ראשית חכמה, שער הקדושה י״אReshit Chokhmah, Gate of Holiness 11

א׳כתיב מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב נצור לשונך מרע וגו' (תהלים לד, יג), אמרו רבותינו ז"ל (ע"א דף יט ע"א בסופו) מכריז רבי אלכסנדרי מאן בעי חיי מאן בעי חיי, כנוף ואתו כוליה עלמא לגביה, אמרי ליה הב לן חיי, אמר להו מי האיש החפץ חיים וגו' נצור לשונך וגו' סור מרע ועשה טוב. שמא יאמר אדם נצרתי לשוני מרע ושפתי מדבר מרמה, אתגרה בשינה, תלמוד לומר סור מרע ועשה טוב, ואין טוב אלא תורה, שנאמר (משלי ד, ב) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, עד כאן לשונו.

ב׳והמעשה הזה הובא במדרש (ויק"ר טז, ב) באופן אחר, וכתב מורי ע"ה שמה שאמר שלא הבין הפסוק אלא על ידי הרוכל ההוא, הוא שהפסוק כפול באומרו מי האיש החפץ חיים וחזר ואמר אוהב ימים לראות טוב, ונתרץ על ידי הרוכל המכריז מאן בעי חיי, שבאו כל העולם אצלו, ואם לחיי העולם הזה ירדוף האדם להשיג סם שעל ידו יחיה, כל שכן שראוי שירדוף אחר חיי העולם הבא, והימים שראוי שיהיו אוהבים שלו לתיקון נשמתו ראוי שלא יחטא בהם על ידי לשונו, באופן שלא יתהפכו עליו לאויבים וקטיגורים, וזהו אוהב ימים - שיהיו הימים עצמם אוהבים לו לטוב לו לעולם הבא.

ג׳ובזוהר (פ' שמיני דף מא ע"א) פירש פסוק זה זה לשונו רבי אבא פתח ואמר, מי האיש החפץ חיים וגו' נצור לשונך מרע וגו' וכתיב (משלי כא, כג) שומר פיו ולשונו וגו'. מי האיש החפץ חיים, מאן חיים, אלא אלין חיים דאקרון עלמא דאתי, וחיים תמן שריין, ועל דא תנינא עץ חיים היא, אילנא מאינון חיים, אלנא דאתנטע באינון חיים, ועל דא מי האיש החפץ חיים כתיב. אוהב ימים לראות טוב, מאן ימים, אלא דא הוא שמא דמלכא קדישא דאחידא באינון יומין עלאין דאקרון ימי השמים על הארץ, ימי השמים ודאי, על הארץ ודאי, מאן דבעי חיים דלעילא למהוי ליה חולקא בהו, ומאן דבעי יומין לאתדבקא בהו ולרחמא להו, ינטר פומיה מכלא, ינטר פומיה ממיכלא וממשתיא דמסאב לנפשא וירחק איניש מאינון חיין ומאינון יומין, ינטר פומיה ממלין בישין דלא יסתאב בהו, ויתרחק מנייהו ולא יהא ליה חולקא בהו. תא חזי פומא ולישן אתר אחרא עלאה הכי אקרי, ובגין כך לא יפגום איניש פומיה ולישניה, וכל שכן לאסתאבא נפשיה וגרמיה, בגין דאסתאב הוא בעלמא אחרא, והא אוקימנא.

ד׳והנראה לנו בביאור הכתוב לפי הפשט באומרו מי האיש, בזוהר (פ' תרומה דף קכח סוף ע"א) פי' דמאן דאתגבר על יצריה אקרי איש, והטעם שיקרא איש הנוצר לשונו מרע, מפני היות חטא הלשון תדיר, והגובר על יצרו ואינו מדבר בשעה שיצרו מפתהו שידבר ראוי שיקרא איש, מה שאין כן שאר העבירות שעם היות שיגבר עליו פעם אינו מצוי ואינו מעלה כל כך שיקרא איש כמו הנוצר לשונו.

ה׳וכיון לומר לנו המעלה הגדולה שאדם משיג בשמירת הלשון כראוי, הא' סבת הדבקות באלהיו כדפי' שאלו הם עיקר החיים, ועל זה נקרא הצדיק חי - ובניהו בן יהוידע בן איש חי (שמ"ב כג, כ), וכן והחי יתן אל לבו (קהלת ז, ב), וכמו שאמר הפייטן "ברחקי ממך מותי בחיי ואם אדבק בך חיי במותי". ומה שימשך מחמת היותו חפץ בחיים הוא, שהוא אוהב הימים, שהימים הם הארות עליונות נמשכות למטה לתיקון הנפש, ותיקון הצפון לצדיקים הוא צפון וטמון בתוך הימים, והמזכך עצמו הוא זוכה לראות עולמו בחייו, כמו שאמרו בברכות (דף יז ע"א) עולמך תראה בחייך, וזהו לראות טוב - פי' לראות עולמו בחייו, ולא ישיג המעלה הזו אלא השומר לשונו כראוי, וזהו שאמר שם במאמר, פיך ידבר חכמות ולשונך יחריש רננות, וכל מה שנזכר במאמר הכל הוא הכנה לנזכר בריש המאמר, עולמך תראה בחייך ותקותך לדור דורים.

ו׳ואמר נצור לשונך מרע, המוסכם בדברי הרשב"י ע"ה בזוהר (פ' בראשית ריש דף נז) כי מלת רע יכונה למוציא זרע לבטלה, וסמך הענין מפסוק (בראשית לח, ז) ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה', שהיינו שהיה מוציא זרע לבטלה, וזה לשונו בקיצור על ענין זה אמר רבי יוסי וכי רע לאו איהו רשע, אמר ליה לא, רשע אפילו ארים ידיה לגבי חבריה אף על גב דלא עביד ליה מידי אקרי רשע, כמה דכתיב (שמות ב, יג) ויאמר לרשע למה תכה רעך, הכית לא כתיב אלא תכה, אבל רע לא אקרי אלא דמחבל ארחיה וסאיב גרמיה וסאיב ארעא, עד כאן לשונו לעניננו, הרי בפירוש שאמר בלשון שלילה, רע לא אקרי אלא וכו'.

ז׳והנה על דרך זה צריך לפרשו בלשון, והענין שאחר שפי' שהם שני בריתות מכוון זה כנגד זה ברית הלשון וברית המעור (ספ"י פ"א מ"ב), כמו שבברית המעור המוציא זרע לבטלה יקרא רע, כן בברית הלשון המוציא מלה לבטלה כמוציא זרע לבטלה, ולכך אמר נצור לשונך מרע, כדי שלא תהיה נקרא רע שהוא המוציא כדפי'.

ח׳ואמר נצור ולא אמר שמור וכיוצא, הוא להורות על השמירה הגדולה וגדר וחומה לפנים מחומה כמורה מלת נצור. וכן פי' הרד"ק בשרשים, כי נצור מגזרת מצור, כענין (דברים כ, כ) ובנית מצור על העיר, והוא השמירה המעולה.

