ראשית חכמה, שער הקדושה י״בReshit Chokhmah, Gate of Holiness 12

א׳אחר שפרק הקודם דברנו במעלת השתיקה, רצוננו עתה בפרק זה לבאר בענין ד' כתות שאינם מקבלות פני שכינה, שכלם תלויות בדיבור, כמו שאמרו ז"ל בסוטה (דף מב ע"א) ואמר רב חסדא ואי תימא רבי ירמיה בר אבא, ד' כתות אינם מקבלות פני שכינה, כת לצים, כת חנפים, כת שקרים, כת מספרי לשון הרע, דכתיב (תהלים ה, ה) כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע. ובזוהר לא דברו בכלל ד' כתות אלו.

ב׳והנראה דרך כלל, כי אלו פוגמים בד' אותיות אדנ"י, ולכך אינם רואים פני שכינה. ובפגם כל איזו כת שיהיה הרי הוא פוגם בכל השם, כי הד' אותיות כולם שם אחד הם. ובפגם השכינה גם סוד ידו"ד מסתלק משכינה, ונמצא קוצץ היחוד, ולכך אינו רואה פני שכינה. וסוד פני שכינה נבאר עוד לקמן.

ג׳וכאשר תדקדק תמצא כל כת פוגם באות אחת, כת לצים באות א' ובאות י' וכו', ולכן גורם רעה לו ולנפשו, מביא עליו יסורין, מטעם כי יגרע השפע העליון ממקורו, וכן מרוב המעלות יפול בשפל המעלות בגיהנם, וכן מזונותיו מתמעטין, כי משם נשפע המזון - פותח את יד"ך (תהלים קמה, טז) יוד"ך (ת"ז דף ז ע"ב), והיינו משך ידו. כת חנפים כנגד ה', מפני שעיקרה שמדבר אחד בפה ואחד בלב, ונמצא הפגם בשניהם כאחד. כת שקרים כנגד ו', שהוא"ו הוא אות אמת, כדפי' בזוהר (פ' ויחי דף רמא ע"ב) בענין (יהושע ב, יב) ונתתם לי אות אמת. כת מספרי לשון הרע כנגד ה' אחרונה, והמאמרים שנכתוב לקמן מוכיחים על זה, והיינו (ויקרא יד, ב) זאת תהיה תורת המצורע וגו', ודי בזה הערה למשכיל.

ד׳ושמעתי משם המקובלים שכנגד אלו הד' כתות הם ד' חיות טמאין שפן, ארנבת, גמל, חזיר. וכנגד אלו יש ד' קליפות למעלה להעלות מעשה החוטא ולהענישו בגיהנם. ועוד שמעתי, שמי שחטא והיה מאלו הד' כתות הנזכרים, עתיד הוא להתגלגל בד' החיות הטמאות כל אחד בחיה הרמוזה ומתייחסת לו.

ה׳ובעונש המתלוצץ, אמר רבי אלעזר (ע"א דף יח ע"ב) כל המתלוצץ יסורים באין עליו, שנאמר (ישעיה כח, כב) ועתה אל תתלוצצו וגו' כי כלה ונחרצה שמעתי, אמר להו רבה לרבנן במטותא מנייכו דלא תתלוצצו דלא לייתו יסורין עלייכו, אמר רב קטינא כל המתלוצץ מזונותיו מתמעטין, שנאמר (הושע ז, ה) משך ידו את לוצצים, ואמר רב קטינא כל המתלוצץ נופל בגיהנם שנאמר (משלי כא, כד) זד יהיר לץ שמו וגו', ואין עברה אלא גיהנם, שנאמר (צפניה א, טו) יום עברה וגו'. אמר רבי תנחום בר חנילאי כל המתלוצץ גורם כליה לעולם, שנאמר (ישעיה כח, כב) ועתה אל תתלוצצו וגו' כי כלה ונחרצה שמעתי. אמר רבי אלעזר קשה הוא הליצנות שתחלתו יסורין וסופו כלה, עד כאן לשונו. הרי מבואר כמה רעה גורם לו ולנפשו ולכל העולם.

ו׳והרב רבינו יונה ז"ל כתב בשערי תשובה (ש"ג אות קעד) ה' חלוקות בענין כת לצים, זה לשונו, קשה הליצנות שלא נענש יהוא עד שנתלוצץ, ואף על פי שלא היה בלבו דופי, שנאמר (מל"ב, י, יח) ויקבוץ יהוא את כל העם ויאמר להם אחאב עבד את הבעל מעט וגו'. קשה הא הליצנות, שלא פירש הכתוב לגרש לאחד מעוברי עבירות אלא ללץ, שנאמר (משלי כב, י) גרש לץ ויצא מדון. קשה הליצנות שלא מהרה הפורענות לבא על דור המבול עד שנתלוצצו בנח, שנאמר (איוב יב, ה) לפיד בוז לעשתות שאנן וגו', נח היה לפניהם ללפיד, והיו בוזים את דבריו ומתלוצצים בו. קשה הוא הליצנות שלא מהרה הפורענות לבא על סדום עד שנתלוצצו בלוט, שנאמר (בראשית יט, יד) ויהי כמצחק בעיני חתניו, אמרו לו, שוטה, נבלים וחלילים בעיר ואתה אומר שהיא נהפכת. קשה הוא הליצנות שעליו נהרגו ארבעים ושנים איש מישראל, שנאמר (מל"ב ב, כג) ונערים קטנים יוצאים מן העיר ויתקלסו בו ויאמרו לו עלה קרח וגו', וכתיב ויפן אחריו ויראם ויקללם בשם ה'. ולא נענשו סנבלט וטוביה אלא על ידי שנתלוצצו בישראל בבנין בית המקדש, שנאמר (נחמיה ב, יט) וישמע סנבלט החורני וטוביה העמוני וילעיגו לנו. וכל המתלוצץ אין למכתו רפואה, שנאמר (דה"ב לו, טז) ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים וגו' עד עלות חמת ה' וגו'. ואפילו בקל שבקלים אין אדם רשאי להתלוצץ, שנאמר (הושע ז, ה) משך ידו את לוצצים.

ז׳וגרסינן במדרש משלי (משלי ט, יב) אם חכמת חכמת לך ולצת לבדך תשא, משל לשני בני אדם אחד עני ואחד עשיר, והיה העני אומר לו מה הנאה יש לאדם ממך, כל מה שקנית לעצמך קנית. כך הקדוש ברוך הוא אומר לחכם אף על פי שקנית חכמה לעצמך קנית, לכך נאמר אם חכמת וגו'. רבי אלעזר אומר אם חכמת בתורה כאילו אתה משמח להקדוש ברוך הוא שנתנה לך, שנאמר חכמת לך, ולזה שנתן לך חכמה. ולצת לבדך תשא, ולא לאחרים.

ח׳עוד אמרו ז"ל (מגילה כה:) כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דע"א, מנין אנו למדים מאליהו ז"ל, שנאמר (מל"א יח, כז) ויהי בצהרים ויהתל בהם אליהו וגו', אמר להם הבעל שאתם עובדים שיח לו - שמא ברא את כל האילנות, שנאמר (בראשית ב, ה) וכל שיח השדה, וכי שיג לו - שמא הבטיח את כל התחומין, כמו שנאמר (דברים יט, יד) לא תסיג גבול רעך, וכי דרך לו - שמא קרע לכם את הים ועשה בו דרך, כענין שנאמר (ישעיה מג, טז) הנותן בים דרך, אולי ישן הוא ויקץ - או שמא החיה לכם את המתים ומקיץ אותם משנתם לחיי העולם הבא, אין כל אלו המעשים אלא מעשיו של הקדוש ברוך הוא, לו נאה לעבוד ולהשתחוות יתברך שמו לעולם ועד, עד כאן.

ט׳ובענין מהות הליצנות יש בו בחינות, האחד מהם הוא הקובע עצמו בבתי קרנות לשיחה בטלה ודברים בטלים, וזה נקרא לץ, שהרי אמרו פרק ג דאבות (מ"ב) שנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה הרי זה מושב לצים וכו', ואמר שיושבים, אפילו שאינם עוסקים בדברי ליצנות, הואיל ואין ביניהם דברי תורה יקרא מושב לצים, כל שכן העוסק בשיחה בטלה, כיון שאפשר לו לעסוק בתורה אותה העת ואינו עוסק נקרא לץ.

י׳וכתב החסיד הרבי יוסף יעבץ ע"ה בטעם הדבר, ואמר זה לשונו והטעם, כי עונש בטולה לפי גודל שכרה. שנאמר (תהלים א, א) ובמושב לצים לא ישב, ואמרו כי הראיה מסוף הפסוק (שם א, ב) כי אם בתורת ה' חפצו, כאילו אמר לפי שבתורת ה' חפצו לא ישב במושב לצים שאין בו תורת ה'. ולי ראיה גמורה היא מהפסוק שהזכיר, היש ליצנות גדולה ממי שאמרו לו מנה זהובים שעה אחת, וכל שתמנה יהיה שלך, והוא מתלוצץ מהזהובים ומבזה אותם, כן הבטל מדברי תורה אחר שיודע השכר הגדול הזה אינו כי אם לץ ממש. וכן אמר החכם (אבות פ"ו מ"ב) אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, הרי קרא הבטל מדברי תורה עולב, והוא המכוון הנה. וכשגינה הנביא ישעיה את אנשי דורו שהיו בטלים מהתורה קראם אנשי לצון, שנאמר (ישעיה כח, יד) שמעו דברי ה' אנשי לצון, והיא הוראה אמתית על כל דברי אלה, עד כאן לשונו. ויש סמך לזה במסכת סנהדרין (דף צט ע"א) שאמרו בענין כי דבר ה' בזה, רבי נחמיה אומר כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק וכו'.

י״אומלבד שיקרא לץ השח דברים בטלים, הוא עובר בעשה, שנאמר (דברים ו, ז) ודברת בם, וכן במסכת יומא פרק קמא (דף יט ע"ב) זה לשונם תנו רבנן ודברת בם ולא בתפלה. בם יש לך רשות לדבר, ולא בדברים אחרים. ודברת בם, עשה אותם קבע. אמר רבא השח שיחת חולין עובר בעשה שנאמר ודברת בם ולא בדברים אחרים. רב אחא בר יעקב אמר עובר בלאו, שנאמר (קהלת א, ח) כל הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר, עד כאן לשונם.

י״בובפרט לומדי התורה צריכים ליזהר מאד מן הדברים בטלים, שאמרו במדרש שיר השירים (רבה א, כא) בפסוק (א, ג) לריח שמניך טובים, זה לשונו מה השמן, כוס מלא אינו מזרזף בשאר כל המשקין, כך דברי תורה אין מזרזפין בדברי ליצנות. מה השמן הזה כוס מלא שמן בידך ונפל לתוכו טיפה של מים ויצאת כנגדה טפה של שמן, כך אם נכנס דבר תורה ללב יצא כנגדו דבר של ליצנות, נכנס ללב דבר של ליצנות יצא כנגדו דבר של תורה, עד כאן לשונו.

י״גובכלל כת זו היא כת המשחקים בקוביא ושאר מיני שחוק, אף על פי שלא ישחקו להרויח מעות זה לזה שיש בו משום גזל, יש בו משום שנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה הרי זה מושב לצים כדפי'. וזה דומה למיני השחוק שהזכירו במסכת ע"א (דף יח ע"ב) ואמרו שהם מושב לצים, זה לשונם תנו רבנן ההולך לאיצטדינין ולכרכום וראה שם את הנחשים החברין, בוקיון, מוקיון, מוליון, לוליון, בלורין, סגלורין, הרי זה מושב לצים, ועליהם אמר הכתוב (תהלים א, א) אשר לא הלך וגו' כי אם בתורת ה' חפצו, הא למדת שדברים הללו מביאין את האדם לידי ביטול תורה, עד כאן לשונו. ופירש רש"י בוקיון וכו', מיני ליצנות הם, הא למדת מדסמיך ליה כי אם בתורת וגו' מכלל דאזיל להני לאו בתורת ה' חפצו, עד כאן לשונו. הרי בפירוש שכיון שהוא בטל מתורת ה' במיני השחוק ההם, נקראים מושב לצים, והוא הדין לשאר מיני השחוק.

י״דויש שהתירו לעצמם מיני השחוק בקוביות, שאומרים שהוא דבר המחדד השכל, וראיתי לגלות טעותם למען לא יתחכמו בטענות יצרם נגד תורת ה'. הא' מה שכתב רבינו יונה בספר היראה כי המדבר דברים בטלים הוא ככופר בעיקר, שאינו מאמין שמלא כל הארץ כבודו, כי המאמין שהוא עומד לפני המלך יתברך ויתעלה לא יעשה דבר נגד רצונו. ובעיני קשה לי הדבר הזה יותר מכל העבירות, כי כל שאר העבירות אם יחטא החוטא לפי שעה, פתאום הטעהו יצרו ולא שם יראת ה' כנגדו, אין עונשו כל כך, אבל זה שבשאט בנפש יושב שעה אחת או ג' שעות ולפעמים כל היום, לא יזכור ה' לנגדו, ולא יאמר בלבו לפני מי אני עומד ומשחק, עומד ומכעיס, ולא אתבושש מגדולתו ולא אפחד מדינו והוא עובר על לאו השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך, והוא שוכח את ה', ואפילו הכי עומד ומשחק, הרי הוא במזיד מבזה את ה' ואת תורתו, שיאמר בלבו אין הקדוש ברוך הוא מעניש לכת לצים, והוא כופר בדברי רבותינו ז"ל והרי הוא צדוקי, הוא דומה לאותם שנתרעם הקדוש ברוך הוא עליהם ליחזקאל הנביא שהיו עובדים ע"א בסתר והיו אומרים (יחזקאל ח, יב) עזב ה' את הארץ אין ה' רואה אותנו, ואלו עובדים ע"א בטהרה, כלומר נותנים תירוץ כאלו היה מותר לעשות בגלוי, ואין מוחה בידם, ואם אמרו רבותינו ז"ל (נדרים דף כב ע"ב) על הכועס שאין שכינה חשובה כנגדו כל שכן שיאמר על כת זו כדפי'.

ט״וועוד שמצינו בגמרא (נדה דף יג ע"א) בענין האוחז באמה ומשתין, שאמרו לו לרבי אליעזר שהיה נראה ככרות שפכה והרי מוציא לעז על בניו שהם ממזרים, והשיב מוטב שיוציא לעז על בניו שהם ממזרים ואל יעשה עצמו שעה אחת רשע לפני המקום. וכפי זה כל שכן המשחק בקוביא שעושה עצמו רשע לפני המקום יותר מב' שעות ואפשר כל היום, הרי טענה זו מדרך השכל.

ט״זועוד בדברי רבותינו ז"ל אמרו במסכת בבא בתרא (דף עט ע"א) אמר רב יהודה אמר רב כל הפורש עצמו מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה, אש אוכלתו, שנאמר (יחזקאל טו, ז) ונתתי פני בהם מהאש יצאו והאש תאכלם. עוד שם כי אתא רבין אמר רבי יונתן כל המרפה עצמו מדברי תורה נופל בגיהנם, שנאמר (משלי כא, טז) אדם תועה מדרך השכל בקהל רפאים ינוח, ואין רפאים אלא יורדי גיהנם, שנאמר (שם ט, יח) ולא ידע כי רפאים שם בעמקי שאול וגו', עד כאן לשונו.

י״זוכתב הר"י אבוהב ע"ה בספר מנורת המאור (אות לא), זה לשונו והמתעסק בדברים בטלים אף על פי שאין בו דיבור אסור מאבד העתים אשר יכול לעסוק בהם בדברי תורה לקנות חיי העולם הבא, ונראה מדעתו שהוא מבזה בעיניו דברי השם ושכר עולם הבא, כדגרסינן בפרק חלק (דף צט ע"א) תניא רבי מאיר אומר כל הלומד תורה ואינו מלמדה זהו כי דבר ה' בזה, רבי נהוראי אומר כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, עד כאן לשונו.

י״חולא עוד אלא אפילו למי שיכול לעסוק בתורה ואינו רוצה, אף על פי שלא ידבר בדברי ליצנות, נקרא מושבו מושב לצים, כמו ששנינו בפרק ג דאבות שנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה הרי זה מושב לצים וכו'. ולא די לו שחוטא בנפשו ומאבד חיי העולם הבא ויורש גיהנם אלא שמחטיא את הרבים, שבהתעסקו בדברי שיחה בטלה מושך לב הרבים שיתבטלו עמו וחטאם תלוי בו, כמו ששנינו בפרק ה' מאבות ירבעם חטא והחטיא את הרבים חטא הרבים תלוי בו, שנאמר (מל"ב יג, ב) על חטאת ירבעם אשר חטא ואשר החטיא את ישראל. וגם כן מענישין אותו בשאין מספיקין בידו לעשות תשובה שאין עונש גדול ממנו, כדגרסינן בפרק יום הכפורים (יומא דף פז ע"א) כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה, עד כאן לשונו לעניננו.

י״טואל יאמר האומר, מי הוא אשר יוכל ליזהר לשמור כל דברי רבותינו אשר יזהר עתה בזה, וכיון שאינו נזהר בשאר לא יזהר גם בזו. וגם טענה זו דחויה, כי עבירה גוררת עבירה (אבות פ"ד מ"ב), ואם לא יזהר בזו יביאהו יצרו לחטוא בכל ד' כתות שאינם רואים פני שכינה, באופן שיטרד מעולם הבא, ואוי לו לאומר בפיו שאינו רוצה לראות פני שכינה כדי להשלים רצון יצרו ולהיות מכת לצים ושאר הכתות, ואם יקדש עצמו בזו בא לטהר מסייעין אותו (יומא דף לח ע"ב), ולא יחטא בשאר הכתות וינצל מהם, כמו שאמרו ז"ל (יומא דף לט ע"א) אדם מקדש עצמו מעט מקדש אותו הרבה.

כ׳והמשחקים בקוביות ושאר מיני השחוק בחגים ובמועדים, אוי לנפשם כי גמלו להם רעה, כי ימי המועדים הם ימי דין כאומרם ז"ל (ראש השנה פ"א מ"א) בארבעה פרקים העולם נדון, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, בחג נדונין על המים. הרי שכל המועדים ימי דין, ולכן אמרו (ירושלמי שבת פט"ו ה"ג) שלא נתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא כדי שיעסקו בתורה. והרי אמרו (קדושין דף מ ע"ב) לעולם יראה אדם את עצמו ואת העולם כאילו חציו זכאי וחציו חייב, זכה הכריע את עצמו ואת העלום לכף זכות, ואם לאו ח"ו הכריעו לכף חובה. נמצא שהחוטא אז בשחוק וקלות ראש חמור יותר משאר השנה, שמאחר שהעולם בדין, בחטא אחד אפשר שיוכרע העולם לכף חובה, ואז כל אותם העניים שימותו או יצטערו מחמת עוני הרעב והצמא כולם תלויים עליו.

כ״אובימי המועדים מלבד שמזונות האדם תלויים, גם חיי האדם ונשמתו תלויים בדין, וכן פירש רשב"י עליו השלום על פירוש משנה זו שהעתקנו (זוהר פ' ויחי דף רכו ע"ב) שכולה מדברת על הנשמות הנדונות, עיין שם.

כ״בולכן ראוי להרחיק כל מיני השחוק בין בחול בין בימי המועדים, כי לעולם העולם והאדם נדון, כמו שהעתקנו מאמרי רשב"י עליו השלום (פ' ויחי דף רכו ע"ב - רכז ע"א) ודברי רבותינו ז"ל (ר"ה דף טז, א) בשער היראה (פי"א). ועון זה גורם יסורין וכליה לעולם, כדברי רבותינו ז"ל (ע"ז דף יח ע"ב), לכן צריך ליזהר לבל יכשל עוד, ותהיה תשובתו מקובלת בעזרת ה'.

כ״גונראה שכל אותם הפי' שנאמרו שם (סנהדרין דף צט ע"א) בפירוש פסוק כי דבר ה' בזה, כולם בכלל ליצנות, שהרי המתלוצץ הוא המבזה הדברים כמו שאמרנו. אמר שם כי דבר ה' בזה (במדבר טו, לא), זה האומר אין תורה מן השמים. דבר אחר זה אפקורוס. ואת מצותו הפר, זה המפר ברית בשר. תניא אידך, כי דבר ה' בזה, זה האומר אין תורה מן השמים, ואפילו אמר תורה מן השמים חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקדוש ברוך הוא אלא משה מפי עצמו אמרו, זהו דבר ה' בזה, ואפילו אמר כל התורה כולה מן השמים חוץ מדקדוק זה, מקל וחומר זה, מגזרה שוה זו, זהו כי דבר ה' בזה. תניא היה רבי מאיר אומר הלומד תורה ואינו מלמדה זהו כי דבר ה' בזה. רבי נתן אומר כל שאינו משגיח על המשנה. רבי נחמיה אומר וכו', עד כאן לשונו לעניננו.

כ״דוכמו שאנו חייבים להאמין בכל תורת משה, כן אנו חייבים להאמין בכל דברי סופרים, ומה שאמרו במדרשות ובהגדות. ואף על פי שיראה שהוא דבר חוץ מן הטבע, יש לנו לתלות החסרון בהשגת דעתנו ולא במאמרם. והמלעיג על שום דבר מדבריהם נענש, כדאמרינן בפרק עושין פסין (עירובין דף כא ע"ב) אמר רב פפא משמיה דרבה בר עולא כל הלועג על דברי חכמים נדון בצואה רותחת, וכן אמרו בגיטין (דף נז ע"א), וכן מצינו שנענש אותו תלמיד על שלגלג על דברי ר' יוחנן שאמר עתיד הקדוש ברוך הוא להביא אבנים טובים שלשים על שלשים אמות וכו' כדאיתא בבבא בתרא (דף עה ע"א).

כ״הבעונש כת חנפים אמרו ז"ל בפרק ערבי פסחים (דף קיג ע"ב) שלשה הקדוש ברוך הוא שונאן, המדבר אחד בפה ואחד בלב, וזו מדת החניפות, והיודע עדות לחברו ואינו מעיד בו, והרואה ערוה בחברו ומעיד בו יחידי.

כ״וגרסינן בסנהדרין (דף נב ע"א) אמר רבי שמעון בן לקיש מאי דכתיב (תהלים לה, טז) בחנפי לעגי מעוג חרוק עלי שנימו, בשביל חנופה שחנפו עדתו לקרח על עסקי לגימה חרק עלימו שר של גיהנם שניו. פרק אלו נאמרין (סוטה דף מא ע"ב) אמר רבי אלעזר כל אדם שיש בו חנופה נופל בגיהנם, שנאמר (ישעיה ה, כ) הוי האומרים לרע טוב וגו', וכתיב בתריה (שם ה, כד) לכן כאכול קש לשון אש וחשש להבה יִרְפֶּה שרשם כַּמָק יהיה וגו'. ואמר רבי אלעזר כל המחניף לחבירו לסוף נופל בידו או ביד בנו או ביד בן בנו, מנין מחנניה בן עזור נביא השקר שהיה מתעה את ישראל, ואמר ירמיה הנביא (ירמיה כח, ו) כן יעשה ה' יקם ה' את דברך ובשביל שלא מיחה בידו אלא אמר יקים ה' את דברך, נפל ביד בן בנו, שנאמר (ירמיה לז, יג) ויהי הוא בשער בנימין ושם בעל פקידות ושמו יראיה בן שלמיה בן חנניה וגו', וקצפו השרים על ירמיהו ונתנוהו בבית הסוהר. וכל עדה שיש בה חנופה מאוסה כנדה, שנאמר (איוב טו, לד) כי עדת חנף גלמוד, ובכרכי הים קורין לנדה גלמודה.

כ״זובמדרש אמרו רבי שמעון בן חלפתא מיום שגברה אגרופה של חנופה נתעוותו הדינין ונתקלקלו המעשים, ואין אדם רשאי לומר לחבירו מעשי גדולים ממעשיך, ואף יהושפט היה ראוי להשפט מפני שהחניף לאחאב, והיכן החניף לו, שנאמר (מל"א כב, ח) ויאמר מלך ישראל אל יהושפט עוד איש אחד לדרוש את ה' מאתו ואני שנאתיו וגו', ויאמר יהושפט אל יאמר המלך כן, ובשביל שלא הטריף עליו אלא אמר לו אל יאמר המלך כן, אמר לו הנביא (דה"ב יט, ב) הלרשע לעזור וגומר.

כ״חובמדרש משלי (פרשה כו) על פסוק (משלי כו, ח) כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד, אמר רבי אלכסנדרי כל מי שחולק כבוד לכסיל כזורק אבן למרקוליס, עד כאן לשונו.

כ״טוהמדה הרעה הזאת בתלמיד חכם יותר מגונה היא משאר העם, שנאמר (ירמיה כג, יא) כי גם נביא גם כהן חנפו וגו', ואמרו במסכת יומא (דף עב ע"ב) אמר רבה כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אין נקרא חכם, שנאמר (שמות כה, יא) מבית ומחוץ תצפנו. אביי אמר נקרא תועבה, שנאמר (איוב טו, טז) אף כי נתעב ונאלח וגו'.

ל׳ואמרו בחגיגה ובסוטה (דף מא ע"ב) שנתחייבו שונאי ישראל כליה מפני שהחניפו לאגריפס המלך, ואף על פי שהיה מלך וענו וירא שמים, כל שכן מי שהחניף את הרשעים. אמר רבי אלעזר כל אדם שיש בו חנופה מביא אף לעולם, שנאמר וחנפי לב ישימו אף, ולא עוד אלא שתפלתו נמאסה, שנאמר (איוב לו, יג) לא ישועו כי אסרם, פירש רש"י ז"ל כשיבאו עליהם יסורין לא תועיל להם שועה, וכתיב (איוב כז, ח) כי מה תקות חנף כי יבצע וגו', וכתיב (שם) הצעקתו ישמע אל כי תבא עליו צרה. עוד אמרו שם, אמר רבי אלעזר כל אדם שיש בו חנופה אפילו עוברין שבמעי אמן מקללין אותו, שנאמר (משלי כד, כד) אומר לרשע צדיק אתה יקבוהו עמים יזעמוהו לאומים, ואין יקבוהו אלא קללה, שנאמר (במדבר כג, ח) מה אקב לא קבה אל, ואין לאומים אלא עוברין, שנאמר (בראשית כה, כג) ולאם מלאום יאמץ.

ל״אעוד אמרו במדרש משלי (יב, כא) לא יאונה לצדיק כל און, כשהוא מתהלך בתומו, ורשעים מלאו רע, זה המדבר אחד בפה ואחד בלב והקדוש ברוך הוא קורא אותו תועבה, שנאמר (שם) תועבת ה' שפתי שקר. ועושי אמונה רצונו, זה שנושא ונותן באמונה, עד כאן לשונו.

ל״בובעון החנופה בני אדם נופלים ביד אויביהם ושוללים את שללם, שנאמר (ישעיה י, ה) הוי אשור שבט אפי וגומ' (שם י, ו) בגוי חנף אשלחנו וגו'. ובעון החנופה הקדוש ברוך הוא שופך חמתו על הארץ וידו נטויה על הבחורים ועל יתומים ואלמנות, שנאמר (שם ט, טז) על כן על בחוריו לא ישמח ה' וגו' כי כלו חנף ומֵרַע וגו'.

ל״גקשה החנופה שהיא שקולה כנגד ע"א וגלוי עריות ושפיכות דמים, ע"א מנין דכתיב (ישעיה לב, ו) לעשות חונף לדבר אל ה' תועה, ואין תועה אלא ע"א, שנאמר (ירמיה י, טו) הבל המה מעשה תעתועים. גלוי עריות מנין, שנאמר (שם ג, א) הן ישלח איש את אשתו וגו' הלא חנוף תחנף הארץ. שפיכות דמים מנין, דכתיב (תהלים קו, לח) ותחנף הארץ בדמים.

ל״דובעון החנופה הגשמים נעצרים, שנאמר (ירמיה ג, ב) ותחניפי ארץ בזנותיך וגו' וכתיב בתריה וימנעו רביבים וגו'. ומעון החנופה שאדם עושה בעולם הזה נדון בגיהנם לעד לעולמי עולמים, שנאמר (ישעיה לג, יד) פחדו בציון חטאים אחזה רעדה חנפים מי יגור לנו אש אוכלה וגו'.

ל״הובסוטה (דף מא ע"ב) אמר רבי יהודה בר מערביא ואי תימא רבי שמעון בן פזי מותר להחניף את הרשעים בעולם הזה, שנאמר (ישעיה לב, ה) לא יקרא עוד לנבל נדיב ולכילי לא יאמר שוע, מכלל דבעולם הזה שרי. ריש לקיש אמר מהכא (בראשית לג, י) כראות פני אלהים ותרצני, ופליגא דרבי לוי דאמר רבי לוי וכו'.

ל״וכתב הרב יצחק אבוהב בעל ספר מנורת המאור (אות מה) ז"ל כל זה אינו מדבר שישבח לו המדות הרעות שנוהג, כי בזה כבר אמרו שיש בו כמה חטאים. אבל מה שאמר מותר להחניף הוא, שאף על פי שאסור לכבד את הרשעים לפי שהם שונאי השם, כדכתיב (תהלים טו, ד) נבזה בעיניו נמאס, רצה לומר שראוי לגור באהל ה' ולשכון בהר קדשו מי שבוזה לאותו שהוא נמאס בעיני ה', שזהו הרשע, ומכבד את יראי ה' אבל לא לרשעים, ועל זה אמר החכם כי הרשעים שידם תקיפה והשעה משחקת להם מותר לכבדם מיראתם כמו לאנשי זרוע, אבל לא מאהבתו אותם. וכן אמרו בפרקי רבי אליעזר (פרק לו) על ענין יעקב שהחניף לעשו, מכאן אמרו מחניפין לרשעים בעולם הזה מפני דרכי שלום, וסימנך מ'א'ה'ב'ה' ראשי תיבות *מחניפין *את *הרשעים *בעולם *הזה, ורצה לומר הסימן מאהבה, כדי שיהא חי לקיים מצות בוראו. אבל כל מי שיש בידו יכולת למחות ומוחה ונוקם נקמתו מהרשעים בעולם הזה, הקדוש ברוך הוא כורת עמו ברית ולזרעו אחריו כמו שעשה לפנחס.

ל״זעוד בעונש המחניף אמרו ז"ל (אבות דר"נ כט, ד) כל המחניף לחברו לשם כבוד לסוף נפטר ממנו בקלות, וכיוצא בזה כתב החסיד בעל חובת הלבבות (שער יחוד המעשה פ"ה) על טענה אחת מטענות היצר, שהיצר אומר שיעשה הדברים שידעו בהם בני אדם כדי שיצא לו שם בחסידות עד שילמדו ממעשיו. והשיב שיאמר לו שאולי כשאכוין לזה במעשי לא יתכן לי מהם הרצון המכוון אליו ויעלה בדעתם שאני חנף במעשי ויהיה לריק מעשי בכוונתי בהם בלתי האלהים. ונאמר למלך אחד והיאך לא ערבה לך קריאת פלוני והיה קולו ערב ובקי בטעמים של קריאה, אמר להם והיאך תערב לי קריאתו והוא אינו קורא אותה אלא שתערב לי קריאתו וימצא חן בעיני בעבורה, אבל אם היתה זאת הכוונה לרצון הבורא בלבד היתה ערבה לי. וכן נאמר בכל מי שמכוין בתפלתו מהמתפללים בצבור ובעלי החזון בפיוטים החדשים למצוא חן בעיני אדם מבלעדי האל יתברך, שאינה מקובלת אצל הבורא, עד כאן לשונו. נמצא כי מכלל כת החנפים הוא העושה מעשה מצוה לאל יתברך ובכוונתו בשביל שיכבדוהו בני אדם.

ל״חוכתב בחובת הלבבות (ש' יחוד המעשה פ"ד) כי העושה מעשה בשביל כבוד בני אדם או מיראתם, אינו עובד לבורא אלא לבני אדם, ונמצא אינו מכיר את הבורא, וכן ענין עובד האלילים כי אינו עובד את האלילים אלא מפני סכלותו שלא הכיר את הבורא, וכתב זה לשונו ויש יתרון לעובד האלילים על החונף בד' דברים, האחד כי עובד האלילים בזמן הזה אינו מוזהר על ידי הנביא שיברר אצלו הפסד מחשבתו באותות ומופתים, אבל המחניף בתורה יש עליו טענות במה שקבל מן המצות בעבודת האלהים והאזהרה מעבוד זולתו. והב' כי עובד האלילים עובד מי שאינו ממרה באלהים, אבל המחניף עובד את מי שממרה את האלהים ומי שאינו ממרה אותו. הג' כי עובד האלילים הוא עובד דבר אחד, והחנף אין תכלית לנעבדיו. והד' כי עובד האלילים אין עניינו בסתר מבני אדם, והם נשמרים ממנו מפני פרסום כפירתו באלהים, אבל החנף אין כפרנותו נראית, ובני אדם בטוחים בו, ויתכן לו להזיקם מה שלא יתכן לזולתו, והוא הגדול שבמדוי העולם ונקרא בלשוננו חנף ויהיר ומפתה, עד כאן לשונו.

ל״טורבותינו ז"ל אמרו במדרש (ילקוט משלי סי' תתקסא) תני רבי חייא מפרסמין את החנפים מפני חלול ה', שנאמר (משלי כו, כו) תגלה רעתו בקהל, ואומר (יחזקאל ג, כ) ובשוב צדיק מצדקו ועשה עול ונתתי מכשול לפניו, ולמה הקדוש ברוך הוא נתן להם רע, בשביל לפרסם מעשיהם לבריות, שלא יארע בו דבר בשביל העבירות ויהיו קורין תגר כנגד מדת הדין, צא ולמד מדואג שהיה ראש סנהדרין, שנאמר (שמ"א כא, ח) אביר הרועים אשר לשאול, ובשביל שהיה בו מדה של לשון הרע פרסמו הכתוב, עד כאן לשונו.

מ׳ובספר מנורת המאור של הרב רבי ישראל ע"ה כתב וזה לשונו והמחניף הוא יותר מגונה מן הגנב, שהגנב גונב הממון, והמחניף גונב דעת הבריות. והחנפים נחלקים על ג' כתות, הכת הא' הם המחניפים לבני אדם כדי שימצאו חן בעיניהם, ואינן מוכיחים אותם על מעשיהם הרעים, אלא אומרים בדין אתם עושים, ואף על פי שהם עושים מעשים רעים ושלא כדין.

מ״אהכת הב' יותר מגונה מן הראשונה, והם המחניפים לאלמים ולעשירים, ומשעבדין להם נפשם. לאלמים, כדי שיעשו ראש על הצבור, וכדי שינחלו שררה, ומשתדלין להתכבד בחניפות שבהם. ולעשירים, כדי שיגזלו ממונם, ובשביל שיהנו ממנו, וַיסירו כסלם מהקדוש ברוך הוא וַישימו שברם ותוחלתם בבני אדם, כסבורין שממונם אינו כלה לעולם ושלא יאבד מידם, ובזה תועים, ועליהם נאמר (ירמיה יז, ה) ארור הגבר אשר יבטח באדם.

מ״בהכת הג' יותר מגונה, והם המחניפים בדת, ומראים עצמן שהם צדיקים ושוקדים על בתי כנסיות, וכוונתם הוא לעלות לגדולה כדי שיתמנו פרנסים על הצבור, ולסלק נפשם מן המס, ומראים החסידות על פניהם ולבם מלא תוך ומרמה, עד כאן לשונו. מקצת דבריו ומקצת תורף לשונו לא כתבתי מפני האריכות.

מ״געוד האריך רבינו יונה בשערי תשובה (ש"ג אות קפז) בענין החנפים, וכתב בהם ט' חלקים, והרוצה לראות הרי ספרו מצוי. וכלל דבריו שאין להחניף לרשע ולא לספר בשבחו בין בפניו בין שלא בפניו, שנאמר (משלי כח, ד) עוזבי תורה יהללו רשע. וכיוצא בזה אפשר שידבר על מי שימנוהו פרנס או חכם על הצבור, ואותו האדם אינו ראוי, והקדוש ברוך הוא נפרע ממעמידו, כי נמצא מחריב העולם אותו החכם בפסקיו שלא כדין וכיוצא. ובכלל החניפות, אם אינו רוצה להוכיח את בני עירו שיחשוב שלא יקבלו ממנו, נקרא חנף, כך כתב.

מ״דמצאתי כתוב בספר מדבר בדברי חסידות, זה לשונו ג' יש שמחניפין להם, לאשתו משום שלום בית, לבעל חוב שלא ילחצנו, לרבו כדי שילמדו תורה ומצות. ומצוה גדולה להחניף לתלמידיו ולחביריו כדי שילמדו, וכדי שישמעו דבריו לקבל תוכחה ולקיים מצות, וכן לכל אדם שהוא סבור שימשוך אותו אליו שישמע לו לקיים המצות, ואם יבא אליו וכועס לא ישמע לו, אלא בחניפות יקבל תוכחתו, והרי מצוה גדולה להחניף לו להוציא יקר הזולל.

מ״הויש אדם שאינו מקבל תוכחה וגערה אלא בנחת, שנאמר (קהלת ט, יז) דברי חכמים בנחת נשמעים. ויש צריך גערה, שנאמר (משלי טז, י) תחת גערה במבין. ויש שאפילו בהכאה לא יועיל, שנאמר מהכות כסיל מאה. אם כן מה נעשה, אין לו תקנה, אלא גרשהו.

מ״וויש חניפות רעה מאד, כגון אדם המדבר עם חבירו ומחניף עמו בדברים מתוקים, כדי שימשוך אותו אליו ויאמר לו מה שבלבו, ואחר אשר האמין לו וסומך עליו הולך עמו ברמאות, וזהו כמו שנאמר (שם א, יז) כי חנם מזורה הרשות בעיני כל בעל כנף, (שם א, יח) והם לדמם יארבו יצפנו לנפשותם, כי הציידים זורקים חטים ברשות כדי שיבאו העופות לאכול ואז יהיו נצודין, ולזה דומה החנף הזה.

מ״זואסרו חכמים להחניף, ואמרו (חולין דף צד ע"א) שלא ישלח אדם דורון ויודע בו שאינו מקבלו, או יסרהב לחבירו שיאכל אצלו ויודע שאינו אוכל, וכן אם אדם רוצה לפתוח חבית יין למכור ובא חבירו לקנות יין, אל יאמר לו אני רוצה לפתוח חבית בעבורך. וכל זה וכיוצא בזה נקרא גניבות דיעות להחניף ולגנוב דעת הבריות.

מ״חאמר רבי שמעון בן חלפתא מיום שגברה אגרופה של חנופה נתעוותו הדינין ונתקלקלו המעשים, ולא היה אדם יכול לומר לחבירו מעשי גדולים ממעשיך. אמר רבי אלעזר כל אדם שיש לו חנופה מביא חרון אף לעולם, שנאמר (איוב לו, יג) וחנפי לב ישימו אף, ואין תפלתו נשמעת, אפילו עוברין שבמעי אמן מקללים אותו בגיהנם. וכל המחניף לרשע סופו נופל בידו, ואם אינו נופל בידו נופל ביד בנו או ביד בן בנו. וכל אשה שיש בה חנופה היא מאוסה כמו נדה, ולבסוף היא גולה (סוטה דף מב ע"א).

מ״טלכן יתרחק האדם מן החנופה, ולא יחניף אדם להחזיק ברשעו, גם אם יש לו לקבל טובות ממנו לא יחניף לו, ולא יחניף לקרוביו ולא לבניו בזמן שאין הולכים בדרך טובה, כי כמה בני אדם עומדים ברשעתם מחמת שהם רואים שאין להם בושת בעבור דרכיהם המכוערים, ובעבור שרואים שמחניפים להם. ואין דבר בעולם הנועל פתחי תשובה כמו החניפות.

נ׳ומעשה באדם אחד כשר שהיה לו בת להשיאה, והיו בעירו שני בחורים אשר כל אחד חפץ ליקח בתו, והלך אותו האיש הכשר לדון ביניהם כדי לנסותם, וביקש לאדם אחד לעשות קטטה עמו, ולבסוף יקחו אותם לדון בין בעל ריבו ובינו כדי לנסותם, וכן עשו. ואותם השנים היה האחד מחניף לאותו האדם הכשר כדי לישא בתו, והיה מזכה אותו בכל דרכיו, ואז הלך ונתן בתו לאותו שהיה מחייבו, כי אדם טוב הוא כך אמר האיש הכשר, כי הוא לא החניף לי ולא נשא לי פנים (ספר חסידים סח' תתשמב).

נ״אלכן צריך מי שהוא פרנס או דיין או גבאי צדקה שלא יהיה חנף, כי אם יחניף לשום אדם ולא יוכיחו לעשות הטוב ולסור מן הרע, אז יהיו כל הקהל מקלקלין בו, כל אחד יאמר הפרנס מחניף לפלוני ולמה יוכיחני, כיון שהוא מחניף לפלוני, ולא יקבלו תוכחותיו. וכן דיין המחניף לאחד מבעלי דינין אז יסתתמו דברי השני ולא יודע לטעון כראוי, ונמצא שלא יצא הדין לאמיתו. וכן גבאי צדקה המחניפים יתנו צדקה לאחד המחניף להם או שהם מחניפים לו, ויתנו לו אף על פי שאינו ראוי לכך. לכן צריך הצדיק להתרחק מאד מן החניפות, ולא שהוא יחניף לאחרים ולא שיקבל חניפות מאחרים. ויזהר מאד כשיעשה מעשים טובים שלא יכוון בהם להחניף לאחרים אלא לשם הקדוש ברוך הוא יעשה אותם.

נ״בוהגרוע שבכל החניפות, זה המחניף לחבירו כדי שיחטיאו, כגון שיש לו מחלוקת עם בני אדם ואין הדין עמו, והוא מחניף לבני אדם לסייע לו ולהחזיק טעותו. או מי שרדף אחר עבירות כגון זנות ושאר עבירות והוא יחניף לחבירו כדי שיעשה כמוהו. ירבעם בן נבט זכה למלוכה בשביל שלא החניף לשלמה המלך אלא הוכיחו על ענין בית מלוא (סנהדרין דף קא ע"ב).

נ״גהרוצה להנצל מן החניפות יזהר להתרחק מן הכבוד, כי מי שאינו חושש להתכבד לא יצטרך חניפות, וגם צריך ליזהר מאחרים, כי רוב המחניפים הם מחניפים לאדם שהם סבורים שיהיה לו הנאה ממנו. לכן מי שמתרחק משני דברים הללו הנאה וכבוד הוא ניצול מכמה עבירות, כי כמה בני אדם עושים מעשים טובים כדי שיקבלו כבוד מבני אדם, וזה הענין מקלקל כל עבודת האדם, כי כמה בני אדם שמתפללים ויש להם קול ערב, והוא מהרהר בלבו בשעת התפלה כמה קול ערב יש לי וכמה בני אדם נהנים ממני ששומעים אותי, וכן דרכו של יצר הרע וכן עושה כדי להפיל אדם ברשתו ולא יהיו מעשיו לשם שמים. וכן לענין הנאה, מי שנהנה מן חבירו אפילו אם יראהו שהוא עובר על כל העבירות שבעולם, לא יהא רשאי להוכיחו כי יירא שלא יהנה ממנו עוד. וזה הענין היא תקלת חכמי הדור, כי הם רודפים ליהנות מן העם על כן יחניפו להם כדי שיחזיקו אותם בחזקה גדולה, ולא די שאינם מוכיחים אותם על ענייניהם אלא מתוך שמחניפים להם הם בעצמם אוחזים מעשיהם ונמשכים אחריהם, עד כאן. כתב רבינו משה בהלכות דיעות.

נ״דבביאור כת שקרים דהיינו כת כזבים, המשקר והמכזב שנוי ומתועב לפני הקדוש ברוך הוא, שנאמר (משלי ו, טז) שש הנה שנא ה' וגו' עינים רמות, לשון שקר, וידים שופכות דם נקי, ויפיח שקרים, ומשלח מדנים, לב חורש מחשבות און, רגלים ממהרות וגו', ומהשבעה דברים האלו הג' מהם הם בענין הכזב - לשון שקר, יפיח כזבים, עד שקר.

נ״הורבותינו ז"ל אמרו תלה ז' המדות הרעות האלו בכזב, שממנו משתלשלין כולם. כיצד, עינים רמות, עיקר הגאוה הוא הכזב, מפני שהוא אומר שהוא חכם והוא טפש, גבור והוא חלש, נשיא והוא נקלה, ומתגאה לעיני הבריות במדות הללו של כזב, כמו שאמר אבשלום (שמ"ב טו, ד) ועלי יבא כל איש אשר יהיה לו ריב ומשפט והצדקתיו, והיה גונב דעת הבריות בכזב.

נ״ולשון שקר, הכזב עצמו. וידים שופכות דם נקי, מיואב ששלח לשון שקר על פי דוד והשיב את אבנר והרגו, שנאמר (שמ"ב ג, כו) וישלח מלאכים אחרי אבנר וגו'. יפיח כזבים עד שקר, הרי גופי הכזב. ומשלח מדנים בין אחים, שנאמר (תהלים נה, י) בלע ה' פלג לשונם וגו', וסמיך ליה (שם יא) און ועמל בקרבה הוות בקרבה ולא ימיש מרחובה תוך ומרמה.

נ״זבא וראה כמה כזבו ונענשו, גיחזי כיזב ונצטרע הוא וזרעו, שנאמר (מל"ב ה, כה) ויאמר אליו אלישע מאין גיחזי, ויאמר לא הלך עבדך אנה ואנה ויאמר אליו לא לבי הלך וגו' (שם ה, כו) וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך לעולם, ויצא מלפניו מצורע כשלג. אמנון כיזב ונהרג, שנאמר (שמ"ב יג, ה) תבא נא תמר אחותי ותלבב לעיני שני לביבות וגו' ושכב עמה, והרגו אבשלום.

נ״חוכל המחליף בדבורו כאלו עובד ע"א, שנאמר (בראשית כז, יב) אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע, וכתיב בע"א (ירמיה נא, יח) הבל המה מעשה תעתועים (סנהדרין דף צב ע"ב). ופירש הרב רבי יצחק אבוהב בספר מנורת המאור (אות לז) בענין זה למה יהיה כעובד ע"א, שהכוונה הוא לפי שמטעה את חבירו בדבר שקר, לפי זה יהיה גם כן המטעה את חבירו בכל ענין שיהיה, לפי שדומה לע"א שהם מטעים גם כן לבני אדם באמרם שיש לאל ידם.

נ״טאמר רבי אלעזר הכל ברא הקדוש ברוך הוא חוץ מן השקר, שלא בראו אלא בני אדם בודין אותו מלבם (תדבא"ז פ"ג). וגרסינן במדרש רוחו של נבות היזרעאלי לא זכתה למחיצה עליונה אלא מפני שהרגו אחאב דם נקי, ונעדר מפני שהרהר לדבר כזבים, שנאמר (מל"א כב, כ) מי יפתה את אחאב ויעל ויפול ברמות וגו' ויצא הרוח ויאמר אני אפתנו וגו' ויאמר ה' צא, מאי רוח, זה רוחו של נבות, מאי צא, צא ממחיצתי, משום דובר שקרים לא יכון לנגד עיני (תהלים קא, ז).

ס׳ואמר החכם אדם המכזב חשוב כמת, שאין בני אדם חוששין לדברו מפני שדרכו לכזב, חייו ומותו שוין. ואמרו ז"ל (סנהדרין דף פט ע"ב) כך עונשו של בדאי, שאפילו אומר אמת אין שומעין לו. וירמיה כשהיה מוכיח לישראל לא היה מוכיחן אלא על הכזב, שנאמר (ירמיה ט, ד) למדו לשונם דבר שקר - נעשה להם הכזב כטבע ולא יוכלו לסור ממנו ונלאו להתעוות מדרך השקר לדרך האמת.

ס״אאמר רב הונא מצינו שלא גלו ישראל מארצם אלא על שעברו על זה הפסוק (שמות ג, ז) מדבר שקר תרחק, ובספר קינות הוא רמוז בג' מקומות, באלפא ביתא של איכה יעיב באפו הקדים פ"ה לעי"ן, כלומר אמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם, דכתיב (איכה ב, טז) פצו עליך פיהם, ואחר כך (שם ב, יז) עשה ה' אשר זמם. ובאלפא ביתא של אני הגבר, פצו עלינו פיהם (שם ג, מו), ואחר כך עיני נגרה (שם ג, מט), ובאלפא ביתא של איכה יועם זהב, פני ה' חלקם (שם ד, טז), ואחר כך (שם ד, יז) עודנה תכלנה עינינו.

ס״בוגרסינן בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף סג ע"א) רב הונא מצערא ליה דביתהו, כדאמר לה עבד לי טלפחאי עבדא ליה חמסי, חמסי עבדה ליה טלפחאי, כי גדל חייא בריה אפיך לה, אמר לי' איעליא אימך, אמר ליה אנא הוא דקא אפיכנא לה, אמר ליה היינו דאמרי אינשי דנפיק מינך טעמא מלפך, ברם את לא תעביד הכי, שנאמר (ירמיה ט, ד) למדו לשונם דבר שקר. על כן ילמד לשונו לדבר אמת.

ס״גוכתב רבינו יונה בשערי תשובה (ש"ג אות קפא) שזהו מה שאמר שלמה המלך ע"ה (משלי ו, יט) יפיח כזבים עד שקר, פירוש הרגיל לדבר שקר אפילו במילי דעלמא, כ"ש שיכזב וישקר שיעיד על חבירו מפני טבעו והרגל לשונו.

ס״דרבינו יונה כתב (ש"ג אות קעח) שכת שקרים נחלקת לט' חלקים, ובעל מנורת המאור של רבי ישראל ע"ה קצר לשונו והעמידה בז', וזה לשונו

ס״ההחלק הא' איש כזבים, ולא די שמשקר אלא שהוא משחית בשקריו וגוזל וחומס, כמו המכחש בעמיתו, או עושק שכר שכיר, ועובר על מצות לא תכחשו ולא תשקרו (ויקרא יט, יא) ולא תלין (שם יט, יג), וכן המעיד בחבירו עד שקר, שנאמר (שמות כ, יג) לא תענה ברעך עד שקר. ומן החלק הזה בעל תרמיות ואונאות במסחרים ובשותפות, וכתיב (ויקרא כה, יז) ולא תונו, והמכזב נקרא בליעל ואיש און, שנאמר (משלי ו, יב) אדם בליעל איש און וגו'.

ס״והב' המשקר והמרמה את חבירו ואין בשקר הזה נזק מיד, אך יתכוין לעשות סבה להזיקו, כאדם המרמה את חבירו כדי שיאמין בו ויבטח עליו ולא ישמר ממנו כדי להדיח עליו ההפסד, כענין שנאמר (ירמיה ט, ז) בפיו שלום את רעהו ידבר וגו' וכתיב בתריה העל אלה לא אפקוד וגו'. וזה, עונשו על ג' עניינים על השקר ועל הנזק וההפסד.

ס״זהג' הבא בערמה לסבב לעצמו טובת חברו, לא לגזול ולא לחמוס את חברו, אלא יתן עיניו בטובה העתידה לבא לחברו ויסבב בשקריו עד אשר יקח אותה לעצמו, כיצד כגון שראה את חברו קונה פרקמטיא בזול, והלך למוכר ואמר ליה למוכר אני נותן לך יותר מעות בפרקמטיא זו, ואל תחוש לפלוני כי שותפין אנחנו. או שיסבב שיתן לו חברו מתנות על שקריו, כגון שיאמר לו רצוני לקנות קרקע פלוני שאתה רוצה לקנות, והאחר נותן לו דמים כדי שיסתלק מן הקרקע ולא יקח אותה. או שיאמר לו אני הייתי לך מליץ טוב עם המלך או עם השר, וכל כיוצא בזה.

ס״חהד' המספר בספור דברים ששמע ויחליף מקצתן בלא תועלת לו ולא הפסד לחברו, ואף על פי שאינו מפסיד לאחרים עונשו גדול מאד, מפני שמעיז פניו ומשקר בטבעו הרע. אבל התירו להחליף בדברים שבהם מצוה, ולהבאת שלום, דתניא (ע' כתובות יז ע"א) משבחין הכלה לפני החתן, ואומר כלה נאה וחסודה ואף על פי שאינה נאה. וגרסינן בבראשית רבה (ק, ח) מותר לשנות מפני השלום, שנאמר (בראשית נ, טז) אביך צוה, שלא מצינו שצוה יעקב בכך, אלא שאמרו משמו.

ס״טהה' האומר לחברו שייטב עמו ויתן לו מתנות ואין בלבו לתת לו שום דבר, גם זו רעה גדולה ועל זה נאמר (תהלים לד, יד) נצור לשונך מרע. והמתהלל במתת שקר למה הדבר דומה, לעננים רבים ורוחות ויראה שבאו גשמים, ואינם יורדין, שנאמר (משלי כה, יד) נשיאים ורוח וגשם אין.

ע׳הו' המתהלל שעשה טובה עם חבירו והוא לא עשה, ולא די לו שהוא משקר אלא שהוא גונב דעת הבריות, דתניא (ע' חולין צד ע"א) אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת נכרי, ואין מוכרין לנכרי בשר נבילה ומתה בשביל שחוטה, ולא מנעל של עור מתה בשביל עור של שחוטה, ואל יראה אדם לחבירו שהוא פותח החביות בשבילו ורצונו לפתוח אותה לחנוני, ואל ירבה בתקרובת לחבירו ויודע שאינו מקבל, ודברים כאלו וכיוצא בהם אסורים משום כמה עניינים, משום שהוא משקר ומשום שהוא גונב דעת הבריות.

ע״אהז' המשתבח במעלות שאין בו, כגון שיאמר שהוא נשיא ומיוחס ושהיו אבותיו גדולי הדור, ולא די לו שהוא מתגאה ומנשא עצמו, אלא שהוא מכזב. ועל זה אמר שלמה המלך ע"ה (משלי יז, ז) לא נאוה לנבל שפת יתר, פירוש אינו נאה למי שהוא נבל וממשפחה שפלה לומר שהוא נשיא וגדול. אף כי לנדיב שפת שקר, רוצה לומר ואפילו הוא נשיא ונדיב במעשיו, לא ישקר בשפתיו ויתהלל שנותן מתנות לבני אדם והוא לא נתן, ואפילו נתן גנאי הוא לאדם להתהלל במתנותיו כל שכן לנדיב. ואם יש בני אדם שמכבדין אותו במדריגות הכבוד כגון שיאמרו עליו שהוא חכם, שיאמר איני חכם. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ירושלמי מכות פ"ג ה"ו) כי מי שמכבדין אותו במדריגות הכבוד הראויות לתת למי שהוא יודע ב' מסכתות, והוא אינו יודע אלא אחת, צריך שיאמר אחת לבדה אני יודע, כל שכן שאסור להתפאר במה שאין בו, עד כאן לשונו.

ע״בובמעלת המדבר אמת ועונש המדבר שקר, האריכו בתיקונים (תיקון סג דף צד ע"ב) זה לשונם מאי (תהלים קמה, יח) קרוב ה' לכל קוראיו וגו', דמאן דקרא ליה בשקרא רחוק הוא מניה, אמת א' ברישא דאלפא ביתא, מ' באמצעיתא, ת' בסופיה, עישורא דיליה יו"ד ק"א וא"ו ק"א אמת דאיהו עישור דארבע מאה וארבעין וחד, הא רזא דחמשה וארבעים, בזמנא דישראל משקרין בתורת אמת איתמר ביה (דניאל ח, יב) ותשלך אמת ארצה, מאי ארצה דא שכינתא. ובגלותא (ישעיה נט, טו) ותהי האמת נעדרת, ושקרא שלטא בעלמא, ומאן שקר דא סמא"ל. בזמנא דאמת שלטא, אתעבר שקרא מעלמא, אמת איהו בסוף תיבין ואינון ברא' אלהים' לעשות', ברא' אלהים' את', ביה ברא עלמא ועליה איתקרי וקיימא כל עלמא, וכל אומין דעלמא, אבל בשקרא ותשלך אמת ארצה, ושקרא שלטא כביכול באתר דיליה דאיהו ירושלים, ודא גרים דאתחריב ביתא ואתחזר לתוהו ובהו, דהכי אוקמוה, חרב בית ראשון והארץ היתה תוהו ובהו (בראשית א, ב), חרב בית שני וחשך על פני תהום (שם). דאמת איהו סחיר עילא ותתא, ובזמנא דאתעביד שקרא יתהרס בניינא, בההוא זמנא לא תוסיף קום, הדא הוא דכתיב (ישעיה יד, יב) איך נפלת משמים הילל בן שחר, נפלה עטרת ראשינו (איכה ה, טז), דאינון ה' עילאה ה' תתאה, ו' עמודא דאמצעיתא סביל תרוייהו, עד כאן לשונו.

ע״גורבותינו ז"ל במדרש ואלה הדברים רבה (א, י) אמרו ז"ל אמר רבי ראובן ומהו חותמו של הקדוש ברוך הוא, אמ"ת, ולמה אמ"ת, אמ"ת יש בו ג' אותיות, אל"ף ראשון של אותיות, מ' אמצעיתן, ת' סופן, לומר אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים (ישעיה מד, ו), עד כאן לשונו. ואלו הם דברי התיקונים כמבואר, אלא שהוסיף ענין לומר אני ראשון, אפשר שכיוונו רבותינו ז"ל לדברים אלו לפי הפשט, ללמד לנו שמי שידבר אמת לא ימצא בדבריו תוספת ולא מגרעת, כשם שקודשא בריך הוא נקרא (ישעיה מד, ו) אני ראשון ואני אחרון, כי מה שיש במציאותו כשהוא ראשון הוא בעצמו שהוא אחרון, ואין לנו לא תוספת ולא מגרעת.

ע״דולפי הסוד, בתיקונים (דף קיט ע"א) פירש הרשב"י ע"ה כי אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים נאמר עם שם ס"ג, שהוא זה יו"ד ק"י וא"ו ק"י, שיש בו ג' יודי"ן, ועל ג' יודי"ן נאמר אני ראשון ואני אחרון, ז"ל וההוא דאמר נעשה, איהו יו"ד ק"י וא"ו ק"י, אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים, תלת יודין מעידין עליה דלית לעילא מניה. והוא הענין בעצמו שפי', כי מה שהוא י' בראש הוא בעצמו יו"ד בסוף, ולא נשתנה ה"י ראשונה מה"י אחרונה.

ע״הוכאשר תדקדק במ"ש בתיקונים במאמר שהעתקנו, בשם יו"ד ק"א וא"ו ק"א שהוא עישור אמת, נבין טעם היות התורה נקראת תורת אמת, מפני שהיא דבוקה בשמו הגדול הנזכר, והיינו מה שפי' בזוהר כמה פעמים (פ' יתרו דף צ' ע"ב) דאורייתא כלא שמא דקודשא בריך הוא. ומטעם זה גם כן תקרא התורה עץ חיים, שאמת הוא סוד עץ החיים, תתן אמת ליעקב (מיכה ז, כ), והתורה נקראת אמת, שנאמר (תהלים קיא, קמב) ותורתך אמת. וכן אמת רמוז בשם ס"ג בסוד אני ראשון, ושני שמות אלו פי' בתקונים שדא נשמתא ודא גופא.

ע״וובזה נבין טעם למדבר אמת שמאריך ימים, שפי' בסנהדרין (דף צז ע"א) על אותה המדינה שהיתה נקראת עיר אמת, שלא מת אחד מהם קודם זמנו, ופי' שם שלא היו משנים בדבורם, ופעם אחת אירע שנתאכסן עמהם חכם אחד, רב טביומי שמו, ומפני ששינה בדיבורו בדבר קל כמו שנתבאר שם בגמרא, קבר ב' בניו, וגירשוהו מביניהם. והטעם לאריכות ימים, מפני ששם מ"ה הוא שקיו דאילנא בדרעוי וענפוי, כמו שפי' בתיקונים (דף יז ע"א) בדברי אליהו, וכן שם ס"ג יקראוהו בתיקונים בפי' נשמתא, והכוונה בשמות הנז' הוא עלת העלות המתלבש בהם כמו שפי' בתיקונים, נמצא שאוחז בחיים העליונים שהם חיי המדות, ולכך ראוי שיאריך ימים.

ע״זגם במעלת האמת ביאר לנו הנביא באומרו (ירמיה י, י) ויה"וה אל"הים אמת הוא אלהים חיים. והנה ב' שמות אלו עולים יב"ק, כמנין שלשה שמות אהי"ה ידו"ד אדנ"י, שהם אני ראשון, נמצא המדבר אמת מתדבק בשמו יתברך ידו"ד אלהי"ם שהוא שם שלם כדפי' בזוהר (פ' ויקהל דף ריג ע"א, ואדרת נשא דף קלח ע"ב) והדבק בו דבק בחיים כמ"ש הוא אלהים חיים.

ע״חוכשם שהשכר גדול למדבר אמת, כך העונש גדול למדבר שקר, כמבואר במאמר התיקונים שזה גרם חורבן בית ראשון ובית שני. וכן פירשו רבותינו ז"ל במסכת שבת (דף קיט ע"ב) לא חרבה ירושלים אלא שפסקו ממנה אנשי אמונה, שנאמר (ירמיה ה, א) שוטטו וגו'.

ע״טוהמקיים התורה ומצותיה הוא המקיים העולם שעמודו הוא האמת וכאמרם (אבות פ"א מי"ז) על שלשה דברים העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום. והאמת הוא עמוד הכולל הכל, וכאשר אין ישראל עוסקים בתורה ואין מקיימין אותה, כתיב (דניאל ח, יב) ותשלך אמת ארצה, כדפי' בתיקונים, ואז סמאל הנקרא שקר שולט, וזהו ותהי האמת נעדרת. והטעם לכל זה הוא, כי כמו שאי אפשר לגוף להתקיים בלא נשמה כן נשמת כל הנמצאים, ועמוד המקיימם הוא האמת.

פ׳ובכלל המדבר אמת שלא ידבר אחת בפה ואחת בלב, אלא שיהיה תוכו כברו, והכי דייק קרא (צפניה ג, יג) שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית. וסוד ענין זה פי' ברעיא מהימנא (פ' פנחס דף רל ע"א) זה לשונו ובגין דא אוקמוה מארי מתניתין לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה, בגין דקודשא בריך הוא איהו סתים בסתרי התורה, במאי אישתמודע במצוות דאיהי שכינתיה, דאיהי דיוקניה, כגוונא דאיהו ענו שכינתיה ענוה, איהו חסיד ואיהי חסידה, איהו גבור ואיהי גברתא על כל אומין דעלמא, איהו אמת ואיהי אמונה, איהו נביא ואיהי נביאה, איהו צדיק ואיהי צדקת, איהו מלך ואיהי מלכתא, איהו חכם ואיהי חכמתא, איהו מבין ואיהי תבונה, עטרה דיליה איהו כתר ואיהי עטרה דילה עטרת תפארת. ובגין דא אוקמוה רבנן כל מי שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש, כדיוקנא דקודשא בריך הוא דאיהו כברו, ושכינתא ברו, איהו תוכו מלגאו ואיהי ברו, ולא אשתניאת איהי מלבר מההוא דלגאו, לאישתמודעא דהיא אצילותיה ולית אפירשותא תמן כלל, דמבית ומחוץ תצפנו, ובגין דאיהו ידו"ד סתים מלגאו לא איתקרי אלא בשכינתיה אדנ"י, ובגין דא אמרו רבנן לא כשאני נכתב אני נקרא, בעולם הזה נכתב אני בידו"ד ונקרא אני באדנ"י, אבל בעולם הבא נכתב בידו"ד ונקרא בידו"ד למהוי רחמי מכל סיטרא, ובגין דא מני קודשא בריך הוא למלאכי השרת מאן דלא יהא תוכו כברו לא יעול בהיכלא דא, בכל איברין פנימאין וחיצונין, ובגין דא אמר קרא (דברים יח, יג) תמים תהיה עם ה' אלהיך, עד כאן לשונו.

פ״אהרי מבואר במאמר הזה מעלת מי שתוכו כברו בכל ענייניו, ובכלל היא מדת אמת, שהרי הוא אמת והיא אמונה, נמצא חס ושלום מי שאינו מדבר אמת ויש בלשונו תרמית הרי אין תוכו כברו, והוא קוצץ בנטיעות, ומפריד בסוד האצילות מסוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, כאומרו (שם יד, א) בנים אתם לה' אלהיכם, ומטעם זה אמר הנביא (צפניה ג, יג) שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב. ועוד בעונש מי שאין תוכו כברו האריכו ברעיא מהימנא (פ' פנחס דף רלה ע"ב) ועוד בתקונים (דף קכח ע"ב) עיין שם.

פ״בגם בכלל האמת לקיים דברי התורה במעשה, שאם למד ולא עשה אינו בכלל אמת, וזה מבואר בריש מאמר רעיא מהימנא שאמר לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה, בגין דקודשא בריך הוא איהו סתים בסתרי תורה במאי אשתמודע במצות דאיהי שכינתיה. עוד לקמיה איהו תוכו ואיהי ברו, ולא אשתניאת איהי מלבר מההוא דלגאו לאישתמודעא דהיא אצילותיה. נמצא הדורש ואינו מקיים מפריד ומראה ח"ו שאין בחוץ במעשה מה שהוא בפנים בדבור התורה. ולכן המעשה הוא העיקר המורה על היחוד.

פ״גוכן פי' בזוהר (פ' שלח לך דף קסג ע"ב) שאמת הוא כולל דכר ונוקבא, זה לשונו ויעקב איש תם (בראשית כה, כז) בעלה דההוא תם, ומאן איהו א' רזא דו"ו, וכד הוו כלל דכר ונוקבא כחדא, כדין נטיל כל אתוון אלין א' ת"ם ואיהו אמ"ת, תתן אמת ליעקב, כל דכר ונוקבא כחדא שלימא דכולא, עד כאן לשונו. נמצא שהרוצה לקיים מדת אמת צריך שיקיים במעשה מה שעוסק בתורה, כדי שיהיה בכלל א' ת"ם, שהם זכר ונקבה, והיינו סוד וידו"ד אלהי"ם אמ"ת (ירמיה י, י), ששני שמות כאחד הם סוד אמ"ת.

פ״דגם בכלל קיום האמת שישתדל להיות קיים בעבודתו כיתד שלא תמוט, כדכתיב (ישעיה כב, כג) ותקעתיו יתד במקום נאמן, ואמת ואמונה הכל ענין אחד כמבואר במאמר, דאיהו אמת ואיהי אמונה.

פ״הוהנה האמת הפך הכזב, כי המבטיח ואינו עושה יקרא כזב מפני שפסק הבטחתו ודבורו, וכל לשון כזב נגזר מלשון הפסוק, כדכתיב (שם נח, יא) וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו. והנה מדת אמת לעולם אינו פוסק רחמיו מן העולם, שהוא נהר יוצא מעדן להשקות את הגן (בראשית ב, י), ואמר יוצא ולא יצא, שלעולם הוא יוצא, ולכן קראו הרשב"י נהר דנגיד ונפיק ולא פסיק מימיו, עיין בזוהר (פ' משפטים דף קכג ע"ב). ועיקר מדת אמת תלוי בעתיקא כדפי' באידרא (פ' נשא דף קמ ע"ב) שאין משם הפסק הרחמים לעולם, שאילו ח"ו יצוייר יעדר לכזב השפע ההוא רגע, יתבטל העולם. וכן איברי האדם מצויים על תפקידתם, הלשון לדבר והאוזן לשמוע והרגלים להלוך, ושאר החושים, ואילו יצוייר שיכזבו האיברים מלעשות ציוויים יתבטל האדם. ולכך על האמת העולם עומד, ואם יתבטל איזה חוש מהם לפעמים, הוא מפני סבת האדם וכוזבו בעבודתו לבורא.

פ״וולכך ראוי לאדם שיהיה קיים בעבודתו שלא יכזבו בה לעולם, שאם פסק הרי פסק מדת אמת, והוא בקליפה הנקראת כזב. וקרוב בעיני לומר שהוא מדת כזבני, כי מה לי שיכזב לבני אדם או שיכזב להקדוש ברוך הוא, ויותר ראוי ליענש המכזב להקדוש ברוך הוא מהמכזב לבני אדם, כדכתיב (איוב יג, ט) אם כהתל באנוש תהתלו בו.

פ״זושמעתי מפני מורי ע"ה שבפה יש ל"ב שנים, שהם ל"ב אלהים שבמעשה בראשית, שהם ל"ב נתיבות חכמה, ומעשה בראשית חתום במדת אמ"ת בראשו ובסופו, בראשו בראשית' ברא' אלהים' את' השמים, ובסופו ברא' אלהים' לעשות', ללמדך שכל המשקר מכחיש מעשה בראשית ול"ב נתיבות שבו, החתומים במדת אמת.

פ״חוזהו שמצינו שששה פעמים נזכר אמת במעשה בראשית, והם כנגד שש קצוות שנחתמו בשם יה"ו כדפי' בספר יצירה (פ"א מי"ב), ואלו הם בראשית ברא' אלהים' את', וירא' אלהים' את' האור, ויברא' אלהים' את' התנינים, ויברא' אלהים' את' האדם. וירא' אלהים' את' אשר עשה, ברא' אלהים' לעשות', כן כתב הר' יעקב בפירושו על הפרפראות שעשה על התורה. נמצא המשקר עוקר עצמו משש הקצוות החתומים במדת אמת.

פ״טוהרוצה שלא יהיה בדברו ועסקו שקר, אם הוא חייב לפרוע לכך זמן, יאריך הזמן בתחלה כדי שלא יצא שקרן, ושמעתי שעל זה נאמר (משלי יב, יט) שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר, רצה לומר מי שהוא שפת אמת תכון לעד, פירוש שמאריך הזמן הרבה כדי שבאמצעות הזמן ישלים דבורו. אמנם מי שהוא אומר ברגע הזה, כעת, מחר - לשון שקר, והכוונה על קיצור הזמן הוא לשון שקר, שאפשר שלא תזדמן לו בקשתו וימצא שקרן. ואומר אני שאפשר שמטעם זה בא מלת אמת רמוז בסופי תיבות ולא בראשי תיבות, להורות על האריכות הזמן.

צ׳וכן הרוצה לקיים מדת אמת אל ירגיל לשונו לדבר שקר אפילו בדברי הבאי, משום (ירמיה ט, ד) למדו לשונם דבר שקר, כדגרסינן ביבמות (דף סג ע"א) רב הוה מצערא ליה דביתהו וכו'. ולא זו בלבד אלא כל מי שהוא ירא שמים יש לו לקיים בפיו מה שהסכים בלבו לקיים, (תהלים טו, ב) ודובר אמת בלבבו, כמו שקיים ענין זה רב ספרא, כמבואר במכות (דף כד ע"א) ובבא בתרא (דף פח ע"א) עיין שם.

צ״אאמנם מפני דרכי שלום מותר לשנות, כדפי' שם ביבמות (דף סה ע"ב), מפני שמדתו הוא המיחד הכל כאומרו (משלי ג, יז) וכל נתיבותיה שלום, כדפי' בזוהר (פ' מקץ) והוא עמוד האחרון המקיים העולם (אבות פ"א מי"ז). ומכאן ידין המעיין שאין לשנות מפני השלום אלא בדבר שהוא קיום העולם, או בדבר שבין איש לאשתו, וכענין שמואל שאמר (שמ"א טז, ה) לזבוח לה' באתי, שהוא דבר פקוח נפש.

צ״בוכן תיקון למי שרוצה לשוב בתשובה הוא שידבר אמת, שאם ירצה לעשות דבר שאינו כראוי, אם יאמרו לו עשית כך וכך, אם ידבר אמת מוכרח שיאמר כך עשיתיו, ויתבייש, ופעם אחרת לא יעשה. או יאמרו לו לאיזה מקום אתה הולך, אם הוא הולך לעשות עבירה, אם יאמר אמת ימנע מעשותה מפני הבושה.

צ״גומה שצריך ליזהר שנכשלים בו הרבה, בעדים החותמים בשטר, שלא יחתמו עד שיקראו השטר לפני הלוה והמלוה מלה במלה, ואז יחתמו, כדי שלא יבאו להעיד שקר.

צ״דעוד מצאתי למחבר מן המחברים המדברים בדברי החסידות בכתיבת יד, מדבר בענין אמת יפה, ונעתיק לשונו בעזרת ה', זה לשונו מדת האמת, שהנשמה נבראת ממקום רוח קדוש של השם, שנאמר (בראשית ב, ז) ויפח באפיו נשמת חיים, ונחצבה ממקום טהרה, ונבראת מזוהר העליון ומכסא הכבוד, ואין שקר למעלה במקום קדש הקדשים אלא אמת, שנאמר (ירמיה י, י) וה' אלהים אמת, והאלהים עשה את האדם להיות ישר (קהלת ז, כט) להשתמש בחותמו, כי חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת (שבת דף נה ע"א), וכתיב (תהלים קא, ז) דובר שקרים לא יכון לנגד עיני, וכשאדם עוסק בשקר אז אין השקר דבוק לאמת. וכשיש אמת כביכול מכון שבתו בשמים כנגד בני אדם, כי כשיש אמת בבני אדם אז הם מודים שעשה שמים וארץ והים והכל, וזהו (תהלים קמו, ו) עושה שמים וארץ את הים ואת כל אשר בם, וסמיך ליה השומר אמת לעולם, וכשיש בבני אדם שקר כביכול אין מקום שבתו בשמים ובארץ.

צ״הומי שהוא זוכה להתבונן בדברים האלו נשמתו נחצבת ממקום האמת, ויעשה כל ענייניו באמת, ולא יכניס השקר במקום קדושה ואמת, לכך נאמר (תהלים קמה, יח) קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת, ואיזה דבר נקרא קריאת אמת, זה המפנה לבו מכל ענין שבעולם ומתקרב אל השם לבד, ושכלו הולך ומתחזק להדבק באור העליון, וישים מחשבתו בחשקו תמיד. וזה הענין ישיג האדם כשהוא מתבודד בחדרו, ומפני זה ירבה כל חסיד להתבודד ולהפרד, ולא יתחבר עם שום אדם רק לצורך גדול. אבל אם יתפלל בהנעת שפתיו יהפוך פניו אל הכותל, ואתה מחשב בענייניך וצרכיך, ותקרא בלשונך בענין ביתך. או להתכבד, כי תחשוב בלבבך היאך קולך ערב ותשתדל בתפלתך למצא חן בעיני בני אדם לקבל שבח מהם זה, אין עבודתך אמת. ולכן אנו מתפללין וטהר לבנו לעבדך באמת, שנעשה כל עבודתינו באמיתות להאמין ובלב שלם ובנפש חפצה, ולא מפני האנשים, ולא בשביל ממון או רעות רוח.

צ״ווזהו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים טו, א-ב) מי יגור באהליך מי ישכון בהר קדשך הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו. התבונן במה שאמר ודובר אמת בלבבו, ולא אמר דובר אמת בפיהו, אלא ר"ל שיהיה האמת תקוע וקבוע בבני אדם ובלבבו. לכך החסידים הראשונים כשהיו להם מקח וממכר היו נותנים אותו לקונה כפי הסכמתם בלבם איך שהיו מסכימין ליתן, אפילו אם היה הקונה רוצה להוסיף לא היו לוקחים אלא כפי הסכמתם בלבבם. ואדם חשוב ההולך בדרך זה לדבר אמת בלבבו, אם קבל עליו במחשבה לעשות דבר אחד, יכתוב אותה המחשבה שלא ישכחנה ושלא יחל דבר ממחשבתו, ואם אינו יכול לעמוד בו ילך אצל חכם ויתיר לו מחשבותיו שגמר בלבו, ואף על פי שלא הוציאם מפיו.

צ״זוכל הדובר אמת בלבבו, ואינו רוצה לדבר שקר, אפילו דברים שיחשוב ושידבר אף על פי שלא יתכוון להם, מכל מקום דבריו מתקיימין, שנאמר (איוב כב, כח) ותגזר אומר ויקם לך. ומי שהוא איש אמת בכל משאו ומתנו הן במקח וממכר הן בהלואה, לעולם יאמר בפעם הראשון סוף דעתו, וירגיל אותם המתעסקים עמו שידעו כולם שלא ישנה דבריו ולא יעדיף ולא יחסר.

צ״חאמר החכם תשים דעתך תמיד האמת לעומתיך, רצה לומר שיעשה סימן לעצמו בבואו לעשות משא ומתן שיזכור ולא יאמר שקר, ויכתוב בכתב ויבא אצלו ויראה בו קודם משאו ומתנו, וכן יכתוב בבית מדרשו ועל שולחנו שיזכור ולא יאמר שקר כדי שלא ישתכח ולא ידע דבר אמת. וכן עשה חכם אחד, כתב על הכותלים למעלה זכור את יום מותך ולא תחטא.

צ״טומי שאינו מדבר אלא אמת יחיה ויאריך ימים וינצל מכל רע, וראיה מרבי יהושע בן לוי כשקפץ וכו' שלא שלט מלאך המות בו ובחייו, שלא דבר כל ימיו שום דבר שקר וכזב, ועדיין הוא בגן עדן בחייו (כתובות דף עז ע"ב), סמך לדבר מה שאמר הפסוק (ירמיה י, י) וה' אלהים אמת הוא אלהים חיים ומלך עולם. ואם לא ידבר אלא אמת ינצל כל ימיו מכל רע, דכתיב (מלאכי ב, ו) תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו כי מלאך ה' צבאות הוא, כי המלאכים העליונים הם צורת אמת ואינם בגופות, והנשמות נגזרות מהם כאור, והנשמות הם כגופים, על כן אינם יודעים הנסתרות רק מעט ובמראה הלילה שאין הנשמה מתעסקת בצרכי הגוף. והיודע סוד הנשמה יעיד בדבר כי החלומות מעין המחשבות, (דניאל ב, כט) רעיונך על משכבך סליקו, והחלומות באות על ידי המלאך המלוה בני אדם, ולפי שאין כל המחשבות אמת על כן אין כל החלומות אמתיים. ומי שמרגיל עצמו להיות כל מחשבותיו אמתיות גם יראה בלילה מראות אמת וידע העתידות, כמו המלאכים.

ק׳המדבר אמת אין כל מעלה טובה הימנו, לכן ראש דברך אמת (תהלים קיט, קס), והזהיר (שמות כג, ז) מדבר שקר תרחק. גם הרמיזות של אדם יהיו אמת כי שכר אמת גדול מאד. לכן ירגיל אדם עצמו לילך באמת, וללמוד תורה כדי שידע האמת, וכדי שיוכל לעשות המצות על אמיתתן וכהלכתן, ולעולם יודה על האמת, ואפילו בדברי אגדה שאין בו קיום מצוה ילמוד, כדי שיאמין הלב דבר אמת. אל תבוש לקבל האמת מאיזה המקום שיבא, אפילו מקטן שבקטנים ונבזה שבנבזים תקבל האמת ממנו, כי מרגלית טובה שהיא ביד קטן ונבזה לעולם היא חשובה כמרגלית.

100

ק״אעתה בעוונות משהאריך הגלות יותר מדאי, יש לישראל להבדל מהבלי העולם, ולאחוז בחותמו של הקדוש ברוך הוא שהוא אמת, ולקדש עצמם אף במותר להם, ושלא לשקר לא לישראל ולא לנכרי ולא להטעותו בשום ענין, שנאמר (צפניה ג, יג) שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית, וכתיב (הושע ב, כה) וזרעתיה לי בארץ, כלום אדם זורע כור אחד שלא ימצא כמה כורים, כך זורע הקדוש ברוך הוא לישראל במדינות כדי שיתוספו עליהם גרים (פסחים דף פז ע"ב), וכל זמן שמתנהגין עמהם ברמאות מי ידבק בהם. והנה הקדוש ברוך הוא הקפיד על גזל של רשעים, שנאמר (בראשית ו, יא) ותמלא הארץ חמס.

101

ק״בומעשה היה ברבי שמעון בן שטח שלקח חמור מישמעאל אחד, הלכו תלמידיו ומצאו אבן טובה תלויה בצוארו, והביאו האבן לרבי שמעון בן שטח ואמרו לו ברכת השם היא תעשיר, אמר להם חמור לקחתי אבן טובה לא לקחתי, וחזר והביא לאותו ישמעאל, וקרא אותו הישמעאל ברוך ה' אלהי רבי שמעון בן שטח (דב"ר ג, ג). וכן יש בירושלמי (ב"מ פ"ב ה"ה) כי החכמים הראשונים קנו חטים מנכרים ומצאו בהם צרור של מעות, והחזירו להם, ופתחו הנכרים ואמרו ברוך ה' אלההון דיהודאי. וכן יש הרבה מעשים דהזהירו על קידוש השם יתברך.

102

ק״גוכשיש אמת למטה אז ישקיף השם בצדק על הארץ, שנאמר (תהלים פה, יב) אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף, לכן תאחוז באמת, ואם ענין רע או טוב האמת אל תניח, ותסמוך על הנאמן, דכתיב (דברים ז, ט) וידעת כי ה' אלהיך וגו' האל הנאמן שומר הברית והחסד וגו', ומה היא אמונתו שהוא שומר הברית, ואם יש צדיק שחטא הוא נפרע לו גמולו בעולם הזה. וזהו דבר ברור שיותר טוב לצדיק להיות נידון אפילו ביסורין של איוב בגופו כל ימיו, שהוא דבר בזוי ובזמן הקצר שהוא בעולם הזה, ולתת גמולו הטוב בדבר הנכבד בעולם העליון להגיע למעלות עליונות ובזמן הטוב שכולו ארוך ואינו פוסק עולמית, זה יותר טוב לצדיק ממה שהיה שלם בעולם הזה ולא היה נפרע מחטאיו בעולם הזה, והיה נידון בעולם הבא ביסורי גיהנם, או מחמת חטאו ימעט נשמתו מן מעלתה בעולם הנשמות, והדבק לזיו מעלות העליון, אשר לזו ההנאה אין ערך ודמיון, ולרשעים נותנין להם גמולם בהנאה מועטת הפוסקת, ובעולם הקצר הוא העולם הזה, והחטא שמור לעולם הארוך ובצער גדול שהוא גיהנם אשר אין ערך לאותו צער, ומקרא מלא הוא (דברים ז, י) ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, פירוש הקדוש ברוך הוא משלם לרשע זכיותיו בעולם הזה כדי להאבידו לעום הבא. ועוד נאמר (שם) לא יאחר לשונאו אל פניו ישלם לו, פירוש זה נאמר על צדיק שישלם לו חטאיו בעולם הזה כדי שיהיה לו עולם הבא. הרחמן הוא ידריכנו באמתו, ויביאנו לחדריו להגיע לאור אשר שם חביון עוזו ונוי תפארתו, עד כאן לשונו.

103

ק״דובזה נכלל הפרק:

104