

ד׳ולכן ראוי להחמיר האדם על עצמו במאכל עצמו שלא יהיה בו צד איסור כלל, שהרי יחזקאל הנביא היה משבח עצמו שלא אכל מהבהמה שהורה בה חכם אפילו שהיא מותרת, כיון שנפל בה ספק איסור כמ"ש ז"ל בפרק אלו טריפות (חולין דף לז ע"ב) על פסוק (יחזקאל ד, יד) ולא בא בפי בשר פיגול, כל שכן אם יהיה במאכל עצמו צד איסור שראוי להתרחק ממנו. והרי יש כמה דברים שנפל מחלוקת בין הפוסקים האחרונים הלכה כדברי מי, וזה אוסר וזה מתיר, ובודאי שיחזקאל הנביא עליו השלום בדבר זה לא היה אוכל, שהרי אותו האוסר שויה לגביה חתיכה דאיסורא, והוא חמור יותר מהורה בה חכם. וכתב בחובת הלבבות (ש' התשובה פרק ה) שהחסידים היו פורשים משבעים שער משערי המותר מיראתם שער אחד משערי האיסור.

ה׳וכיוצא בזה צריך ליזהר בכמה דברים אחרים, שלא לקנות דברים שיש בהם חשש איסור אלא מיהודי הכשר המדקדק בו כראוי, שאם חשוד עליו אינו נאמן, כדתנן בסוף פרק ד דבכורות (מ"י) זה הכלל כל החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו, ודבר זה יש בו בפרט בלחם ביין ובבשר ובחלב ובגבינה ובדבש ענבים, וכל דבר שיש בו משום בישולי נכרים, אלא שהותר בפי' הפוסקים.

ו׳ורבותינו ז"ל פירשו במדרש משלי, בפסוק (משלי כא, כג) צדיק אוכל לשובע נפשו, כמה פירושים, כלם באים לדרך אחד, זה לשונם דבר אחר צדיק אוכל לשובע נפשו, זה אליעזר עבד אברהם שאמר לאמנו רבקה (בראשית כד, יז) הגמיאיני נא מעט מים מכדך, גמיאה אחת. ובטן רשעים תחסר, זה עשו הרשע שאמר ליעקב אבינו (שם כה, ל) הלעיטני נא מן האדום האדום הזה, פער פיו אותו רשע כגמל ואמר פתח פומי ותהא משלח ואזיל, פנה הקדרה כלה לתוכה כהדא דתנינן (שבת פכ"ד מ"ג) אין אובסין את הגמל ולא דורסין אבל מלעיטין.

ז׳דבר אחר צדיק אוכל לשובע נפשו, זו רות המואביה, דכתיב (רות ב, יד) ותאכל ותשבע ותותר, אמר רבי יצחק את שמעת מינה תרתין, או ברכה שרתה בידו של אותו צדיק, או ברכה שרתה במעיה של צדקת, ממה דכתיב ותאכל ותשבע ותותר נראין הדברים שהברכה שרתה במעיה של צדקת. ובטן רשעים תחסר אלו אומות עולם עובדי ע"א וכו'.

ח׳דבר אחר צדיק אוכל לשובע נפשו, זה חזקיה מלך יהודה, אמרו עליו על חזקיה מלך יהודה שהיה אוכל שתי אגודות של ירק, וליטרא אחת של בשר היו מעלין לפניו בכל יום, והיו ישראל מליזין עליו ואומרים זה מלך ורצין מלך, משוש ומלכות ראויה לרצין בן רמליהו הדא הוא דכתיב (ישעיה ח, ו) יען כי מאס העם הזה את מי השילוח ההולכים לאט, זה חזקיהו מלך יהודה שהיה מטהר את ישראל במקוה של ארבעים סאה כמנין לא"ט, אמר הקדוש ברוך הוא אתם מעלין אוכלין ושבעין, ולכן הנה ה' מעלה עליכם את מי הנהר. ובטן רשעים תחסר, זה מישע מלך מואב שהיה נוקד, ומהו נוקד רועה, שנאמר (מל"ב ג, ד) ומישע מלך מואב היה נוקד וגו'. ובילקוט (משלי סימן תתקן דף קלח ע"ב) הביאו באופן אחר צדיק אוכל לשובע נפשו זה חזקיה כאמור, ובטן רשעים תחסר זה פקח בן רמליהו, שהיה אוכל ג' מאות גוזלות בקינוח סעודה, עד כאן לשונו.

ט׳דבר אחר צדיק אוכל לשובע נפשו, אלו מלכי ישראל ובית דוד. ובטן רשעים תחסר, אלו מלכי מזרח, מאה צאן היה עולה לכל אחד ואחד. דבר אחר צדיק אוכל לשובע נפשו, זה הקדוש ברוך הוא, אמר להם לישראל בני מכל הקרבנות שאתם מקריבין לפני כלום אני נהנה מהם אלא ריח נחוחי, עד כאן לשונו.

י׳הרי נראה מהמאמר הזה מעלת הצדיקים שהם מסתפקים במועט, והרשעים שאינם מספיקים במועט, והטעם מפני שבטנם חסרה, שלא יספיק כל העולם למלאת בטנם, ויראה בעיניהם שלעולם בטנם אינו מלא.

י״אוכאשר יראה האדם שכל מה שהוא מרבה באכילה, מרבה בשר לרימה, שזהו אחריתו, ודאי שראוי להתרחק מאכילה המרובה אלא בשבתות וימים טובים בפרט, כי המתענג בששת ימי החול באכילה ובשתיה יותר מן הראוי לקיום נפשו וגופו הוא נענש, ועליהם נאמר (מלאכי ב, ג) וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם. ופי' במסכת שבת (דף קנא ע"ב) על פסוק זה, אמר רב הונא אלו שמניחים דברי תורה ועושין כל ימיהם כחגים, ופי' בזוהר (פ' ויקהל דף קצט ע"ב) והעתקנו לשונו בשער היראה פרק יב, שלאחר שלשה ימים כריסו נבקעת וזורקין הפרש על פניו ואומרים לו טול מה שבחרת ועשית כל ימיך כחגים וכמועדים, עיין שם.

י״בועוד אמרו בזוהר (פ' תרומה דף קמא ע"א) זה לשונו גופיהון דצדיקיא דלא אתמשכו בהאי עלמא בתר הנאין דההיא קליפא תקיפא לא שלטא עלייהו רוח מסאבא כלל, דהא לא אשתתפו אבתריה כלום בהאי עלמא בתר ההיא קליפה תקיפא והנאין ועינוגין דיליה, ומתתקנין דיליה, הכי אסתאב בתר דנפקת נשמתא מניה. גופיהון דצדיקיא דלא מתענגי בהאי עלמא אלא מתענוגי דמצוה וסעודתי שבתין וחגין וזמנין, ההוא רוח מסאבא לא יכיל לשלטאה עלייהו, דהא לא אתענגו מדיליה כלום, הואיל ולא נטלו מדיליה לית ליה רשו עליהון כלל, זכאה איהו מאן דלא אתהני מדיליה כלום, עד כאן לשונו.

י״גהרי מבואר כי כל המתענג מסעודות שאינם משבתות וימים טובים הוא מתענג מהקליפה, והקליפה שולטת עליו במיתתו, והקליפה הזאת היא קליפת האגוז הקשה שהיא הקליפה הב', ולכך קראה קליפה תקיפא, כמבואר לעיל מזה שהקליפה הראשונה מהאגוז היא רכה.

י״דוטעם היות התענוגים בקליפה זו הקשה, מפני שכל מה שאדם אוכל יותר מקיום הנפש הוא תענוג, והוא מרבה בשר בגופו לרימה, והטעם כי כפי מה שנמשך אחר הרימה שהיא הקליפה, הקליפה תשלוט עליו, כי בשר הגוף באדם נמשך מעור הנחש, כדפי' בתיקונים (דף מב) זה לשונו דבההיא זמנא דנגעא ביה בת פרעה פרחה שכינתא מניה, ובגין דא כד בעא לקרבא לגבה בסנה אמרה ליה אל תקרב הלום, עד דיתפשט מההוא גופא דנגעת ביה בת פרעה, תמן אחזי ליה דגופא דבר נש בהאי עלמא איהו צרעת ממשכא דחיויא, לבתר דאתפשט מינה והדר לגינתא דעדן, אתלבש בגופא קדישא דיליה, והא איהו והנה שבה כבשרו, עד כאן לשונו לעניננו. ואין כניסה לחיצוני בעדם להחטיאו אלא מצד המאכל, שהרי סמא"ל וכתותיו רוחניים הם והאדם גשמי, ואין להם כניסה ויחס להקשר בו, וכאשר האדם נמשך אחר תאותו הרי נותן חלק לבשרו שנעשה מטפה סרוחה שהיא מהקליפה, ועל ידי כך מחטיאו, וכמו שאמר בתיקונים (דף נג ע"ב) דכל חובין אינון מאברין דטפה סרוחה, ואמרו שם שטפה סרוחה היא שפחה בישא, ולכן אמר בספרי (האזינו פיסקא יג) כמו שנעתיק לשונו לקמן, שאין אדם מורד אלא מתוך אכילה ושתיה.

ט״וועוד אמרו ז"ל בברכות (דף כט ע"ב) אמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא, לא תרתח ולא תחטא, לא תרוי ולא תחטא. פי' תלמידי רבינו יונה, לא תרוי ולא תחטא, כלומר ולא תשבע כדי שלא תבא לידי חטא, כי כשאדם שבע ונמשך אחר תענוגיו שוכח ענייני הבורא יתעלה. ורש"י ז"ל פירש, לא תרוי - לא תשתכר ביין, והדין עמו כי תרגום (בראשית ט, כא) וישת מן היין וישכר, ושתי מן חמרא ורוי, וכן שכור יין מרווי חמרא. אלא שיש לישב גם כן פירוש תלמידי רבינו יונה, שעל הסתם אין אדם משתכר אלא ברוב אכילה כשהוא שבע, ובזה צדקו ב' הפירושים.

ט״זועוד אמר בבראשית רבה (לח, ז) בענין דור הפלגה זה לשונו אמר רב חלבו בכל מקום שאתה מוצא נחת רוח השטן מקטרג, אמר רבי לוי בכל מקום שאתה מוצא אכילה ושתיה השטן מקטרג, עד כאן לשונו.

י״זובמדרש הנעלם (זוהר פ' חיי שרה דף קכז ע"א) אמר בענין תחית המתים, בענין (בראשית כד, ד) ולקחת אשה לבני משם אמר רבי יצחק אותו הגוף שנצטער עמי באותו העולם ולא היה לו הנאה וכסוף בו מפני יראת קונו, אותו הגוף תקח ליצחק, עד כאן לשונו לעניננו. וממנו נראה בפירוש כי מי שהוא מצטער ומרחיק עצמו מן התענוגים הוא ירא את ה', כמ"ש מפני יראת קונו, והכוונה כי אינו רוצה ליהנות כדי שלא יבא לידי חטא, כי התענוג מביא לידי חטא כמו שביארנו ונבאר עוד בעזרת ה'. ראה גם ראה כמה צריך להתרחק מקליפת התענוגים ולהכניעה.

י״חובסוף המאמר אמר זכאה איהו מאן דלא איתהני מדיליה כלום, שינה בלשונו, כי למעלה אמר דלא אתענג מדיליה וכאן אמר דלא אתהני מדיליה. והכוונה היא להודיענו שיש לו מעלה נוספת למי שאין לו אפילו הנאה מועטת מהקליפה, כל שכן התענוג, וזה טבע לשון זכאה איהו, רוצה לומר מעלה נוספת יותר. ודרך זה דרך מורי ע"ה, בכל מקום שאומר בזוהר זכאה איהו שיהיה משובח מהקודם.

י״טופי' שאין לו הנאה, שהוא ההסתפקות בדבר מועט לקיום הנפש, והיינו מזון תלמיד חכם שפירש הרשב"י ע"ה (ב' בשלח דף סב ע"א) והעתקנו לשונו לעיל, זכאה חולקא דגופא דיכיל לאתזנא במזונא דנפשא. ונראה לי שהכונה היא שלא תשלוט עליו ההיא קליפה שהיא קליפת הרימה, לכן יש לו לאדם להתרחק מהקליפה הקשה הזו, שהיא העושה שירדוף האדם אחר האכילה ושתיה.

כ׳וכתב הרב יצחק אבוהב בעל מנורת המאור (ח"ב אות יז) זה לשונו שלפחיתות שמו נקרא הרשע הרודף אחר אכילה ושתיה אוי"ל, נוטריקון *אכול *ושתה *יאמר *לך (משלי כג, ז), כי חושב שלא נברא העולם הזה אלא לאכילה ושתיה, והרודפים אחר תאותם, היום משביעים עצמם מהיתר ומחר באיסור, וכשאינם יכולין להשיגו משלהם גוזלים משל אחרים, ועל זה צוותה התורה ענין בן סורר ומורה שיהרג אם ראה אביו אותו שאכל תרתימר של בשר וחצי לוג של יין האיטלקי, שכיון שהתחיל ברדיפת הנאות יבא לכלות נכסי אביו, ואם לא ימצא יבא ללסטם הבריות, ומוטב שימות זכאי ואל ימות חייב. כן אמרו בפרק סורר מורה (סנהדרין דף עב ע"א).

כ״אלכן צריך ליזהר מלרדוף אחר המותרות, כי האכילה המיותרת היא המביאה לאדם לידי חטא, ומיד יצרו מתגאה עליו, כמו שאמרו בספרי (האזינו פיסקא יג) זה לשונם (דברים לב, טו) וישמן ישורון ויבעט, לפי השבע הם מורדין. וכן את מוצא בדור המבול שלא מרדו לפני המקום אלא מתוך מאכל ומתוך משקה ומתוך שלוה, מה נאמר בהם (בראשית יא, א) ויהי כל הארץ שפה אחת. וכן מצינו באנשי מגדל שלא מרדו לפני המקום וכו', וכן הוא אומר (יחזקאל טז, מח) חי אני נאם ה' אם עשתה סדום אחותיך היא ובנותיה כאשר עשית. את מוצא באנשי דור המדבר שלא מרדו לפני המקום אלא מתוך מאכל, שנאמר (שמות לב, ו) וישב העם לאכול ושתו, מה נאמר בהם (שם לב, ח) סרו מהר מן הדרך. אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה אמור להן לישראל כשאתם נכנסים לארץ אין אתם עתידין למרוד בי אלא מתוך אכילה ושתיה, שנאמר (דברים לא, כ) כי אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבותם זבת חלב ודבש ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים. אמר להם משה לישראל כשאתם נכנסים לארץ אין אתם עתידין למרוד אלא מתוך אכילה ושתיה, שנאמר (שם ח, יב) פן תאכל ושבעת ובתים טובים וגו' ובקרך וצאנך ירביון, מה נאמר בהם (שם ח, יד) ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך. וכן את מוצא בבניו ובנותיו של איוב שלא באת עליהם פורענות אלא מתוך אכילה ושתיה ומתוך שלוה, שנאמר (איוב א, יח) עוד זה מדבר וזה בא ויאמר בניך ובנותיך אוכלים ושותים יין והנה רוח גדולה. וכן את מוצא בי' שבטים שלא גלו אלא מתוך אכילה ושתיה ומתוך שלוה, שנאמר (עמוס ו, ו) השוכבים על מטות שן השותים במזרקי יין לכן עתה יגלו בראש גולים, ועוד האריכו שם, עד כאן לשונו לעניננו.

כ״בובתוספתא דסוטה פרק ג (סי' ג) הוכיחו כל אלו מפסוקי אנשי מגדל, שנאמר (בראשית יא, ב) ויהי בנסעם מקדם וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם, ואין ישיבה אלא אכילה ושתיה, שנאמר וישב העם לאכול ושתו (שמות לב, ו), היא גרמה להם ויאמרו וגו', אנשי סדום לא נתגאו לפני המקום אלא מתוך הטובה שהשפיע להם, שנאמר (איוב כח, ז) ארץ ממנה יצא לחם וגו' מקום ספיר אבניה וגו' נתיב לא ידעו עיט, אנשי סדום אמרו הואיל ומזון יוצא מארצנו כסף וזהב יוצא מארצנו ואבנים טובות ומרגליות יוצאות מארצנו, אין אנו צריכין שיבואו בני אדם עלינו אלא לחסרנו, נעמוד ונשבית את הרגל מבינותינו, אמר להם הקדוש ברוך הוא כשהטיבותי לכם אתם מבקשים לשכח את הרגל מבינותיכם, אני אשכח הרגל מביניכם ואשכח אתכם מן העולם, מהו אומר (שם יב, ו) פרץ נחל מעם גר וגו' ישליו אוהלים לשודדים, וכן הוא אומר (יחזקאל טז, מח) חי אני נאם ה' אם עשתה סדום אחותך, הנה זה היה עון סדום אחותך גאון שבעת לחם וגו', עד כאן לשונו.

כ״גוכמו שצריך ליזהר מריבוי אכילה כן צריך ליזהר מריבוי היין, כי המעט ממנו מועיל לתיקון האצטומכא, והוא מפקח, כמו שאמרו ז"ל (הוריות דף יג ע"ב) חמרא וריחני פקחין, אבל המשתכר ממנו מפסיד גופו, ומאביד שכלו, וגורם לו כל רעות שבעולם, כמו שמצינו בנח שגרם לו רעה וקלון והיתה לו סיבה לקלל זרעו, כדגרסינן בסנהדרין (דף ע ע"א) דרש עובר גלילאה, י"ג ווין נאמרו ביין (בראשית ט, כ) ויחל נח איש האדמה, ויטע כרם, וישת מן היין, וישכר, ויתגל, וירא חם, ויגד לשני וגו', ויקח שם ויפת, וישימו על שכם שניהם, וילכו, ויכסו, וייקץ נח מיינו, וידע את אשר עשה לו בנו הקטן, עד כאן לשונו. ונראה לי שהכוונה בי"ג ווין אלו מפני שכולם בו"י להורות אוי ווי, והם י"ג להורות שפגם באחדות, שאח"ד עולה י"ג. ועוד י"ג פעמים ו' עולה ע"ח, כמנין שלשה שמות ה' מלך ה' וגו'. ויש הכרח לזה ממה שאמר שם לקמיה אמר לו הקדוש ברוך הוא לנח, לא היה לך ללמוד מאדם הראשון שלא גרם לו אלא יין, כמו שאמרו במדרש אותו אילן שאכל ממנו אדם הראשון גפן היה, שאין לך שמביא יללה בעולם על אדם אלא יין, עד כאן לשונו. הרי שאמר שהיה בו חטא אדם הראשון, ואמרו ז"ל שאדם הראשון שמץ פסול נזרקה בו בחטא ההוא. ואמר שאין לך שמביא יללה, לדקדק על לשון וי.

כ״דועוד אמרינן התם במסכת עירובין (דף סה ע"א) אמר רבי חנן לא נברא יין בעולם הזה אלא לנחם אבלים ולשלם שכר לרשעים, שנאמר (משלי לא, ו) תנו שכר לאובד ויין למרי נפש. אמר רבי מאי דכתיב (שם כג, לא) אל תרא יין כי יתאדם כי יתן בכוס עינו, אל תרא יין שמאדים פניהם של רשעים בעולם הזה, לסוף מלבין פניהם לעולם הבא. רבא אמר אל תרא יין כי יתאדם, שאחריתו דם. רב כהנא רמי, כתיב ישמח וקרי ישמח זכה משמחו לא זכה משממו, והיינו דאמר רבא חמרא וריחני פקחין, עד כאן לשונו.

כ״העוד אמרו במדרש משלי על פסוק (משלי כג, כט) למי אוי למי אבוי, אמר רבי סימון בא וראה כמה קשה יין, שי"ג ווין נאמרו ביין מתחלה וכו' כנדרש. ואמר אחר כך בא שלמה ופירש בחכמתו למי אוי למי אבוי, זה שנשתכר ווי לו ולאביו, כמה דאת אמר (דברים כא, יח) כי יהיה לאיש בן סורר ומורה. למי מדנים, מתוך שמשתכר ביינו הוא מגלה סוד שבין אדם לחבירו, והוא משלח מדנים. למי שיח, מתוך שנשתכר ביינו הוא מוציא שיח ביותר וכו'. למי פצעים חנם, שמתוך שמשתכר ביינו הוא הולך ועושה פצע וחבורה. חנם למה, מפני שאין לו דין. למי חכלילות עינים - ששתה כדי צרכו, הדא הוא דכתיב (בראשית מט, יב) חכלילי עינים מיין ולבן שנים מחלב, אמר רבי ירמיה אל תקרי ולבן שנים, אלא לבן שָׂנִים, מה חלב זה מרצה דעתו של תינוק כך היין משיב דעתו של זקן.

כ״ומה כתיב אחריו (משלי כג, ל) למאחרים על היין לבאים לחקור ממסך, אמר רבי אלעזר אוי לזה שמניח דברי תורה ומשכים על היין. מה כתיב אחריו, אל תרא יין כי יתאדם כי יתן בכוס עינו, אמר רבי יוחנן בכיס כתיב וקרינן בכוס, ולמה זה, קונה הוא נותן עיניו בכוס ומוכר הוא נותן עינו בכיס. ובויקרא רבה (יב, א) אמר בפירוש תשלום הפסוק, יתהלך במישרים, סוף דהוא עביד ביתיה מישרא, מן הדין קדרא דנחשא עביד קדרה דחספא, עבדא מזבין ליה ושתי חמרא בטימ[י]תיה, עד כאן לשונו.

כ״זמה כתיב אחריו (שם כג, לב) כנחש ישך וכצפעוני יפריש, מה הנחש נושך וממית ומפריש בין מיתה לחיים, אף היין מפריש בין מיתה לחיים, עד כאן לשונו.

כ״חעוד אמרו, פן ישתה וישכח מחקק (משלי לא, ה), מח"קק עולה רמ"ח, פירוש שעל ידי שתיית היין ישכח מלקיים רמ"ח מצות עשה, זה לשונו פן ישתה וישכח מחקק, כל השותה יין הרבה סוף שהוא שוכח ברמ"ח אברים שבו, הדא הוא דכתיב פן ישתה וישכח מחק"ק, מחקק כתיב, ואינון רמ"ח. רבי חנינא בר פפא אמר, אמר הקדוש ברוך הוא בית גדול היה לי ולא החרבתיו אלא מפני היין. ורבנן אמרי שני רוזנים היו לי ולא מתו אלא מפני היין, דתני רבי ישמעאל לא מתו שני בני אהרן אלא מפני שנכנסו שתויי יין, עד כאן לשונו. ישתה וישכח מחוקק, אמר רבי שמעון אלו דברי תורה החקוקים וכתיב בהם (שמות כ, יג) לא תנאף. עוד אמר, ישכח את התורה שנתנה על ידי מחוקק, זה משה, שנאמר (דברים לג, כא) כי שם חלקת מחוקק ספון, עד כאן לשונו.

כ״טעוד במדרש רבה בפרשת נזיר (במ"ר י, ב), זה לשונו אל תרא יין כי יתאדם (כג, לא), הזהירה רוח הקדש על היין שלא ישתכר אדם, למה, כי יתאדם, שאחריתו דם, שעובר עברה שיתחייב עליה מיתה. דבר אחר, כי יתאוה לדם נדה ודם זיבה. כי יתן בכוס עינו, בכיס כתיב, על ידי הכוס יתן עינו בכיס, לשון נקי דברה תורה, לומר שיבא על הערוה. יתהלך במישרים, סוף אשתו אומרת כשושנה אדומה ראיתי ואינו פורש. אמר רבי אסי אם תלמיד חכם הוא סוף שמטמא את הטהור ומטהר את הטמא. דבר אחר יתהלך במישרים, סוף שהוא מתיר את העברות ועושה אותן הפקר כמישור, מסיח עם האשה בשוק, מנבל פיו בדברים רעים בשכרות ואינו מתבייש.

ל׳אחריתו כנחש ישך, מה הנחש על ידי שהסית לחוה לשתות יין נתקללה האדמה בעבורו, שנאמר (בראשית ג, יז) ארורה האדמה בעבורך, כך על ידי היין נתקלל שלישו של עולם, שנאמר (שם ט, כד) ויקץ נח מיינו וגו', (שם ט, כה) ארור כנען, זה היה חם שהיה בנו שלישי והוא נקרא אבי כנען, ולכן היו מאררין. מה צפעון זה מפריש בין מיתה לחיים, כך מפריש היין את האדם מדרכי חיים לדרכי מות, לפי שהיין גורם לו לע"א, הדא הוא דכתיב (משלי כג, לג) עיניך יראו זרות, כמה דכתיב (תהלים פא, י) לא יהיה בך אל זר. דבר אחר, שהוא בא על אשת איש כמה דתימא (משלי ה, כ) ולמה תשגה בני בזרה, ע"כ. ומכלל המאמר אתה למד שהיין גורם לע"א וגלוי עריות ושפיכות דמים.

ל״אעוד שם, דבר אחר שיעשה את המצות זרות, כמה דאת אמר (משלי כא, כד) זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון, זה שכור שנקרא יהיר ולץ, יהיר מנין, שנאמר (חבקוק ב, ה) ואף כי היין בוגד גבר יהיר ולא ינוה. לץ מנין, דכתיב (משלי כ, א) לץ היין הומה שכר וכל שוגה בו לא יחכם, הרי שנקרא גם כן לץ, וכבר ידעת כי כת לצים אינם מקבלים פני שכינה (סנהדרין דף קג ע"א). עוד שם ולבך ידבר תהפוכות (משלי כג, לג), שהוא הופך פניו מן הקדוש ברוך הוא ומן המצות, כמא דתימא (דברים לב, כ) כי דור תהפוכות וגו'.

ל״בוהיית כשוכב בלב ים (משלי שם כג, לג), זה נח ששכב בתיבה י"ב חדש בתוך מי המבול, ועל ששתה ונשתכר אירע בו פסול שנסתרס. וכשוכב בראש חבל, זה אדם הקדמוני, שהוא ראש לכל בני אדם שעל ידי היין נקנסה עליו מיתה וגרם להביא חבלי מות לעולם.

ל״גהכוני בל חליתי (משלי שם כג, לה), אוי לו לנואף שאינו לומד דעת ממה שעברו עליו, הוא ראה מה אירע לסוטה על ידי היין ולא למד דעת. הלמוני בל ידעתי, ראה בתורה מה אירע לנואף על ידי היין ולא ידע להבין, אלא אמר מתי אקיץ עוד, שכל זמן שיהיה לו פנאי להתעסק בזנות ירדוף אחריה, הא למדנו שהיין גורם לזנות, ולכך כתב הקדוש ברוך הוא בתורה פרשת נזיר אחר פרשת סוטה, שלא יעשה אדם כמעשה נואף ונואפת ששתו יין ונתקלקלו, אלא הירא מן החטא יזיר עצמו מן היין, לכך נאמר (במדבר ו, ב) איש או אשה כי יפליא, עד כאן לשונו.

ל״דומה שמצינו בגמרא יין וריחני פקחין, היינו היין מיעוטו במזיגה יפה, אמנם היין חי הוא המזיק, וכן מובן שם במדרש במדבר רבה עיין שם, ולא נעתיק לשונו כדי שלא להאריך.

ל״הוסוף דבריו שם ללמדך שאין טוב יוצא מהיין. ובפרט לומדי תורה צריכין ליזהר מריבוי היין, ושהיין מביא לידי שינה, ואמרו חכמינו ז"ל בסנהדרין (פ"ח מ"ה) יין ושינה לרשעים הנאה להם והנאה לעולם, לצדיקים רע להם ורע לעולם, הרי שהיין לצדיקים היזק הוא להם מפני שירבה שינה ויבואו להתבטל מדברי תורה. והיינו ששלמה המלך ע"ה אחר שגנה היין שבח החכמה, ואמר (משלי כד, א) אל תקנא באנשי רעה ואל תתאו להיות אתם וגו', אמר אחר כך (שם כד, ג) בחכמה יבנה בית, ואמר (שם כד, ה) גבר חכם בעוז ואיש דעת מאמץ כח, ואמר אחר כך (שם כד, ו) התרפית ביום צרה צר כחכה, ואמרו ז"ל במדרש משלי על פסוק זה אמר רבי אבהו כל המרפא עצמו מדברי תורה אין לו כח לעמוד ביום צרה, ובזוהר פרשת ויצא (דף קנב ע"ב) האריכו בפירוש פסוק זה, ובמקומו נעתיקהו. נמצא כי היין לתלמיד חכם סבה שירפה מדברי תורה.

ל״וותמצא שאמרו במשנה (תענית פ"ב מ"ז) אנשי משמר מותרין לשתות יין בלילות אבל לא בימים, ואנשי בית אב לא ביום ולא בלילה. ופירש רש"י בלילות, אין לחוש שמא תכבד העבודה, שהרי ראו מבערב שפסקו הקרבנות ולא כבדה העבודה. ולא בימים, שיבואו רוב קרבנות ולא יספיקו בני בית אב כל אותו היום וצריכין אלו לסייען, והרי אינם ראויין לעבודה משום שכרות. אנשי בית אב בין ביום בין בלילה, לפי שהיו מעלין כל הלילה איברים ופדרים שפקעו מעל המזבח, אי נמי לא גמרו ביום גומרין בלילה, אבל אנשי מעמד אינם צריכים לסייע בלילה להפך במזלג, דבית אב יכולין להספיק לבד היפוך המערכה, עד כאן לשונו. נמצינו למדים שכל מי שהיתה העבודה כבדה עליהן היו אסורין ביין כדי שלא יבאו להתבטל מהעבודה. וכן מי שהוא רוצה לסבול עול התורה ושלא יבא להתבטל ממנה, יתרחק מהיין.

ל״זואמרו במדרש הנעלם (זוהר פ' וירא ריש דף קי) זה לשונם אמר רבי יצחק מעולם אין יצר הרע מתפתה אלא באכילה ושתיה ומתוך שמחת היין אז שולט באדם, בצדיק מה כתיב ביה (משלי יג, כה) צדיק אוכל לשובע נפשו, ואינו משתכר לעולם, דאמר רבי יהודה האי צורבא מרבנן דמרוי קרינא עליה (שם יא, כב) נזם זהב באף חזיר, ולא עוד אלא שמחלל שם שמים. מנהג הרשעים מהו, הנה ששון ושמחה (ישעיה כב, יג), היין אז שולט באדם, הרוג בקר ושחוט צאן וגו' (ישעיה שם), ועליהם אמר הכתוב (ישעיה ה, יא) הוי משכימי בבקר שכר ירדופו, כדי לעורר ליצר הרע, שאין יצר הרע מתעורר אלא מתוך היין, שנאמר (בראשית יט, לג) ותשקין את אביהן יין, עד כאן לשונם.

ל״חובענין כוונת האכילה והשתיה לפי הפשט, כתב בספר מנורת המאור של רבי ישראל ע"ה, שצריך שיהיה שמח בחלקו, ויבטח בקונו שיזמין לו פרנסתו, ולא יצמצם בדקדוקי עניות, וכן אמרו במדרש כל ימי עני רעים, רצה לומר מי שהוא עני באמונתו ויקוץ בהוצאה, ואם יקנה פרנסה לנפשו ירא לו שהוא ירד מנכסיו ויצטרך לבריות, נמצא כל ימיו בעצב ובדאגה, אבל מי ששמח בחלקו ומאמין בהקדוש ברוך הוא שהוא מזמין לו פרנסתו בכל עת שיצטרך לה, הרי זה לעולם לבו שמח וטוב לב וכאילו שלחן ערוך ומשתה תמיד לפניו. ועוד גרסינן במדרש טוב פת חרבה ושלוה בה וגו' (משלי יז, א) זה השמח בחלקו, ולעולם יהא שלו ושאנן הואיל והוא שמח במה שהזמין לו הקדוש ברוך הוא, לעולם לא יגנוב ולא יגזול, ונמצא שוקט ובוטח כל ימיו. מבית מלא זבחי ריב, זה שאינו שמח בחלקו, אלא רודף אחר המאכלות הגסים, ויגנוב ויגזול כדי להשביע תאוותו, ונמצא כל ימיו במריבה ובקטטה ונרדף מבני אדם. והאוכל מעט לשובע נפשו ואינו מתכוין להנאת גופו, הרי זה מכיר את בוראו, כי כשירעב יבין חסרון עצמו ופחיתות האדם, שבשעה שתחסר לו פרנסת לחם וקיתון מים, חלש כחו וכל אבריו, ויחשכו עיניו ולא יעצור כח לעמוד על רגליו, ואז יכיר שלימות הקדוש ברוך הוא שאינו צריך אכילה ולא שתיה, שנאמר (תהלים נ, יג) האוכל בשר אבירים וגו'. וכשירעב יתלה עיניו להקדוש ברוך הוא לבקש פרנסתו, וידע שהוא יתברך שמו נותן לחם לכל בשר, ומטריף פרנסתו לכל אחד ואחד, ולכל גויה וגויה די מחסורה. ואז ירחם על העניים ויפרוש מן הגאוה, לפי שהמאכלים הגסים מביאים את האדם לידי עונות ואשמים, שנאמר (דברים לב, טו) וישמן ישורון ויבעט, וכתיב (שם יא, טו) ואכלת ושבעת השמרו לכם וגו'.

ל״טוהמשובח באדם בענין האכילה הם ג' דברים, האחת שיסתפק בחלקו ואפילו מעט ולא יבקש יותר. ב' שיאכל בעתו קודם שירעב הרבה ויחלשו איבריו ויבא לידי חולי, ולא יהיה בו כח לעבוד הקדוש ברוך הוא כראוי, שנאמר (קהלת י, טז) ושריך בעת יאכלו. ג' שלא יתכוון במאכלו להנאת גופו כי אם לקיום נפשו, ולא ילך אחר תאוותו לאכול כל מה שהחיך מתאוה מאכלים רעים, מפני שהם מזיקין. וכתב הרמב"ן ז"ל לעולם יפחות אדם משליש מאכלו. ואמרו ז"ל (גיטין דף ע ע"א) סעודה שהנאתך משוך ידיך ממנה, עד כאן לשונו.

מ׳והחסיד בחובת הלבבות ז"ל (ש' הפרישות פ"ה) כתב בענין פרישות האכילה, זה לשונו וראוי לך אחי שתתנהג בפרישות מן התענוגים המותרים ביכלתך, עד שיהיו בעיניך כתכונת התענוגים האסורים עליך, פירוש כחלב וכדומה לו, פן תעזוב תורתך ותניח חובתך. וכבר עמדת על מה שצוה הבורא יתברך את המלך באמרו (דברים יז, יז) לא ירבה לו נשים, ואמר (שם יז, טז) רק לא ירבה לו סוסים, ואמר (ע' נחמיה יג, כו) הלא על אלה חטא שלמה המלך, עם כל חוזק שכלו ורוב תבונתו וגדולתו.

מ״אואמר עוד לקמיה והשתדל לאסור חוש הטעם, שתקח די מזונך מן המאכל והמשתה ותפרוש ממה שהוא יותר מזה. והתחבולה לענין הזה, שתמעיט במיני הלפתן, ותסמוך על לפתן אחד בעוד שתוכל, וכן הרגל נפשך בקצת העתים מבלי לפתן כדי להתנהג בטנך וטבעך עד שיקל עליך הדבר בעת המנעו. ואם תוכל לעזוב הלפתן שיש בו יגיעה וטורח ותסמוך על מה שאין בו שום יגיעה כזיתים ותאנים וענבים והדומה להם, עשה, ושים אכילתך ביום יותר קלה מאכילתך בלילה, אם מנהגך לאכול ביום פעמים רבות, כדי שתהיה תנועת אבריך קלה ביום ויקלו עליך ענייני תורתך ועולמך.

מ״בואחר כך תתנהג בתענית גופך, אם יהיה גופך חזק, אפילו יום אחד בשבוע, וכל אשר תוכל להטביע נפשך שלא להרגיש על ענין המאכל והמשתה כדי ליסרה, עשה, ושים כוונתך בו לרפואה יותר מלמזון, וכל משתך יהיה מים, אלא אם תהיה כוונתך ביין לשתות לתועלת גופך או להעביר דאגה מלבך כמו שנאמר (משלי לא, ו) תנו שכר לאובד, והזהר מהרבות ממנו ומהפליג בו, ומחברת בני אדם עליו, כי הוא המדוה הגדול לתורה ולעולם, וכבר ספר בו החכם מה שיש בו די (משלי כ, א) לץ היין הומה שכר, ואמר במאכל ומשתה (שם כג, כ) אל תהי בסובאי יין וגו' כי סובא וזולל יורש וגו', עד כאן לשונו.

מ״גודרך זה שכתב החסיד ז"ל הוא דרך הפרישות הנאות לבעלי תורה שרוב אומנותם בתורה, שאם ירצה בעל תורה לסמוך על הבטחון ולהוציא מעותיו באכילת בשר או תרנגולים וכיוצא ממיני התענוגים, נמצא מטריד עצמו בענייני העולם הזה אחר בקשת הטרף, ויתבטל מדברי תורה, ובעת שלא ימצא מנהגו לא יוכל לסבול ויחלה. לכן מן הראוי שינהיג כל תלמיד חכם הפרישות הזה שכתב בחובת הלבבות.

מ״דוכן יש כמה מאמרים מרבותינו מסייעין ליה, ומרחיקין התענוגים מבעלי תורה, ומהם ראשונה ברייתא דקנין תורה (אבות פ"ו מ"ד-מ"ה) כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו' אל תתאוה לשולחנם של מלכים. ויעקב אבינו ע"ה לא שאל אלא לחם לאכול ובגד ללבוש (בראשית כח, כ), ובזה מתקיימים דברי הרשב"י ע"ה שאמר (פ' תרומה דף קמא ע"א) זכאה מאן דלא איתענג מדיליה כלום. ובפרט אם לא יאכל אלא לרפואה כמו שכתב החסיד ז"ל היא הבחינה המשובחת, שהוא דלא איתהני מדיליה כלום.

מ״הוכן ראוי למי שהוא רוצה להתקדש שלא יאכל אכילתו אלא לרפואה, כדי שלא יחלה ויתבטל מהתורה ומהמצות, לכן ראוי שלא ימלא נפשו ממאכלים גסים, ואפילו מדברים טובים לא ישלים תאותו, ואפילו בשבת, כי אכילה רבה גורם להרבות שינה, כמו שאמרו ז"ל בפרק קמא דיומא (מ"ד) לא היו מאכילין אותו הרבה שהמאכל מביא את השינה. וכאשר יתלמד להסתפק במועט ימצא מרגוע לנפשו, ויתקדש בתורה, ולא יבא להפיח בהיותו לומד.

מ״ווהמשכיל יתן אל לבו ענין זה, ויפרוש מתאותו, ולא ימלא בטנו ותאוותו כבהמה, כי איזהו גבור הכובש את יצרו (אבות פ"ד מ"א), ואם יצרו מפתהו שיאכל ישבר כחו ויכבשהו מתאותו, ואז שורה עליו יראה וקדושה, דכתיב (תהלים לד, י) יראו את ה' קדושיו.

מ״זוכן כתב הראב"ד בשער הקדושה זה לשונו ואני רואה הגדר הגדול והשימור המעולה והדרך הטוב להכנעת היצר, הוא רעבון הנפש ממיעוט הנאותיה ותענוגיה במאכל ובמשתה, רק שיהנה מן הריח הטוב, ורחיצת החמין, לפי שהחמין עריבים עליו, והמאכל המועט שיאכל יהיה מתובל ומתוקן יפה בעבור אשר יערב עליו, ותהיה נפשו מקבלתו ומתפייסת במועט ממנו, ולעולם יניח מעט מכדי צרכו ומהשלמת תאותו, ולא ישתה יין כי אם מזוג יפה כדי שלא תטרף דעתו עליו, ועל זה הדרך אמרו ז"ל (גיטין דף ע ע"א) סעודה שהנאתך משוך ידך ממנה, ושני תקנות גדולות בענין זה, הא' שלא תזיקנו אכילתו, והב' כניעת היצר ושבירת התאוה, וכמו שאמרנו בסעודה כן הדרך לכל הנאות העולם ותענוגיו, שלא ימלא האדם מהם כל תאותיו.

מ״חואין צריך לומר שישמור האדם עצמו מן המאכלים שהוא מכיר מהם שהם מזיקים אותו, כי האוכל דברים המזיקין אותו ואפשר לו זולתם הרי הוא פושע בגופו ופושע בנפשו, מפני שהוא הולך אחר תאותו ואינו חושש על אבידת גופו, והיא דרך יצר הרע ועצתו הסכלית להסיתו מדרך חיים אל דרך המות, וידע כל חי מדבר שאין דרך ליצר הרע עליו אלא מדרך ההיתר, ופתח דרכו מן המותר אצלו, ואם ישמור הפתח אינו צריך שימור אחר.

מ״טוכבר ערכתי הכל לפניך בתחלת השער הזה, כי דרך היועץ הבליעל ההוא מיעצו למלא תאוותו מן המותר לו, ואחר הרגילו אותו במילוי תאוותו בהיתר, והשיא נפשו להיות שוקקה בכל עת, ולהיות עורגת אל ערבונה, יסיתנה אל האיסור הקל, ומן הקל אל החמור, כאשר אמרתי. ועל כן הזהר בהיתר, ואם תגדור בו את עצמך ותמעט תאותך מן המותר לך, מובטח לך אתה שלא יסיתך עוד יצרך אל האיסור, כי אם יעלה דבר איסור מיד אתה נושא קל וחומר זה בעצמך במותר לי נאסרתי באסור לי לא כל שכן, וכיון שאתה נושא קל וחומר זה עליך מובטח לך שאתה פורש מן ההרהור, וכל שכן מן המעשה.

נ׳ואל יתענה האדם עינוי נפש, פן יחליש לבו ויתקלקלו מעשיו וטבעיו ויתערבב מוחו ויהיה הפסדו מרובה משכרו, כי יבטל מן התורה ומן התפלה, ואם ילמד לא תהיה תורתו מיושבת, ולא יסכים להלכה ולפלפול השמועה, לפי שאין התורה נקנית אלא מעיקר השמחה.

נ״אואל ימנע אדם עצמו מכל שמחת מצוה ומכל הנאת מצוה, רק שיהיו עיניו פקוחות כנגד היצר, ויהיה נזהר עליו פן ימלא כל תאותיו, ואם יחליש לבו על מיעוט אכילתו, טוב לו שיאכל ב' פעמים ביום מעט מעט ואל ימלא כריסו בפעם אחת, ואם לא יזדמן לו לאכול ב' פעמים ביום יהיה אצלו מן המרקחות המישבות הלב, ויאכל מהם מעט ויתחזק לבו. גם אם יראה בעצמו ובטבע שהוא צריך להתענות יום או יומים, יתענה לפי תקנתו, כי היושב בתענית והוא צריך לו נקרא קדוש, ובלבד שלא יבטל מן התורה או מן המצות בעבורו.

נ״בגם השבועה שהיא חמורה התירוה לגדור את עצמו בזמן העבירה, כאשר אמר בועז בענין רות (רות ג, יג) חי ה' שכבי עד הבקר, אמרו חכמינו ז"ל (ויק"ר כג, יא) שהיה יצרו מקטרג עליו כל הלילה, ואומר לו אתה פנוי והיא פנויה והאשה נקנית בבעילה, לך ובעלה ותהיה קנויה לך בבעילה, קפץ בועז ונשבע כנגד היצר, חי ה' שכבי עד הבקר, נשבע ליצר שלא יעשה זאת, ולאשה שכבי עד הבקר. כן כל אדם יוכל לדעת בעצמו הגדר שיהיה טוב לו, אם הכניעה אם השבועה. ואני רואה שאין טוב מן הכניעה ורעבון הנפש כאשר אמרתי, ואם יצטרך עוד אל השבועה ישבע ויקיים, כענין שאמר דוד (תהלים קיט, קו) נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך, עד כאן לשונו.

נ״גואני הצעיר אומר כי הדרך הזה טוב למי שאפשר לו ויש יכולת בידו לקנות מרקחת, אבל מי שהוא עני ואין יכולת בידו להתנהג בדרך זה, יתנהג לפחות שיהיה אכילתו על פי הרפואה, כמו שכתב הרמב"ם בהלכות דעות (פ"ד) במ"ש שימעט האדם מהאכילה, כי היא הדרך הנכונה. בפרט מי שאינו מתענה, טוב שימעט בסעודת הבוקר כדי שלא יתבטל מעסק התורה, וישער בדעתו שיהיה שיעור אכילתו בשני פעמים, בבוקר ובערב, כשיעור מה שהיה רגיל לשבוע בפעם אחת.

נ״דולמי שהוא רוצה להתמיד לקום בחצות הלילה לעסוק בתורה, ישים עיקר אכילתו בסעודת הבקר, ובלילה לא יאכל אלא פירות, ויהיו פירות היבשים כגון צמוקיים ושקדים ואגוזים ותאנים. ויתרחק בלילה מלאכול מאכלים גסים, כגון גבינה וכיוצא בזה, אלא יתנהג כמו שכתב הראב"ד לעיל בריש דבריו שיאכל מעט מתובל ומתוקן יפה, והפת יהיה מעט מהתבשיל, ולמי שרוצה לקרות רוב הלילה, טוב שלא יאכל בלילה פת כלל, וכן היה נוהג מורי ע"ה כשלא היה מתענה. ובעל תשובה הרגיל להתענות בכל יום, בימים שיאכל כמו בראש חדש וביום טוב, יתנהג כדרך הזה שכתבנו.

נ״הולמי שאפשר לו הדרך שכתב הראב"ד ע"ה לתיקון היום, הוא טוב לתיקון הלילה, שלא יאכל בלילה אלא ממיני המרקחות המישבות את הלב, ובזה יוכל לעמוד רוב הלילה בעסק התורה בלי שינה, נמצא בזה סובל עינוי בקצת, ולא ירדוף אחר התענוגים, כי אין התורה מתקיימת אלא במי שהוא מתרחק מן התענוג, כמו שאמרו בזוהר (פ' פנחס דף רמז ע"א) על פסוק (ע' במדבר כח, ה) סלת בלולה בשמן כתית, פירש שם שסלת היא שכינה, בלולה בשמן אמר בה הוא שמן דנגיד ונפיק מלעילא. ואמר אחר כך אמר רעיא מהימנא בוצינא קדישא כמה מתיקין מילך, ודאי איתמר הכא בלולה בשמן כתית, ואתמר התם באורייתא דבעל פה בלולה במקרא במשנה ובגמרא וכו'. ועוד אית רזא תניינא, בלולה בשמן כתית, ודאי לאו אורייתא היא בלולה אלא למאן דסביל כמה מכתשין בגינה, כמה דאוקמוה מארי מתניתין דלית אורייתא מתקיימת אלא במי שממית גרמיה עלה. ועוד אמר, בזמן שאתה מכתת רגליך ממדינה למדינה תזכה לראות פני שכינה. ועוד בלולה בשמן כתית, דא הוא דמקיים פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה. ועוד בלולה בשמן כתית, הדא הוא דכתיב (ישעיה נג, ה) והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעונותינו, עד כאן לשונו.

נ״והרי בפירוש שהתורה הנקראת סולת לא תתקיים באדם אלא אם יכתת עצמו וימית ויקיים פת במלח תאכל. ואף על פי שאמר ועוד, כל הפירושים האלו באים למקום אחד, שהכוונה כתישת החומר כדי שיאיר התורה והנשמה בו, וזהו הדרך להשגת התורה, שאף על פי שיהיה עשיר לא ינהג עידונין בעצמו, וזהו שאמר (אבות פ"ו מ"ד) כך היא דרכה של תורה וכו'. וזה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קיט, עא) טוב לי כי עוניתי למען אלמד חוקיך.

נ״זואמר בזוהר (פ' בראשית דף יא ע"א) כי רשב"י עליו השלום ורבי אלעזר כאשר יצאו מהמערה, והלך רבי פנחס לראותו, אמר ז"ל אזל לגביה ואשכח ליה משניא וגופיה מליא חלודין, בכה בהדיה ואמר ווי דחמיתיך בכך, אמר זכאה חולקי דחמית לי בכך, דאלמלא לא חמיתני בכך לא הוינא בכך, עד כאן לשונו. וכן אמרו בגמרא במסכת שבת (דף לג ע"ב). הרי בפירוש שעל ידי היסורין שסבל במערה השיג החכמה הנפלאה, וכן אמרו בתאנא דבי אליהו בי"ג שנה שהיה חבוש במערה רשב"י עליו השלום נתגלו לו עמקי החכמה והשיג עתידות.

נ״חובפרט מי שיש לו עונות צריך לסבול יסורין על עונותיו ולא יזכה אל האור העליון, שהוא השמן שעליו אמר דוד ע"ה (תהלים כג, ה) דשנת בשמן ראשי, אלא אם יכתת עצמו, וזה שאמר ועוד בלולה בשמן כתית הדא הוא דכתיב (ישעיה נג, ה) והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעונותינו, והכונה שכמו שהמשיח סובל, העונות שלנו עושים לו שיהא מדוכא, אם כן מי שירצה שהמשיח לא יהיה מדוכא מעונותינו יסבול וידכה הוא בעצמו. וכן פירשו בספר החסידים (סי' תקכח) שחסיד אחד היה סובל כמה יסורין על עונותיו ונתן סבה זו האמורה, עיין שם.

נ״טעוד בתנא דבי אליהו, הובא בילקוט בפרשת ואתחנן (סימן תתל דף רסה ע"ג) פסוק אנכי ה' אלהיך, זה לשונו לא זכה אדם לתורה שתכנס בתוך מעיו, יבקש רחמים על אכילה ושתיה יתירה שלא תכנס בתוך מעיו, שנאמר (ישעיה מח, י) צרפתיך ולא בכסף בחנתיך בכור עוני, מה הכור הזה אפילו אתה נותן בו כל עצים שבעולם הרי הוא שורפן ומפסידן, כך גרונו של אדם אפילו אתה נותן לו כל אכילות שבעולם הרי הוא מפסידן, עד כאן לשונו.

ס׳עוד אמרו במדרש (ויקרא רבה יט, א) אמר רבי שמואל בר נחמני דברי תורה צריכין השחרה והערבה, פרנסה מנין, מי יכין לעורב צידו (איוב לח, מא), כך אם אין אדם נעשה אכזרי על גופו ועל בניו ועל ביתו כעורב הזה אינו זוכה לדברי תורה, עד כאן לשונו.

ס״אוהטעם שלא תשרה התורה באדם אלא אחר שירחיק ממנו התענוגים, מפני שהתורה נקראת קדושה, שנאמר (משלי ב, ה) ודעת אלהים תמצא, ולכך לא תשרה אלא במקום שיש קדושה ופרישות מתענוגי הגוף.

ס״בוכתב בספר מנורת המאור של רבי ישראל ז"ל גדולה תורה שכל כך היא קדושתה שאפילו מן הלחם ומן המים הוצרך משה להתקדש מהם עד שקבל את התורה, שנאמר (שמות לד, כח) ויהי שם עם ה', והלא דברים קל וחומר, ומה אם לחם ומים שהם טהורים נתקדש מהם ארבעים יום, אנו על אחת כמה וכמה שנתקדש לדברי תורה מכל טומאה, עד כאן לשונו.

ס״גוהנראה לי בכונת האכילה כפי המובן מדברי רשב"י ע"ה, הוא מה שפירש בזוהר (פ' תרומה דף קנד ע"ב) שיש שלחן עליון שעליו לחם הפנים, ואמר ומרזא דהאי שולחן נפיק מזונא לעלמא כמה דאתיהיב ביה מלעילא, וההוא לחם איהו איבא ומזונא דקא נפיק מהאי שולחן, לאחזאה דהא משולחן דא נפקין פירין ואבין ומזונא לעלמא, אי לא אשתכח כרם, ענבין דאינון איבא דנפקי מניה לא יהון משתכחין, אי אילנא לא יהא איבא לא ישתכח בעלמא, בגין כך שלחן איהו עיקרא, מזונא דנפיק מניה איהו ההוא לחם.

ס״דואמר לקמיה שולחן דבר נש אצטריך לאשתכחא בנקיותא דגופא, דלא יתקרב למיכל מזונא דיליה אלא בנקיותא דגרמיה, ועל דא אצטריך בר נש לפנאה גרמיה בקדמיתא עד דלא ייכול מזונא דשולחנא דכיא, דההוא מזונא דאתקין ליה, ביה אתרעי קודשא בריך הוא, בגין דלא אתקרב על ההוא שלחן קיא צואה דאיהו מרזא דסטרא אחרא, וסטרא אחרא לא יקבל מההוא מזונא דשולחן דא כלום. לבתר דאכיל בר נש ואתענג, אצטריך למיהב חולקא דתמצית לההוא סטרא, ומאן איהו מים אחרונים, ההוא זוהמא דידין דאיצטריך למיהב לההוא סטרא חולקא דאיצטריך ליה, ועל דא ודאי אינון חובה ובאתר דחובה שריין, ואיהו חיובא על בר נש למיהב ליה חולקא דא, ועל דא לא אצטריך לברכא כלל, דהא ברכה לאו איהו בההוא סטרא. ובגין כך אצטריך בר נש דלא יהיב מזונא דעל גבי פתוריה לההוא קיא צואה, וכל שכן במעוי, וכל שכן דאיהו טב לבר נש ובריאו ותיקונא דגופיה, ועל דא שולחן איהו למיכל ביה בדכיו כמא דאתמר, עד כאן לשונו.

ס״הוהנה בטעם הנאמר במאמר הזה שאסור לתת חלק ממזונו לההוא קיא צואה, נבין גם כן טעם (משלי יג, כה) צדיק אוכל לשובע נפשו, והטעם, שכיון שהרמז אל המזון הזה שיצא משולחן העליון, ואין ראוי שיהיה לחיצוני חלק בו שהוא הנקרא קיא צואה, וכמו שנעשה בגשמי נעשה ברוחני, כן מהמזון העליון הנפש ודאי נהנית, ולכן אין ראוי שתהנה הקליפה שם מהמזון עצמו שהוא קדוש, וכדי שלא יקטרג עלינו כנגד זה נתנו לו חלקו במים אחרונים.

ס״וובזה סוף המאמר שחזר לומר ובגין כך אצטריך בר נש דלא יהיב מזונא דעל גבי פתוריה לההוא קיא צואה וכל שכן במעוי, שהרי זה כבר נאמר יותר בארוכה לעיל דאיצטריך לפנאה גרמיה. ועוד מאי קאמר וכל שכן במעוי, פשיטא דבהאי עסקינן.

ס״זאלא הענין, כי המזון שאדם אוכל בשולחנו מורה עליו קדושה עליונה, כי בתחילה מקדש ידיו כמו שנבאר בתיקוני השלחן. ואחר כך מברך ברכת המוציא על הלחם, והברכה לכל פרי וללחם הוא להשפיע עליו רוחניות מהשם הגדול ידו"ד המהווה הכל, והוא הנותן נשמה וקיום לכל הנבראים, והוא ברא הלחם הזה על כל הקשור בשם הנזכר, שאין שום נברא נברא אלא עד ידי עילת כל הממציא הכל, כדפי' בתיקונים (דף קטז ע"א) זה לשונו אלא כמה דלית באת ו' שותפו דאת אחרא, הכי לית ביה שותפו, דאיהו אחד ואין שני לו, אחד בלא חשבון, הוא ברא כלא ולית בורא עליה, וכי אית דיכיל למברי אפילו יתוש זעיר אלא הוא, אלא מים אית להו חילא למברי אילנין ועשבין ואינון איתבריאו, אבל בורא עלמין ברא ולית ליה מאן דברא עליה, עד כאן לשונו. ועל ידי הברכה והזכרת השם אנו מעוררים השפע העליון על הלחם ההוא או על הפרי, כמו בתחלת בריאתו על ידי השם, נמצא שכוון באכילתו שהנפש תהנה מרוחניות השם הגדול שנתלבש בפרי ההוא, נמצא שיש בו חלק חיים בסוד (נחמיה ט, ו) ואתה מחיה את כלם, וכן המים שנקראים מים חיים על דרך זה הוא סודם על ידי הברכה שאנו מברכין עליהם. והאוכל אכילתו בדרך זה נקרא צדיק חי, והוא דבק בחיים העליונים, ומזכך האכילה לתת חלק לנפש. ועוד נאריך לקמן בענין זה.

ס״חועתה בזה יש טוב טעם שאין ראוי לתת מהמזון הקדוש לחיצוני, וזה שאמר לעיל לפנאה גרמיה עד דלא ייכול מזונא דשלחנא דכיא, דההוא מזונא דאתקין ליה, ביה אתרעי קודשא בריך הוא. והם ב' בחינות הא' בערך המזון עצמו שהוא קדוש, והב' בערך השלחן, ואומרו ביה אתרעי קודשא בריך הוא, הורה על הדרוש הנזכר. וכנגד זה אמר ב' דברים, שצריך לתת תמצית ולא מזון, מים שהוא רוחץ שהוא זוהמא שאינם מעיקר המזון שבשלחן. וחזר לומר ובגין כך, מפני שהוקשה לו שסוף סוף אנו מוצאין שבקרבן היו נותנין לו חלק בענין איברים ופדרים שפירש בפרשת תרומה (דף קמא ע"א) שהעשן היה מתעקם לצד צפון, וכן ראוי שבשלחן הנקרא מזבח נתן לו חלק מהמזון, וטוב היה שלא יפנה עצמו. ולזה תירץ ובגין כך אצטריך בר נש דלא יהיב מזונא דעל גבי פתוריה לההוא קיא צואה, ואומרו דעל גבי פתוריה, להורות כי שולחנו הוא שולחן אשר לפני ה' ואין ראוי לתת ממנה לכלבים הנקראים קיא צואה, הרי אפילו הקיא צואה חוץ ממנו. וכל שכן במעוי, שהרי בקרבו קדוש, שהיא הנפש הקדושה חלק ממנו יתברך, והיא נהנית מהמזון, ואין ראוי שתהנה שם הקליפה.

ס״טוטעם המזון לנפש הוא כי לפי האמת יותר טוב שלא תאכל ושתתקיים בלי אכילה כלל, אלא הענין הוא בלי ספק קודם בואה לעולם הזה היא עומדת למעלה ונהנית מזיו השכינה, והעליונים אם לא יהנו מזיו השכינה יתבטל מציאותם, כי אותה ההארה היא סבת קיומם, וכן פירשו במדרש הזוהר (פ' בלק דף רח ע"א, פ' תרומה דף קנו ע"ב), ועל כרחה מורידין אותה ומלבישין אותה בגוף, והנה מפני סבת הפרדה מהמקור העליון אי אפשר שתהנה מזיו השכינה בסבת מסך הגוף המפריד, וישראל במדבר נהנו קצת מזיו השכינה, דהיינו סוד המן שהוא אור עליון שנתגשם כדפי' בזוהר (שם), ולכן היה נבלע באיברים (יומא דף עה ע"ב) והיה מזון לגוף ולנפש כאחת, אמנם אחר כך אכלו מעבור הארץ, דהיינו שהשפע נתגשם ונתעבה בארץ העליונה ובארץ הזו, מה שלא היה כן המן שלא היה מתעבה בארץ העליונה, דכתיב (שמות יז, ד) הנני ממטיר, דרך העברה לבד היה עובר דרך בה, ולכן יש בו חלק לאדם וחלק לחיצוני, דהיינו המותר קיא צואה. אם כן מוכרח האדם לאכול כדי לתת חלק רוחני לנפשו שתהיה דבקה ושתהנה קצת מזיו השכינה על ידי הדרכים שאמרנו.

ע׳ויש קצת סיוע לזה, בענין ד' מזונות שפי' רשב"י עליו השלום (זוהר פ' בשלח דף סא ע"ב) זה לשונו אמר שישראל בתחלת יציאתם ממצרים אכלו מצה שהיא מדת צדק, אחר כך כשמלו ופרעו זכו לאכול את המן לחם מן השמים, אמר אחר כך חבריא דמשתדלי באורייתא מאתר אחרא עילאה איתזנו, מאי הוא, כמה דכתיב (קהלת ז, יב) והחכמה תחיה בעליה, אתר עילאה יתיר. אמר ליה רבי אלעזר אי הכי אמאי חלשא נפשיהו יתיר משאר בני עלמא, והא בחילא יתיר ותוקפא אתחזון לאשתכחא. אמר ליה יאות שאילתא, תא חזי כל מזוני דבני עלמא מלעילא קא אתיין, ההוא מזונא דאתי מן שמיא וארעא דא הוא מזונא דכל עלמא, והוא מזונא גס ועב, וההוא מזונא דאתי יתיר מעילא הוא מזונא דאתיא בדינא, ומאתר דדינא אשתכח, הוא מזונא יתיר דקיקא, מזונא דאשתכח להו לישראל בההוא זמנא מאתר עילאה דאיקרי שמים, הוא מזונא יתיר דקיקא, דעייל יתיר לנפשא מכלא ומתפרש יתיר מגופא, ואיקרי לחם הקלוקל. מזונא עילאה יתיר מכולא הוא מזונא דחברייא, אינון דמשתדלי באורייתא דאכלי מזונא דרוחא ונשמתא, ולא אכלי מזונא דגופא כלל, והיינו מאתר עילאה יקירא על כלא ואיקרי חכמה, בגיני כך חליש גופא דחבריא יתיר מבני עלמא, דהא לא אכלו מזונא דגופא כלל, ואכלי מזונא דרוחא ונשמתא, ומאתר רחיקא יקירא מכלא, ובגיני כך ההוא מזונא דקיקא מן דקיקא יתיר מכולא, זכאה חולקהון, הדא הוא דכתיב החכמה תחיה בעליה, זכאה חולקא דגופא דיכיל לאיתזנא במזונא דנפשא, עד כאן לשונו לעניננו.

ע״אואין לפרש במה שאמר בתלמידי חכמים שאין אוכלין מזונא דגופא כלל, שאין אוכלין כלל, שהרי מצינו שהיו אוכלין, ואמר לקמיה (דף סב ע"ב) רבי ייסא לא אתקין סעודתא בכל יומא עד דבעא בעותיה קמי קודשא בריך הוא, אמר לא נתקין סעודתא עד די תתיהב מבי מלכא, לבתר דבעי בעותיה קמי קודשא בריך הוא הוה מחכי שעתא חדא ואמר הא עידן דתתיהב מבי מלכא, מכאן ולהלאה אתקינו סעודתא, ודא הוא אורחא דאינון דחלי קודשא בריך הוא דחלי חטאה, עד כאן לשונו. ועם היות שפירשו בפרשת שמות בזוהר (דף טו ע"א) שהרשב"י עליו השלום וחבריו עמדו ב' ימים בלי אכילה על ידי שהיו עוסקים בתורה, שלא היו יודעים אם יום אם לילה, מכל מקום ודאי אחר כך אכלו. והיה ראוי שכיון שהתורה מזונם שלא יתפרנסו מהמזון הגשמי, אם כן צריך להבין מאי קאמר דלא אכלי מזונא דגופא כלל.

ע״באמנם פשט הענין כך הוא, שהמזון, ירצה שהשפע העליון, יהיה נשפע במזון הגשמי הזה שאדם אוכל, לפי מדרגת נשמת האדם, ואף על פי שיאכלו החכם והעם הארץ שיעור פת זה כזה, או שיעור סעודה אחת, כל אחד יושפע מזונו ממדרגת נשמתו ממקום שהוא אוחז, ועל דרך זה יהיה עב וגס או דק. וזה מה שאמר חליש גופא דחברייא יתיר מבני עלמא דהא לא אכלי מזונא דגופא כלל, והכוונה שאף על פי שיאכלו שיעור סעודה כמו שיאכלו שאר העם, יהיה הגוף חלוש, מפני שהשפע הרוחני הנשפע במזון ההוא הוא דק והוא מזון הנפש, כולו.

ע״גואין לפרש מפני שרוב תלמידי חכמים הם עניים ואכילתם מועטת, ואותו המועט הוא אכילת הנפש, כענין רבי חנינא בן דוסא שהיה די לו בקב של חרובין משבת לשבת (ברכות דף יז ע"ב), שהרי סתם קאמר חברייא. וכן קאמר עוד לקמיה בענין חילוק ארבע מזונות (דף סב ע"א), שאמר מזונא קדישא ויקירא מזונא דרוחא ונשמתא הוא מזונא דאתר רחיקא עילאה ויקירא מכולא, הוא מזונא דחברייא דמשתדלי באורייתא, והוא מזונא דאתי מחכמה עילאה. ומאי שנא מאתר דא, בגין דאורייתא נפקא מחכמה עילאה, ואינון דמשתדלי באורייתא עיילי בעיקרא דשורשא, ועל דא מזונא דילהון מההוא אתר עילאה קדישא קא אתיא. אתא רבי אלער ונשיק ידוי אמר זכאה חולקי דקאימנא במלין אלין, זכאה חולקהון דצדיקיא דאינון משתדלי באורייתא יממא ולילי, דזכי לון בהאי עלמא ובעלמא דאתי, דכתיב (דברים ל, כ) כי הוא חייך אורך ימיך, עד כאן לשונו. והכוונה חייך בעולם הזה, ואורך ימים בעולם הבא.

ע״דוכן כמה תלמידי חכמים שהיו עשירים כעין רבי אלעזר בן חרסום (יומא דף לה ע"ב), ואם כן הפסיד תלמיד חכם העשיר שלא יושפע מזונו מלמעלה. וכן רבי פינחס נראה שהיה עשיר כדמוכח בזוהר (פ' אחרי מות שלהי דף נט). ומצינו גם כן רבי אלעזר ברבי שמעון עליו השלום שאמרו בפרשת השוכר את הפועלים (בבא מציעא דף פד ע"ב) שהיה אוכל ששים מיני מאכל כשהיה חולה. אלא ודאי גס ועב או דק יהיה השפע הנשפע במזון כשאדם אוכל, לשאר העם נשפע שפע גס ועב שהוא קיום הגוף, ולתלמידי חכמים נשפע מלמעלה דק לקיום הנפש כדפי', והיינו (משלי יג, כה) צדיק אוכל לשובע נפשו, פירוש שהצדיק באכילתו אינו מכוון לבריאות גופו ושיהיה חזק, אלא לשובע נפשו, כדי לתת קיום לנפשו, שהשפע העליון נשפע במאכל ההוא ועל ידי כך נפשו שבעה, ובודאי כי על ידי התפלה שהיו מתפללין על מזונם כמו שהעתקנו לעיל שהיה רבי ייסא אומר הא עידן די תתייהיב מבי מלכא, השפע הנפש היה דק ורוחני, והיינו מבי מלכא, שהיא השכינה שקבלה כבר השפע העליון מזון תלמידי חכמים להשפיעו להם, מה שאין כן לשאר העם. וכן על ידי כוונת האכילה כדפי' לעיל.

ע״הולהבין הענין יותר נאמר, כי המזונות הנזכרים שם במאמרים הם ד' הא' מזון כלל העם משמים וארץ, הכוונה שמזונם מוכן להם והם אוכלים די ספוקם בכל עת שצריכין. הב' מזון העניים ממדת צדק. הג' מזון החולים ממדת הנקרא שמים, שנאמר (תהלים מא, ד) ידו"ד יסעדנו על ערש דוי. הד' מזון תלמיד חכם מצד החכמה, כל אחד כפי הכנת הזדככות גופו ונפשו כך יושפע וישרה עליו הרוחניות העליון.

ע״ווהנה העניים מזונם ממדת צדק, מפני שהם מאנין תבירין דיליה, ולבם נשבר ונדכה, כך מזונם יותר דק, מפני שאין מזונם נמצא ומוכן להם בכל עת שירצו, לכן יושפע להם שפע ממדת צדק שיתברך מזונם ויהיה להם קיום עד שעה שיזדמן להם המזון.

ע״זוהחולים שאינם אוכלין פת כלל, אלא איזה משקה, ולפעמים לא ישתו אפילו משקה, ומזונם הוא הצטמקות חלב ודם שבהם, מזונם יותר רוחני, שכבר בטלו כוחות הגוף, ומצד המדה העליונה הנזכרת יושפע קיום לנפשם.

ע״חותלמידי חכמים העוסקים בתורה, מזונם הכל הוא מזון לנפש, פי' הוא שהשכינה משפעת להם מזונם מהחכמה כאומרו (משלי לא, יא) ממרחק תביא לחמה, וכבר נודע כי מלת רחוק ומרחקים הכל הוא שם, והלחם הזה הוא גשמי, שהוא לחם מזונם שעל ידו יסתפק גופם, אבל יש בלחם ההוא רוחניות עליון שסעודה אחת ממנו יספיק לתת קיום לגוף שלשה ימים וכיוצא, ויש בו רוחניות להשכלת התורה וסודותיה, וראיה לזה שאמרו בזוהר (פ' לך לך דף צד ע"ב) בענין כפר טרשא, שאמרו לו לרבי אבא שהמקום ההוא זכה להם לענין התורה, ואמר והאי אורחא דילן, בכל ליליא פלגותא ניימין ופלגותא עסקין באורייתא, וכד אנן קיימין בצפרא ריחי חקלא ונהרי מיא נהרין לן אורייתא ואתישבת בלבן, עד כאן לשונו לעניננו. הרי בפירוש כי ריחי חקלא היו מאירים להם סודות התורה. והטעם כי על ידי עסק התורה שהיו עוסקין במקום ההוא היה הקדוש ברוך הוא מוריד שפע רוחני בעשבים ההם, ועל ידי כך היו משכילין בחכמה, וזה כדרך הזה במזון תלמידי חכמים יושפע בלחם ההוא או בשאר המזונות שפע מזון הנפש להשכלת התורה.

ע״טוהיינו מה שפי' בתיקונים (דף מה, ב) והעתקנו לשונו בשער האהבה (פ"ו), שהשכינה יש למי שמוריד לו מזון הגוף, ויש שמוריד לו מזון הנשמה שהוא מזון התורה. ואין לפרש שהוא מזון התורה לבדו, שאם לא יאכל כלל ימות, אלא הכוונה שרוב מזונו מזון לנשמה, ואף על פי שאוכל הגוף, כיון שהוא דק הנשמה היא הניזונית וגוברת בהשכלת התורה והגוף חלש.

פ׳וסיוע לענין זה מצאנו בזוהר (פ' וירא דף קד ע"א) זה לשונו אמרו שם שהמלאכים שזמן אברהם אבינו ע"ה כל מה שהיו אוכלים היה נאכל על ידי אשם, ואף על פי שכתוב בפסוק שאכלו, הכונה הוא המזון שניזונו מחסד אברהם. ואמר ובגין כך כתיב ויאכלו, גרמו לאיתזנא מניה מסטרא דאברהם, ובגין כך לא אשתארו ממה דיהיב לון אברהם. כגוונא דא בעי בר נש למשתי מההוא כסא דברכה, בגין דיזכי לההיא ברכה דלעילא, אוף אינון אכלו ממה דאתקין לון אברהם בגין דיזכון לאיתזנא מסטרא דאברהם, דהא מההוא סטרא נפיק מזונא לכלהו מלאכי עילאי, עד כאן לשונו. הרי בפירוש שעם היות שמהמזון הגשמי שאכלו לא נשאר כלום שנאכל באשם, מכל מקום נזונו ברוחניות מצד החסד שאכלו על ידי אברהם. וכן הדבר למזון תלמידי חכמים, שאף על פי שיהיה המזון שבגופם נעכל, ישאר מזון רוחני לנשמתם, מפני שמזונם נשפע מחכמה שהיא על החסד, ויעמדו בלי אכילה שלשה או ד' ימים, ובעוד שהם עוסקים בתורה הם ניזונים ברוחניות התורה ההיא שעוסקים בה, אם כן מבלי ספק לא ימצא בענין זה אלא להם שהיו תורתם אומנותם.

פ״אובדרך זה מתישב שהרשב"י ע"ה ובנו ישבו במערה אחת י"ג שנה וניזונו על ידי אכילת חרובין (שבת דף לג ע"ב), מפני שהמדה העליונה חכמה היתה מזונם, והיא דקה ורוחנית יותר מכל שאר המדות התחתונות, ואינה שורה בגוף מפני דקותה, אלא היא נותנת מזון רוחני לרו"ח ולנשמ"ה, שהם תלמידי חכמים, שהרי התלמיד חכם סתם האוחז בקו האמצעי ויש לו רוח ונשמה, ולכך מזונו מלמעלה דק ורוחני. וכן מצינו שאמרו בתיקונים שהחכמה היא שקיו דאילנא, והיא נשמת חיים (ת"ז דף צו ע"א) מתפשטת במדות להחיותם, ואינה שורה במדות אלא התפשטות דעת ובינה בתוכם, כמו שפי' מורי ע"ה באדרא. ולכן תלמידי חכמים האוחזים בתורה אוחזים בעיקרא ושרשא, כי התורה היא פנימית יותר מכל המצות כמו שיתבאר במקומו, ומזונם החכמה, ואינה שורה אלא ברוחם ונשמתם לא בגוף עם היות שיאכל, ולכן הנשמה גוברת והגוף חלוש.

פ״בומפני שתלמידי חכמים עיקר מזונם הוא לנשמה כדפי', לכן יוכלו לעמוד ב' או שלשה ימים בלי אכילה כלל, שמזון התורה הוא מזונם, והוא הנותן להם קיום. ואם ימצא ענין זה בבעלי תשובה, נוכל לומר שכח התשובה הוא הזן אותם, כמ"ש בתיקונים (דף קיג ע"ב) שבעלי תשובה יש להם נשמה יתירה, והנשמה היתירה הזאת שהיא בכח התשובה יכולה לזון אותם שיעמדו שלשה ימים בלי אכילה, וגם מדת הצדיקים להסתפק במועט מטעם הנזכר.

פ״גוכלל הדרוש הנוגע לענין כוונה, הוא שיחשוב האדם בעת האכילה שהוא אוכל לפני המלך, ואכילתו היא נשפעת מהשלחן אשר לפני ה', ובזה לא יבא להיות גרגרן, שהרי דימו בזוהר השלחן התחתון לשלחן העליון, נמצא שכמו שמהשלחן העליון הנשמות העליונות והמלאכים ניזונים, כך נפשו ניזונת מהמזון העליון שנתגשם בשלחן התחתון הזה, והיינו (משלי יג, כה) צדיק אוכל לשובע נפשו.

פ״דויש הכרח לכוונה זו מהזוהר (פ' תרומה דף קנו ע"ב) בפסוק (תהלים טו, ה) תערוך לפני שלחן נגד צוררי, זה לשונו פתורא דבר נש מזכי ליה למיכל על פתורא אחרא בעידונא דההוא עלמא, כמה דאת אמר (שמ"ב ט, יג) כי על שלחן המלך תמיד הוא אוכל, ודוד מלכא הוה אמר תערוך לפני שולחן נגד צוררי, איסתדרותא דפתורא בההוא עלמין הוי, דהא כדין איהו עידונא וכסופא דנשמתא איתהנית בהו לעלמא דאתי, וכי פתורא אית לון לנשמתין בההוא עלמין, אין דהא מזונא וסיפוקא דעדונא אכלי בההוא עלמא כגוונא דמלאכי עילאי אכלי וכי מלחם עילאי אכלי, אין, עיין שם. עד כאן לשונו לעניננו.

פ״הועד"ה, באכילתו יכוין שאכילתו היא באה מהשכינה שממנה נשפע המזון למטה מהתחתונים שכל אכילה בעולם הזה. ועם היות שימצא אכילה למעלה - אכלו רעים (שה"ש ה, א), כבר תירצו בפרשת ויקרא (זוהר דף ד ע"א) מאן דאית ליה גרבי דחמרא אכילה בעי.

פ״ועוד אפשר לפרש בענין כונת האכילה, במה שאמרו ז"ל שהשלחן נקרא מזבח, אמרו בברכות (דף נד ע"ב) אמר רבי יהודה ג' דברים מאריכין ימיו ושנותיו של אדם, המאריך בתפלתו, והמאריך על שולחנו, והמאריך בבית הכסא, ופי' שם ראיה לכל אחד ואחד, ואמר טעם למאריך על שולחנו, דילמא אתי עניא ויהיב ליה, דכתיב (יחזקאל מא, כב) המזבח עץ שלש אמות גבוה, וכתיב (שם) וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה', פתח במזבח וסיים בשולחן, רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוויהו כל זמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על ישראל, ועכשיו שולחנו של אדם מכפר עליו, עד כאן לשונו. וכן אמרו רבותינו ז"ל אמר רבי אלעזר בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר עליו ועכשיו שאין בית המקדש קיים זכה שולחנו מכפרת עליו, שנאמר (ישעיה נז, ו) הלא פרוס לרעב לחמך, לא זכה ועניים מרודים תביא בית, פירוש באין הנכרים ונוטלין בחוזק, עד כאן לשונו. והנה לפי פשט המאמר אם בתחלת אכילתו ישים מגמת פניו שמהאכילה ההיא יתן ממנה לעני, הרי אכילתו היא מצוה והנפש נהנית מסעודה כזו, ועל דרך זה נוכל לפרש באופן ב' (משלי יג, כא) צדיק אוכל לשובע נפשו, שכאשר אוכל מכוון לעשות מצוה מהסעודה ההיא, כדי שתהיה נפשו שבעה מהמצוה.

פ״זוכבר האריכו בזוהר (פ' תרומה דף קנה ע"ב) במעלת המאכיל לעניים על שולחנו, אמרו ז"ל במאי זכי בר נש לאתעדנא בההוא עדונא עילאה, בשלחן דיליה, במה דאיהו מעדן על פתוריה נפשאן דמסכני, דכתיב (ישעיה נז, י) ונפש נענה תשביע, מה כתיב בתריה אז תתענג על ה', דאוף הכי קודשא בריך הוא רוי ליה בכל אינון עדונין דמשח רבות קודשא עילאה דנגיד ואיתמשך תדיר לההוא כבוד עילאה, עד כאן לשונו. והיינו לשובע נפשו, שכמו שהוא השביע נפש נענה גם כן נפשו תשבע מאור עליון.

פ״חאמנם תינח כשאפשר לזכות לעני, אמנם אם אדם הולך בדרך ואין עמו עני, או היכא דלא שכיחי עניים כמו בלילה שאין כל כך עניים לחזר, או במקום שאין עניים מצויים, מה תקנתו כדי שיהיה השלחן מזבח. ואפשר לומר שישער בדעתו שווי המאכל שהיה אפשר שיאכל אותו העני, ויתן לו דמים שיקנה העני בהם צרכי סעודה, וזו היא המצאה נכונה, ויבחר לתת פתו או מעותיו לעני שיהיה בו קצת דעת תורה, ושידע לברך ברכת המזון ושאר ברכות הנהנים, ואז הצדקה רצויה, כמו שנאריך במקומו.

פ״טאמנם המצאה זו היא מדרך השכל, ולא נאמר בגמרא אלא דילמא אתי עניא ויהיב ליה, שהעיקר שיתן מפרוסתו לעני, כדכתיב הלא פרוס לרעב לחמך, ממה שאתה אוכל. ועוד קשה שהעני עצמו שאין לו די ספוקו לבד, היאך יהיה השלחן שלו מכפר עליו.

צ׳ואפשר לתרץ במה שפירשו בזוהר (פ' תרומה דף קנג ע"ב) זה לשונו שלחן דכל בר נש איצטריך למהוי תדיר קמיה בשעתא דקא מברך ליה לקודשא בריך, הוא בגין דתשרי עליה ברכתא מלעילא, ולא יתחזי בריקניא דהא ברכאן דלעילא לא שריין באתר ריקניא, דכתיב (מל"ב ד, ב) הגידי לי מה יש לך בבית והא אוקמוה חבריא שלחן דלא אתמר עליה מלי דאורייתא עליה כתיב (ישעיה כח, ח) כי כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום, ואסור לברכא על ההוא שולחן, מאי טעמא בגין דאית שלחן ואית שלחן, שלחן איהו דקא מסדרא קמיה דקודשא בריך הוא לעילא, ואיהו קיימא תדיר לסדרא ביה פתגמי אורייתא ולאכללא ביה אתוון דמלי דאורייתא, ואיהו לקיט לון בגויה וכליל כלהו בגויה, ובהו אישתלים וחדי ואית ליה חדוה, ועל שולחן דא כתיב (יחזקאל מא, כב) זה השולחן אשר לפני ה', לפני ה' ולא מלפני ה'. שלחן אחרא אית דלא אית ביה חולקא באורייתא ולית ליה חולקא בקדושה דאורייתא, ודא איהו בלי מקום, דלית ליה חולקא בסטרא דקדושא כלום, בגין כן שולחן דלא איתמר עליה מלי דאורייתא איהו שולחן דקיא צואה, איהו שולחן דטעווא אוחרא, לית בההוא שולחן חולקא ברזא דאלהא עילאה. שולחן דמלי דאורייתא איתאמרו עליה, קודשא בריך הוא נטיל ההוא שולחן ושוי ליה לחולקיה, ולא עוד אלא סוריי"א רב ממנא נטיל אינון מלין ושוי דיוקנא דההוא שולחן קמי קודשא בריך הוא, וכל אינון מלין דאורייתא דאיתאמרו עליה סלקין על ההוא פתורא, ואתעתד קמי קודשא בריך הוא מלכא קדישא, משמע דכתיב זה השולחן אשר לפני ה', דאתעתד קמי קודשא בריך הוא, שולחן דבר נש קיימא לדכאה ליה לבר נש מכל חובוי.

צ״אזכאה איהו מאן דאלין תרין קיימין על פתוריה, מלי דאורייתא, וחולקא למסכינין מההוא שולחן, כד סלקין ההוא פתורא מקמיה דבר נש תרין מלאכין קדישין איזדמנן תמן חד מימינא וחד משמאלא, חד אמר דא איהו שולחן דמלכא קדישא דפלניא קא מסדר קמיה, מסדר יהא תדיר פתורא דא בברכאן עילאין ומשחא ורבו עילאה, קודשא בריך הוא ישרי עלוי, וחד אמר דא איהו שולחן דמלכא קדישא דפלניא קא מסדר קמיה, דא פתורא די עילאי ותתאי יברכון ליה, מסדר יהא האי פתורא קמי עתיק יומין בהאי עלמא ובעלמא דאתי. אבא כד הוו סלקין פתורא מקמיה הוה חפי ליה, והוה אמר סליקו האי פתורא בצניעו, דלא יהא בכיסופא קמי שלוחי דמלכא. שלחן דבר נש זכי ליה לעלמא דאתי, וזכי ליה למזונא דהאי עלמא, וזכי ליה לאשתמודעא לטב קמי עתיק יומין, וזכי ליה לאתוספא חילא ורבו באתר דאצטריך, זכאה איהו חולקיה דההוא בר נש בעלמא דין ובעלמא דאתי, עד כאן לשונו.

צ״בהרי שאמר שלחן דבר נש קיימא לדכאה ליה מכל חובוי, וזה ודאי על ידי עסק התורה בשולחן קודם ברכת המזון, שהרי אמרו שולחן דלא אתאמרו עליה מלי דאורייתא אסיר לברכא על ההוא שולחן, נראה דודאי מיירי קודם ברכת המזון. וגם מכאן הריסה למי שכתב שעל ידי ברכת המזון יוצאין על ידי חיוב אמירת דברי תורה בשולחן שאינו, כמבואר. ועד עתה לא דבר בחולקא דמסכינין, אלא אחר זה אמר זכאה איהו מאן דאלין תרין קיימין על פתוריה, וכבר פירשנו לעיל טבע מלת זכאה שרצונו לומר יותר משובח, נמצא כי בכל מקום שאין עניים, או הוא עצמו עני, יהיה שולחנו מזבח לכפר על עונותיו בעוסקו בתורה, וראוי שיקרא מזבח, שכמו שהמזבח נקרא מזבח מפני שזובחין עליו קרבנות, כן על ידי עסק התורה אדם זובח יצרו, כאומרו (סוכה דף נב ע"ב) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נימוח, וגם התורה מכפרת עונות יותר מכל הקרבנות, כמו שנאמר (שמ"א ג, יד) אם יתכפר עון בית עלי בזבח ומנחה, ופירשו (ר"ה דף יח ע"א) אבל מתכפר הוא בדברי תורה, שדברי תורה מעולין מכל הקרבנות, כדפי' בפרשת קדושים (דף פ ע"ב) עיין שם.

צ״גובמדרש רות (ה, טו) אמרו ז"ל (רות ג, ז) ויאכל בועז וישת ויטב לבו, למה וייטב לבו, שבירך על מזונו. דבר אחר וייטב לבו שאכל מיני מתיקה אחר המזון, שהיא מרגלת לשון לתורה. דבר אחר וייטב לבו שעסק בדברי תורה, שנאמר (תהלים קיט, עב) טוב לי תורת פיך, עד כאן לשונו, ואפשר דכלהו איתנהו.

צ״דגם אם הוא בעל תשובה יתודה קודם שיאכל, גם זה זובח יצרו, וכן כתב הרב רבינו יונה בספר היראה שבעל תשובה צריך להתודות קודם ולפשפש במה שעשה עד אותה שעה. ובזה לא יבוא להיות גרגרן, כי יחשוב בעונותיו אשר רבו, ושהוא אינו ראוי מצד עונותיו למזון ההוא, אלא מצד חסדו הגדול הזן לרעים ולטובים. וזהו ענין (פסחים דף קיח ע"א) שקשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, כדפי' בזוהר (פ' תרומה דף קע ע"א) שקשה לפני הקדוש ברוך הוא שהיא השכינה הדנה העולם לפרנסם מפני רוע מעלליהם. הרי בזה זובח יצרו, והשלחן יהיה לו מזבח כפרה.

צ״הגם כתב רבינו יונה (שם) שבעודו תאב לאכול יניח מתאותיו לכבוד הבורא. וגם זה זובח יצרו ומתכפר לו, כי בודאי זובח התאוה הגשמית, וכתיב (תהלים נ, כג) זובח תודה יכבדנני, ופירשו ז"ל (סנהדרין דף מג ע"ב) כל הזובח יצרו ומתודה מכבד להקדוש ברוך הוא בשני עולמות.

צ״וומכלל מאמר הזוהר שהעתקנו תראה מעלת הראשונים עליהם השלום, כי היו מחשיבים הדברים כפי רוחניותם לא כפי גשמיותם, שאמרו שהיו מכסים השולחן שיהיה בצניעות, וזה מפני רוחניות הקדושה שעליה, שהרי נעשה בסיס לקדושה שנאמרו עליו דברי תורה ושנתנו ממנו חלק לעניים, ורוחניות המצוה שנעשה על השולחן ההוא הוא שמעלין המלאכים, ושני המלאכים האחד כנגד התורה והב' חלק העניים, מה שהוא כנגד חלק העניים וכו' מברכו בברכות העולם מדה כנגד מדה, והיינו דקאמר מסדר יהא תדיר פתורא דא בברכאן עלאין. וכנגד התורה אמר דא שולחן דמלכא קדישא, שהוא התורה הקדושה שנשפעה ממנו ועולה עד למעלה מעלה, ולכך אמר מסדר יהא האי פתורא קמי עתיק יומין.

צ״זומה שאמר שבסוף המאמר וזכי ליה לאיתוספא חילא ורבו באתר דאיצטריך. הוא השכינה הצריכה התעוררות התחתונים ולפניה קשים המזונות כדפי', ולכן כיון שזה מייחד אליה התורה והצדקה, מוסיפין עליה כח מלמעלה, כי שתים אלו עיקרם בעץ החיים וכלם מצד הימין.

צ״חהתורה, פי' ברעיא מהימנא (פ' פנחס דף רמה בסופו) שאמר ששלחן הוא דין בצפון, וצריך לקשור אליה התורה שהיא מימין, זה לשונו אבל בסתרי תורה אוקמוה הרוצה להעשיר יצפין, יתן שולחן בצפון, הרי שלחן לשמאלא דאיהו דין, בעי לקשרא ביה ימינא דאיהו אורייתא דמחסד איתיהיבת דאיהו רחמי, ימין ה', עד כאן לשונו. ובזוהר (פ' עקב דף רעג) פירשו בענין זה, דאורייתא איהי ידו"ד מימינא פתורא אדנ"י משמאלא, נמצא שהכוונה יחוד הב' שמות יאהדונק"י, אז תקרא וה' יענה (ישעיה נח, ט).

צ״טוכן הצדקה היא עץ החיים, מבואר בפרשת בחוקותי (דף קיג ע"ב), וכמה מקומות אחרים, ובמקומו נעתיק לשונו. ושם (זוהר פ' בשלח דף סב ע"א) שהצדקה שהיא גמילות חסדים מצד החסד, אמרו ז"ל מזונא דהוא עילאה מניה, ההוא דהוא דקיקא יתיר, ואתא מאתר דדינא שריא, ואיקרי צדק, ודא הוא מזונא דמסכני, ורזא דמלה מאן דאשלים למסכנא אשלים ליה את חד, ואיתעביד צדקה, ורזא דא גומל נפשו איש חסד, גמילות חסדים משמע, דהא בדינא שריא ואשלים ליה חסד, כדין הוא רחמי, עד כאן לשונו.

ק׳נמצא כי על ידי שתי מצות אלו נותן כח למעלה, ובזה נפרש פירוש שלישי צדיק אוכל לשובע נפשו, לתת שובע לנפשו העליונה על ידי התורה והצדקה, על דרך שפירשו בזוהר (שם פ' תרומה דף קכח ע"ב) צור לבבי וחלקי (תהלים עג, כו), וטוב לב (משלי טו, טו), וייטב לבו (רות ג, ז), כלהו בקודשא בריך הוא קאמר, גם כן נאמר שנפשו להקדוש ברוך הוא קאמר, והיינו לאתוספא חילא ורבו לאתר דאיצטריך, כדפרישנא.

100

ק״אעוד שמעתי דרך אחר שיהיו כל סעודותיו לשם מצוה, והוא שיעשה על דרך שהיה עושה שמאי הזקן, שאמרו עליו שכל ימיו היה אוכל לכבוד השבת, כיצד, מצא בהמה נאה אומר הרי זו לכבוד שבת מצא אחרת נאה הימנה וכו' (ביצה דף טז ע"א), נמצא בהמצאה זו שסעודתו מצוה, שלפעמים יצטרך למנוע מתאוותיו מפני כבוד השבת, כגון אם לא מצא אחרת נאה ממנה.

101

ק״בוצריך להבין כי מה שבח הוא זה, כי לכאורה יותר טוב היה שיניח את הראשונה ואת השניה לשבת, ומה תועלת באוכלו את הראשונה שהיתה לכבוד שבת. וגם אם לא היה מזדמן לו אחרת נאה הימנה, נמצא שלא היה אוכל לכבוד השבת, והיה ראוי שיאמר שכל ימיו היה מזמין לשבת.

102

ק״גאבל לפי האמת אינה קושיא, שבודאי אם לא היה מספיק לו הבהמה השניה לשבת ודאי שהיה מניח שתיהם, אלא ודאי שהיה מספיק לו השניה, ולכך אוכל את הראשונה.

103

ק״דוטעם למציאות הדבר הוא במה שאמרו במכילתא (פ' יתרו), בענין (שמות כ, ח) זכור את יום השבת לקדשו, תהא זוכרו מאחד בשבת, שאם יתמנה לך מנה יפה תהא מתקנו לשם שבת, והעתקנו שאר לשונו לעיל פרק ב, וזו היתה סברת שמאי הזקן. וכן אמרו שם בגמרא, תניא נמי הכי בית שמאי אומרים מחד בשביך לשבתיך, ובית הלל אומרים (תהלים סח, כ) ברוך ה' יום יום יעמס לנו, ופירש רש"י עליו השלום, מחד בשביך לשבתיך, מאחד בשבת שלך תן לבך לשבת הבאה, וכבר פירשנו שם (פ"ב) טעם למציאות הדבר לזכירת השבת בכל יום, וטעם ההוא יספיק על מציאות ההזמנה, אבל לענין האכילה נוכל לומר במה שפי' שם כי אין אכילת האדם בשבת שוה לאכילתו בחול, כי אכילת שבת נקרא ענ"ג, והוא סוד "עדן "נהר "גן, שנאמר (ישעיה נח, יג) וקראת לשבת ענ"ג, והוא מצוה. והנה בהזמינו באחד בשבת מנה לשבת, הרי חלה עליה קדושת שבת, ובמוצאו אחרת נאה ממנה לשבת ואוכל הראשונה, נמצא מזכך אכילתו בקדושת אכילת שבת שהיא אכילה רוחנית והיא מצוה, ואחד מן הדברים המצילים את גוף הצדיקים שלא תשלוט עליהם רימה במיתתם, היא שלא יהנו אלא מסעודת מצוה וסעודות שבתות וימים טובים, ולפחות יהנה זה שלא יאמרו טול מה שבחרת, שהרי לא נהנה אלא מסעודת מצוה שהיא שבת.

104

ק״הואם תאמר, ואם לא יזדמן לו מנה נאה נמצא שלא יאכל לכבוד שבת. ויש לומר שמחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה (קדושין דף מ ע"א), ולזה הביא תניא נמי הכי מחד בשביך לשבתיך, ופירש רש"י ז"ל תן לבך לשבת הבאה, ולא אמר שיבקש על כל פנים להזמין לשבת, אלא שיתן אל לבו שהמנה הראשונה שיזדמן לו שתהיה לשבת.

105

ק״ווענין זה הוא ממש מה שפירשו במכילתא זכור, שהזכירה היא בלב, שלא ישכח מלבו ענין השבת, מפני רמיזתו אל עולם שכלו ארוך לעולם שכלו שבת, ואפילו כשלא נזדמן לו אלא אחד, בהזמנתו אותה לשבת הוא אוכל לשם שבת, שכיון שהיה אפשר לו שיאכל אותה ולא יניח אותה לכבוד שבת, נמצא אוכל אכילה לשם קדושת שבת, וכן בהזמינו השניה לשבת ואינו אוכל אותה, נמצא אוכל את הראשונה לשם כבוד שבת שהרי הניח השנית. ונמצא בזה סוף המעשה תחלת המחשבה, כי במחשבה העליונה קדם תחלה שבת ואחר כך ששת ימי המעשה, אבל בסוף המעשה אז נתגלה תחלת המחשבה, ולכן בכל יום ויום השבת קודם במחשבתו ונותן אל לבו לאכול לכבוד השבת כדפי'.

106

ק״זוגם בהיות האדם נותן מסעודתו לעני הרי סעודתו מצוה, וכן היה עושה רבי תנחום כדפי' במדרש ויקרא רבה (פ' בהר לד, ה) פסוק וכי ימוך (ויקרא כה, לה), זה לשונו כך היה רבי תנחום ברבי חייא עושה, בשעה שאמו לוקחת לו ליטרא אחת של בשר מן השוק היתה לוקחת לה שתים, אחת לעניים ואחת לו, על שום (קהלת ז, יד) גם את זה לעומת זה עשה האלהים, עניים ועשירים, כדי שיהיו זכין אלו לאלו, לפיכך משה מזהיר את ישראל וכי ימוך אחיך, עד כאן לשונו.

107

ק״חוהנה בזה יהיה האדם ניצול שלא יהפך כריסו על פניו בקברו לאחר ג' ימים, שאמרו בזוהר (פ' ויקהל דף קצט ע"ב) זה לשונו לאחר תלתא יומין ההוא טינופא אתהפך על אנפוי ואומר לו טול מה דיהבת בי, אכלת ושתית כל יומא ולא יהבת למסכיני, וכל יומך הוו כחגין ומועדין, ומסכינין הוו כפנין דלא אכלו בהדך, טול מה דיהבת בי, הדא הוא דכתיב (מלאכי ב, ג) וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם, והא אוקימנא, עד כאן לשונו.

108

ק״טובזוהר (פ' ויקהל רף ריח ע"א) פירש שבששת ימי החול השכינה נהנית מברכת המזון, אמנם בשבת השכינה נהנית מעצם הסעודה שאדם מתענג, שכל מה שאדם מתענג בשבת עושה מצוה, ועד"ה גם כן נפש צדיק אוכל לשובע נפשו, שתשבע נפשו שהיא השכינה מברכת המזון, זה לשונו רבי יוסי פתח ואמר (רות ג, ח) ויאכל בועז ויישת וייטב לבו, מהו וייטב לבו דבריך על מזוניה ואוקמוה, ודא הוא רזא דמאן דמברך על מזוניה דא אוטיב ללביה, ומאן איהו דכתיב (תהלים כז, ח) לך אמר לבי, וכתיב (שם עג, כו) צור לבבי וחלקי, בגין דברכת מזונא חביבא קמי קודשא בריך הוא, כל מאן דבריך על שבעא אוטיב וחדי לאתר אחרא, וסימנך סעודתי דשבת באתר אחרא איתהני מההיא ברכה דשבעא, מאי טעמא בגין דמזונא איהו קשי קמי קודשא בריך הוא ההוא אתר, וכיון דבר נש אכיל ושתי וקא מברך ההיא ברכתא סלקא ואיתהני מאינון מלין דשבעא, ואישתכח דאיתהני ממזונא מתתא ומלעילא, ודא איהו רזא דמן חבריא, רזא בחול לא איתהני אלא מאינון מלין דסלקין מגו שבעה, וכלהו מתעטרן ורוון ושבעין בחדו, וההוא אתר אתהני מנייהו. בשבת איהו רזא אחרא, במזונא ממש, ובההוא חדוה דמזונא דמצוה דשבת אוקמוה.

109

ק״ימאן דמברך לקודשא בריך הוא מגו שבעא, בעי לכוונא לביה ולשואה רעותיה בחדוה, ולא ישתכח עציב אלא דיברך בחדוה ברזא דא, ולישוי רעותיה דהא איהו יהיב השתא לאחרא בחדוה בעינא טבא, כמא דאיהו מברך בחדוה ובעינא טבא הכי יהבין ליה בחדוה ובעינא טבא, ובגין כך לא ישתכח עציב כלל, אלא בחדוה ובמלין דאורייתא, וישוי לביה ורעותיה למיהב ברכה דא ברזא דאצטריך.

110

קי״ארזא הכא, ארבע רתיכין שליטין בארבע סטרין אתזנו מההיא ברכתא דשבעא, ובאינון מלין דברוך אתה איתהני ואתרבי ואתעטר ביה, ומאן דמברך איצטריך רעותא בחדוה ובעינא טבא, ועל דא (משלי כב, ט) טוב עין הוא יברך, והכא שפיל לסיפיה דקרא, כי נתן מלחמו לדל, דאי לא תימא הכי האי קרא לאו רישיה סיפיה ולאו סיפיה רישיה, אלא טוב עין כמא דאוקימנא, הוא יברך ודאי בעינא טבא ובחדוה, ולא איהו למגנא לברכא בחדוה, דהא מההיא ברכתא ומההוא חידו נתן מלחמו לדל, אתר לאיתזנא מכל סטרין, אתר דלית ליה מגרמיה כלום, אתר דאהני מכל סטרין ואיתכליל מכל סטרין, מלין אלין לא אתמסרו אלא לחכימין למינדע אורחא דאורייתא.

111

קי״בתא חזי, בועז טב עינא הוה, ותוקפא דמצחא לא הוה ביה לעלמא, מה כתיב (רות ג, ז) ויבא לשכב בקצה הערימה, רזא דכתיב (שה"ש ז, ג) בטנך ערימת חטים, מהכא אוליפנא כל מאן דמברך ברכת מזונא כדקא יאות בחדוה ברעותא דלבא, כד סליק מהאי עלמא אתר איתתקנא ליה גו רזין עילאין בהיכלין קדישין, עד כאן לשונו.

112

קי״גוכאשר תבין מ"ש ואשתכח דאיתהני ממזונא ומלעילא, שהוא על ידי מה שפי' בפרשת נח (דף ס ע"א-ע"ב) בפסוק (משלי ה, טו) שתה מים מבורך, תבין מתק צוף דבש צדיק אוכל לשובע נפשו. וכווננו להעתיק כל המאמר, מפני שבו מבואר כוונת ברכת המזון במ"ש רזא הכא, ארבע רתיכין שלטין בארבע סטרין אתזנו מההוא ברכתא דשבעא וכו', ולכן שכרו בעולם הבא במה שאמר בסוף המאמר אתר איתתקנא ליה גו רזין עילאין בהיכלין קדישין. גם מ"ש שיברך בעינא טבא, יובן עניינו במה שאמר באידרא (פ' נשא דף קל ע"א) שטוב עין הוא באריך עיין שם, ולזה צריך עינא טבא ורעותא וחדוה, כדי להשפיע מג' ראשונות.

113

קי״דוהנה אם יכוון האדם בתחלת האכילה שהוא אוכל כדי לברך למקום הצריך ברכה כדי שתושפע מלמעלה, שהוא במשל המינקת, כאשר יש לה למי שתינק ירבה החלב בדדיה, גם זו כוונה נכונה, והוא על דרך מה שפירש בזוהר (פ' בשלח דף סב ע"א) שחייב אדם לשאול מזונותיו בכל יום, שכיון שהוא שואל גורם שיושפעו המזונות מלמעלה כדי שישפיעו לו, וכבר נודע שהמזונות הם תלויים במזל, כאומרו (מו"ק דף כח ע"א) בני וחיי ומזוני וכו' אלא במזלא תליין וכו', אמר זה לשונו רבי יוסי פתח (תהלים קמה, טז) פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון, מה כתיב לעילא עיני כל אליך ישברו, כל אינון בני עלמא מצפאן וזקפאן עיינין לקודשא בריך הוא, בגין כך כל אלין בני מהימנותא בעאן בכל יומא ויומא לשאלא מזונייהו מקודשא בריך הוא, ולצלאה צלותהון עליה, מאי טעמא בגין דכל מאן דמצלי צלותיה לגבי קודשא בריך הוא על מזוניה גרים דיתברך כל יומא על ידי ההוא אילנא דמזון לכלא ביה, וטעמא דמלה ברוך ה' יום יום (תהלים סח, כ), אף על גב דאשתכח עמיה בעי למישאל קמי קודשא בריך הוא, ולשאלא צלותא על מזונא כל יומא, בגין דישתכחון עמיה ברכאן כל יומא ויומא לעילא, ועל דא לא ליבעי ליה לאיניש לבשלא מזונא מן יומא ליומא אחרינא, ולא לעכב מן יומא ליומא אחרא, הדא הוא דכתיב (שמות טז, ד) ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו, בר מערב שבת לשבת, כמא דאוקימנא, וכדין דישתכח קודשא בריך הוא מלא ברכאן בכל יומא, וכדין כתיב פותח את ידיך וגו', מאי רצון ההוא רצון דאישתכח מעתיקא קדישא ונפיק מניה רצון לאשתכחא מזוני לכלא, ומאן דשאיל מזוני בכל יומא ויומא הוא איקרי ברא מהימנא, ברא דבגיניה משתכחן ברכאן לעילא, עד כאן לשונו.

114

קי״ההרי שאמר וכדין אשתכח קודשא בריך הוא מלא ברכאן בכל יומא, ועד"ה הוא ענין ברכת המזון שגורם השפעת הברכות לשכינה. ואגב מבואר מעלת השואל מזונותיו בכל יום שהוא נקרא בן, ודרך הבן לאהוב את אביו, והאהבה היינו שהוא גורם השפעת הברכות למעלה.

115

קי״וועוד פי' לקמיה שעל השואלים מזונותם בכל יום מהקדוש ברוך הוא נאמר (תהלים קמז, יא) רוצה ה' את יראיו את המיחלים לחסדו, ואמרו ז"ל בקיצור ומאן אינון יראיו דאפיק לון האי רצון, הדר ואמר את המיחלים לחסדו, אינון דמצפאן ומחכאן בכל יומא ויומא למבעי מזונייהו מן קודשא בריך הוא, משמע דכתיב את המיחלים לחסדו, עד כאן לשונו.

116

קי״זועוד בזוהר (פ' מקץ דף קצט ע"ב) פתח ואמר קרא אבתריה (משלי כח, כ) איש אמונות רב ברכות, דא הוא דהימנותא דקודשא בריך הוא ביה, כגון רבי ייסא סבא דאף על גב דהוה ליה מיכלא דההוא יומא למיכל, לא הוה מתקין ליה עד דשאיל מזוניה קמי מלכא קדישא, לבתר דצלי צלותיה ושאיל מזוניה קמי מלכא כדין הוה מתקין, והוה אמר תדיר לא נתקין עד דינתנון מבי מלכא, עד כאן לשונו.

117

קי״חויש משתבשין ואומרים שברכת ברך עלינו היא כלל שאלת המזונות, ומהמאמר הזה יש ראיה לנגדה, שהרי אמר לבתר דצלי צלותיה ושאיל מזוניה, נראה שענין התפלה הוא ענין בפני עצמו, ושאלת המזונות בפני עצמו.

118

קי״טוכיוצא בזה אמרו במדרש תנחומא (בשלח כ), וכן במכילתא על פסוק (שמות טז, ד) הנני ממטיר לכם וגו' דבר יום ביומו, אמרו ז"ל מי שברא יום ברא פרנסתו, מכאן היה רבי אליעזר המודעי אומר כל מי שיש לו מה יאכל היום ואומר מה אוכל למחר הרי זה מחסרי אמנה, עד כאן לשונו. וכן אמרו במסכת סוטה (דף מח ע"ב) פסקא ופסקו אנשי אמנה, אמר רבי יצחק אלו בני אדם המאמינים בקודשא בריך הוא. תניא רבי אליעזר הגדול אומר כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר, אינו אלא מקטני אמנה, והיינו דאמר רבי אלעזר מאי דכתיב (זכריה ד, י) כי מי בז ליום קטנות, מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנם לעתיד לבא, קטנות שהיה בהם שלא האמינו להקדוש ברוך הוא, עד כאן לשונו. ופירש רש"י ע"ה שמאמינים בהקדוש ברוך הוא, לוותר ממונם לנוי הדור מצוה ולצדקה ולהוצאת שבתות וימים טובים. שיתבזבז שולחנם לעתיד לבא, שאין מקבלים שכר שלם, והכי משמע כי מי בז ליום הבא את הצדיקים, קטנות קטני אמנה, עד כאן לשונו.

119

ק״כוכשם שאין לאדם לאכול עד שיתפלל על מזונו כך אין לו לאכול עד שיעסוק בתורה וילמוד השעה הקבועה ללימודו, וכן פי' רבותינו ז"ל במדרש במדבר רבה פרשת נזיר על פסוק (קהלת י, יז) אשריך ארץ שמלכך בן חורין, ופי' על העוסק בתורה שנקרא בן חורין שהתורה נקראת חירות, ואמר אחר כך ושריך בעת יאכלו - שקובעים עתים לתורה ואחר כך אוכלים, לקיים מה שנאמר (קהלת ט, ז) לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה האלהים את מעשיך, הדא הוא דכתיב אחריו (שם י, יז) בגבורה ולא בשתי, בגבורה של תורה ולא בשתיה של יין, עד כאן לשונו לעניננו.

120

קכ״אועם היות שפירשנו כוונת האכילה דרך כלל, נשאר עוד לבאר דרך פרט, שהרי אנו חייבים ליחד למעלה בכל הדברים, כענין וכל מעשיך יהיו לשם שמים (אבות פ"ב מי"ב), וכן בכל דרכיך דעהו (משלי ג, ו), כדפי' בשער האהבה. וזו היתה מעלת האבות, שאפילו במעשים הגשמיים היו מיחדים, והראיה מענין באר המים שחפרו אברהם ויצחק שפירש בזוהר (פ' תולדות דף קמא ע"א) שהיה ענינם כמו מצות תפלין לנו, עכ"ל, עיין שם. וכן יעקב בענין המקלות שפצל ברהטים, שפירש בזוהר (פ' ויצא דף קסב ע"א סתרי תורה) שהיה כוונתו הנחת תפלין, זה לשונו יעקב שלימא נטל אינון מקלות, תפלין דרישא, ברהטים אתרי ודוכתי לריוח תפלין, עד כאן לשונו. וכן במציאות האכילה בפרטיה יש יחוד גמור כמו שנבאר.

121

קכ״בוהרב רבינו בחיי ז"ל כתב בספר שולחן של ארבע (שער שני) בענין האכילה דבר נאות אל הייחוד, זה לשונו כבר ידעת כי אין קיום הנפש באכילת הגוף, ואין פעולותיה נגלות אלא על ידי הגוף, ומזה תבין ענין הקרבנות שהוא מסתרי תורה שכתוב בהם (במדבר כח, ב) לאישי ריח ניחוחי, וכי כח הנפש העליונה מתרבה ונוסף באישים באכילתם הקרבנות, וכן אמרו רבותינו ז"ל את קרבני לחמי לאשי, יכול לחמי, תלמוד לומר לאישי, לאישי אתם נותנים, וזה מפני התקשרות הנפש במדות נקשרות כוחות הנפש עם כוחות הגוף, והבן פסוק שהזכיר נעים זמירות (תהלים קג, א) ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו, ייחד הנעלמה לנעלם והנגלה לנגלה, וקנין זה כי כחות הנפש אינם מתגלים ובאים לידי פעולה אלא על ידי הגוף, אם כן הגוף הוא צורך גדול לפרסם מעלת הנפש ושלימותה. וצריך שתדע כי אין אכילתו של אדם אלא דמיון, איננו דבר אמתי ולא פעולה ודאית, כי הוא דבר כוזב וענין משתנה, ועובר באברים האמצעיים בסבה אחר סבה, אך הרעיונים הזכים בחכמה ובדבקות המחשבה באור השכל בחכמת החכמה היא האכילה הקיימת הודאית, כענין שדרשו רבותינו ז"ל (ויק"ר כ, ו) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו (שמות כד, יא), רבי יוחנן אמר אכילה ודאית, שנאמר (משלי טז, טו) באור פני מלך חיים.

122

קכ״גואמר לקמיה לכן יצטרך כשיאכל שיפנה מחשבתו ותהיה משוטטת בהקדוש ברוך הוא על כל לוגמא ולוגמא, כענין שכתוב ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו, וזה דומה למה שדרשו חכמים ז"ל (בר"ר יד, יב) כל הנשמה תהלל יה (תהלים קנ, ו), על כל נשימה ונשימה תן לו הלול, ותוכל ללמוד זה מדור המדבר כי בהיותם אוכלים המן היתה כוונתם משוטטת בשכינה ומתכוונים בענוה, כי על כן חייבה החכמה שיהיה שיעור מזונם עומר שהוא עשירית האיפה, כלומר אחד מעשר באיפה, כטעם מצות המעשר, שהרי כשימדוד אדם ט' מדות ויפריש הי', יתבוננו החכמים להתבונן בעשירית, שהיא המדה הנותנת טרף לביתה ומספקת מזון לכל נברא מעלה ומטה, ומטעם זה אמרו (ברכות דף מז ע"ב) ט' וקטן מצטרפין, כלומר מצטרפין בברכה על המזון לברך נברך לאלהינו, והוא האדון המספיק מזון לכל בריה.

123

קכ״דואמר עוד לקמיה נמצאת למד, כי כשאדם עומד על שולחנו והוא אוכל על המחשבה הזו, הנה האכילה ההיא ענין גופני ופעולה טבעית, והנה היא חוזרת לעבודה עליית שכליית, וזה טעם שכתוב (משלי ג, ו) בכל דרכיך דעהו, כאשר הזכרתי, ואם כן הרי אכילתו נחשבת עבודה גמורה כאחת מן העבודות האלהיות או כמצוה אחת מן המצות, עד כאן לשונו לעניננו. וקצרנו לשונו המצטרך אל כוונתנו, ודלגנו הבלתי מוכרח.

124

קכ״הוהנראה לנו כפי הנכלל מדברי הרשב"י ע"ה בזוהר וברעיא מהימנא, הוא כי צריך לכוון שהמזון נשפע מצד הימין אל מדת צדיק, והצדיק משפיעו לצדק, מזון מצד ימין, כן פי' בזוהר (פ' תרומה דף קסח בסופו) בענין על הארץ ועל המזון, אמר זה לשונו על הארץ, איהי ארץ החיים, ועל המזון, דא איהו חסד, הא כלילו דא בדא בדבקותא חדא, עד כאן לשונו.

125

קכ״וושם (פ' ויחי דף רמ ע"א) בענין (שופטים יד, יד) מהאוכל יצא מאכל, פי' שמצדיק שנקרא אוכל יצא מאכל אל המדה התחתונה שהיא השכינה, זה לשונו פתח ואמר מהאוכל יצא מאכל ומעז יצא מתוק, האי קרא אסמכתא אית לן ביה, מהאוכל דא צדיק, דכתיב (משלי יג, כה) צדיק אוכל לשובע נפשו, צדיק אוכל ודאי ונטיל כלא, אמאי, לשובע נפשו, למיהב שובעא לההוא דאיקרי נפשו דאיקרי דוד. יצא מאכל, דאלמלא ההוא צדיק לא יפוק מזונא לעלמין ולא יכיל עלמא לאתקיימא ביה, עד כאן לשונו. ונראה לי כי מאכ"ל עולה צ"א כמנין ב' שמות מתייחדים בצדיק, וכן המזון נשפע מסוד היחוד, כדפירש בזוהר (פ' ויחי דף רמ ע"א) על פסוק (תהלים קד, טו) ולחם לבב אנוש יסעד, שמלת ולחם הוא כענין ו"ה, עיין שם.

126

קכ״זועוד שם (זהר פ' ויקרא דף יא ע"ב) בענין פי' שם שד"י בצדי"ק, פי' שנקרא שד"י מפני שנותן די סיפוק מזון לעולמות, זה לשונו תשיעאה שדי, דאמר לעלמא די, דהא די סיפוקא הוא, וסיפוקא לא אתי לעלמא אלא מן צדיק דאיהו יסוד עולם דאמר לעולם די, עד כאן לשונו.

127

קכ״חאם כן צריך לכוון, שכמו שמדת צדיק העליון אוכל לתת שובע לנפשו העליונה נפש דוד, כך הוא לוקח השפע מצדיק מצד הימין וממדת צדק לתת קיום לנפשו התחתונה שהיא חלק מהשכינה, והוא על דרך שפי' בזוהר פרשת וירא (דף ק ע"ב) אשר לא נשא לשוא נפשו (תהלים כד, ד), נפשי כתיב, והעתקנו לשונו בשער האהבה (פי"א).

128

קכ״טובזה נבין מה שהיה אומר הלל ע"ה לתלמידיו באו ונגמול חסד עם האכסנאי, ואמר שהיא נפש העניה, והעתקנו בשער האהבה (פי"א). והיינו כי השפעת המזון מצד החסד, ולכך יקרא גמילות חסדים.

129

ק״לוהנה הנפש שוכנת בלב כדפי' בתיקונים (דף מט ע"א), והעתקנו לשונו לעיל פרק א, נמצאת הנפש דין בבחינתה זו השוכנת בלב שהוא אש, ולכן צריך להשפיע לה המזון מצד הימין ולהשקיט דיניה, שהרי ביום התענית שאין מזון, האדם מתיך חלבו על ידי חום הלב. ואחר כך יזכור לתת לה מזון לאכול לאש השורה על ראשו, סוד (דברים ד, כד) כי ה' אלהיך א"ש אכלה, ומהו אכילתו התורה והמצות, והוא (קהלת ט, ח) ושמן על ראשך אל יחסר, כדפי' לעיל שער האהבה (פ"ד), ולכך יעסוק בתורה קודם ברכת המזון כדפי', וברכת המזון היא מצות עשה, ובזה האש העליון אוכל, והוא מה שהחמירו בפרשת ויקהל (דף ריח ע"א-ע"ב) בענין ברכת המזון מפני שהוא תיקון אל השכינה.

130

קל״אועוד יכוין במה שפי' ברעיא מהימנא (דף רלו ע"א) כי נצח והוד נקראים טוחנות מצד הימין, ונקראים ב' ווין מן וושט מצד השמאל, זה לשונו נצח והוד תרין פלגי גופין אינון, כגוונא דתרין תאומין, ובגין דא אתקריאו שחקים, תרווייהו כחדא, ו"ו אינון מן וושט מסטרא דשמאלא, ואינון תרין טוחנות דסטרא דימינא, עד כאן לשונו לעניננו. ואפשר שיקרא טוחנות מצד הימין, ששם ל"ב שבילין, וטוחנות בכלל הל"ב יתברר הפסולת מתוך האוכל, עיין בפרשת פקודי. ואפשר שיקראו שני ווין מן וושט, מפני שב' עורות יש לו לוושט החיצון אדום והפנימי לבן. והנה יכוין כמו שלמעלה קודם שיבא השפע אל צדיק וצדיק, יוכן על ידי הטוחנות ועל ידי הוושט, כן הוא יטוחן על ידי הטוחנות ובולע על ידי הוושט, לתת קיום לנפשו כדפי'.

131

קל״בוהנה ישתנה האדם התחתון מהאדם העליון בבחינה אחת, והוא כי האדם העליון נשפע שפע העליון בו מן המוח ללב ומן הלב לכבד, כדפי' בזוהר (פ' תרומה דף קנג ע"א), אמנם האדם התחתון יצטרך לזכוך המאכל על ידי האצטומכא, ויבא המזון לכבד, והכבד מחלק מזון לכל האברים, ומקריב מבחר הדם ללב, ומבחר מובחר מהכל עולה אל המוח, שהם העשנים מהמזון שהוא הדקות. והטעם לזה, כי האדם מפני גשמיותו צריך ב' בחינות, בתחלה שיבא השפע גם לפיו ויטחנו עד שיזדכך על ידי כל הכלים האמורים, ואחר כך מלמטה למעלה יעלה ללב ולמוח כדפי'. אמנם למעלה הוא הפך, כי למעלה במוח הוא דק הרבה, וצריך שירד ממדריגה למדריגה עד שיתעבה ויהיה ראוי לשיוכלו התחתונים לקבלו. ואין בחינה לחזרת המזון מלמטה למעלה אלא ביום התענית, שהאדם התחתון כבר המזון נעכל ונקרב הדם הגשמי ללב, ואחרי כן שכבר נעכל, אדם מקריב חלבו אל הכבד העליון שהיא המדה העשירית, ומשם אל הלב, ומשם אל המוח (זוהר שם), ובענין התענית נבאר עניינם.

132

קל״גומורי ע"ה כתב במצות ואכלת ושבעת (דברים ח, י), שיכוון בענין האכילה קשר כל הקדושים מלמטה למעלה בסוד (במדבר כח, ב) אשה ריח ניחוח לה'. ואני מוסיף, שכשם שהגוף נבנה מד' יסודות, והמאכל נותן כח לד' יסודות הגשמיים, כך כיון שהנפש יסודה ד' אותיות ידו"ד סוד (יחזקאל לז, ט) מד' רוחות בואי הרוח, שפי' בזוהר (פ' שמות דף יג ע"ב), גם כן היא נהנית מהמאכל ההוא, ולכך בברכת המזון ד' ברכות כנגד ד' רתיכין שליטין, שפי' בזוהר, והעתקנו לשונו לעיל.

133

קל״דעוד ראוי לכוון באכילה, שכל דבר שהוא אוכל יש פנימיות קדושה, ומוץ ותבן מעורב בו מצד חטא אדם הראשון, ועל ידי הטחינה נברר, ונפשו נהנית מהפנימיות שבו ונעשה דם, ומוץ ותבן שבו נעשה מותר להשפיע לחיצונים, וכיון שהוא מסריח בודאי שנברר הטוב שהיה בו ונשאר פסולת להשליך אותו לחוץ, ולכך המשהא נקביו עובר משום (ויקרא יא, מג) ולא תשקצו את נפשותיכם כדפי' ז"ל (מכות דף טז ע"ב).

134

קל״הועוד כאשר יקח מהשלחן איזה דבר בידו הימין לברך, יכוין שמעלה אותו מעלמא דנוקבא לעלמא דדכורא. ובשתיתו המים יכוין לקרר דין הלב והאצטומכא, שהמים נשפעים מחסד, ומי"ם עולים צ' ועם התיבה צ"א כמנין יאהדונק"י, נמצא שהם יחוד ב' שמות מצד החסד. ועוד יכוין בד' שמות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן שיש בהם ט' יודין כמנין מי"ם, ויש עוד בזה סוד. וכל המים באים אל הריאה, וסוד הריאה פי' בזוהר (פ' פנחס דף רלו ע"א) שהם השרפים, והשרפים הם בכסא, כדכתיב (ישעיה ו, ב) שרפים עומדים ממעל לו שש כנפים לאחד, ופי' בתקונים (דף כו ע"א) שהוא סוד שם מ"ב, שיש שש אותיות לכל שם ושם, והשרפים עומדים לקרר אש הלב שהוא השכינה שהוא דין.

135

קל״ווהמתנהג באכילתו על דרך שכתבנו נמצא שהוא כעומד לפני הקדוש ברוך הוא, ולא יבא להיות בשולחנו בלען, שהוא עומד לפני המלך העליון ולא יבא להקל ראשו, וימשיך עליו ענוה ויראה, ואז אין אכילתו למלא תאוותו, כי האוכל למלאת תאוותו הוא מסלק ממנו המורא והבושת ומושך עליו תאוה החיצונית, ואז כל אכילתו צד יצר הרע להלהיבו ולהחטיאו, מה שאין כן החושב שאוכל לפני הקדוש ברוך הוא ושאין מחיצה מפסקת בינו לבין הקדוש ברוך הוא, שהרי הוא עומד ומברך ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם, כמדבר לנוכח עם חבירו, וראוי להשגיח במה שמוציא מפיו ואל יסלק ממנו המורא.

136

קל״זוראוי לחשוב בחסדו הגדול שהטיב עמו להשפיע לו המזון ההוא, שמצד מעשיו לא היה ראוי למזון, כי הנפש החוטאת היא תמות (יחזקאל יח, ד), אלא חסדו הוא הזן לרעים ולטובים.

137

קל״חוכאשר יחשוב במעשיו הרעים לא יבא להתענג בששת ימי חול, כמו שנאמר (איוב ג, כד) כי לפני לחמי אנחתי תבא, ואלו הם דברי השכינה כשהיא כביכול בגלות, ובששת ימי חול שהיא נקראת עניה יתנהג באכילתו כמו עני, וזה נקרא (תהלים קמו, ה) שברו על ה' אלהיו, ודיו לעבד להיות כרבו, אבל ביום שבת יתענג, כי בענוגו מקיים מצות וקראת לשבת ענ"ג (ישעיה נח, יג), ואין גלות בשבת, ויכוון שכל ענוגו נשפע למעלה בסוד *עדן *נהר *גן, שפירש בזוהר פרשת יתרו.

138

קל״טגם ראוי להתנהג בענין האכילה בשעת מיוחדת, דהיינו שעה ששית, זמן סעודת תלמידי חכמים כדפירשו ז"ל (פסחים דף יב ע"ב). והטעם לזה הוא כי מדת היום הוא תלמיד חכם, נחלק חציו לחסד וחציו לגבורה, וחלק החסד הם שש שעות הראשונות, ולכן תלמיד חכם האוחז בקו האמצעי אוחז בסוף החסד קודם שיתחיל צד הגבורה, שהוא מה שבין זה לזה. ובשעות הקודמות יכוין לתת מזון לנשמתו כדפי' לעיל, דכתיב (משלי יג, כה) צדיק אוכל לשובע נפשו, אחר שנפשו שבעה מהתורה.

139

ק״מובאיכות המזון יתנהג על פי התורה, שאמרה (שמות טז, ח) בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע, ופירש רש"י ז"ל בשר לאכול ולא לשבוע, למדה תורה דרך ארץ שאין אוכלין בשר לשבוע. ומה ראה להוריד לחם בבקר ובשר בערב, לפי שהלחם שאלו כהוגן שאי אפשר לאדם בלא לחם, אבל בשר שאלו שלא כהוגן שאפשר להם בלא בשר. ומאמר זה הובא ביומא (דף עה) ואמר שם מכאן למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא בלילה, עד כאן לשונו. וכל הדברים האלו יש להם רמז וסוד, כי הבשר שהיא אדומה רמז למדת הדין, ראוי שיאכל בלילה שהיא מדת הדין, ולחם בבקר שהוא מדת יום, רחמים.

140

קמ״אונוכל לומר, שאף על פי שאמר שלא יאכל בשר אלא בלילה, לאו דוקא לילה, אלא הוא הדין מפלג המנחה ואילך חשוב לילה אליבא דרבי יהודה להתפלל ערבית והילכתא כוותיה, דהא אמרו בברכות (דף כז ע"א) מאן דעבד כמר עבד ומאן דעבד כמר עבד וכו'. ובזה ידוקדק לשון המקרא דקאמר בין הערבים תאכלו בשר, ולא קאמר בלילה. ומי שאינו מתענה, ודרכו לקום בחצות לילה לעסוק בתורה, דרך זה נאות אליו, שיש זמן לעיכול הבשר, ולא תתרבה לו השינה בקומה לעסוק בתורה.

141

קמ״בואחר שביארנו מהות כוונת האכילה והשתיה כפי מה שהורונו מן השמים, ומצאנו בספרים, נבאר תיקוני השלחן שהם י' דברים שפי' במדרש רות (זו"ח מדה"נ) ז"ל בברכת המזון אית מלין ידיען, חד לתקוני פתורא כפום ההוא זמנא כ"כ ומסדר פתורא איהו משובח כגון דיתיב למיכל קמי מלכא, דכתיב (דברים יד, כג) ואכלת לפני ה' אלהיך. תנינא, נטילת ידים, מאן דאכיל בלא נטילת ידים כאלו אכל טומאה. תליתאה, נטילת ידים, דיטול דימינא בשמאלא וישמש שמאלא לימינא, ויטול עד שיעורא דפרק דגזרו רבנן. רביעאה, דצריך להגביה ידיו אחר נטילה בשעה שמברך, ויזווג הב' זרועות כאחת בשעת הגבהת ידיו. חמישאה, דצריך למסמך ברכה לנטילה. שתיתאה, למיהב מפתא לעני. שביעאה, לברך ברכת המוציא ולדקדק בה, ואסור לאכול בלא ברכה. שמינית, האוכל על שולחנו צריך שלא יהא גרגרן ובלען אלא כאוכל לפני המלך. תשיעית, צריך להיות על שולחנו דברי תורה, ויחיד שאין לו עם מי יעסוק בתורה די לו בברכותיו. עשירית, מים אחרונים חובה, ולא הצריכו בהם ברכה, עכ"ל לעניננו. ומקצת מתקונים אלו נתבארו ברעיא מהימנא פרשת פנחס (דף רמה ע"א).

142

קמ״גבענין לתקוני פתורא, מלבד מה שפירש שיהא כאוכל לפני המלך, גם כן הוא מפני כבוד הלחם שצריך לנהוג בו כבוד, כמו שנעתיק לשונו בענין המוציא, וכן אמרו בזוהר (פ' פנחס דף רמד ע"א) פסקא ועשירית האיפה, ואמר ועשירית האיפה אמאי, אלא עשירית האיפה לקבל כ"י, דאיהי עשיראה דדרגין, ואיצטריכא לאתיהבא בין תרין דרועין, ואיהי סלת נהמא ואיהי נהמא, ובגין דאיהי נהמא לא איתפקד על נהמא דשבעה מינין דאיהי חטה ושעורה ושיפון וכו', ממנא דעלמא, ולא שוי ממנא עלייהו אלא קודשא בריך הוא בלחודוי, ובגין דא מאן דמזלזל בנהמא וזריק ליה בארעא עניותא רדיף אבתריה, וחד ממנא אתפקד על דא, ואיהו רדיף אבתריה למיהב ליה עניותא, ולא יפוק מן עלמא עד דיצטרך לבריין, ועליה כתיב (איוב טו, כג) נודד הוא ללחם איה, נודד הוא, ויהך מטלטל וגלי מאתר לאתר ללחם איה, ולית מאן דישגח עליה, הדא הוא דכתיב איה, איה מאן דמרחם עליה בגין דלא ישכח, עד כאן לשונו. הרי בפירוש שצריך לנהוג כבוד בלחם מפני שהוא מושגח על ידי השכינה ולא על ידי שרים וממונים אחרים.

143

קמ״דובענין תנינא, נטילת ידים, אמר ברעיא מהימנא (פ' פינחס דף רמה) זה לשונו תנינא נטילת ידים, עד שיעורא דגזרו רבנן דהא חמש קשרין דבהון י"ד פרקין, ואוף הכי י"ד פרקין אינון דיד שמאלא, ואינון כ"ח פרקין לקבלייהו כ"ח ידו"ד, באינון כ"ח אתוון דקרא קדמאה דעובדא דבראשית דאתמר בהון (במדבר יד, יז) ועתה יגדל נא כ"ח ידו"ד, ועשר אצבען רמיזי לעשר אמירן דעובדא דבראשית, ובגין דא אוקמוה מארי מתניתין מאן דמזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם, אמאי, בגין דאית בהון רזא דעשר אמירן וכ"ח אתוון דביה איתברי עלמא, עד כאן לשונו.

144

קמ״הובענין שביעאה, לברכא ברכת המוציא, אמר שם במדרש רות, זה לשונו דהכי אמר רב המנונא סבא, ז' ארצות אינהו, וכלהו מדורין לתתא, ומכלהו לא אתרעי קמי קודשא בריך הוא אלא בתבל דא, ובכלהו לא הוה מאינון שבעה מיני אלא בתבל דא, ובכלהו יהיב קודשא בריך הוא כל עשבין וכל יבולי ארעא בר מאלין ז' מינין אלו דנהמא דבני נשא, ובגיני כך איצטריך לדקדק בה דהא נהמא בידיה אתמסר ולא בידא דממנא אחרא, ואיהו דאפיק לה ולא אחרא, ועל דא המוציא ולא מוציא, עד כאן לשונו.

145

קמ״וובתיקונים (תיקון טז) אמר שה"א דהמוציא היא בשכינה, וצריך לכוון לבררא ממוץ ותבן שהן הקליפות, שכן חטה יש בה מוץ ותבן שהם פטורים מן המעשר, והחטה אחר שהיא נבררת מהם חייבים במעשר, זה לשונו בקיצור ובגין דא בהמוציא בע"ל הבי"ת צריך לדקדק בה' למהוי איהי נקיה בלא פסולת, עד כאן לשונו.

146

קמ״זתמינאה דלא למיהוי גרגרן, פירש במדרש רות זה לשונו תמינאה דלא יהא גרגרן ובלען, אלא כמאן דאכיל קמי מלכא, דברכתא לא שריא במעוי ההוא דאשתכח בלען כעסן, דכתיב (בראשית כה, ל) הלעיטני נא מן האדום האדום הזה, יורה הלעטה, מאי טעמא בגין דחויא בישא שרי במעוי ולא אשבע, ולא עוד אלא דאיקרי רשע, דכתיב (משלי יג, כה) ובטן רשעים תחסר מאין לשבעה, בגין דא איבעי למיבעי כד אכיל כמאן דיתיב קמי מלכא עד כאן לשונו.

147

קמ״חושאר תיקוני השלחן נתבארו לעיל, לתת מפתו לעני, וכן לעסוק בדברי תורה על השולחן, ומים אחרונים, נתבארו לעיל. ומה שאמר בענין דברי תורה, שאם הוא יחיד פטור מדברי תורה, נראה שהזוהר חולק על זה בפרשת תרומה (דף קנג ע"ב), כמו שהעתקנו לשונו לעיל, דקאמר, שולחן דלא אתאמרו עליה מלי דאורייתא אסור לברכא על ההוא שולחן, סתם, ולא חלק בין יחיד בין רבים, ולכן נכון להחמיר ולומר איזה מזמור או משנה וכיוצא, ירא שמים יצא את כלם.

148

קמ״טוכתב החסיד הרב יוסף יעבץ במשנת ג' שאכלו על שולחן אחד (אבות פ"ג מ"ד), זה לשונו ורשב"ם ז"ל פירש פתח הכתוב במזבח וסיים בשלחן, לומר שבזמן שבית המקדש קיים אדם מתכפר על ידי הקרבנות, ושיר הלוים, עכשיו במקום הקרבן מאכיל העניים, ובמקום השיר מדבר בדברי תורה. ויש נוהגים לשורר פזמונים או מזמורים אחר הסעודה, ומנהג יפה הוא להפטר מן העונש, אבל עיקר הדבור הוא ממש לומר איזה דין או חדוש פסוק או הגדה, כי ג' חלוקות הם, צדיקים גמורים הא דאמרן, בינונים המזמור, רשעים ולא כלום. וכמו שמי שאינו מדבר בדברי תורה ממשיך עליו כח הטומאה, כך המדבר בדברי תורה ממשיך עליו כח הטהרה, דכתיב (יחזקאל מא, כב) וידבר אלי זה השלחן.

149

ק״נוכתב עוד לקמיה ועת המאכל מבחן ומצרף לדעת אם אוהבים התורה או לא, משל לאדם שיש לו בן במדינת הים שבעת שמחתו יזכרנו, אמר הכתוב (תהלים קלז, ו) אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי, לכן בעת האוכל שהאדם שמח, אם יזכור התורה נראה שאהבתה קשורה בלבו, וכשהוא שוכחה מתוך המאכל אז יתלהב היצר ויתחזק על עומדו וכשל השכל ונפל, דמיון הנלחמים זה עם זה ונפל האחד וקם האחר, שמאז אין לו תקומה, ולזה ימנע ממנו מאז הדר התורה ויופיה, וזמן הסעודה מעבר מסוכן, שאם ימשך אז אחרי היצר וגבר עמלק, וכאשר ירים ידו בתורת משה וגבר ישראל, עד כאן לשונו. נראה מתוך דבריו וכן ראיתי כתוב, שאפילו בשעה שהוא לועס המאכל צריך להרהר בדברי תורה, מלבד דברי תורה שעל השולחן, וכן ראוי להחמיר.

150

קנ״אובענין תיקוני השלחן, האריכו שם ברעיא מהימנא (דף רמה ורמו) ולא העתקנו לשונו כדי שלא להאריך. ועוד ביארו שם תקוני הכוס. ובפרשת עקב (דף ערב ע"ב) נתבארו תיקוני השלחן לילי שבת, עיין שם.

151

קנ״בובענין ברכת המזון, ראוי שיחשוב כשיברך שהוא מקיים בזה מצות עשה, ולכן צריך שלא יברך בקלות ראש או מתנמנם, שלא בכוונה, אלא יכין עצמו לקראת אלהיו ויברך בעיטוף הראש, ולנו עיטוף הוא שיברך במצנפת שדרכו לצאת בה לשוק לפני בני אדם. ויברך ביראה ואהבה, כדרך כל המצות הצריכות יראה ואהבה, ויראה פי' במקומו למידחל למאריה דאיהו רב ושליט וכו' (דף יא ע"ב), ואהבה הוא שיזכור החסד הגדול שעשה עמו השם ושהטיב עמו להכין לו פרנסתו, אף על פי שלא היה ראוי לכך מצד עונותיו, והיינו אומרו הזן את העולם כולו בטובו בחן בחסד וברחמים וכו', רצה לומר בחסדו זן לכל בין לרעים בין לטובים.

152

קנ״גויתן אל לבו סוד ישמעאל בני ברכני (ברכות דף ז ע"א), כי עם היות שהוא יתברך ויתעלה אינו צריך לנו כי הוא ברא השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה, והכל צריכין לו והוא אינו צריך להם, אלא שחשקו שיתברך על ידי התחתונים כדי שיהיה בהם הכנה להשפיעם מטובו, לכן ראוי לנו שאנו בניו לעשות רצון אבינו לברכו בחשק ואהבה, ולברך מלה במלה בנחת ובמתון, לתת לו שבח כענין שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה ברית ותורה וכו'. ויברך בקול רם, רצוני לומר שישמע קולו לבני ביתו, שלא יברך בלחש, כי אמירת הברכות בקול מעורר הכוונה ומביא זכירה, אם בראש חדש יזכור יעלה ויבא, או בשבת רצה וכיוצא, והאומר בלחש שוכח הכל, על דרך שאמרו רבותינו ז"ל בעסק התורה שצריך להוציא בפה, שנאמר (משלי ד, כב) כי חיים הם למוצאיהם, וכן ערוכה בכל ושמורה (שמ"ב כג, ה), כמו שדרשו בעירובין (דף נד ע"א) וכן לענין הברכות.

153

קנ״דובזה נכלל הפרק הזה:

154