ט׳וכן מלת נצור לשונך, שלא אמר נצור הלשון מרע, אלא לשונך, פי' שתראה בעין השכל כי לשונך מוקפת שתי חומות, כדפי' ז"ל (ערכין דף טו ע"ב) על פסוק (תהלים קכ, ג) מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה, אמר ליה הקדוש ברוך הוא ללשון, כל אבריו של אדם זקופים ואתה מוטל, כל אברים של אדם מבחוץ ואתה מבפנים, ולא עוד אלא שהקפתי לך שתי חומות אחד של עצם ואחד של בשר, מה יתן לך וגו' עד כאן לשונו. והיינו ענין נצור רומזת מקום נעלם ונסתר, להורות על מצור שתי החומות שיש לה, לכך העלימה הבורא בהעלמות החומות האלו מה שלא עשה כן לשאר האברים, וזה ודאי מפני מעלתה, והוא כמשל האדם אשר יגנוז באוצר לפנים מאוצר הדבר החשוב שיש לו.

י׳ולהסביר הדברים למה יקרא רע המוציא זרע לבטלה והמוציא מלה לבטלה, הטעם הוא במה שביארנו כי הלשון הוא במקום החיים כדפי' לעיל בענין מי האיש החפץ חיים, וכמו שהזרע הוא חיות גשמי באדם שהוא מאור עיניו וכו' (רמב"ם דעות פ"ד הי"ט), והוא מוליד בגשמי כנודע, והמוציא לבטלה נקרא רע מפני הסוד והרמז שבו למעלה, כן מלת הלשון שהוא מצור סוד חיות רוחני מתלבש בכלי הלשון מוליד למעלה בקדושה הרוחנית, ואין ראוי שיצא לבטלה, וזהו מעלת רב שלא שח שיחה בטלה כל ימיו.

י״אואף על פי שאמרנו שעל דבור לבטלה נאמר רע, מכל מקום גם כן כל דבר שהוא פגום ויורה לחיצוני יקרא רע, והעד לשון הרע שהוא מזיק, ואף על פי שיגיע תועלת לאומרו, מכל מקום יקרא רע מצד עצמו שיש לחיצוני חלק בו, וכלל אומרו נצור לשונך - פי' מכל דבור שיש לחיצוני הנקרא רע חלק בו.

י״בואמר לשונך ושפתיך בכנוי המדבר לנוכח, הכוונה להורות על מה שאמרו ז"ל בבראשית רבה (סז, ג) שהפה ברשותו של אדם, שאם ירצה ידבר תורה וטוב, ואם ירצה ידבר רע, והיינו לשונך ושפתיך שהם ברשותך. זה לשונו אמר ר' לוי ששה דברים משמשים את האדם, שלשה ברשותו ושלשה שלא ברשותו, האוזן והחוטם והעין אינם ברשותו, חמי מה דלא בעי, שמע מה דלא בעי, מריח מה דלא בעי. הפה והיד והרגל ברשותו, אי בעי לעי באורייתא, אי בעי הוא מחרף, אי בעי לא מחרף. היד, אי בעי הוא מפליג מצוון, אי בעי גניב וקטיל. הרגל, אי בעי הולך לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, אי בעי אזיל לבתי טרטיאות וקרקסיאות, בשעה שאדם זכאי הקדוש ברוך הוא עושה אותם שהם ברשותו שלא ברשותו, הפה - גם ברוך יהיה (בראשית כז, לג), והיד - ותיבש ידו (מל"א יג, ד), והרגל - בני אל תלך בדרך אתם וגו' (משלי א, טו), עד כאן לשונו.

י״גוכתב בספר מנורת המאור של רבי ישראל ע"ה, שז' נקבים יש בראש כנגד ז' קני המנורה, והפה הוא כנגד הקנה האמצעי שהוא קדש, ולכך צריך לקדש פיו ולשונו ביום שבת שהוא שביעי וקדוש, שכל השביעיות הם קדש.

י״דובתיקונים (דף קלז ע"א), תורת אמת היתה בפיהו (מלאכי ב, ו) דא היכל, ועליה אתמר (תהלים נא, יז) אדני שפתי תפתח, מלגאו מניה קדש הקדשים ודא לבא, עד כאן לשונו. והדין נותן לקדש הדבור מאחר שהוא יוצא מקדש הקדשים שהוא הלב אל ההיכל שהוא הפה. ועוד תמצא שמלת קדו"ש במ"ק עם חשבון הד' אותיות עולה כמנין דבור במ"ק.

ט״ועוד ירצה נצור לשונך מרע, שהפוגם פיו בדברי נבלות וכיוצא מטמאין אותו ויבא להוציא זרע לבטלה, להורות לו שהוא רע, וכדפי' בזוהר (הקדמה דף ח ע"א) בפסוק (קהלת ה, ה) אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, זה לשונו רב המנונא סבא אמר אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, דלא יהיב בר נש פומיה למיתי להרהורא בישא, ויהא גרים למחטי לההוא בשר קדש דחתים ביה ברית קדישא, דאילו עביד כן משכין ליה לגיהנם, וההוא דממונה על גיהנם דומה שמיה, וכמה רבוא דמלאכי חבלה בהדיה, וקאים על פתחא דגיהנם, וכל דנטרו ברית קדישא בהאי עלמא לית ליה רשו למקרב ביה, עד כאן לשונו. ודקדק מורי ע"ה אומרו דלא יהיב בר נש פומיה למיתי וכו', שהכוונה לדקדק לשון הפסוק שאמר אל תתן את פיך לחטיא וגו', שאין הכוונה להזהירנו שלא יחטא בלשון, שאם כן היה לו לומר אל תחטיא בפיך, אלא אפילו דברים שאין בהם נבלות הפה אלא שיבא מהם לידי הרהור אסור, כמדבר באשתו על עסקי תשמיש, שיבא מזה לידי הרהור ולחטיא את בשרו שהוא ברית קדש להוציא זרע לבטלה.

ט״זונמצא בזה כי שמירת הברית תלוי בשמירת הלשון, מפני שהם ב' בריתות מכוונים כדפי', ולכך הקדים הכתוב שמירת הלשון, מפני שהוא העיקר והוא בכלל מאתים מנה, שאם הוא שומר הלשון מאליו נשמר הברית, ואם לא נזהר בשמירת הלשון ונזהר בשמירת הברית, אפילו שמירת הברית לא עלתה לו, והטעם מבואר במה שאמרנו.

י״זוכן פי' גם כן בפרשת נח, ובפרשת אחרי מות, כי הפוגם בלשונו מטמאין אותו, ונמצא שנקרא רע, בסוף פרשת נח (דף עו ע"א) אמר זה לשונו פתח רבי יוסי ואמר (דברים כג, טו) כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת אויביך לפניך והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך, כי ה' אלהיך מתהלך, מהלך מבעי ליה, אלא כמה דאת אמר (בראשית ג, ח) מתהלך בגן לרוח היום, ודא הוא אילנא דאכל מניה אדם הראשון, מתהלך נוקבא, מהלך דכר, ודא הוא דאזיל קמייהו דישראל כד הוו אזלי במדבר, דכתיב (שמות יג, כא) וה' הולך לפניהם יומם וגו', הוא דאזיל קמיה דבר נש כד אזיל בארחא, דכתיב (תהלים פה, יד) צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו, ודא הוא דאזיל קמיה דבר נש בשעתא דאיהו זכי, ולמה, להצילך ולתת אויביך, לאשתזבא בר נש בארחא ולא ישלוט ביה אחרא.

י״חובגין כך לבעי ליה לבר נש לאסתמרא מחובוי ולדכאה לגרמיה, מאי דכיו - והיה מחניך קדוש, מאי קדוש, קדושים מבעי ליה, אלא מחניך קדוש אלין שייפי גופא דגופא אתחבר ואתתקן בהו, ובגין כך והיה מחניך קדוש. ולא יראה בך ערות דבר, מאי ערות דבר, דא ערייתא דעריין, דדא הוא מלה דקודשא בריך הוא מאיס ביה יתיר מכלא. כיון דאמר ולא יראה בך ערות, אמאי דבר, אלא הני חייבי עלמא דגעלי ומסאבי גרמייהו במלה דילהון דנפיק מפומייהו, והאי איהו ערות דבר, וכל כך למה, בגין דאיהו אזיל קמך, ואי את עביד כדין מיד ושב מאחריך, דלא יזיל בהדך ויתוב מאחרך, עד כאן לשונו. וכן בויקרא רבה (פ' קדושים כד, ז) ולא יראה בך ערות דבר, ערות דבור, רבי שמואל בר נחמן אמר זה נבול הפה, עד כאן לשונו.

י״טובזוהר (פ' אחרי מות דף עה ע"ב) אמר תאנא רמ"ח שייפין בגופא, וכלהו אסתאבן כד איהו אסתאב, כלומר דבעי לאסתאב, וע"ד והיה מחניך קדוש, מאי מחניך אלין אינון שייפי גופא, ולא יראה בך ערות דבר, מאי ערות דבר ערייתא דהאי דבר, רמז כמא דאוקימנא וכו' עד כאן לשונו. ושאר המאמר העתקנו בשער היראה בפרק ה עיין שם.

כ׳וכאשר נחבר שני המאמרים מתוכם יצא כוונתינו בביאור, כי לכל הפי' מחניך קדוש הם רמ"ח איברים, שלכך נזכר מחניך בלשון רבים, להורות על רמ"ח איברים. ומ"ש בפרשת נח שערות דבר הוא ערות דיבור, ומ"ש בפרשת אחרי מות שערות דבר היא השכינה, הכל אחד, כי הפוגם בערות דיבור פוגם בה כי ממנה הדיבור, והיינו מה שהתחיל המאמר (בפ' נח) באומרו כי ידו"ד אלהיך מתהלך דא נוקבא.

כ״אועל כרחינו צריכין אנו לומר לפי דרכנו שפי' והיה מחניך קדוש שהם רמ"ח, שגם מתהלך בקרב מחניך הוא מחנה הגוף, שכלל הרמ"ח הם מחנה אחד שבהם שורה הנשמה, והנשמה כיון שהיא באה מאצילות קודשא בריך הוא ושכינתא, והיא מתהלכת בתוך הגוף, והנשמה אין לה חיים להוציא כח הדיבור אלא כפי מה שהשכינה משפעת, כי הנשמה חוט משוך מלמעלה משני מדות אלו, כאומרו (דברים לב, ט) כי חלק ה' עמו, ואי אפשר להפריד החלק משרשו, נמצא שכיון שהנשמה למטה, שידו"ד אלהיך הם ממש מתהלך בקרב מחניך והיינו ידו"ד אלהיך - קודשא בריך הוא ושכינתיה, שמהם אצילות הנשמה, והם קול ודבור.

כ״בוהטעם שאמר מתהלך ולא אמר מהלך, מפני שהעיקר באדם הוא הדיבור, והקול נטפל אליו, לכן אמר מתהלך. וכן מקום עיבור הנשמה הוא בה, והיא האם היולדת אותה, והיא המגדלת הבנים, לכן היא העיקר לענין זה. ולכן אמר ולא יראה בך ערות דבר - לא יראה השכינה שהיא מתהלכת בתוך קרבך, על דרך שפי' שהיא הנשמה וכו', שתוציא כחה לבטלה ולמקום ערוה, דהיינו הדיבור. ולכך אמר דערות דיבור מאיס מכלא, מפני שהוא פגם בשכינה ובנשמה כי אם בבחינה רוחנית, שהדיבור רוחני יותר מהמעשה, כדפי' לעיל בענין מי האיש החפץ חיים.

כ״גואמר והיה מחניך קדוש, שיהיו רמ"ח אברים בצד הקדושה ולא יטמאו, כמו שאמר בפרשת אחרי מות רמ"ח שייפין בגופא וכלהו אסתאבן, ואין לך עון שיטמאו רמ"ח אברים כולם כמו בעון הקרי, שהזרע יוצא מכל רמ"ח אבריו, וכולם מטמאים ברוח הטומאה מלילית השורה עליו. ובזה מדוקדק ענין ולא יראה בך ערות דבר, פירוש לא יראה בך בגופך ערות דבר, כי בהיות השכינה פגומה שאתה פגמת, מראה הפגם שבה בגופך, והערוה שהיא לילית ערות דבר שורה עליך, ואז השכינה מסתלקת ממך, והיינו ושב מאחריך, כי לא יגורך רע (תהלים ה, ה).

כ״דויש הוכחה לפי' זה בויקרא רבה בפרשת זבין (יח, ד), אמר מהיכן נתחייבו ישראל בזיבות וצרעת, רב הונא בשם רבי הושעיא אמר על ידי שהיו מליזין אחר גדוליהן, ואומרים משפחה זו של פלוני לאו של מצורעים היא, ללמדך שאין הנגעים באין אלא על לשון הרע. רבי תנחומא אמר על ידי שהיו מליזין אחר הארון ואומרים ארון זה הורג את נושאיו, ואין נגעים באים אלא על לשון הרע, לכך נתחייבו ישראל בזיבות וצרעת, עד כאן לשונו. הרי בפירוש כי זיבות בא להם על ידי פגם לשון הרע. והזיבה פוגם בברית, ופירש מורי ע"ה שכן ז"ב עולה תשע, שפגם שלו הוא בצדיק המדה התשיעית, וכן לענין הקרי שפגם שלו בברית כמו שנאריך במקומו הסבה שלו יהיה פגם הלשון על ידי לשון הרע, ושאר הדברים הפוגמים הלשון.

כ״הוכן פירש בפרשת מצורע (דף נג ע"א) והעתקנו לשונו לקמן רבי חייא אמר כל מאן דאפיק לישנא בישא אסתאבן ליה כל שייפוי וכו', והוא כענין רמ"ח שייפין בגופא וכלהו אסתאבן שפי'.

כ״ועוד אפשר לפרש ולא יראה בך ערות דבר, כמה שפי' בזוהר (פ' נשא דף קכא ע"ב) והוא קרוב לדרך הקודם, זה לשונו תא חזי בשעתא דבני נשא דמיכין וטעמין טעמא דמותא, ונשמתא סלקא לעילא, קיימא באתר דקיימא, ואתבחינת על עובדהא דעבדת כל יומא, וכתבין לה על פתקא, מאי טעמא בגין דנשמתא סלקא לעילא ואסהידת על עובדוי דבר נש ועל כל מלה ומלה דנפיק מפומיה, בגין דההיא מלה דאפיק בר נש מפומיה סלקא ובקעא רקיעין, וקיימא באתר דקיימא, עד דעאל ליליא ונשמתא סלקא ואחיד לההיא מלה ואעיל לה קמי מלכא, הדא הוא דכתיב (מיכה ז, ה) משוכבת חיקך שמור פתחי פיך, וכדין אתרשים ההיא מלה וההוא חובא עליה דבר נש, ובגין דא (תהלים לב, ב) אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עון, אימתי כשאין ברוחו רמיה, עד כאן לשונו.

כ״זהרי שאמר אתרשים ההיא מלה וההוא חובא עליה דבר נש, ופי' במה שנודע שהעונות יש מהם נרשמים ונכתבים בעור הבשר בפנים, ויש במצח, ויש שעונותיו חקוקים על עצמותיו כדפי' ז"ל, והיינו אתרשים עליה דבר נש, עליו ממש נרשם עון הדבור ההוא.

כ״חואף על פי שלא עשה מעשה, מכל מקום חמור הדיבור מן המעשה, כדפי' במשנה (ערכין פ"ג מ"ה) נמצא האומר בפיו יתר מן העושה מעשה, שכן מצינו שלא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע, שנאמר (במדבר יד, כב) וינסו אותי. ונלמוד מכאן, שאם חשב בדעתו לעשות עבירה וגמר בדעתו לעשותה והוציא גמר ההוא בשפתיו, חשוב לפניו יתברך כאלו עשאה, שהדבור חשוב כמעשה, כמו שאמרו במשנה. ולא אמרו ז"ל (קדושין דף מ ע"א) אלא חשב אדם לעשות עבירה ולא עשאה שאינה נחשבת לו, אלא כשלא דבר, והיינו (תהלים סו, יח) און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה', הא אם דברתי בשפתי ישמע ה'. וכמו שפי' בזוהר (פ' אמור דף קה ע"א) בענין הדבור בשבת, שדיבור אסור מפני שהקול מיד עולה למעלה, והרהור מותר. וכן פי' הרשב"י ע"ה באדרת האזינו (דף רצד ע"א) בתיקון האזנים, עיין שם. וכמו שפי' בפרק הקודם בפסוק אל תבהל על פיך וגו', עיין שם.

כ״טובזה מובן ולא יראה בך ערות דבר, ר"ל יראה, שיתצייר ויתרשם בו בגופו ערות הדיבור ההוא, והיינו בך ממש בגופך נרשם, ובהיות הגוף פגום בעבירה הוא בעל מום ושכינה מסתלקת ממנו, והיינו ושב מאחריך, כי כל אשר בו מום לא יקרב (ויקרא כא, יח).

ל׳עוד אפשר לפרש ולא יראה בך, על דרך שפי' בזוהר (זו"ח שה"ש סח ע"א) בענין נגילה ונשמחה ב"ך (שה"ש א, ד), שב"ך הם כ"ב אותיות, ובך הוא ת"ת. ונודע שכ"ב אותיות התורה רשומים בפיו של אדם כדפי' לעיל בענין אל תבהל על פיך, שהם אהח"ע בגרון וכו', וירצה לא יראה ב"ך - לא יראה התורה שהיא קבועה בפיך בכ"ב אותיות שתוציא אותיותיה לדבור ערוה, שנמצאת פוגם ה' המוצאות העליונים שהם מקור לכ"ב אותיות. וכאשר יסתכל רמז כל מוצא ומוצא רמזו העליון היכן הוא יראה כמה גודל פגם הלשון, והדבר הרמוז ונראה בפיו של אדם להיות בו ל"ב שינים כנגד ל"ב נתיבות חכמה, שהם ל"ב אלהים שבמעשה בראשית, והוא מוצא אחד מן האותיות זצסר"ש בשינים, וכן שאר מוצא האותיות אהח"ע בגרון, והגרון פנימי יותר והפגם גדול יותר, וכן לשאר המוצאות, נמצא הפגם בכולם כאחת. ולכן אמר ולא יראה ב"ך שהם הכ"ב אותיות שהם בה' מוצאות, ערות דבר - שימצא בהם פגם ערות דיבור. והיינו גם כן סוד הת"ת הנקרא בך, שהוא כלול מכ"ב אותיות התורה, לא יראה ערות דבר שהיא שכינתו, כי כשהוא רואה השכינה פגומה מסתלק, והיינו ושב מאחריך, שנמצא שהרחמים מסתלקין ממנו, ע"ד שפי' שער היראה פרק ה.

ל״אוהנה בכל הפירושים שנתבארו בזה הפסוק נוכל להבין מה שאמר התנא (אבות פ"א מי"ז) כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי וגו'. ופי' באומרו כל ימי גדלתי, הכוונה כי כל אדם כפי המקום שיגדל כך ילמד המדות הן לטוב או להפכו, ולזה אמר כי נתגדל בין החכמים, ומה שלמד מהם הוא שלא מצא טוב משתיקה, ובין החכמים מוכרח שימצא בהם המדה הזאת, שהרי אמרו (שם פ"ה מ"ז) ז' דברים בחכם וכו' חכם אינו מדבר בפני מי שגדול ממנו בחכמה, ואינו נכנס לתוך דברי חברו, ושאר כל המדות הנזכרות בחכם שרשם השתיקה.

ל״בלא מצאתי לגוף טוב משתיקה, מה ענין גוף, לימא לא מצאתי טוב משתיקה, אלא הענין לפי' שפירשנו שרמ"ח אבריו מטמאים, ירצה לא מצאתי טהרה לגוף יותר טוב משתיקה, וסמך לפירוש זה מצאתי בדברי רבותינו ז"ל (ויק"ר טז, ה) והעתקנו לשונו בפרק יג לחטיא את בשרך, אל תתן רשות לאחד מאבריך להחטיא כל אבריך. או לפי' שפי' שהפגם נרשם בגופו, אם לא חטא בפיו ושתק בודאי ולא יתרשם העון ההוא בגופו, וכן לא יסתלקו הרחמים ממנו.

ל״גאו אפשר לומר לא מצאתי לגוף, פי' לענייני הגוף הוא טוב השתיקה, אבל לדברי תורה צריך לדבר כענין אלם צדק שפי' לעיל. עוד ירצה לגוף, על דרך שפי' במדרש בענין (משלי יח, כא) מות וחיים ביד לשון, ממשל הלביא שאמרו במדרש (ילקוט תהלים רמז תשכ"א).

ל״דעוד מצאתי בתנא דבי אליהו, כי איש אחד אחר שנפטר מצאוהו החופרים בשדה בקברו שהיה חי, שלא שלט בו רמה, ושאל לו רב נחמן מאיזה סבה זכה לזה, והשיב שלא היה בו קנאה ולא הטה אזנו לשמוע דברים בטלים, והמאמר העתקנו בשער ענוה פרק ג, וסוף המאמר אומר ומה זה שלא היה בידו אלא שכר שתיקה בלבד וכו'.

ל״הובספר מנורת המאור של רבי ישראל ע"ה פי' אחר, זה לשונו לא מצאתי רפואה לגוף אלא שתיקה, שכל המרבה דברים אינו ניצול מן החטא, וילקה בצרעת בגופו. ובמה שפי' הרשב"י ע"ה (זוהר פ' משפטים דף קכב ע"א) זה לשונו תאנא כתיב (תהלים לד, יד) נצור לשונך מרע, מהו מרע, דבגין לישנא בישא מרעין נחתין לעלמא, עד כאן לשונו, נפרש לא מצאתי לגוף שיהיה נצול מחלאים רעים, ולאו דווקא צרעת כמו שפי' הוא, אלא כל מרעין קאמר. אלא שתיקה - שעל ידה ניצול, וזו היא מעלה גדולה לשתיקה.

ל״וובמדרש (ויקרא רבה פ' מצורע טז, ה) אמר רבי יהושע בן לוי מלה בסלע משתיקותא בשתים, דתנן שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה, עד כאן לשונו. ועל ידי הפירוש הזה יתורץ שני דקדוקים שיש לדקדק במשנה, הא' למה נכנס בלשון שלילה. הב' מלת טוב, שלא יאמר מלת טוב זה מזה אלא אם יכנסו בסוג אחד ובשיווי אחד, ואז נאמר טוב זה מזה. ובזה מתורץ הכל, כי בא ללמדנו כי מלה בסלע משתוקא בשתים, וזהו אומרו לא מצאתי לגוף טוב משתיקה, שאף על פי שהדיבור יהיה שוה סלע השתיקה טוב ממנה ושוה שתים, ולא ישלול בזה השתיקה בדברים בטלים ודבר לשון הרע וכיוצא, שאלו אין הדיבור טוב בהם כלל כדי שנאמר שהשתיקה טובה מהדיבור, ואין בהם שווי סלעים, כי אדרבה הם פוגמים.

ל״זוכתב החסיד ז"ל בפי' משנה זו זה לשונו והנמנע לדבר במקום שיש לו צורך לדבר, מורה על נפשו ג' דברים, הא' כי הוא יודע יען כי אינו נבהל לדבר כלומר אסתירא בלגינא קיש קיש קריא, הב' ששכלו גובר על חומרו ולכן כבש דבריו, הג' כי הוא נבון ועיניו בראשו לראות הנזק הראוי לבא מדבריו, וזה שאמר שלמה (משלי יז, כז) חשך אמריו יודע דעת יקר רוח איש תבונה, באומרו חושך הורה שיש לו צורך לדבר ואפילו הכי חושך עצמו, כי זהו המורגל בלשון - ואחשוך גם אנכי (בראשית כ, ו), [ו]לא חשך ממני מאומה (שם לט, ט), וכן כתב הר"י ן' שושן ז"ל, ותוארו בג' תארים יודע דעת, יקר רוח, איש תבונה, עד כאן לשונו.

ל״חונראה לי שג' תארים אלו כנגד חכמה בינה דעת, והתחיל בדעת שהוא עיקר הלשון, ואחר כך יקר רוח שהוא כבוד לב מחכמה, ומשם נובע רוח חיים, איש תבונה כנגד בינה, ומפני שהוא אוחז במקום החיים כדפי' בענין מי האיש החפץ חיים, ראוי שיכונה בג' אלו.

ל״טוסמך התנא לזה ואמר לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה, אפשר לקשר דבריו משני פנים, האחד שבא לומר לנו שהוא למדנו מדה הטובה הזו שלא מצא לגוף טוב משתיקה, שהתלמידים אחרי כן יקראו המדה הזו, לא יהיה כוונתם ללמוד ולא לעשות שנמצא נאה דורש ואין נאה מקיים, אלא שיעשו ויקנו מדת השתיקה, והוא הדין לכל הדברים שיקרא האדם שצריך שיעשה אותם כי לא המדרש הוא העיקר, והטעם שהשמיענו הענין בלשון, מפני שקניית האדם מדה זו צריך טורח רב מפני הרגל הלשון ומהירותה לדבר טוב ורע, ומי שיקיים מדה זו יהיה מפתח לקניית שאר מדות הטובות שבמציאות, ובריא לו שילמוד ויקיים, כי אחר שאחז בשורשו ושמרו כראוי כל הענפים יתקיימו.

מ׳עוד ירצה, שבא לתרץ קושיא אחת, כי ראוי להקשות מה בא ללמדנו שהשתיקה היא טובה, הרי בכמה פסוקים מדברי שלמה המלך ע"ה נזכר ענין השתיקה - חושך אמריו יודע דעת (משלי יז, כז), על כן יהיו דבריך מעטים (קהלת ה, א), וכיוצא הרבה, ולזה אמר ולא המדרש הוא העיקר, פי' כוונתי באומרי שלא מצאתי לגוף טוב משתיקה הוא שקריתי דברי שלמה וקיימתים, וכן ראוי לכל מי שיקרא דברי שלמה המלך ע"ה שיקיים אותם.

מ״אוה"ה לכל הדברים שלא המדרש הוא העיקר וכו', אלא שזו מפתח להם. והטעם, כי מי שירגיל בשתיקה ושלא יוציא מלה לבטלה מפני מוראת קודשא בריך הוא ושכינתיה שהם תוכיות הנשמה, והם קול ודבור, ירויח בזה הכוונה בתפלתו כדפי' רשב"י ע"ה בתיקונים (דף ג ע"א) שצריך לכוונא בכל אתר ובכל ממלל קול ודבור קודשא בריך הוא ושכינתיה וכו'.

מ״בוכיון שהורגל בדברי העולם שלא יוציא קול ודיבור לבטלה, כל שכן שלא יוציאם בתפלתו לבטלה, ולכן תקנו בסוף אלהי נצור לשוני מרע, והכוונה במה שפי' לעיל שהמוציא מלה לבטלה כמוציא זרע לבטלה, שהוא הנקרא רע, ואם האדם נשמר בדברי העולם שלא להוציא מלה לבטלה כל שכן בתפלתו, ואם חס ושלום הוא פגום בלשונו תפלתו אינה עולה למעלה כי היא כפויה תחת ההוא סטרא, כמבואר בפרשת פקודי (דף רסג ע"ב), והעתקנו לשונו לקמן בפרק יג בענין פגם.

מ״גוכן מביאו לידי ענוה ויראה כאחת, כאשר יחשוב במה שביארנו בפסוק (קהלת ה, א) ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים, שכאשר יחשוב שהוא עומד לפני השם יתברך, אל ישיב על חרפתו, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים לח, טז) כי לך ה' הוחלתי, וזהו נפשי תדום וכו', ויהיה קולו נמוך כי יתבייש להרים קולו לפני המלך. ובהסתכלו לעולם שנשמתו דבקה בשורשה ישתדל לעסוק בתורה ומצות לכבוד אביו ואמו ולעשות רצונם כדפי' בתיקונים (דף קמו ע"ב) בענין (שמות כ, יב) כבד את אביך ואת אמך, והעתקנו בשער האהבה. וישתדל גם כן מלפגום שום פגם, כי בפוגמו פוגם בשרשים העליונים. ודבר זה יגרום לו לעשות תשובה מכל עונותיו כדי לטהר נשמתו שתדבק בשורשה. וגורם לטהר מחשבותיו, כי יתבייש מלחשוב דבר שהוא נגד עבודתו יתברך מפני שהשם יתברך מסתכל והוא בתוך קרבו על דרך שפי'. וכיון שהוא דבק בעץ החיים יהיה חזק בבטחון כי שום דבר מדברי העולם לא יזיקוהו והוא מושגח לעולם מלמעלה, כאומרו (תהלים לג, יח) הנה עין ה' אל יראיו וגו'. נמצא היות קניית מדה זו שורש לקיום כל התורה, מפני שידענה בסודה כדפי' ויקיימנה.

מ״דועוד במעלת השתיקה, מה שאמר התנא (אבות פ"ג מי"ג) סייג לחכמה שתיקה, פי' כי כשם שמעשרות סייג לעושר - שכדי להשיג עושר צריך שיעשר, כדפי' (שבת דף קיט ע"א) עשר תעשר (דברים יד, כב) עשר בשביל שתתעשר, וכיוצא בזה שאר סייגים הנזכרים במשנה הוא על דרך זה, כן להשיג האדם חכמה אי אפשר לו כי אם על ידי קניית מדת השתיקה, וכן פי' רבותינו ז"ל (שהש"ר א, כא) כי תלמיד חכם המדבר דבר בטלה כנגדו דברי תורה יוצאים ממנו, והעתקנו לשונם בפרק הבא. ועל דרך זה אפשר לומר כי הטעם הוא, כי על ידי שותקו מתעלם מפעולות שש קצוות שהם קול ודבור, ועולה למקום השתיקה שהוא המחשבה סוד החכמה, וכמ"ש (מנחות דף כט ע"ב) שתוק כך עלה במחשבה.

מ״הועוד בטעם הענין, כי כיון שהאדם שותק עושה עצמו מרכבה למקום השתיקה, ויזכה שיושפעו לו סודות התורה שהם בשתיקה דלא אתמסרו לגלאה, כמו שאמרו בזוהר כמה פעמים (פ' אמור דף קה ע"ב). ואחד מן מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם הוא במיעוט שיחה וכו' (אבות פ"ו מ"ו).

מ״וורבותינו ז"ל במדרש ילמדנו אמרו על ענין ותדבר מרים ואהרן (במדבר יב, א), זה שאמר הכתוב (משלי י, יט) ברוב דברים לא יחדל פשע חושך שפתיו משכיל, מי שחושך שפתיו מלדבר בחבירו משכיל. אמר רבן גמליאל כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה. אמרו רבותינו שני דיקולוגין (פירוש מליצים) היו עומדין לפני אדריאנוס, היה אחד מהם מלמד על הדיבור שהוא יפה ואחד מלמד על השתיקה, אמר לו האחד, מרי אין טוב מן הדיבור, אלולי הדיבור היאך הכלות מתקלסות, והיאך היה משא ומתן בעולם, והיאך הספינות פורשות בים. מיד אמר לו לאותו שהיה מלמד על השתיקה שהיא יפה, מיד בא לדבר, עמד אותו שהיה מלמד על הדיבור וסטרו, אמר לו המלך למה סטרת, אמר לו מה אני למדתי מן הדיבור על הדיבור וזה בא ללמד משלי על שלו. אמר שלמה לא אמר הקדוש ברוך הוא שתעלים פיך ותהא יושב ושותק כחרש, אלא וחושך שפתיו מלהסיח בחבירו, תן דעתך שלא תענש. אין לך גדול מאהרן ומרים, הבאר עולה ומשקה את ישראל בזכות מרים, וענני כבוד מקיפין את ישראל בזכות אהרן, וכיון שנתנו רשות בפיהם והסיחו במשה, לא שתקתי להם, עד כאן לשונו.

מ״זולכאורה המאמר הזה חולק על דברי רבי יצחק שהעתקנו בפרק הקודם שאמר (חולין דף פט ע"א) מה אומנותו של אדם בעולם הזה יעשה עצמו כאלם, שנאמר (תהלים נח, א) האמנם אלם צדק וגו', והמאמר הזה אמר שענין השתיקה הוא חושך שפתיו מלהסיח בחבירו, הא כל השאר מותר לו לאדם להאריך לשונו בענייני קנינו ומשאו ומתנו וכיוצא.

מ״חויש לומר שכאשר נדקדק דבריו שאמר לא אמר הקדוש ברוך הוא שתעלים פיך ותהא יושב ושותק כחרש אלא וחושך שפתיו וגו', נמצאהו איש שלומנו ואינו חולק כלל על דברי רבי יצחק.

מ״טוהענין, כי מדרש ילמדנו בא לפרש פסוק ברוב דברים לא יחדל פשע וחושך שפתיו משכיל, כי אי אפשר לפרש שיהיו דברי שלמה מן הקצה אל הקצה, ברוב דברים לא יחדל פשע, וחושך שפתיו על השתיקה הגמורה שהוא קצה האחרון, אלא וחושך שפתיו הוא המדה הבינונית שחושך שפתיו מלדבר בחבירו. ומלת חושך שפתיו, נראה שאף על פי שיש בהם מקצת תועלת לדבר מכל מקום יותר טוב שלא ידבר, שהרי מרים נתכוונה לשם שמים לפרות ולרבות, כמו שהעתקנו מאמר ספרי לקמן, ואפילו הכי נענשה, והיינו חושך במקום שיש לדבר. ומכל מקום השכל נותן שאם הוא מוכרח לדבר בענייני מקח וממכר שידבר, ולכן אמר לא אמר הקדוש ברוך הוא שתעלים פיך ותהא יושב ושותק כחרש, שיאמר האדם הואיל וברוב דברים לא יחדל פשע והפשע הוא ודאי שמדבר על חבירו וכיוצא, אשב כחרש כדי שלא אבא לזה ואחדל מלישא ומליתן עם בני אדם, ולזה בא שלמה ואמר וחושך שפתיו שהוא מלהסיח בחבירו, לתקן מה שאמר בראש הפסוק ברוב דברים לא יחדל פשע, לזה יקרא משכיל, שיש לו שכל לדבר במקום הראוי לדבר, וגובר שכלו על יצרו ומונעו ממקום שאין ראוי לדבר. ועוד אפשר שיקרא משכיל כי הדיבור הוא במקום הנקבה, ולמעלה ממנה הוא (תהלים פט, א) משכיל לאיתן האזרחי וכו' כדפי' בסבא (פ' משפטים דף קי ע"א - ע"ב), ומה שבין זכר לנקבה הוא, כי הדברים הם תלויים בו בשכל, בהעלם, ובנקבה הם בדבור, ר"ל בגילוי, וכיון שיקרא משכיל אשריו, שהוא מאותם שעליהם נאמר (דניאל יב, ג) והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע, כמו שהאריכו בתיקונים כתיבת יד, דכל רז לא אניס להו.

נ׳ויש חלוקה ג', והיא השתיקה בדברים שאין אדם מדבר בחבירו, כענין להאריך הדיבור בספורי המלכים ומשלי הדיוטות, וכיוצא בזה להאריך הדיבור במה שאינו הכרח גמור למשאו ולמתנו, שמאחר שאין בהם תועלת אין צ"ל חושך כדפי', ובודאי שאסור, שנאמר (קהלת א, ח) כל הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר כדפי' לקמן. והחלוקה הזאת הזכירה שלמה המלך ע"ה בפירוש בפסוק (משלי יז, כז) חושך אמריו יודע דעת, ופירש החסיד ז"ל שחושך אמריו הוא שיש לו צורך לדבר, ואפילו הכי חושך עצמו כמו שהעתקנו לשונו לעיל, וסמך לזה הפסוק (שם יז, כח) גם אויל מחריש חכם יחשב אוטם שפתיו נבון, ובודאי מלת מחריש ואוטם אי אפשר לפרשם מחריש או אוטם שפתיו מלדבר בחבירו, כי זה לא נזכר בפסוק, ואם היתה זו הכוונה מה לו לשלמה המלך ע"ה לכפול דבריו הרי כבר נאמרו לעיל מזה וחושך שפתיו משכיל, אלא ודאי בא ללמדנו ענין מה שאמר רבי עקיבא במשנה סייג לחכמה שתיקה, כי אפילו במה שנוגע לצרכי עצמו צריך לשתוק, ופי' שלא יאריך בדיבורו והדבר שיראה בעיניו שיש פנים לדברה ופנים שלא לדברה שאינה הכרח כל כך יותר טוב שלא ידבר, והיינו מה שאמר במדרש מלה בסלע משתוקא בשתים, והטעם כי מדת השתיקה היא במדת החכמה כדפי', והיינו (משלי יז, כח) אויל מחריש חכם יחשב - שאחז במדת החכמה, וכמו שהארכנו לעיל בסוד הדבור. אבל מי שמאריך דבריו בענייני העולם, הוא אוחז במלכות המנהגת העולם ששם דיבור, דהיינו עשרה קבין שיחה ירדו לעולם ט' נטלו נשים (קדושין דף מט ע"ב), והיא בחינת שכינה מקננת באופן (ע' ת"ז דף כג ע"א), שלא יחכם.

נ״אויש בחינת הדבור הפגום כנגד העשיה ששם הקליפות, כגון לשון הרע ורכילות ודברים בטלים וכיוצא, ולכך נאמר (קהלת י, ח) פורץ גדר ישכנו נחש, שהוא פרץ גדרי חומות הלשון, כמו שהנחש עומד לעולם בין הגדרים ופרץ גדרו של עולם, כדפי' ז"ל (במ"ר יט, ב) אמר ר"ש בר נחמני שאלו לנחש ואמרו לו למה אתה מצוי בין הגדרות, אמר להם לפי שפרצתי גדרו של עולם, אמרו לו למה לשונך על הארץ, אמר להם הוא גרם לי שאמרתי לשון הרע על בוראי, ומה היה לשון הרע שאמר, אמר ר"י דסכנין בשם ר"ל הנחש הראשון היה מסיח כבני אדם, כיון שלא היו אדם וחוה מבקשין לאכול מאותו אילן התחיל לומר לשון הרע על בוראו, אמר להם מהאילן הזה אכל הבורא וברא את עולמו וצוה אתכם שלא תאכלו ממנו כדי שלא תבראו עולמות כמותו. מה עשה הקדוש ברוך הוא קצץ רגליו, וכרת לשונו שלא יהא מסיח. שאלו לנחש מה אתה נהנה כשאתה נושך, אמר להם עד שאתם שואלין לי שאלו לבעל לשון הרע, דכתיב (קהלת י, יא) אם ישוך הנחש בלא לחש ואין יתרון לבעל הלשון, מה הוא נהנה כשיאמר לשון הרע. אמרו לו לנחש מפני מה אתה נושך באבר אחד וארס שלך מהלך בכל האברים, אמר להם ולי אתם שואלין שאלו לבעל לשון הרע שהוא אומר לשון הרע ברומי והורג בסוריא, עד כאן לשונם. נמצא בעל הלשון נמשל לנחש בכל צדדיו, נמצא שהוא יורד אל מקום הקליפות ופורץ גדרי הקדושה ונותן לחצוני ליכנס, וכמו שיתבאר עוד בחטא לשון הרע.

נ״בוהעולה מכלל הפרק הזה שצריך שמירת הלשון מכל דבר הפוגם בה, אם מלשון הרע אם מנבלות ומדברים בטלים. והארכנו במעלת השתיקה, מפני שאחר שהאדם נבדל בדבורו מן הבהמות והחיות ומשתוה עם המלאכים, ראוי לקדש דבורו, כמו שאמר בירושלמי (ברכות פ"ט ה"ה) כל פטפטיא בישין בר מפטפטא דאורייתא דהוא טב. ועוד אמר בירושלמי (ברכות פ"א ה"ב), אמר רבי לוי אלו הוינא על טורא דסיני בעינא ב' פיות, כי בפה שהיא ראויה לדבר דברי תורה ושבח והודאה אין ראוי שידבר בה בדברי העולם הזה, כל שכן אם יהיה דבר הפוגם.

נ״גולא נברא פה האדם אלא שיעסוק בה בתורה, כדגרסינן בפרק חלק (סנהדרין דף צט ע"ב) רבי אלעזר אומר אדם לעמל נברא, ואיני יודע אם לעמל פיהו אם לעמל אחר, כשהוא אומר (משלי טז, כו) כי אכף עליו פיהו, הוי אומר לעמל פה נברא, ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה, כשהוא אומר (יהושע א, ח) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, הוי אומר לעמל תורה נברא, עד כאן לשונו.

נ״דואחד מן המחברים המדברים בדברי חסידות, מדבר יפה בענין השתיקה וראיתי להעתיק דבריו, זה לשונו ומעשה ברבן גמליאל שעשה סעודה אחת, ואמר למשרתו לתקן כמה מיני מאכלים, ונתן לו לקנות צרכי הסעודה, הלך המשרת וקנה כמה לשונות ועשה מהן מקצתן צלויים ומקצתם מבושלים, מקצתם רכים ומקצתם קשים, הביא לפניהם מבושלים וחזר והביא הצלויים, הביא לפניהם הרכים וחזר והביא לפניהם הקשים. קרא רבן גמליאל למשרת אמר לו מה ראית לעשות כך, כי יש מהן קשים ויש מהן רכים וגם צלויים ומבושלים, אמר ליה להודיעך כי כולם הם ביד הלשון, כי לפעמים היא טובה ורכה ולפעמים היא רעה או קשה, אם רוצה אדם יעשה בה טובות, ואם רוצה אדם יעשה בה רעות.

נ״הומעשה היה במלך אחד שהיו לו כמה יועצים וחכמים ונבונים וידועים, פעם אחת ראה המלך שהיה אחד מהם שהיה החכם שבהם, והיה יושב ודומם ושותק, אמר לו המלך מה הוא זה שאתה מרבה בשתיקה, אמר לו כי בחנתי בדברים ומצאתי שהם נחלקים לארבעה חלקים, האחד כלו נזק, והב' נזק מצד זה ותועלת מצד זה, השלישי לא נזק ולא תועלת, הרביעי כולה תועלת. האחד כגון בני האדם הרגילים לקלל את בני האדם, הב' בשבח אדם אחד לקבל ממנו תועלת, ובאותו השבח הוא מבאיש את שונאו, ומזיק לו לאותו שמשבחו. השלישי לא נזק ולא תועלת כגון אותם שרגילים לדבר דברים בטלים ודברי הבלים, כי איך נבנה בית פלוני, וכך הוציא עליו, וסיפורי מלכים ושרים, וכך וכך. הרביעית, כגון תורה ונביאים, שחיים תלויים בחיים.

נ״וויש מחכמי תורה המחלקים אלו ד' על ה' חלקים, אחד מצוה בה, ב' נזהר ממנו, שלישית נמאס, ד' נאהב, ה' מותר, א' מצוה, כגון לדבר דברי תורה ויראת השם. ב' נזהר ממנו, כגון עדות שקר ורכילות וניבול פה. שלישית נמאס, שאין בו לא עבירה ולא תועלת ברוב דברים, כגון לדבר במה שנעשה כבר, מנהגי המלכים, וכמה דברים מענייני העולם הזה. ואף על פי שאמר החכם שבזה אין עבירה ואין תועלת, אמר חכם אחר יש בו עבירה ואין בו תועלת. ד' הנאהב, הוא אותו שמדבר בשבח מעשים טובים ומגנה המעשים הרעים, ומשבחים הצדיקים שיטיבו מנהגיהם בעיני בני אדם וילכו בדרכיהם, ולגנות הרעים כדי שיתגנו וימאסו בעיני בני אדם וימחה זכרם ויתרחקו מהם ולא יתנהגו במנהגם. ה' המותר, הוא דבור של סחורה ופרנסה לדבר מענין מלבושים ומענין אכילה ושתיה ושאר צרכיו, ומי שממעט דבריו אפילו בזה הענין, הרי זה משובח. ולפי דברי חכמים רוב דברי העולם אין בו צורך מלדבר.

נ״זדברים שיש בהן איסור גדול לדבר, כגון ליצנות וחניפות ומספרים לשון הרע, ועל אלו הארבעה יש לכתוב לכל אחד שער בפני עצמו.

נ״חבכמה מקומות טובה השתיקה, כמו אם פגע בו מדת הדין, כגון שעשה אהרן, שנאמר (ויקרא י, ג) וידום אהרן. ואם שומע אדם חרפתו ואינו משיב זו היא מצוה גדולה ומעלה עליונה לשתוק למחרפיו. גם ירגיל אדם לשתוק בבית הכנסת, וזהו צניעותו. וזה צריך זריזות גדול לשתוק בבית הכנסת ולהמנע מלדבר אפילו בדברי תורה וקל וחומר לשאר דברים, והכל כדי שיוכל לכוין לבו לתפלה. ואם הוא יושב ושותק בין החברים וישמע דבריהם הרי טוב כשהוא שותק ושומע מה שלא ידע, וכשהוא מדבר אינו מוסיף ידיעה, אך אם הוא מסופק בדברי חכמים ישאל מהם, כי זאת השתיקה רעה היא מאד.

נ״טשלמה המלך אמר (קהלת ג, ז) עת לחשות ועת לדבר כי פעמים שהשתיקה טובה, ופעמים שהדיבור טוב. ואמר החכם כשלא תמצא את אדם שלמדך מוסר הדבק בשתיקה, פן תדבר סכלות. עבור שהלשון קל לדבר, צריך מאד להכביד את הלשון ולשמור אותו שלא תרבה בדברים, כי רוב דברים הוא כמשא, וכבדות של רוב דברים הוא כבד יותר מכבדות של רוב שותקים. אם שומע שחברו ידבר ישתוק עד שיסיים דבריו, וכן אמר שלמה (משלי יא, יג) משיב דבר טרם ישמע אולת היא לו וכלימה.

ס׳ומי שהוא רגיל בשתיקה הוא ניצול מכמה עבירות, מחירופין וגידופין, מלשון הרע, ומליצנות, משקרים, כי כשאדם נחרף ונגדף מחבירו אם הוא יענה לו יוסיף לדבר לו כפלי כפליים. וכן אמר החכם, אני שומע מדבר עלי הרע ואני שותק, אמרו לו ולמה, אמר להם אם אשיב אני למחרפי ירא אני שאשמע חירופים אחרים קשים מן הראשונים. ואמר כשהכסיל חולק עם החכם והחכם שותק תשובה גדולה לכסיל, שהכסיל מצטער בשתיקת החכם יותר משיענה לו, ועל זה נאמר (משלי כו, ד) אל תען כסיל כאולתו. ועוד יוכל אדם לגלות לו סודות כיון שאינו רגיל ברוב דברים ולא יגלה סוד, כי האדם עושה בלשונו יותר ממה שעושה בחרבו, כי האדם עומד כאן ומוסר חבירו הרחוק ממנו, למיתה, אבל בחרב אינו ממית אלא הסמוך לו. לכך נברא לאדם שתי אזנים ושתי עינים ושתי נחירים, ופה אחד, לומר שימעט דיבורו.

ס״אהשתיקה יפה לחכמים קל וחומר לטפשים (פסחים דף צט ע"א), וסייג לחכמה שתיקה. ופעמים שהשתיקה רעה, כדכתיב (משלי כו, ה) ענה כסיל כאולתו, בדברי תורה, אם אתה רואה שהכסילים מגלגלים דיבוריהם על דברי תורה ענה להם להשיבם מטעותם. אם רואה אדם עובר עבירה, ימחה בידו ויוכיחו, וכבר אמר שלמה (משלי טו, א) מענה רך ישיב חימה וגו', לכן ירגיל כל אדם לעצמו שיהיו לו דברים רכים ולא יהא רגיל בדברים קשים.

ס״בותזהר בלשונך לשומרו כאישון בת עין, שנאמר (שם כא, כג) שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. אם תשב בחבור, טוב שיאמרו לך דַבֵּר, גם שיחרפוך טוב שאתה שותק, ממה שתהיה מדבר ויהיו דבריך עליהם למשא.

ס״גויזהר מאד שלא לבייש אדם ולא יצטערו בדבריו. אם ישב אצל אדם שיש לו מום בגופו שהוא מתבייש ממנו, או שיש מום בבניו ובאשתו או שיש פגם במשפחתו, יזהר מאד שלא ידבר מאותו מום או מאותו פגם אפילו אינו מדבר עליו אלא על איש אחר שיש בו מום זה, כי הוא סבור לעולם שמדבר עליו ויתבייש.

ס״דאם עשה אדם דבר של גנאי וחזר בו ועושה תשובה, גם יזהר שלא ידבר באותו ענין לפניו, או כי יאמר לו אפילו דרך שחוק היאך עשית כך, ולמה לא נזהרת ממנו, אפילו זה לא תעשה, כי אתה מביישו. אם יאמר לך אדם דברי תורה שאתה יודע כבר שתוק עד שיגמור הדבר, כי אולי יחדש בו דבר שלא ידעת מתחילה, גם יש לו הנאה שיאמר לך הדבר, ואפילו אם ידעת שלא יתחדש לך תשתוק לו עד שידבר ויגמור.

ס״השנים שהיה להם מריבה זה עם זה, ואחר כך נתיישבו יחד, אין לשום אחד מהם לדבר אתה עשית לי כך ולכן עשיתי לך כך, ואפילו אם אין דעתו לחזור למחלוקתן, כי מתוך שיאמר אתה עשית לי כך ישיב חבירו אדרבה כל הפשיעה היתה שלך, ומתוך כך תתעורר המריבה פעם אחרת, ואפילו אם לא תתעורר המריבה יתבייש אותו שפשע.

ס״ויושב לפני חכם ושותק יש לו שכר, כגון שיכוין לשמוע. ויש שותק ויש לו עבירה, כגון שיחשוב מה אדבר לפניו כיון שאינו יודע להשיב לי כראוי הלא אינו יודע כנגדי כלום. ויזהר מאד במה שאמרו רבותינו (אבות פ"ה מ"ז) שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם, חכם אינו מדבר לפני מי שגדול הימנו בחכמה ובמנין, ואינו נכנס בתוך דברי חבירו, ואינו נבהל להשיב, משיב כענין ושואל כהלכה, ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי, ומודה על האמת, וחילופיהן בגולם. ואמר החכם מי שמדבר בחכמה ובהשכל הוא כמלח בתבשיל, ויש חן בדבריו הנכוחים בגופו כמשבצות זהב. חכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים (קהלת ט, טז), ילך אצל אדם שדבריו נשמעים וישים דבריו בפיו כדי להשמיעם, אבל הוא ישתוק.

ס״זכללו של דבר, כמו שאדם עושה דלת לפתחו, ויש לו עת לסגור ועת לפתוח, כך יסגור דלתי פיו בשתי דלתות השפתים והשיניים, והזהר מאד לפתוח פיך, ושמור לשונך כמו שתשמור כסף וזהב ומרגליות בתוך חדרך ובתוך תיבותיך, ותעשה מסגרת למסגרתו, כך תעשה לפיך.

ס״חראה איך היו הראשונים נזהרים משיחה בטלה, שהיו משתבחין שלא היו משיחין שיחה בטלה כל ימיהם. ובזה הענין יש תקנה גדולה להתפלל בכוונה, כי רוב ביטול הכוונה בתפלה הוא בא מדברים בטלים הקבועים בלבו. גם השתיקה היא גדר גדול ליראת שמים, כי אי אפשר להיות ירא שמים בלב המרבה דברים.

ס״טובזה נכלל הפרק הזה: