ראשית חכמה, שער הקדושה י״גReshit Chokhmah, Gate of Holiness 13

א׳בעונש כת מספרי לשון הרע, ובחלקיה. ומפני היות הדרוש ארוך בה יותר, ראינו ליחדה בפרק בפני עצמו. ואמר במדרש תנחומא (פ' מצורע א) שלשה מלכים וד' הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא, ד' הדיוטות אלו הם בלעם ודואג ואחיתופל וגיחזי, את מוצא הללו מפני דיבור פיהם נדחפו לגיהנם, והביא ראיה לכל אחד ואחד, וכדי שלא להאריך לא נעתיק לשונם.

ב׳עוד שם, אמר רבי פדת ברית כרותה להקדוש ברוך הוא בעולם שכל שמספר לשון הרע ילקה בצרעת, מנין, ממה שקראו בענין זאת תהיה תורת המצורע, תורת המוציא שם רע, אמרו רבותינו אין הנגעים באים על האדם אלא על לשון הרע שמוציא מפיו, ורוח הקודש צווחת ואומרת (קהלת ה, ה) אל תתן את פיך לחטיא את בשרך - להלקות גופך, ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא - ואל תאמר לפני הממונה עליך, בשגגה הדיבור, מפני שכל דיבור ודיבור שיצא מפיך בספר נכתבים בין טוב בין רע בין בשוגג בין במזיד, ומנין שהוא כן שנאמר (מלאכי ג, טז) אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב בספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו. וכן במדת פורענות אמר דוד (תהלים קלט, ב) אתה ידעת שבתי וקומי בנתה לרעי מרחוק, וכן אמר איוב (איוב יד, טז) כי עתה צעדי תספור, ועל שרשי רגלי תתחקה (שם יג, כז), למה יקצוף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך - אלו הידים והגוף שלוקים בצרעת.

ג׳ובאלה דברים רבה (פ' כי תצא) אמר בפירוש פסוק זה אל תתן את פיך לחטיא כנדרש, אמנם בסיום הפסוק, ואל תאמר לפני המלאך, אמרו ז"ל שלא תאמר הריני הולך ואומר לשון הרע ואין בריה יודעת, אמר לו הקדוש ברוך הוא הוי יודע שאני שולח מלאך והוא עומד אצלך וכותב כל מה שאתה מדבר על חבירך, מנין, שנאמר (קהלת י, כ) גם במדעך מלך אל תקלל, למה כי עוף השמים יוליך את הקול, ומהו בעל כנפים יגיד דבר, אלו המלאכים שכתוב בהם (ישעיה ו, ב) שש כנפים לאחד, עד כאן לשונו.

ד׳והחסיד הרב יוסף יעבץ ע"ה כתב במשנת כל המחלל שם שמים בסתר (אבות פ"ד מ"ד) בענין לשון הרע דבר נאות, עם המאמר הזה שפי' בפסוק ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא, שכל דיבור ודיבור נכתב, ראיתי להעתיקו הנה, זה לשונו ונראה לי שבכלל המחלל שם שמים בסתר הוא המספר לשון הרע, יען כי נמצאו בכנפיו אבק שלש עבירות חמורות שהשורש בכל אחד יהרג ואל יעבור, וכמו שאמרו ז"ל (ערכין דף טו ע"ב), בע"א כתיב (שמות לב, לא) אנא חטא העם הזה חטאה גדולה, ובגלוי עריות (בראשית לט, ט) ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת, ובשפיכות דמים כתיב (שם ד, יג) גדול עוני מנשוא, ובלשון הרע כתיב (תהלים יב, ד) לשון מדברת גדולות.

ה׳ואל תחשוב שאמר זה על צד הגוזמא כי אם על צד הדקדוק האמתי, וזה כי עובדי ע"א היו אומרים אין ה' רואה אותנו, ולכן היו נמשכין אחר העבודות ההם למצוא חן בעיני הבעלים והעשתרות, כפי דעתם הנפסד. והנה המספר לשון הרע על חבירו, כשמעו את קול צעדיו ישתוק מן דבריו וישנה דבורו, ובעברו מעל פניו יחזור לקלקולו, ולא יחשוב ממי שמלא כל הארץ כבודו, בכל מקום עיניו צופות רעים וטובים (משלי טו, ג). והאשה המנאפת, אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און (משלי ל, כ), והמספר לשון הרע ומראה סבר פנים יפות לחבירו בפניו, ובקרבו ישים ארבו, ומדי עברו ילעיג עליו וישימהו מרמס לחרב לשונו. ושפיכות דמים, אין צריך ביאור, כי הוא יסודו, וכל שכן אם ילבין פנים ברבים. וכיון שכן הוא אין לך חילול השם גדול מזה, ולכן יפרעו ממנו בגלוי, כמו שנאמר (במדבר יב, טו) והעם לא נסע עד האסף מרים, כי ידעו כלם גודל לשון הרע, ואף על פי שהיה בסתר ובשוגג, עד כאן לשונו.

ו׳ופירש במדרש (ילקוט תהלים רמז תשעא) במזמור בבא הזיפים (מזמור נד) שעל האומר לשון הרע נאמר (דברים כז, כג) ארור מכה רעהו בסתר. וכן בפרקי רבי אליעזר (פרק נב) זה לשונו כל המלשין אדם בסתר אין לו חלק לעולם הבא, שנאמר (תהלים קא, ה) מלשני בסתר רעהו אותו אצמית, וכתוב אחד אומר ארור מכה רעהו בסתר, תדע לך שכן הוא, בא וראה מהנחש שהלשין לאדם ולעזרו, אררו הקדוש ברוך הוא שיהא מאכלו עפר, שנאמר (בראשית ג, יד) ועפר תאכל כל ימי חייך. רבן גמליאל אומר, ישראל אמרו לשון הרע על הקדוש ברוך הוא, ואמרו היש לה' כח לזון אותנו במדבר, שנאמר (תהלים עח, יט) וידברו באלהים אמרו היוכל אל לערוך שולחן במדבר הן הכה צור ויזובו מים ונחלים ישטופו, וראה הקדוש ברוך הוא שהלשינו בכבודו, וכבודו הוא אש אוכלה, ושלח אש ואכלה אותם סביב, שנאמר (במדבר יא, א) ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה, הלכו ישראל אצל משה ואמרו לו משה רבינו תתננו כצאן לטבחה ולא לאש אוכלה, ראה משה בצרתן של ישראל והתפלל, עד כאן לשונו.

ז׳ומן המאמר הזה תראה בביאור עון לשון הרע שהוא פוגם בשכינה הנקראת כבודו, וכבודו אש אוכלה, והיינו צדק דלית בה ותרנותא כלל (זוהר פ' בלק דף קצט ע"א), והוא המלאך שנאמר בו (קהלת ה, ה) ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא, כי אפילו בשוגג היא מענשת, מפני שהיא דין גמור. והיינו ג"כ זאת תהיה תורת המצורע (ויקרא יד, ב) שפי' בזוהר (ריש פרשת מצורע) שהיא חרב נוקמת נקם מבני אדם אשר חרב בלשונם, והיא נקראת זא"ת, על פסוק (איוב יט, כט) גורו לכם מפני חרב, אמרו ז"ל תא חזי, בלישנא בישא דאמר נחש לאיתתא גרים לאיתתא ולאדם למיגזר עלייהו מיתא ועל כל עלמא, בלישנא בישא כתיב (תהלים נז, ה) ולשונם חרב חדה, בגין כך גורו לכם מפני חרב - מפני לישנא בישא, כי חמה עונות חרב, מאן כי חמה עונות חרב, דא חרב לה', דתנן חרב אית ליה לקודשא בריך הוא דביה דאין לחייביא, הדא הוא דכתיב (ישעיה לד, ו) חרב לה' מלאה דם, (דברים לב, מב) וחרבי תאכל בשר, ובגין כך גורו לכם מפני חרב כי חמה עונות חרב. למען תדעון שדון, בגין דתדעון דהכי אתדן מאי דאית ליה חרב בלישניה, איזדמן ליה חרב דשצי כלא, הדא הוא דכתיב (ויקרא יד, ב) זאת תהיה תורת המצורע, עד כאן לשונו. ולמעלה מזה אמר שדון, כתיב שדין, הכוונה שהוא נדון על ידי חרב העליונה שהיא מדת זא"ת.

ח׳ובמה שפי' שהמדבר לשון הרע הוא פוגם בשכינה, יובן פסוק אחד מתהלים שאומר (תהלים קכ, ה) אויה לי כי גרתי משך וגו', ולמעלה מזה מדבר על ענין לשון הרע, מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה (שם קכ, ג), כדפי' רבותינו ז"ל ענין זה על בעל לשון הרע (מדרש תהלים עה"פ). וכן הפסוק הבא אחריו מוכיח, חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים, ופי' שחצי הגבור המה בלשונו הרע הם שנונים, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה על דואג (תהלים נב, ג) מה תתהלל ברעה הגבור, ואמר (שם סד, ד) אשר שננו כחרב לשונם דרכו חצם דבר מר. עם גחלי רתמים, פירש רש"י זה לשונו כל הגחלים כבו מבחוץ כבו מבפנים, ואלו כבו מבחוץ ולא מבפנים, עד כאן לשונו. ופירושו, שכך הוא הלשון הרע כמו גחלי הרתמים שאינם כבים מבפנים, שלשון הרע הולך ושורף מעט מעט ומבחוץ הוא כבה, שהוא מרמה את חבירו ומדבר עמו שלום ובקרבו ישים ארבו, והיינו לשון רמיה שהזכיר הכתוב לעיל מזה. והשכינה מתרעמת על זה ואומרת אויה לי כי גרתי משך, ופי' כי גורם בעונו להמשך הגלות, ושתשכון השכינה עם אהלי קדר שהם הקליפות.

ט׳וכן פי' רשב"י ע"ה (פ' אחרי מות דף עה ע"ב) והעתקנו לשונו בשער היראה בע"ה (פ"ה), דעל תלת מלין מתעכבי ישראל בגלותא, על דעבדין קלנא בשכינתא וכו', וכלהו איתנהו במדבר לשון הרע, כי ערות דיבור מאוס מכולא, וכן מהדרי אנפייהו משכינתא על דרך שביאר החסיד עליו השלום, שהעתקנו לשונו לעיל.

י׳עוד פי' אחר במדרש (ויק"ר טז, ה) על פסוק הנזכר (קהלת ה, ה) אל תתן את פיך, זה לשונו אל תתן את פיך, זו מרים, ותדבר מרים (במדבר יב, א). לחטיא את בשרך, אל תתן רשות לאחד מאיבריך להחטיא כל איבריך. ואל תאמר לפני המלאך, זה משה, דכתיב (שם כ, טז) וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים. כי שגגה היא, אשר נואלנו ואשר חטאנו (שם יב, יא). למה יקצוף האלהים על קולך, ויחר אף ה' בם וילך (שם יב, ט), וחבל את מעשה ידיך, בפיה חטאה ושאר כל האברים לקו, דכתיב (שם יב, י) והענן סר מעל האהל וגו', עד כאן לשונו.

י״אעוד לקמיה, אמר רבי יהושע בן לוי חמש תורות כתובות בפרשה, זאת תורת נגע צרעת (ויקרא יג, נט), זאת התורה לכל נגע הצרעת (שם יד, נה), זאת תהיה תורת המצורע (שם יד, ב), זאת תורת אשר בו נגע הצרעת (שם יד, לב), זאת תורת הצרעת (שם יד, נז), המוציא שם רע, ללמדך שכל האומר לשון הרע עובר על ה' ספרי תורה, לפיכך משה מזהיר את ישראל, עד כאן לשונו.

י״בעוד במדרש תנחומא (מצורע ב), זאת תהיה תורת המצורע, זה שאמר הכתוב (משלי יח, כא) מות וחיים ביד לשון, הכל תלוי בלשון, זכה לחיים, נתחייב למות. עסק אדם בתורה בלשונו זכה לחיים, שהתורה עץ חיים, שנאמר (שם ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים, והיא רפואתו של לשון הרע, שנאמר (שם טו, ד) מרפא לשון עץ חיים וסלף בה שבר ברוח. ואם עסק אדם בלשון הרע מתחייב בנפשו למות, שקשה לשון הרע משפיכות דמים, שכל ההורג אינו הורג אלא נפש אחת, והמספר לשון הרע הורג שלשה, האומרו והמקבלו והנאמר עליו, שהרי דואג אמר לשון הרע על אחימלך בן אחיטוב ונהרג, שנאמר (שמ"א כב, טז) ויאמר המלך מות תמות אחימלך, ונהרג שאול שנאמר (דה"א י, יג) וימת שאול במעלו אשר מעל בה', וכן שאול אומר (שמ"ב א, ט) עמוד עלי ומותתני כי אחזני השבץ, קטיגוריא של נוב עיר הכהנים, ואין השבץ אלא בגדי כהונה, שנאמר (שמות כח, יג) ועשית משבצות זהב. ודואג נשתרש מחיי העולם הזה ומחיי העולם הבא, שנאמר (תהלים נב, ז) גם אל יתצך לנצח יחתך ויסחך מאהל ושרשך מארץ חיים סלה, מחיי העולם הבא. ובירושלמי (פאה פ"א ה"א) אמר, בימי שאול הג' הנאמרים, ואבנר בן נר שהיה ספק בידו למחות ולא מיחה. מי קשה המכה בחרב או המכה בחץ, הוי אומר המכה בחץ, שהמכה בחרב אינו יכול להמית את חבירו אלא אם כן קרוב אצלו ונגע בו, והמכה בחץ אינו כן, אלא זורק החץ ומכה אותו בכל מקום שהוא רואה אותו, לכן נמשל מספר לשון הרע כחץ, שנאמר (ירמיה ט, ז) חץ שחוט לשונם וגו'. וכן הוא אומר (תהלים נז, ה) בני אדם שניהם חנית וחצים ולשונם חרב חדה.

י״גובתנא דבי אליהו נמצא אצלינו בכתיבת יד, אמרו ז"ל זה שאמר הכתוב (איוב ה, כא) בשוט לשון תחבא וגו', מפני שקשה לשון הרע מחרב, מי שיש בידו חרב ומבקש להרוג את חבירו, אם מבקש לחזור בו חוזר, שעדיין היא ברשותו, אבל מי שרוצה להרוג את חבירו בחץ לכשישלח החץ מידו אינו יכול לחזור בו, שכבר יצא החץ מידו, וכן האומר לשון הרע על חבירו אינו יכול לחזור בו, וכן מעיד עליהם הכתוב (ירמיה ט, ז) חץ שחוט לשונם, עד כאן לשונו לעניננו.

י״דעוד במדרש תנחומא בפרק הנזכר, זה לשונו דבר אחר (משלי יח, כא) מות וחיים ביד לשון, קשה לשון הרע שאין אדם מוציאו מפיו עד שהוא כופר בעיקר, שנאמר (תהלים יב, ה) אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו. כביכול הקדוש ברוך הוא צווח על מספרי לשון הרע (שם צד, טז) מי יקום לי עם מרעים וגו', מי יוכל לעמוד בהם בגיהנם. וגיהנם צווחת אף אני איני יכולה לעמוד בהם, אומר לה אני מלמעלן ואת מלמטה, שנאמר (שם קכ, ד) חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים. אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, רצונכם להמלט מגיהנם הרחיקו עצמכם מלשון הרע ואתם זוכים בעולם הזה ולעולם הבא, שנאמר (תהלים לד, יג) מי האיש החפץ חיים וגו' וכתיב נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, וכתיב סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו, לכך הנאמר זאת תהיה תורת המצורע המוציא שם רע, מוצ"א ר"ע, שהנגעים רעים מוצאים בגופו.

ט״וראה מה כתיב במרים (במדבר יב, א) ותדבר מרים ואהרן במשה, לפיכך (שם יב, י) ויפן אהרן אל מרים והנה מצורעת, מה כתיב שם (דברים כד, ט) זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים. והלא דברים קל וחומר, ומה מרים שלא דברה אלא באחיה, ולא נתכוונה אלא להחזירו לאשתו כך, המספר לשון הרע על חבירו על אחת כמה וכמה. מה כתיב למעלה מן הענין (שם כד, ח) השמר בנגע הצרעת לשמור מאד.

ט״זואף אהרן שהיה כהן גדול נגע בו ידו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר (במדבר יב, ט) ויחר אף ה' בם וילך, בם במרים ובאהרן, אלא שאהרן נתרפא מיד ומרים לאחרי ז' ימים, הוי זאת תהיה תורת המצורע, המוציא שם רע, שמצא רע.

י״זוכן את מוצא בנחש הקדמוני, על שאמר לשון הרע על בוראו, לפיכך נצטרע, ומה אמר, אמר רבי יהושע בן לוי (בראשית ג, ה) כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים יודעי טוב ורע, אמר להם כל אומן שונא את חבירו, וכשבקש לברוא את עולמו מן האילן הזה אכל וברא את עולמו, אף אתם אם תאכלו ממנו אתם יכולין לבראת העולם כמותו, אמר לו הקדוש ברוך הוא אתה ספרת לשון הרע סופך ללקות בצרעת, שנאמר (שם ג, יד) ויאמר ה' אלהים אל הנחש כי עשית זאת ארור אתה מכל הבהמה, במה בצרעת שנאמר (ויקרא יג, נב) כי צרעת ממארת היא. אמר רב הונא בשם רבי יהודה בן לוי, הסלעים שהן על הנחש זו היא צרעתו. ולא עוד, אלא כל בעלי מומין מתרפאים בעולם הבא, והנחש אינו מתרפא, שנאמר (בראשית ג, יד) ארור אתה מכל הבהמה, מכאן שהכל מתרפאין והוא אינו מתרפא. בבני אדם כתיב (ישעיה לה, ו) אז ידלג כאיל פסח, וכתיב (שם לו, ה) אז תפקחנה עיני עורים וגו', וכן החיה והבהמה (שם סה, כה) זאב וטלה ירעו וגו' ואריה כבקר יאכל תבן, אבל הנחש עפר לחמו, שאין מתרפא לעולם, שהוא הוריד הבריות לעפר מי גרם לו על שאמר לשון הרע, עד כאן לשונו.

י״חובספרי אמר בפרשת ותדבר מרים הרי דברים קל וחומר, ומה מרים שלא נתכוונה לדבר באחיה לגנאי אלא לשבח, שלא למעט פריה ורביה אלא לרבות, באחיה הקטן ממנה, ובינה ובין עצמה, שנאמר (במדבר יב, ב) וישמע וגו', כך נענשה, המתכוון לדבר בחבירו לגנאי ולא לשבח, למעט פריה ורביה ולא לרבות, במי שגדול ממנו, ולפני אחרים, על אחת כמה וכמה. ועוד קל וחומר, ומה עוזיהו המלך שלא נתכוון ליטול לו גדולה בשביל כבוד עצמו, אלא בשביל כבוד המקום, כך נענש, המתכוון ליטול לו גדולה בשביל כבוד עצמו על אחת כמה וכמה, עד כאן לשונו.

י״טובילקוט (פ' דברים סימן תשפח) בענין וחצרות (דברים א, א) פי' מאמר זה בענין מרים יותר, וזה לשונו וחצרות, אמר להם לא היה לכם ללמוד ממה שעשיתי למרים בחצרות, אם למרים הצדקת לא נשאתי לה פנים קל וחומר לשאר בני אדם, ומה מרים שלא דברה אלא באחיה הקטן ממנה, כן נענשה, המדבר במי שגדול ממנו על אחת כמה וכמה. דבר אחר, ומה מרים כשדברה לא שמעתה כל בריה אלא הקדוש ברוך הוא בלבד, כענין שנאמר וישמע ה', כך נענשה, המדבר בגנותו של חבירו ברבים על אחת כמה וכמה, עד כאן לשונו. ואמר דבר אחר, ולא כללם בבת אחת כמו במאמר ספרי הקודם, להורות לנו שכל איזה צד מאלו שיקרה במציאות, כגון חכם צדיק שירצה לדבר לשון הרע במי שקטן ממנו, או שידבר בינו לבין חבירו שלא שמעתו בריה, כל בחינה ובחינה יש בה עונש לשון הרע.

כ׳ובמדרש (ויק"ר יז, ג) אמר עוד על עשרה דברים נגעים באים, על ע"א, ועל גלוי עריות, ועל שפיכות דמים, ועל חילול השם, ועל קללת השם, ועל גוזל את הרבים, ועל גוזל את שאינו שלו, ועל גסי הרוח, ועל מספרי לשון הרע, ועל עין הרע, והכריחו כל אלו מהפסוקים. ובמדרש תנחומא (מצורע ד) הובאו אלא שיש קצת שינוי ביניהם, ואינו נוגע לעניננו לכן לא העתקנו לשונו.

כ״אובזוהר (פ' בלק דף רו ע"א) אמר על י"א דברים נגעים באים, זה לשונו על ע"א, ועל קללת השם, ועל גלוי עריות, ועל גניבה, ועל לשון הרע, ועל עדות שקר, ועל דיינא דמקלקל דינא, ועל שבועת שוא, ועל דעאל בתחומיה דחבריה, ועל דמחשב מחשבין בישין, ועל המשלח מדנים בין אחים, ואית דאמרי אף על עינא בישא, עד כאן לשונו, והכריח כל אלו בראיות עיין שם.

כ״בובפסחים (דף קיח ע"א) אמרו ז"ל אמר רב ששת משום רבי אלעזר בן עזריה, כל המספר לשון הרע, וכל המקבל לשון הרע, וכל המעיד עדות שקר בחבירו, ראוי להשליכו לכלבים, שנאמר (שמות כב, ל) לכלב תשליכון אותו, וכתיב בתריה (שם כג, א) לא תשא שמע שוא, וקרי ביה לא תשיא, עד כאן לשונו. ובמסכת ערכין (דף טז ע"א) מנו ז' לבד, וצריך עיון.

כ״געוד שם במסכת הנזכרת פרק הנזכר (דף טו ע"ב) אמר בעונשו של לשון הרע, אמר רב חסדא אמר מר עוקבא, כל המספר לשון הרע ראוי לסקלו באבן, כתיב הכא (תהלים קא, ה) אותו אצמית, וכתיב התם (איכה ג, נג) צמתו בבור חיי וידו אבן בי. וכאשר תזכור מה שפי' בתיקונים (דף נט ע"ב, תז"ח דף קי ע"א) ורעיא מהימנא בענין סקילה, תדע עד היכן הגיע פגם וכח לשון הרע.

כ״דעוד שם, אמר ריש לקיש כל המספר לשון הרע מגדיל עונות עד לשמים, שנאמר (תהלים עג, ט) שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ, וכוונתו על המדה הנקראת שמי"ם, כמו שאמרו בבהיר (אות ק) ואתה תשמע השמים (מל"א ח, לב), כי על הנודע הוא שפוגם ב"ארץ" החיים כדפי' לעיל, והשמיענו שגם כן עולה הפגם עד ה"שמים".

כ״העוד שם אמר רבי חמא בר חנינא, מה תקנתם של מספרי לשון הרע, אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה, שנאמר (משלי טו, ד) מרפא לשון עץ חיים, ואין לשון אלא אלא לשון הרע, שנאמר (ירמיה ט, ז) חץ שחוט לשונם, ואין עץ חיים אלא תורה, שנאמר (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה. ואם עם הארץ הוא ישפיל דעתו, שנאמר (שם טו, ד) וסלף בה שבר ברוח. רבי אבא בר חנינא אמר סיפר אין לו תקנה, שכבר כרתו דוד ברוח הקדש, שנאמר (תהלים יב, ד) יכרת ה' כל שפתי חלקות.

כ״וומאמר של רבי חמא בר חנינא שנתן תקנה ללשון הרע על ידי התורה ועל ידי שפלות רוח, ודאי יש לו סברא והוא טעמא דמסתבר, כי התורה היא חשובה יותר מכל הקרבנות, והרי אפילו עון חילול השם שבמאמר בית עלי (שמ"א ג, יד) אם יכופר עון בית עלי בזבח ובמנחה עד עולם, ופירשו רבותינו ז"ל (ר"ה דף יח ע"א) בזבח ומנחה הוא דלא יכופר אבל מתכפר הוא בדברי תורה, וכדפי' בזוהר (פ' קדושים דף פ ע"ב). וכן הענוה שקולה ככל הקרבנות, שנאמר (תהלים נא, יט) זבחי אלהים רוח נשברה, כדפי' ז"ל (סוטה דף ה ע"ב) בענין הענוה שמעלין עליו כאלו הקריב כל הקרבנות כלם, אם כן כיון שזה משפיל רוחו וגאותו יתכפר, כי עון לשון הרע יבא מחמת הגאוה והזדון, ולכך לא יחשיב בני אדם לכלום, ומדבר כל מה שיבא לפיו, ולכן תקנתו בשפלות מדה כנגד מדה.

כ״זואפילו לדברי רבי אבא בר חנינא שאמר שאין לו תקנה, אפשר שיהיה עונו גדול, כענין דואג האדומי שאפילו שהיה גדול בתורה מכל מקום הקדוש ברוך הוא קראו רשע, ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי וגו' (תהלים נ, טז), ואמרו בפרק חלק (סנהדרין דף קו ע"ב) שאמר לו הקדוש ברוך הוא לדואג, כשאתה מגיע לפרשת רוצחים ופרשת מספרי לשון הרע מה אתה דורש בהם. ותשא בריתי עלי פיך, אמר רבי אמי אין תורתו של דואג אלא מן השפה ולחוץ.

כ״חגם אפשר לתרץ, כמו שתירץ הרב רבי יצחק אבוהב בעל מנורת המאור (אות נ), דמה שאמר שיש לו תקנה, היינו מי שלא הורגל יש לו תקנה שלא ינהוג עוד, אבל המתמיד בדבר ועוד ידו נטויה, נכרת בעונו. ואפשר להרחיב דבריו במה שפירש רבינו יונה ע"ה בשערי תשובה (ש"ג אות רב) בטעם מספר לשון הרע יהיה גדול יותר מע"א גלוי עריות ושפיכות דמים (ערכין טו ע"ב), והוא נתן ה' טעמים לדבר, ואחד מהם הוא, כי בעל הלשון תשובתו קשה, כי אפשר שדבר לשון הרע על רבים ואינו יודע מי הם כדי שיפייסם. עוד שמרוב הרגלו אי אפשר לו לשוב כראוי, כי חזר לו דברו לשון הרע בטבע. ומטעם זה נוכל לומר שאין לו תקנה. ועל כיוצא בזה אמר גם כן בזוהר (פ' מצורע דף נג ע"א) שאין לו תשובה, וקשה דהא כתיב (ויקרא יד, ב) ביום טהרתו והובא אל הכהן, אלא ודאי מיירי בה ששב לו דיבור לשון הרע בטבע, ואי אפשר לו לטהר ממנה, וכוונת אומרו אין לו תשובה, הוא שתשובתו קשה עד שישוב כראוי.

כ״טובאלה הדברים רבה (פ' שופטים, ט) אמר כי בימי שאול לא זכו לבנין הבית מפני שהיו בהם מספרי לשון הרע, דואג וזיפים. ובימי אחאב אף על פי שהיו עובדי ע"א מפני שלא היה בהם לשון הרע היו נוצחים במלחמה. עוד שם דבר אחר אמר רבי מונא כל שאומר לשון הרע מסלק השכינה מלמטה למעלה, תדע לך מה דוד אומר (תהלים נז, ה) נפשי בתוך לבאים אשכבה לוהטים בני אדם שניהם חנית וחצים ולשונם חרב חדה, מה כתיב אחריו (שם נז, ו) רומה על השמים אלהים וגו', אמר דוד רבונו של עולם מה השכינה עושה למטה, סלק השכינה לרקיע, עד כאן לשונו.

ל׳ראה מה קשה לשון הרע, שהוא קשה משפיכות דמים ומגלוי עריות ומע"א, משפיכות דמים דכתיב (בראשית ד, יג) גדול עוני מנשוא, מגלוי עריות דכתיב (שם לט, ט) ואיך אעשה הרעה הגדולה זאת, מע"א דכתיב (שמות לב, לא) אנא חטא העם הזה חטאה גדולה. ובמספרי לשון הרע אין כתיב בו לא גדול ולא גדולה אלא גדולות, שנאמר (תהלים יב, ד) יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות, לכך נאמר (משלי יח, כא) מות וחיים ביד לשון.

ל״אדבר אחר מות וחיים ביד לשון, אל תאמר הואיל ונתנה לי רשות לדבר הריני אומר כל מה שאבקש, כבר הזהירה אותך התורה, שנאמר (תהלים לד, יד) נצור לשונך מרע, ושמא תאמר אתה מחסר, לא אלא משתכר, ורוח הקדש צווחת (משלי כא, כג) שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו, אל תקרי מצרות אלא מצרעת נפשו, עד כאן לשונו.

ל״בוהנה במה שאמר במאמר הזה בסופו מצרעת נפשו, מצאנו תירוץ נאה, שהרי אנו רואים לכמה בני אדם מדברים לשון הרע ואין להם נגעים ולא צרעת, אלא ודאי כי הצרעת והנגע קבוע בנפש, בעלות הנפש בכל לילה למעלה כל הקדושים בדלים ממנה ומכריזים עליה שהיא טמאה, כאומרו (ויקרא יג, מה) וטמא טמא יקרא. או לאחר פטירתה מן העולם הזה, אם לא עשתה תשובה הראויה.

ל״גוקצת נוטה לפירוש זה דברי הרשב"י ע"ה (פ' כי תזריע דף מו ע"ב) אף על פי שלא שינה מלת מצרות ממשמעותו, מכל מקום מכלל דבר נשמע כפי הנדרש, זה לשונו בפסוק (בראשית ב, ז) ויהי האדם לנפש חיה, פירש שם שנפש חיה היא הנשמה, שהיא המדריגה העליונה שבמדריגות הקדושה שבאדם. ואמר אחר כך תא חזי בכל זמנא דהאי נשמתא קדישא אתדבקת ביה בבר נש רחימא הוא דמאריה, כמה נטורין נטרין ליה מכל סטרין, רשימא הוא לטב לעילא ולתתא, ושכינתא קדישא שריא עלוי, ובזמנא דאיהו אסטי אורחוי שכינתא אסתלקת מניה, ונשמתא קדישא לא אתדבקת ביה, ומסטרא דחיויא בישא תקיפא איתער רוחא דא דשאט ואזיל בעלמא, דלא שריא אלא באתר דקדושה עלאה אסתלק מתמן, וכדין אסתאב בר נש ואיתפגים בבשריה, בחיזו דאנפוי, בכלא.

ל״דותא חזי, בגין דהאי נפש חיה איהי קדישא עילאה, כד ארעא קדישא משכא לה בגווה ואיתכלילת כדין קרינן ליה נשמה, ודא היא דסלקא לעילא וממללא קמי מלכא קדישא, ועיילא בכל תרעין ולית דימחי בידהא, ועל דא אתקרי רוחא ממללא, דהא כל שאר נפשתא לית לון רשו למללא קמי מלכא בר האי, ועל דא אורייתא אכריזת ואמרת (תהלים לד, יד) נצור לשונך מרע וגו', וכתיב (משלי כא, כג) שומר פיו ולשונו, בגין דאי שפוותיה ולשניה ממללן מלין בישין, אינון מלין סלקין לעילא, ובשעתא דסלקין כלא מכרזין ואמרין אסתלקו מסחרניה דמלה בישא דפלנייא, פנון אתר לארחיה דחיויא תקיפא, כדין נשמתא קדישא אתעברת מניה ואסתלקת ולא יכילא למללא, כמה דאת אמר (תהלים לט, ג) נאלמתי דומיה החשתי, וההיא נשמתא סלקא בכיסופא בעאקו דכלא ולא יהבין לה אתרא כמלקדמין, ועל דא כתיב שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו, נפשו ודאי, ההיא דהוה ממללא אתעבידת משתוקא בגין מילולא בישא, וכדין חיויא איזדמן, דכולא לאתריה אתהדר, וכד ההיא מלה בישא סלקא באורחין ידיעאן ושארי קמי דחיויא תקיפא, כמה רוחין מתערין בעלמא, ורוחא נחתא מההוא סטרא ואשכח דההוא בר נש איתער ליה במלה בישא, והא רוחא ממללא קדישא אתעבדת מניה, כדין שארי עלוי וסאיב ליה, וכדין הוא סגיר.

ל״הכמה דעונשא דבר נש האי בגין מלה בישא, כך עונשיה מלה טבא דאתי לידיה ויכיל למללא, בגין דפגים לההוא רוח ממללא, דהא אתתקנת למללא לעילא ולמללא לתתא וכלא בקדושה, כ"ש אי עמא אזלין באורח עקימא והוא יכיל למללא להו ושתיק ולא מליל, כמא דאמינא נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי נעכר, במכתשין דמסאבותא, ודא הוא דאמר דוד מלכא בהאי אלקי ואיתפני מניה, דכתיב (תהלים פו, טז) פנה אלי וחנני, כמה דאת אמר (במדבר יב, י) ויפן אהרן, עד כאן לשונו. ולמדנו מהמאמר הזה כמה עונשו של לשון הרע.

ל״ובפרשת זאת תהיה תורת המצורע בראשה, זה לשונו רבי חייא אמר, כל מאן דאפיק לישנא בישא אסתאבן ליה כל שייפוי ויתחזי לסגרא, בגין דההיא מלה בישא סלקא ואיתער רוחא מסאבא ואסתאבא, אתיא לאיסתאבא מסאבין ליה, במלה דלתתא איתער מלה אוחרא.

ל״זעוד שם רבי יהודה אמר, זאת תהיה תורת, ודאי לקבליה לאיתפרעא מניה דההוא מוציא שם רע, ביום טהרתו והובא אל הכהן, מאי קא משמע לן, משמע מאן דאית ליה לישנא בישא צלותיה לא עאלת קמי קודשא בריך הוא, דהא איתער עליה רוח מסאבא, כיון דאהדר בתשובה וקביל עליה תשובה, מה כתיב (ויקרא יד, ב) ביום טהרתו והובא אל הכהן, עד כאן לשונו.

ל״חואמר כיון דאהדר בתשובה, וקבל תשובה, כי צריך ב' מיני תשובה, הא' תשובה מיד דהיינו ההכנעה כדפי' ז"ל (משלי טו, ד) מרפא לשון עץ חיים וסלף בה שבר ברוח, ולכך צוותה תורה אזוב המורה על שפלות וההכנעה. ועוד וקבל עליה תשובה, דהיינו לקבל עליו שלא לשוב עוד לאותו עון, כאומרו (תהלים פה, ט) ואל ישובו לכסלה.

ל״טומכלל התשובה הצריכה ללשון הרע, הוא שיעשה עצמו אלם לדברי העולם כאלו אין לו לשון, שהרי בעל הלשון נאמר עליו (תהלים יב, ד) יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות, וכוונת יכרת פירושו שנכרתת לשונו בגיהנם כמספר פעמים שספר לשון הרע, על דרך שעושין לשאר העבירות כל אבר שבו חטא בו נידון עד שיעכל כל הרע ההוא שעשה, ולכן צריך שיכרות לשונו מלדבר בעוד בחיים חיותו, ויצטער תמורת מה שנהנה.

מ׳ואחר שדברנו בעונש לשון הרע, נדבר בחלקי לשון הרע, ואף על פי שלא כתבנו כל הנמצא בדברי רבותינו כדי שלא להאריך, די בזה ההערה למשכיל לעורר לבו שישוב בתשובה. וראיתי לקצר דברי ר"י בשער התשובה ושאר המחברים המדברים בענין זה.

מ״אהחלק הראשון מלשון הרע, שעליו נצטוינו בתורה שלא לדברו ושלא לקבלו, שנאמר (שמות כג, א) לא תשא שמע שוא, עיקרו הוא המדבר בגנות חבירו, אף על פי שאומר אמת, שאם אומר שקר נמצא מוציא שם רע. והמדבר בגנות חבירו יהיה כוונתו להבאיש את ריחו ולהבזות בו, ולכן יודיע תועבות אבותיו, אף על פי שיהיה שלא בפניו, וזה הוא כת מספרי לשון הרע הגמור, אם היה בעל תשובה והוא מספר עליו עונות ראשונים שלא בפניו או בפניו יש לו עונש גדול, שהרי השב בתשובה העונות נעשים לו כזכיות וזה מביישו, ואין ראוי. ועוד אחרים השומעים הבושת הזה של בעל תשובה ימנעו ולא יעשו תשובה, ונמצא נועל דלת תשובה.

מ״בוכתב רבינו יונה ז"ל, כי על צד אחד יגדל עון המספר לשון הרע על דבר אמת מן המדבר על דבר שקר, כי יאמין העם בספרו על חבירו דברים כנים, ויעלה באשו לפניהם, ויהיה לבוז בעיניהם, אפילו אשר נחם מחטאתו ושב בתשובה ישאר מומו בפי בני אדם, ואם מראה איש את חבירו כי עבר על דבר תורה והוא בסתר אין לגלות על חטאתו ברבים, כי שמא עשה תשובה, בפרט אם הוא עד אחד, כי המעיד על חבירו יחידי מכין אותו מכת מרדות, ואין ראוי לגלותם זולתי לחכם צנוע אשר לא יספר ליתר ההמון, ואם ידע כי יאמינו בו כדברי ב' עדים אז יספר אותו כדי שישנא אותו החכם, כך אמרו בערבי פסחים (פסחים דף קיג ע"ב), אבל מותר להרחיק מחברתו ולשנאתו עד אשר ידע כי שב מדרכו הרעה.

מ״גובדברים שבין אדם לחבירו כגון גזל ועושק ואונאה, יכול לספר הדברים לבני אדם, שהרי אמרו ז"ל (כתובות דף פז ע"ב) שעד אחד מחייבו שבועה. ואם החוטא תלמיד חכם ואיש ירא חטא, ראוי שיחשוב עליו כי באמת עשה תשובה כדפירשו ז"ל (ברכות דף יט ע"א) אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה ביום אל תהרהר אחריו בלילה שודאי עשה תשובה. וכן פי' הרשב"י ע"ה (ת"ז דף קמא ע"ב) שעל זה נאמר (דברים כא, כג) לא תלין נבלתו על העץ, על נבלת העון אשר עשה על עץ החיים, כי בודאי עשה תשובה. ועל זה מצינו שנענש יוסף הצדיק על שהביא דבת אחיו אל אביו, וכן אמרו בבראשית רבה (פד, ז) על פסוק (בראשית לז, ב) ויבא יוסף, כדפי' רש"י, ועל שלשתן לקה.

מ״דאבל האיש אשר נדע בו כי הוא רשע גמור, ואין פחד אלהים לנגד עיניו, מותר לפרסמו ולספר בגנותו להבאיש בעלי עבירות בעיני בני אדם, למען תגעל נפש השומעים את המעשים הרעים, ונאמר (משלי ח, יג) יראת ה' שנאת רע, ואמרו ז"ל (סנהדרין דף נב ע"א) רשע בן צדיק מותר לקראתו רשע בן רשע, צדיק בן רשע מותר לקראתו צדיק בן צדיק.

מ״הוהנה אם תראה אדם אשר ידבר דבר או יעשה מעשה ויש לשפוט עניינו לצד טובה ולצד זכות, אם הוא ירא שמים נתחייב לדון אותו לכף זכות אפילו אם יהיה הדבר נוטה יותר לכף חובה. ואם הוא מן הבינונים אשר יזהרו מן החטא, ופעמים יכשלו בו, יש עליך להטות הספק להכריעו לכף זכות, כמו שאמרו (שבת דף קכז ע"ב) הדן את חבירו לכף זכות הקדוש ברוך הוא ידינהו לכף זכות, והיא מצות עשה מן התורה (ויקרא יט, טו) בצדק תשפוט עמיתך. ואם הדבר נוטה לכף חובה, יהיה הדבר כמו ספק תכריעהו לכף חובה. ואם האיש ההוא רוב מעשיו לרוע, או בחנת כי אין יראת אלהים בלבבו, תכריע מעשיו ודבריו לכף חובה.

מ״וומכלל כת זו שהיא האומרת לשון הרע באמת, הוא אם יזכיר בינו לבין עצמו מעשה אבותיו הרעים, הנה הוא עובר על מה שכתוב בתורה (ויקרא כה, יז) ולא תונו איש את עמיתו, באונאת דברים הכתוב מדבר. אם יספר על מעשה אבותיו בפני אחרים, על זה אמרו רבותינו (ב"מ דף נח ע"ב) כי המלבין פני חבירו ברבים הוא כשופך דמים ויורד לגיהנם ואינו עולה. על כן יש לו לאדם ליזהר להתרחק מלדבר במומי בני אדם ובגנותן, כי דיבורו של אדם מעיד עליו ועל הדברים הנעלמים בו, שהאדם הכשר מדבר בשבחי בני אדם ואינו רוצה לספר בגנותן, אבל הפסול כל תאותו הוא לדבר במומי בני אדם, כי בעבור שהוא פסול רוצה לפסול לאחרים, כדגרסינן בקידושין (דף ע ע"א) תניא כל הפוסל פסול ואינו מדבר בשבחו של עולם, ואמר שמואל במומו פוסל. ואם המום הוא מפורסם בו ובמשפחתו, יותר צריך לשמור לשונו מלזכרו בשום ענין אפילו ברמז, כמו שאמרו ז"ל בפרק הזהב (ב"מ דף נט ע"ב) על כי גרים הייתם בארץ מצרים (שמות כב, כ).

מ״זובכלל לשון הרע, המספרו דרך שחוק וקלות ראש, כלומר שאינו מדבר משנאה, והוא שאמר שלמה המלך ע"ה (משלי כו, יח) כמתלהלה היורה זקים חצים ומות כן איש רימה את רעהו ואמר הלא משחק אני. וכן המדבר דרך רמיזות, והוא שיספר דרך תומו כאלו אינו יודע שדבר זה לשון הרע, אלא כשמוחין בידו אומר איני יודע שאלו מעשיו של פלוני. גם ליזהר שלא לספר לשון הרע על גבאי צדקה שהם כשרים, והמספר לשון הרע עליהם ואומר שהם גונבים ונושאין פנים למי שהם רוצים, ללשון הרע הזה אין לערוך עונשו, כי הוא מבייש עבדי ה' ובניהם וקרוביהם, ומונע הטובים מלעשות מצות, ושמא יבאו גבאים שלא יעשו כראוי הדבר.

מ״חהחלק השני הולך רכיל, והוזהרנו על זה מן התורה (ויקרא יט, טז) לא תלך רכיל בעמך, והוא בכלל כת מספרי לשון הרע, כמו שאמרו ז"ל (במ"ר יט, ב) על דואג האדומי שהיה בעל לשון הרע, והיה רכיל שהוליך דברים, כי רכיל יקרא המוליך דברים מזה לזה, כך וכך דבר פלוני עליך, כך וכך עשה, כרוכל הזה המחזר בעיירות.

מ״טומכלל הרכיל, ליזהר במה שאמרו ז"ל (סנהדרין דף כט ע"א) תניא מנין לדיין שלא יאמר אני מזכה וחברי מחייבין אבל מה אעשה שהם רבו, לכך נאמר לא תלך רכיל בעמיך.

נ׳והרכיל מגדל שנאה, ונמצא הורס עמוד העולם שהוא השלום (אבות פ"א מי"ז). ואמרו ז"ל (נדה דף סא ע"א) על ענין הרכילות, שאף על פי שאסור לקבלו ולשנוא את חבירו בגללו, אבל אל יהי בז לדבר, אך ישמור את נפשו ויחוש לדברים, וראיה מגדליה בן אחיקם, מפני שלא חש לקבל לשון הרע כלל נהרג, כדפי' ז"ל (שם). ואמרו ז"ל (דב"ר ה, ט) כי דורו של שאול היו בהם מסכסכים כמו דואג והזיפים, ואף על פי שהיו צדיקים היו יורדין למלחמה ונופלין, דורו של אחאב שלא היו בהם דלטורין היו יורדין למלחמה ונוצחין, שהרי עובדיהו החביא מאה נביאים ולא גילה אדם, ואף על פי שהיה אחאב ודורו עובדי ע"א.

נ״אוהמסכסך אחים ואוהבים ומביא שנאה ביניהם קשה מכל חלקי לשון הרע, כענין שנאמר (משלי ו, יט) ומשלח מדנים בין אחים, ואמרו רבותינו (ויק"ר טז, א) כי השביעית קשה מכולם.

נ״בגם בכלל הרכילות שלא לגלות סוד חבירו, ואסור הוא שהרי אמרו ביומא פרק קמא (דף ד ע"ב) מנין שהאומר לחבירו דבר בבל תגל, שאסור לגלותו, שנאמר (ויקרא א, א) וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר. והמגלה סוד יוצא מדרך הצניעות, ונראה לי שעל זה נאמר הולך רכיל מגלה סוד, פירוש הולך רכיל נקרא אותו שהוא מגלה סוד, ויש לו עונש כמו רכיל ממש שהוא מה' כתות.

נ״גהחלק השלישי אבק לשון הרע, שאמרו ז"ל בבבא בתרא (דף קסה ע"א) שכלם נכשלים באבק לשון הרע, ובזה ד' חלקים הא' המרבה לספר בטובתו של חבירו, שמתוך טובתו בא לידי רעתו, כן אמרו בפרק יש בערכין (דף טז ע"א). ופירש רבינו יונה ע"ה (ש"ג אות רכו) כי היינו שמדבר בטובתו בפני שונאו ואין שם במעמד ההוא מי שימחה ביד השונא ויקהה את שניו, אבל אם הוא משבח אדם כשר שהוא מפורסם בחסידות אף על פי שיהיה שם שונא יוכל לשבחו, כי ידעו הכל כי הוא שונא ומשקר בדבריו. ונראה לי כי אף על פי שיספר בטובתו של חבירו אל ירבה לספר יותר מדאי, כגון בדברים שלא יאמינהו, אלא אם יספר בדברים ומעלות שהם קרובים אל הדעת.

נ״דובכלל אבק לשון הרע הוא האומר איה גחלים אם לא בבית פלוני אשר יצלה בשר תמיד (ערכין דף טו ע"ב). עוד בכלל זה המתאכסן בבית חבירו ומטיב עמו למחר יוצא לשוק ואומר ברוך יהיה פלוני שכך וכך טבח טבח והכין, וכיוצא, ועל זה נאמר (משלי כז, יד) מברך רעהו בקול גדול וגו' קללה תחשב לו, כי בהשמע הדבר יתלקטו אל בעל הבית אנשים רקים ויפסיד ממונו באורחים רקים (ערכין דף טז ע"א). נראה לי שגם בכלל זה אם ילוה אדם לחבירו העני דינר, אין לעני לשבח, כי שמא אין דעת בעל הבית משתוה עם כל אדם, ויבא לידי הפסד, כי שמא לא יפרעו לו כראוי, וצריך ליזהר.

נ״המכלל אבק לשון הרע מה שאמרו בגמרא שם (ערכין דף טו ע"ב) זה לשונם אמר רבא כל מילתא דמתאמרא באפי מרא לית בה משום לישנא בישא, אמר ליה אביי כל שכן חוצפא ולישנא בישא, אמר ליה אנא כי הא דרבי יוסי סבירא לי, דאמר רבי יוסי מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי, פירוש שלא אמרתי דבר על אדם שלא בפניו וכבשתי אותו בהיותו בפניו. אבל אם הוא מדבר על שחטא ולא גלה אוזן החוטא בתחלה ולא הוכיחו, יחשוב לו עון ללשון הרע, שנראה כמחניף לו ומגלה מומו לאחרים שלא בפניו, ועוד שיאמרו לו שאינו מדבר אמת. אבל אם הוכיחו ולא שמע אליו, אז יוכל להודיע לבני אדם חטאו ולא יחשדוהו כי חפץ ליתן דופי בחבירו. וכן אם המספר מוחזק לרבים כי לא ישא פני איש, וכל אשר יאמר שלא בפניו יאמר בפניו, והוחזק כי אינו מדבר אלא אמת, אז מותר לו לומר הדברים ההם.

נ״ועוד אמר שם אמר רבה בר רב הונא כל מילתא דמתאמרא באנפי תלתא לית בה משום לישנא בישא, מאי טעמא חברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה. אמנם אם הדבר הנאמר בפני שלשה או אפילו בפני רבים נאמר בדרך סוד, אסור לגלותו, והכי אמרו בסנהדרין (דף לא ע"א) ההוא תלמידא דגלי מילתא דמתאמרא בבי מדרשא בתר עשרין ותרתין שנין, ואפקיה רבי מאיר מבי מדרשא ואמר דין גלי רזייא, עד כאן לשונו. גם בכלל אבק לשון הרע כתב הרמב"ם (הל' דעות פ"ז ה"ג) שלא יאמר שתוקו מפלוני איני רוצה לומר מה שאני יודע בו.

נ״זהחלק הרביעי הוא נרגן, ועליו אמר שלמה המלך ע"ה (משלי יח, ח) דברי נרגן כמתלהמים, ונרגן הוא איש שדרכו להתלונן ולהתרעם על חבירו ומוציא תלונות מלבו, ויאמר פלוני שאמר לי כך וכך ולא היתה כוונתו אלא לחרף אותי, ואל רעתי היה מתכוין, אף על פי שהיה מתכוין לטובתו, וירבה בתלונות, ויראה עצמו שהוא עשוק ושבני אדם גוזלין אותו ומחרפין אותו ומקללין אותו חנם, ועל זה כתוב (משלי טז, כח) ונרגן מפריד אלוף, רצה לומר מפריד מעליו אוהב ורע. ומי שיש בידו המדה הזאת הרעה, כשם שמתרעם על בני אדם כך מטיח דברים כלפי מעלה, ויחשוב על חסד השם שכוונתו להנקם מבריותיו ולהביא פורענות לעולם, ואף על פי שיראה השפעת טובה יאמר רעה תהיה באחריתה, שנאמר (דברים א, כז) ותרגנו באהליכם ותאמר בשנאת ה' אותנו וגו', ואמרו חז"ל אל תרבה בתרעומת שלא תבא לידי חטא. והנרגן הוא בטבעו הרע כפוי טובה, כי יחשוב הטובות שעושים עמו שהם רעות, ומשלם רעה תחת טובה. והמדה הרעה הזאת תבא מצד רוע הלב, כי מרוע לבבו יראה טובת האדם לרעה, ומוציא מחשבתו הרעה לפועל, וידבר רע ויתלונן.

נ״חהחלק החמישי, בענין נבלות הפה, וכתב הר"י אבוהב עליו השלום בספר מנורת המאור (אות נו), זה לשונו מצינו שהרבה בני אדם כופין אותם בשוטים באש ובמים ובכל מיני כפיות על שיודו דברים שנכשלים בהם, וסובלין כל הכפיות ואינם מודים בשום דבר בפיהם שיתחייבו בהודאתו הריגה, ואף על פי שרואים שאינה אלא מיתה זמנית כי יודעים בבירור שהיום או מחר ימותו, עם כל זה כדי להרויח חיי שעה סובלין דחקם ומקבלין כל היסורין שבעולם. על אחת כמה וכמה למי שאין כופין אותו שיאמר דברי נבלות, ואין לו בדיבור זה הנאה, אבל יודע שבאמרו גדול עונו מנשוא וידונו עליו מיתה עולמית, שהיה לו לסתום ולבלום פיו מלאמרו, כי כל המנבל פיו דינו נהפך עליו לרעה, כדגרסינן בפרק קמא דכתובות (דף ח ע"ב) על כן על בחוריו לא ישמח ה' וגו' (ישעיה ט, טז), ומאי ועוד ידו נטויה, אמר רב חנן בר אבא הכל יודעין למה כלה נכנסה לחופה, אלא כל המנבל את פיו ומוציא דבר נבלה מפיו, אפילו נחתם לו גזר דין של ע' שנה לטובה נהפך עליו לרעה.

נ״טוגרסינן נמי בפרק במה מדליקין (שבת דף לג ע"א) בעון נבלות הפה צרות רבות ורעות וגזירות קשות מתחדשות בעולם, ובחורי שונאיהם של ישראל מתים, ויתומים ואלמנות צועקים ואינם נענים, שנאמר על כן על בחוריו לא ישמח ה' וגו'. מאי ועוד ידו נטויה, אמר רב חנן וכו', ואמר רב חסדא כל המנבל פיו מעמיקין לו גיהנם, שנאמר (משלי כב, יד) שוחה עמוקה פי זרות, רבי אמר אף השומע ושותק, שנאמר (שם) זעום ה' יפול שם.

ס׳על כן יש לו לאדם לטהר פיו מלדבר נבלה, כי לא נברא הפה הקדוש אלא לדבר קדושה, וזה המדבר נבלה עוזב דרך הבושת והצניעות שהם המידות המובחרות שנבדלו ישראל משאר העמים ומראה על עצמו שאין לו חלק באומה הקדושה, עד כאן לשונו. וקצרתי מקצתו שלא להאריך. וכן כתב הר"י בשערי תשובה (ש"ג אות רכט).

ס״אובעונש המטנף פיו פירש בזוהר (פ' פקודי דף רמט ע"ב) בהיכלות הקדושה היכל שלישי, זה לשונו אלין אינון ד' קיימין ואוזיפו ומנדין לכל אינון דאפיקו מפומייהו מלה דלא אצטריכא, ומטנפי פומייהו, ואלין מנדין לו וקיימי ארבעין יומין, דלא אשתמע צלותהון ולא עאלין לפרגודא, וקיימין נזיפין לבר, עד כאן לשונו. הרי שהוא נזוף ומנודה, וארבעים יום אין תפלתו עולה למעלה. ואמר לקמיה כל מי שהוא מנודה למעלה שמירת קונו מסתלקת ממנו, ואין נשמתו עולה למעלה, ועוד נעתיק שאר לשונו לקמן.

ס״בעוד בהיכלות הטומאה (שם דף רסג ע"ב) בהיכל א' זה לשונו ומהאי רוחא בישא תליין כמה גרדינין אחרנין דאינון ממנן לאחדא מילה בישא או מלה טינופא דאפיק בר נש מפומיה, ולבתר אפיק מלין קדישין, ווי לון ווי לחייהון, אלין אינון בני נשא דגרמי לאינון גרדנין אחרנין לשלטאה ולמפגם אתר קדישא, ווי לון בהאי עלמא ווי לון לעלמא דאתי, בגין דאלין רוחין מסאבין נטלין האי מלה מסאבא, וכד אפיק בר נש לבתר מלה קדישא אקדימו אלין רוחי מסאבי ונטלי ההיא מלה מסאבא ומסאבי לההיא מלה קדישא, ולא זכי ביה בר נש, וכביכול תשש חילא קדישא, עד כאן לשונו.

ס״גועוד אמרו ז"ל (ד"א רבה פ"ג) אמר רבי אלעזר, אדם נאה ומשובח ומוציא דבר מגונה מפיו, למה הוא דומה, לטרקלין נאה וביב של בורסקי קבוע בו, כל עובר ושב אומר כמה נאה טרקלין זה אלא שביב של בורסקי בתוכו, עד כאן לשונו.

ס״דהחלק השישי שלא יוציא דבר מגונה מפיו, ואף על פי שאמרו לעולם ילמד אדם את תלמידיו דרך קצרה, טוב להאריך מעט כדי שלא להוציא דבר מגונה מפיו, כדגרסינן בפרק קמא דפסחים (דף ג ע"א), אמר רבי יהושע בן לוי לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי עקם הכתוב ח' אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר (בראשית ז, ח) ומן הבהמה אשר איננה טהורה, רב אשי אמר ט' שנאמר (דברים כג, יא) כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה, רב אמר ט"ז שנאמר (שמ"א כ, כו) כי אמר מקרה הוא בלתי טהור הוא כי לא טהור. ועוד האריכו שם, ואמר עוד שם הנהו תלתא כהני, חד אמר הגיעני לחלקי (פירוש מלחם הפנים) כפול, וחד אמר הגיעני כזית, וחד אמר כזנב הלטאה, בדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול, נמצא שדיבור האדם מעיד עליו ועל שרשו.

ס״הוהחסיד בעל חובת הלבבות (שער הכניעה פ"ו) כתב זה לשונו ונאמר על אחד מן החסידים שעבר על נבילת כלב מסרחת מאד, ואמרו לו תלמידיו כמה מסרחת נבילה זו, אמר להם כמה לבנים שניה, ונתחרטו על מה שספרו בגנותה. וכיון שהוא גנאי לספר בכלב המת כל שכן באדם החי, וכיון שהוא טוב לשבח נבלת כלב בלובן שיניה, כל שכן שהוא חובה לפי זה לשבח אדם משכיל. והיתה כוונתו להוכיחם שלא ילמדו לשונם לדבר רע, וישוב להם לטבע. וכן כשילמדו לשונם לדבר טוב ישוב להם טבע קבוע, כמו שכתוב (תהלים טו, ג) לא רגל על לשונו, עד כאן לשונו.

ס״והחלק השביעי, שלא לכנות שם רע לחבירו, שהרי אמרו ז"ל בבבא מציעא (דף נח ע"ב) הכל יורדין לגיהנם ועולין, חוץ מאלו שיורדין ואינן עולין, ואלו הן המכנה שם רע לחבירו, והמלבין פני חבירו ברבים, והבא על אשת איש. היינו מכנה היינו מלבין, לא צריכא אף על גב דדש ביה בשמיה, עד כאן לשונו. הרי שהשוו המכנה שם רע לבא על אשת איש, שהוא מן העבירות החמורות שיהרג ואל יעבור.

ס״זובזוהר (פ' משפטים דף קכב ע"א) זה לשונו תאנא ישראל איקרון קדש, ובגין דאינון קדש אסיר ליה לאינשי למקרי ליה לחבריה בשמא דגנאי, ולא לכנאה שמא לחבריה, וענשיה סגי, וכל שכן במלין אחרנין. אמר רבי יוסי כל מאן דקארי לחבריה בשמא דלית ביה, וגני ליה, איתפס במה דלית ביה, דאמר רבי חייא אמר רבי חזקיה כל מאן דקארי לחבריה רשע נחתי ליה לגיהנם, ונחתין ליה לעלמוי, בר אינון חציפין דאורייתא דשארי ליה לבר נש למקרי להו רשע, עד כאן לשונו.

ס״חואחר שדברנו בחלקי לשון הרע כפי הנמצא בספרים, צריך לבאר בעונש המקבל הרע, במסכת פסחים (דף קיח ע"א) ואמר רב ששת משום רבי אלעזר בן עזריה, כל המספר לשון הרע, וכל המקבל לשון הרע, וכל המעיד עדות שקר בחבירו, ראוי להשליכו לכלבים, שנאמר (שמות כב, ל) לכלב תשלכון אותו, וסמיך ליה (שם כג, א) לא תשא שמע שוא, עד כאן לשונו. ובמכילתא אמרו מדבר שקר תרחק (שם כג, ז), זו אזהרה למקבלי לשון הרע.

ס״טעוד אמרו בפסחים (דף פז ע"ב) מפני מה זכה ירבעם לימנות עם מלכי ישראל ויהודה, מפני שלא קבל לשון הרע וכו' עיין שם. וגם מצינו על שקבל דוד לשון הרע מפי ציבא על מפיבושת נחלקה מלכות בית דוד, כדגרסינן במסכת שבת (דף נו ע"ב) אמרו ז"ל אמר רב יהודה אמר רב, בשעת שאמר דוד למפיבושת (שמ"ב יט, ל) אתה וציבא תחלקו את השדה, יצאת בת קול ואמרה, רחבעם וירבעם יחלקו את המלכות. ואם בנדון דדברים ניכרים חזא ביה להאמין הדבר, יצאת פרצה גדולה כזאת בסבת קבלת לשון הרע, על אחת כמה וכמה שיש לו לאדם להרחיק ולסתום אזניו מלשמוע לשון הרע שמספרים בכל יום על אנשים נקיים.

ע׳והמקבל לשון הרע ומראה בנפשו שהוא מודה למספרו ומאמין לדברים בפני בני אדם, הרי הוא כאלו ספרו, כי הוא עוזר לרעה, וגורם קלון לחבירו, כי בראות המגיד את פני השומע והנם זועפים, יחדל דבריו, אבל אם יראה כי השומע ישמע לו לא יחשך משקריו. ולזה הוזהרנו (שמות כג, א) לא תשא שמע שוא, שלא נאמין בלבנו ספור לשון הרע להחזיק במחשבתנו כי הדברים ההם אמת להבזות את מי שנאמרו עליו ח"ו.

ע״אובתנא דבי אליהו (זוטא פ"ז) אמרו ז"ל אמרו עליו על ירבעם בן יואש נוהג כבוד בנביאים היה, ומה שלא מסר הקדוש ברוך הוא ביד יהושע בן נון וביד דוד מלך ישראל מסר בידו, שנאמר (מל"ב יד, כה) הוא השיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה. כיוצא בדבר אתה אומר (מל"ב יד, כו) כי ראה ה' את עוני ישראל מורה מאד ואפס עצור ואפס עזוב ואין עוזר לישראל ולא דבר ה' למחות את שם ישראל, וכי מה טיבו של ירבעם בדבר זה, והלא ירבעם עובד ע"א היה, אלא על שלא קבל לשון הרע על עמוס הנביא, שנאמר (עמוס ז, י) וישלח אמציה כהן בית אל אל ירבעם מלך ישראל לאמר קשר עליך עמוס וגו' כה אמר עמוס בחרב ימות ירבעם וישראל גלה יגלה מעל אדמתו, מיד גער בו והוציאו בנזיפה, ואמר חס ושלום לא נתנבא אותו צדיק בנבואה זו, ואם נבא לא מדעתו היה אלא מן השמים. באותה שעה אמר הקדוש ברוך הוא, דור עובד ע"א, ראש הדור עובד ע"א, ולא קבל לשון הרע, הארץ אשר אמרתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה אתן אותה בידו, והוא השיב את גבול ישראל, עד כאן לשונו.

ע״בועוד מהדברים הפוגמים ברית הלשון והם מענין לשון הרע, הוא ליזהר שלא לקלל את חבירו בשם, אפילו שלא יזכיר ה' אלא בלשון לעז הוא אסור ועובר בלאו, ואפילו להוציא קללה מפיו שלא בכוונה אין ראוי, כי ברית כרותה לשפתים (מו"ק דף יח ע"א), וכמה נענשו בזה, כמו שנאמר בגמרא כמה פעמים (שם) הוה כשגגה שיוצא מלפני השליט.

ע״גואמר בזוהר (פ' וישלח דף קעה ע"א) בענין מיתת רחל, שיעקב אבינו עליו השלום גרם מיתתה שקללה שלא בכוונה, וזה לשונו רבי יוסי אמר, כתיב (משלי כו, ב) קללת חנם "לא" תבא, ואוקמוה "לו" בוא"ו, ואי קללת צדיקא היא אפילו דלא אתכוון בה כיון דנפקא מפומיה נטל לה ההוא יצר הרע וקטרג בה בשעתא דסכנה. יעקב אמר (בראשית לא, לב) עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה, ואף על גב דאיהו לא הוה ידע נטל לה לההיא מלה ההוא שטן דאשתכח גבייהו תדיר דבני נשא. ועל דא תנינן לעולם לא יפתח בר נש פומיה לשטנא, בגין דנטיל ההוא מלה וקטרג בה לעילא ותתא, וכל שכן מלה דחכם או מלה דצדיקא, עד כאן לשונו.

ע״דוכן אמרו ז"ל במסכת מכות (דף יא ע"א) אמר רבי אבהו קללת חכם אפילו על חנם היא באה, מנא לן מעלי דקאמר ליה לשמואל (שמ"א ג, יז) כה יעשה לך אלהים וכה יוסיף אם תכחד ממני דבר, ואף על גב דכתיב ויגד לו שמואל את כל הדברים ולא כחד ממנו, כתיב (שם ח, ג) ולא הלכו בניו בדרכיו. ועוד הביאו שם ראיה אחרת ולא נעתיקה, שלא להאריך.

ע״הוכן מסוג זה שלא יקלל מי שאינו שומע אותו, כמו שפירש המתרגם על (שמות יט, יד) לא תקלל חרש, לא תלוט דלא שמע. וכן אמרו בזוהר (פ' קדושים דף פה ע"א) תא חזי, מאן דלייט לחבריה ואיהו קמיה ואכסיף ליה, כאלו אושיד דמיה, והא אוקימנא. והאי קרא דלא חבריה עמיה וההוא לייט ליה ההוא מלה, ולית לך מלה ומלה דנפיק מפומיה דלא אית ליה קלא, וההוא קלא סליק לעילא, וכמה קסטורין מתחברין עמיה דההוא קלא, עד דסלקא ואתער אתר דתהומא רבה, כמה דאוקמוה, וכמה מתערין עליה דההוא בר נש, ווי למאן דאפיק מלה בישא מפומיה והא אוקמוה, עד כאן לשונו. וכתב החסיד בחובת הלבבות (ש' אהבת ה' פ"ו) וכמה נתגנו בזה עמי הארץ בהוציאם מפיהם קללות וגדופין.

ע״ועוד יזהר שלא יקלל עצמו בכעס, שבהיכל ד' מהיכלות הקליפות יש כחות נקראים אוררי יום, ואלו לוקחים אותה קללה שקלל עצמו ומקיימין אותה ח"ו (פ' פקודי דף רסו ע"א). והוא מאותם הג' שגורמים רעה לעצמם, כדפירש בזוהר (פ' בראשית דף יד ע"ב, וכן דף ח ע"ב) שדוד מפני שאמר (שמ"ב יב, ה) בן מות האיש וגו', תפס עליו דומה, ואלמלא הקדוש ברוך הוא שעזרו היה נופל ביד דומה כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים צד, יז) לולי ה' עזרתה לי כמעט שכנה דומה נפשי.

ע״זועל כיוצא אמרו ז"ל לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן, כדגרסינן בפרק מי שמתו (ברכות דף יט ע"א) זה לשונם אמר רבי שמעון בן לקיש וכן תנא משמיה דרבי יוסי לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן, ואמר רב יוסף מאי קראה, שנאמר (ישעיה א, ט) כמעט כסדום היינו, מאי אהדר ליה נביא (שם א, י) שמעו דבר ה' קציני סדום. ואמר שם לעיל מזה, שמטעם זה לא יאמר האבל בצידוק הדין, רבון העולמים הרבה חטאתי לפניך ולא נפרעת ממני אחד מני אלף. וכן ראוי שלא יקלל אשתו, שהרי הזכר הוא פלגא דגופא, ושניהם כאחד הם אדם שלם, ואם מקלל אותה נמצא מקלל עצמו.

ע״חונראה לי שאזהרה לכל בחינות אלו הוא מפסוק (שמות כג, יג) ושם אלהים אחרים לא תזכירו, וכל פגמי הלשון הם מצד החיצוני שהוא אלהים אחרים, וכן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים לד, יד) נצור לשונך מרע, הכוונה שכל הדברים שיש בהם תפיסה לרע שהוא סמא"ל, וכאשר ישמור לשונו יזכה אל החיים ואל הטוב, כאומרו (תהלים לד, טו) מי האיש החפץ חיים אוהב ימים וגו'.

ע״טובזה נכלל הפרק הזה: