ראשית חכמה, שער הקדושה י׳Reshit Chokhmah, Gate of Holiness 10

א׳אחר שבארנו בפרקים הקודמים ראיה שמיעה ריח, שהם כנגד י'ה'ו', אריה שור נשר, כמו שהעתקנו לשון הרשב"י בריש פרק ח, נבאר עתה דבור שהיא כנגד ה' אחרונה, והיא פני אדם.

ב׳ולשון הרשב"י שם (רע"מ פ' פנחס דף רלד ע"א) דבור אדם, איהו אחיד עילא ותתא. וביאור דבריו אלה יתבאר במה שביאר בתיקונים (דף קכב ע"א) בענין ארבע תיקונים, שהם ראיה שמיעה ריחא דבור, ביאר שם שראיה לימין אריה, שמיעה לשמאל שור, ריח באמצע ריח נשר, ואמר אחר כך זה לשונו פומא, דא אדם, כליל ד' אתוון וכליל עשר אתוון ודא שכינתא, עד כאן לשונו. וכליל ד' אתוון וכו', הוא שם ידו"ד ויו"ד ק"א וא"ו ק"א, וכן ביאר (בדף קכט ע"א).

ג׳ויובן הענין יותר במה שאמר בתיקונים (שם דף סג ע"א) שאריה שור נשר הם ראיה שמיעה ריחא, ועליהם שורה פני אדם העליון שהוא סוד המחשבה, ואחר כך אמר בסוף דבריו דבור דא אדם דכליל מכלהו, מאן אפיק ליה מחשבה, עד כאן לשונו. ועל ידי מאמר זה יובנו ב' המאמרים הקודמים, מה שאמר בדף קכא, שדבור הוא שכינה, והוא בסוד השם פשוט ומלא בעשר, כן הוא האמת, שבה השם פשוט מצד שהיא כוללת הג' פנים שהם אריה שור נשר יה"ו בה, שהיא ה' אחרונה. והשם מלא בעשר, הוא מסוד המחשבה העליונה כמו שהארכתי לעיל בפרק ו. ונמצא גם כן הדבור אחיד עילא ותתא למעלה בסוד המחשבה, ולמטה בשכינה, זהו הבנת הענין בדרך כלל.

ד׳ובדרך פרט הוא, כי האדם לא ידבר אלא שיחשוב בתחלה מה שידבר, אלא מוכרח הוא שיצטייר במחשבה הדבור ההוא, וכאשר ידבר כח המחשבה יוצא עם הדבור ההוא, ולכן הדבור מוכרח שימצאו ב' השמות האמורים כאחד, והוא סוד (משלי ג, יט) ה' בחכמה יסד ארץ, ולכן פי' בתיקונים (דף פג ע"א) זה לשונם י' איהי אמירה ודבור וקריאה.

ה׳אמנם קשה לי מה שאמר בתיקונים דף ג' (ע"א) דדיבור הוא שם אדנ"י, ואפשר לומר כי מה שנאמר במאמר שלפנינו מענין ידו"ד פשוט ומלא הכל הוא בחינת קול, וצריך עיון.

ו׳ולהבין הדבר על מתכונתו, יתבאר במה שפירש הרשב"י ע"ה (זוהר פ' נח דף עד ע"א) בפסוק (מל"א ו, ז) והבית בהבנותו אבן שלמה מסע נבנה, פי' פסוק זה על ענין הדבור מהיכן שרשו, ופי' ששורשו מסוד המחשבה, ואמר כד סלקא ברעותא דקודשא בריך הוא למעבד יקרא ליקריה, סלקא מגו מחשבה רעותא לאתפשטא וכו'. ואמר מציאות התפשטות האצילות עד שהוא קול, ואמר מהיכא מחשבה דהוה סתימא בחשאי אשתמע לאתגליא. עוד אתפשטת האי מחשבה לאתגליא, ובטש האי קול ואקיש בשפוון, וכדין נפקא דבור ואשלים כלא וגלי כלא, אשתמע דכלא איהו ההיא מחשבה סתימא דהוה לגו וכלא חד, כיון דמטא אתפשטותא דא ואתעביד דבור בתקיפו דההוא קלא, כדין והבית בהבנותו, כאשר נבנה לא כתיב וכו', עד כאן לשונו לעניננו. והרוצה להעמיק בסוד הענין יעיין המאמר במקומו שם.

ז׳וכיוצא בזה אמר בזוהר (פ' ויחי דף רמו ע"ב) בענין (בראשית מט, כא) נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר, פי' פסוק זה בסוד הדבור, והקשה שהיה לו לומר הנותנת, ותירץ תא חזי מחשבה ראשיתא דכלא וכו', ובסוף דבריו אמר וכד תסתכל בדרגין הוא מחשבה הוא בינה הוא קול הוא דבור, וכלא חד, והיא היא מחשבה ראשיתא דכלא, ולא הוי פירוד, אלא כלא חד וקישורא חד דאיהו מחשבה ממש אקשר באין ולא אתפרש לעלמין, ודא הוא ה' אחד ושמו אחד (זכריה יד, ט), וע"ד הנותן אמרי שפר כתיב, עד כאן לשונו.

ח׳ובטעם הסוד הרמוז נבין מה שאמר בזוהר (פ' חקת דף קפג ע"ב) שהשומר פיו ולשונו זוכה להתלבש ברוח הקדש, זה לשונו ותלבש אסתר מלכות (אסתר ה, א) דאתלבשת במלכות עלאה קדישא ודאי לבשה רוח הקודש, מאי טעמא זכתה להאי אתר, בגין דנטרא פומה דלא לחוואה מדי, הדא הוא דכתיב (שם ב, כ) אין אסתר מגדת מולדתה, ואוליפנא כל מאן דנטר פומיה ולישניה זכי לאתלבשא ברוחא קדישא, עד כאן לשונו. ובזוהר (פ' אחרי מות ריש דף סא) פי' כי כאשר היא נקראת רוח הקודש הוא כאשר יונקת מסוד החכמה, זה לשונו בקיצור והאי זאת כד מתברכא אקרי קדש ואקרי חכמה, וקראו ליה רוח הקדש, כלומר רוח מההוא קדש דלעילא, עד כאן לשונו.

ט׳וטעם למלת התלבשות, דלימא זוכה לרוח הקדש. יתבאר לך במה שנתבאר באדרא (פ' נשא דף קלד ע"א) בתקוני דיקנא עילאה, תקונא תריסר, דקאמר שהרוח הקדושה היוצא מהפה העליון ביה מתלבש זעיר אנפין, ומהאי רוחא מתלבשין כל אינון דלתתא וכו'. ואמר אחר כך ובגין כך רוח דנפיק לבר ומתלבשין ביה נביאי מהימני אתקרי פרי ה', אבל בהאי עתיקא דעתיקין לא אתפרש ולית מאן דידע רוחיה בר איהו, עד כאן לשונו.

י׳ומכאן תדע כמה מעלת השומר רוח הבל היוצא מפיו, שהוא רומז למקום עליון, ולכן זוכה להתלבש ברוח הקודש. ועל השומר רוחו נאמר (משלי יא, יג) ונאמן רוח מכסה דבר. ופי' נאמן, שיהיה חזק ברוחו שלא להוציאו למקום שאינו ראוי, ופי' מלת נאמן הוא כאומרו (ישעיה כב, כג) ותקעתיו יתד במקום נאמן, שפי' חזק בלי מתמוטט. וההפך מזה (משלי כט, יא) כל רוחו יוציא כסיל.

י״אובעונש הפוגם בהבל היוצא מפיו יתבאר לך במה שביארו בזוהר (פ' בשלח דף נט ע"א) בענין (קהלת א, יד) הכל הבל ורעות רוח, אמר שם, שאי אפשר שנאמר שהבל זה הנזכר בפסוק שיהיה באצילות, בסוד ז' הבלים שיש למעלה באצילות שנקראו מוצא פי ה' כדפי' בזוהר (פ' תזריע דף מז ע"ב), שאם הוא שם אינו רעות רוח, אלא פי' שהוא בחיצונים, ואמר זה לשונו תא חזי בשעתא דעובדין מתכשרן לתתא, ובר נש אסתכל בפולחנא דמלכא קדישא, ההוא מלה דעביד, הבל אתעביד מניה לעילא, ולית לך הבל דלית ליה קלא דסליק ואתעטר לעילא ואתעביד סניגוריא קמיה קודשא בריך הוא. וכל אינון עובדין דאשתדל בהו בר נש דלאו אינון פולחנא דקודשא בריך הוא, וההוא מלה דעביד, הבל יתעביד מניה ואזלא ושאטת בעלמא, וכד נפקת נשמתיה דבר נש ההוא הבל מגלגלא ליה בעלמא כאבנא בקוספיתא, כמה דכתיב (שמ"א כה, כט) ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע, מאן יקלענה, ההוא הבל דמדבר סחרניה בעלמא, כדין כל מלין דמתעבדין ואינון תחות שמשא דלאו אינון פולחנא דקודשא בריך הוא, הבל יתעביד מנייהו, הבל איהו תבירא דרוחא דמתבר לרוחא וסלקא ונחתא בעלמא, הדא הוא דכתיב (קהלת א, יד) הבל ורעות רוח. אבל ההיא מלה דאיהי פולחנא דמאריה דא אקרי לעילא מן שמשא, ואתעביד מניה הבל קדישא, ודא הוא זרעא דזרע בר נש בההוא עלמא, ומה שמיה צדקה, דכתיב (הושע י, יב) זרעו לכם לצדקה, האי מדבר ליה לבר נש כד תפוק נשמתיה מניה וסלקא לה באתרא דכבוד דלעילא אשתכח, לאצררא בצרורא דחיי, הדא הוא דכתיב (ישעיה נח, ח) והלך לפניך צדקך, בגין לדברא לך לסלקא לך מן אתר לאתר, דכתיב כבוד ה' יאספך, עד כאן לשונו.

י״בהנה מבואר במאמר הזה שכל מעשה שאינו הגון נעשה ממנו הבל להלביש הנשמה ולקלעו בכף הקלע, והוא רעות לרוח, והוא מה שדקדק באומרו מאן יקלענה ההוא הבל דמדבר סחרניה דעלמא, ובאומרו סחרניה דעלמא, הורה על סוד הענין הזה הרמוז. וכל שכן כשיהיה הבל היוצא מפיו לבטלה ולשקר וכיוצא, שהולך למקום הבל הרע הזה שהוא רעות רוח, ונעשה ממנו לבוש להלביש רוחו לקלעו בתוך כף הקלע.

י״גובתיקונים (דף קיז ע"ב) ביאר רשב"י בסוד ההבלים שבצד הקדושה והבלים שבצד הקליפה, אמר שם שיש הבל טב והבל בישא, הבל דאורייתא שהוא להב, עליה נאמר (תהלים כט, ז) קול ה' חוצב להבות אש, והבל זה הוא לצד ימין, כולל ז' הבלים כנגד ז' שמות שבשם מ"ב, אב"ג ית"ץ וכו', ואמר שית סלקין דאינון להבים בשית עזקן דקנה, והבל דפה שביעאה, ולקבליהון אמר דוד ז' קלין דהבו לה' בני אלים, ועל אלין שבע אתמר (דברים ח, ג) כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם, ואלין ז' קלין סלקין בז' רקיעין. ואית ז' דשמאלא דנחתין בז' ארעין, ועלייהו אמר קהלת (קהלת ג, כא) כי מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה וגו', (פי' הוא על גמר הפסוק ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ). שבעה הבלים טבין, אלין אינון ז' ימי השבוע לקבלייהו, ואחרנין לקבל שבע שני הרעב, אלין הבלים דחיי ואלין הבלים דמיתה, ובגין דא יש הבל ויש הבלים, עד כאן לשונו.

י״דואמר עוד לקמיה הבלים דסטרא אחרא עלייהו אתמר (ירמיה י, טו) הבל המה מעשה תעתועים, דאינון הבלים סלקין בנבלות הפה ובשקרות, וכלהו סלקי לגבי מוחא, אית חמה ולבנה וככביא ומזליא ברקיעין דאינון קליפין, דעלייהו אתמר (ישעיה ה, יח) הוי מושכי העון בחבלי השוא, ועלייהו אתמר (שם נא, ו) כי שמים כעשן נמלחו, וחפרה הלבנה ובושה החמה (שם כד, כג), וכמה הבלין אית לון דכלהו מליין שקר ושוא, וכל מאן דאפיק מלין דשקרא כמה מלאכי חבלה פתחין גדפייהו לקבלון הדא הוא דכתיב (קהלת י, כ) כי עוף השמים יוליך את הקול, ואלין מלולין אינון בנין כמה בניינין, עד כאן לשונו.

ט״והרי מבואר במאמרים אלו הפרש שבין הבל הקדוש מעסק התורה וכיוצא, להבל שאינו קדוש, שהבל שאינו קדוש עולה לקליפה ובונה בנייני שוא הבל המה מעשה תעתועים כמבואר.

ט״זהכלל, כי כפי מה שאדם בונה בעולם הזה שם תעלה נשמתו אחר מיתתו כמבואר במאמר של פרשת בשלח שהעתקנו, אם לא שישוב בתשובה שלימה וחזקה לבטל כל אותם הרקיעים והארצות שבנה בצד הקליפה.

י״זוכן אמר עוד לקמיה בתיקונים (דף קיח ע"א) שכל ההבלים של התפלות עולים ומתקשרים בהבל הקדוש שהיא השכינה, ויש הבל של דברים בטלים והוא בקליפה, זה לשונו בקיצור אית הבל דאתמר ביה (בראשית ד, ב) את אחיו את הבל, ואית הבל בצלותין ופולחנין טבין, ואית הבל דדברים בטלים מלין ריקנין דאתמר בהון הבל המה מעשה תעתועים וגו', עד כאן לשונו.

י״חולקמיה (שם) ביאר שיש בין שני הבלים אלו הבל אמצעי שאינו לא קדוש ולא טמא, אלא שיחת חול, שהוא הצורך להשתמש בדברי העולם הזה, ועליו אנו אומרים המבדיל בין קדש לחול, ועל ההבל החצוני אנו אומרים ובין ישראל לשאר עמים.

י״טוהנה כאשר יחשוב האדם במה שכתבנו לעיל, שחיוב האדם לקדש איבריו מפני שכל אבר ואבר שבו נמצא שם ידו"ד, ובהיותו מקדש האבר ההוא מקדש את השם, כל שכן שיחוייב לקדש את פיו שיש בה שם ידו"ד בכמה בחינות, אם באיברים המוציאים הדבור, וישתתפו בהוצאת הדבור ה' מוצאות, ומוכרח שיהיה בכל אחד ואחד שם ידו"ד, שהרי הם אברים מתחלפים גרון חיך ולשון שינים שפתים. אם בבחינת קול ודבור עצמו, שיש שם ידו"ד כדפי' (לעיל). וכן ראוי שיחשוב, שהרי בתפלה כמה הזכרות מוציא מפיו אם במזמורים אם בברכות, ולכן ראוי לקדש פיו שלא יצא שם ידו"ד בפה פגום.

כ׳ובתיקונים (דף קלב ע"א) אמר זה לשונו פומא עקימא לא שריא ביה קודשא בריך הוא דאיהו מום, כל שכן דבורא דיליה עקים, עליה אתמר (קהלת א, טו) מעוות לא יוכל לתקון. פומא ולבא אינון לקבל אורייתא דבכתב ואורייתא דבעל פה, קלא ודבור דנפיק מתרווייהו אינון ו"ה, צריך לאפקא לון בדחילו ורחימו די"ה, ואם לאו לא שריא תמן ידו"ד, עד כאן לשונו. ומה שאמר פומא ולבא לקבל אורייתא, הכוונה היא שהלב הוא תורה שבכתב והפה כנגד תורה שבעל פה, כי כמו שהפה מגלה מה שנסתר בלב כן תורה שבעל פה מגלה מה שנעלם בתורה שבכתב. והכוונה בזה ללמדנו שיהיו פיו ולבו שוים, ובזה מיחד, אבל אם הוא מדבר אחת בפה ואחת בלב, הוא מפריד וקוצץ בנטיעות.

כ״אומכלל המאמר מובן, שכל שיש פגם בפיו או בדבורו אין שם ידו"ד שורה שם, ויתחייב לבא בגלגול (כפי מה שהורונו ז"ל כנזכר לעיל) לתקן את אשר עוות. וכשם שהעונש גדול, כך המקדש פיו שכרו גדול, כי מקדש את השכינה הנקראת פה, ולכך זוכה לרוח הקודש כדפירשנו לעיל.

כ״בועל דבור חול הזהירונו ז"ל במשנה ואמרו (אבות פ"א מי"ז) לא מצאתי לגוף טוב משתיקה, ופי' לגוף, לענייני הגוף, כמו שאמרו ז"ל בחולין (דף פט ע"א) על פסוק (תהלים נח, ב) האמנם אלם צדק תדברון, זה לשונם אמר רבי יצחק מאי דכתיב האמנם אלם צדק תדברון משרים תשפטו בני אדם, מה אומנותו של אדם בעולם הזה ישים עצמו כאלם, יכול אף לדברי תורה, תלמוד לומר צדק תדברון, יכול יגיס דעתו, תלמוד לומר משרים תשפטו בני אדם, עד כאן לשונם.

כ״גוכן הזהירנו שלמה המלך עליו השלום על זה ואמר (קהלת ה, א) אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים כי האלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים. ויש לדקדק, כי היאך נתן טעם לשיהיו דבריו מועטים מפני שהאלהים בשמים ואתה על הארץ, כי אדרבה זה מורה סלוק ההשגחה, והיה ראוי שיאמר דברים המורים על ההשגחה - כי האלהים בשמים ובארץ, כענין (תהלים קיג, ו) המשפילי לראות בשמים ובארץ. ורבותינו ז"ל פירשו בספרי (האזינו ד), אמר שלמה כל זמן שאפילו חלש שבחלשים למעלה הוא נוצח את הגבורים, כשהוא מלמטה ומלמעלה גבור שבגבורים על אחת כמה וכמה, וכן הוא אומר (דברים לב, ו) הלה' תגמלו זאת, עד כאן לשונם.

כ״דאמנם מה שנראה לנו בביאור הפסוק הזה, ואפילו אם יתארך בו, מפני רוב התועלת המגיע ממנו ללשון לא נחוש, והוא זה, צריך לדקדק מלת אל תבהל על פיך, דלימא אל תבהל פיך, או את פיך, מאי על.

כ״האבל הענין, כי הפה כללה ה' מוצאות האותיות, וכן פי' בתיקונים (דף קלב ע"א) זה לשונם חמש תקונים אנון בפומא דאתמר בספר יצירה אהח"ע בומ"ף גיכ"ק דטלנ"ת זסשר"ץ, ובהון אבנים שלמות תבנה לקודשא בריך הוא בכמה צלותין ופולחנין, ועלייהו אמר יעקב (בראשית כח, יא) וישכב במקום ההוא, וישכב וי"ש כ"ב במקום ההוא, י"ש - להנחיל אוהבי י"ש (משלי ח, כא), כ"ב - ב"ך יברך ישראל (בראשית מח, כ), עד כאן לשונו.

כ״וובספר יצירה (פ"ב מ"ו) אמר, שהקדוש ברוך הוא קבע בפינו כ"ב אותיות בה' מוצאות, כ"ב אותיות יסוד חקוקות בקול חצובות ברוח קבועות בפה בחמש מקומות, אהח"ע בומ"ף דטלנ"ת זסצר"ש גיכ"ק. ופירש מורי עליו השלום, שמלת קבועות בפה הנאמר שם מורה לנו ענין גדול, והוא, מציאות ה' מוצאות שורשם למעלה מעלה בראש, והם שורש לכל הנמצאות כמבואר באדרא, אמנם הם יורדים ומתגלים מעולם לעולם בבחינות אבי"ע, והקדוש ברוך הוא לאהבתו את האדם קבע בפיו האותיות האלו כדי שיוכל להדבק בבוראו, כי בהזכירו למטה אותיות אלו בתורתו או בתפלתו מנענע ומעורר למעלה השרשים העליונים, והיינו מלת קבע, שהוא כעין התוקע השלשלת ראשה אחד במקום אחד וראשה השני במקום אחר, כי אף על פי שיהיה המקום ההוא רחוק, בנענע אדם ראש השלשלת שבידו מנענע כל השלשלת אף על פי שתהיה גדולה כל מה שאפר להיות. וכן אמר גם כן בסוף ספר יצירה (פ"ו מ"ח) קשר עשרים ושתים אותיות בלשונו, והמקום גילה לו סודו. ומילת קשר מורה גם כן על הנדרש במלת קבע.

כ״זובזה נבין מעלת הראשונים עליהם השלום שהיתה תפלתם נשמעת מיד, מפני שהיו נזהרים שלא לפגום כ"ב אותיות שהם ה' מוצאות הקבועות בפיהם בשיחה בטלה ושאר הדברים הפוגמים הלשון, לכך היתה תפלתם בוקעת הרקיעים ועולה עד למעלה מעלה לעורר הרחמים, וכן אמר בזוהר (פ' שמות דף יד ע"ב) כי בשעה שהיה רבי שמעון בן יוחאי עליו השלום עוסק בתורה היו כמה אלף ורבבות מלאכי השרת שומעים קולו, והטעם כי מפני שהיו המוצאות היוצאים מפיהם טהורים, היו קושרים ומיחדים כל העולמות, כי קול ודבור היוצא מפיהם היה נעשה נחת רוח למעלה.

כ״חאמנם בהיות פגם בה' מוצאות, הבל התפלה והתורה היוצא מפיו יוצאה על ידי פגם וסירכא, ואי אפשר שיתיחד למעלה כי כל אשר בו מום לא יקרב (ויקרא כא, יח), וכן אמר ברעיא מהימנא (פ' פינחס דף רכז ע"ב) זה לשונו וכגוונא דאינון חמשה כנפי ריאה כלהו פתיחן בלא סירכא לקבלא האי קוֹלא, הכי נמי צריכין למהוי ה' תקוני דפומא כלהו פתיחן בלא סירכא בחמש תיקונין דאינון, אהח"ע בגרון, בומ"ף בשפוון, גיכ"ק בחיך, דטלנ"ת בלישנא, זסשר"ץ בשינים, ודבור דיהא בהון בלא סירכא ועכובא כלל, הדא הוא דכתיב (בראשית כד, טו) ויהי הוא טרם כלה לדבר והנה רבקה יוצאת, דא צלותא דאיהו דבור, ובגינה אתמר אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שמקובל, ואי אית סירכא ונפקא בעירובא יודע אני שמטורף, בגין דסירכא איהי טרפה, עד כאן לשונו.

כ״טוהנה בהקדמה זו נבין הפסוק, אומרו אל תבהל על פיך, והכוונה כי פיך הוא כלל חמש מוצאות שפי'. ואומרו תבהל, הוא שלא ימצא בהם פגם שהוא בהלה וקליפה, והקליפה היא חיצונית היא "על פיך", שהיא מיותרת ובאה על הה' מוצאות. וחברי ה"ר משה ביארוקאש עליו השלום אמר בענין זה דבר נאה, שנודע (פ' נשא דף קלד ע"א) הוא שמהפה העליון יוצא הבל כדפירשנו לעיל, וירצה אל תבהל, שלא תהפוך מהבל לבהלה שהיא הקליפה.

ל׳והנה על דרך שפי' בעל פיך, פי' ז"ל בתנחומא ז"ל זהו שאמר הכתוב אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר, אלו בני אדם שהם מחרפים שמו של הקדוש ברוך הוא, בא וראה כשנבראו העליונים והתחתונים בחצי השם נבראו, שנאמר (ישעיה כו, ד) כי ביה ה' צור עולמים, ולמה לא נבראו בכלהו, שאין העולם כדאי להזכיר שמו של הקדוש ברוך הוא שלם, אוי להם לבריות שמחרפין שמו של הקדוש ברוך הוא, ראה מה כתיב בקרבנות, קרבן לה', עולה לה', ואינו אומר לה' קרבן לה' עולה, ובני אדם מחרפין ומגדפין שמי, לכך נאמר אל תבהל על פיך. מורה בפירוש שבאו לפרש מלת אל תבהל "על", כי הבהלה הוא החירוף והגידוף, והוא מיותר על הפה - שאינו צורך לאדם בו, כי פיך ודאי בסוד ה' מוצאות שבו לצורך נבראו.

ל״אואפשר עוד לומר, נודע כי הדבור הבא לאדם הוא מהשכינה, כמו שנאמר (שמות ד, יא) מי שם פה לאדם או מי ישום אלם וגו' הלא אנכי ה', ומלת אנכי אפשר לפרשו בשכינתא עילאה ובשכינתא תתאה, כדפי' בתיקונים (דף עד ע"ב) שעליהם נאמר אנכי אנכי, אבל היותר הוא בשכינתא עליונה שמשם הוא אנכי ה' אלהיך כדפי' ברעיא מהימנא (פ' פינחס דף רנו ע"ב), וירצה בזה, לא תפגום במדה שהיא על פיך - שמשם נתהווה להיות פה, שהה' מוצאות הם מסוד ה' עילאה, ומשם גם כן כח הדבור, כמו שנאמר או מי ישום אלם וגו'. ואם נפרש בשכינה, והיא על פיך, נפרש הלא אנכי ה' שהם קול ודבור, וגם שאר פרטי הפסוק צודקים במדות אלו.

ל״בושמעתי מפי מורי עליו השלום, כי פיו של אדם למעלה מעשרה, וקול ודבור היוצא מפיו אם הוא בקדושה מיד שכינה נקשרת בו, דלא ירדה שכינה למטה מעשרה (סוכה דף ה ע"א). ובענין זה מדוקדק עתה לשון הפסוק על פיך, שהשכינה היא על פיך, שפיך הוא למעלה מעשרה, והיינו (תהלים סח, יד) אם תשכבון בין שפתים, שפי' בתיקונים (דף מה ע"א) שישכיב השכינה שהיא א"ם בשפתותיו כדי ליחדה.

ל״גועוד, כבר העתקנו בשער האהבה (פ"ט) מה שאמר רבי שמעון בן יוחאי עליו השלום בפקודין שלו (זוהר פ' נשא דף קכב ע"ב) שהשכינה היא מוצא פי ה' שעליה מתקיים האדם, וזה לשונו בקיצור ואיהי הבל דעאל בפומא דבר נש בלא עמל ובלא יגיעה, ה' דהבראם. ובמאמר זה יצדק יפה "על פיך".

ל״דולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים, הענין כי מהלב יוצא הדבור כמו שנתבאר ברעיא מהימנא כמה פעמים (פ' נשא דף קכא ע"ב, פ' פינחס דף רכז ע"ב), ובתיקונים (דף כח ע"א) זה לשונם לבא איהו אש אוכלה, מאודנא ימינא דלבא דאיהו כלפי כבד, ומניה נפיק דבור, הדא הוא דכתיב (ירמיה כג, כט) הלא כה דברי כאש נאם ה', ואי לאו כנפי ריאה דנשבין על לבא הוה אוקיד כל גופא, עד כאן לשונו.

ל״הולכן אמר ולבך אל ימהר להוציא דבר, שממנו יוצא הדבור, והדבור היוצא ממנו הוא דין, כמו שפי' הרשב"י שהלב הוא אש והדבור עליו נאמר הלא כה דברי כאש. והדבור יוצא לפני האלהים, שהוא דין, שהעולם הזה עקרו נברא בדין, כמו שנאמר (בראשית א, א) בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. וכשראה שלא יכול להתקיים שתף עמו מדת רחמים (ע' בר"ר יב, טו), אמנם הוא שיתוף בעלמא לבד, כי עקרו בדין נברא ועל הדין עומד כמו שנתבאר בזוהר (פ' צו דף ל ע"ב) דבכל יומא ויומא דינא תלי בעלמא בגין דעלמא על דינא אתברי וקיימא.

ל״וואפשר לומר בענין אחר לפני האלהים, להורות לנו על ההשגחה, ושידע שכאשר הוא מדבר המלך מלכי המלכים אלהים שומע דברנו, וכמו שפי' הרמב"ם עליו השלום בענין היראה (מו"נ ח"ג פנ"ב) שאין האדם מאריך דבריו לפני המלך כמו כשהוא בביתו, ומלך מלכי המלכים השקפתו תדירה עלינו, ולכך אמר אל ימהר וגו'.

ל״זאמנם צריך לדקדק, כי סוף סוף נראה הפסוק הזה מיותר בעניינו, כי אל תבהל על פיך פירושו הוא שלא יוציא הדבור מפיו במהרה, והיינו ולבך אל ימהר וכו'.

ל״חלכן נראה כי הם שני חלוקות, האחד בדברי העולם והב' בדברי קדושה, אל מה שנוגע לדברי העולם אמר אל תבהל על פיך, וירצה כי אף על פי שיש לך רשות לדבר, והיינו פיך שהיא ברשותך, לא יהיה בבהלה ובמהירות אלא בנחת רוח. ואפילו בדברי קדושה שאתה עומד לפני האלהים, אל תמהר להוציא דבר לפני האלהים, וכן פי' בגמרא (ברכות פ"ה מ"א) שאין להתפלל מיד אלא שיתיישב קודם בדעתו וידע לפני מי הוא עומד, כמו שאמרו אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש וכו'. וכן אמר במדרש (ילקוט שמ"ב פ"ז סי' קמו) שאמר דוד לא הייתי מתפלל לפני האלהים עד שהייתי מתיישב בדעתי, ונעתיק כל לשונו לקמן בענין התפלה בעזרת ה'. ואפילו בעסק התורה צריך שישב במורא ויכוון מה שמוציא מפיו, כמו שנאריך במקומו. ובזוהר (פ' בראשית דף ב ע"א) אמר, כי מלה בסלע משתוקא בשתים, הוא אפילו בענין התורה. והיינו ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים, פירוש כשאתה עומד לפני השכינה שהוא כשהוא עוסק בתורה ובתפלה, אל ימהר.

ל״טכי האלהים בשמים ואתה על הארץ, נודע כי אלהים הוא לשון דין ודיין, כמו שפי' ז"ל (שמ"ר ג, ו) כשאני דן את עולמי נקרא אלהים. ואומרו בשמים, ירצה שהוא דן בשמים עם כל פמלייא של מעלה שהם בשמים, ולכן לא אמר כי האלהים על השמים, שהיה מורה על סלוקו ועלויו מהם, אלא בשמים הוא להשגיח ולדון, כמו (תהלים קג, יט) ה' בשמים הכין כסאו ומלכותו בכל משלה. עוד, אלהי"ם עולה למנין הכס"א, וירצה בזה שכסאו שהוא דן, בשמים, והמלאכים לפניו מהם מיימינים לזכות מהם משמאילים לחובה, וכיון שדברי האדם הקדוש ברוך הוא הוא דן אותם עם כל פמליא של מעלה אם דבריו ביושר אם לאו, ראוי הוא שיהיו מעטים, כדי למעט הדין ממנו.

מ׳ולכן אמר הכל בלשון אלהים, שהכל נדון בדין הגמור בלי לוותר דבר, וכמו שאמרו במדרש ויקרא רבה (פ' אמור כו, ז) זה לשונם רבי הוה פשיט קרייה, וכד הוה מטי להדין פסוקיא הוה בכי, כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו (עמוס ד, יג). מהו מגיד לאדם מה שיחו, רבי הונא בשם רבי יעבץ אמר יוצר הרים ובורא רוח. רבי הונא בשם רבי יעבץ אמר אוחרי, תהו חשך ואפלה אפילו דברים שאין בהם ממש, אפילו שיחה קלה שאדם משיח עם אשתו, הם נכתבין על פנקסו של אדם, וקוראים לפניו בשעת מיתתו, ומי כותבן עושה שחר עיפה (עמוס שם), עד כאן לשונם. והטעם שיכתב הדבור על ידי השם יתברך, מפני שהדבור הוא על ידי הנשמה, כדכתיב (בראשית ב, ז) ויהי האדם לנפש חיה, ומתרגמינן והוה באנש לרוח ממללא, ונודע שהנשמה הוא ממנו יתברך כדכתיב (שם) ויפח באפיו נשמת חיים, ולכן כיון שעצם הנשמה היא הפוגמת בדבור או המתתקנת בדבור הטוב, הכל נכתב על ידו יתברך כדי להענישה או להשכירה מדה במדה כפי ידיעתו יתברך שאינה נודעת לשום בריה ולא למלאך ולא לשרף.

מ״אואתה על הארץ, דקדק באומרו ואתה על הארץ, ולא אמר ואתה בארץ על דרך שאמרו כי האלהים בשמים, לתרץ לנו הקושיא שדקדקנו לעיל. והענין, כי האדם עיקר דירתו קודם חטא אדם הראשון היה בגן עדן מסולק מחומריות החומר הגוף העכור הזה, אמנם בעונו נתלבש בגוף ובחומר העולם הזה, והרי הוא נפרד לפי דעתו מהקדושה, אמנם שם הקדוש ברוך הוא באדם בתחילת ברייתו הדבור באדם, נוסף על כל הבעלי חיים שבעולם הזה, שעל ידי הדבור הוא משתוה עם המלאכים, וכדפי' לעיל ענין שלשה קשרים שיש באדם נפש רוח נשמה שהם מעשה דבור מחשבה, ופירש רשב"י שהדבור הוא מחיות הקדש שהוא מדרגת הרוח (ת"ז דף סח ע"ב), ועל ידי הדבור יש כח באדם לידבק בקדושה.

מ״בוהוא מה שכיוון שלמה המלך ע"ה באומרו (קהלת ג, כא) מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ. כי האדם מצד הדבור שבו רוחו יעלה למעלה, והבהמה רוחה תרד למטה, מפני שחוזרת ליסודה בעשיה, שלא הושם בה כח הדבור שהוא כח אלהי נתון באדם, כאומרו (בראשית ב, ז) ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה ומתרגמינן והות באדם לרוח ממללא.

מ״גוזהו שאמר ואתה "על" הארץ, כי מצד הנשמה והדבור שבך אתה מסולק מהארץ ומהחומר שבה, פירוש שאינך משתוה עם שאר בעלי חיים שבארץ. ולכן כשהאדם מדבר בין שיהיה דבר קדושה או חול, לא יחשוב שהוא מדבר בארץ ושהוא גשמי, אלא שהוא רוחני מדבר עם המלאכים, שבדבור הוא שוה להם. ולכן לא יצטרך הפסוק לומר כי האלהים בשמים ובארץ כי במקום שיאמר שהשגחתו הוא בארץ שהוא להשגיח על המעשים הנעשים בארץ מצד חומר המעשה, אבל לענין הדבור האדם הוא קשור למעלה ומיד בהוציאו הדבור הוא לפני האלהים, שהאלקים הזה הוא בשמים. וזהו דקדוק הפסוק, אל תמהר להוציא דבר לפני האלהים, ומפני שמשמע לפני האלהים הדר בארץ, נשמר מזה ואמר שהאלהים שאמרתי לך בשמים, ואתה כשאתה מוציא הדבר אתה על הארץ ומסולק ממנה, נמצא שאתה מדבר לפני האלהים בשמים, מן הטעם האמור.

מ״דעל כן יהיו דבריך מעטים, כיון שאתה עומד למעלה לפני המלך אין ראוי שתאריך דבריך לפניו. ודקדק באומרו דבריך, פירוש דברי הגוף שהם שלך, ולא של הקדוש ברוך הוא, אבל דברי שבח ותפלה ודברי תורה שהם שלו, חפץ המלך שתהיה לפניו לעולם להאריך בשבחיו ולהגות בתורתו.

מ״הויש לנו הכרח למציאות ההקדמה הזאת מדברי רשב"י עליו השלום, שהדבור יש לו מעלה זו יותר משאר מצות שיעשה אדם, כי שאר הדברים שיעשה האדם במעשה יש שבעה המה עיני ה' משוטטים בכל הארץ, כדפי' בסבא פרשת משפטים (דף קז ע"א) בענין (תהלים נא, ו) והרע בעיניך עשיתי, שהולכים בעולם ובהם מצטיירים כל מצוה או עבירה שיעשה האדם. אמנם בדיבור פי' רשב"י שהקול מעצמו עולה למעלה ושם נבחן, כך פי' בזוהר בפרשת לך לך (דף צב ע"א) זה לשונו רבי יוסי פתח (ישעיה ס, כא) ועמך כולם צדיקים וגו', זכאין אינון ישראל מכל שאר עמין דקודשא בריך הוא קרא לון צדיקים, דתניא מאה ועשרין ותמניא אלפי דמארי דגדפין דאזלין וטאסין כל עלמא, ושמעין קלא ואחדין ליה לההוא קלא, כמה דתנינן לית לך מלה בעלמא דלית לה קלא, ואזלא וטאסא ברקיעא, ואחדין לה מארי דגדפין וסלקין ההוא קלא למאריהון דמדין, ודיינין לה הן לטב הן לביש, דכתיב (קהלת י, כ) כי עוף השמים יוליך את הקול וגו', עד כאן לשונו. הרי שאמרו שכל דבור יש לו קול ועולה למעלה ברקיע, ומשם לוקחין הדבר מארי דגדפין.

מ״וובזוהר (פ' מצורע דף נה ע"א) על פסוק (תהלים יז, א) שמעה ה' צדק וגו' בלא שפתי מרמה, הוסיפו ואמרו שהקול בעצמו עולה ובוקע הרקיע, אמרו ז"ל מאי בלא שפתי מרמה, אלא הכי תנינן כל מלה ומלה דאפיק בר נש מפומיה סלקא לעילא ובקעא רקיעין, ועאלת לאתר דעאלת, ותמן אתבחנת ההיא מלה, אי היא מלה דכשרא אי לאו, אי איהי מלה דכשרא עאלין לה קמי מלכא קדישא למעבד רעותיה, ואי לאו סאטין לה לסטרא אחרא לאתער בההיא מלה רוחא אחרא, עד כאן לשונו. וכן פירש בריש פרשת נשא, ונעתיק אותו לקמן בעזרת ה'.

מ״זוכן בזוהר (פ' צו דף לא ע"ב) אמר שם שהדבר התלוי בדבור מעורר דבור למעלה, ואמר זה לשונו ואי תימא מלה מה אתער, אלא הכי כתיב (נח, יג) ודבר דבר, ההוא דבר אתער מלה אחרא לעילא ואקרי דבר, דבר ה' אשר היה, ודבר ה' היה יקר, בדבר ה' שמים נעשו, דהא תנינן ההיא מלה סלקא ובקעא רקיעין עד דסלקא בדוכתיה ואתער מה דאתער, אי טב טב אי ביש ביש, כמה דכתיב (דברים כג, י) ונשמרת מכל דבר, עד כאן לשונו.

מ״חאמנם קשה לענין זה מה שפי' בתיקונים (ריש דף קלא) שיש מלאכים נקראים מארי דגדפין, שממונים על קולות התורה, זה לשונו ואית פקודין דתליין מפומא, דממנן על קלין דאורייתא ועל דבורין דאתמר בהון (קהלת י, כ) כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר, עד כאן לשונו. ועוד אמר לקמיה ע"ב ומלאכין דאתמר בהון כי עוף השמים יוליך את הקול, דתליין בקלא, ובעל כנפים יגיד דבר דתליין בדבור, עד כאן לשונו. וקשה, שאחר שהקול עולה ובוקע הרקיע למה יצטרכו המלאכים האלו.

מ״טויש לומר, כי הקול הזה העולה בודאי יש בו צד גשמיות מצד האדם שהוא בעשיה הזאת הגשמית, ולכן אחדין בה מארי דגדפין כדי שתזדכך על ידם ויעלה במקום הראוי לעלות, אם הוא הבל תורה או תפלה שיעלה למעלה מעלה ליחד, ואם הקול העולה הוא קול מענייני העולם דנין אותו כפי הצורך. ובתירוץ הזה צריכין אנו לומר על מה שאמרו בזוהר (פ' ויקהל דף רא ע"ב) שיש כמה מלאכים המעלים התפלה מרקיע לרקיע, ולמה יצטרכו, אלא בודאי כדי לזככה מהגשמות כדי שתעלה למעלה מעלה ליחד.

נ׳עוד אפשר לומר כי האלהים בשמים, כמ"ש ברעיא מהימנא (דף רנח ע"א) בסוד שם אלהים, זה לשונו אלהים סהיד על אלהות דיליה דאית אלהים ואלהי האלהים, ואיהו אלוה על כלא ולית אלוה עליה, עד כאן לשונו. ואומרו בשמים, יובן במ"ש בתיקונים (סוף דף ג) דעלת על כלא נהיר בעשר ספירן דאצילות וכו' ובי' גלגלי רקיעא ולא אשתני בכל אתר. וזהו כוונת אומרו כי האלהים בשמים, פי' שאלהותו ואורו מאיר בשמים כולם כאחד בהשואה אחת, כמ"ש דנהיר בי' גלגלי רקיעא וכו'. ועתה בזה מורה ודאי על ההשגחה.

נ״אעוד אפשר כי האלהים בשמים, כי אלהים נודע שהיא אימא עילאה, ומושבה היא בשמים שהם ג' אבות, והכוונה שאינה גוזרת גזרה כי אם על פי בית דין של ג', שהם הג' אבות, כדי שיהיה הדבר נדון לימין ולשמאל ואחר כך הג' מכריע, וכדוגמא זו צריך האדם שהוא על הארץ שכאשר יוציא הדבר, שקודם ישקלהו במאזני השכל לימין ולשמאל ולהכרעה, ובזה יהיו דבריו מעטים. ועוד יש לי בזה הפסוק דברים נסתרים כתובים אצלי, ודי במה שהארכנו לתועלת המעשה.

נ״בוהנה פרטי הבחינות המבוארות בפסוק הזה, יחויב לאדם שימעט דבריו, אם בבחינת סוד ההבל שפי', אם בבחינת ה' מוצאות הקבועות בפיו שלא יהיה בהם סירכא, אם בבחינת קול ודבור, אם בבחינת זכוך הקול ודבור העולים למעלה לידון כדפי', אם בבחינת ההשגחה התדירה עליו צריך למעט דבריו בדברי העולם.

נ״גובזה נכלל הפרק הזה:

נ״דונבא לבאר בפרק בפני עצמו כמה מעלת השומר פיו ולשונו, וכמה גודל הפגם, אף על פי שכבר ביארנו קצת בפרק הזה, בפרק הבא נוסיף לקח בעזרת ה'. וחלקנו הענין בפרק בפני עצמו כדי לתת ריוח למעיין בין פרק לפרק.