ראשית חכמה, שער הענוה ה׳Reshit Chokhmah, Gate of Humility 5

א׳טעם אהבת החברים על דרך הסוד הוא, כי אחר שהוא אמת ומוסכם בפי הכל היות כל הנשמות אצולות ממקום גבוה, צריך שיאהב כל נשמות חבריו במה שהם חלק אלוה ממעל במציאות שהוא אוהב את נשמתו, וכמו שהאלהות העליון מתייחד תכלית הייחוד וכן הנשמות למעלה אין בהם קנאה ותחרות ושנאה חס ושלום, כי המדות האלו הם מדות חיצוניות מהקליפה החיצונה, אבל בקדושה הכל הוא באהבה, וכמו שהארכנו בשער האהבה בפרק ראשון ובפרק ששי עיין שם. ואף על פי שאמרו רבותינו ז"ל (ב"ב דף עה ע"א, זוהר פ' בראשית דף לט ע"א) שבגן עדן תחתון כל אחד נכוה מחופתו, אין זה מפני שנאה, אלא מתבושש הוא בחשבו שהיה ראוי שישיג הוא למדריגה ההיא שיאיר בו האור העליון יותר ממה שיש לו, שכל חשק הצדיקים בגן עדן הוא זה, נמצא שהיא קנאה המביאה לידי אהבת השם, ואוהב את חבירו שזכה למעלה ההיא על ידי מעשיו.

ב׳והנה מצד ב' דברים צריך לאהוב את חבירו, הא' מצד הנשמה, הב' מצד הגוף, ועל ב' בחינות אלו אפשר שאמר הנביא (מלאכי ב, י) הלא אב אחד לכלנו, אל אחד בראנו, מדוע נבגוד איש באחיו. ופירש רש"י ז"ל הלא אב אחד לכלנו, הוא יעקב אבינו ע"ה. ובודאי בחינה זאת הוא בחינה מצד הגוף, שיעקב אבינו ע"ה היתה מטתו שלמה בלי שום ערבוב קליפה, וזכה להוליד י"ב שבטים שהוציאו ע' נפש והכל בקדושה, שלא יצא שום אחד מהם לחוץ, ולכן אז נבדלו ישראל משאר האומות, אמנם יעקב חבל נחלתו כדפי' בשער הקדושה פרק א, ולכן אסור לנו להתערב ולהתחתן עם שאר ע' לשון. וכן פירש בזוהר (פ' אחרי דף ע ע"ב) והעתקנו לשונו בשער הקדושה פרק ד שאמר זכאין אינון צדיקיא וכו' גופא דילהון קדישא, נפשא דילהון קדישא.

ג׳אל אחד בראנו, בראנו הוא מצד הנשמה, כי הבורא יתברך מצד רוחניותו בורא הנשמות שהם רוחניות כמותו, כמו שפי' ז"ל (נדה דף לא ע"א) ג' שותפין באדם וכו', והנשמה משתוה להקדוש ברוך הוא בה' דברים כמו שפי' בפרק קמא דברכות (דף י ע"א) בענין ה' פעמים שנאמר ברכי נפשי את ה'.

ד׳וברעיא מהימנא (פ' פנחס דף רמו ע"ב) פירש אל אחד בראנו, על רמז ב' עליונים, זה לשונו דבר אחר ויחלום והנה סולם (בראשית כח, יב), רעיא מהימנא מרי ל' סלקא על כל אתוון הכי את עביד לאסתלקא על כל בריין, בגין דתסתלק לשמא ביו"ד ק"י וא"ו ק"י דביה י'י'י' דחושבניה דל', דבקדמיתא הוית בשם יו"ד ק"א וא"ו ק"א דאיהו י' א' א' א', בי"ג מכילן דרחמי דאיהו אח"ד, כען תסתלק באל דאיהו ייא"י, דתרי שמהן סהדין הלא אל אחד בראנו, עד כאן לשונו.

ה׳וכאשר תעיין במה שפי' בתיקונים ששני שמות הנזכרים דא גופא ודא נשמתא, ומה שפי' בשער הקדושה בפרק ז, יתיישבו לך דברינו אלה, היות ברמז מלות אלו שיתוף לבריאת הנשמות.

ו׳והטעם שהכתוב קורא לישראל אחים ורעים באומרו (ויקרא כה, כה) כי ימוך אחיך, ואהבת לרעך (שם יט, יח), וכיוצא בזה הרבה, לרמוז כי כמו שהאם שילדה ב' זכרים יקראו אחים מפני ששניהם היו בכרס אחד, ובמקום שהיה זה היה זה, זהו התייחסות האחוה, עם היות שהגופים נחלקים במציאותם. ויותר יצדק האחוה אם נולדו תאומים, ששניהם היו כאחד בכרס אחד ונולדו כאחד. ועד"ה יש מקום רוחני למעלה יקרא בכנוי רחם, ששם עיבור הנשמות, כאומרו (שמות יג, ב) קדש לי כל בכור פטר כל רחם, כדפי' בזוהר פרשת בראשית (דף יג ע"ב) פקודא לאנחא תפלין, עיין שם, ועל זה נאמר גם כן (חבקוק ג, ב) ברוגז רחם תזכור, ושם עיבור הנשמות ששים רבוא בכרס אחד ונולדו כאחת, נמצא מצד בחינה זו שכל ישראל הם אחים, ואחוה כפולה - שכולם היו כאחד במקום אחד על דרך האחים התאומים, הרי זה ייחוד גדול לנשמות מצד רוחניותם. וע"ז אמר איוב (איוב לא, טו) הלא בבטן עושני עשהו ויכוננו ברחם אחד, ואמר ב' בחינות בטן ורחם, שכן ישנם למעלה (שם לח, כט) מבטן מי יצא הקרח, כמו שפי' מורי ע"ה בשער ערכי הכינוים (פרדס שכ"ג ע' בטן).

ז׳ובחינת אהבה מצד הגוף, הוא שיחשוב שמאחר שכולנו אומן אחד ציירנו בצלמו, שנאמר (בראשית ט, ו) בצלם אלהים עשה את האדם, נמצא המבזה חבירו מבזה את עצמו. ועוד כביכול מבזה לאומן שעשאו, ולזה אמרו רבותינו ז"ל בבראשית רבה (פרשה כד, ז) בן עזאי אומר זה ספר תולדות אדם (בראשית ה, א), זה כלל גדול בתורה. ר"ע אומר ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט, יח) זה כלל גדול בתורה, שלא תאמר הואיל ונתבזיתי יתבזה חבירי, הואיל ונתקללתי יתקלל חבירי עמי. אמר רבי תנחומא אם עשית כן דע למי אתה מבזה, בדמות אלהים עשה אותו, עד כאן לשונו.

ח׳עוד פי' בזוהר (פ' מקץ דף רא ע"א) כי כאשר ישראל הם זה עם זה באהבה גורמים למשוך צד הימין והחסד לעולם, דכתיב (ירמיה לא, ב) אהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד, ואם לאו ח"ו השמאל גובר, כי השנאה נמשכת מהשמאל, והחיצוני הנמשך מהשמאל משתלם, ונעשה שיעור קומתו שלימה. זה לשונו פתח ואמר אל תאמר אשלמה רע וגו' (משלי כ, כב), תא חזי קודשא בריך הוא עביד ליה לבר נש לאתתקפא ביה באורייתא ולמיהך באורח קשוט ולסטר ימינא, ולא יהך לסטר שמאלא, ובגין דבעי להו למיהך לסטר ימינא אית לון לאסגאה רחימו דא עם דא, ולא יהא דבבו דא עם דא, בגין דלא לאכחשא ימינא דאיהו אתר דישראל מתדבק ביה, ותא חזי בגין כך איהו יצר הטוב ויצר הרע, וישראל בעיין לאתקפא ליצר הטוב על יצר הרע באינון עובדין דכשרן, ואי אסטי בר נש לשמאלא כדין יתתקף יצר הרע על יצר הטוב, ומאן דהוה פגים אשלים ליה בחטאוי, דהא לא אשתלים דא מנוולא אלא בחטאין דבני נשא, ובגין כך בעי בר נש לאזהרא דלא ישתלים ההוא יצר הרע בחטאוי ויסתמר תדיר, דהא יצר הטוב בעי לאשלמא ליה בשלימות תדיר ולא יצר הרע, ובגין כך אל תאמר אשלמה רע קוה לה' ויושע לך.

ט׳דבר אחר אל תאמר אשלמה רע, כדכתיב (תהלים לח, כא) ומשלמי רעה תחת טובה, למאן דשלים ליה טובא דלא ישלים ליה רע, בגין דחילו דהקדוש ברוך הוא, כמד"א (בראשית מב, יח) זאת עשו וחיו וגו', ואוף איהו הוה תדיר עביד, דכתיב (משלי יז, יג) משיב רעה תחת טובה לא תמוש רעה מביתו, אפילו דאשלימו ליה בישין לא אית ליה לאשלמא בישא חלף בישא דשלימו ליה, אלא קוה לה' ויושע לך, עד כאן לשונו.

י׳עוד מהדברים שיחשוב האדם כדי שלא יבא להתקוטט עם חבירו, הוא מה שאמר התנא באבות פ"ב (מ"ד) אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו. וכתב החסיד הר"ר ר' יוסף יעבץ ע"ה בפירוש משנה זו ונראה לי עוד, שזה כלל גדול להתמדת השלום והאהבה בין האנשים, וזה כי רוב הקטטות הנופלות בין בני אדם הם בסבת שפוט האדם משפט אחד לעצמו ומשפט אחר לזולתו, ולכן הזהיר אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו, ויהיה דעתך ונפשך תחת נפשו. המשל, חרפך בן אדם על איזה דבר שעשית לו, אל תשיבהו עד שתדין אתה בעצמך אם היה הוא עושה לך מה שעשית אליו אם היית מחרפו יותר ממך שחרפך. וכן המשל בכל משא ומתן שיהיה לך אצל חבירך, אם אתה נושה בו חשוב בדעתך אם היה להפך מה היית רוצה שיעשה עמך, ותשוה אליו גם אתה, סוף דבר זה כלל גדול להרבות שלום בעולם, עד כאן לשונו.

י״אעוד המעיין את חבירו בעין טובה לא יתמלא כעס עליו מהרה, וכן כתב החסיד הנזכר במשנת (אבות פ"ב מ"י) רבי אליעזר אומר יהא כבוד חבירך חביב עליך כשלך ואל תהי נוח לכעוס, זה לשונו אלו האזהרות כלם הכנה להשגת החכמה, כי קניית החבר סיוע גדול ללמוד התורה כמ"ש וקנה לך חבר, וכ"ש בדקדוק החברים. והזהר בכבוד החברים, כי בזה תתמיד חברתם ויהיה להם שכר טוב בעמלם, ובפירוש וקנה לך חבר, כתבתי מזה בסיעתא דשמיא. ואומרו ואל תהי נוח לכעוס, אצלי לפי שקלות הכעס ומהירותו כפי הטובות אשר קבל מי שעליו הכעס מהכועס, ולכן תגדל לעולם קטטת הקרובים, והשם יתברך מדקדק עם חסידיו כחוט השערה כי הם אשר קבלו יותר מההצלחה האמתית, ולזה הזהיר אף על פי שתהיה זהיר בכבוד חבירך ולא חטאת לו והוא חטא לך, אל תהי נוח לכעוס. וכשתבדוק יפה תמצא זה המאמר נובע ממדתו עליו השלום שהוא עין טובה, וזה שהעויין את האנשים בעין רעה ימלא בטנו ממומי האנשים ובמעט סבה כנודות חדשים יבקע, כאומרו (קהלת ז, ט) כי כעס בחיק כסילים ינוח, שלקלות כעסם ומהירותו כאילו שם תחנותו, אם כן מהירת הכעס מגלה קלון בעליו. אבל מי שהוא קשה לכעוס מורה בנפשו שמעיין הדברים בעין טובה, ולכן לא במהרה הוא כועס, עד כאן לשונו.

י״בעוד מהדברים המבטלים השנאה והכעס הוא ענין התוכחת, שיוכיח לחבירו ויאמר מדוע עשית לי כך וכך, ואפשר שחבירו יתנצל ממנו, כמו שמצינו שעשה אברהם אבינו ע"ה עם אבימלך, שנאמר (בראשית כא, כה) והוכיח אברהם את אבימלך על אודות באר המים אשר גזלו עבדי אבימלך, והוא התנצל ממנו, שנאמר ויאמר אבימלך לא ידעתי מי עשה הדבר הזה וגו'.

י״גואמרו בבראשית רבה (נד, ג) על פסוק זה והוכיח אברהם וגו' אמר רבי יוסי בר חנינא התוכחת מביאה לידי אהבה, שנאמר (משלי ט, ח) הוכח לחכם ויאהבך, היא דעתיה דרבי יוסי בר חנינא דאמר כל אהבה שאין עמה תוכחה אינה אהבה. אמר ריש לקיש תוכחת מביאה לידי שלום, והוכיח אברהם את אבימלך, היא דעתיה דאמר כל שלום שאין עמו תוכחת אינו שלום, עד כאן לשונו.

י״דולזה צוותה תורה (ויקרא יט, יז) לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. וכן פירש הרמב"ן עליו השלום בפירוש הפסוק, זה לשונו והנכון בעיני, כי הוכח תוכיח, כמו והוכיח אברהם את אבימלך, ואמר הכתוב לא תשנא את אחיך בלבבך בעשותו לך שלא כרצונך, אבל תוכיחנו מדוע ככה עשית עמדי, ולא תשא עליו חטא לכסות שנאתו בלבבך ולא תגיד לו, כי בהוכיחך אותו יתנצל לך או ישוב ויתודה על חטאו ותכפר לו, עד כאן לשונו.

ט״ווענין התוכחת הואיל ואתא לידן נימא ביה מילתא, כי היא מצות עשה, וקודם נעתיק דברי רשב"י עליו השלום לפי שהם לפי הפשט, זה לשונו בפרשת קדושים (דף פה ע"ב) בפירוש הפסוק, רעיא מהימנא פקודא דא לאוכחא לההוא דחטי למחזי ליה רחימו סגיא דרחים ליה, ובגין דלא יתענש איהו, דהא בקודשא בריך הוא כתיב (משלי ג, יב) כי את אשר יאהב ה' יוכיח, ובגין דקודשא בריך הוא עביד ואוכח למאן דרחים ליה, יוליף בר נש מההוא אורחא ויוכח לחבריה. קודשא בריך הוא במאי אוכח לבר נש, אוכח ליה ברחימו בסתרא, אי יקבל ליה יאות, ואי לא אוכח ליה בין רחימוי, אי יקבל יאות, ואי לא אוכח ליה באתגליא לעיניהון דכלא, אי יקבל יאות, ואי לאו שארי ליה ולא אוכח ליה ושביק ליה יזיל ויעביד רעותיה. בקדמיתא אודע ליה בסתרא, בגין לאוכחא ליה ולאתערא ליה דלא ינדע ביה בר נש, ודא איהו ביניה לביניה, אי מקבל יאות, ואי לאו אודע ליה בין רחימוי, בזמנא דכהנא רבא הוה בעלמא יהיב ליה מרעין בערסיה, ואתו רחימוי דקודשא בריך הוא ואודען ליה אי אית ביה חובא דיתוב מניה ולעיין במליה, אי מקבל יאות, ואי לא אוכח ליה באתגליא בממוניה בבנוי, דכלא מלחשן עליה וייתון לגביה, אי מקבל יאות, ואי לא שארי מאריה למעבד רעותיה ולא יתקף ביה לעלמין. כגוונא דא איצטריך ליה לאוכחא לחבריה, בקדמיתא בסתרא, לבתר בין רחימוי, לבתר באתגליא, מכאן ולהלאה ישבוק ליה ויעביד רעותיה, ועל דא כתיב הוכח תוכיח, הוכח בסתרא דלא ינדע ביה בר נש, תוכיח בין רחימוי וחברוי, את עמיתך באתגליא, ועל דא לא כתיב בקדמיתא תוכיח, אלא הוכח ותו תוכיח, אי הוא בר נש דיכסיף לא יימא ליה ולא יוכח ליה אפילו בסתרא, אלא יימא קמיה כמאן דמשתעי במלין אחרנין ובגו אינון מלין ידכר מאן דעבד ההוא חובא הוא כך וכך, בגין דאיהו ידע בגרמיה וישתביק מההוא חובא, ועל דא הוכח, ואם לאו תוכיח, ולבתר את עמיתך באתגליא, מכאן ולהלאה ולא תשא עליו חטא, דהא כיון דבר נש מוכח לחבריה ואזדמן לאוכחא ליה באתגליא לא יסלק קמיה ההוא חובא דעביד, דאסור ליה ודאי, אלא יימא סתם ולא יסלק עלוי ההוא חובא באתגליא, ולא ירשים עלוי חובא, דקודשא בריך הוא חס על יקרא דבר נש אפילו בחייביא, עד כאן לשונו.

ט״זובערכין (דף טז ע"ב, גירסת ע"י) אמרו, יכול אפילו פניו משתנות תלמוד לומר ולא תשא עליו חטא, אמר רבי טרפון תמה אני אם יש בדור הזה שיכול להוכיח, אמר רבי אלעזר בן עזריה העבודה אם יש בדור הזה שיכול לקבל התוכחת, אמר רבי עקיבא העבודה אם יש בדור הזה שיודע היאך מוכיחין, עד כאן לשונו.

י״זובתנא דבי אליהו (רבה פי"ח) הועתק בילקוט בפירוש הפסוק (פ' ויקרא רמז תריג) אמר ד"א לעם שעמך במצות אתה מוכיח ואי אתה מוכיח לרשע שישנאך, שנאמר (משלי ט, ז) יוסר לץ לוקח לו קלון, שהוא עצמו בעל מום, עד כאן לשונו. אמר רבי אלעזר בן מתיא אם יש דבר בינך לבינו אומרהו לו ואל תהא חוטא בו, לכך נאמר ולא תשא עליו חטא, כיוצא בדבר אתה אומר (משלי כד, יז) בנפול אויבך אל תשמח, ולהלן הוא אומר (שם יא, י) ובאבוד רשעים רנה, כיצד יתקיימו ב' כתובים אלו, תלמיד חכם שנצחך היום בהלכה, ובא לידו דבר למחר, אל תשמח בו פן יראה ה' ורע בעיניו, אם ראית אדם בישראל שהוא רוצה ברעתו של חבירו, זהו רשע גמור, עד כאן לשונו.

י״חובבבא מציעא (דף לא ע"א) אמר, הוכח אפילו מאה פעמים משמע, תוכיח, אין לי אלא הרב לתלמיד, תלמיד לרב מנין, תלמוד לומר תוכיח מכל מקום, עד כאן לשונו.

י״טבשכר המוכיח והמקבל תוכחה אמרו ז"ל במסכת תמיד (דף כח ע"א) על פסוק (משלי כד, כה) ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב, תניא רבי אומר איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, אוהב את התוכחת, שכל זמן שהתוכחת בעולם נחת רוח בעולם, טובה וברכה באה לעולם, ורע מסתלקת מן העולם, שנאמר ולמוכיחים ינעם. ויש אומרים יחזיק באמונה יתירה, שנאמר (תהלים קא, ו) עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי. אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן, כל המוכיח את חבירו לשם שמים זוכה לפלגו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר (משלי כח, כג) מוכיח אדם אחרי, ולא עוד אלא שמושכין עליו חוט של חסד, שנאמר חן ימצא, עד כאן לשונו.

כ׳ובאלה הדברים רבה ריש הפרשה זה לשונו דבר אחר אלה הדברים, רבנן אמרי, אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה הואיל וקבלו עליהם תוכחתך צריך אתה לברכן, מנין שנאמר (דברים א, י) ה' אלהיכם הרבה אתכם וגו', ומנין שכל המקבל התוכחת זוכה לברכה, שכן שלמה מפרש (משלי כד, כה) ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב, עד כאן לשונו. וכוונת אומרו שכן שלמה מפרש, הוא כדי להביננו דיוק דברי שלמה, שמלת עליהם לכאורה היא מיותרת אם חוזר למוכיחים, לכך פירש שלמה ואמר ועליהם, להורות על המקבלים התוכחת שזוכים לברכה.

כ״אעוד דברים להנצל מהכעס כתב ה"ר יצחק דמן עכו ע"ה בספרו, זה לשונו לילה מן הלילות בלילי שבת, הייתי מחשב מה יעשה אדם ולא יכעוס, והתחלתי להתנמנם, ובעודי מתנמנם הרגשתי כמי שאומר לי הרוצה שלא יהיה כעסן יהיה משכיל, ופירוש משכיל הוא שילך אחר עיקר הענין ועיקר הדברים, ולא ישים לבו ודעתו אחר מראה עיניו או משמע אזניו מהדברים הנעשים לו או הנאמרים לו להכעיסו, ולא ישגיח בהם כלל, אבל ישתדל אחר העיקר, רצה לומר אחר מעלת האומרם או העושה אותם, אם יראה שהאומרם או העושם הוא כסיל ובער מיד תתקרר דעתו ורתיחת כעסו, ואם הוא חכם ומשכיל כמו כן תתקרר רתיחת כעסו, כי אם הוא כסיל יחשוב עליו ויאמר שוטה הוא זה בלא דעת, ודבריו לא בהשכל, ואין דבריו אלא צפצוף כצפצוף העופות או כנביחת הכלב וכנעירת החמור. ועל החכם יחשוב ויכיר כי לטובתו ולתועלתו אומר לו, ויקבל ממנו דבריו וישמח בהם, ואין לו להסתכל בדברים הנאמרים לו ולא במעשים הנעשים להכעיסו רק במעלת האומרם או העושם. אמנם אם הדברים או המעשים בלתי הגונים וראויים, אם באו מצדו שאמרם או עשאם, ויבא משכיל או סכל, חכם או כסיל, ויזכירם לו, אין לו להסתכל אל המזכירם רק אל המעשים, הואיל והוא מכיר שהם אמת שאמרם או שעשאם, ויבא לו תועלת גדולה בזה כי יתקן מדותיו.

כ״בעוד אשמיעך עצה טובה להקל את הכעס ולעצור אותו, הוא שכאשר יהיה לך משא ומתן עם אדם לא טוב, יהיה מוסכם בלבך הסכמה שלימה לסבול ממנו כל מיני עלבון בדבור ובמעשה, כי כאשר ימתין האדם מחבירו שיעלבהו בדבור ובמעשה לא יבא לו פתאום ולא יכעוס, כן יעשה עד שינצל ממנו, אחר כך יברח ממנו כמשור מועד בחדש ניסן, ובזה יהיו חייך חיים טובים, עד כאן לשונו, עם היות שקצרתי ממנו כפי הנ"ל לעניננו.

כ״געוד מהדברים המביאים את האדם לידי הכניעה וביטול הכעס, כתב החסיד בעל חובת הלבבות (ש' הכניעה פ"ה) שאחד מהם הוא כאשר יחשוב בחליפתו, ובֹא אליו המות מהרה, והפסק מאוויו ותקוותו, וצורת עומדו בקברות. והב' הוא כאשר יעבור על לב האדם מה שהוא חייב בו מעבודת האלהים על רוב חסדיו עליו וגודל טובו, והתעלמותו אליו מן המצות השמעיות והשכליות וקצורו בהם, והפסק טענותיו ואמתלאותיו יום החשבון, וחרטתו במעמד הגמול, יכנע וישבר רוחו כמו שנאמר (מלאכי ג, יט) כי הנה היום בא בוער כתנור וגו', ומי מכלכל את יום בואו (שם ג, ב).

כ״דוענין בחינות אלו נתבארו בזוהר (פ' מקץ דף רא ע"ב) בפסוק (בראשית מג, יח) ויראו האנשים כי הובאו בית יוסף, זה לשונו רבי יוסי אומר ווי לבני נשא דלא ידעי ולא מסתכלין בארחי דאורייתא, ווי לון בשעתא דקודשא בריך הוא ייתי למתבע לון דינא על עובדיהון, ויקום גופא ונפשא למיהב חושבנא מכל עובדיהון עד דלא יתפרשון רוחא מן גופא, וההוא יומא דדינא איהו יומא דספרין פתחין ומאריהון דדינא קיימין, בגין דההוא זימנא קיימא נחש בקיומיה לנשכא ליה, וכל שייפי מתרגשין לגביה, ונשמתא אתפרשא מן גופא ואזלא ושטייא, ולא ידע לאן ארחא תהך ולאן אתר סלקין לה, ווי לההוא יומא, יומא דרוגזא ונאיצו ההוא יומא. בגין כך איבעי ליה לבר נש לארגזא יצריה כל יומא, ולאדכרא קמיה ההוא יומא דיקום בדינא, דקא עיילין ליה תחות ארעא לאתרקבא, ונשמתיה אתפרשת מניה. ותנן לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע וישתדל אבתריה, אי אזיל מניה יאות ואי לאו ישתדל באורייתא, דהא לית לך מלה מתברא יצר הרע אלא אורייתא, אי אזיל מוטב ואי לאו ידכר ליה יומא דמותא בגין לתברא ליה, עד כאן לשונו.

כ״הואמר עוד לקמיה ובגין כך בעי בר נש לארגזא תדיר מההוא יומא רבא יומא דדינא יומא דחושבנא, דלית ליה לבר נש לאגנא עליה אלא עובדוי דכשרן דאיהו עביד בהאי עלמא, בגין דיגינו עליה בההיא שעתא, עד כאן לשונו.

כ״ווכאשר יתן האדם אל לבו שבוראו כועס עליו על מה שחטא בגאוותו וכעסו, וכל מעשיו בספר נכתבים, ואין עונו נמחק מהרה, כדכתיב (ירמיה יז, א) חטאת יהודה כתובה בעט ברזל בצפורן שמיר, כדפי' בשער התשובה (פ"ה), כמה יבוש ויכלם לעתיד בראותו מעשיו חקוקים לפניו, ואיך לא יבוש שיכריזו עליו למעלה פלוני עבד ע"א, ושאר הפגם שפוגם לנפשו.

כ״זועוד שאין לך דבר שיבטל הדבקות יותר מן הכעס, ועל כן א"ר פלוני ביומא דרתח לא הוה מצלי (עירובין דף סה ע"א), והאדם היותו עשוי בצלם עליון כדפי' בשער הקדושה הוא שיתדבק בשם יתברך על ידי הנשמה הקדושה, ז"ש דוד המלך עליו השלום (תהלים ח, ו) ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו, והדר זה הוא הדר הזקן שרמיזתו במקום עליון, ואמר תמשילהו במעשה ידיך כל שתה תחת רגליו צנה ואלפים כלם וגו', ועל ידי הכעס תסתלק ממנו הנשמה ומה שהיה עליו על הכל, ישאר תחת הכל בקליפה, כדפי' לעיל.

כ״חעוד מהדברים המבטלים את הכעס, כתב בחובת הלבבות (שער הכניעה פ"ז) ואמר כי כאשר יספרו בגנותו, אם יזכור לו מעשה שעשה יודה על נפשו בקיצורו ואל יחזור אחר אמתלאות להנקות ממנה ולזכות עצמו, כמו שאמר יהודה (בראשית לח, כו) צדקה ממני. ואל ישתדל להכלים המספר, ואל יאשימנו על אשר גלה אותו, אבל יאמר לו אחי מה שיעור מה שהשקפת עלי מרוע מעשי אצל מה שלא ידעת ממני, אשר האריך לי הבורא סתרו בהם, ואילו היה נגלה לך רוע מעשי ועוונותי היית בורח ממני, ויכנע לבורא ויודה לו על אשר גלה עליו מעט מהרבה ליסרו כדי שישוב אליו. ואם מה שספרו עליו שקר, האומרו עליו מאבד זכיותיו, וכבר נאמר על אחד מן החסידים שזכרו אותו לרעה, וכיון שהגיעו הדבר שלח למדבר בו כלי מלא מזמרת הארץ, וכתב אליו הגיעני ששלחת לי מנחה מזכיותיך וגמלתיך בזה. ואמר אחד מן החסידים הרבה בני אדם יבואו יום החשבון, וכשמראים להם מעשיהם ימצאו בספר זכיותם זכיות שלא עשו אותם, ויאמרו לא עשינו, ויאמר להם עשה אותם אשר דבר בכם וספר בגנותיכם. וכן כשיחסרו מספרי זכיות המספרים בגנותם, יבקשו אותם בעת ההיא, ויאמר להם אבדו מהם בעת שדברתם בפלוני ופלוני. וכן יש מהם גם כן שימצאו בספר חובותם חובות שלא עשו, וכי יאמרו לא עשינום יאמר להם נוספו עליהם בעבור פלוני ופלוני שדברתם בם, כמו שנאמר (תהלים עט, יב) והשב לשכיננו שבעתים אל חיקם וגו', עד כאן לשונו. ומקצת לשונו דלגנו כדי שלא להאריך.

כ״טועל בחינת תוספת זכות שאמר, נראה לי שאמר דוד אשר חרפו שמעי בן גרא (שמ"ב טז, יא) הניחו לו ויקלל כי אמר לו ה', אולי יראה ה' בעניי והשיב ה' לי טובה תחת קללתו היום הזה. וטובה, פירוש טובותיו של שמעי שישוב לו לדוד תחת קללתו שקלל.

ל׳עוד הסבות המבטלות הכעס, הוא כאשר יסתכל בכמה קלקולים נמשכים מהכעס, כי מי שהוא כועס פתאום ולא יאריך אפו יבא לידי שפיכות דמים, כמו שאמר בספר החסידים (סי' תרנה) מעשה בבן אחד שכבד את אביו ביותר, אמר לו האב אתה מכבדני בחיי תכבדני במיתתי, אני מצוך שתלין כעסך לילה אחד ועצור רוחך שלא תדבר. לאחר פטירת אביו הלך לו למדינת הים והניח אשתו מעוברת והוא לא ידע, ונתעכב בדרך כמה שנים, וכשחזר בעיר בא בלילה ועלה לחדר שאשתו היתה שם שוכבת, ושמע קולו של בחור שהיה מנשק אותה, שלף חרבו ורצה להרוג שניהם, וזכר מצות אביו והשיבה לתערה, שמע שאמרה לאותו בחור בנה שאצלה, כבר יש שנים רבות שהלך אביך מאצלי אילו היה יודע שנולד לו בן כבר הגיע להשיא לך אשה. כששמע הדבר אמר פתחי לי אחותי רעיתי, ברוך ה' שעבר כעסי, וברוך אבי שצווני לעצור כעסי לילה, שלא הרגתי אותך ואת בני, ושמחו שמחה גדולה וכו' עד כאן לשונו.

ל״אובפרק קמא דגיטין (דף ו ע"ב) אמרו ז"ל אמר רב חסדא לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו, שהרי פלגש בגבעה הטיל עליה בעלה אימה יתירה והפילה כמה רבבות מישראל.

ל״באמר רב יהודה אמר רב כל המטיל אימה יתירה בתוך ביתו סוף הוא בא לידי שלש עבירות גילוי עריות ושפיכות דמים וחילול שבת, עד כאן לשונו. ופירש רש"י, גלוי עריות, כשמגיע זמן טבילתה בעת צינה והיא יראה לומר לא טבלתי ומשמשתו נדה. שפיכות דמים, אם הכה, או פעמים שבורחת ממנו ונופלת באחד הפחתים או בגשר. וחילול שבתות, פעמים שמדלקת נר או מבשלת משחשיכה מפני אימתו, והוא אינו יודע, עד כאן לשונו.

ל״גאמר רבה בר בר חנה הא דאמרי רבנן (שבת פ"ב מ"ז) ג' דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת וכו' עשרתן ערבתן הדליקו את הנר, צריך למימרינהו בניחותא כי היכי דליקבלו מניה, אמר רב אשי אנא לא שמיע לי להא דרבה בר בר חנה וקיימתיה מסברא.

ל״דאמר רבי אבהו, לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו שהרי אדם גדול הטיל אימה יתירה בתוך ביתו, ומנו רבי חנינא בן גמליאל, ובקשו להאכילו אבר מן החי, עד כאן. ופירש רש"י שאבד להם אבר מן השחוטה, ומפני אימתו חתכו אבר מן החי והביאו תחתיו כדי שלא יבין, עד כאן לשונו.

ל״הוכאשר יסתכל האדם בסוד איש ואשתו במקום רמיזתן העליון, שהם רמז סוד הכרובים העליונים, בהיות ביניהם שלום הם מרכבה למקום העליון, שמדת השלום הוא המיחד למעלה, ואם אין ביניהם שלום אוי להם שמראים פירוד.

ל״וובפרקי רבי אליעזר (פרק יא) אמר זה לשונו ומשבנה לו עזר אשה נקרא שמו איש והיא אשה, מה עשה הקדוש ברוך הוא נתן שמו ביניהם י"ה, אם הולכים בדרכי ושומרי מצותי הרי שמי נתון ביניהם ומציל אותם מכל צרה, ואם לאו הריני נוטל את שמי מביניהם והם נעשים אש ואש, והאש אוכלת אש, שנאמר (איוב לא, יב) כי אש היא עד אבדון תאכל, עד כאן לשונו. ועם היות המאמר הזה כולל לכל המצוות ולכל העבירות, ענין הכעס בפרט הוא הגורם הגדול להסתלקות השכינה מביניהם, כי הכעס בא מן המרה והכבד שהוא אש וכמ"ש בתיקונים (דף פה ע"א) כל מאן דכעיס כאילו אוקיד נורא דגיהנם, ולכן כיון שהם מתקוטטים בכעס נעשים אש ואש, ואז הוא אש, ואז האש ההיא עד אבדון תאכל, כמאמר התיקונים.

ל״זולכן צותה התורה שיתנהג האדם בתוך ביתו בשמחה, כדפירש בזוהר (פ' ואתחנן דף רסט) זה לשונו ודברת בם, ותדבר מבעי ליה, אלא בעי בר נש לאנהגא גרמיה בהו, ולאנהגא גרמיה דלא יסטי לימינא ושמאלא, בשבתך בביתך, לאנהגא גרמיה בביתיה באורח מישור ובאורח תיקונא דילפון מניה בני ביתיה, לאנהגא גרמיה עמהון בנחת ובחידו, ולא יטיל דחילו בבני ביתיה יתיר, וכל עובדוי בביתיה באורח תיקונא, עד כאן לשונו.

ל״חוהמתגאה באנשי ביתו אינו מקובל בעיניהם, וקראו הנביא חבקוק (ב, ה) גבר יהיר, וכן דרשו בבבא בתרא (דף צח ע"א) אמר רב יוסף שמע מינה האי מאן דיהיר אפילו אאנשי ביתיה לא מתקבל, שנאמר גבר יהיר ולא ינוה, בנוה שלו, עד כאן לשונו.

ל״טובמדרש תהלים מזמור חסד ומשפט אשירה (תהילים ק״א:א׳) על פסוק (ז) לא ישב בקרב ביתי, אמר רבי יהושע בן לוי צריך אדם להיות עלוב בתוך ביתו, ואם בתוך ביתו צריך להיות עלוב בביתו של הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה.

מ׳ואם אשתו מוכיחתו במילי דשמיא חייב לקבל ממנה, וזה מדרכי הענוה, ואם היא רואה בו דבר שאינו הגון ואינה מוכיחה אותו נענשת, שכן מצינו שנענשה אשתו של רבי חנינא בן תרדיון מפני שלא מיחתה בו כמו שאמרו בפרק קמא דע"א (דף יח ע"א).

מ״אוהנה רוב הקטטות אשר יפלו בין איש לאשתו הוא בסבת אבדת הממון, כגון שנשפך יינו או שמנו וכיוצא, ועל זה אמרו (תענית דף כ ע"ב) במעלת רב אדא שהאריך ימים שלא היה מקפיד בתוך ביתו. וכן דרשו עוד במדרש במדבר רבה פרשת כי תשטה (ט, ב) זה לשונם דבר אחר איש איש, למדה אותך התורה שתהא וותרן בתוך ביתך, נשפך יינך הוי וותרן, להנחיל, וכן שמנך, ואוצרותיהם אמלא, נקרעה כסותך ימלא ה' כל משאלותיך, אבל אם שמעת דבר אשתך קום כגבר, למי שגבר את, הוי גבר, לכך נאמר איש איש, עד כאן לשונו.

מ״בומלבד שהוותרן בממונו מאריך ימים כדפי' לעיל, גם מכפרים לו עונותיו, שכך אמרו רבותינו ז"ל בסנהדרין (דף קב ע"ב) בענין אחאב, אמר רב יוסף אחאב וותרן בממונו היה, ומתוך שההנה תלמידי חכמים מנכסיו כפרו לו מחצה, עד כאן לשונו.

מ״גוכן כיוצא בזה אם אירע מקרה בין אדם לחבירו שאבד לו ממון בשוגג, אם הוא דבר מועט ימחול ולא יזקיק לבית דין על דבר מועט, ויחשוב כי אין אדם נוקף באצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה (חולין דף ז ע"ב), וזה בכלל יסורין, וראוי לקבלם בסבר פנים יפות. ואם הוא דבר הפסד גדול, והדבר נוגע לבית דין, לא יטנף פיו בתרעומת על חבירו ומסירת דין עליו וקללות וכיוצא, וכאשר יכנס עם כל אדם לפנים משורת הדין כדאמרינן בפרק אלו מציאות (ב"מ דף ל ע"ב) תני רב יוסף והודעת להם (שמות יח, כ), זה בית חייהם. את הדרך, זו גמילות חסדים. אשר ילכו, זו ביקור חולים. בה, זו קבורה. ואת המעשה, זה הדין. אשר יעשון, זו לפנים משורת הדין. ואמר לקמיה, אמר רבי לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין.

מ״דובסוף פרק האומנין (ב"מ דף פג ע"א) אמרו ז"ל רבה בר חנן תברו ליה הנהו שקולאי חביתא דחמרא, שקל לגלימייהו, אתא אמר לרב אמר ליה הב להו גלימייהו, אמר ליה דינא הכי, אמר ליה אין, למען תלך בדרך טובים (משלי ב, כ), יהיב להו גלימייהו. אמרו ליה עניי אנן וטרחינן כולי יומא וכפינן ולית לן מידי, אמר ליה זיל הב להו אגרייהו, אמר ליה דינא הכי, אמר ליה אין, ואורחות צדיקים תשמור, עד כאן לשונו. ופירש רש"י ע"ה, בדרך טובים, לפנים משורת הדין. הרי כשיסתכל האדם במעשה הזה יסלק ממנו ממה שבינו לבין חבירו ובין בני אדם ומביתו כמה כעס וקטטות אשר בני אדם רגילים להקפיד מפני שאינם רוצים לעשות לפנים משורת הדין.

מ״הואפילו אם יגזלו ממנו ראוי שימחול כשאי אפשר להוציאו בדיינין, כדי שלא יתענש חבירו ויטריח להקדוש ברוך הוא לגלגל גלגולים עד שיבא הממון לידו, על דרך שפי' רבותינו ז"ל על פסוק (דברים א, יז) לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא, אומר הקדוש ברוך הוא לא דיין לרשעים שנוטלין ממון מזה ונותנין לזה אלא שמטריחין אותי להחזיר ממון לבעליו, עד כאן לשונו. ילקוט פרשת ואלה הדברים בפירוש הפסוק (רמז תתב).

מ״ווכאשר יקרה לו היזק בממונו בדבר שאינו בין חבירו, כגון נשברה ספינתו וכיוצא, יקבל דין שמים באהבה, ויחשוב במה שאמר איוב (איוב א, כא) ערום יצאתי מבטן אמי. וראינו לבאר מקצת מלות הפסוק כפי קוצר שכלנו מפני התועלת הנמשך ממנו למעשה. ענין ערום יצאתי, הוא להורות שאין קשר ויחס לאדם עם ממונו כלל, כי כמו שבא לזה העולם ערום מכל הון כן ישוב לקברו ערום מהון העולם, ומלת שמה לפי הפשט הוא בלי מדוקדק, אבל לפי הסוד הוא מדוקדק וטוב ויפה, ואין כאן מקום להאריך בסודו. הרי טענה אחת שאין ראוי לחוש על אבידת הממון, כי סוף סוף על כרחו יניח אותו ולתועלת נשמתו לא מעלה ולא מוריד. אם תאמר טוב הממון למי שזכה בו שיש בו יכולת להטיב לעניים וללומדי תורה ולאלמנות ויתומים, לז"א ה' נתן וה' לקח, כי כשנתן לו נתן במדת רחמים, וכשלקחו לקחו הוא ובית דינו, ואם לו ולבית דינו היה נראה שטוב היה לו ולנשמתו הממון לא היה לוקחו ממנו. ועוד כיון באמרו ה' נתן, כי למה יתרעם האדם על מה שאינו שלו, והיינו ה' נתן ומידו הוא הכל כמו שאמר דוד המלך ע"ה (דה"א כט, יד) כי ממך הכל ומידך נתנו לך. וה' לקח, להורות שאין לאדם להתרעם על מעשה בית דין העליון שהוא וה', כי צדק ומשפט מכון כסאו, היאמר חומר ליוצרו מה תעשה. יהי שם ה' מבורך, שחייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה (ברכות פ"ט מ"ה), והטעם מפני שמשפטיו עמנו הוא לטוב לנו לטהר נפשותינו, כאומרו (תהלים קמה, ט) טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו. ומטעם זה היה נחום איש גם זו אומר גם זו לטובה (תענית דף כא ע"א), ופירש מורי ע"ה גם זו, אף על פי שהוא דין, לטובה שהיא חסד, לקשור את הדין לעולם באהבה שהיא חסד, והיינו גם כן יהי שם ה' מבורך, כי ברכה בימין (זוהר פ' כי תשא דף קצב ע"א).

מ״זעוד מהקלקולים הנמשכים מהכעס, כתב בספר מדות הנמצא אצלינו בכתיבת יד (ארחות צדיקים שי"ב), הא' שאם הוא מלמד לתלמידים, מתוך כעסו יראים ממנו התלמידים לשאול ממנו ספיקותם פן יכעוס עליהם, ואפילו אם הם שואלים אין לו לפרש לתלמידיו כל הצורך, וישיב להם דרך כעס, ומתוך כך לא יבינו, וזה שאמר (אבות פ"ב מ"ה) ולא הקפדן מלמד.

מ״חהכעסן אין לו חן בעיני הבריות, והוא כשוטה בעיניהם, ומתוך כך אין מעשיו מקובלים בעיני הבריות, ואפילו אם יש בידו תורה ומעשים טובים אין אדם לומד ממנו. דרש רב ספרא רגזן לא עלתה בידו אלא רגזנותו (ע' קדושין שלהי דף מ ע"ב). הכעסן אינו מעביר על מדותיו ואינו מוחל על עלבונו אך הוא נוטר ונוקם תמיד. הכעס מביא האדם לידי מחלוקת, כי כשהוא כועס על חבריו יריבו עמו והוא עמהם, וכשיש מחלוקת אז שונאיו יקנאוהו, כבר ידעת רעת המחלוקת כשהוא יתבאר בשעה המחלוקת.

מ״טהכעסן מונע לבו מכל טוב, כי כשהוא כועס אין לו לב לרחם על עניים, כי על השם נאמר (חבקוק ג, ב) ברוגז רחם תזכור, וזה רחוק מדרכי בני אדם. הכעס מבטל לב האדם בתפלה, ואמרו אין השכינה שורה מתוך הכעס, כי כל כעסן לא יהיה חכם גדול, כי הכעס מבריח מלבו חכמתו שלא יענה כהוגן ולא יוכיח כהוגן, וכל דבריו לא בהשכל.

נ׳הכעסן מונע ממנו מוסרים ותוכחות, כי אין אדם רשאי לגלות לו טעיותיו ודרכיו המכוערים, כי כל אדם מונע ממנו מלהגיד לו ענייניו פן ירגוז עליו, ואפילו אם יוכיחו אותו בני אדם לא יקבל דבריהם מפני הכעס, כללו של דבר אין כועס מקבל שום מדה טובה אם לא יסיר הכעס מלבו.

נ״אכמו שאין הכעסן מקבל תוכחת מאחרים, כן אינו יכול להוכיח אחרים, כי התורה אמרה (ויקרא יט, יז) הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא, תחלת התוכחת בנחת ובסתר ותאמר לו בלשון רכה ותחנונים כי לטובתו אתה אומר לו, ואז לא תקבל עליו חטא, אבל אם תוכיח את חבירך בקול רעש ובזעם אז תשא עליו חטא, כי הוא מתבייש, ואותו חבר לא יקבל התוכחת, כי כן דרך בני אדם כשאדם בא על חבירו בחזקה אז חבירו מתקשה כנגדו ולא יכניע אותו תחתיו. ועל ז"א שלמה (קהלת ט, יז) דברי חכמים בנחת נשמעים. וכבר ידעת מהלל ומשמאי, שמאי היה קפדן והלל היה עניו, אמרו גרים קפדנותו של שמאי בקשה לטרדנו מן העולם וענותנותו של הלל קרבתנו תחת כנפי השכינה (שבת דף לא ע"א). הלל מרוב ענוה שהיתה בו לא היה אדם יכול להכעיסו, כי המונע עצמו מן הכעס קונה לו מדת הענוה והרחמנות, כי מחרון אף ה' מיד בא האכזריות, כדכתיב (שמות כב, כג) וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב, ולכן לעולם אצל חרון אף כתיב הנקמה, כדכתיב (דברים יא, יז) וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים וגו', וכן הרבה.

נ״בהכעס גורם עזות לאדם, כי מחמת הכעס לא יכנע ולא יודה על האמת. ואמר החכם, כשתרצה להתחבר עם אדם הכעיסהו, אם יודה לך בשעת כעסו על האמת אז תתחבר לו, ואם לאו הנח לו.

נ״גהכעס מביא אדם לידי טעות, כי מי היה גדול כמשה אשר כעס בג' מקומות ובא לכלל טעות, שנאמר ויקצוף עליהם משה, וכתיב (ויקרא י, טז) ויקצוף על אלעזר ועל איתמר, וכתיב (ויקרא י, ז) מדוע לא אכלתם את החטאת. וכתיב (במדבר כ, י) שמעו נא המורים וגו', וכתיב (שם כ, יא) ויך את הסלע. וכתיב (במדבר לא, יד) ויקצוף משה על פקודי החיל, וכתיב בתריה (שם לא, כא) ויאמר אלעזר הכהן זאת חוקת התורה, מלמד שנשתכחה ההלכה ממשה. ועתה אתה יכול להבין אם הגיע ככה למשה שהיה אב לחכמים מה יגיע לכסילים בכל יום, לכן אמר שלמה (קהלת ז, ט) אל תבהל ברוחך לכעוס.

נ״דוהזהר בו מאד שלא תתקלקל שום קלקלה בתוך הכעס, כי אמרו רבותינו (שבת דף קה ע"ב) המקרע בגדיו והמשבר כליו והמפזר מעותיו בחמתו יהא בעיניך כאילו עובד ע"א, שכך היא אומנותו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך וכך ועבוד ע"א ועובד, כדכתיב (תהלים פא, י) לא יהיה בך אל זר, ואיזהו אל זר שיש בגופו של אדם הוי אומר זה יצר הרע המתגרה באדם בשעת כעסו.

נ״הואמרו רבותינו (אבות פ"ה מי"א) ארבע מדות בדעות, נוח לכעוס ונוח לרצות יצא הפסדו בשכרו, קשה לרצות וקשה לכעוס יצא שכרו בהפסדו, נוח לכעוס וקשה לרצות רשע, קשה לכעוס ונוח לרצות חסיד. ואלו הד' מדות נאמרים על הצדיקים כשהם כועסים על הטובים או בענייני העולם, אבל נוח לכעוס על עושי עבירות ונוח לרצות להם זו מדה רעה, שמתרצה לרשעים, וכל שכן מי שנוח לכעוס על הצדיקים, וקשה לכעוס על הרשעים ונוח לרצות לרשעים וקשה לרצות לצדיקים, זהו רשע גמור.

נ״וואע"פ שהכעס מדה רעה מאד מכל מקום צריך האדם להנהיג עצמו בקצת העתים במדת הכעס, כגון לייסר הרשעים ולהפיל אימה על בני ביתו ולזרוק מורא על התלמידים. וכשכועס על עושי עבירות ישקול כעסו כמו במשקל, לפי שאמר משה רבינו עליו השלום על ראובן וגד (במדבר לב, יד) תרבות אנשים חטאים, לכן בן בנו נעשה כהן לפסילים, ואף על פי שלשם שמים יכעוס, הכל צריך מדה טובה, בכל דרכיו של אדם, ויראה היאך לעשות מצוה בין בכעסו בין בשחקו. אדם שיש בו מדת הכעס ומכריח את מדתו ומנהגו כאלו אינו כועס ואינו מבעלי הכעס, עליו נאמר (משלי טז, לב) טוב ארך אפים מגבור, וארך אפים הוא מי"ג מדות הנאמרות בהקדוש ברוך הוא.

נ״זואמר החכם, מי שכעסו בא עליו במחשבה תראה עליו יישוב הדעת, ומי שכעסו בא עליו בלא מחשבה תראה השטות. ועוד אמרו מי שהוא כעסן ורגזן אמיץ, אינו רחוק מן המשוגעים הנכפים, ומי שהוא רגיל בכעס חייו אינם חיים ואינו שמח לעולם, וכיון שאינו שמח אינו מקבל שום מאורעותיו בשמחה, ואינו מצדיק עליו את הדין ואינו יכול לעבוד את השם יתברך בשמחה. כשאדם שרוי בתענית או כשהוא שרוי בצרה אחרת אז הכעס מצוי בלבבו, לכן בזמנים האלו צריך ליזהר יותר שלא יכעוס. השתיקה מבטלת הכעס וגם קול הנמוך, ולכן כשיראה האדם שכעסו מתגבר ישתוק או ידבר בנחת ולא ירעים קולו בכעסו, כי המגביה קולו בשעת כעסו יתעורר הכעס, אבל קול הנמוך והשתיקה משקיטין את הכעס, וגם לא יראה פניו של אדם שכועס עליו אך ידבר עמו בלא ראיית פנים ואז יבריח כעסו מלבו.

נ״חודע כי גמר של אדם כשהוא מושל בכעסו, כמו שנאמר (משלי יט, יא) שכל אדם האריך אפו. והכעס נוטה מאד אל הגאוה, וכבר ידעת רעות של הגאוה. וראוי לאדם שיתרחק מן הכעס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו, מכל מקום יעצור רוחו ולא יכעוס, וצריך בעל הכעס לעשות מתחלה כשיעלה בדעתו שלא יכעוס, צריך שלא ירגיש כלל, ואפילו אם הוכיח וקלל לא ישיב ולא יכעוס ולא יחוש, וזה הדבר ברור - מי שהיה קפדן הרבה, יותר נוח לו שלא ירגיש כלל וישתוק ויעצור רוחו לגמרי, ממי שיכעוס מעט כל זה אי אפשר לכעסן לעשות, כי אם ימשוך בלבו מעט מן הכעס ולבסוף הרבה.

נ״טומי שרוצה לעצור רוחו מכעס, ורוצה להטיל אימה על בני ביתו, או אם הוא פרנס ורוצה לכעוס על הצבור שיחזירם למוטב, כיצד יעשה, יראה עצמו לפניהם כאלו הוא כועס כדי ליסרם, ותהיה דעתו מיושבת עליו בינו לבין עצמו, כאדם שהוא מראה שהוא כועס בשעת כעסו ואינו כועס. וכשהוא מראה כעסו על בני ביתו יזהר שלא יעשה כך כשיש לו אורחים עניים, כי הם סוברים שהוא כועס עליהם, לכן יראה עצמו שמח לפניהם.

ס׳וצוו חכמים להתרחק מן הכעס עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו בדברים המכעיסים, עד שיעקור הכעס מלבו, וזו היא דרך הטובה ודרך הצדיקים כי הם עלובים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, ושמחים ביסורים ומצדיקים עליהם את הדין, ועליהם הכתוב אומר (שופטים ה, לא) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו.

ס״אובזה נכלל הפרק: