ראשית חכמה, שער הענוה ג׳Reshit Chokhmah, Gate of Humility 3

א׳הדברים שיתן האדם אל לבו כדי שלא יכעוס הם אלו, הא' מה שאמרו ז"ל בפירוש (פסחים דף קיג ע"ב) וכן בחופת אליהו (שער השלשה), שלשה הקדוש ברוך הוא אוהבן, מי שאינו כועס, ומי שאינו משתכר, ומי שאינו מעמיד על מדותיו, עד כאן לשונו. והטעם שהקדוש ברוך הוא אוהבן, מפני שג' אלו הם מרכבה לחסד הנקרא אהבה, כדכתיב (ירמיהו ל״א:ג׳) ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד.

ב׳מי שאינו כועס, כבר פי' לעיל שהכועס הוא מעורר כח המרה שהוא שורש הדין, נמצא מתרחק מהחסד. וכן המשתכר מצד הדין הוא, מצד היין הקשה שאינו מתעורר אהבה, ומי שאינו משתכר, נמצא שאינו נהנה מן היין שהוא הדין אלא מה שהוא קרוב לעורר אהבת החסד, ולכן הקדוש ברוך הוא אוהבו. וכן מי שאינו מעמיד על מדותיו, מתקשר בחסד המטיב בין לטובים בין לרעים, שהקדוש ברוך הוא מצד החסד אינו משלם לאדם כמעשיו, כדכתיב (תהלים קג, ח) רחום וחנון ה' ארך אפים ורב חסד לא לנצח יריב ולא לעולם יטור לא כחטאינו עשה לנו וגו'. והמעמיד על מדותיו, ראוי לשלם לו מדה כנגד מדה, הוא מתקשר מצד הדין המדקדק לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו. וג' אלו הם ג' קוים כסדרן מצד החסד הגובר.

ג׳והמעלות שיש למעביר על מדותיו הם אלו, הא' שהוא מאריך ימים בעולם הזה, ועוד שמעבירין על פשעיו, כדגרסינן במסכת מגילה (דף כח ע"א), שאל רבי עקיבא את רבי נחוניא הגדול במה הארכת ימים, אמר לו מימי לא קבלתי מתנות, ולא עמדתי על מדותי, וותרן בממוני הייתי. כי הא דרבי אלעזר כי הוו משדרי ליה מתנות מבי נשיאה לא הוה מקבל, כי הוו מזמנו ליה לא הוה אזיל, אמר להו לא ניחא לכו שאחיה, דכתיב (משלי טו, כז) ושונא מתנות יחיה. רבי זירא כי הוו משדרו ליה מבי נשיאה לא הוה שקיל, כי הוו מזמנו ליה אזיל, אמר איתיקורי הוא דמתייקרן ביה. ולא עמדתי על מדותי, דאמר רבא כל המעביר על מדותיו מעבירין ממנו כל פשעיו, שנאמר נושא עון ועובר על פשע, למי נושא עון למי שעובר על פשע, עד כאן לשונו. ופירש רש"י ז"ל במסכת ראש השנה (דף יז ע"א) על מימרא זו, המעביר על מדותיו, שאינו מדקדק למדוד מדה כנגד מדה למצערים אותו, ומניח מדותיו והולך לו, כמו אין מעבירין על המצות, אין מעבירין על האוכלין, מניחן והולך לו. מעבירין לו על כל פשעיו, אין מדת הדין מדקדקת אחריהן אלא מניחתן והולכת.

ד׳ועוד אמרו בסנהדרין (דף צב ע"א) זה לשונם ואמר רבי אלעזר לעולם הוי קבל וקיים, פירוש הוי שפל ותחיה, ובודאי מי שהוא שפל הוא ענו ואינו מעמיד על מדותיו.

ה׳ועוד מעלה ג', שניצול ממיתה משונה, כמו שאמרו בזוהר (פ' מקץ דף רא ע"ב) על אדם אחד שהיה לו מעלה זו וניצול ממיתה משונה, זה לשונו רבי אבא הוה יתיב אתרעא דבבא דלוד, חמא חד בר נש דהוה אתי ויתיב בחד קולטא דתלא דארעא, והוה לאי מאורחא ויתיב ונאים תמן, אדהכי חמא חד חיויא דהוה אתי לגביה, נפק קוסטפא דגורדנא וקטיל ליה לחיויא, כד אתער ההוא בר נש חמא ההוא חיויא לקבליה דהוה מת, ואזדקף ההוא בר נש ונפל ההוא קולטא לעומקא דתחותוי ואישתזיב, אתא רבי אבא לגביה, אמר ליה אימא לי מאן עובדך, דהא קודשא בריך הוא רחיש לך אלין תרין נסין, לאו אינון למגנא, אמר ליה ההוא בר נש כל יומאי לא אשלים בי בר נש בישא בעלמא, דלא אתפייסנא בהדיה ומחילנא ליה, ותו אי לא יכילנא לאתפייסא בהדיה לא סליקנא לערסאי עד דמחילנא ליה ולכל אינון דמצערי לי, ולא חיישנא כל יומא לההוא בישא דאשלים לי, ולא די לי אלא דמההוא יומא ולהלאה אישתדלנא למעבד עמהון טבא. בכה רבי אבא ואמר יתיר עובדוי דדין מיוסף, יוסף הוו אחוי ודאי והוה ליה לרחמא עלוהי, אבל מה דעביד דא יתיר הוא מיוסף, יאות הוא דקודשא בריך הוא ירחיש ליה ניסא על ניסא, עד כאן לשונו.

ו׳והמדה הזאת שהיתה בחסיד, מצאתי כתוב שהיתה בו ברב, ומונה אותה בכלל עשר מדות שהיו בו, ואחד מהם שכל המקניט אותו היה הולך ומפייסו.

ז׳וכן כתב רבינו יונה ע"ה בספר היראה, וזה לשונו והוי רצוי לאחיך ולחבירך, ואל תשכב הלילה וקטטה לך עם אדם, אך לך ותרצה אותו עד שיתפייס, ואף אם חטא לך בקש ממנו פיוס, ואל תאמר הן חטא לי עליו לפייסני, כוף את יצרך ולך אליו, למען לא יגבה לבבך ותהיה מתועב לפני הבורא, שנאמר (משלי טז, ה) תועבת ה' כל גבה לב.

ח׳עוד מעלה ד', שקורעים לו גזר דינו ומוסיפין לו חיים, שאם חלה ונטה למות ופשפשו במעשיו ומצאו לו זכות זה, ניצול ממיתה לחיים, וכן אמרו במסכת ראש השנה (דף יז ע"א) זה לשונם רב הונא בריה דרב יהושע חלה, על רב פפא לשיולי ביה, חזייה דחליש ליה עלמא, אמר להו צביתו ליה זוודתא, לסוף איתפח, הוה מכסיף רב פפא למחזייה, א"ל מאי חזית, א"ל הכי הוה, אמר להו הקדוש ברוך הוא הואיל ולא מוקים במלתיה לא תוקמו בהדיה, שנאמר (מיכה ז, יח) נושא עון ועובר על פשע, למי נושא עון למי שעובר על פשע, לשארית נחלתו. אמר רבי אחא בר חנינא אליה וקוץ בה, לשארית נחלתו ולא לכל נחלתו, למי שמשים עצמו כשירים, עד כאן לשונו. ופירש רש"י ז"ל צביתו ליה זוודתא, הכינו לו צדה לדרך, מה היא צידת המתים תכריכין. איתפח, נתרפא. הכי הוה, מיתה נקנסה עלי. לא מוקים במילתיה, אינו מעמיד על מדותיו. לא תוקמו בהדיה, אל תדקדקו אחריו. אליה שמנה יש כאן וקוץ בה, כלומר דבר תנחומין יש כאן, אבל יש בתוכה דבר קשה שאינו שוה לכל, עד כאן לשונו. ובמדרש רות (זו"ח) הביאו מעשה כיוצא בזה מרבי כרוספדאי שחלה ונטה למות ונסתלק לאותו עולם והיה וכו'.

ט׳ובחופת אליהו הביאו מעשה קרוב ללשון האמור והענין א', על המימרא שהעתקנו בראש הפרק - ג' הקדוש ברוך הוא אוהבן וכו', זה לשונו רב הונא בריה דרב יהושע חלש, ונמשך באותו עולם כמה לילות וכמה ימים, כשחזר אמרו לו רבי במה פטרוך, אמר להם בני אשרי מי שאינו מעמיד על מדותיו, העבודה באו כתות של מלאכי השרת ולמדו עלי זכות ולא קבלו מהם, עד שבא מלאך ואמר על מי אתם מלמדים זכות שמא על זה שלא עמד על מדותיו מעולם, מיד פטרוני מן מיתה לחיים.

י׳עוד שם סמוך לזה הביא מעשה אחד נפלא על מי שאינו מעמיד על מדותיו, זה לשונו רב נחמן בר יצחק היה לו תל עפר בתוך כרמו שהביא שם פועלים לחפור את התל, וחפרו אותו יום כלו, ליום ב' כשהן חופרין קפץ אדם אחד מתוך ביתו וישב על התל והתחיל להתנודד ולקרות ומה היה קורא, שמא הגיע תחיית המתים שמא הגיע תחיית המתים, רצו הפועלים והודיעו לרב נחמן, בא ומצאו, אמר ליה מי אתה, אמר ליה מת אני, שמא הגיע זמן תחיית המתים, אמר ליה מה טיבך בתל זה, אמר ליה והלא אמרתי לך מת אני, אמר ליה ומת אינו נרקב, אמר ליה לא הכניסוך לבית הרב ולא הקרוך ספר משלי, ולא כך אמר שלמה (משלי יד, ל) ורקב עצמות קנאה, מימי לא העמדתי על מדותי, ולא תפשתי בלבי קנאת חבירי, ולא ספרתי לא בבית המדרש ולא בבית הכנסת, ולא נתתי לבי ועיני אלא לדברי תורה, לקיים מה שנאמר (שם א, לג) ושומע לי ישכון בטח. אמר ליה רב נחמן אבנה לך קובה אחת, אמר ליה אל תעש לי מאומה ואל תעמידני ממקום זה, מפני שברשות קברוני, אלא השב העפר שנטלה מעלי למקומו. והיה רב נחמן מתפחד ומתעצב כל היום כלו ואומר אוי לי שמא הרגשתי לאותו המת, מיד ראה בחלום שהיה יושב בסוכה דאסא, מיד נתן שבח והודאה לפני הקדוש ברוך הוא וקרא מקרא זה (שם ח, לד) אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום, ישתבח שמו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שאינו מקפח שכר כל בריה, ומה זה שלא היה בידו אלא שכר שתיקה בלבד ולא העמיד על מדותיו, כן שלם לו הקדוש ברוך הוא שכרו, המרגיל עצמו לתלמוד תורה, והמגדל בניו לתלמוד תורה, והולך בעבודה ובשפלות רוח, על אחת כמה וכמה שישלם הקדוש ברוך הוא שכרו כפול ומכופל, עד כאן לשונו.

י״אעוד מעלה ששית, שהמעביר על מדותיו תפלתו נשמעת, כדמוכח בתעניות (דף כה ע"ב), אמר שם מעשה ברבי אליעזר שירד לפני התיבה ואמר כ"ד רננות ולא נענה, ירד רבי עקיבא ואמר אבינו מלכנו ונענה, יצאת בת קול ואמרה לא שזה גדול מזה אלא שזה מעביר על מדותיו וזה אינו מעביר על מדותיו, עד כאן לשונו.

י״בועוד מעלה ז', שהעולם מתקיים על ידה, כדפירשו במסכת חולין בסוף פרק ו (דף פט ע"א), אמר רבי אלעאי אין העולם מתקיים אלא במי שבולם את פיו בשעת מריבה, שנאמר (איוב כו, ז) תולה ארץ על בלימה. רבי אבהו אמר, [ב]מי שמשים עצמו כמי שאינו, שנאמר (דברים לג, כז) ומתחת זרועות עולם, עד כאן לשונו. ופירש רש"י ז"ל, שבולם, סוכר את פיו. ומתחת, מי שנדרס תחת הכל, הוא זרועות עולם.

י״געוד מעלה ח' וט', שיזכה לתורה, ושיתגלה אליהו לו, שאין התורה מתפרשת אלא במי שאינו קפדן ואין אליהו מתגלה אלא למי שאינו קפדן, כדפי' במסכת כלה רבתי פ' הוי דן את דבריך (פ"ה), זה לשונו אמר אבא אליהו ז"ל, לעולם אין תורה מתפרשת אלא במי שאינו קפדן, אף אני איני נגלה אלא למי שאינו קפדן, אשרי מי שפגע בו, ומי שישב עמו, שמובטח לו שהוא בן העולם הבא, עד כאן לשונו.

י״דוכן בפרק קנין תורה (אבות פ"ו) במשנת רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה וכו', ואמר בסוף דבריו והוי צנוע, וארך אפים, ומוחל על עלבונו. שדברים אלו הם הצעה לקניית החכמה, צנוע כדכתיב (משלי יא, ב) ואת צנועים חכמה. וארך אפים ומוחל על עלבונו, שאם הוא כועס תורתו משתכחת כדפי', אמרינן במסכת סוטה (דף כא ע"ב) אמר רבי יוחנן אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו, שנאמר (איוב כח, יב) והחכמה מאין תמצא, עד כאן דבריו. ואחד מן הדברים שהתורה נקנית בהם הוא האריך אפים בלב טוב, ונראה לי שעל זה אמר אמר שלמה המלך ע"ה (משלי יד, כט) ארך אפים רב תבונה וקצר רוח מרים אולת.

ט״ווכתב הרב יצחק דמן עכו ע"ה, ששמע מפי רבי מאיר תלמידו של הרב יוסף גיקיטי"לייא ע"ה, שאמר לו רבו הרב יוסף גיקיטי"לייא ע"ה, כי האיש אשר ידבנו לבו לתקן מדותיו ולישר דרכיו ומעשיו, ולרדוף אחרי הענוה בתכלית השלמות, להיות עלוב ולא יעלוב, שומע חרפתו ולא ישיב, מיד תשרה עליו השכינה, ולא יצטרך ללמוד מבשר ודם, כי רוח אלהים תלמדנו, עד כאן לשונו לעניננו.

ט״זעוד כתב במקום אחר המחבר האמור, זה לשונו מצאנו כתוב בספרי המקובלים אשר זכו אל דרך האמתית, שאחד מהתקונים הגדולים מתקון אשר יש למבקש דעת את ה', הוא שיהיה מן העלובים, ואפילו מאשתו ובני ביתו אשר לא יירא מהם ולא יתבייש, והוא לא יהיה עולבן, אף כי מבני אדם אשר לא מבני ביתו שיהיה עלוב ולא עולב, ואם יצטרך לעלוב את בני ביתו להסירם מדרך המות אשר בה עוברים על רצונו של מקום, ולהיישירם ולהדריכם בדרך החיים שהיא הדרך אשר בה עושים רצונו של מקום, יעלוב בענין שלא יכעוס בלבו, אבל תמיד יהיה לבו שמח דבק בכל, עד כאן לשונו.

י״זוכן כתוב בתנא דבי אליהו (זוטא פ"ד) הועתק ילקוט פרשת כי תשא (רמז שצא), זה לשונו שנו חכמים, הוי עניו לכל אדם, ולאנשי ביתו יותר מכל אדם. עוד בתנא דבי אליהו פרשת אתם נצבים בפסוק לא נפלאת היא ממך (דברים ל, יא), זה לשונו לעולם יהא אדם עניו בתורה וביראת שמים עם אביו ועם אמו ועם אשתו ועם בניו ועם בני ביתו ועם שכניו ועם קרוביו ועם רחוקיו, ואפילו עם הנכרי בשוק, כדי שיהא אהוב למעלה ונחמד למטה ומתקבל על הבריות וממלא את ימיו ואת שנותיו בשם טוב, ובזה אשתו וביתו ביתו יראים ממנו, שנאמר (דברים כח, י) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, עד כאן לשונו לעניננו. ובלי ספק כי מי שיתלמד להיות עלוב מבני ביתו, ולא עולב, הוא יהיה עניו לכל ויקנה בלבו מדת הענוה, כי אם בביתו שהם משועבדים תחת ידו הוא עלוב ולא עולב, וכל שכן מהשאר.

י״חועוד מסוג מעלת הענוה הוא מ"ש בקדושין (דף עא ע"א) שאין מוסרין את השם אלא למי שעומד באמצע ימיו ואינו כועס. ושמעתי מעשה מהחסיד הרב יעקב אשכנזי ז"ל, שהיה חכם מופלא בחכמה, ורצה ללמד חכמתו לרבי יהושע החסיד, וקודם נסהו בענין הכעס, והיתה קבלה בידם שלא למסור החכמה אלא למי שינסוהו בכעס ולא יכעוס, וניסהו ו' פעמים סבל ובשביעית לא עמד וכו'.

י״טהמעלה העשירית, אשר היא סבת כל המעלות הנזכרות, שהשכינה היא שורה עם הענוים ועם השפלים כמבואר בסוטה (דף ה ע"א), והעתקנו לשונו לעיל (פ"א), והשכינה בורחת מן הגאים והכעסנים כדפי' לעיל (פ"ב).

כ׳וכן נתבאר עוד במכילתא (פ' יתרו), זה לשונו ומשה נגש אל הערפל (שמות כ, יח), מי גרם לו ענותנותו, שנאמר (במדבר יב, ג) והאיש משה ענו מאד, סופו להשרות שכינה עם האדם בארץ, שנאמר (ישעיה נז, טו) כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח, ואומר (שם סא, א) רוח ה' אלהים עלי יען משח ה' אותי לבשר ענוים, ואומר (שם סו, ב) ואת כל אלה ידי עשתה ואל זה אביט אל עני ונכה רוח, זבחי אלהים רוח נשברה (תהלים נא, יט).

כ״אוכל מי שהוא גבה לב גורם לטמא את הארץ ולסלק את השכינה, שנאמר (שם קא, ה) גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל, וכל גבה לב קרוי תועבה, שנאמר (משלי טז, ה) תועבת ה' כל גבה לב, וע"א קרויה תועבה שנאמר (דברים ז, כו) ולא תביא תועבה אל ביתך, כשם שע"א מטמאה את הארץ ומסלקת את השכינה, כך כל מי שהוא גבה לב מטמא את הארץ ומסלק את השכינה, עד כאן לשונו. ושמעתי משם המדרש ראיה היות בעלי הגאוה שנואים מפניו יתברך, שצוה (ויקרא ב, יא) כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו, והטעם שהדבש מרתיח באש ומעלה קצף, וכן השאור מרתיח ועולה, והוא רמז לגאה, לכך לא יקטירו ממנו אשה לה'.

כ״בנמצא הגאוה והכעס דומים זה לזה בעונש הזה, שכמו שהכועס מטמא את עצמו שהוא כמו ע"א כמבואר, וכן מסלק את השכינה ככועס.

כ״גואחר שיסתכל האדם בכל המעלות שיש למי שהוא ענו ושפל ומעביר על מדותיו כמו שביארנו, יראה בעין שכלו כי יותר ראוי לו לסבול צער מועט בשביל שכר מרובה, ולא להפסיד ברגע כל המעלות הנזכרות, ויבא לגרום הפסד מרובה שנשמתו והשכינה מסתלקין ממנו, ועד שישוב כמה טורח צריך עד שיסתלק רוח הטומאה בקרבו, כמו שפי' בזוהר שאמר לואי דאיתקדש, ואמר וכיון דערקת מניה זמנא חדא כמה יעביד בר נש עד דלא תתוב לאתרה, ונמצא חוטא יאבד טובה הרבה.

כ״דוהוא משל אל האדם שיש בידו קיתון של מים, ונוד שמן אפרסמון, ובא לו איזה צער, וצריך בהכרח שיתיר מידו אחד מהם שילך לאבוד, הלא ודאי דרך השכל הוא שיפסיד הפסד קטן שהוא הקיתון של מים כדי להרויח ריוח גדול שהוא האפרסמון שבידו, ואם יעשה להפך ודאי הוא שוטה. בדרך זה ממש הוא ענין הכעס, כי אם יסבול אדם מלהשיב על חרפתו, וימחול על כבוד גופו, שהוא הפסד מועט, שאינו הפסד כלל לפי עין השכל, ירויח ריוח גדול למעלת נשמתו, שיעבירו על פשעיו, וכמו שהארכנו בשאר מעלות הנזכרות.

כ״העוד דרך אחר כדי שלא יבא לידי כעס, הוא שיחשוב שהיסורין שבהם מתכפרים העונות הם ב' בחינות שונות, אם בקבלת יסורין עליו בצומות ושק ואפר כמו שעשה דוד המלך עליו השלום, או במיתת בנים שהם מזבח כפרה כנודע, וכן המיתה עצמה מכפרת על הכל אפילו חילול השם כשהקדים התשובה, כמבואר בחלוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש (יומא דף פו ע"א). והנה כל אלו קשים לאדם לסובלם, והם מרים מאד, בפרט מיתת הבנים או מיתת עצמו, והרי האדם מסגף עצמו בסגופים לכפרת עונותיו ולפעמים יש בהם ביטול תורה וביטול תפלה, ומה נעים לו לקבל ייסורין קלים שאין בהם ביטול תורה ותפלה, ויקבל מאהבה לכפרת עונותיו, וישמח כאשר יחרפוהו ויבזוהו, שידע שהקדוש ברוך הוא אוהבו בשלוח לו ייסורין קלים כאלו כדי לטהר עונותיו. ואותו המחרפו עונו ישא כי הוא רצועה בישא להלקות לזה וכמ"ש (ישעיה י, ה) הוי אשור שבט אפי וגו'.

כ״ווראוי שיתפלל להקדוש ברוך הוא בכל תפלותיו שחרית מנחה ערבית שיזכהו הקדוש ברוך הוא למדת הענוה וההכנעה, ושיהיה שמח ביסורין אלו אם יבזוהו ויכעיסוהו, ושאר כל מדות הענוה הכתובים בשער הזה, ויתפלל על כלם, ובזה יתרצה אל הקדוש ברוך הוא ויכופר לו מה שחטא עד עתה בכעס ובגאוה, וכיון שזו היא בקשתו, לא יכעוס ולא ישיב למחרפו. ב' דרכים אלו לקניית הענוה שמעתי מפי מורי ע"ה.

כ״זושמעתי עוד, שאי אפשר לאדם השיג מעלת קדושה ותשובה עד שיקנה בלבו מדת הענוה יפה ויסתלק ממנו מדת הכעס מכל וכל, שאחד מכ"ד דברים המעכבים את התשובה היא בעל חמה. ועוד, שיטרח כמה עד להשיג קניית הקדושה, וכאשר יכעוס ברגע יסתלק הכל, ונמצא שטרח כל מה שטרח לריק ולהבל כלה כל ימיו, וכאשר יחזור בתשובה יטרח כמה עד שיתקדש והלואי שיתקדש, ואם יחזור ויכעוס הרי אבד כל מה שעשה ולריק יגע כדפי', ואין לדבר סוף שיקנה בו קדושה, עד שיקנה בו מדת הענוה בשלימותה בתנאים שיתבארו בה.

כ״חורבינו תם כתב בספר הישר (ש"ו) שהחכמים כאשר יכנסו לתשובה ישבעו שבועה חמורה שלא יכעסו, והאריך בזה. ואני אומר שתהיה השבועה שלא יכעוס אלא על דבר שהותר בתורה להכעיס, כגון על הרשע, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קלט, כא) הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט, וכן לכעוס על התלמיד כמ"ש (כתובות דף קג ע"ב) זרוק מרה בתלמידים, ואם יכעוס בדברים אחרים יקנוס עצמו בקנס ידוע שיצטער בו, ולא יתיר שבועתו, לקיים מה שנאמר (שם טו, ד) נשבע להרע ולא ימיר. וינהוג בזה שנה או שנתים, עד שיקנה בו מדת הענוה.

כ״טואני אומר עוד, שטוב לאדם לעשות לו זכרון קצר על עונשי הכעס והגאוה, ומעלות הענוה, שיקרא אותם בכל יום, המצאה זו נכונה גם כן, כי מי הוא הפתי שירצה להפסיד הפסד מרובה בשביל הרוחה מועטת, אלא שבשעת הכעס שוכח כל העונשים וכל המעלות שיפסיד, וכאשר יתמיד בקריאה, תלמוד יביאהו לידי מעשה, ויהיה זריז ונזהר.

ל׳ואומר אני שאפשר להכריח בחינה זו השנית במאמר רבותינו ז"ל במדרש (שמות רבה פר' לד) על פסוק (שמות כה, י) ועשו ארון עצי שטים, זה לשונם בא אליהוא ואמר (איוב לז, כג) שדי לא מצאנוהו שגיא כח, מי ששומע הפסוק הזה אומר שמא חירופין הוא חס ושלום, אלא כך אמר אליהוא, לא מצינו כח גבורתו של הקדוש ברוך הוא עם בריותיו, שאין הקדוש ברוך הוא בא בטרחות עם בריותיו, לא בא על האדם אלא לפי כחו. את מוצא כשנתן הקדוש ברוך הוא את התורה לישראל אילו היה בא עליהם בחוזק כוחו לא היו יכולין לעמוד, שנאמר (דברים ה, כב) אם יוספים אנחנו לשמוע וגו', אלא לא בא עליהם אלא לפי כחם, שנאמר (תהלים כט, ד) קול ה' בכח, בכחו אינו אומר אלא בכח, כחו של כל אחד ואחד, עד כאן לשונו.

ל״אוממאמר הזה מובן התוכחת שכתבתי משם מורי ע"ה, כי אם יאמרו לאדם למה לא עשית סגופים ותעניות, יאמר שלא היה בו כח, ואין הקדוש ברוך הוא בא בטרחות עם בריותיו, אבל אם יאמר לו למה כעסת ודחית ממך מורא שמים, מה ישיב לבוראו, הלא יצרו הרע צריך להתגבר עליו, ויש ביכולת האדם עליו בלי שום סיגוף, אלא שישים על לבו ויקבל עליו שלא יהיה קפדן ויעבור על מדותיו, כי (תהלים י, יב) מה ה' אלהיך שואל מעמך, כי היראה היא עמך כל כך אינך צריך לבקש אחריה בחסרון כיס וכיוצא בדברים שחוץ ממך.

ל״בועוד יש הכרח לתוכחות מורי ע"ה בפסוקי הנביאים והכתובים, הא' מה שכתב הנביא (צפניה ב, ג) בקשו צדק בקשו ענוה. ועוד מה שאמר (איכה ג, ל) יתן למכהו לחי ישבע בחרפה יתן בעפר פיהו.

ל״גועוד יחשוב במ"ש דוד המלך עליו השלום (תהלים טו, ד) נבזה בעיניו נמאס, כי מן הידוע הוא שאם יהיה נבזה בעיני עצמו ויחשוב שהוא נמאס, לא ישיב על חרפתו. ונמאס, הוא שיחשוב בגריעות ופחיתות נפשו שהוא נמאס בעיני הבורא מצד מעשיו הרעים, ועוד שיחשוב במיאוסו בחייו ובמותו, אם מצד הרימה וכנים שבראשו בחיים, כדפי' ז"ל (ע' קה"ר ה, יב) אף כי אנוש רמה (איוב כה, ו), אלו כנים שבראש. ובמותו בן אדם תולעה (שם), שהוא נמאס מצד ביאושו וריח רע שבתוך מעיו, כדפי' ז"ל שבשעה שאדם נכנס לבית הכסא אומרין לו ראה מה אחריתך, וכאשר יחשוב בזה ודאי לא ישיב על חרפתו.

ל״דולכוונה זו אמר התנא (אבות פ"ד מ"ד) ר' לויטס איש יבנה מאד מאד הוי שפל רוח בפני כל אדם, שתקות אנוש רמה. והרבה פירושים נאמרו במשנה, והנראה לי באמרו שתקות אנוש רמה הוא, דקיימא לן שכל דבר העומד להעשות כעשוי דמי, אם כן כיון שתקות אנוש הוא להיות כלו רימה, יחשוב שכבר הוא בעודו בחיים מקצת רמה, והעד כנים שבראש, כמו שפירשו ז"ל במדרש אף כי אנוש רמה - אלו כנים שבראש, וכיון שיחשוב בזה ישפל בעיני נפשו, שאם יחשוב עצמו כאשר יבזוהו שכבר מת והוא מלא רימה, לא ישגיח על הדברים שיאמרו, שיחשוב בלבו ויאמר וכי המת המלא רימה ישיב על חרפתו, ודאי לא ישיב, שהוא חוץ מן השכל.

ל״העוד כתב מורי דרך לקניית הענוה, והוא שישתדל לעולם לברוח מן הכבוד, ויבחר השפל שבמקומות, וכן ישתדל לכבד כל הבריות כדלים כעשירים יהיו שוים, כי אין הפרש בין העשיר ובין העני אלא במעות, אבל שניהם נבראו בצלם ודמות, והמכבד את הבריות מכבד לאומן העליון שעשאם בכמותו, ואם חס ושלום מבזם הוא כמבזה האומן שעשאם, על דרך שאמרו במסכת תעניות (דף כ ע"ב) על רבי אלעזר שפגע באדם מכוער הרבה וכו' ואמר לו לך אל האומן שעשאני ואמור לו מה מכוער כלי זה שעשית, עד שהוצרך לשאול ממנו מחילה, ואמר לו נעניתי לך מחול לי. עוד, שיחשוב לעולם בבזיונו וחסרון דעתו ומיאוס ביאושו ושהוא רימה ותולעה.

ל״ועוד שמעתי מפיו, שיחשוב כאשר יחרפוהו ויבזוהו כי סמא"ל עומד ומקטרג עליו למעלה, וזו רצועה נמשכת ממנו, דהא כתיב (משלי טז, ז) ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו, ולכך דוד המלך עליו השלום לכפרת עוונו שתק כאשר חרפו שמעי בן גרא שקראו איש הדמים (שמ"ב טז, ז) ונואף וממזר רשע צורר תועבה, כדפירש"י ז"ל על (מל"א ב, ח) והוא קללני קללה נמרצ"ת, נוטריקון כמבואר, שידע היות שמעי שליח מלמעלה להלקותו בלשונו, ובמעשיו שעִפֵּר בעפר וכו' (שמ"ב טז, יג), ואמר כי ה' אמר לו קלל את דוד ומי יאמר מדוע עשית כן, לכן ידאג על עונותיו ולא ישיב על חרפתו.

ל״זועל דרך זה כתב החסיד בחובת הלבבות בשער ה' (ש' יחוד המעשה פ"ה), כי זהו ענין (אבות פ"ג מ"י) כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו, כי מי שהוא טוב בעיניו יתברך הקדוש ברוך הוא זורע אהבתו בעיני הבריות שיאהבוהו, נמצא שאם מבזים אותו ראוי שישתוק, שודאי אין רוח המקום נוחה הימנו, וידאג על עונותיו.

ל״חעוד יחשוב כי כל מה שאומר לו המבזהו הוא אמת, שאינו אומר אחד מני אלף מעונותיו, כמ"ש הפייטן חטאי לו יריחון בם שכיני אזי ברחו ורחקו מגבולי, ועם היות שיזיקו לו לא יגיע נזקו למה שפגם הוא למעלה, כי לא לקח אדם משכבו מתחתיו כמו שהוא עשה, שהוא נרגן מפריד אלוף, ואיך יתעלם מהמלחמה הגדולה שיש בסמא"ל עמו על עונותיו, ויסבב על המלחמה הקטנה, עד כאן שמעתי.

ל״טואני אומר תוכחת גדול לקניית הענוה, ושלא ישיב על חרפתו, ולא יכעוס, שהוא משל אל אדם אחד שהלך אל המלך וחלה פניו והתנפל לפניו שיבא לדור עמו, והמלך מצד ענותנותו הגדולה נתרצה לדור עמו בביתו, בהמשך הימים עשה האדם הזה מעשים מגונים לפני המלך עד שהמלך ברח ממנו, הלא ודאי נגנה לאיש כזה ונאמר לו שהוא רחוק ממוסרי בני אדם, כי בעשותו הדברים ההם לפני המלך נמצא מגרש המלך מביתו ביד חזקה, כי המלך אינו סובל שיכינסו לפניו גרף של רעי עד שיברח, או שימליכו עבד במקומו ויגרשו את המלך, והוא חלה פניו שיבא לדור עמו.

מ׳והנמשל מובן, כי אנו עם ישראל כל תפלותינו ומצוותינו ותורתינו הוא להמשיך השכינה שתדור עמנו, כמ"ש (שמות כה, ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, בתוכם ממש בתוך לבם. ומבואר הקדמה זו בזוהר ותקונים ובכמה מקומות שישראל צרין צורה, וכן בזוהר (פ' תרומה דף קלג ע"א) שמי שמתקן להקדוש ברוך הוא מטה ושולחן כסא ומנורה, הקדוש ברוך הוא יהא אושפיזיה בכל יומא, ופירש שם הענין בסוד התפלה ע"ש. ונודע כי משכן המלך הוא לב נשבר ונדכה כמו שביארנו, והפכו הכעס והגאוה.

מ״אנמצא הכועס ממליך את העבד הכופר בעיקר, ומגרש השכינה שהיתה דרה בנפש שבלבו, ולכן הנפש מסתלקת וכן השכינה כמבואר, ולכן השכינה בלי ספק לא תדור עם אדם שישליך אותה ממקומה ויגרשנה בכל עת שירצה, אלא שתדע השכינה בודאי שכבר קבל עליו שלא יכעוס עוד אז תחזור לדור עמו, וזהו שאמר רשב"י ע"ה במאמר פרשת תצוה (דף קפב ע"א) שהעתקנו לעיל, בר כד אתי בר נש ועקר ליה כל וכל לעלמין, ולבתר אשתדל לאתקדשא ולאמשכא עליה קדושה, דהיינו המשכת קדושת נשמתו שנסתלקה ממנו, וכן המשכת השכינה, כי משכן השכינה היא בנשמה.

מ״בומטעם משל זה, עם מאמר רשב"י ע"ה (זוהר פ' בשלח דף נה ע"ב) שהעתקנו בשער האהבה פרק ו, בענין רעך ורע אביך עיין שם. וכן המשל הזה הוא מוסר גם כן לכל העונות שאדם חוטא לשכינה, שודאי מגרש אותה ממנו, שכל העבירות הם סרחון הקליפה, ומלך אינו סובל כי אם ריח טוב מתורה ומצות. וזה שאמר שם בפסוק (משלי כה, יז) הוקר רגלך מבית רעך, הוקר יצרך דלא ירתח לקבלך ולא ישלוט בך וכו', כדפי' שם שבכל מעשה יצר הרע שהוא משליטו עליו מבריח הנשמה הקדושה והשכינה ממנו, וזה אין ראוי מאחר שהוא רעך ורע אביך, כדפי' שם שהוא רוצה לדור עמך, שתעשה מעשים שתגרשהו מביתך.

מ״געוד מטעם אחר ראוי שלא יכעוס, כי נמצא מבטל מצות ליראה את השם הנכבד והנורא (דברים כח, נח), כי מי שהוא לפני המלך וירא ממנו אינו כועס לפניו אלא בוש וירא ממנו ומניח כל ענייניו אל המלך, כי בידו לתקן הכל, ושמא אותו המחרפו הוא ברשות המלך כמו שאמר דוד המלך עליו השלום (שמ"ב טז, י) ה' אמר לו קלל. וכן אמר שמואל בנדרים (דף כב ע"ב) במאמר שהעתקנו לעיל בפרק הקודם, כל הכועס אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו, לא מבעיא נשמתו החצובה מתחת כסא הכבוד והמלאכים מכבדים אותו וחביריו העשויים בצלם ודמות וצריך לכבדו כי איזהו מכובד המכבד את הבריות, אלא אפילו שכינה שמלא כל הארץ כבודה וצריך לירא ממנה, והיינו (תהלים י, ד) אין אלהים כל מזמותיו, פירוש "כל" - שום מחשבה ממחשבותיו אינה נגד השם, וכל הוא כענין לא תעשה כל מלאכה (שמות כ, י), ודומה הכי רבים. ובזה מבואר מה שפירשו בזוהר (פ' נשא דף קמה ע"א) שכל מי שיש לו יראה יש לו ענוה וחסידות, עיין שם.

מ״דוכאשר יתן האדם אל לבו שכל הסבות שיסתבבו לו הכל באים מאתו יתברך, כי הוא משגיח על כל הפרטים, שהרי אמרו (חולין דף ז ע"ב) אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה, לא יכעוס על מעשה ה'. ועל כיוצא בזה אמר שלמה המלך ע"ה (משלי טז, ג) גול אל ה' מעשיך ויכונו מחשבותיך.

מ״העוד מטעם אחר ראוי שלא ישיב למי שיבזהו, אזהרת שלמה המלך ע"ה (שם כו, ד) אל תען כסיל כאולתו פן תשוה לו גם אתה. וצריך לדקדק כפל דבריו באומרו כסיל כאולתו. ועוד מלות גם אתה מיותרות, שכבר אמר פן תשוה לו. ואפשר לומר כי נתן הכתוב ג' טעמים שלא להשיב לכסיל, האחד דקדק באומרו כאוולתו, והכוונה הוא שכיון שהוא כסיל, הקליפה שהיא אוולתו נתלבשה בו לומר הדברים ההם, והוא דומה לכלב הנובח שאין ראוי לחוש עליו. ועוד טענה ב', פן תשוה לו, שכיון שדבריו עשו פועל בתוך לבו להיות פוסק מהקדושה ומדברי תורה גם בלבו נכנסה הקליפה, שמחמת הכעס ענה לו, נמצא משתוה לכסיל ממש, כי הכסיל שכעס וענה אוולת ודאי שעשו לו דבר הראוי להקפיד עליו, וענייתו קראה אוולתו, גם החכם העונה לו מכח דבריו שעשו בו רושם, הרי הוא כמוהו, כי מן הראוי הוא שמי שהוא חכם בחכמת התורה שלא יעשו פועל בלבו דברי הבאי, אף על פי שיהיה גנות לו, והעד על זה משה רבינו עליו השלום כשדברו אהרן ומרים עליו כתיב שם (במדבר יב, יג) והאיש משה עניו מאד, ופירשו המפרשים ששמע ושתק ולא שם אל לבו להשיב, והטעם כי מרוב דבקותו עם השם לא חש להשיב על דברי העולם, והשיב השם בעבורו. ועוד שלישית, גם אתה, דהיינו הנשמה שעמך, וזה רמז במלת אתה, שעיקר האדם שיקרא אתה הוא הנשמה, כי הגוף כלה ואבד ואינו בעל קיום שיקרא אתה, וכשאדם מדבר עם חבירו אינו מדבר עם גופו כי אם בנשמתו הרואה ושומעת. ובריבוי, לרמוז שגם השכינה מסתלקת כמבואר במאמר שהעתקנו מפרשת תצוה, שהכועס נשמתו והשכינה מסתלקים ממנו.

מ״ווכתב החסיד הרב רבי יוסף יעבץ במשנת (אבות פ"ד מ"ד) מאד מאד הוי שפל רוח, דברים נאותים לדרוש זה, ראיתי להעתיקם הנה הקשה, שהיה לו לתנא לומר שתקותך רמה, כיון שהתחיל לנכח באומרו הוי. ותירץ ז"ל אומרו, כי הגאוה ב' מינים וכנגדם ב' מיני שפלות, א' המתגאה וחושב כי לו נאה הכבוד ושראוי שיכבדוהו הכל, והוא לא יכבד לאדם כמו המלך והשרים. והמדה הישרה בזה, שיכבד כל אדם כפי מעלתו, ויחשוב כי הוא והם נבראו לכבודו יתברך, ואין ראוי להשתמש בבריותיו העשויות בצלם ודמות, והיא המדה הנזכרת למעלה. ועל מין הגאוה הזאת אמרו רבותינו ז"ל (ע' סוטה דף ה ע"א) אמר הקדוש ברוך הוא לגאוה אין אני ואתה יכולים לדור במקום אחד, והטעם כמו שכתבתי, כי לו יתברך נאה הכבוד כי אין למעלה ממנו, והוא אומרו (תהלים צג, א) ה' מלך גאות לבש.

מ״זוהב' המבזה את האנשים ומחרפן ומגדפן, כי מאפס ותוהו נחשבו לו, ועליה הזהיר אל תהי בז לכל אדם. והמדה הישרה לשתוק לבלתי השיב על חרפתו, ולזה צריך שיהיה שפל מאד בעיניו כעפרא בעלמא לבלתי הרגיש כלל. ולזה אמר התנא מאד מאד הוי שפל רוח, אם יבזוך אחרים לא תחת מהם ומגדופיהם, ונתן סבה שתקות אנוש, כי אותו האנוש העריץ אשר חפרך וגדפך מחר תאכלהו רמה, ומה לך ולחרפתו. וזה טעם אומרו אנוש ולא אמר אדם, והיה יותר ראוי, כי אדם מעפר יוקח, אלא שכיון למ"ש להזהיר את הנעלב.

מ״חוהסתכל אתה המעיין זה הפירוש כי הוא מסכים מכל צד, וזה הפירוש העירני אליו ישעיה ע"ה באמרו (ישעיה נא, ז) שמעו אלי רודפי צדק עם תורתי בלבם אל תיראו חרפת אנוש ומגִדופותם אל תחתו כי כבגד יאכלם עש וכצמר יאכלם סם וישועתי לעולם תהיה וצדקתי לדור דורים. הנה שזכר התנא הלשון שאמר הנביא שתקות אנוש רמה, ואמנם הקדים שמעו אלי רודפי צדק עם תורתי בלבם, כי בני המעלה הם מעטים, כי מהמין הא' תמצא הרבה בני אדם שיכבדו את בני אדם איש ואיש כפי מעלתו, אבל שישמע חרפתו וישתוק אין גם אחד, והעושה כן מורה רוב האחזו בעולם העליון עם אלהין די מדרהון עם בשרא לא אתנהי, ולכן לא ירגיש בחרפת העולם, ולזה אמר שלמה המלך ע"ה (משלי יד, כט) ארך אפים רב תבונות, שכל אדם וגו' (משלי יט, יא), ובמשנת איזהו מכובד פירשתי' בסיעתא דשמיא.

מ״טוכדי שיכנסו דברי באזניך, אמשול לך משל לאדם שהיו לו ב' מרגליות האחת לא תסולה בכתם אופיר שוה אלף אלפי אלפים דינרי זהב, והאחרת שוה אלף זהובים, וגזלו ממנו אותה השנית, היתכן שיתעצב האיש ההוא אחר שנשארה המרגלית האחרת הראשונה אשר לא יחסר כל בה. וכן האנשים אשר נפשם קדושה מאד והגיעו לראות עולמם בחייהם, לא יחושו אל אבדת טובות זה העולם, וכלם כקליפת השום בעיניהם, אל רבויים לא ישמחו ואל העדרם אל ידאגו.

נ׳רבותי וגאוני הביטו וראו, קדוש עליון רבי חנינא בן דוסא שכל העולם לא היה ניזון אלא בעבורו, והיה מסתפק בקב חרובין מערב שבת לערב שבת (ברכות דף יז ע"ב), ואליהו ע"ה אזור עור אזור במתניו (מל"א ב, ח), וסעודתו עוגת רצפים וצפחת מים (מל"א יט, ו), אין זה כי אם תוקף אמונתם ביוצרם וחוזק הסתבכותם ודבקותם בו.

נ״אולז"א הנביא יודעי צדק עם תורתי בלבם, כי זו המדה לא תמצא אלא במי שחשקו רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו בהתורה, אשר היא תצמיח בלבו המדה העליונה הזאת שאמרו עליה (ע"ז דף כ ע"ב) ענוה גדולה מכלם, והיא המביאה אל רוח הקדש, כאומרו (ישעיה סא, א) רוח ה' אלהים עלי יען משח ה' אותי לבשר ענוים שלחני לחבוש לנשברי לב, והם העולים במדרגה הגדולה הנפלאה הזאת. והוא סיום דברי הנביא ע"ה וישועתי לעולם תהיה וצדקתי לדור דורים, כי האל יתברך עתיד להרים קרן העלובים שומעים חרפתם ואינם משיבים.

נ״בודע, כי המופת המובהק על האדם אם השם לנגדו תמיד, שזה פרי כל התורה באומרו (דברים י, כ) את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד ובו תדבק - השפלות, וההפך הגאוה. ואתן לך משל על זה לשני אנשים להם אלף דינרים לכל אחד, והא' בכפר אשר כל אנשיה לא ישיגו אלף דינרי זהב, אין ספק שיתגאה זה על אנשי הכפר, והב' דר בצור אשר סוחריה שרים, זה ישפיל בעיניו עושרו ויהיה לאין. כן מי שהוא רחוק מהשם יתברך וממלאכיו ומחסידיו, מתגאה על שלמטה ממנו, אמנם הצדיקים אשר השם לנגדם תמיד ישפלו לנגדו עד עפר, כי בהביט במעלת השם ובמלאכיו ובחסידיו אשר מעולם, יושפלו מאד בעיניהם, וא' מי"א כללי התורה הוא נבזה בעיניו נמאס (תהלים טו, ד).

נ״גוראה עדות שלמה ע"ה (משלי טו, כח) על כל מה שאמרנו, לב צדיק יהגה לענות ופי רשעים יביע רעות רחוק ה' מרשעים ותפלת צדיקים ישמע. יאמר, כי לב הצדיק יהגה תמיד במה שימשך ממנו ענוה ושפלות, ואמנם הרשעים לא דיים אשר יגבהו לבם אלא גם יוציאו בפיהם גאוותם, עד שתמיד יביעו רעות. והסבה לזה, כי רחוק ה' מרשעים ולא יהגו בו, אמנם הצדיקים ישמע ה' תפלתם מאשר הם קדושים אליו תמיד.

נ״דועתה אגידה לכם מה שספרו על אחד מהחסידים, אמרו כי חסיד אחד נשאל איזה יום שמחת בכל ימיך, וענה פעם אחת הייתי הולך בספינה עם סוחרים נושאים מטוב הסחורות, ולבעבור התבודד עם בוראי ירדתי לירכתי הספינה ושכבתי שם בשפל המקומות, ויקם אחד מבחורי הסוחרים ויבזני בעיניו, וירק בפני, וגלה ערותו והשתין עלי, ותמהתי מעזותו, וחי ה' לא דאבה נפשי למעשהו כלל, ובעברו מעם פני שמחתי שמחה גדולה שהגיע נפשי אל זה השיעור מהענוה, כי ידעתי ממנה כי לה מהלכים בין העומדים, כי משלה על המדה עד אשר לא הרגישה כלל.

נ״הוכבר אמרו ז"ל (ע' סוטה דף ה ע"א) כי אלו הזוכים לתחיה דכתיב (ישעיה כו, יט) הקיצו ורננו שוכני עפר, מי שנעשה עפר בחייו. והוא הבלתי מרגיש אל חרפת אנוש, ולז"א וישועתי לעולם תהיה.

נ״וואולם אומרו יודעי צדק עם תורתי בלבם, אינו כפל ענין בעיני, אלא סימן לרמוז עם מי ידבר, והם מאמיני ההשגחה. וזה, כי ידוע כי שני אנשים העומדים לריב לפני השופט לא יחרף אחד לחבירו, ואם יקרה כן העלוב ישתוק וייטב בעיניו, יען תגלה חרפת בעל ריבו וזדון לבו לפני השופט. ולז"א יודעי צדק, כי מאמין ההשגחה, וכי אדון כל הארץ שומע דברי המחרף, וישלם לו גמולו בחיקו והוא יענה בעבורו, ויניחהו אל השומע האמיתי ובוחן לבות בני אדם ויודע הדברים אם לטוב אם להפכו, עד כאן לשונו לעניננו.

נ״זועם דבריו אלה נוכל להבין מה שאנו אומרים בסוף תפלתינו באלהי נצור לשוני מרע וכו' ולמקללי נפשי תדום, כי לכאורה היה מספיק באומרו אדום, ומאי נפשי. וכן אחר כך חזר ואמר ונפשי כעפר לכל תהיה. אלא הכוונה להשמיענו שיהיה השפלות מוטבע בנפש באופן שהנפש תהיה הדוממת, כי כבר איפשר שלא ישיב על חרפתו וישאר לו השנאה שמורה בלבו, כענין (בראשית כז, מא) וישטום עשו את יעקב ויאמר עשו בלבו יקרבו ימי אבל אבי וגו', ואמר הכתוב (משלי טז, ה) תועבת ה' כל גבה לב, אפילו שתהיה הגאוה בלב ולא הוציאו בפיו, לכן אמר נפשי תדום, שהנפש מצד עצמה תדום, והוא כענין עם תורתי בלבם שפירש החסיד ז"ל, וכמשל האיש הדר בעיר אשר סוחריה שרים וכו', וכן ביארנו בשער האהבה כי כל הגאוה והכעס אינם באים אלא מצד החומר, כי הנפש מטבעה היא להיות שפלה לפני הבורא ולפני הכל, כמו שאמר משה רבינו ע"ה (שמות טז, ז) ונחנו מה.

נ״חואמר עוד ונפשי כעפר לכל תהיה, פירוש למה שאמר נפשי תדום, כיצד אפשר שתהיה הנפש הדוממת ושלא תרגיש, הוא שתהיה מורגלת כבר כל כך לקבל הבזיונות כעפר שהוא מוכן לקבל דריסת בני אדם עליו תמידי.

נ״טואמר החכם כה"ר אברהם הלוי נר"ו, שנלמוד מדת הענוה מהעפר, שהעפר כל זמן שהוא גס לא יועיל למלאכה כל שכן לעשות ממנו כלי, וכל יותר שהוא שחוק הוא יותר טוב, כן האדם. ואני אומר שלזה אמר ונפשי כעפר לכל תהיה, שכל יותר שיקבל הבזיונות תתעלה נפשו יותר.

ס׳ומה"ר שלמה אלקבץ נר"ו מצאתי שכתב בענין ולמקללי נפשי תדום, ופי' כמו שכתבתי. ובענין ונפשי כעפר כתב ולא זו בלבד אלא שילבש מעטה ענוה עד שידמה לקונו שחוטאים לו והוא מטיב עמהם, כענין (נחמיה ט, כ) ומנך לא מנעת מפיהם ביום אומרם אלה אלהיך ישראל (ע"ש פסוק יח, שמות לב ד), לכן אמר ונפשי כעפר לכל תהיה, כי הכל דשים אותו והוא מעלה להם בר ולחם ומזון, עד כאן לשונו.

ס״אוכן על דרך זה כתב החסיד הנזכר, במשנת אל תהי נוח לכעוס (אבות פ"ב מ"י), פירוש נאה בפסוק (קהלת ז, ט) כי כעס בחיק כסילים ינוח, והוא מתייחס עם הנדרש, ואמר כי הכסילים לקלות כעסם ומהירותם לכעוס, הכעס דר עמהם כאילו שם תחנותו, אמנם אצל המשכיל לא ינוח אלא תיכף יעבור, וטעם חיק, כי כעסם נסתר ולא יגלוהו, עד כאן כלל דבריו. והיינו ולמקללי נפשי תדום כדפי'.

ס״בעוד שם פי' אחר בפסוק זה, והוא על דרך פי' עם תורתי בלבם שכתבנו, ואמר במשנת אם אין אני לי מי לי (אבות פ"א מי"ד) משם הר"י ן' שושן ז"ל, ועוד כתב, כי החכם הזה אמרו עליו שלא כעס מימיו, והיה זה כן כי לא היה פנוי לכעוס כלל, כי היה טרוד בבקשת חיי הנפש, ועל מה יכעוס הלא כל מיני הכעס והחמה על עסק הגוף באים, ולז"א (ישעיה נא, ז) שמעו אלי רודפי צדק עם תורתי בלבם אל תיראו חרפת אנוש, כמו שביארנו כבר, ולזה אמר כעס בחיק כסילים ינוח, כי לבם צפון משכל על כן לא ירומם להכעיס. ומה נכבד מאמרם כל הכועס כאלו עובד ע"א, שמורה שמחשבותיו רחוקים מעצמותו, עד כאן לשונו.

ס״געוד יש דברים שראוי לחשוב בהם כדי שלא יכעוס, ונבארם בפרק בפני עצמו כדי לתת ריוח בין פרק לפרק: