ראשית חכמה, שער הקדושה ח׳Reshit Chokhmah, Gate of Holiness 8

א׳כבר ביארנו בפרק ז' בשם הרשב"י שהמוח מרכבה שלו הם ד' ראיה, שמיעה, ריחא, דבור, ואמר ברעיא מהימנא (פ' פנחס דף רלד ע"א) שד' אלו כנגד ד' אותיות ידו"ד, אמר מוחא אית ליה ד' חיון דאינון כרסיא דרחמי, ומאי ניהו ראיה שמיעה ריחא דבור. ראיה אריה, שמיעה שור, ריחא נשרא, וד' אנפין וד' כנפים לכל חד. דיבור אדם איהו אחיד עילא ותתא, עד כאן לשונו.

ב׳והנה אחר שביארנו בפרקים הקודמים קדושת המוח והלב ששניהם נקשרים כאחד לענין ההרהור כמו שביארנו, נבא עתה לבאר בפרק זה הנוגע לקדושת הראיה. ונתחיל לבאר ענין הראות אחר שביארנו קדושת הלב, כי הם סמוכים ונתלים זה בזה, לבא ועינא תרי סרסורי עבירה נינהו (ילקוט ח"א רמז תש"נ) כמו שביארנו. בענין פרטי העין נעתיק כל מה שנמצא בדברי הרשב"י ע"ה המבאר פרטי העין, וכאשר ידע אדם מקום הרמז במרכבה העליונה יקדש ראותו כראוי.

ג׳בענין שלשה גווני העין, ובת עין, ועפעפי העין, ביאר בתיקון ד, (דף יח ע"ב) זה לשונו בראשית, כתיב (תהלים קיח, יט) פתחו לי שערי צדק אבא בם אודה יה, פתחו לי ודאי אינון תרין עפעפי עינא דאינון פתחין וסגרין, ועלייהו אתמר (שמות כה, כ) והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה, כרובים אלין תרין כרובי עינא, פורשי כנפים עפעפי עינא. ועוד פתחו לי שערי צדק, אינון תרין עיינין, בזמנא דאינון בארח מישר אתמר בהון (שם) ופניהם איש אל אחיו, ובזמנא דלא אינון מסתכלן בארח מישר הא נחש עקלתון תמן, עליה אתמר (רות א, יז) כי המות יפריד, תלת גווני עינא אינון תלת אבהן דאתמר בהון (שמות ו, יד) אלה ראשי בית אבותם. בת עין דאיהי דקיקא זעירא, דא שכינתא דאשתתפת באברין, ועלה אתמר (תהלים יז, ח) שמרני כאישון בת עין, וכלא ברזא דבראשית, תמן ראשי תמן בת, עד כאן לשונו.

ד׳שני עפעפי העין הפותחים וסוגרים, ביארו (רע"מ פ' כי תצא דף רפ ע"ב) שהם נצח והוד. ומה שאמר כרובי עינא ועפעפי עינא, נתבאר עניינם בתיקונים (דף קכח ע"א) זה לשונם ועוד עינא כגוונא דגופא, תרין כרובין דיליה כגוונא דתרין שוקין, ותרין עפעפי עינא לקבל תרין דרועין, אלין מסככין ואלין פרחין, עד כאן לשונו. והנראה שהכנפים התחתונים שבעינים הם הנקראים כרובים, והעפעפים הם העליונים הסוככים על העין.

ה׳ובענין בת עין אמר בתיקונים (דף נא סוף ע"א) כי בת עין היא בת מבראשית כלילא מעשר אמירן, איהי בת עין אוכמא, דאתמר בה (שה"ש א, ה) שחורה אני ונאוה, וביה נהיר אור, הדא הוא דכתיב (משלי ו, כג) ותורה אור, עד כאן לשונו בקיצור.

ו׳וברעיא מהימנא (פ' כי תצא דף רפ ע"ב) ביארו היאך נמצא שם ידו"ד בעין, ואמרו זה לשונם אמר ליה בוצינא קדישא, י' איהי בת עינא, כי נר מצוה ותורה אור, ה' ו' דנהיר בה, ה' תלת גוונין מראה דעינא, ותרי כנפי עינא, חמש אור נהירין בה מלגאו, ה' עילאה דאיהי אורה, עד כאן לשונו.

ז׳עוד בתיקונים (דף קכח סוף ע"א) זה לשונם עיינין בעגולא מסטרא דאת י', באריכו מסטרא דאת ו', כנפי עינא אינון ה' ה', בד' אתוון אלין איהו עינא במדה במשקל, עד כאן לשונו.

ח׳עוד ברמז פרטי העין ביארו בתיקונים (דף קכח ע"א) זה לשונם ועוד וגביהן, אלין שבעה גלדי עינא, דאינון דא על דא כגלדי בצלים, וגבה להם דא עינא דאיהו כליל כל גוונין, וגבותם מלאות עינים אלין כנפי עינא ועפעפי עינא, דארבע גוונין אית בעינא לקבל ארבע אנפין דכל חיה, ותרין כנפי עינא דאינון עפעפים, ותרין כרובי עינא אינון לקבל ארבע גדפין דכל חיה, ובאלין ארבע גוונין דעינא נהרין ארבע אתוון ידו"ד, ובארבע כנפי עינא נהיר אדנ"י דא איהו (קהלת ה, ו) כי גבה מעל גבה שמר, וגבוהים עליהם אלין אינון ידו"ד אהי"ה אבא ואימא, עד כאן לשונו. והכוונה בקצרה, כי בעפעפים וכנפי עינא שתים בכל עין הם כנגד ד' כנפים דחיות, שהם שם אדנ"י. וד' גוונין כנגד שם ידו"ד. ואור המאיר בעפעפים ידו"ד ואהי"ה אבא ואימא.

ט׳עוד שם לקמיה, כרובי עינא ועפעפי עינא עלייהו אתמר (שמות כה, כ) והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה סוככים בכנפיהם על הכפרת, דא כפורתא דעינא, תלת גוונין דעינא אינון אהי"ה ידו"ד אדנ"י, כלל ופרט וכלל אינון י'חודא ב'רכה ק'דושה, וסי' י'עננ"ו ב'יו"ם ק'ראנ"ו, דהכי סליק חשבן תלת שמהן אלין בחושבן יב"ק, אהי"ה כתר עילאה, ידו"ד עמודא דאמצעיתא, אדנ"י שכינתא תתאה, אדנ"י כלל, אהי"ה פרט, ידו"ד וכלל, עד כאן לשונו.

י׳עוד פירשו בתיקונים (תז"ח דף צו ע"ב) שיש בעין ידו"ד ויו"ד ק"א וא"ו ק"א, זה לשונם ואית דפריש לון הכי בי' אתוון דשמא מפרש, בשבעה גלדי עינא ותלת גווני עינא נהרין עשר אתוון ואינון יו"ד ק"א וא"ו ק"א, והאי איהו ודמות פני אדם, בתרי כרובי עינא ותרי עפעפי עינא נהרין אנפי אדם דאינון ד', ואינון ידו"ד דעלייהו אתמר (יחזקאל א, י) ודמות פניהם פני אדם, דמות תלת חיון אינון דמות אנפי אדם, עד כאן לשונם. ועם היות שזה נאמר שם לפרטי עין של משה רבינו ע"ה, מכל מקום אפשר ללמוד ממנו גם לנו שהרי פירש רשב"י ע"ה בתיקונים (דף קל ע"א) והעתקנו לשונו לעיל (פ"ז), שראיה שמיעה ריח דבור בכל אחד מהם יש ידו"ד יו"ד ק"א וא"ו ק"א, ולא נתבאר שם היאך, ואפשר להבינו במה שביאר במאמר הזה.

י״אוכאשר תדקדק בשמות שפירש רשב"י עליו השלום בעין, תמצא בעין כלל כל שיעור קומה, בפרט בשלשה שמות שהם יב"ק, וכבר ידעת מה שפירשו המפרשים שנקרא בת עין אישון מפני שנראית בה צורת איש קטן, ועד"ה טעם התראות בה צורת איש הוא מן הטעם האמור שמצטייר שם ובהעלם צורת כל השיעור קומה בשמות האמורים.

י״בוכן פירשו עוד שם בתיקונים (דף קכח ע"א) בפרטי העין שיש בו רמז כלל הגוף, כמו שהעתקנו לשונו לעיל שאמר, תרין כרובין כגוונא דתרין שוקין, תרין עפעפי עינא לקבל תרין דרועין. ואמר עוד לקמיה, לקבל כנפי עינא אינון תרין שפוון דפתחין וסגרין, ולקבלייהו תרין כנפי ריאה, ועינא לקבל לבא דאיהו אש לוהט וכו', הרי רמז כלל האדם בעין.

י״גועוד יש בו רמז כל העולם כדפי' בזוהר (פ' ויחי דף רכו ע"א) שהלבן המקיף את כל העין הוא רמז לים אוקינוס שמקיף כל העולם, והגוון הב' הוא היבשה והמים שבה, והג' היא ירושלים העומדת באמצע העולם, גוון הד' שהיא בת עין שמשם האור יוצא היא נקודת ציון, אבן שתיה שבהיכל קדש קדשים שממנה הושתת העולם, ושם היתה השכינה שורה ומשם אורה יוצאה לעולם, וכן נתבאר זה הענין בעצמו בתיקונים (דף קכו ע"ב).

י״דונחזור לענין, שמאחר שהעין בו רמז כל השמות הקדושים האמורים, וכל שיעור הקומה, וכל העולם, מי שישמור עיניו מחטוא בהם שומר כל גופו ומקיים העולם בזכותו, ואם חס ושלום פוגם בהם פוגם בכל האמור, ולכן ראוי הוא שלא יסתכל אדם בעיניו למקום ערוה. וכלל הפגם הוא בהקדוש ברוך הוא ושכינתיה, שפוגם הראות הקדוש מתפארת, היוצא מבת עין שהיא השכינה.

ט״וואפילו מדברי הרשות צריך שלא ישבע עינו, שכן פירש ברעיא מהימנא שכל ראות שאינה של תורה ומצוה קודשא בריך הוא ושכינתיה לא שריא תמן, זה לשונו בזוהר (פ' פנחס דף רכט בסופו) וראיה ושמיעה דלית תמן אורייתא ומצוה, קודשא בריך הוא ושכינתיה לא שריא תמן, דקודשא בריך הוא שריא בראיה וכן שכינתיה, באורייתא ותורה אור, שכינתיה ראיה דיליה, ידו"ד, במראה אליו אתודע שכינתיה, עד כאן לשונו. הכוונה כי בראיה לבד ימצא רמז קודשא בריך הוא ושכינתיה, רמז לקודשא בריך הוא היא נקראת תורה אור, רמז לשכינתו שהפסוק אמר במראה אליו אתודע, והמראה היא השכינה כמבואר ברעיא מהימנא (פ' כי תצא דף רפ ע"ב). ואפשר לומר שהיא בחינת בת עין, שהיא מראה שע"י האור העליון מתפארת יוצא.

ט״זומתיקון העינים הוא מה שאמר הפסוק (איוב כב, כט) ושח עינים יושיע, והוא מביא לידי בשת וענוה, וכן צואת הרמב"ן לבנו אל תבט בפני אדם בדברך אתו. וכן פירשו במדרש זה לשונם רבי אחא בר יאשיה אמר אל תסתכל בנשים שלא תבא לדבר ערוה, וחכמים אומרים כל מי שיש לו בשת פנים לא במהרה הוא חוטא, שנאמר (שמות כ, יז) ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו, וכל מי שאין לו בשת פנים במהרה הוא חוטא, שנאמר (ישעיה ג, ט) הכרת פניהם ענתה בם, עד כאן לשונם. ומוכרח הוא שבשת פנים יבא מחמת שיהא שח עינים, שאם הוא גבה עינים ודאי שאין לו בשת פנים. ובזה יובנו קשר דברי חכמים אצל דברי רבי אחא בר יאשיה, שחכמים באו להוסיף על דבריו ואמר שלא זו בלבד שלא יבא לדבר ערוה אלא שגם יגרום לו בשת פנים. וכל מי שיש לו זה לא במהרה הוא חוטא, אפילו חטא קל, וכל מי שאין לו בשת פנים, שהגבהת העינים מראות על עזות הפנים, במהרה הוא חוטא.

י״זודע כי לתיקון המחשבה צריך שיהיה שח עינים, ובזה מתקן מחשבתו מכל הבחינות, אם שלא יסתכל בנשים - אשה שלא ראה לא יבא לחשוב עליה, ואפילו בדברי הרשות בבגדי צבעונים השטוחין על הכותל כמו שנעתיק עוד מאמרם ז"ל (ע"ז דף כ ע"ב), כי כל דבר שאדם מסתכל יצטייר הדבר והציור ההוא בשכלו, ונמצא כשיבא להתפלל או לעסוק בתורה יצטייר בשכלו צורות הגשמיות ההם שראה, ונמצא פגם ובלבול במחשבה ולא יוכל לכוון כראוי, כי העינים אינם רואים אלא מכח הנשמה, ונמצא כח הנשמה יוצא לחוץ וקולט הדבר ההוא ומתדמה במוח הדמיון כדפירשנו בפרק ו' שג' מוחין הם, ואם יהיה הדבר שהסתכל ערוה הרי הכניס ערוה במקום גבוה.

י״חוזו היתה מעלת אברהם אבינו ע"ה שאמרו ז"ל (ב"ב דף טז ע"א) בפסוק (בראשית יב, יא) עתה ידעתי כי אשה יפת מראה את, שמעולם לא נסתכל באשתו, והטעם הוא כדפי' שלא להוציא כח הנשמה לחוץ ולהכניס דבר גשמי בשכלו, כי יגרום בלבול המחשבה כדפי', ונמצא מערב חול בקדש.

י״טולכן ראוי לאדם שכאשר ירצה להתפלל שלא יסתכל בפני שום אדם, ואפילו תינוק, כדי שלא יבא לחשוב בענייני אותו האדם, אלא בשעה שהוא מתפלל יתקדש ויחשוב שאין לו יחס וקורבה עם שום אדם אלא עם הבורא נשמתו לבדו, וזה יהיה סיוע גדול לכוונה.

כ׳אבל בהסתכל אדם בפני רבו, מצוה היא ותיקון לעינים, כי על ידי ההסתכלות ההוא מקנה בנפשו הארת הנשמה הטהורה המתראה בפניו, בפרט הקבלת פניו בשבת וברגל, והקבלת פני כל חכם הוא תיקון לעינים.

כ״אוכן על דרך זה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים ח, ד) כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וגו', ופי' כי לא היה דוד המלך ע"ה מסתכל בשמים בגשמיותם הנראה לעינים, אלא בהסתכלו ברוחניותם הפנימי שהם מעשה אצבעותיו יתברך שהם עשר ספירות עליונות, והיינו אומרו גם כן ירח וכוכבים אשר כוננת, בכוננות שבהם היה מסתכל, שעל ידי כוננות התחתון נבחן ונכר מעשה העליון.

כ״בומבחינת תיקון שח עינים צריך להתנהג במדות רב עליו השלום, שאחד מעשר מדות שהיו בו שלא היה מסתכל חוץ לארבע אמות, והיו פניו פונות לארץ ולא לצדדים, כדי שלא לראות שום עבירה.

כ״גועוד נראה לי כי בהסתכלו לארץ יחשוב כי עפר הוא ולעפר ישוב, ולא יחשוב בענייני העולם הזה ההווים ונפסדים, ותיקון זה צריך אדם להתנהג בו בהיותו בביתו, כדי שיהיה מלומד כאשר ילך בשוק או במקום שמצוי דבר ערוה שלא יסתכל בדבר ערוה. וכן אם יהיה מלומד בתוך ביתו שלא להסתכל חוץ לד' אמות, שלא לסלק המורא מעליו שיחשוב כאלו הוא לפני המלך, ירויח בזה שיהיה נקל לו לקיים מדה זו בעומדו בבית הכנסת בעוסקו בתפלה, שאז אין ראוי להסיח דעתו להסתכל חוץ לד' אמות, וכמו שנאריך בענין התפלה בעזרת ה'. הכלל כי כל מלה דחסידות צריך האדם לקיימם בתוך ביתו קודם, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קא, ב) אתהלך בתוך לבבי בקרב ביתי, ואחר כך יהיה נקל לו לקיים כשהוא חוץ לביתו. ועל זה צוה שלמה המלך ע"ה ואמר (משלי ד, כה) עיניך לנכח יביטו ועפעפיך יישירו נגדך, ופשט הכתוב שכאשר יסתכל ששכינה כנגדו גנאי הוא לעבד להסתכל בפני רבו.

כ״דועד"ה טעם שלא יסתכל חוץ לד' אמות, כי צריך להשוות מדתו למדת רבו, כי כמו שבעיניו יתברך כתיב (דברים יא, יב) עיני ה' אלהיך בה, ומדתה הם ד' אמות כמנין ד' אותיות אדנ"י, כן צריך לנהוג בעצמו. בהיות האדם נוהג במדה זו הוא מייחד שם יאהדו"נקי, כי בעין יש בו שם ידו"ד כמבואר לעיל, ובהיותו מסתכל בארץ שהיא אדנ"י (ע' ת"ז דף פד ע"א) נמצא מיחד, אבל אם מסתכל לחוץ למה שאינו צורך הוא מפריד ידו"ד מאדנ"י, מפני שהוא גבה עינים.

כ״הוהטעם בדקדוק יותר, כנודע שכל זרע שהוא נזרק בתוך הנקבה אינו נקרא זרע לבטלה, והראות שהוא אור עליון יוצא מבית עין שהיא י' עליונה, הוא כעין הזרע הגשמי היוצא מאות ברית י' תחתונה (רע"מ פ' פינחס דף רנו ע"א), וכמו שהזרע הגשמי נצטוינו שלא להוציאו לבטלה, כן ענין הראות צריך שלא להוציאו לבטלה, שלא להסתכל אל מה שאינו צורך לו, אלא שיהיו עיניו בארץ ואז אינו לבטלה.

כ״וומה שאנו אומרים שלא יסתכל חוץ לד' אמות, הכוונה היא שרוב הלוכו לא יסתכל בהסתכלות גמור, שאז יהיה גבה עינים, וכתיב (תהלים קא, ה) גבה עינים וגו' אותו לא אוכל. אבל אם בהזדמן ישא עיניו למרחוק אין בזה פגם לעינים, שאפשר שיראה אבידה ויחזירה, ונמצא בראיה זו עשה מצוה, וכן אם ראה רבו למרחוק שכמלא עיניו צריך לקום מפניו, וגם זו מצוה מפני שיבה תקום (ויקרא יט, לב), וכן כיוצא בזה אמר דוד המלך ע"ה (שם קכא, א) אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי וגו', ובאומרו אשא נראה שדרך הלוכו היה בשחות עינים, כיון שהיה צריך צריך לשאת עיניו, וכן (בראשית כב, ד) וישא אברהם את עיניו, וכן (שם לז, כה) וישאו עיניהם וגו'.

כ״זובזה נבין (איוב לא, א) ברית כרתי לעיני ומה אתבונן וגו', ופירו' כי כמו שיש ברית הלשון וברית המעור כן יש ברית בעינים, והטעם כי ברית הוא סוד אות י' כדפי', וכמו שמהברית התחתון צריך ליזהר שלא להוציא זרע לבטלה, כן בברית העינים, והשומר י' עליונה שהיא בבת עין, שומר בודאי י' תחתונה שבברית, כמו שאמרו ז"ל (כתובות דף מו ע"א) ונשמרת מכל דבר רע (דברים כג, י) שלא יהרהר ביום ויבא לידי טומאה בלילה, והרהור לא יבא כי אם על ידי הראיה, כי מה שלא ראה כיצד יהרהר. והיינו גם כן כי הזרע מאור עיניו של אדם, והשומר הראות שומר הזרע, והפוגם בראות פוגם בזרע היוצא מהמוח ובי' התחתונה, כמו שנבאר עוד.

כ״חואפשר לומר, כי רמז ב' יודי"ן אלו הם יודין שבא', והוי"ו שבאמצע ב' היודין הוא הלשון, שהוא נקרא ברית גם כן, והשומר ג' בריתות הוא קשור בידו"ד ובאחדותו יתברך שהיא הא' הרמוזה המורה אחד. וכבר ידעת כי שני יודין וו' עולין כ"ו כמספר ידו"ד, וכיון שהוא קשור באחדות הזה אין לחצוני שהוא אחר חלק בו. ואם חס ושלום פוגם באחד מג' אלו הוא כאילו פוגם בא', שנמצא הפגם בשלשתם, כי הרוחניות לא יתחלק אלא כולו הוא יחוד שלם, על דרך שאמרו בתיקונים כל אשר בו מום לא יקרב (ויקרא כא, יח). ולכן אשרי הנזהר לקיים דברים אלו כי הם מיוסדים על יסוד דברי הרשב"י ע"ה, והאמת יורה דרכו.

כ״טעוד דע, כי כפי מה שאמרו בתיקונים (דף קמה ע"ב) כי החוטם הוא ו', וכפי מה שפי' לעיל כל בת עין הוא י', ונמצא החוטם ו' בין שני יודי"ן, הרי א', ובהיות האדם שח עינים ב' יודי"ן מתיחדים בו', ונמצא מיחד ידו"ד, ואם לאו ח"ו נמצא שהיודין מסתלקים שאין ו' ביניהם מיחד, ובהיותו כועס או מסתכל בכעס, הרי העינים יש בהם דין, ולכך אמר (ברכות דף נח ע"א) נתן עיניו בו ושלט הדין ונעשה גל עצמות.

ל׳ופסוק ברית כרתי לעיני זה, כיון דאתא לידן נימא ביה מילתא, מאחר שהוא מהדרוש שאנו בו אפשר לפרשו על דרך הפשט, והוא במה שהקדמנו כי צריך האדם לתת גבול לראות שלא להסתכל חוץ לד' אמות, וזהו שאמר ברית כרתי לעיני, דהיינו כענין חק וגבול, וזה שאמר ומה אתבונן על בתולה, פירוש ארויח בזה שלא יבא לי הזדמן הסתכלות אפילו בבתולה, כי מאחר שיש לי הגבול האמור אי אפשר שאבא להסתכל, והיינו "ומה", שהיה לו לומר ולא אתבונן, אלא כדפי'.

ל״אעוד אפשר לומר, כי כמו שהברית יש בו מילה ופריעה, כן בעינים יש בדוגמת האסורים שנכתוב בעזרת ה', והיינו מילה שהיא הערלה הנשלכת לחוץ. אמנם יש דברים מדברי העולם שמותר להסתכל ובלבד שיברך, כענין היוצא בימי ניסן ורואה אילנות שלבלבו, שמברך ברוך שככה לו בעולמו וברא בו בריות טובות וכו' (ברכות דף מג ע"ב), והרי זה מהנה עצמו בראותו הדבר הגשמי, ובברכה שהוא מברך עליו כלל הגשמי ועשאו רוחני, וכיוצא בזה כל הדברים שנזכרו בגמרא פרק הרואה שמברכים עליהם, הרואה הים הגדול (ברכות פ"ט מ"ב), זו היא בחינת פריעה - שהיא הערלה הנכללת פנימה בקדושה, נמצא שבדמיון הברית, כרתי לעיני שיהיה בהם מילה ופריעה.

ל״בומהדברים שצריך ליזהר נאמרו מקצת בגמרא (ע"א דף כ ע"ב) זה לשונם ונשמרת מכל דבר רע (דברים כג, י) שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה, באשת איש ואפילו מכוערת, ולא בבגדי צבע אשה, ולא בחמור ולא בחמורה ולא בחזיר ולא בחזירה ולא בעופות בזמן שנזקקין זה לזה, עכ"ל הברייתא. ואמר תו בגמרא שם ולא בבגדי צבע אשה, אמר רב יהודה אמר שמואל אפילו שטוחין על גבי כותל, אמר רב פפא ובמכיר בעליהן, אמר רבא דיקא נמי דקתני ולא בבגדי צבע אשה ולא קתני בבגדי צבעונין, שמע מינה, עד כאן לשונם. ומברייתא זו אתה למד שכיון שאסרו בגדי אשה השטוחין על גבי הכותל במכיר האשה, כל שכן שיהיה אסור להסתכל במטה שאיש ואשתו ישנים בה אם מכירן, כי זה יעורר תאוות היצר יותר ויותר.

ל״גתו אמרינן במסכת שבת (דף סד ע"א) בענין נשי מדין שכתוב שם (במדבר לא, נ) ונקרב את קרבן ה' עגיל וגו', זה לשונם תנא דבי רבי ישמעאל מפני מה הוצרכו ישראל שבאותו הדור כפרה, מפני שזנו עיניהן מן הערוה, אמר רב ששת מפני מה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים, לומר לך כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאלו מסתכל במקום התורף, עכ"ל. ופירש רש"י, תכשיטין שבחוץ טבעת, שבפנים כומז. כל המסתכל באצבע קטנה שהיא מקום טבעת, כמסתכל במקום כומז, כפרה זו על שנסתכלו באה, עכ"ל. כומז אמרינן בגמרא, שהוא דפוס בית הרחם.

ל״דתו אמרינן בבבא בתרא (דף נז ע"ב) על פסוק (ישעיה לג, טו) ועוצם עיניו מראות ברע, זה לשונם אמר רבי חייא בר אבא זה שאין מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה, היכי דמי, אי דאיכא דרכא אחרינא רשע הוא, ואי דליכא דרכא אחרינא אנוס הוא, לעולם דליכא דרכא אחרינא ואפילו הכי מבעי ליה למינס נפשיה, עכ"ל.

ל״התו אמרינן בנדרים (דף כ ע"א) רבי אחא בר יאשיה אומר כל הצופה בנשים סוף בא לידי עבירה, וכל המסתכל בעקיבה של אשה הויין ליה בנים שאינם מהוגנים, אמר רב יוסף ובאשתו נדה. אמר רבי שמעון בן לקיש עקיבה דקתני, במקום הטנופת שהוא מכוון כנגד העקב, עכ"ל. וסמוך ליה אמרו שם, תניא (שמות כ, יז) ובעבור תהיה יראתו על פניכם, זו בושה, לבלתי תחטאו, מלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא, כמו שהעתקנו בשער היראה סוף פרק ג. וסמיכות הברייתא הזו לענין המסתכל וכו', להורות כי צריך להתבייש מקונו המסתכל בו, ובזה לא יבא להסתכל בערוה ובמקומות המכוסות שבאשתו שהם ערוה, כדאמרינן (ברכות דף כד ע"א) שוק באשה ערוה וכו'. כי מהסתכלות יבא לידי הרהור, ויבא לידי טומאה, ונמצא עובר על מה שכתוב בתורה (דברים כג, י) ונשמרת מכל דבר רע, כמו שהעתקנו לעיל. נמצא הבושה מביאה לידי יראת חטא כדפי'.

ל״ועוד אמרו במדרש (ילקוט קהלת רמז תתקעו) על פסוק (קהלת ז, כו) טוב לפני האלהים ימלט ממנה, זה שרואה אשה במטה ובורח, וחוטא ילכד בה זה שנתפש עמה, עכ"ל.

ל״זעוד אמרו במסכת מגילה (דף כח ע"א) שאסור להסתכל בפני אדם רשע, זה לשונם על פסוק (מל"ב ג, יד) כי לולי פני יהושפט אני נושא אם אביט אליך ואם אראך, אמר רבי שמעון בן יוחאי אסור להסתכל בדמות אדם רשע, שנאמר אם אביט אליך ואם אראך. רבי אלעזר אומר עיניו כהות, שנאמר (בראשית כז, א) ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו, משום דאסתכל ביה בעשו, וכתיב (משלי יח, ה) שאת פני רשע לא טוב, עד כאן לשונם. ובספר החסידים (סי' תתשכו) שהמסתכל באשתו נדה, וכן המסתכל בפני הכועס, משכח תלמודו, ודברי חכמה הם ואינם צריכים חזוק ראיות.

ל״חובזוהר (פ' קדושים דף פג ע"ב) נאמרו עוד דברים שאסור להסתכל בהם, אמרו ז"ל תנינן אסיר ליה לבר נש לאסתכלא בשפירו דאתתא, בגין דלא ייתי בהרהורא בישא ויתעקר למלה אחרא. וכך הוה רבי שמעון עביד כד הוה אזיל במתא והוו חבריא אזלין אבתריה, וחמא לאינתו שפירן, מאיך עיניה והוה אמר לחבריא אל תפנו (ויקרא יט, ד), וכל מאן דיסתכל בשפירו דאנתתא ביממא אתי להרהורא בליליא, ואי סלקא ההוא הרהורא בישא עלויה אעבר משום (ויקרא שם) ואלהי מסכה לא תעשו לכם. תו אי שמש באנתתיה בזמנא דסליק ביה ההוא הרהורא בישא, אינון בנין דאולידו אלהי מסכה אקרון, אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם, רבי אבא אמר אסיר ליה לבר נש לאסתכלא באלילי עממין, ולא לאתהנייא מנייהו, ולא לאתרפאה בהו, וכל שכן לאסתכלא בהו, דאסיר ליה לבר נש לאסתכלא באתר דלא אצטריך, עכ"ל.

ל״טומכאן תראה חומר איסור ההסתכלות, ממה שאמר בסוף דבריו וכל שכן לאסתכלא בהו, שיותר איסור יש בהסתכלות מלהתרפא מהם, ונתן טעם לדבר, דאסיר ליה לבר נש לאסתכלא באתר דלא אצטריך. והטעם מפני שפונה דעתו מן הקדושה אל דבר שהוא הבל וריק, והוא כענין מה שדרשו (שבת דף קמט ע"א-ע"ב) אל תפנו אל האלילים אל תפנו אל מדעתכם, שכל דבר שאינו צורך לאדם להסתכל בו והוא מסתכל הוא חיצוני, שהחיצוני הוא שאין בו צורך לאדם שהוא פסולת הקדושה, וכן אמר בזוהר (פ' פקודי דף רסג ע"א) שהיצר מפתה לאדם להסתכל בדבר שאינו צורך ושישבע עיניו מענייני העולם הזה, כדי לשבור עיניו בקבר על כל ראיה וראיה, וכל דבר חיצוני שיצטייר במחשבה על הסתכלו הוא פגם בנשמה המתלבשת שם כדפי' לעיל, דלא יתרחק הדבר כאשר תראה כמה סודות עליונים בעין, כפי מה שהעתקנו דברי הרשב"י ע"ה.

מ׳ונמצא בדרך הכלל, כי כל המסתכל בדבר שאינו צורך עובר על עשה ולא תעשה, שהוא סור מרע ועשה טוב, כי בפניית דעתו מן הקדושה עובר על עשה, ובקניית בנפשו צורת הרע ההוא הרי לא תעשה.

מ״אומלבד זה אסור להסתכל בכל דבר שיביא האדם לידי שמחה, כמו שאמר בזוהר (פ' תזריע דף מה ע"ב) זה לשונו רבי חייא ורבי יוסי הוו אזלי בארחא, כד מטו חד בי חקל חמו חד דפטיר"א דקיטפ"א (פירוש עץ של אפרסמון) בין ארחא לסטר ימינא, אמר רבי יוסי עטיפא דקוטרא בעיינין שכיח לית לן למחמי בחדוותא מיומא דאתחריב בי מקדשא, עד כאן לשונו. ופירוש עטיפא דקוטרא, פי' כסוי וקשר או עשן לעינים, והכוונה העלמת העינים שלא לראות בשמחה.

מ״בעוד אמר שם (פ' קדושים דף פד ע"א) תא חזי אסיר ליה לבר נש לאסתכלא באתר דקודשא בריך הוא מאיס ביה ורחיקא ביה נפשיה, ומה במה דרחים קודשא בריך הוא אסיר לאסתכלא ביה, במה דרחיק על אחת כמה וכמה. ותא חזי אסיר לבר נש לאסתכלא בקשת, בגין דאיהו חיזו דדיוקנא עילאה, אסיר ליה לבר נש לאסתכלא באת קיימא דיליה, בגין דאיהו רמיז לצדיקא דעלמא. אסיר ליה לבר נש לאסתכלא באצבען דכהני בשעתא דפרסי ידייהו, בגין דתמן שריא יקרא דמלכא עילאה. ומה באתר קדישא עילאה אסיר לאסתכלא, באתר מסאבא רחיקא לא כל שכן, בגיני כך אל תפנו אל האלילים, עד כאן לשונו.

מ״געוד שם (פ' בשלח דף סו ע"ב) זה לשונו אסור לאסתכלא בקשת, מאן קשת אמר רבי אבא בקשת סתם, מאי בקשת סתם, אמר ליה בקשת דלעילא ובקשת דלתתא, בקשת דלעילא בגוונוי, דכל מאן דיסתכל בגוונוי כאלו אסתכל באתר דלעילא, ואסיר לאסתכלא ביה דלא יעביד קלנא בשכינתא, קשת דלתתא מאי היא ההוא את קיימא דאתרשים ביה בבר נש, דכל מאן דאסתכל ביה עביד קלנא לעילא. אמר רבי יצחק אי הכי והכתיב (בראשית כד, ב) שים נא ידך תחת ירכי, דהוי אומי בהאי את, אמר ליה אנח להו לאבהן דעלמא דלית אינון כשאר בני עלמא, ועוד שים נא ידך תחת ירכי ולא כתיב ראה תחת ירכי, בגין כך אסיר לאסתכלא בקשת סתם כמא דתנינא, עד כאן לשונו.

מ״דואמר במדרש (קהלת רבה ט, יא) שלכך נקרא רבינו הקדוש, שלא הביט במלתו מימיו, אנטונינוס אמר ליה לרבי כד גזר אסתכל בהדא גזרתי, אמר ליה בשלי לא הסתכלתי מימי בדידך אסתכל, עד כאן לשונו.

מ״הובמסכת חגיגה, על מה שאמרו במשנה (פ"ב מ"א) כל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם, אמרו בגמרא (דף טז ע"א) מאי היא, רבי אבא אמר זה המסתכל בקשת, רב יוסף אמר זה העובר עבירה בסתר. המסתכל בקשת דכתיב (יחזקאל א, כח) כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנוגה סביב הוא דמות כבוד ה', עד כאן לשונו.

מ״וובעונש הפוגם ראותו, נתבאר בזוהר פרשת פקודי (דף רסג ע"א) בהיכל א' מהיכלות הטומאה, אמרו ז"ל תחות האי ממנא קיימא חד ממנא אחרא די אלף ורבבן תחותיה, והאי ממנא אקרי פתו"ת, דא הוא דקיימא לפתאה בני נשא, והאי איהו שרי לגביה ואסטי ליה לאסתכלא ולעיינא במה דלא אצטריך ליה, בכמה זנונין ובכמה נאופין, וכל אינון דעמיה כלהו קיימן לגביה ואזלין קמיה ואכריחן ליה לאסטאה עינוי לאסתכלא במה דלא אצטריך, והאי איהו סרסרי"ם דאיהו סרסורא בישא לכל אינון בישין, האי קאים על קברא מזמנא דאתדן ההוא גופא, ותבר ליה עינוי, בגין דאיהו רווח לון כד איהו בהאי עלמא, ודיליה אינון, ובהאי אתר אתדנת נשמתא עד דעאלת להאי אתר דאקרי בו"ר, וכמה נחשים ועקרבים אית ביה דכלהו עקצי לה להאי נשמתא ואחדי בה ודיינין לה, עכ"ל.

מ״זוטעם היות עונש הפוגם הראות בהיכל זה הראשון ולא בשאר ההיכלות, נראה לי, מטעם שהפוגם ראותו פוגם בשכינה שהיא בת עין שמשם האור יוצא, ולכן בתמורה שכנגדה היא נקיון הנשמה מהפגם. וכל מה שאמרו ונשמרת מכל דבר רע, שלא יסתכל וכו', הוא כי בהסתכלו בדבר רע הם כחות לילי"ת המתפשטים מהיכל זה, כי רע הוא סמא"ל, ודבר רע היא לילית וכחותה, שהם סבות להביא את האדם שיהיה רע ושופך שכבת זרע לבטלה שהיא נקראת רע, ולכן כחותיו שבהם חטא הם הנפרעים, על דרך שפי' בזוהר (פ' קרח דף קעז ע"א) כי פעל אדם ישלם לו (איוב לד, יא).

מ״חומפני היות פגם הראיה גדולה כל כך כמו שהארכנו, מצינו במדרש שתקע רבי מתיא בן חרש מסמרים בעיניו כדי שלא יכשל, אמר במדרש הועתק בילקוט (פ' ויחי סימן קסא דף מט ע"ג) פסוק (בראשית מט, כב) בן פורת יוסף, מעשה ברבי מתיא בן חרש שהיה יושב בבית המדרש ועוסק בתורה, והיה זיו פניו דומות לחמה, וקלסתר פניו דומות למלאכי השרת, שמימיו לא נשא עיניו לאשה בעולם, פעם אחת עבר שטן ונתקנא בו, אמר אפשר אדם כמו זה לא חטא, אמר לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם רבי מתיא בן חרש מה הוא לפניך, אמר ליה צדיק גמור הוא, אמר לפניו תן לי רשות ואסיתנו, אמר ליה אין אתה יכול לו, אף על פי כן, אמר ליה לך, נדמה לו כאשר יפה שלא היתה כדמותה מעולם מימות נעמה אחות תובל קין שטעו בה מלאכי השרת, שנאמר (שם ו, ב) ויראו בני האלהים את בנות האדם, עמד לפניו, כיון שראה אותה הפך פניו ונתנם לאחוריו, שוב בא ועמד לו על צד שמאלו הפך פניו לצד ימין, היתה מתהפכת לו מכל צד, אמר מתיירא אני שמא יתגבר עלי יצר הרע ויחטיאני, מה עשה אותו צדיק קרא לאותו תלמיד שהיה משרת לפניו, אמר ליה לך והבא לי אש ומסמרין, הביא לו מסמרין ונתנם בעיניו, כיון שראה השטן כך נזדעזע ונפל לאחוריו, באותה שעה קרא הקדוש ברוך הוא לרפאל אמר ליה לך לרפא את רבי מתיא בן חרש, בא ועמד לפניו, אמר לו מי אתה אמר לו אני הוא רפאל ששלחני הקדוש ברוך הוא לרפא את עיניך, אמר לו הניחני מה שהיה היה, חזר לפני הקדוש ברוך הוא אמר לפניו רבינו של עולם כך וכך אמר לי מתיא, אמר ליה לך ואמור לו אני ערב שלא ישלוט בו יצר הרע, מיד רפא אותו, מכאן אמרו חכמים כל מי שאינו מסתכל בנשים, על אחת כמה וכמה באשת חבירו, אין יצר הרע שולט בו, עד כאן לשונם.

מ״טואחר שדברנו בפגם העינים נדבר בתיקונם, מצוה להסתכל בעיניו אל יצירות הבורא, כמו שאמר דוד (תהלים ח, ד) כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת מה אנוש כי תזכרנו. וכן להסתכל במצות ציצית, כמו שנאמר (במדבר טו, לט) וראיתם אותו וזכרתם וגו'. וכן אם ראה ספר תורה או חכם או זקן עובר לפניו, שיקום מפניו ויהדרהו כמצותו, ולא יעלים עיניו כדי שלא יראהו ויקום, כי על זה נאמר במצוה זו (ויקרא יט, לב) מפני שיבה תקום וגו' ויראת מאלהיך. ובספר החסידים כתב, שאם היה עומד וראה זקן, קודם שיגיע אליו שישב, כדי שכשיבא לעבור מפניו שתהא קימה למצוה ולא לרשות.

נ׳ורבינו יונה ע"ה כתב בשערי תשובה (ש"א סי' טו) שמי שחטא בעיניו תקונו שיוריד בעיניו על עונותיו, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קיט, קלו) פלגי מים ירדו עיני על לא שמרו תורתך, לא אמר על לא שמרתי תורתך אלא על לא שמרו, והכוונה לא שמרו העינים תורתך.

נ״אומתיקון העינים להוריד דמעות על אדם כשר, כמו שאמרו ז"ל במסכת שבת (דף קה ע"א) על פסוק (תהלים נו, ט) נודי ספרתה אתה שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתך, אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא כל המוריד דמעות על אדם כשר הקדוש ברוך הוא סופרן ומניחן בבית גנזיו שנאמר שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתך, עכ"ל. ובזוהר (פ' אחרי מות דף נז בסופו) זה לשונו וכל המצטער על אבודהון דצדיקיא, או אחית דמעין עלייהו, הקדוש ברוך הוא מכריז עליה (ישעיה ו, ז) וסר עונך וחטאתך תכופר, ולא עוד אלא דלא ימותון בנוי ביומוי, ועליה כתיב (שם נג, י) יראה זרע יאריך ימים, עד כאן לשונו.

נ״בורבינו תם כתב בספר הישר (ע' ש"ד סי' נ) שתיקון העינים שיקום באשמורת ולא יישן כל הלילה. ונראה לי שלזה כיוון דוד באמרו (תהלים קיט, קמח) קדמו עיני אשמורות לשיח באמרתך, ע"ד (שם קיט, קלו) פלגי מים ירדו עיני שפי' רבינו יונה, והכוונה העינים שחטאו ינדדו השינה מהם ויקדמו באשמורת לעסוק בתורה. וסיוע לזה מצאתי בתיקונים (דף קמה ע"א) זה לשונם ועיינין דנהרין באורייתא עלייהו אתמר (תהלים קמה, טו) עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו, וצריך בר נש לאתעסקא בהון תדיר ערב בקר וצהרים (בי"ה) קודשא בריך הוא הדא הוא דכתיב (דברים יא, יב) תמיד עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה, ואוליפנא תמיד מתמיד, תמיד דערב ובקר לתמיד דתמיד עיני ה' אלהיך בה, עד כאן לשונו.

נ״גוכן נראה לי, כי תיקון העינים בהיות האדם מסתכל בהם לקרות בתורה, בפרט בתורה שבכתב, ובפרט מן הפרט כשעולה לקרות בספר תורה בבית הכנסת.

נ״דעוד כתב רבינו תם (ש"ד שם) שיהיו עיניו סגורות בשעת התפלה, ושישים תפילין בין עיניו. ואמנם במה שאמר שיהיו עיניו סגורות בשעת התפלה, היינו דוקא בתפלת י"ח שהיא תפלה מעומד, וכן פי' בזוהר (פ' ואתחנן דף רס ע"ב) זה לשונו תא חזי, מאן דקאים בצלותא בעי לכוונא רגלוי, ואוקמוה, ובעי לחפיא רישיה כמאן דיתיב קמי מלכא, ובעי למכסייא עינוי בגין דלא יסתכל בשכינתא. ובספרא דרב המנונא סבא אמר, מאן דפקח עינוי בשעתא דצלותא או דלא מאיך עינוי בארעא, אקדים עליה מלאך המות, וכד תיפוק נפשיה לא יסתכל בנהירו דשכינתא ולא ימות בנשיקה, מאן דמזלזל בשכינתא מתזלזלא הוא בההוא שעתא דאצטריך ביה, הדא הוא דכתיב (שמ"א ב, ל) כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו, האי מאן דאסתכל בשכינתא בשעתא דאיהו מצלי, והיך יכיל לאסתכלא בשכינתא, אלא לינדע בודאי דשכינתא קיימא קמיה, הדא הוא דכתיב (ישעיה לח, ב) ויסב חזקיהו פניו אל הקיר, דתמן שארי שכינתא, בגין כן לא בעיא למהוי חוצץ בינו ובין הקיר, עד כאן לשונו.

נ״הושאר לשונו שאמר ובעי למכסיא עינוי, נראה שלכתחלה צריך לכסות עיניו בטלית מצוה שעליו, מדלא קאמר דלא יפקח עינוי כמ"ש אחר כך מאן דפקח עינוי או דלא מאיך עינוי ולמטה בענין העונש, ולכך אמר שאם לפחות לא ישפיל עיניו אף על פי שיהיו פתוחות, או שיסתום ולא יפתח אותם אף על פי שלא יהיו נמוכות, הוא נענש, אבל הצד היותר טוב שיכסה אותם, וכן ראיתי לחכמים חסידים נוהגים, החכם החסיד רבי אלעזר ן' יוחאי עליו השלום ולמורי עליו השלום.

נ״וובשאר סדר התפלה טוב שישוח עיניו שלא יסתכל חוץ לארבע אמות, שדבר זה חייב אדם לקיימו לעולם, ולפחות לא יעבור על תקון זה מלהיות שח עינים בשעת התפלה, שאם הוא גבה עינים דוחה השכינה ממנו דכתיב (תהלים קא, ה) גבה עינים וגו' אותו לא אוכל, וכיצד אפשר שתכון לו הכוונה בתפלה אם אין שכינה עמו.

נ״זוכתב מורי עליו השלום בענין (במדבר טו, לט) ולא תתורו אחרי לבבכם, דבר מתיחס לדרוש זה, וראיתי להעתיק כלל דבריו הנה, קיצור דבריו הוא, כי כל דבר הנכנס דרך הראות הוא גשמי, ולכן צריך אדם לסתום עיניו בשעת התפלה, כי בהיותו מסלק עיניו מהגשמיים יחשוב ברוחניים, והיינו אומרו ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם הגשמיים, כי אם אחרי לב שלי ועינים שלי שהם הספי' העליונות. אשר אתם זונים אחריהם, כי מדרך האדם מצד נשמתו להמשך אחר הרוחניים הדקים, וכשהוא חושב בגשמי הוא חוץ מטבעו, כזונה שתקרא זונה שעושה מה שהוא חוץ מדרך טבעה. ולכן צריך האדם לטהר מחשבותיו, כי כמו שיתבייש מלעשות עבירה מפני בושת הבורא כן יתבושש ממנו שיראה חושב דבר שלא כרצונו, כי לפניו גלוי המחשבה כמעשה כמ"ש (ירמיה יז, י) אני ה' חוקר לב בוחן כליות, עד כאן כלל דבריו בענין זה.

נ״חובהקדמה זו נבין אמרנו בסדור התפלה של שבת בואילו פינו, כי כל עין לך תצפה, והכוונה כי לא נבנה העין להיות צופה בדברים הגשמיים, אלא להיותו כעין הנביאים שהיו צופים במרכבה העליונה במראות הרוחניים ההם, וזה לא יושג כי אם בסתימת העין והעלמו מדברים הגשמיים כדפי', וכן על ידי שמירת העין מהדברים הפוגמים בו. ולכן נקראו החסידים הראשונים פקיחי עיינין, כמו שנמצא בזוהר בכמה תוספתות (פ' יתרו עד ע"א), והטעם מפני שזכו הראות כראוי עד שלא היה שום מסך מבדיל ביניהם לבין הקדושה. ומאלו תמצא רבי אלעזר ברבי שמעון עליו השלום בההוא דההוא נכרי דנטל כיסא וכו' דאמר דהוה חמי בעינא כל הדברים אפילו שהיו רחוקים (תוספות דף דש ע"ב). וכיוצא בזה אל הסתכלות חכמת הפרצוף שפי' בפרשת יתרו (זוהר פ' יתרו מדף ע ע"א) שכ"ב אותיות מצטיירים במצח, ובהם רואים החכמים. וכיוצא רב המנונא דהוה יתיב בערב שבת למחמי בענוגא דנשמתין אלין סלקין ואלין נחתין בפרשת תרומה (ע' דף קלו ע"ב). ועל כיוצא בזה אמרו במסכת דרך ארץ (פ"ד) זה לשונם עיניך שלא נתת בממון שאינו שלך יאירו לך באישון חשך ואפלה, שנאמר (ישעיה נח, י) וזרח בחשך אורך, עד כאן לשונו.

נ״טובמעלת השומר ראותו ואינו הולך אחרי מראית עיניו, אמרו במסכת כלה (פ"ב) זה לשונם אמר רבי יוחי בר יאשיהו כל המצפה בנשים סוף בא לידי עבירה, וכל המפנה עצמו מעבירה ולא עשאה אפילו הוא ישראל, ראוי הוא לעלות עולה ככהן גדול על גבי המזבח, שנאמר (שמות כד, ה) וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות. וכל מי שעושה את עצמו עצל מן העבירה ולא עשאה, ניזון מזיו השכינה כמלאכי השרת, שנאמר (שם כד, יא) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו, עד כאן לשונו.

ס׳עוד אמרו ז"ל בבבא בתרא (ע' ויק"ר כג, יג) רבי מיאשה בר בריה דרבי יהושע בן לוי, כל מי שהוא רואה דבר ערוה ואינו זן עיניו ממנה זוכה ומקבל פני שכינה, מה טעם (ישעיה לג, טו) עוצם עיניו מראות ברע, מה כתיב בתריה (שם לג, יז) מלך ביופיו תחזינה עיניך, עד כאן לשונם. וטעם לקבלת פני שכינה לשמירת הראות, פשוט הוא במה שביארנו לעיל כי דבר ערוה היא החיצונית, דבר ערוה ודאי, וכל ערוה הוא ר"ע ו"ה כדפי' בתיקונים (דף צט ע"א), וכיון שזה נשמר שלא להפריד יחוד ו"ה ראוי שיקבל פני השכינה, ופני השכינה הוא היחוד, ויתבאר עוד לקמן בעזרת ה'. והיינו אומרו (ישעיה לג, יז) מלך ביופיו אלא הכוונה בסוד היחוד דהיינו מדה ששית שבה סוד היופי, וכן מדה התשיעית דהיינו (בראשית לט, ו) ויהי יוסף יפה תואר, והיינו מה שפי' בריש הפרק כי בפגום הראות פוגם בבת עין, ובאור בת עין, וכיון שלא פגם בהם וניצול, תיקן היחוד העליון, ולכן תזכה נשמתו לקבל הארת היחוד העליון. ובזה נכלל ענין תיקון העינים ומעלת השומרם כתיקונם.

ס״אועוד במעלת השומר עיניו, ביאר הפסוק בפרשת קדושים באומרו (ויקרא יט, ד) אל תפנו אל האלילים וגו', וכבר פי' משם רשב"י שזו אזהרה נאמרה של יסתכל אדם בנשים. והנה מעלתו להשרות עמו שכינה, וזהו שאמר אני ה' אלהיכם, והזכרת שם אלהים מורה על זה שאני אלהיכם שורה עליכם אם תזהרו בזה. ועוד הוא תוכחת לאדם לשישמור ראותו, כי בפוגמו ראותו עושה עצמו פסל, כמו שנאמר (שם) ואלהי מסכה לא תעשו לכם, כמדוקדק מתוך דברי רשב"י ע"ה, ונבאר עוד לקמן בעזרת ה', ויותר טוב שיעשה האדם עצמו כלי שתשרה בו הקדושה ולא להיפך ח"ו. ועוד אפשר ששלש מלות אלו אני ה' אלהיכם, הם כנגד שם יב"ק שנרמז בשלשה גווני העין כדפי' רשב"י ע"ה (ת"ז דף קכח ע"א), והעתקנו לשונו בראש הפרק.

ס״בוראיה על הנדרש ממעלת השומר ראותו ששכינה עמו, העיד לי בעל תורה אחד, כי ראה במלכות מערב חסיד אחד וחכם שאינו מגביה עיניו מהקרקע, שלעולם הוא שח עינים, ומרוב חסידותו כל מי שיקניטהו לא ישלים שנתו, ועוד מעשה ניסים נעשו לו, ולא אאריך בזה.

ס״גובזה נשלם הפרק הזה: