ראשית חכמה, שער הענוה ב׳Reshit Chokhmah, Gate of Humility 2

א׳כשם שהענוה היא מעלה מן המעלות הגדולות שבנפש, עד שלזכות לה צריך שיקדמו אל האדם כמה מדות שביארנו בשער האהבה (פי"א) בענין מימרת רבי פנחס (ע"ז דף כ ע"ב), טהרה מביאה לידי קדושה, ולדעת רבי יהושע בן לוי ענוה גדולה מכולם. כך הגאוה היא מדה המשפלת את הנפש מממקום הקדושה העליונה עד המדריגה התחתונה, כדכתיב (משלי כט, כג) גאות אדם תשפילנו, וכן אמרו רבותינו ז"ל במסכת ע"א פרק קמא (דף יח ע"ב) אמר רבי יהושע בן לוי כל המתיהר נופל בגיהנם, שנאמר (משלי כא, כד) זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון, ואין עברה אלא גיהנם, שנאמר (צפניה א, טו) יום עברה היום ההוא, עד כאן לשונו. ואמר לישנא דנופל, להראות שהוא כדרך הנופלים שנופלים ממקום גבוה למקום שפל, ואין לך יותר שפל מגיהנם, וסימן לדבר אין למעלה מע"נג ואין למטה מנ"גע (ע' ספר יצירה פ"ב מ"ז).

ב׳וכבר נודע שפירשו רבותינו ז"ל (תנחומא מצורע ד) על י"א דברים נגעים באים, ואחד מהם הוא על גסות הרוח. ובתנחומא (שם) הוכיחו כן מנעמן, ובמקום א' (ויק"ר יז, ג) דכתיב (דה"ב כו, טז) ובחזקתו גבה לבו עד להשחית וגו'.

ג׳והטעם לזה הוא, כי האדם מתחלת ברייתו לא נברא אלא כדי שיכיר גודלו של הקדוש ברוך הוא ויעבדהו כעבד המשמש את רבו, כי אין גאות לעבד להתגאות לפני רבו, והנה אין גאות אלא לפני אדון הכל שהכל משועבדים אליו, כדפי' בשער היראה פרק ב. אמנם כל הנאצלים ונוצרים ונעשים הכל מודים בהשגחתו ומשועבדים למאמרו, שיודעים שכל חיותם ושפעם ממנו יתברך. אמנם מי שהוא מתגאה, מורה שאין לו אדון, נמצא עוקר עצמו ממקום הקדוש למקום הטומאה שהם כופרים בהשגחה, שהרי הנחש כפר בהשגחה כשהשיא לאדם ולאשתו באומרו (בראשית ג, ה) והייתם כאלהים יודעי טוב ורע, ואמרו רבותינו ז"ל (בר"ר יט, ד) שאמר לה הנחש מאילן זה אכל הקדוש ברוך הוא וברא העולם והוא מתקנא וכו', הרי הורה שניות, וכפר בעיקר הכל.

ד׳ולכן ציוונו רבותינו ז"ל (אבות פ"ד מ"ד) מאד מאד הוי שפל רוח, שאף על פי שבשאר המדות הטובות המדה הממוצעת הוא הטוב שבמדות, בענין הענוה צריך אל הקצה האחרון, בענין שיתרחק מן הגאוה לגמרי, כדי שלא יתדבק בו שמץ מהקליפה. ולזה אמרו במסכת סוטה (דף ה ע"א) אמר רב נחמן לא במינה ולא במקצתה, מי זוטר מאי דכתיב ביה (משלי טז, ה) תועבת ה' כל גבה לב, עד כאן לשונו. ופירש רש"י ז"ל, שקרא אותו תועבה. ופי', שכבר נודע שתועבה היא עבודת אלילים, כדכתיב (דברים ז, כו) ולא תביא תועבה אל ביתך. וכן אמר לעיל מזה (דף ד ע"ב) בעונשי הגאוה וגסות הרוח, אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי, כל אדם שיש בו גסות הרוח כאילו עובד ע"א, כתיב הכא תועבת ה' כל גבה לב וכתיב התם ולא תביא תועבה אל ביתך, ורבי יוחנן דידיה אמר כאילו כופר בעיקר, שנאמר (דברים ח, יד) ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך וגו'.

ה׳רבי חמא בר חנינא אמר כאילו בא על כל העריות, כתיב הכא תועבת ה' כל גבה לב, וכתיב התם (ויקרא יח, כז) כי את כל התועבות האל עשו. עולא אמר כאילו בנה במה, שנאמר (ישעיה ב, כב) חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא, אל תקרי במה אלא במה.

ו׳אזהרה לגסי הרוח מנין, אמר רבא אמר זעירי (ירמיה יג, טו) שמעו והאזינו אל תגבהו, רב נחמן בר יצחק מהכא (דברים ח, יד) ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך, וכתיב השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך (שם ו, יב), וכדרבי אבין אמר רבי אלעא, דאמר רבי אבין אמר רבי אלעא כל מקום שנאמר השמר פן ואל, אינו אלא בלא תעשה.

ז׳דרש רב עוירא, זמנין אמר לה משמיה דרבי אסי, וזמנין אמר לה משמיה דרבי אמי, כל אדם שיש בו גסות הרוח לסוף מתמעט, שנאמר (איוב כד, כד) רומו מעט ואיננו, ושמא תאמר ישנו בעולם, תלמוד לומר ואיננו, ואם חוזר בו נאסף מן העולם בזמנו כאברהם אבינו, שנאמר (שם) והומכו ככל יקפצון, כאברהם יצחק ויעקב דכתיב בהו בכל מכל כל. ופירש רש"י ז"ל, מתמעט מחשיבותו. רומו מעט, כיון שרומו מתמעטין. ישנו בעולם, מתקיים. והומכו, ואם חזר ונעשה מך, עניו שממיך עצמו. ככל, כאותן שנאמר בהן כל. יקפצון, מן העולם, ימותו מות ישרים, אברהם כתיב ביה (בראשית כד, א) ברך את אברהם בכל, יצחק כתיב ביה (שם כז, לג) ואוכל מכל, יעקב כתיב (שם לג, יא) כי חנני אלהים וכי יש לי כל, והכי מפרש בהדיא בבראשית רבה, עד כאן לשונו לענייננו.

ח׳עוד שם תשלום המאמר הנזכר, ואם לאו (איוב כד, כד) כראש שבולת ימלו, מאי כראש שבלת, רב הונא ורב חסדא חד אמר כי סאסא דשבולתא, וחד אמר כשבלתא עצמה, בשלמא למאן דאמר כי סאסא דשבולתא היינו דכתיב וכראש שבלת, אלא למאן דאמר כי שבלתא עצמה אמאי וכראש שבולת, אמר רב אסי וכן תאנא דבי רבי ישמעאל משל לאדם הנכנס לתוך שדהו גבוהה גבוהה הוא מלקט, עד כאן לשונו. ופירש רש"י ז"ל, סאסא דשבולתא, גבוה של שבלת שקורין זקן השבולת, והוא נשבר ונופל מאליו. גבוהה גבוהה הוא מלקט, והיינו וכראש שבלת ימלא, כשבולת שראשה נראית למעלה מחברותיה.

ט׳עוד שם, אמר רבי אלעזר כל אדם שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו כאשרה, כתיב הכא (ישעיה י, לג) ורמי הקומה גדועים, וכתיב התם (דברים ז, ה) ואשיריהם תגדעון. ופירש רש"י ז"ל, כאשרה, יגדע וישרש אחריה כאשירה שצריך גידוע אחריה, דכתיב (דברים יב, ג) ואבדתם את שמם.

י׳עוד שם, ואמר רבי אלעזר כל אדם שיש בו גסות הרוח אין עפרו ננער, שנאמר (ישעיה כו, יט) הקיצו ורננו שוכני עפר, שוכבי עפר לא נאמר אלא שוכני עפר, מי שנעשה שכן לעפר בחייו. ופירש רש"י ז"ל, ננער, מקיץ בתחיית המתים, שכבי בעפר לא נאמר, דלישתמע על כל המתים. שכן לעפר, משפיל עצמו עד לעפר.

י״אואמר רבי אלעזר, כל אדם שיש בו גסות הרוח שכינה מייללת עליו, שנאמר (תהלים קלח, ו) וגבוה ממרחק יידע. ופירש רש"י ז"ל, מיללת, מקוננת. וגבוה ממרחק יידע, רישיה דקרא כי רם ה' ושפל יראה וגבוה וגו', והגבוה, ממרחק, מקודם שתבא עליו הפורענות ימים רבים, יידע, שכינה מתאוננת ומשתברת עליו כמו (שופטים ח, טז) ויודע בהם את אנשי סוכות, ויודע אלמנותיו (יחזקאל יט, ז), יודע כמביא למעלה (תהלים עד, ה), לשון שבר.

י״בדרש רב עוירא ואיתימא רבי אלעזר, בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם, מדת בשר ודם גבוה רואה את הגבוה ואין גבוה רואה את השפל, אבל מדת הקדוש ברוך הוא אינו כן, הוא גבוה ורואה את השפל, שנאמר כי רם ה' ושפל יראה. ופירש רש"י ז"ל, רואה את השפל, לקרבו ולהשתדל עמו, וחשוב בעיניו, כמו (הושע ט, י) כבכורה בתאנה בראשיתה ראיתי את אבותיכם, נתתי עיני לקרבם ולחבבם.

י״גאמר רב חסדא ואיתימא מר עוקבא כל אדם שיש בו גסות הרוח, אמר הקדוש ברוך הוא אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנאמר (תהלים קא, ה) מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אתו לא אוכל, אל תקרי אותו אלא אתו לא אוכל, איכא דמתני לה אמספרי לשון הרע, שנאמר מלשני בסתר רעהו אותו אצמית, עד כאן לשונו.

י״דעוד שם, אמר חזקיה אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים לבו כבשר, שנאמר (ישעיה סו, כג) והיה מדי חדש בחדשו יבא כל בשר. אמר רבי זירא, בשר כתיב ביה ונרפא, אדם לא כתיב ביה ונרפא. ופירש רש"י ז"ל, כבשר, שהוא רך, ולא כאבן שהוא קשה. להשתחוות, להתפלל, אותם שהם כבשר יבאו יתפללו כי הם נשמעים לפני, אבל גסי הרוח לא יבואו. בשר כתיב ביה ונרפא, או בשר כי יהיה בו בעורו שחין ונרפא (ויקרא יג, יח). אדם כי יהיה בעור בשרו(שם יג, ב), נגע צרעת כי תהיה באדם (שם יג, ח), לא כתיב בחד מינייהו ונרפא, לפי דרכך אתה למד שמי שהוא רך ועניו כבשר, קרוב להתרפאות מיסורין הבאים עליו, אבל מי שהוא קשה כאדמה אין רפואה למכותיו.

ט״ואמר רבי יוחנן, אד"ם *אפר *דם *מרה, בש"ר *בושה *סרחון *רמה. איכא דאמרי *בושה *שאול *רימה, דכתיב בשי"ן עכ"ל. ופירש רש"י ז"ל, אדם, למה נקרא שמו אדם שהוא אפר דם מרה, כלומר כולו הבל, לפיכך לא יתגאה, מרה היא לחלוחית מרה היוצאת מן המרירה שבכבד ומתגברת באדם, הכל לפי החדשים ושינוי העתים ולפי המאכל שאוכל, ועל ידיה באים חלאים ונגעים ומכאובות, יש שקורים בדברי הרופאים מרה שחורה ויש שקורין מרה אדומה. שאול, מקום שאול ביתו. וגו'.

ט״זעוד שם, אמר רב אשי כל אדם שיש בו גסות הרוח לסוף הוא נפחת, שנאמר (ויקרא יד, נו) ולשאת ולספחת ולבהרת, ואין שאת אלא גבוה, שנאמר (ישעיה ב, יג) ועל כל ההרים הרמים ועל כל הגבעות הנשאות, ואין ספחת אלא טפלה, שנאמר (שמ"א ב, לו) ספחני נא וגו', עד כאן לשונו. עד כאן הגיעו העונשים שנזכרו שם.

י״זוכאשר יתן האדם אל לבו כל העונשים הנזכרים, וגדול שבגדול שאין לו תקומה בתחיית המתים, ישפיל רום גאוותו, ויתן אל לבו כי נח לו שלא נברא, כי תקנת האדם הוא שיחיה בתחיית המתים כדפי' בשער האהבה (פ"ו), והמתגאה נתדבק כל כך בקליפה שצריך שכמעט אותו הגוף לא יחיה.

י״חומלבד כל העונשים האמורים, כאשר יתן האדם אל לבו מה שנזכר בסוף המאמרים הנזכרים במימרת רבי יוחנן, כי האדם הוא בשר - בושה סרחון רמה, או בשר - בושה שאול רימה, והכוונה כי אין בושה כבושת העונות כאשר יראו לו לפני כל פמליא של מעלה, ובראות מעשיו הרעים הלא אז יבוש ויכלם ולא יהיה לו פה להשיב ולא מצח להרים ראש, וכמ"ש הנביא (ירמיה ג, כה) נשכבה בבשתינו ותכסנו כלמתנו כי לה' אלהינו חטאנו.

י״טסרחון, הוא מחמת היותו נמשך אחר תאוות העולם, ולזה מסריח, ולכן ראוי להתרחק מקנייני העולם ורדיפת המותרות שסופם הסרחון, והמותרות הם המביאים לידי גובה הלב.

כ׳או כאשר יסתכל שמקום שאול ביתו, אם כן מה לו בעולם ולמה יתגאה, והלא הוא נתון בשפל המקומות, ואם יגרמו לו עונותיו שירד לגיהנם על אחת כמה וכמה שראוי לו להתאבל ולהכנע על עונותיו ולהשפיל רום גאותו, מאחר שזה סופו אם לא יעשה תשובה.

כ״ארימה, הוא דין מדיני הקבר כמו שפי' בשער היראה, וכאשר ירצה האדם להתגאות ביופיו או במלבושיו ובעושרו, ויסתכל שסוף הכל שיאכלנו התולעת, לא יתגאה בשום דבר מדברי העולם שכל טובו סוף וכלה, שכולו מלובש בזוהמת הנחש שהביא מיתה לעולם, ואין לאדם מהעולם הזה אלא המצות והתורה שהם רוחניים, והם דבקים בנפש הרוחנית הקיימת ודבקה ביוצרה, אחר שיושלם דינה ותתרצה על גבי המזבח על ידי מיכאל השר הגדול, כמבואר בזוהר (פ' מצורע דף נג ע"ב).

כ״בוכן מהדברים הגורמים הענוה והשפלות, הוא כאשר יסתכל בגדולת יוצרנו יוצר הכל מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, אשר אין לגדולתו חקר ואין לה תכלית, כמו שהארכנו בזה בשער היראה, וזה יביא לידי ענוה, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים ח, ד) כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך וגו' מה אנוש כי תזכרנו, כי אפילו העולם כולו תחת כפת הרקיע הוא כגרגיר חרדל, אם כן בני העולם אשר בתוכו נחשבו לאין, וכמו שנאמר (דניאל ד, לב) וכל דיירי ארעא כלא חשיבין.

כ״גואם יתגאה בחכמתו, יחשוב בחכמת החכמים הקדמונים, ואז יראה שכל חכמתינו כקליפת השום חשובה לפני חכמתם. ועוד כי לפי החכמה צריך שיהיה היראה והמעשה, כי שגגת תלמוד עולה זדון (אבות פ"ד מי"ג), כמו שהארכנו בזה בשער היראה (פ"ד), כמ"ש ז"ל בבראשית רבה (יט, א) בענין והנחש היה ערום (בראשית ג, א), שאמרו לפי חכמתו היתה מפלתו, ערום מכל ארור מכל, וכיוצא בזה (קהלת א, יח) ויוסיף דעת יוסיף מכאוב, כי אינו דומה כתם הנופל בבגד משי לכתם הנופל בבגד פשתן, כי לפי יוקר דמיו יהיה קשה להטהר.

כ״דואם יתגאה בעשרו, צריך לירא שמא יהיה לו העושר לרעתו, או שמא אינו יוצא ידי חובתו במה שחננו בוראו לתת לעניים.

כ״הוכן מהדברים המביאים האדם לידי הכנעת הלב, כאשר יסתכל במה שפירשנו בשער היראה בכמה בחינות העון מחשיך הנפש, ופוגם בעולמות העליונות, וגורם גלות שכינה, ואז יחשוב בנפשו ויאמר בלבו טוב לו שלא נברא הואיל וכל כך רעה גורם.

כ״וולכן ראוי לאדם לברוח מן הגאוה והשררה, כי הגאוה שורש לכל מדות הרעות, ומביא אדם לידי כמה חטאים, כדפי' בזוהר (פ' ויקרא דף כג ע"א) בפסוק (ויקרא ד, כב) אשר נשיא יחטא, זה לשונו תני רבי יצחק, מאי שנא בכל אתר דכתיב בהו ואם, כמד"א (שם ד, ג) אם הכהן המשיח יחטא, ואם כל עדת ישראל ישגו (שם ד, יג), והכא אשר נשיא יחטא ולא כתיב ואם נשיא יחטא, מאי קא מיירי, אלא אלין כהנייא לא משתכחי הכי בחטאה, דהא כדין נטיר גרמיה תדירא בגין דמטולא דמריה עליה בכל יומא, ומטולא דישראל כלהו, ומטולא דכל חד וחד, ועל דא תווהא איהו כד יחטא, ובגין כך ואם כתיב. וכן ואם כל עדת ישראל ישגו, תווהא הוא דכלהו אשתכחו בחובה חד, דאי אלין יחטאון אלין לא יחטאון, ובגיני כך ואם כתיב. אבל אשר נשיא יחטא ודאי, בגין דלביה גס ביה, ועמא אזלין אבתריה ויתמנון תחותוי, ועל דא אשר נשיא יחטא, כגון דעבר על מצות לא תעשה והוא עביד חד מינייהו, ועל דא לא כתיב ביה ואם, דהא מלוי לאו בספיקא הוו, עד כאן לשונו. וכן לעיל מזה שם בפרשה שלהי דף ח', אמר וכלהו חובי לא משתכחי אלא בעתירי, בגין דלבייהו גס בהו, ולא משתכחי במסכני. ולכן ראוי לאדם להתרחק מהרבנות והשררה כדי שלא יתגאה לבו ויחטא.

כ״זוהכבוד הוא אחד מן הדברים המוציאים מן העולם הזה והעולם הבא, מן העולם הזה שאמרו רבותינו ז"ל במסכת ברכות (דף נה ע"א) שלשה דברים מקצרים ימיו של אדם, ואחד מהם הוא המנהיג עצמו ברבנות, דאמר רבי יוסי בר חנינא מפני מה מת יוסף קודם אחיו מפני שנהג עצמו ברבנות עליהם, עד כאן לשונו. וכן בא זה המאמר בסוטה (דף יג ע"ב). אמר רבי יוחנן אוי לה לרבנות שמקברת את בעליה (פסחים דף פז ע"ב).

כ״חועוד האריכו רבותינו ז"ל בפסיקתא (רבתי פכ"ב) בפסוק (משלי ו, לב) נואף אשה חסר לב, כמה ראוי להתרחק, זה לשונו רבי מנחמא בשם רבי תנחום בר חייא, רבי מני בשם רבי יוסי בן זבידא, נואף אשה חסר לב, כל המקבל עליו שררה בשביל ליהנות ממנה אינו אלא כנואף הזה שהוא נהנה מגופה של אשה. משחית נפשו הוא יעשנה, כמשה שנאמר (שמות לב, לב) ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא. כיהושע שאמר (יהושע ז, ח) בי ה', בי ולא בהם. כדוד שאמר (דה"א כא, יז) תהי נא ידך בי ובבית אבי ובעמך לא למגפה.

כ״טרבי מנחמא בר יעקב מייתי לה מן הכא (משלי כה, ח) אל תצא לריב מהר, לרב כתיב, לעולם אל תהי רץ אחר השררה, למה פן מה תעשה באחריתה בהכלים אותך רעך, למחר באים ושואלים לך שאלות מה אתה משיב. רבי זעירא מייתי לה מן הכא, לא תשא (שמות כ, ז), אם בשבועת שוא הכתוב מדבר הרי כבר אמור (ויקרא יט, יב) ולא תשבעו בשמי לשקר, ומה תלמוד לומר לא תשא, שלא תקבל עליך שררה ואין אתה ראוי לשררה. אמר רבי אבהו, אני נקראתי קדוש ואתה נקראת קדוש, הא אם אין בך כל המדות שיש בי לא תקבל עליך שררה.

ל׳נואף אשה חסר לב, הקדוש ברוך הוא מסיר חכמה מלבו, ואין חכמה אלא תורה, שנאמר (תהלים יט, ח) מחכימת פתי, ולא עוד אלא שמשנין זיו פניו, וכשבא ליום הדין אין הקדוש ברוך הוא מוחל לו אלא מתמלא עליו חמה, שנאמר (משלי ו, לד) ולא יחמול ביום נקם, עד כאן לשונו.

ל״אועוד בעונשו בעולם הבא, שאמרו במסכת ראש השנה פרק קמא (דף יז ע"א) אבל הצדוקים והמסורות והאפיקורסים שכפרו בתורה, ושכפרו בתחית המתים, ושפירשו מדרכי צבור, ונתנו חיתתם בארץ החיים וכו' יורדים לגיהנם ונידונים בה לדורי דורות, שנאמר (ישעיה סו, כד) ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי וגו', גיהנם כלה והם אינם כלים שנאמר (תהלים מט, טו) וצורם לבלות שאול וגו'. ואמרינן לקמיה ושנתנו חתיתם בארץ החיים, אמר רב חסדא זה פרנס המטיל אימה יתירה על הציבור שלא לשם שמים. אמר רב יהודה אמר רב כל פרנס המטיל אימה יתירה על הציבור שלא לשם שמים, אינו רואה בן תלמיד חכם לעצמו, שנאמר (איוב לז, כד) לכן יראוהו אנשים לא יראה כל חכמי לב, עד כאן לשונו. נמצא שעונש הרודף אחר השררה יש לו עונש בעולם הזה ועונש בעולם הבא בלי שיעור, כמבואר.

ל״בוגסות הרוח הוציאו לירבעם בן נבט מן העולם הבא, וכן אמרו בסנהדרין (דף קא ע"ב) אמר רב נחמן גסות הרוח שהיה בו בירבעם טרדתו מן העולם הבא, שנאמר (מל"א יב, כו) ויאמר ירבעם בלבו עתה תשוב הממלכה לבית דוד אם יעלה העם הזה לעשות זבחים בבית ה' ושבו וגו' אל רחבעם מלך יהודה, אמר גמירי שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד, כד חזו לדידיה דיתיב ואנא קאימנא אמרו האי מלכא והאי לאו מלכא וקטלו לי, ואזלו כולי עלמא לגביה, מיד (שם יב, כח) ויועץ המלך ויעש שני עגלי זהב, אמר להם רב לכם לעלות ירושלים, עד כאן לשונו לעניננו.

ל״גולא עוד אלא אפילו בתלמיד חכם אם הוא מתגאה בחכמתו, חכמתו מסתלקת ושוכח תלמודו, כדאמרינן בפסחים (דף סו ע"ב) אמר רב יהודה אמר רב, כל המתייהר, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו, ואם חכם הוא חכמתו מסתלקת, אם חכם הוא מנא לן, מהלל, דאמר מר התחיל מקנטרן בדברים וקאמר להם מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם עצלות שהיתה בכם שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון, וקאמר להו הלכה זו שמעתי ושכחתי. אם נביא הוא נבואתו מסתלקת, מנא לן מדבורה, שנאמר (שופטים ה, ז) חדלו פרזון וגו' עד שקמתי דבורה וגו', וכתיב (שם ה, יב) עורי עורי דבורה, עד כאן לשונו.

ל״דוכן אמרו במדרש בפסוק (איוב ט, ז) האומר לחרס ולא יזרח, אמרו רבותינו ז"ל (ילקוט איוב רמז תתקד) וכן אתה מוצא בגדול הנביאים, לפי שאמר (דברים א, יז) והדבר אשר יקשה מכם, אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך שאפילו דין שהנשים יודעות אינך יודע, שנאמר (במדבר כז, ה) ויקרב משה את משפטן לפני ה', וכתיב (שם כז, ז) כן בנות צלפחד דוברות, עד כאן לשונו.

ל״הועוד אמרינן בקידושין (דף מט ע"ב) על הא דאמרינן עשרה קבין גסות הרוח ירדו לעולם, תשעה נטלה עילם וא' כל העולם, והקשה וגסות הרוח לבבל לא נחית וכו', וחזר והקשה והא אמר מר סימן לגסות הרוח עניות ועניות בבל הוא דאיכא, מאי עניות עניות תורה, דכתיב (שה"ש ח, ח) אחות לנו קטנה, אמר רבי יוחנן זו עילם שזכתה ללמוד ולא זכתה ללמד, עד כאן לשונו.

ל״וולא עוד אלא אפילו התחיל ללמוד ומתגאה בו באומרו שהוא תלמיד חכם עונשו גדול, כדאמרינן במסכת בבא בתרא (דף צח ע"א) אמר רב יהודה אמר רב כל המתגאה בטלית של תלמיד חכם ואינו תלמיד חכם, אין מכניסין אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא, כתיב הכא (חבקוק ב, ה) גבר יהיר ולא ינוה, וכתיב התם (שמות טו, יג) אל נוה קדשך, עד כאן לשונו. ונראה לי שהיא מדה כנגד מדה, כשם שהוא דחה השכינה מביתו, כך בעלות נשמתו למעלה ידחה ממחיצתו של הקדוש ברוך הוא, כי השכינה אינה דרה אלא בלב נשבר, והוא מה שאמרו בתיקונים (דף כב ע"ב) שצריך לעשות דירה נאה בלביה, והכוונה שיהיה שפל ושלא יכעוס, כי כיון שהוא מתגאה השכינה בורחת ממנו, כי השליט שפחה במקום גברתה, ועל כן לא ינוה, כמו שלא היה נוה להקדוש ברוך הוא בו, כך לא ינוה לנשמתו בעולם הבא.

ל״זומהדברים המעכבים את הגאולה הוא גסות הרוח, כמ"ש בסנהדרין (דף צח ע"א) אמר זעירי אמר רבי חנינא אין בן דוד בא עד שיכלו גסי הרוח מישראל, שנאמר (צפניה ג, יא) כי אז אסיר מקרבך עליזי גאותך ולא תוסיפי לגבהה עוד בהר קדשי, וכתיב והשארתי בקרבך עם עני ודל וחסו בשם ה'. וכתב הר"מ מקוצי ע"ה כלל ה' סימן ס"ד על ענין זה, זה לשונו ואינו רוצה לומר עם עני ממש, שהרי כתיב (ישעיה ס, ט) כי לי איים יקוו ואניות תרשיש בראשונה להביא בניך מרחוק כספם וזהבם אתם, אלא רצה לומר עם ענו, וכן תרגם אונקלוס עם ענוותן, עד כאן לשונו.

ל״חואחר שדברנו בגנות הגאוה ועונשה, נדבר בעונש מי שהוא כועס, כי אין הכעס בא אלא מגובה הלב, שאם היה לבו נשבר ונדכה ודאי לא היה כועס ולא היה משיב על חרפתו, כמו שאנו אומרים בסוף תפלתינו באלהי נצור לשוני מרע, ולמקללי נפשי תדום ונפשי כעפר לכל תהיה, וכן בכמה דברים בעונשי הכעס השוים לעונשי הגאוה, כמו שהכועס שוכח תלמודו, כמו שיתבאר.

ל״טבנדרים (דף כב ע"א) אמרינן אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל הכועס כל מיני גיהנם שולטים עליו, שנאמר (קהלת יא, י) והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך כי הילדות והשחרות הבל, ואין רעה אלא גיהנם שנאמר (משלי טז, ד) וגם רשע ליום רעה, ולא עוד אלא שתחתוניות שולטות בו שנאמר (דברים כח, סה) ונתן ה' לך שם לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש, איזהו דבר שמכלה את העינים ומדאיב את הנפש הוי אומר אלו תחתוניות. ופירש הרא"ש ז"ל, שמכלה את העינים, שהוא מאריך בחוליו ומצפה תמיד להתרפאות, עד כאן לשונו.

מ׳ואמרינן עלה, אמר רבה בר רב הונא כל אדם הכועס אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו, שנאמר (תהלים י, ד) רשע כגובה אפו בל ידרוש וגו', רבי ירמיה מדפתי אמר משכח תלמודו ומוסיף טפשות, שנאמר (קהלת ז, ט) כי כעס בחיק כסילים ינוח, וכתיב (משלי יג, טז) וכסיל יפרוש אוולת. רב נחמן בר יצחק אמר בידוע שעוונותיו מרובים מזכיותיו שנאמר (שם כט, כב) איש אף יגרה מדון ובעל חמה רב פשע, עד כאן לשונו. וכן אמרו בברכות (דף כט ע"ב), אמר ליה אליהו לרבי יהודה אחוה דרב סלא חסידא, לא תרתח ולא תחטא. והטעם, דבעל חמה רב פשע.

מ״אועוד אמרינן בפסחים (דף סו ע"ב) אמר רבי שמעון בן לקיש, כל אדם הכועס, אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו. חכם מנא לן ממשה, דכתיב (במדבר לא, יד) ויקצוף משה על פקודי החיל וגו', וכתיב (שם לא, כא) ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא וגו' אשר צוה ה' את משה, מכלל דמשה איעלם מיניה. ואם נביא נבואתו מסתלקת ממנו, מנא לן מאלישע, דכתיב (מל"ב ג, יד) לולי פני יהושפט מלך יהודה אני נושא וגו' ועתה קחו לי מנגן וגו' ותהי עליו רוח ה' וגו'.

מ״באמר רבי מני בר פטיש, כל הכועס אפילו פוסקין עליו גדולה מן השמים מורידין אותו, מנא לן מאליאב, שנאמר (שמ"א יז, כח) ויחר אף אליאב בדוד ויאמר למה זה ירדת ועל מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר, אני ידעתי את זדונך ואת רוע לבבך כי למען ראות המלחמה ירדת. וכי אזל שמואל לממשחינהו, בכלהו כתיב לא בזה בחר ה', ובאליאב כתיב (שמ"א טז, ז) אל תביט אל מראהו ואל גבוה קומתו כי מאסתיהו, מכלל דהוה רחים עד האידנא, עד כאן לשונו.

מ״גועוד אמרו בויקרא רבה (יג, א) אמר רב הונא בג' מקומות כעס משה ונתעלמה ממנו הלכה, ואלו הן, בשבת ובאונן ובכלי מתכות, בשבת דכתיב (שמות טז, כ) ויותירו אנשים ממנו, כיון שכעס נתעלמה ממנו הלכות שבת, מה אמר להם (שם טז, כה) אכלהו היום כי שבת היום לה' וגו'. ובכלי מתכות, ויקצוף משה על פקודי החיל (במדבר לא, יד), וכיון שכעס נתעלמה ממנו הלכה ושכח לומר הלכות כלי מתכות עד שאמרה אלעזר. באונן מנין, (ויקרא י, טז) ויקצוף על אלעזר ועל איתמר וגו', ושכח לומר להם שהאונן אסור לאכול בקדשים הנותרים, עד כאן לשונו. ואמרו במדרש השכם על ענין זה, ומה משה רבינו עליו השלום שכתוב בו (במדבר יב, ז) בכל ביתי נאמן הוא, וברחמנות נהג עם ישראל, ונתן נפשו עליהם ואמר (שמות לב, לב) ואם אין מחני וגו', אב לחכמים ולנביאים, כשכעס שעה אחת נתעלמה ממנו הלכה, הדיוטות על אחת כמה וכמה, עד כאן.

מ״דוהטעם לכל העונשים האלו מלבד הטעם המבואר, כי הכעס מצד הגאוה, ולכך מה שיש בזה יש לזה בקרוב, כמה שביאר רשב"י ע"ה בזוהר (פ' תצוה דף קפב ע"א), משם יתבאר הטעם יותר. אמר שם על פסוק (ישעיה ב, כב) חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, זה לשונו וכד ברא קודשא בריך הוא לבר נש עבד ליה בדיוקנא עילאה, ונפח ליה רוחא קדישא דכליל בתלת, כמא דאוקימנא דאית ביה נפש רוח נשמה, ועילא מכלא נשמה דאיהי חילא עילאה למנדע ולמינטר פיקודי דהקדוש ברוך הוא, ואי ההיא נשמתא קדישא אעיל לה בפולחנא אחרא האי איהו מסאיב לה ונפיק מפולחנא דמאריה, בגין דתלת חילין אלין כלהו חד, נפש רוח נשמה משתתפי כחדא והוו חד, וכלא כגוונא דרזא עילאה, ע"ד נאמר (משלי יג, כ) הולך את חכמים יחכם, ואי חזינן להאי בר נש דהוו ביה אלין דרגין כלהו, עד לא קיימא בקיומא למנדע מאן איהו במא איתיידע לקרבא בר נש בהדיה אי בגין לאתמנעא מניה, ברוגזיה ממש ידע ליה וישתמודע מאן איהו, אי ההיא נשמתא קדישא נטר בשעתא דרוגזיה לא ליעקר לה מאתרה בגין למשרי תחותה ההוא אל זר, דהא איהו בר נש כדקא יאות, דא איהו עבדא דמאריה, דא איהו גבר שלים. ואי ההוא בר נש לא נטיר לה ואיהו עקר קדושה דא עילאה מאתרה למשרי באתר דסטרא אחרא, ודאי דא איהו בר נש דמריד במאריה, ואסור לאתקרבא בהדיה ולאחברא עמיה, ודא איהו טורף נפשו באפו, באפו איהו טריף ועקר נפשיה בגין רוגזיה ואשרי בגויה אל זר.

מ״הועל דא כתיב חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, דההיא נשמתא קדישא טריף לה וסאיב לה בגין אפו, אשר נשמה אחלף באפו. כי במה נחשב הוא, ע"א איתחשיב ההיא בר נש, ומאן דאיתחבר עמיה ומאן דאישתעי בהדיה כמאן דאיתחבר בע"א ממש, מאי טעמא בגין דע"א ממש שרי בגויה, ולא עוד אלא דעקר קדושה עלאה מאתריה ושרי באתריה ע"א אל זר, מה אל זר כתיב ביה (ויקרא יט, ד) אל תפנו אל האלילים, כגוונא דא אסיר לאסתכלא באנפוי.

מ״וואי תימא הא רוגזא דרבנן, רוגזא דרבנן טב איהו בכל סטרין, דהא תנינן דאורייתא אשא היא, ואורייתא קא מרתחא ליה, דכתיב (ירמיה כג, כט) הלא כה דברי כאש נאם ה', רוגזיה דרבנן במלי דאורייתא, רוגזיה דרבנן למיהב יקרא לאורייתא, וכלא לפלחנא דקודשא בריך הוא. אבל אי במלין אוחרנין לאו פולחנא דקודשא בריך הוא האי, בגין דבכל חטאין דקא עביד בר נש לאו איהו ע"א ממש ואסיר לקרבא בהדיה בהאי.

מ״זואי תימא הא שעתא הוה דעבר והדר אהדר, לאו הכי, דכיון דעקר קדושה דנפשיה מניה ומאתריה וההוא אל זר איתתקף ביה ולא שביק ליה, בר כד אתי בר נש מכל וכל ועקר ליה לעלמין, ולבתר אישתדל לאיתקדשא ולאמשכא קדושה עליה, כדין ולואי דאתקדש.

מ״חאמר ליה רבי יוסי איתקדש ממש, א"ל תא חזי בשעתא דאיהו עקר קדושה דנפשיה ושריא באתריה ההוא אל זר, אסתאב בר נש ואקרי טמא, וסאיב למאן דקריב בהדיה, וההיא קדושה ערקת מניה, וכיון דערקת מניה זמנא חדא כמה יעביד בר נש עד דתתוב לאתרה. אמר ליה אי הכי כמה מסאבין אינון דמדכאן, א"ל שאני מסאבו אחרא דלא יכיל למעבד יתיה, אבל דא שנייא מכלא וכלא, סאיב גופא מגו ומבר, ונפשא וכלא מסאיב, ושאר מסאבו דעלמא לאו איהו אלא גופא לבר בלחודוי, ובגין דא חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, דאחלף קדושה דמאריה בגין אפו, ודא הוא מסאבו דמסאיב כלא, כי במה נחשב הוא, במה ע"א ודאי נחשב איהו.

מ״טתא חזי, האי איהו רוגזא דאיהו ע"א סטרא אחרא כמא דאמינא, דבעי בר נש לאיסתמרא מניה ולאיתפרשא מעלוי, ועל דא כתיב (שמות לד, יז) אלהי מסכה לא תעשה לך, לך בגין לאבאשא לגרמך, וכתיב בתריה (שם כג, יח) את חג המצות תשמור, דא סטרא דקדושה דבעי בר נש לנטרא ליה, ולא יחלף ליה בגין סטרא אחרא, ואי יחלף ליה האי איהו מסאב וסאיב לכל מאן דקריב בהדיה, את חג המצות תשמור, דא איהו אתר דאיקרי שמור, ובגין כך כתיב את חג המצות תשמור, עד כאן לשונו.

נ׳וכאשר יסתכל האדם במה שביאר הרשב"י ע"ה במאמר הזה שהכועס עוקר כל הקדושה שבו שהם נפש ורוח ונשמה, ומפני ששלשתם קשר אחד קראם הכתוב נפשו, טורף נפשו וגו', וז"ש דתלת חילין כלהו חד. והשמיענו הרשב"י ע"ה במאמר הזה גודל העונש, שלא נאמר שאין הפגם אלא בנפש לבד אבל לא בשאר, שאין הדבר כן, אלא כל הקדושה שבו מסתלקת, שכיון שמשרה בו הקליפה הקדושה בורחת שהוא מכניס ומשליט שפחה במקום גבירתה, דכיון שהוא עון ע"א ממש, ודומה לחטא ע"א שעשו ישראל שהכניסו צלם בהיכל שברחה השכינה משם כנודע.

נ״אולכן כיון שמשרה בתוכו אל זר שהוא ע"א באופן שמטמא גופו ונפשו, דין הוא שישכח תלמודו, שהשכחה היא הקליפה, כאמרו (בראשית מ, כג) ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו.

נ״בושכינה אינה חשובה כנגדו, כמו שפי' במאמר הזה בסופו בענין את חג המצות תשמור, דא סטרא דקדושא. והענין שגם זה לעומת זה עשה האלהים (קהלת ז, יד), כמו ששכינה היא כללות כל המדות העליונות ועל ידה התראות וממשלת עילת העילות, כמבואר בשער היראה פרק א, גם אל זר שהוא כנגדה בו כלולות כל כוחות הטומאה, והוא כופר בהשגחה, כמו שביארנו בשער היראה פרק ח, ולכן אמר כל מיני גיהנם, שכלם נמשכו מקליפה זו, ושאר כל העונשים מבוארים בזה.

נ״גוהנה השכינה אינה שורה אלא על לב נשבר ונדכה, וכיון שהוא כועס הרי לבו מתגאה עליו, ומיד אל זר שורה עליו והוא כלל הטומאה, ולכן אמר אסור לאתחברא בהדיה, מפני שעבודת ע"א קרויה זבחי מתים, ותקרובת ע"א מטמאה או במשא, או באהל אליבא דרבי יהודה בן בתירא, כמו שאמרו במסכת חולין פרק קמא (דף יג ע"א) על שחיטת נכרי, נבילה ומטמאה במשא, אמרו שם דתניא רבי יהודה בן בתירא אומר מנין לתקרובת ע"א שהיא מטמאה באהל שנאמר (תהלים קו, כח) ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים, מה מת מטמא באהל אף תקרובת ע"א מטמא באהל, עד כאן לשונו.

נ״דושמעתי מפי מהר"ר יצחק אשכנזי ע"ה, שטורף נפשו, פי' שעושה אותה טריפה. ואפשר לדקדק פירוש זה בלשון הזוהר, דקאמר ההיא נשמתא קדישא טריף לה וסאיב לה בגין אפו, ואומרו סאיב לה, מאחר שהיא טריפה, והטריפה נקראת מתה שטרפה אינה חיה י"ב חדש (חולין דף נז ע"ב), ודאי שמטמאה, ג"כ הכועס כי נפשו הקדושה היתה שוכנת בלבו, וכיון שהכניס הקליפה היא סירכא נאחזת בה ומטמאה את הנפש. וכן אמר למטה, ונפשא וכלא מסאיב, ואינה דומה אל הבהמה שהיא טריפה שאינה מטמאה אם נשחטה בסכין כשר, אבל כאן עושה אותה נבלה, ששוחט הנפש בסכין פגום שהוא סמ"אל ס"מ א"ל זר.

נ״הואפשר לדקדק פירוש זה גם כן בלשון הזוהר, שאמרו דא איקרי טורף נפשו באפו איהו טריף ועקר נפשיה בגין רוגזיה, ואמר ועקר, היינו עיקור הסימנין, שהיא מה' דברים המפסידין את השחיטה, שעושין אותה נבילה ומטמאה במשא, וכמו שעיקור הסימנין הוא עקירת הדבר שלא כסדר הנהוג אלא הוא חוץ מהטבע, כן הכועס, שעיקר הקדושה טבעה לדור באדם שלכך נברא, וזה על כרחה עוקר אותה ממקומה. נמצא במלת טורף ב' פירושים ושניהם אמת.

נ״וונמצא על דרך זה, שהכועס שהוא כהן מטמא עצמו בטמא מת, שכל הנשמות הם מצד אברהם הנקרא כהן, כמו שפי' בפרשת משפטים (דף צה ע"א) שבת כהן היא בת אברהם, וכיון שכועס ממית נשמתו, והמת מטמא, נמצא כהן מטמא בטמא מת.

נ״זעוד נמצא אזהרה לכועס כתוב בפסוק (תהלים פא, י) לא יהיה בך אל זר וגו', ופירש במסכת שבת (דף קה ע"ב) רבי שמעון בן אלעזר משום רבי חלפתא בן אגרא שאמר משום רבי יוחנן בן נורי, הקורע בגדיו בחמתו והמשבר כלים בחמתו והמפזר מעותיו בחמתו, יהא בעיניך כעובד ע"א, שכך אומנותו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו לך עבוד ע"א והולך ועובד, ואמר רבי יוחנן מאי קראה, לא יהיה בך אל זר, איזה הוא אל זר שהוא בגופו של אדם זה יצר הרע, עד כאן לשונו.

נ״חובזוהר (פ' פקודי דף רסג ע"ב) בהיכל ראשון מהיכלות הטומאה אמרו זה לשונם ועילא מאלין אית חד ממנא ספסיר"יטא שמיה, וכמה גרדיני נימוסין והאי ממנא דעלייהו נטלין אלין מלין בישין, והכי נמי נטלין כל אלין דזריק בר נש בידוי כד רוגזא שריא עלוי, דהא כדין האי ממנא ספסי"ריטא נקיט האי מלה דזריק בר נש ברוגזיה, וסליק ואמר דא הוא קרבנא דפלניא דקריב לסטרא דילן, בגין דכל סטרא דנייחא איהו מסטרא דימינא ומסטרא דמהימנותא, וכל סטרא דרוגזא איהו מסטרא אחרא בישא סטרא מסאבא, ועל דא מאן דאשדי מן ידוי מדי ברוגזא כל אלין נטלין לה להאי מלה דאיזדריק וסלקין לה לעילא ואיתקריב לההוא סטרא, ואמרי דא קרבנא דפלניא, וכרוזא קארי בכל אינון רקיעין ואמרי ווי לפלניא דאסטי בתר אל זר ופלח לאל אחר, וכרוזא קארי זמנא תניינא ואמר (הושע ו, יב) אוי להם כי נדדו ממני וגו', זכאה איהו בר נש דאיסתמר מאורחוי ולא יסטי לימינא ולשמאלא ולא ינפיל בגו בירא עמיקא דלא יכיל לסלקא מניה, עד כאן לשונו.

נ״טועל ידי המאמר מפורש יותר מאמר הרשב"י שהעתקנו לעיל שאמר את חג המצות תשמור דא סטרא דקדושא, ונזכר בה לשון שמירה כמבואר לעיל. והיא השכינה הנקראת מצה, שאין בה תערובת חמץ שהם הקליפות, ונקרא[ת] חג המצות בבחינת' בימין שהוא אברהם פסח דרועא ימינא (זוהר פ' תצא דף רפב ע"ב), ולכן אמר הרשב"י דכל סטרא דנייחא איהו מסטרא דימינא ומסטרא דמהימנותא, היינו סוד אומנותן של ישראל הנקשר הכל בשכינה כדפי' בשער היראה פ"א, ומסטרא דימינא כמבואר שמי שאינו כועס אינו כולל עצמו בצד הדין, והכועס הוא מעורר המרה שהוא שורש הדין, ולכך כל מיני גיהנם שולטים בו, מפני שמעורר הדין משורשו, דכתיב (דניאל ז, ט) נהר דינור נגיד ונפיק מן קדמוהי, ובחוטמא דזעיר שם שורש לדינא כדכתיב (דברים לב, כב) כי אש קדחה באפי ותיקד עד שאול תחתית, ומקום יציקת נהר דינור הוא בגיהנם על ראש רשעים יחול, כמבואר בשער היראה פרק יג, ולכך אמרו בתיקונים (דף פה ע"א) שהכועס כאלו הדליק אשו של גיהנם, זה לשונו בתיקון מח זכאה איהו מאן דנטיר דירה לשבת דאיהו ליבא, דלא איתקריב תמן עציבו דטחול וכעס דמרה דאיהו נורא דגיהנם, דעלה אתמר (שמות לה, ג) לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, והכי איהו ודאי, דכל מאן דכעיס כאילו אוקיד נורא דגיהנם, עד כאן לשונו. וברעיא מהימנא (דף רלד ריש ע"ב) ביארו ענין זה יותר, עיין שם.

ס׳וכאשר נדקדק במאמר שאמר והאי ממנא דעלייהו נטלין אלין מלין בישין, והכי נמי נטלין וכו'. הם ב' דברים, מלין בישין הם הדברים הרעים הנאמרים בכעס שאדם זורק מפיו פתאום, שהממונה הזה אינו ממונה אלא על הכעס, כי על כל דברי נבלה כבר נזכר לעיל ממונה אחר, וכן על לשון הרע נזכר לקמן בהיכל ג' וכו'. וכן הוא ממונה על הדברים הנזרקים מידו, והיינו אומרו והכי נמי נטלין, שאם הם דברים מתייחסים ראוי לומר והכי נמי כך נראה לי, נמצא פגם הכעס בהיכל הא' מהקליפה, מפני שפגם בגברת והמליך השפחה היא תקח נקמתו ממנו.

ס״אומבואר בזוהר (פ' תזריע דף מג ע"א) שכיון שאדם זורק דבר מידו בכעס, מאותה שעה הוא מסור בידי הקליפה ואין ברכה במעשה ידיו, זה לשונו תא חזי אסיר ליה לבר נש לאשדאה מאני דביתיה ולאפקדא ליה לסטרא אחרא דלא אצטריך, או מלה אחרא דכוותיה, דהא כמה גרדיני נימוסין זמינין לההוא מלה לקבלא ליה, ומההוא זמנא לא שרי עליה ברכאן, דהא מסטרא אחרא הוא, וכל שכן מאן דאזמין על ההוא טיבו עילאה דיליה לאחרא, ולסטרא אחרא, דהא מההוא דזמין ליה הוי, וכד קריבו יומין דבר נש לנפקא מהאי עלמא ההוא צולמא עילאה דיהבו ליה, אתיא ההוא רוחא דהוה מתדבק ביה בכל יומא, ונטיל ליה ואיתתקן בי' ואזיל ליה, ולא איחזר ביה בבר נש לעלמין, כדין יתדע דהא איתדחיא הוא מכולא, עד כאן לשונו.

ס״בואחר שדברנו בעונשי הגאוה והכעס נבוא לבאר בפרק בפני עצמו מה הם הדברים שיחשוב האדם בדעתו כדי שלא יבא לידי כעס ואל ישיב על חרפתו: