ראשית חכמה, שער הקדושה י״דReshit Chokhmah, Gate of Holiness 14

א׳אחר שדברנו בפרקים הקודמים ענין ד' כתות שאינם מקבלות פני שכינה, נשאר עלינו לבאר בפרק זה ענין נדרים ושבועות התלויים בלשון, וכן כל שאר הדברים הפוגמים הדיבור.

ב׳בענין השבועות כתב בספר מנורת המאור של הר"י אבוהב עליו השלום (פ"א אות לח) זה לשונו הנשבעים בשם יתברך, רוצים לומר כי כאשר יתברך הוא אמת כך דבריהם אמת, בין עבר בין עתיד, והנשבע לשקר דומה שהוא כמכחיש את אמתת השם, ואם אדם ישבע בראש מלך בשר ודם ולא יקיים את דברו הוא בן מות, לפי שבזה כבוד המלך, ואם זה ראוי לעשות לנשבע במלך בשר ודם שבא מטפה סרוחה וסופו למות, על אחת כמה וכמה שיש לאדם לשמור את פיו ולשונו שלא יכשילהו לחטיא את בשרו לישבע בשקר במלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהוא חי וקיים לעדי עד. וכבר ידענו מה שאירע לבני ישראל לפי שנשבעו ברבים על דבר פלגש בגבעה. וגם כן הרעב שהביא השם לארץ בעד שאול וביתו שעברו על שבועת הנשיאים שנשבעו לגבעונים (במ"ר ה, ג). ואנו רואים שלא נכתב עונש מפורש באזהרות שבעשרת הדברות רק בעבודת אלילים ובלא תשא, וכל כך מורגלים בני אדם בדבר הזה, שעוברים עליו קצתם מאה פעמים ביום בלי שום הנאה שמקבלים.

ג׳ולפי שאין בני אדם בקיאים בחומר השבועה ובחומרתה הגדולה, יבואו לסמות עיניהם ולישבע בשקר, על כן התקינו רבותינו שבית דין שבכל זמן יודיעו לנשבע חומר השבועה ודינה בלשון שיבינהו כדי לגלות אזנו ואולי יירא ויסתלק מן השבועה, כדגרסינן במסכת שבועות (דף לח ע"ב) תנו רבנן שבועת הדיינין אף היא בלשונה נאמרה, אומרים לו הוי יודע שכל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא (שמות כ, ז) לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, וכל העבירות שבתורה נפרעין ממנו, וכאן ממנו וממשפחתו, שנאמר (קהלת ה, ה) אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, ואין בשרו אלא קרובו, שנאמר (ישעיה נח, ז) ומבשרך לא תתעלם. וכל העבירות שבתורה נפרעין ממנו, וכאן ממנו ומכל העולם כלו, שנאמר (הושע ד, ב) אלה וכחש וכתיב (שם ד, ג) על זאת תאבל הארץ. וכל העבירות שבתורה אם יש לו זכות תולין לו שנים או שלשה דורות, וכאן נפרעים ממנו לאלתר, שנאמר (זכריה ה, ד) הוצאתיה נאם ה' ובאה אל בית הגנב, הוצאתיה לאלתר, ובאה אל בית הגנב - זה שגונב דעת חבירו, שאין לו ממון אצלו וטוענו ומשביעו, ואל בית הנשבע בשמי לשקר כמשמעו. ולנה בתוך ביתו וכלתו ואת עציו ואת אבניו וגו', הא למדת דברים שאין אש ומים מכלה אותם שבועת שוא מכלה אותן.

ד׳ועוד מצינו שהוקש עון שבועת שוא לחילול השם, כמו שנאמר (אבות פ"ה מ"ט) חיה רעה באה לעולם על שבועת שוא ועל חילול השם. ועוד גרסינן בספרי (ויקרא יט, יב) ולא תשבעו בשמי לשקר, מה תלמוד לומר, לפי שנאמר (שמות כ, ז) לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, יכול אין חייבין אלא על שם המיוחד בלבד, מנין לרבות כל הכנויין, תלמוד לומר בשמי, כל שם שיש לי. וחללת את שם, מלמד ששבועת שוא הוא חלול ה'. וגרסינן במדרש תנחומא כל המועל בשבועות כופר בהקדוש ברוך הוא, ואין לו מחילה לעולם, שנאמר (שמות כ, ז) כי לא ינקה, עד כאן לשונו. וקצרתי דבריו אל המצטרך לכוונתינו, כדי שלא להאריך.

ה׳עוד גרסינן במדרש רבה (ריש פרשת מטות) זה לשונו (במדבר ל, ג) איש כי ידור נדר לה', הדא הוא דכתיב (ירמיה ד, ב) ונשבעת חי ה' באמת במשפט ובצדקה, אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל לא תהיו סבורים שהותר לכם לישבע בשמי, אפילו באמת אין אתה רשאי להשבע בשמי, אלא אם כן יהיו בך כל המדות האלו, את ה' אלהיך תירא - שתהא כאותן שנקראו יראי אלהים, אברהם איוב ויוסף, אברהם דכתיב (בראשית כב, יב) כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, איוב דכתיב (איוב א, א) איש תם וישר ירא אלהים. יוסף דכתיב (בראשית מב, יח) את האלהים אני ירא, הוי את ה' אלהיך תירא. ואותו תעבוד, אם אתה מפנה עצמך לתורה ולעסוק במצות ואין לך עבודה אחרת, לכך נאמר ואותו תעבוד. ובו תדבק, וכי יכול אדם לידבק בשכינה והלא כבר נאמר (דברים ד, כד) כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא, אלא לומר לך כל המשיא בתו לתלמיד שקורא ושונה, ועושה לו פרקמטיא, ומהנהו מנכסיו, והוא שנאמר עליו ובו תדבק. אם יש בך כל המדות האלו אתה רשאי לישבע, ואם לאו אין אתה רשאי לישבע. מעשה בינאי המלך שהיו לו ב' אלפים עיירות וכלם נחרבו על שבועת אמת, כיצד אומר אדם לחבירו בשבועה שאני הולך ואוכל כך וכך במקום פלוני, ואשתה כך וכך במקום פלוני, והיו הולכין ומקיימין שבועתן, ונחרבו, ומה הנשבע באמת כך הנשבע בשקר על אחת כמה וכמה, עד כאן לשונו.

ו׳ובפסוק לא תשא (שמות כ, ז) פירשו במכילתא זה לשונם לא תשא למה נאמר, לפי שהוא אומר (ויקרא יט, יב) ולא תשבעו בשמי לשקר, אין לי אלא שלא ישבע, מנין שלא יקבל עליו לישבע תלמוד לומר (שמות כ, ז) לא תשא את שם ה' אלהיך, עד שלא קבלת עליך להשבע הריני לך אלהיך, משקבלת עליך להשבע הריני לך לדיין, שנאמר כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא, אי אפשר לומר לא ינקה שכבר נאמר (שמות לד, ז) ונקה, ואי אפשר לומר ונקה שכבר נאמר לא ינקה, אמור מעתה מנקה הוא לשבים ואינו מנקה לשאינם שבים, עד כאן לשונם.

ז׳ולפי הפשט לא תשא פירושו, שלא ירגיל האדם לישא שם שמים בפיו לשוא, כענין (תהלים טז, ד) ובל אשא את שמותם על שפתי, וכן פירש הרמב"ן ע"ה.

ח׳ובתיקונים (דף קיח ע"א) בחומר עון שבועות אמרו זה לשונם אבל אחרנין דנפקין מפומייהו הבלים דשבועה, עלייהו איתמר (משלי ז, כו) כי רבים חללים הפילה, ואלין אתקריאו חללים דמחללים שם ה' ונפקין הבלים מפומייהו, וכן אלו דדבורם לשקרא ואומאה לשקרא ודכרין שמיה למגנא ולשקרא, בההוא שמא דנפקין לבטלא ולשקרא בנין לון בניינין דבטלין לון מעלמא, הדא הוא דכתיב (ירמיה ב, ל) לשוא הכיתי את בניכם, ווי לון לבני נשא דנפקין מפומייהו מלולין ואומאין דשקרא, טב לון דלא ייתון לעלמא, קמו חברייא כלהו ואמרו רחמנא לישזבן רחמנא לישזבן, עד כאן לשונם. גם בזוהר (פ' יתרו דף פז ע"ב, צא ע"ב) בפירוש הפסוק, האריכו בחומר העון, ולא נעתיק לשונו כדי שלא להאריך.

ט׳ובספר טעמי המצות להחכם רבי יצחק בן פרחיה ע"ה פירש בחומר השבועה במצות לא תשא זה לשונו לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, שהנשבע לשקר קוצץ ומפריד החתן מעל הכלה, וזהו לא תשא ותגביה ה' מעל אלה"יך, ומפני שהנשבע לשקר פגם במדה זו השביעית לכך ענשו חמור כל כך וכלתו את עציו ואת אבניו, ולכך סמיך ליה (שמות כ, ח) זכור את יום השבת לקדשו, שהשבת הוא הזכר וצריך לקדשו ולא להפריד ח"ו. עוד כתב, שהנשבע כאלו נוטל חפץ ברית העליון בידו, והעד (בראשית כד, ב) שים נא ידך תחת ירכי, ואם ח"ו נשבע לשוא ולשקר קוצץ ומפריד.

י׳עוד שמעתי בשם המקובלים, שבפסוק לא תשא יש י"ז תיבות, כמנין טו"ב וכמנין ידו"ד במ"ק וכמנין תורה וכמנין שבעה, לרמוז שהנשבע לשקר נעקר מטוב העולם הבא ומן השאר האמורים, ומן השביעיות הרמוזים בשבועה, ששבעה חסר כתיב ונקוד שבועה הרי ס"ו כמנין אדנ"י והכולל.

י״אובכלל ענין השבועה ליזהר מלהזכיר שם שמים לבטלה, שהמזכירו לבטלה חייב נדוי (נדרים דף ז ע"ב), והוא בכלל לא תשא כדפי'. והנזהר בזה יש לו שכר גדול בעולם הבא, כדכתיב (מלאכי ג, כ) וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה, ופירשו בנדרים (דף ח ע"ב) אלו בני אדם שיראים להוציא שם שמים לבטלה, עד כאן לשונם. ופירוש שמש צדקה נתבאר בשער היראה פרק יג.

י״בגם בכלל השבועה שלא יושיט ידו בזקנו וישבע, שהיא שבועה, וכן פירש באדרת נשא (דף קלא ע"א בסופו) זה לשונו ומאן דאושיט ידיה בדיקניה לאומאה, כמאן דאומי בתליסר תקוני דיקנא, עד כאן לשונו. גם יזהר מלישבע באמת, כי ידו"ד נקרא אמת שנאמר (ירמיה י, י) וידו"ד אלהי"ם אמ"ת. וכן יזהר מלישבע חי נפשי, כי הנפש חלק אלוה ממעל ונמצא כנשבע בשם.

י״געוד כתיב בספר החסידים (סימן תטז, וסימן תתרצא) שאל יאמר כך אזכה לחיי העולם הבא, אם לא שכך הוא. עוד כתוב שם (סימן תך) שבזמן הזה אין לישבע לקיים המצות, כי השטן יקטרגו ולא יקיים שבועתו, ויש סמך לדבר ממאמר מדרש רבה (ריש פ' מטות) שהעתקנו לעיל שאמר (דברים י, כ) את ה' אלהיך תירא אותו תעבוד וגו' אם יש בך כל המדות תשבע.

י״דובענין עון נדרים, אמרו במסכת נדרים (דף כ ע"א), תניא לעולם אל תהי רגיל בנדרים שסופך למעול בשבועות. עוד גרסינן שם (דף כב ע"א) בר ברתיה דרבי ינאי סבא אתא לקמיה דרבי ינאי רבה, אמר ליה אלו הוה ידעת דפתחי פנקסך וממשמשין בעובדך מי נדרת. ועוד אמר לקמיה מאי פתח ליה רבן גמליאל לההוא סבא, יש בוטה כמדקרות חרב ולשון חכמים מרפא (משלי יב, יח). עוד שם כל הבוטה ראוי לדקרו בחרב, אלא לשון חכמים מרפא. עוד שם תניא רבי נתן אומר הנודר כאלו בנה במה והמקיימו כאלו הקריב קרבן וכו', והמקיימו שאינו נשאל על נדרו כאלו הקריב על אותה במה וחייב משום שחוטי חוץ.

ט״ועוד שם אמר שמואל, הנודר אף על פי שמקיימו נקרא רשע, אמר רבי אבהו מאי קראה, וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא (דברים כג, כג), ויליף חדלה חדלה, כתיב הכא וכי תחדל לנדור, וכתיב התם (איוב ג, יז) שם רשעים חדלו רוגז, עד כאן לשונו.

ט״זובפרק י' (נדרים דף עז ע"ב) גרסינן, תני רב דימי אחוה דרב ספרא, כל הנודר אף על פי שמקיימו נקרא חוטא, אמר רב זביד מאי קראה וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא, הא לא חדלת איכא חטא, עד כאן לשונו.

י״זעוד שם אמרו במסכת שבת (דף לב ע"ב) תניא רבי נתן אומר בעון נדרים אשתו של אדם מתה, שנאמר (משלי כב, כז) אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך. רבי אומר בעון נדרים בנים מתים כשהם קטנים, שנאמר (קהלת ה, ה) אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא למה יקצוף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך, ואלו הן מעשה ידיו של אדם הוי אומר בניו ובנותיו, עד כאן לשונו לעניננו. והטעם לזה, מפני שנדרים באימא עילאה, כדפי' ברעיא מהימנא, וצריך לקיים נדרו ולהביאו למקום המעשה שהיא השכינה, ואם חס ושלום לא קיים הרי החטא בבנים ובאימא תתאה, ולכן אשתו מתה.

י״חובמדרש קהלת (רבה ה, ג) פירשו פסוק זה על פוסקי צדקה ברבים ואינם נותנים. ואגב נעתיק חומר עון הנדרים מה שנתבאר לעיל מזה (קה"ר ה, ב) בפסוק טוב אשר לא תדור, זה לשונו אמר רב הונא מעשה באחד שנדר ולא שלם, ופירש בים הגדול וטבעה ספינתו בים ומת. אמר רבי שמואל כל מי שהוא נודר ואינו משלם גורם לעצמו שתמות אשתו, דכתיב (בראשית מח, ז) ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל. וכן פירש בזוהר (פ' וישלח דף קעה ע"א) ואיתענש יעקב על נדרא דלא שלים, ודא קשיא ליה ליעקב מכל עאקו דעברו עליה, ומנא לן דבגיניה דיעקב הוה, דכתיב מתה עלי רחל, עלי ודאי, על דאחרתי נדרי, עד כאן לשונו.

י״טעוד שם במדרש, אמר רב שמואל בר רב יצחק, כל הנודר ואינו משלם גורם לבא לידי עבירה, ע"א גילוי עריות ושפיכות דמים, וכלם למדים מיעקב, ע"א דכתיב (בראשית לה, ב) הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם, גילוי עריות דכתיב כי טמא את דינה אחותם, שפיכות דמים דכתיב (שם לה, כה) ויקחו שני בני יעקב וגו', ולשון הרע דכתיב (שם לא, א) וישמע את דברי בני לבן. אמר רבי מנא כל הנודר ואינו משלם גורם מיתה לעצמו, שנאמר (דברים כג, כב) כי דרוש ידרשנו ה' אלהיך מעמך. ואמר רבי אמי אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון, אין מיתה בלא חטא שנאמר (יחזקאל יח, כ) הנפש החוטאת היא תמות, ואין יסורין בלא עון, שנאמר (תהלים פט, לג) ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם.

כ׳אל תתן את פיך לחטיא את בשריך, רבי יהושע בן לוי פתר קרייה בפוסקי צדקה ברבים ואינם נותנים, ואל תאמר לפני המלאך זה החזן כי שגגה היא - תהא אנא בי, למה יקצוף האלהים על קולך - על אותו הקול שאמרת, וחבל את מעשה ידיך - מיעוט מצות שביד אותו האיש הקדוש ברוך הוא מכניס בהם מארה ומאבדן ממנו, עד כאן לשונו.

כ״אובמדרש (ויקרא רבה פרשת ערכין) הובא מאמר זה של רבי שמואל בר נחמני שאמר שכל מי שנודר ומשהה נדרו סוף בא לידי ע"א וגילוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע, והוכיח כל זה מיעקב כאמור במאמר, אמנם אמר שם אמר רבי שמואל בר רב יצחק כל מי שנודר ומשלם יש לו שכר על הנידר ועל השילום, שנאמר (תהלים עו, יב) נדרו ושלמו לה' אלהיכם, ומי שנודר ומשהה נדרו גורם מיתה לעצמו, דכתיב (דברים כג, כב) כי דרוש ידרשנו ה' אלהיך מעמך, ממך נפרעין ולא מממונך, אמר רבי אמי אין מיתה בלא חטא, עד כאן לשונו לעניננו.

כ״בונראה לי כי סוף הפסוק והיה בך חטא, יובן על דרך שפירשו בזוהר (פ' אחרי מות דף עה ע"ב) ולא יראה בך ערות דבר (דברים כג, טו), ופי' לעיל (פי"א) שהכוונה שהחטא ההוא מתרשם בו בגופו ממש, עד"ז ידרשנו שפי' ז"ל במיתה, מפני שהדיבור עושה הויה ממש בו בגופו שנרשם בו החטא, וזה שנאמר והיה בך בעצמך החטא, ולכך נפרעים ממך.

כ״גובלי ספק שמה שאמר שהנודר ומשלם יש לו שכר על הנדר ועל השילום, היינו בנדרי מצות או הקדש או תורה, והכי דייק קרא דקאמר לה' אלהיכם, ועוד קאמר קרא "כל סביביו", כי לא ניתן הנדר או השבועה אלא למי שהוא ירא שמים שהוא סביב הקדוש ברוך הוא כענין (תהלים נ, ג) וסביביו נשערה מאד, שפי' רבותינו ז"ל (יבמות דף קכא ע"ב) מלמד שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, וכן מוכיח מהמאמר שהעתקנו לעיל ממדרש רבה (פ' מטות).

כ״דעוד גרסינן במדרש איכה (רבתי ב, יד) בפסוק (איכה ב, י) ישבו לארץ, אמר רבי אלעזר אל תהי פרשת נדרים קלה בעיניך, שעל ידי פרשת נדרים נהרגו סנהדרי גדולה של צדקיה וכו', ושאר המעשה יעויין שם שלא להאריך, וכן הובא המעשה הזה בנדרים (דף סה ע"א), ויש ביניהם חלוק מועט.

כ״הוכתב רבינו יעקב (יורה דעה סימן רג) שאם פוסקים צדקה ברבים וצריך לפסוק עמהם יאמר בלא נדר, ומיהו אם מצוה דגופיה ומחייב ביה ורמי עליה כההיא דאומר אשנה פרק זה ואשנה מסכת זו, וירא שמא יתרשל בדבר ויש בידו לקיים הדבר, שרי ליה למנדר לזרוזי נפשיה. דאמר רב גידל מנין שנשבעין לקיים המצוה, שנאמר (תהלים קיט, קו) נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך. וכל שכן היכא דרגיל דמשתלי ועבר על אחת ממצות לא תעשה, או מתרשל בקיום מצות עשה, דשרי ליה למינדר ולאשתבועי להחמיר על עצמו לשמור לקיים המצות, ועל זה אמרו חכמינו ז"ל (אבות פ"ג מי"ג) נדרים סיג לפרישות. אבל מכל שאר נדרים צריך האדם להתרחק מאד, עד כאן לשונו. וכבר כתבנו לעיל שאין ראוי להשבע ולידור אפילו לקיים המצוה אלא אם כן יהיה אדם ירא שמים שיקיים נדרו.

כ״וובמדרש בראשית רבה בפסוק (בראשית כח, כ) וידר יעקב נדר לאמר, פירשו שמותר וטוב לו לידור בעת צרה לעשות מצוה וכיוצא, זה לשונו וידר יעקב נדר לאמר, כתיב (תהלים סו, יד) אשר פצו שפתי ודבר פי בצר לי, אמר רבי יצחק הבבלי ודבר פי בצר לי - שנדר מצוה בעת צרתו, מהו לאמר, לדורות, כדי שיהיו נודרין בעת צרתן. יעקב פתח בנדר תחלה, לפיכך כל מי שהוא נודר לא יהיה תולה הנדר אלא בו, אמר רבי אבהו כתיב (תהלים קלב, ב) אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב, לאביר אברהם לאביר יצחק אין כתיב כאן, אלא לאביר יעקב, תלה הנדר במי שפתח בו תחלה, עד כאן לשונו. ומכל מקום כתוב בספר החסידים (סימן תג) שמי ששרוי בצער לא ידור, אלא שיחשוב ויתיעץ קודם שיהיה הדבר שאפשר לקיימו.

כ״זודע שכל מי שידור לקיים מצוה או לעסוק בתורה כך שעות ביום וכיוצא, אין ראוי להתיר לו נדרו אלא אם יראה לבית דין שהוא אונס גדול, ואם התירו לו ולא היה בדבר אונס גדול, מן השמים אינם מתירים לו, וזה דקדקו ז"ל באמרם (נדרים דף ח ע"א) נדר גדול נדר לאלהי ישראל, שיאמר הקדוש ברוך הוא מה מצאת בי עול כי רחקת מעלי. והוא כמשל אדם האומר למלך בשר ודם, חי ראשך אדוני שביום פלוני אביא לך דורון כך וכך, שאם לא יביאהו יתחייב ראשו למלך, אם לא שידע המלך שהיה אנוס. וענין עסק התורה או מצוה הוא ממש דורון למלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, והמיקל והמתיר נדרו מקל בכבוד מלכו של עולם. ואינו כמתיר נדרי עצמו שאוכל או שלא אוכל, שהוא מצוה שישאל על נדרו, מאחר שאין בדבר מצוה.

כ״חושמעתי מפי מורי ע"ה ענין נאות גם כן בענין נדרים, אמר שהנודר לעשות מצוה, הנה באמירתו יברא מלאך אחד אבל לא תגמר הוייתו עד שיתקיים גמר המצוה, שנודע (ע' אבות פ"ד מי"א) שהעושה מצוה אחת קנה לו סניגור אחד, והנודר ואינו משלם נדרו נמצא המלאך ההוא תלוי ועומד וצער הוא לו עד שיגמר מעשה המצוה ההיא.

כ״טוהרוצה שתפלתו תהיה נשמעת ובקשתו תעשה, ישתדל להשלים נדריו, כדכתיב (תהלים נ, יד) זבח לאלהים תודה ושלם לעליון נדריך וקראני ביום צרה אחלצך ותכבדני, וכן כתוב בספר איוב (כב, כז) תעתיר אליו וישמעך ונדריך תשלם ותגזר אומר ויקם. ונדרים אלו בודאי שהם נדרי שמים שמצוה לקיימם, והיינו אומרו ושלם לעליון נדריך, כי בדברי הרשות שהם למטה, מענייני העולם, אינו צודק מלת לעליון נדריך. והנה מדה כנגד מדה, כי בתפלה הוא שואל בדיבור שיעשה לו הקדוש ברוך הוא כך וכך, אומר לו תקיים אתה במעשה מה שנדרת, גם אני אעשה ואקיים שאלת פיך התלוי בדיבור, וכבר נודע מה שאמרו בזוהר כמה פעמים (פ' לך לך דף עז ע"ב) אתערותא לתתא אתערותא לעילא, שלעולם צריך להקדים התעוררות תחתון.

ל׳ובענין נדרים סייג לפרישות, ראוי למי שהוא משכיל שלא ידור דברים שצריך להתירם, אלא ידור ליום אחד או לחצי יום, כמו שמצינו (מכות דף כד ע"א) רבי יוחנן שהיה אומר הריני בתענית עד שאבא לבית, וזהו (תהלים טו, ד) נשבע להרע ולא ימיר. ואפילו לתענית שעות שיוכל להתפלל עננו, הוא כזה, שיקבל עליו מבעוד יום תענית עד כך שעות ביום, ואחר כך נמלך לגמור היום בתענית, שמתפלל עננו. ודרך המצאה זו למי שהוא חלוש שיקבל עליו תענית, ולא יצטרך לישאל על נדרו למחר, וכאשר גמר אותו היום בקדושה יקבל עליו עוד יום אחר כמו הקודם, ונמצאו כל ימיו בתשובה. אבל לא יקבל לעשות כך וכך סך תעניות רצופים, שמיד יעמוד עליו יצרו בכל יכלתו לבטלו מעבודתו, ואם יעשה האדם דבריו בהצנע וילך עם יצרו בעקבה כמעשה יעקב עם עשו יוכל ליקח את ברכתו מידו. ועל כיוצא בזה אפשר שכיון המשורר באמרו במזמור (תהלים סא, ט) כן אזמרה שמך לעד לשלמי נדרי יום יום.

ל״אאמנם כדי שלא ישכח לקבל נדרו ליום אחר, טוב שיבקש לו חבר שיזרזהו, או שיעשה קונטרס ויכתוב שם קבלתו ויהיה עמו תמיד, כדי שיזכור עניינו. ודרך זה ראוי לכל בעל מעשה, כי כמו שיעשה התגר ספר לחשבון הוצאותיו כן ראוי שיעשה בעל תשובה ספר לחשבון ימיו אם הוציאם כראוי אם לא, ובזה יקיים (שם נא, ה) וחטאתי נגדי תמיד.

ל״בעוד מסוג דרוש זה, ליזהר מהנדוים והחרמות, ובענשו של חרם האריכו בפרקי רבי אליעזר (פל"ז) תדע לך כח של חרם, בא וראה מן השבטים שקנאו על הזנות של שבט בנימין, אמר להם הקדוש ברוך הוא קנאתם על הזנות ולא קנאתם על פסל מיכה, ועל שלא היה קנאתם על פסל מיכה לפיכך הרגו בהם בני בנימין פעם ראשונה ושניה ושלישית, עד שנפלו לפני ארון ברית ה' והיו מבקשים תשובה, ונתרצה להם הקדוש ברוך הוא, והחרימו שיהיו כל ישראל הולכים אחריהם למגדול ועד קטן, שנאמר (שופטים כא, ה) כי השבועה הגדולה היתה, וכי שבועה נשבעו כל ישראל, אלא להודיעך שהחרם הוא השבועה, ואנשי יבש גלעד לא היו עמהם בקהל ונתחייבו מיתה, שנאמר (שם) אשר לא עלה אל ה' המצפה מות יומת, עד כאן לשונו.

ל״געוד שם בפרקי רבי אליעזר רבי עקיבא אומר החרם הוא השבועה והשבועה הוא החרם, וכל מי שהוא מפר את השבועה כאלו הפר את החרם, והמפר את החרם מפר את השבועה, וכל מי שיודע דבר ואינו מגיד החרם בא עליו ומכלה אותו ואת עציו ואת אבניו, שנאמר (זכריה ה, ד) והוצאתיה נאם ה' ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר ולנה בתוך ביתו וכלתו ואת עציו את אבניו. תדע לך כח החרם בא וראה מיהושע בן נון שהחרים את יריחו, עד כאן לשונו.

ל״דעוד צריך ליזהר שלא יאמר אהא בנדוי אם לא אעשה דבר פלוני, שאף על פי שיקיים התנאי צריך התרה, וכן פירשו רבותינו ז"ל במסכת מכות (דף יא ע"ב), אמר רב יהודה אמר רב נדוי אפילו על תנאי צריך הפרה, מנא לן מיהודה, דכתיב (בראשית מג, ט) אם לא הביאותיו אליך והצגתיו לפניך וחטאתי לך כל הימים, וכתיב (דברים לג, ו) יחי ראובן ואל ימות וזאת ליהודה, כל אותן מ' שנה שהיו ישראל במדבר היו עצמותיו של יהודה מגולגלין בארון עד שעמד עליו משה ובקש רחמים, אמר לפניו רבונו של עולם מי גרם לראובן שהודה יהודה, מיד (שם לג, ז) שמע ה' קול יהודה, עד כאן לשונו לעניננו.

ל״העוד ליזהר שלא להגות את השם באותיותיו, כדגרסינן בפרק קמא דעבודה זרה (דף יז ע"ב) אתיוהו לרבי חנינא בן תרדיון, אמרו לו אמאי קא עסקת באורייתא, אמר להו כאשר צוני ה' אלהי, מיד גזרו עליו לשריפה, ועל אשתו להריגה, ועל בתו לישב בקובה של זונות. עליו לשריפה, שהיה הוגה את השם באותיותיו, והיכי עביד הכי והתנן (סנהדרין פ"י מ"א) ואלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תורה מן השמים ואין תחית המתים מן התורה, אבא שאול אומר אף ההוגה את השם באותיותיו, להתלמד עבד, כדתניא לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות, אלא מאי טעמא איענש משום הוגה את השם בפרהסיא. ועל אשתו להריגה דלא מיחתה ביה, מכאן אמרו כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה נענש עליו, עד כאן לשונו.

ל״ווכתבו התוספות (דף יח ע"א ד"ה הוגה) הוגה השם, פ"ה דורשו במ"ב אותיות ועושה בו מה שהוא חפץ, ורוב העולם מפרשים שהיה קורא בפירוש אותיות של שם המיוחד, כאותיות של שאר התיבות, וזה אין ראוי לעשות, כדאמרינן בפסחים (דף נ ע"א) לא כשאני נכתב אני נקרא, אני נכתב בי"ה ונקרא בא"ד, ונראה לר"י שאין להזכיר אף אותיות י"ה כמו שרגילים העולם שהרי י"ה הוא שם המיוחד, עד כאן לשונו.

ל״זלהתלמד עשה כדתניא וכו', ופירש רש"י ז"ל, ומיהו הקדוש ברוך הוא מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, ואפילו להתלמד יש חוש לכבוד הרב, וקרא דלא תלמד לעשות במילי אחרינתי אוקמוה, כמו נטיעת קשואין דסנהדרין (דף סח ע"א) ודמות צורות לבנה דרבן גמליאל (ר"ה דף כד ע"א). וכתבו התוספות, ונראה שלא היה כתוב בספרו "אלא מאי טעמא איענש הוגה בפרהסיא היה", ולכך הוצרך לתת טעם אחר, עכ"ל.

ל״חעוד ליזהר שלא לומר דלטוריא על ישראל, וכן אמר בילקוט (מלכים סימן ריח דף לג ע"ג) למה נמשלו ישראל לאגוז, שנאמר אל גנת אגוז ירדתי, מה האגוז הזה חלק ומי שאינו אומן לעלות מיד הוא נופל, שצריך לשמור את עצמו שלא יפול ממנו, כך כל מי שמשרת את ישראל צריך לשמור שלא יטול את שלו מתחת ידם. משה אמר (במדבר כ, י) שמעו נא המורים, ונאמר לו (שם כ, יב) לכן לא תביאו את הקהל הזה. ישעיה אמר (ישעיה ו, ה) ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב, מיד (שם ו, ו) ובידו רצפה, מהו רצפה אמר ר"ש בר נחמני רצץ פה, שאמר דלטוריא על בני. אליהו אמר (מל"א יט, י) כי עזבו בריתך בני ישראל, ומה נאמר לו (שם יט, טז) ואת אלישע בן שפט תמשח לנביא תחתיך.

ל״טרבי יוחנן שמע לה מן הדין קרא (ישעיה יז, א-ב) משא דמשק וגו', עומד בדמשק ומכריז ערי ערוער, והלא אין ערוער אלא בתחום מואב, אלא שס"ה בתי אלילים היו בדמשק, והיו עובדין לכל אחד ואחד יומו, והיה להם יום אחד והיו עובדים את כלם, באותו לילה אמר ליה הקדוש ברוך הוא אליהו עד שאתה מקטרג לבני לך לדרכך דמשק וקטרג עליהם.

מ׳רבי אבהו ורבי שמעון בן לוי הוו עלין להדין קסרין, אמר ליה רבי אבהו לרבי שמעון בן לוי מה אנן עלין למדינתהון דמחרפיא ומגדפיא, נחת רבי שמעון בן לוי מן חמריה וספא ליה חלא ויהב ליה בפומיה, אמר ליה מהו כן אמר ליה אין הקדוש ברוך הוא רוצה במי שאומר דלטוריא על ישראל, דכתיב (שה"ש א, ו) אל תראוני שאני שחרחורת, וכתיב (משלי ל, י) אל תלשן עבד אל אדוניו, עד כאן לשונו.

מ״אושם בילקוט (מלכים סימן ריז דף לג ע"ג) לעיל בפסוק (מל"א יט, יט) מה לך פה אליהו אמר תנא דבי אליהו, הי"ל שיאמר לפניו רבונו של עולם הן בניך בני אברהם יצחק יעקב שעשו לך רצונך בעולמך, הוא לא עשה כן אלא אמר קנא קנאתי וגו', התחיל הקדוש ברוך הוא לדבר עמו דברים של תנחומים, אמר כשירדתי לתת תורה ישראל לא ירדו עמי אלא מלאכי השרת שרצו בטובתן, שנאמר (מל"א יט, יב) צא ועמדת בהר וגו' ואחר הרעש אש, המתין לו שלש שעות עדיין עמד בדברים הראשונים ואמר קנא קנאתי, אמר לו הקדוש ברוך הוא ואת אלישע בן שפט תמשח לנביא תחתיך, מה שבדעתך אף אתה יכול לעשות, אמר ליה לעולם אתה מקנא וכו', עד כאן לשונו.

מ״בוטוב לאדם שילמד לשונו ללמד סניגוריא על ישראל כמו שאמרו רבותינו ז"ל במדרש ילמדנו על גדעון שאמר (שופטים ו, יג) ואיה כל נפלאותיו, זה לשונו אמר רבי יהודה בר שלום ליל פסח היה אותו הלילה שאמר לו ואיה כל נפלאותיו, היכן הם הפלאים שעשה האלהים לאבותינו בלילה הזה והכה כל בכוריהם של מצרים והוציא משם ישראל שמחים, וכיון שלמד סניגוריא על ישראל אמר הקדוש ברוך הוא דין הוא שאגלה אני בכבודי עליו, שנאמר (שם ז, יד) ויפן אליו ה' ויאמר לך בכחך זה, אמר לו הקדוש ברוך הוא יש בך כח ללמד סניגוריא על ישראל בזכותך הם נגאלין, שנאמר והושעת את ישראל, עד כאן לשונו.

מ״גותו גרסינן בסנהדרין אמר רבי אחא מצינו שכל המלמד סניגוריא על ישראל הקדוש ברוך הוא מרוממו בעולם, דכתיב (ישעיה ל, יח) ולכן יחכה ה' לחננכם ולכן ירום לרחמכם, ממי אתה למד מאחימעץ בן צדוק, שנאמר (שמ"ב יח, יט) ואחימעץ בן צדוק אמר ארוצה ואבשרה, ויאמר השלום לנער לאבשלום, ויאמר אחימעץ ראיתי את ההמון, ויאמר המלך סב והתיצב כה ויסב ויעמד (שם יח, כט-ל). אמר רבי אבא בר כהנא אם היה דוכוס אתעביד איפרכוס ואי הוה איפרכוס איסטרליטוס, והנה הכושי בא ויאמר הכושי יתבשר אדוני וגו' ויאמר המלך לכושי השלום לנער לאבשלום, ויאמר הכושי יהיו כנער אויבי אדוני המלך וגו' וירגז המלך ויעל על עליית השער וירגז (שם יח לא-לב, יט א), מהו וירגז המלך, אמר רבי יצחק בר חנינא רמז ללוכידין שלו ודקרו אותו, והלא דברים קל וחומר, ומה אחימעץ שלא דבר על בנו של מלך לא טובה ולא רעה זכה לכל הכבוד הזה, מי שהוא מלמד סניגוריא על בניו של מקום על אחת כמה וכמה, עד כאן לשונו.

מ״דוכן בויקרא רבה (פרשה י, א) קח את אהרן על פסוק (תהלים מה, ח) אהבת צדק ותשנא רשע, פירש פסוק זה על אברהם שבקש זכות על הסדומיים כמבואר שם, אמר ליה הקדוש ברוך הוא אהבת לצדק בריותיי ולא לחייבן, על כן משחך אלהים אלהיך שמן ששון מחבריך, מהו מחבריך, אמר ליה חייך שי' דורות שמנח עד אצלך עם אחד מהם לא דברתי, ועמך אני מדבר, שנאמר (בראשית טו, א) אחר הדברים האלה.

מ״העוד פירש שם פסוק זה על ישעיה, שאמר הקדוש ברוך הוא ישעיה בני טרחנין הם סרבנין הם, אם אתה מקבל עליך להתבזות וללקות מבני אתה הולך בשליחותי, ואם לאו אין אתה הולך בשליחותי, אמר לו על מנת כן, גוי נתתי למכים ולחיי למורטים (ישעיה נ, ו) ואיני כדאי לילך בשליחות אצל בניך, אמר הקדוש ברוך הוא ישעיה אהבת צדק אהבת לצדק את בני, ותשנא רשע - ששנאת מלחייבן, על כן משחך אלהים אלהיך, מהו מחבריך, אמר ליה חייך כל הנביאים קבלו נביאות נביא מן נביא, ויאצל מן הרוח אשר עליו וגו' (במדבר יא, כה), ויאמרו נחה רוח אליהו על אלישע (מל"ב ב, טו), אבל אתה מפי הקדוש ברוך הוא (ישעיה סא, א) רוח ה' אלהים עלי יען משח וגו'. חייך שכל הנביאים נבואות פשוטות ואתה נחמות כפולות, עורי עורי (ישעיה נא, ט), התעוררי התעוררי (שם נא, יז), שוש אשיש (שם סא, י), אנכי אנכי הוא מנחמכם (שם נא, יא), נחמו נחמו (שם מ, א), עד כאן לשונו.

מ״ועוד צריך ליזהר שלא לשוח שיחה בטילה בבית הכנסת, וכן כתב רבינו יעקב (אורח חיים סימן קנא) בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהם קלות ראש, כגון שחוק והתול ושיחה בטלה. ובזוהר (פ' תרומה דף קלא ע"ב) מאן דאשתעי בבי כנישתא ווי ליה דאחזי פירודא ווי ליה דגרע מהימנותא, ווי ליה דלית ליה חולקא באלהא דישראל, דאחזי דהא לית אלהא ולא אשתכח תמן, ולית ליה חולקא ביה ולא דחיל מניה ואנהיג קלנא בתקונא עילאה דלעילא, עד כאן לשונו.

מ״זואף על פי שלכאורה מתוך הלשון נראה שאין כל חומרות אלו אמורים אלא בשעת תפלה, כמו שאמר בסמוך דהא בשעתא דישראל מסדרי בבי כנישתא סדורא דשירין ותושבחן וסדורא דצלותא, כדין מתכנשי תלת משריין דמלאכי עילאי. מכל מקום כיון שבית הכנסת מקום קדוש הוא מושב לשכינה, שבכל עת אסרו רבותינו ז"ל לחשוב בהם חשבונות אם לא יהיו חשבונות מצוה (טור שם, ע' מגילה דף כח ע"ב), בודאי שאין לשוח שיחת חולין או שיחה בטלה האסורה אפילו מחוץ לבית הכנסת, כדכתיב (דברים ו, ז) ודברת בם, ולא בדברים בטלים, מכאן השח שיחת חולין או שיחה בטלה עובר בעשה (ע' יומא דף יט ע"ב).

מ״חהכלל העולה, כי בכל מקום שיש בו קדושה צריך לנהוג בו מורא, כדכתיב (בראשית כח, יז) מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים, ובפיקודין של רשב"י עליו השלום (זוהר פ' בשלח דף נט ע"ב) אמר דהא בי כנישתא דלתתא קיימא לקבל בי כנישתא דלעילא, וכאשר ידמה האדם בדעתו ענין זה יירא ויפחד ויתפלל בכוונה, שהרי הבית הכנסת העליון נקרא אש נוגה ואין נשמות הצדיקים נכנסים לתוכו אלא להתפלל לא לשוח דברים בטלים, וכנגדו הבית הכנסת נקראת אש נוגה, כדפי' ברעיא מהימנא (פ' כי תצא דף רפב ע"א) ועל דא קראן לבי כנישתא אש נוגה.

מ״טוכתב בספר הרוקח (הלכות תשובה) המדבר בבית הכנסת וחבריו משבחים ומשוררים, קורא אני עליו (ירמיה יב, יד) על כל שכיני הרעים, כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם (הושע יד, י), ולא נמנה עם חבריו ומואס לשבח לקונו הוא משיג גבול הבורא, ואהי להם למקדש מעט (יחזקאל יא, טז), אלו בתי כנסיות אין נוהגין בהם קלות ראש כדאמרינן בפרק ג' דמגילה (דף כח ע"ב - כט ע"א), אלהים נצב בעדת אל (תהלים פב, א) והמדבר עושה כאלו הופך אליו עורפו, יאמר מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה (ישעיה נ, ב) נטיתי ידי ואין מקשיב (משלי א, כד), למה יקצוף ה' על קולך ויקרא עליך מי בקש זאת מידך רמוס חצרי (ע' ישעיה א, יב). אך השתחוה לו ושב לפניו במורא בכפיפות ראש, בענוה, בשכיות הלב התחנן לפניו ותשורר לפניו בשמחה ובוא לפניו ברננה, אז יהיה קרוב אליך ונמצא לך, ותיחד שם שמים בכוון הלב, והתפלל בכוון הלב, וכשתאמר ברוך אתה שאם תחשב בדברים בטלים כאלו התלוצצת בו שלא נתת יראתו על פניך, אך חשוב כי הוא נצב לקראתך, שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים טז, ח), ותתן יראתו על פניך ואהבתו בך, ותכוין בכל לבך, ותהי צנוע לפניו, והתודה חטאיך ותדרשהו והוא נמצא לך ותברכהו, עד כאן לשונו.

נ׳ואם אי אפשר לכל, לפחות לבעלי תורה יראי חטא ישימו על לבם ענין זה, ולא יתחילו לדבר זה עם זה בבית הכנסת בעסקיהם אפילו שלא בשעת התפלה, כדי שינהגו במורא בבית הכנסת, ואם ידברו עמהם מי שלא נהג בהם, ישיבו להם בקוצר.

נ״אוכן היה מנהג מורי ע"ה שלא לדבר בתוך הסוכה בימי חג הסוכות אלא בדברי תורה, כי מצות סוכה קדושתה גדולה, והעד שעצי הסוכה חלק עליהם קדושה ואסורים כל ז' כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סוכה דף ט ע"א).

נ״בוכן מצינו שפירש רשב"י עליו השלום (זוהר פ' אמור סוף דף קג) שהאבות באים לסוכה, ואמר כי הא דרב המנונא סבא כד הוה עייל לסוכה הוה חדי וקאים על פיתחא דסוכה מלגאו, ואמר נזמן לאושפיזין, מסדר פתורא וקאים על רגלוהי ומברך ואומר בסוכות תשבו, תיבו אושפיזין עילאין תיבו תיבו אושפיזי מהימנותא תיבו, ארים ידוי וחדי ואמר זכאה חולקנא זכאה חולקהון דישראל, דכתיב (בראשית לב, ט) כי חלק ה' עמו, והוה יתיב, עד כאן לשונו. ולעיל מזה עמוד הקודם קרא לסוכה צלא דמהימנותא, ואמר כל מאן דיתיב תחות צלא דמהימנותא אחסין חירו ליה ולבנוי לעלמין ואתברך ברכתא עילאה וכו'.

נ״גהרי שאדם בתוך הסוכה מוקף מאויר קדושה, וכמה קדושות יש בה כמבואר, ולכן ראוי להתרחק משיחה והיתול, אלא יקיים וגילו ברעדה, כי מקום רמז הסוכה היא שמחה ורעדה דמינה דינין מתערין (זוהר פ' אחרי מות דף סה ע"א), וימי הסוכות הם דין, והעד כי בליל הושענא הוא חותם הדין, וימים אלו צריכין שיהיו בתשובה ורעדה, שימים אלו נתנו כדי להאריך על האדם שישוב בתשובה, ואין פתקות הגזרות נמסרים ביד השלוחים עד ליל שמיני חג עצרת, כדפי' בזוהר (פ' ויחי דף רכ ע"א) זה לשונו תא חזי כד אתער דינא בעלמא דקודשא בריך הוא יתיב על כרסי דדינא, בעי בר נש לאתערא בדינא תשובה דיתוב מחיובא, דהא ההוא יומא פתקין כתיבו ומשתכחי כלהו באחמתא הא כתיבין, איזה בר נש דייתוב קמי מאריה קרעין פתקין דעליה, לבתר קודשא בריך הוא זמין קמיה דבר נש, יומא דכפורי יומא דתשובה, אי תב מחטאוי תב, ואי לא פקיד מלכא למחתם פתקין, ווי דהא תשובה בעיא לאסתלקא מניה, אי זכי בתשובה שלימתא כדקא יאות תליין ביה עד ההוא יומא בתראה דעצרת דהוא תמינאה, ואי עביד תשובה שלימתא קמי מאריה אתקרעו, ואי לא זכי אינון פתקון נפקין מבי מלכא ואתמסרין בידוי ודינא מתעביד, ופתקין לא מהדרן תו לבי מלכא, כדין צולמין אתעברו, עד כאן לשונו לעניננו.

נ״דעוד צריך ליזהר שלא לשוח בשבת שיחת חולין, וכן פי' במדרש תנחומא (ריש פרשת בראשית) על פסוק (ישעיה נח, יג) וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר, ואמר זה לשונו ודבר דבר, כי הא דאמיה דרשב"י כד הות משתעיא בשבתא א"ל יומא שבתא הוא ושתקא, אמר רבי יוחנן מדוחק התירו שאילת שלום בשבת, עד כאן לשונו. וכן העתיקו התוספות (ד"ה שלא יהא) מדרש זה בפרק אלו קשרים (שבת דף קיג ע"ב).

נ״הועוד אמרו במדרש (ע' פסיקתא רבתי פכ"ג) מה הוא שבת מדיבור אף אתה שבות מדבור, שהרי בדבר ה' שמים נעשו וגו' (תהלים לג, ו), והמלאכה שלו היה הדיבור, ומה שנאמר בו (בראשית ב, ב) וישבות ביום השביעי, הוא שביתה מדבור, גם כן האדם כיוצא בו.

נ״וובזוהר (פ' ויקהל דף רה ע"ב) אמר זה לשונו כד עאלו ישראל לבי כנישתא, אסור לאשתדלא אפילו בצורך בי כנשתא אלא במלי תושבחן וצלותא ואורייתא וכדקא חזי לון, ומאן דאשתדל במלין אוחרנין ובמלין דעלמא דא איהו בר נש דקא מחלל שבתא, לית ליה חולקא בעמא דישראל. תרין מלאכין ממנן על דא ביומא דשבתא, ואינון שוו ידיהון על רישיה ואמרו ווי לפלניא דלית ליה חולקא בקודשא בריך הוא, ועל דא בעי לאשתדלא בצלותא ובשירין ותושבחין דמאריהון ולאשתדלא באורייתא, האי יומא איהו יומא דנשמתין דאתעטרא ההוא צרורא דנשמתין בתושבחן דמאריהון, בגין כך משבחי בתושבחן דנשמתא והיינו נשמת כל חי תברך את שמך ה' אלהינו ורוח כל בשר, ולית תושבחתא אלא בסטרא דנשמתא ורוחא, והאי יומא קיימא ברוחא ונשמתא איהו לאו דגופא, עד כאן לשונו.

נ״זוהנה מטעם זה נבין למה אסרו רבותינו ז"ל (ירושלמי שבת פט"ו ה"ג) לשאול צרכיו בשבת, שאין מתפללין בשבת אלא שבע ברכות, מפני שהיום יום נשמתא ולא יומא דגופא, ולכן אין שואלין צרכי הגוף. ומכאן ידין המעיין להחמיר על עצמו בשיחת חולין, שאם שאילת גופו אסור שיחת חולין על אחת כמה וכמה.

נ״חעוד צריך ליזהר שלא לדבר בעוד ששליח צבור חוזר תפלת שמונה עשרה, ואפילו בדברי תורה, אלא יכוון לענות אמן על כל ברכה וברכה, ויהיו אזניו למה ששליח צבור מוציא מפיו, ויתן עיניו למטה ולבו למעלה כמו בתפלתו בלחש ממש (יבמות דף קה ע"ב), והטעם שפי' ברעיא מהימנא (פ' פנחס דף רכט ע"א) שהם ב' יחודים, ובחזרת העמידה הוא יחוד משובח מהקודם, שעונה אמן על כל ברכה, דאמן עולה כמנין ב' שמות יאקדונק"י, מה שאין יחוד זה כשאדם מתפלל בלחש, שהרי הוא מזכיר ה' בכנויו אדנ"י, ואף על פי שיהיה כוונתו בידו"ד מכל מקום אין ב' שמות משולבות כאחת, אבל באמן הוא רמז לב' שמות המתיחדים כאחד, נמצא שהוא יחוד יותר משובח.

נ״טוזה לשון הרשב"י ע"ה שם בקצרה וגדול העונה אמן יותר מן המברך, דלגבי אדנ"י ידו"ד בצלותא, ופניהם וכנפיהם, לקבל שם ידו"ד באנפין לקבל שם אדנ"י בגדפין, כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה (שמות לז, ח), אבל כד חזר שליח צבור צלותא ועונה אמן איהו במחברת השנית, אמן מתחברין תרין שמהן במחברת השנית, בקדמיתא מקבילות הלולאות אחת אל אחת בקרשים דאינון קשרי אצבען, אבל באמן והיה המשכן אחד, דביה חוברות אשה אל אחותה (שמות כו, ג), עד כאן לשונו.

ס׳הרי בפירוש כי חזרת שליח צבור התפלה הוא יחוד משובח מהקודם כשהתפלל בלחש, שהרי הכרובים כרוב אחד מקצה מזה וכו', ואם האדם מדבר בחזרת השליח צבור הרי הוא מפריד היחוד, כי אין שם דיבור אחר אלא אמן המורה היחוד.

ס״אוכן מוכח מכאן שכשיש חזרת י"ח ברכות על ידי שליח צבור אין לשנות ולומר תפלה אחד מקצתה בקול רם לומר הקדושה, ומקצתה בלחש, כי תפלה כזו אין לה מקום לא בלחש ולא בקול רם, ולא נמצא כזה לא בגמרא ולא בזוהר.

ס״בוכן מוכח גם כן בפרשת וילך (זוהר פ' וילך דף רפה ע"ב) שצריך להיות באזן קשבת לענות אמן על כל ברכה, שאמר על פסוק (ישעיה כו, ב) שומר אמונים, כלומר נטיר ההוא ברכה דאמר ההוא מברך ומחכה ליה לאתבא אמן כמה דאצטריך, נשמתיה סלקא ומכרזי קמיה פתחו שערים וגו'. ואמר לקמיה תאנא כל מאן דשמע מההוא דמברך ולא אתכוין באמן עליה נאמר (שמ"א ב, ל) ובוזי יקלו, כמה דאת אמר (מלאכי א, ו) לכם הכהנים בוזי שמי, ובשעתא דאצטריך מאי עונשיה, כמא דלא פתח ברכאן לעילא כך לא פתחין ליה, ולא עוד אלא כד נפיק מהאי עלמא מכרזי קמיה ואמרי טרוקו גלי קמיה דפלניא ולא ליעול ולא תקבלון ליה, ווי ליה ווי לנשמתיה, עד כאן לשונו. ועוד האריכו שם בעונשו.

ס״גוהחכם עיניו בראשו ויעריך, אם עסק התורה בשעת התפלה גדול אם עניית אמן, ובלי ספק כי אינם סוג אחד לעת התפלה, כי דבר בעתו מה טוב. ונראה לי שעל זה כוון ר"י ואמר אשרי מי שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו (ברכות דף יז ע"א), שיהיה עמלו בתורה נחת רוח ליוצרו, לאפוקי אם עוסק בתורה בשעה שאין חפץ להקדוש ברוך הוא בתורתו בבחינות האמורות, אז ודאי אין נחת רוח להקדוש ברוך הוא בתורתו, מוטב לו שלא יעסוק בתורה.

ס״דוכמו שצריך ליזהר בכל חזרת שליח צבור שלא לדבר, כן צריך ליזהר בלילי שבת כשליח צבור חוזר ויכלו, שכתוב בספר חסידים, חסיד אחד שראה לחסיד אחר כמותו שמת ופניו מוריקות, אמר ליה למה פניך מוריקות, אמר לו מפני שהייתי מדבר בויכלו בשעה שהצבור אומרין אותו, ובברכת מגן אבות בדברו, וביתגדל, עד כאן, כן העתיק לשון זה ר"י (טור אורח חיים סימן רסח).

ס״העוד צריך ליזהר שלא לדבר בשעת קריאת ספר תורה, והחמירו בזוהר, עיין שם (פ' פינחס דף רכט ע"א), זה לשונו בפרשת ויקהל (דף רו ע"א) כד סליק ספר תורה לתמן, כדין בעאן כל עמא לסדרא גרמייהו באימתא בדחילו ברתת ובזיע כלא לתתא, ולכוונא לבייהו כמא דהשתא קיימין על טורא דסיני לקבלא אורייתא, ויהון צייתין וירכינו אודנייהו, ולית רשו לעמא ולא לאחרא למפתח פומיה באורייתא כל שכן במלה אוחרא, אלא כלהו באימתא כמאן דלית ליה פומא, והא אוקמוה דכתיב (נחמיה ח, ה) וכפתחו עמדו כל העם וגו', ואזני כל העם אל ספר התורה (שם ח, ג), עד כאן לשונו.

ס״ועוד צריך ליזהר כאשר יעסוק בתורה או בתפלה שיוציא מלות התורה והתפלה כתיקונן, ואל יאמר במרוצה והבלעה, ואמרו בזוהר (פ' פינחס דף רכז ע"א) כי כמו שהגוף נהנה מהלחם אחר שנטחן החטא והוברר הסלת מהסובין ומכל הקליפות, כן צריך לטחון דברי תורה בשניו עד שתהנה הנשמה מהם, זה לשונו קליפה תליתאה דקיקא, לקבל סובין דחטה, דהכי הוא מתדבק בחטה ולא יכיל לאפרשא מתמן עד דטחנין בריחים, דאינון לקבל טוחנות דפומא, דבר נש דצריך למיטחן בהון מלין דאורייתא עד דיהון כקמח סלת נקיה, ובנפה דאיהי שפה אתבריר פסולת דאינון סובין דאורייתא, עד דישתכח הלכה סולת נקיה, בההוא זימנא נטיל לה לבא ומוחא וכל איברין דגופא דאתפשט בהון נשמתא, כגוונא דגופא אתפרנס במלין דעלמא, דזה לעומת זה עשה האלהים, נהמא דגופא ונהמא דאורייתא, הדא הוא דכתיב (משלי ט, ה) לכו לחמו בלחמי, עד כאן לשונו.

ס״זעוד שם (זוהר פ' פנחס דף רלו ע"א) מהכא מאן דאפיק מלי דאורייתא צריך למטחן לון בשניים ולאפקא מלין שלימין, ואינון מלין אתקריאו שלימין, ואוחרנין דאינון שטיין דאכלין מלין בהלעטה ולאו טוחנין אינון בטוחנות דילהון ובשניהון, מה כתיב בהו (במדבר יא, לג) הבשר עודנו בין שניהם וגו' ואף ה' חרה בעם, דאינון דגזעא דמאן דאמר הלעיטני נא (בראשית כה, ל), עד כאן לשונו. וכן הובא בלשון זה בפרשה עצמה (זוהר פ' פנחס דף רמו ע"א), עיין שם.

ס״חעוד צריך ליזהר בהיותו עוסק בתורה אל יפסיק בה בדברי שיחה, שזה כמערב חול בדבר קודש, ועונשו חמור, כדפי' בזוהר (פ' שלח לך דף קסב ע"א) שבת קול אומר בגן עדן בכל יום שלשה דברים עד שלא יפתח בצלאל ברזין דחכמן, ואחד מהם הוא מאן דפסק יתפסק, ופי' מאן דפסק מלין דאורייתא על מלין בטלין יתפסקון חייו מהאי עלמא, ודיניה קיימא בההוא עלמא, עד כאן לשונו.

ס״טוהוא מה שאמרו בפרק אין דורשין (חגיגה דף ח ע"ב) אמר רבי לוי כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה מאכילין אותו גחלי רתמים, שנאמר (איוב ל, ד) הקוטפים מלוח עלי שיח ושורש רתמים לחמם, ופירש רש"י ע"ה במסכת ע"א פרק קמא (דף ג ע"ב) שפוסק על שיחה בטלה, מלוח - דברי לחלוחית, ועיקר. לישנא אחרינא, הנכתבה בלוחות. וגחלי רתמים פיר' בפרק הקודם בשם רש"י ע"ה על ענין (תהלים קכ, ד) חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים, עיין שם.

ע׳והטעם לזה, מפני שהתורה היא אש ובאש נתנה, שנאמר (דברים לג, ב) מימינו אש דת למו, ודיבור דברים בטילים הם גחלי אש, כי הדיבור בא מאש הלב, וכאשר האדם עוסק בתורה קולו חוצב להבות אש בקדושה, אמנם בעוסקו בשיחה בטלה הוא אש נכרי, ולכך ברשתו אשר טמן תלכדו, באש פגם אש תאכלהו.

ע״אובטעם מאן דפסיק וכו' שאמר, מפני שהתורה היא חייך ואורך ימיך, חייך בעולם הזה, ואורך ימים בעולם הבא (ע' תנחומא שמיני יא), ולכן מדה כנגד מדה יש לו עונש בעולם הזה ובעולם הבא.

ע״בוכאשר האדם בעוסקו בתורה ישים מורא הקדוש ברוך הוא לפניו, לא יבא לפסוק, כמו שאמרו ז"ל במדרש איכה על פסוק (איכה ב, יט) שפכי כמים לבך נכח פני ה', זה לשונו כל תלמיד חכם שיושב בינו לבין עצמו וקורא ושונה, כביכול הקדוש ברוך הוא יושב כנגדו וקורא ושונה עמו, לכך נאמר נכח פני ה', ולהלן הוא אומר (מל"א כ, כט) ויחנו אלה נכח אלה, עד כאן לשונו.

ע״גובזה נכלל הפרק הזה, וכללנו בחינות פרטי הדבור מה שצריך ליזהר בו כפי קוצר שכלינו, ומי שיוסיף עוד בגדרים כאלו תבא עליו ברכת טוב: