ראשית חכמה, שער הענוה א׳Reshit Chokhmah, Gate of Humility 1

א׳בביאור מלת ענוה ומעלותיה, מלת ענוה נגזרה מלשון עני וענוי, שהכוונה היא ההכנעה, כי מלת עני פירושו נכנע, וכן (שמות י, ג) מאנת לענות מפני, מתרגמינן לאתכנעא. וכן ענוי ותענית כיוצא בו, כאומרו (מל"א ב, כו) וכי התענית בכל אשר התענה אבי, וכיוצא בזה הרבה, כלם הכוונה בהם ענין ההכנעה.

ב׳והנה ענין ההכנעה והענוי נמצא בבורא יתברך, שעם היותו רם על כל רמים וגאה על כל גאים, כמו שאמר הכתוב (תהלים צג, א) ה' מלך גאות לבש, יתכנה בו הענוה, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (שם יח, לו) וענותך תרבני, ופירש במדרש תנחומא (ילקוט שמואל רמז קסא) פסוק זה, אמרו ז"ל וימינך תסעדני, זו תורה, מימינו אש דת למו (דברים לג, ב). וענותך תרבני, וכי יש ענו מן הקדוש ברוך הוא, אדם אומר לחבירו בא לקשט כלות, לבקר חולים, לקבור מתים, לנחם אבלים, והוא אומר לו אני גדול ועשיר ואני הולך, אבל הקדוש ברוך הוא ויבן את הצלע (בראשית ב, כב), וירא אליו ה' (שם יח, א), ויקבור אותו בגי (דברים לד, ו), וירא אלהים אל יעקב (בראשית לה, ט).

ג׳אמר רבי אבא בר אחא, התלמיד יושב ללמוד לפני רבו, וכשהוא גומר התלמיד אומר לרב יגעתיך. אבל ישראל היו לומדים מן הקדוש ברוך הוא, וכשהם נפטרים אמר להם הקדוש ברוך הוא הרבה יגעתי אתכם, שנאמר (דברים א, ו) ה' אלדי"נו דבר אלינו בחורב לאמר וגו', הוי וענותך תרבני.

ד׳רבי שמעון נזירא אומר, התלמיד אומר לרב בא שנה לי פרק אחד, והרב אומר לו קדמני במקום פלוני. אבל הקדוש ברוך הוא אומר ליחזקאל (יחזקאל ג, כב) קום צא אל הבקעה, יצא יחזקאל מצא הקדוש ברוך הוא שקדמו, שנאמר (שם ג, כג) ואצא אל הבקעה והנה שם כבוד ה' עומד, הוי אומר וענותך תרבני.

ה׳לולייני בר סברי בשם רבי יצחק, ראה ענוה שביד הקדוש ברוך הוא, ראה מה כתיב שם (שמות יט, יט) משה ידבר והאלהים יעננו בקול, לא היה צריך לומר אלא האלהים ידבר ומשה יעננו בקול, הוי אומר וענותך תרבני.

ו׳אמר רבי אבא בר כהנא בשם רבי שמואל, ראה ענוה שביד הקדוש ברוך הוא, מה כתיב (יחזקאל מד, ב) ויאמר ה' אלי השער הזה סגור יהיה לא יפתח וגו', מלך בשר ודם כבודו ליכנס בשער גדול, שמא בשער קטן, אבל הקדוש ברוך הוא נכנס בכבודו בשער קטן, הוי וענותך תרבני.

ז׳אמר בן עזאי, מלך בשר ודם כשהוא מזכיר שמו קטיומא, אבל הקדוש ברוך הוא מזכיר מעשיו ואח"כ מזכיר שמו, שנאמר (בראשית א, א) בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ.

ח׳דבר אחר, ותתן לי מגן ישעך, אל תירא אברם אנכי מגן לך (בראשית טו, א). וימינך תסעדני, בכבשן האש, במלכים, וברעבון [דכתיב] נאם ה' לאדוני שב לימיני (תהלים קי, א). וענותך תרבני, מה ענוה הרבה, שהיה יושב ושכינה עומדת, דכתיב (בראשית יח, א) וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האהל, עד כאן לשונו.

ט׳עוד אמרו במגילה (דף לא ע"א) זה לשונם אמר רבי יוחנן כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקדוש ברוך הוא אתה מוצא ענותנותו בצדו, דבר זה כתוב בתורה שנוי בנביאים ומשולש בכתובים, בתורה (דברים י, יז) כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים, וכתיב בתריה עושה משפט גר יתום ואלמנה. שנוי בנביאים, שנאמר (ישעיה נז, טו) כי כה אמר רם ונשא, וכתיב בתריה ואת דכא ושפל רוח. משולש בכתובים, דכתיב (תהלים סח, ה) סולו לרוכב בערבות ביה שמו, וכתיב בתריה אבי יתומים ודין אלמנות, עד כאן לשונו.

י׳ובילקוט (ישעיה רמז תפח) עוד הביאו פסוקים אלו (תהלים קמו, ו) עושה שמים וארץ וגו' עושה משפט לעשוקים, וכתיב (ישעיה סו, א) השמים כסאי [וגו'] ואל זה אביט אל עני ונכה רוח, ה' מלך עולם ועד (תהלים י, טז) מה כתיב אחריו תאות ענוים שמעת ה' וגו'.

י״אעוד אמרו בסוטה (דף ה ע"א) על פסוק ואת דכא ושפל רוח, רב הונא ורב חסדא, חד אמר אתי דכא, וחד אמר אני את דכא, ופירש רש"י ז"ל, אתי דכא - אני מגביהו עד ששוכן אצלי, והיינו אשכון את דכא. אני את דכא, אני מרביץ שכינתי אצלו. ומסתברא כמאן דאמר אני את דכא, שהרי הקדוש ברוך הוא הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני ולא גבה הר סיני למעלה. אמר רב יוסף לעולם ילמד אדם מדעת קונו, שהרי הקדוש ברוך הוא הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני, והניח כל אילנות טובות והשרה שכינתו בסנה, עד כאן לשונו.

י״בוהנה בפירוש הנראה מהמאמרים הנזכרים שבמסכת מגלה וסוטה ימצא ענוה למעלה בג' ראשונות וקודשא בריך הוא, ועוד בשכינה, כמו שיתבאר, שהרי מקום הגאות הוא בג' ראשונות, כדפי' ברעיא מהימנא (פ' פינחס דף רכג ע"א) שדוד כד מטא לג' ספיראן עילאין פתח ואמר (תהלים קלא, א) ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני, וזהו שאמר (ישעיה נז, טו) כי כה אמר רם ונשא וגו', ודבר זה בחכמה ובינה, כדפי' בזוהר ירום מאברהם ונשא מיצחק. וכן מרום וקדוש אשכון, הוא למעלה ברישא דאריך שיש שם קדוש, כדפי' באדרת נשא (דף קלד ע"א). וכן סולו לרוכב בערבות ביה שמו, כדפי' פסוק זה בזוהר (פ' תרומה דף קסה ע"א), ופירש שם שרוכב ערבות היא אימא עילאה, עיין שם. ועוד במסכת סוטה שילמד אדם מדעת קונו שלא השרה שכינתו וכו', הרי ענוה בהקדוש ברוך הוא.

י״גוכל מציאות ענוה ימצא יותר במדה התחתונה שהיא שכינתו של הקדוש ברוך הוא, ונקראת לבנה, והלבנה היא פרוצה לעתיד שנתמעט אורה, ואמרו במסכת חולין (דף ס ע"ב) שאמר לה הקדוש ברוך הוא יקראו צדיקים על שמך, יעקב הקטן, שמואל הקטן, דוד הקטן, דוד מפני שהיה מרכבה למדה זו היה מקטין עצמו והיה אומר צעיר אנכי ונבזה (תהלים קיט, קמא), מפני שכן לפעמים הלבנה חסרה, ולפעמים היה מגדיל עצמו (שמ"ב כג, א) נאם הגבר הוקם על וגו', וכן פירש בזוהר (פ' פקודי דף רלב ע"ב) ואמר שם ודוד מלכא איהו שפיל גרמיה לגבי קודשא בריך הוא, דכל מאן דמאיך גרמיה קמי קודשא בריך הוא איהו זקיף ליה על כלא, ובגין כך אתרעי ביה קודשא בריך הוא בהאי עלמא ובעלמא דאתי. בעלמא דין (מל"ב יט, לד) וגנותי על העיר הזאת למעני ולמען דוד עבדי, בעלמא דאתי דכתיב (הושע ג, ה) ובקשו את ה' אלהיהם ואת דוד מלכם וגו', דוד איהו מלכא בהאי עלמא ודוד יהא מלכא לזמנא דאתי, ועל דא אמר (תהלים קיח, כב) אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה.

י״דתא חזי, בשעתא דסיהרא אתעברת נהורהא ולא נהירת, כדין איהי במסכנותא בכל סטרין, ואתקדרת ולית לה נהורא כלל, וכד שמשא אהדר לקבלה ואנהיר לה, כדין אתקשטת לגביה כנוקבא דאתקשטת לגבי דכורא, וכדין איהי שלטא בשולטנו בעלמא, ועל דא דוד הוה מעטר גרמיה בההוא גוונא ממש, לזמנא איהו מסכנא ולזמנא איהו בעותרא בעתירו דכלא, ובגין כך הוה אמר (שם קיט, קמא) צעיר אנכי ונבזה, ועם כל דא פקודיך לא שכחתי. כגוונא דא אית ליה לבר נש לאשפלא גרמיה בכלא, למהוי איהו מאנא דקודשא בריך הוא אתרעי ביה, והא אוקמוה דכתיב (ישעיה נז, טו) ואת דכא ושפל רוח, עד כאן לשונו.

ט״וולכן העניים שלבם נשבר ונדכה הם מרכבה למדה זו, וכן פירשו בזוהר (פ' ויקרא ריש דף ט) זה לשונו אבל תא חזי, דכל בני עלמא לא משתכחין קריבין למלכא עילאה כאלין מאנין דאיהו אישתמש בהו, ומאן אינון לב נשבר ונדכה (תהלים נא, יט) ואת דכא ושפל רוח (ישעיה נז, טו), אלין אינון מאני דמלכא, עד כאן לשונו.

ט״זוכן אמר במדרש (ויקרא רבה פ"ז) על פסוק (תהלים נא, יט) זבחי אלהים רוח נשברה, זה לשונו אמר רבי אבא בר מריון כל מה שפסל הקדוש ברוך הוא בבהמה הכשיר באדם, פסל בבהמה עוורת או שבור או חרוץ או יבלת, והכשיר באדם לב נשבר ונדכה. אמר רבי אלכסנדרי ההדיוט הזה אם משתמש הוא בכלים שבורים גנאי הוא לו, אבל הקדוש ברוך הוא כלי תשמישו שבורים, שנאמר (שם לד, יט) קרוב ה' לנשברי לב, הרופא לשבורי לב (שם קמו, ג), את דכא ושפל רוח (ישעיה נז, טו), זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר (תהלים נא, יט), עד כאן לשונו.

י״זוהכלל הוא כי בכל האצילות ימצא הענוה כל מדריגה כפי בחינתה, בתיקונים (דף ה ע"ב) פירשו שכינה נקראת ענוה, זה לשונו וענוה קטירא בדחילו, הדא הוא דכתיב (משלי כב, ד) עקב ענוה יראת ה', מאן דאית ביה יראת ה' אייתי ליה לידי ענוה, דאיהי שכינתא עלאה דיראת ה' עקב לגבה, ודא דרגא דמשה, דאתמר ביה (במדבר יב, ג) והאיש משה ענו מאד, ובגין דאיהי יראה עקב לגבה אוקמוה מארי מתניתין יראה מלה זוטרתי לגבי משה, עד כאן לשונו. וברעיא מהימנא (פ' פנחס דף רל ע"א) פירשו שהמלכות נקראת ענוה, זה לשונו ובגין דא אוקמוה מארי מתניתין לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה, בגין דקודשא בריך הוא איהו סתים בסתרי התורה, במאי אישתמודע, במצות דאיהי שכינתא, דאיהי דיוקניה, כגוונא דאיהו ענו שכינתיה ענוה, איהו חסיד ואיהי חסידא וכו', עד כאן לשונו לעניננו.

י״חועוד ימצא ענוה אפילו בכתר, כי מדות הענוה הם להיות האדם עובר על מדותיו ומרחם, וכיוצא בהם, שהם י"ג מדות שאנו מזכירים, אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד וגו' (שמות לד, ו), וכן מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע לשארית נחלתו (מיכה ז, יח), שפי' הרשב"י באדרת נשא (דף קלא ע"ב) שהם י"ג מדות של רחמים באריך. הרי כל מקום שאתה מוצא גדולתו, אפילו למעלה שהוא מקום הגאות, שם ימצא הענוה, ולכן צריך האדם לדמות ליוצרו ולהיות עובר על מדותיו ושאר המדות הנזכרות בהקדוש ברוך הוא בי"ג מדותיו.

י״טוכן פירשו רבותינו ז"ל במדרש (ילקוט פרשת עקב סימן תתעג דף רפג ע"ג) זה לשונם ללכת בכל דרכיו, אלו הם דרכי המקום,[ ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת (שמות לד, ו), ואומר (יואל ג, ה) כל אשר יקרא בשם ה' ימלט, וכי היאך אפשר לו לאדם ליקרא בשם ה', אלא נקרא המקום רחום וחנון שנאמר (תהלים קג, ח) רחום וחנון ה', אף אתה הוי חנון ועושה מתנת חנם. נקרא המקום רחום, שנאמר (דברים ד, לא) כי אל רחום ה' אלהיך, אף אתה הוי רחום. נקרא המקום צדיק, שנאמר (תהלים יא, ז) כי צדיק ה' צדקות אהב, אף אתה הוי צדיק. נקרא המקום חסיד, שנאמר (ירמיה ג, יב) חסיד אני נאם ה', אף אתה הוי חסיד. לכך נאמר והיה כל אשר יקרא בשם ה' ימלט, ואומר (משלי טז, ד) כל פעל ה' למענהו, עד כאן לשונו.

כ׳ושמעתי משם הגאונים כי על כוונה זו אמרו במסכת ראש השנה (דף יז ע"ב) על (שמות לד, ו) ויעבור ה' על פניו ויקרא, אמר רבי יוחנן אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור והראהו למשה, ואמר לו כל זמן שישראל יעשו לפני כסדר הזה אני מוחל להם, עד כאן לשונו. והדבר קשה, שהרי אנו רואים שכמה פעמים אנו מזכירין י"ג מדות ואינם נענים. אלא אומרים הגאונים, כי כוונת יעשו לפני כסדר הזה, אין הכוונה לבד על עטיפת טלית, אלא שיעשו סדר המדות שלמד הקדוש ברוך הוא למשה שהוא אל רחום וחנון, דהיינו מה הוא רחום אף אתה תהיה רחום וכו', וכן לכל י"ג מדות.

כ״אוכתב מורי ע"ה, כי מלבד בחינת י"ג מדות של רחמים שהיא בחינת י"ג תיקוני דיקנא, שפי' שהם מורים על הענוה, גם כל שאר תקוני אריך אנפין המתכנין בשם ראש מצח עין חוטם פה וכו', כולם מורים על ענותנותו הגדולה עם הנבראים.

כ״בממדת הראש היא הענוה, שכך אמר שפל ברך וקל לראש, והיינו שאדם משפיל ראשו כנגד מי שגדול ממנו, כך מדת הכתר משפיל עצמו נגד עלת על כל, והוא נקרא אין להיותו מחשיב עצמו לאין נגד המאציל, והוא משפיל ראשו להשגיח ולהשפיע בתחתונים, שכולם פונים לינק ממנו. וכן ראוי שהאדם יחשוב עצמו לאין נגד גדולתו יתברך שאין לה סוף ותכלית, כמו שהארכנו בשער היראה פרק א ב, ועל זה אמר משה רבינו עליו השלום (שמות טז, ז) ונחנו מה.

כ״גוכן אפשר לומר שמטעם זה נקראת החכמה מ"ה, כדפי' בזוהר (פ' יתרו דף עט ע"ב) מ"ה שמו, ומלבד הטעם הנודע שהוא סוד השם שעולה מ"ה והוא אד"ם, אפשר שלטעם הנזכר תקרא מה, שהיא חושבת עצמה לבלימה נגד מאצילה, והוא כענין וכל דיירי ארעא כלא חשיבין (דניאל ד, לב).

כ״דוכמו שהכתר אין פגם מצד התחתונים ימנעהו מלהשפיע שפעו, שלא יפסק לעולם, גם האדם אפילו אם יחטאו כנגדו לא מפני זה ימנע מלהטיב, כמו שנצטוינו (ויקרא יט, יח) לא תקום ולא תטור, וכבר נודע מה שפי' ז"ל (יומא דף כג ע"א) בענין הנקימה והנטירה. נמצא כפי דין התורה חייב אדם להיות ענו ושלא יהיה בלבו שום טינא על חבירו.

כ״ההב' במוח, צריך שיפנה מחשבתו מכל טירוף וגיעול, ושיהיה דבק בתורה, כעין שהמחשבה דבקה למעלה לינק, ועל זה היו נזהרין הרשב"י ע"ה וחביריו שלא היו פוסקין מחשבתן אפילו רגע, כנודע.

כ״והג' במצח, צריך שלא יעיז מצחו, כמו שנאמר (ירמיה ג, ג) ומצח אשה זונה היה לך וגו', אלא ימשוך משך רצון לכל אדם, כמו שהמצח העליון נקרא מצח רצון שעל ידה מתרצים הדינין שבעולמות התחתונים (פ' נשא דף קכט ע"א), כך לא יתעורר ממנו קטטה ומחלוקת לשום אדם קטון וגדול, אלא הכל יתרצו ממנו, אפילו הנכרים.

כ״זבעינים, צריך שתהיה עינו פקוחה לרחם על העניים ולהשגיח עליהם, כמו שהעין העליון עליו נאמר (תהלים לג, יח) הנה עין ה' אל יראיו למיחלים לחסדו, וכן הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל (שם קכא, ג), שהוא שומר ומשגיח ומרחם לעולם ואפילו אם יחטאו התחתונים לא יסלק השגחת רחמיו מהם.

כ״חוכן צריך שיהיה נדיב וותרן בממונו ושיתן בעין יפה, ושיהיה טוב עין, שלמעלה בעין העליון נאמר (משלי כב, ט) טוב עין הוא יבורך, והזוכה למדה זו יאריך ימים, כמו שאמרו במסכת מגילה פרק בני העיר (דף כח ע"א) שאלו לרבי נחוניה בן הקנה במה הארכת ימים, אמר וותרן בממוני הייתי. והטעם, כי כל המקפיד מורה על קמיטו שהוא הדין בסוד שברים, אבל מי שהוא וותרן מורה על החסד שהוא נותן ומוותר אפילו למי שאינו ראוי, וכל מדות אריך מורות על החסד הגמור ועל הוותרנות בלי הקפדה כלל, ושם מקום אריכות הימים, ולכך מאריך ימים מדה כנגד מדה.

כ״טוכיוצא בזה אמרו על איוב שהיה וותרן בממונו, אמרו בבבא בתרא פרק קמא (דף טו ע"ב) אמר רבי יוחנן גדול מה שנאמר באיוב ממה שנאמר באברהם, דאלו באברהם כתיב (בראשית כב, יב) כי ירא אלהים אתה, ובאיוב כתיב (איוב א, ח) איש תם וישר ירא אלהים וסר מרע, מאי וסר מרע, אמרו איוב וותרן בממונו היה, מנהגו של עולם חצי פרוטה לחנוני איוב וִותרה לו משלו, עד כאן לשונו. וצריך לומר כי וסר מרע פי' שהיה טוב עין, כי מי שיש לו צרות עין נקרא רע עין, וכיון שאמר סר מרע, פירו' מצרות ורעות עין, והיה טוב שהוא הפך הרע, היה וותרן בממונו. וכן רבי פרידא שפי' במסכת עירובין (דף נד ע"ב) שהאריך ימים שחיה ד' מאות שנה, בשביל שלא כעס ולמד ההלכה לתלמידו ד' מאות פעמים.

ל׳וכן צריך שיהיה שח עינים, כמדת עין העליון שהוא שח ושפל להשפיע לעולם, ועוד הארכנו בתיקון העינים בשער הקדושה פרק ח.

ל״אבאזנים, יהיו אזניו פתוחות לשמוע קול תורה וקול תפלה וקול העניים לרחם עליהם, אבל לא ישמע בהם קול לשון הרע ודברים בטלים ושאר הדברים הפוגמים כדפי' בשער הקדושה. ואם ישמע חרפתו לא ישיב, שהרי הקדוש ברוך הוא מעלים אוזן מחובות בני אדם ואינו משלם להם כמדתם, ועל זה אמרו בספר היכלות (פי"ח אות ד) המלאכים קוראים להקדוש ברוך הוא מלך עלוב, ועלבונו הוא שהוא משפיע טובה וחיים לנבראים, ובמה שהוא נותן להם הם חוטאים לפניו והוא סובל ועלוב.

ל״בבחוטם, ידמה למדת חוטם העליון, שעליו נאמר (ישעיה מח, ט) ותהלתי אחטם לך לבלתי הכריתך, שהוא ארך אפים וממנו השפעת והרקת חיים ושפע לכל הנבראים, כן ידמה למדתו יתברך, ולא יצא ממנו חרון אף לשום אדם.

ל״גבפנים, ידמה למדות הנקראים פנים שעליהם נאמר (במדבר ו, כה) יאר ה' פניו אליך, ויקבל את כל אדם בסבר פנים יפות, ולא יעיז פניו ח"ו נגד שום אדם, כמו שיתבאר עונשו.

ל״דבפה, ידמה למדת פה עליון, ולא יוציא מפיו קללה ונידויים וחרמות ודבר עזות וקושי, ודבר בגנות, דרבי יהושע בן לוי היה משתבח שלא החרים אדם מימיו, זה לשונו בירושלמי (מועד קטן פרק אלו מגלחין ה"א) רבי יהושע שלח בתר חד בר נש תלת זמנין ולא אתא, שלח לו אלולי דלא חרמית בר נש מן ימי הוינא מחרים לההוא גברא, שעל כ"ד דברים מנדים לכבוד הרב וזה אחד מהם, וכל אשר לא יבא וגו' בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה (עזרא י, ח), עכ"ל, ומזה ילמוד האדם לבל יוציא קללות וגידופין מפיו אלא יהיה לשונו רכה לכל כקטון כגדול. ומרבה השתיקה בדברי העולם מאריך ימיו, מפני שהוא מדמה פיו למדת פה העליונה, וכבר הארכנו בזה בשער הקדושה פרק עשירי, עיין שם.

ל״הועם היות שפי' שצריך האדם להתנהג במדת יוצרו לענין הענוה, לפעמים יצטרך גם כן להתנהג במדת הדין, כנגד הרשעים, כמאמר המלך דוד ע"ה (תהלים קלט, כא) הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים. ואסור לרחם על הרשעים, שנאמר (משלי יב, י) ורחמי רשעים אכזרי. וכן מצינו מעשה שעשה רבי חנינא שלא רחם על הרשע, אמרו בויקרא רבה (פ"ה סי' ו) אמר רבי איבו, מעשה בטבח אחד בציפורי שהיה מאכיל את ישראל נבלות וטריפות, פעם אחת ערב יום הכפורים אכל ושתה ונשתכר ועלה לראש הגג ונפל ומת, התחילו הכלבים מלקקין את דמו, ושיילין ליה לר' חנינא מהו לאעברא יתיה מן קדמיהון, אמר להון (שמות כב, ל) ואנשי קדש וגו' ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו, זה שהיה גוזל את הכלבים ומאכיל את ישראל נבלות וטריפות ארפון ליה, מדידהון אינון אכלין, עד כאן לשונו.

ל״ווכן לפעמים יצטרך לגעור במי שצריך גערה, כמו שאמר שלמה המלך ע"ה (משלי יז, י) תחת גערה במבין וגו'. וכן ליסר לבנו ולתלמידו כמ"ש (שם יג, כד) חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר. אבל צריך שיהיה בישוב הדעת, שלא יכעוס, אלא שיחשוב בדעתו שההכאה ההיא שהוא מכה לבנו ולתלמידו גמילות חסד עושה עמו כדי לקרבו אל הקדושה ולהכניע ממנו הקליפה, וכן אמרו (ערכין דף טז ע"ב) כמה פעמים לקה עקיבא ן' יוסף על ידי ולא הוסיף בי כי אם אהבה, לקיים מה שנאמר (שם ט, ח) הוכח לחכם ויאהבך. וכן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים קמא, ה) יהלמני צדיק חסד ויוכיחני וגו'.

ל״זוכן אם כועס הוא על חבירו שעשה עמו שלא כדין, יזכור לו איזה טובה שהטיב עמו כדי שיתרפה ממנו רוגזו, וילמד ממדת קונו, כמ"ש במסכת ברכות (דף נד ע"ב), אמר רבי יוחנן אפילו בשעת כעסו של הקדוש ברוך הוא זוכר את הצדיקים, שנאמר (בראשית כט, יט) ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכור אלהים את אברהם, מה זכירה זכר לו ללוט, שתיקה ששתק לאברהם שאמר לשרה אחותי היא (ע' בראשית יב, יג), והוא היה יודע ושותק, עד כאן לשונו.

ל״חוזו היא מדה מי"ג מדות של של רחמים שהזכיר הנביא במי אל כמוך (מיכה ז, יח), שא' מהם יכבוש עונותינו, שהכוונה היא שאף על פי שמן הראוי היה שיצאו בעלי הדין ליפרע ממי שעשה אותו העון, הקדוש ברוך הוא כובש אותם תחת ידו וזוכר לו איזו טובה שעשה, כן יתנהג האדם עם חבירו ויזכור לו טובתו ויכבוש העון שעשה לו.

ל״טעוד ממדות הענוה הם ג' דברים ששנינו במסכת אבות (פ"ה מי"ט) כל מי שיש בו ג' דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו, עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה וכו', ורוב המפרשים הסכימו כי עין טובה הוא ההסתפקות במה שיש לו, ואף על פי שיהיה לחבירו ממון יותר ממנו אינו מתקנא מהם, אלא המעט שלו בעיניו הרבה, ושל אחרים מעט בעיניו, ויחפוץ שיהיה להם יותר ממה שהיה חפץ לעצמו. והפכו עין רעה, כי עינו צרה במה שיש לחבירו, ושלו עם היותו הרבה יראה לו מועט, ושל חבירו אפילו מועט יראה לו הרבה, וזו היא קנאה שמקנא במה שיש לחבירו ועינו רעה במה שיש לו, והיה חפץ שיהיה לו מעט ובלבד שיהיה לחבירו יותר מעט.

מ׳רוח נמוכה, היא הענוה הגדולה. והפכו הגאוה, שהוא רוח גבוהה, ומצינו הגאוה נקראת רוח כאומרו (יחזקאל כ, לב) והעולה על רוחכם.

מ״אנפש שפלה, הוא התרחק מן התאוה, ואינו רודף למלאת תאוותו בענייני המאכלים והעריות, ומצינו שהתאוה נקראת נפש, כאומרו (דברים יב, כ) בכל אוות נפשך, ובכל אשר תשאלך נפשך (שם יד, כו). ונפש רחבה היא הפכה, הוא הרודף תאותה, כאומרו (קהלת ו, ז) וגם הנפש לא תמלא. והרודף אחר התאוה במאכלים ושאר דברים לבו מתגאה, כדכתיב (דברים ח, יב) פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך.

מ״בדרך זה פירש הרמב"ם, ואחריו נטו שאר המפרשים. ורבי יצחק אברבני"ל בפירוש המשנה פירש הדבר הזה והרחיבו, ואמר שג' אלו הם כנגד ג' דברים שהזכיר רבי אלעזר הקפר, הקנאה והתאוה והכבוד. הקנאה כנגד עין רעה, שעינו רעה בשל אחרים ומקנא בהם, וזה נופל בענין הממונות, עד שמפני זה יבא לידי חמדה וגזל וגניבה ואונאה וכל העבירות התלויות בקנין הממון. כנגד התאוה, היא נפש רחבה, שהיא רוב התאוה במשגל ובמאכלים ושאר הדברים אסורים. כנגד הכבוד הוא רוח גבוהה, כי בהיות האדם בעל גאה וגאון יבא לבזות חבירו ולקללו ולהתכבד בקלונו.

מ״גומתוך פירוש הרמב"ם וכן פירוש הרב רבי יצחק אברבנאל נראה שגרסת המשנה שלהם היתה עין טובה נפש שפלה ורוח גבוהה, והם ממש כסדר הקנאה והתאוה והכבוד כדפי'. אבל הגרסא שלנו אינה כן, וכן גרסת החסיד הר' יוסף יעבץ ע"ה, אלא עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה, וגרסא זו נראית עיקר מן הטעם שנבאר.

מ״דוג' אלו נמצאו באברהם אבינו, והפכם בבלעם הרשע, ופירשם הרמב"ם והרב רבי יצחק אברבנאל באר היטב, עיין שם. ולפי שאינו נוגע למעשה לא העתקנו דבריהם.

מ״הולפי דרכינו, ג' מדות אלו הנזכרים ימצאו במדותיו יתברך וית' למעלה באצילותו הקדוש והטהור, עין טובה היא הנתינה בוותרנות ובשופע, וכבר פיר' בחינה זאת לעיל שמדה יש שנקראת טוב עין הוא יבורך, ויתכנה כינוי זה לג' ראשונות, מפני שהשפעתם ברחמים וותרנות, שהרי נודע דאימא נקראת אוצר מתנת חנם, כדפי' רבותינו ז"ל (דב"ר ב, א) בענין ואתחנן (דברים ו, כג) ששאל מאוצר מתנת חנם, שעליו נאמר (שמות לג, יט) וחנותי את אשר אחון, אף על פי שאינו ראוי והגון.

מ״ורוח נמוכה היא המדה הנקראת רוח, והוא מפורסם. ואומרו נמוכה, שכן מצינו (תהלים לד, יט) קרוב ה' לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע, וכן (ישעיה נז, טו) מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח.

מ״זנפש שפלה, במקום הנפש, ששם מקום השפלות, והעניים השפלים שאינם רודפים אחר התאוה, וכאן מקום העניים והשפלים שנתן להם לקט שכחה ופאה, שכל דבריהם מועט, שני עומרים שכחה וג' אינם שכחה שני שבלים לקט וג' אינם לקט וכו', כמבואר במשנה (פאה פ"ו מ"ה). וכן רות שהיא כנגד המדה הזאת, אמרה (רות ב, ב) אלכה נא ואלקטה בשבלים, מסתפקת במועט ואינה רודפת אחר התאוה, וכן אמר לה בועז (שם ג, י) הטבת חסדך האחרון וגו' לבלתי לכם אחרי הבחורים אם דל ואם עשיר, הרי גם כן שבירת התאוה.

מ״חהרי ג' אלו כוללים כל המדות העליונות, ואפשר לומר כי לזה כיוונו רבותינו ז"ל במאמר שהעתקנו בראש הפרק, מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים מצינו בכל מקום שנאמר גבורתו של הקדוש ברוך הוא ניכר שם ענוותנותו. והטעם שבא הדבר הזה בתורה נביאים וכתובים, אפשר לומר שהם כנגד הג' מקומות הנזכרים, וכן יש רמז בפסוקים שהביא בעל המאמר, כאשר ידקדק המעיין בהם.

מ״טוהרב רבי יוסף יעבץ כתב, שג' אלו הנזכרים עין טובה וכו' הם כנגד נשמה רוח נפש, עין טובה כנגד הנשמה, ועל כן אבדה חמדת העולם הזה כי בנה בשמים מעלותיו. רוח נמוכה כנגד הרוח, היא הענוה. נפש שפלה כנגד הנפש. וכתב ומי שנשלם באלה המדות יפתחו לו ג' שערי גן עדן, כי בשרו ישכון לבטח בקבר ונפשו תשמר, כמ"ש (משלי ו, כב) בהתהלכך תנחה אותך, וכמו שנתבאר בזוהר, ותלך רוח לגן עדן התחתון ונשמתו לעדן, וראש גן עדן הוא אברהם אבינו ע"ה, פירוש הכוונה אב לנשמות הקדושות, כמ"ש הפסוק (מלאכי ב, י) הלא אב אחד לכלנו. ומי שיש לו ג' מדות של בלעם הרשע יפתחו לו ג' שערים בגיהנם, כי אלה הג' נאצלו לישראל מספיר' הטהרה, ושל אומות העולם עובדי ע"א להפך, עד כאן לשונו

נ׳ואחר שביארנו כללות מדות הענוה בפרק זה, שהם כוללים כל המדות כדפי', נבא בפרק הבא לבאר עונשי הגאוה והפגם, כדי שיתרחק האדם מהגאוה והכעס מאהבה או מיראה, ומפני שיותר טוב שיעשה האדם מעשיו לשם שמים מאהבה להדמות ליוצרו, לכן הקדמנו הפרק שעבר: