ראשית חכמה, שער הענוה ו׳Reshit Chokhmah, Gate of Humility 6

א׳עם היות שבפרק הקודם ביארנו הסבות המבטלות הכעס, והיה נראה לכאורה כי לקניית הענוה די בביטול הכעס, כי מכלל לאו אתה שומע הן, מכל מקום צריך לדעת כי לקניית הענוה צריך דברים הרבה, כי יש מדרגות, והעד על זה שאמר הכתוב (משלי כב, ד) עקב ענוה יראת ה', פירוש סוף מדריגות הענוה הוא יראת ה', כמו שהעקב סוף גוף האדם, וכיון שכן הרבה מדריגות יש לה וצריכין ביאור.

ב׳ראשית קניית הענוה הוא שירגיל לקנות ד' מדות הנזכרים במשנה במסכת אבות בריש פרק בן זומא (פ"ד), איזהו חכם הלומד מכל אדם, איזהו גבור הכובש את יצרו, איזהו עשיר השמח בחלקו, איזהו מכובד המכבד את הבריות וכו'. וד' מדות אלו הם כנגד ד' אותיות שבשם, ובמעט עיון ידע המעיין הרגיל בדברי הרשב"י ע"ה היאך צודקין הכנויין כל אחד במקומו. ולענין הענוה, בלי ספק כי הלומד מכל אדם בודאי הוא עניו, כי מרוב ענותנותו אינו חושש ללמוד תורה אפילו שיהיה קטן שבקטנים, מפני שאינו חושש אלא לכבוד התורה, והיינו (תהלים קיט, צט) כי עדותיך שיחה לי, וכן אמר בזוהר (פ' אחרי מות דף סט ע"א) דתנא כל מאן דאצית למילוי דאורייתא זכאה הוא בהאי עלמא וכאילו קביל תורה מסיני, ואפילו מכל בר נש נמי בעי למישמע מילוי דאורייתא, ומאן דירכין אודניה לקבליה יהיב יקרא למלכא קדישא ויהיב יקרא לאורייתא, ועליה כתיב (דברים כז, ט) היום הזה נהיית לעם לה' אלהיך.

ג׳איזהו גבור הכובש את יצרו, כמו שפי' טוב ארך אפים מגבור, כי אם יחרפוהו ויכעיסוהו יאריך אפו ויכבוש את יצרו וישתוק, זהו גבור האמיתי, והוא טוב מהגבור שהוא נקרא גבור לענין המלחמה. ולענין הראיה, אפשר לומר שראיית הפסוק היא שכיון שהפסוק אמר טוב ארך אפים מגבור, אין אומר טוב זה מזה אלא אם יכנסו בסוג אחד, כנראה שגם ארך אפים הוא גבור, והוא ראוי ליקרא גבור שיותר גבורה עושה בכבישת יצרו יותר מהגבור הכובש מלחמה ממלחמות המדינות, והיא מדה ממדות הענוה שהיא אריכות אפים. ונקרא גבור, הכובש את יצרו, מפני שהיצר נמשך למטה מסיגי הזהב, והוא כובשו ואינו נותן לו מקום שיתפשט, וכענין שפי' בתיקונים (דף יב ע"א) שהוא כענין הכלב הכבוש בשלשלת.

ד׳איזהו עשיר השמח בחלקו, כי ממדות הענוה הוא להיות מסתפק במועט, וכדפי' בפרק קמא משער הזה כי זו היא ממדות אברהם אבינו עליו השלום עין טובה ורוח נמוכה וכו' (פ"ה מי"ט), והרודף אחר המותרות יתגאה לבו כדכתיב (דברים ח, יב) פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת, ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך (שם ח, יד).

ה׳איזהו מכובד המכבד את הבריות, גם זו ממדות הענוה, לכבד לכל הבריות בין עניים בין עשירים, כי מאחר שכולם עשויים בצלם העליון המכבדם מכבד האומן שעשאם, והמבזם ח"ו מבזה האומן, וכמו שאמרו בתעניות (דף כ ע"ב) על רבי שמעון בן אלעזר שאמר כמה מכוער אדם זה, אמר ליה לך אמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית, עד שהוצרך לשאול ממנו מחילה, ואמר ליה נעניתי לך מחול לי וכו', והיינו מאמר בראשית רבה שהעתקנו בפרק הקודם מפסוק זה ספר תולדות אדם, עיין שם. ובכבדו לכל אדם בין קטן בין גדול הוא חוץ מבעלי הגאוה, כי בעל הגאוה מראה בנפשו כי לו נאה הכבוד וששאר בני אדם פחותים ממנו בעיניו ואינו מכבדם. וראייתו הפסוק (שמ"א ב, ל) כי מכבדי אכבד, ופי' רבינו עובדיה ע"ה, כי מכבדי אכבד, והדברים קל וחומר ומה הקדוש ברוך הוא שהוא מלך הכבוד וכל מה שברא בעולמו לא בראו אלא לכבודו מכבד את מכבדיו קל וחומר לבשר ודם, עד כאן לשונו.

ו׳וקרוב לפירוש שפירשתי מצאתי שפירש החסיד הר' יוסף יעבץ ע"ה זה לשונו ודע כי אלו הד' מעלות הם כל שלמות האדם, הא' מעלות החכמה, הב' והג' מעלות המעשה, הב' מצות לא תעשה, והג' מעשה, וכאומרם (ברכות דף ח ע"א) גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים וכמו שהקדמתי. והד' המעולה מכלם כשהיו כלם על השלימות, כי בהתקבץ כולם ויתאחדו אחדות שלימה אז תתיחד מהם הענוה אשר היא גדולה מכל המעלות, וכאומרם (ע"ז דף כ ע"ב) ענוה גדולה מכולם והיא המביאה לידי רוח הקודש, וכתיב (משלי טז, לב) ולפני כבוד ענוה. ולזה קראו בן זומא מכובד, כי כבוד ה' חופף עליו כל היום ובין כתפיו שכן, והם גוררות אחת לחברתה. כי החכמה, היודע מעלת נפשו ושיעורה לא ימכרנה בהנאת שעה, משל לשני בני אדם היו בידם ב' מרגליות טובות, זה שיודע מעלת המרגלית יצרנה כבבת עינו, זה שאינו יודע מעלתה יתננה על פת לחם, וכן הבורים אינם מרגישים מעלת נפשם ולכן ישלחו עצמם אל העבירות, אבל המשכיל הנלבב ביראת נפשו ישמרנה ותבא בלבו יראת שמים, החכמה בכח מתשת כח יצר הרע, והנה מצד היראה יתחיל להתנוצץ בו כח האהבה, כי היראה והאהבה שתיהם כאחד קשורות יתלכדו ולא יתפרדו, וגם מצד היותו כובש את יצרו יסתפק במעט וייטב בעיניו לתת מעשרו למי שהפקיד אצלו, והנה המטיב לאנשים בממונו כל שכן במתק לשונו, נמצא כי אלה הד' מעלות גוררות האחת לחברתה, עד כאן לשונו.

ז׳והנה ע"ד איזהו מכובד שפירש החסיד הנזכר ע"ה שהוא על סוד הכבוד העליון, וכן הוא גם כן לפי דרכי, יובן מה שאמרו בעירובין (דף יג ע"ב) זה לשונם בענין שאמר שם למה זכו לקבוע הלכה כבית הלל ואמרו מפני שנוחין ועלובין היו ללמדך שכל המשפיל עצמו הקדוש ברוך הוא מגביהו, וכל המגביה עצמו הקדוש ברוך הוא משפילו, וכל המחזר אחר הגדולה גדולה בורחת ממנו, וכל הבורח מן הגדולה גדולה מחזרת עליו, וכל הדוחק את השעה השעה דוחקתו וכל הנדחה מפני השעה השעה עומדת לו, עד כאן לשונו. ופירש רש"י ע"ה, דוחק את השעה, שיגע להעשיר [ו]להתגדל ורואה שאינו מצליח, ואף על פי כן חוזר והולך למרחקים ומכניס עצמו לגבוהות. שעה עומדת, לאחר זמן עתידה לעמוד לו שעה מצלחת.

ח׳טעם לדבר שהמשפיל את עצמו הקדוש ברוך הוא מגביהו, ושאר דברי המאמר, הטעם כמה שביארנו בפרק קמא מהשער, כי אין השכינה שורה אלא על לב נשבר ונדכה, והעניים שהם מאנין תבירין דילה (זוהר פ' ויקרא דף ט ע"א) הם כסאה, כאומרו (ישעיה נז, טו) מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח. וביארנו בשער התשובה (פ"ד) כי כאשר הלבנה מתמלאת ומתחדשת, אותם שאחזו בה מתחדשים ועולים עמה. והעושה הפך זה רוחו מתגאה עליו, והשכינה מתרחקת ממנו, ואז גם כן הגדולה בורחת ממנו, כי כאשר הקדוש ברוך הוא מתרצה באדם ושורה עליו נותן חנו בעיני הבריות שיכבדוהו ויגדלוהו, אמנם כאשר אין הקדוש ברוך הוא עמו גם בני אדם מתרחקים ממנו, על דרך כל שרוח המקום נוחה הימנו רוח הבריות נוחה הימנו וגו' (אבות פ"ג מ"י), לכן ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו (משלי טז, ז). ועד"ה היא נקראת גדולה מצד הגדולה, והיא נקראת שעה, כדפי' בתיקונים כנויים אלו בה, ולכן סוד הגדולה העליונה בורחת ממנו, וכן השעה דוחקתו או שעה עומדת לו.

ט׳ובזה יובנו כמה פסוקים ממשלי בענין הענוה, הא' (משלי טו, לג) ולפני כבוד ענוה, פי' קודם שישרה הכבוד העליון על האדם צריך שיהיה עניו מן הטעם האמור. וכן (שם כט, כג) ושפל רוח יתמוך כבוד, כי על ידי השפלות רוח נעשה כסא לשכינה והוא תומך אותה כענין הכסא שהוא תומך לאדם. וכן (שם כ, ג) כבוד לאיש שבת מריב, פי' המשכת הכבוד העליון לאיש כשהוא שובת מריב, אבל אם הוא איש ריב ובעל מחלוקת הכבוד העליון בורח ממנו. ולכן כדי לזכות למדת הכבוד העליון צריך לאחוז בכל מדות הענוה הנמצאים מפורשים בפסוקים ובגמרא.

י׳ומלבד מה שנתבאר בפרקים הקודמים מצינו עוד כמה תנאים ואלו הם, הא' הכניעה בענייני עולמו כולם, הנראה מהם והנסתר, בדיבוריו ובמעשהו ובתנועת אבריו וכוחם, ולא יהיה תוכו בכל זה הפך ברו, ולא מצפונו נגד נראהו, ותנועותיו שקולות ונכונות ושוות הולכות על דרך הכניעה והשפלות לאלהים יתברך ולבני אדם כפי התחלקות מעלותם, וכפי הטוב לו מהם לתורתו ולעולמו, כמו שאמר (תהלים קיב, ה) טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט, ואמרו חכמים (אבות פ"ד מ"י) [ו]הוי שפל רוח בפני כל אדם, ואמרו (פ"ג מי"ב) הוי קל לראש ונוח לתשחורת, עד כאן מחובת הלבבות (ש' הכניעה פ"ו).

י״אומסוג זה מה שאמרו בסנהדרין (דף פח ע"ב) שלחו מתם איזהו בן העולם הבא, ענוותן ושפל ברך שייף ועייל שייף ונפיק וגריס באורייתא תדירא ולא מחזיק טיבותא לנפשיה, יהבי ביה רבנן עינוהי ברב עולא בר אבא, עד כאן לשונו, ופירש רש"י ע"ה שייף, שוחה נכנס ושוחה יוצא וכו'.

י״בעוד בסוף היה קורא (ברכות דף יז ע"א) מרגלא בפומיה דאביי, לעולם יהא אדם ערום ביראה, מענה רך משיב חמה, ומרבה שלום עם אחיו ועם קרוביו ועם כל אדם ואפילו עם נכרי בשוק, כדי שיהא אהוב למעלה ונחמד למטה, ויהא מקובל על הבריות. אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הקדימו אדם שלום מעולם ואפילו נכרי בשוק, עד כאן לשונו.

י״גוכן שנינו באבות פרק ד (מט"ו) רבי מתיא בן חרש אומר הוי מקדים בשלום כל אדם והוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים. ופי' בטעם והוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים, כי זנב אריה נקרא אריה וראש שועל הוא שועל.

י״דוכן מתנאי השפלות שיהיה מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום (אבות פ"א מי"ב), ופירשו בברייתא דמסכת כלה (פ"ג) ששפל רוח למדין מאהרן, דכתיב (מלאכי ב, ז) כי שפתי כהן ישמרו דעת, ואין לך שפל רוח יותר מרודף שלום, וחשוב בדעתך היאך הוא רודף שלום אם אינו שפל רוח, הא כיצד אם אדם מקללהו אומר לו שלום עליך, אדם מריב עמו ושותק. ועוד אם רבו שנים, הוא משפיל רוחו והולך אצל זה ומרצהו על זה, וכן לזה, כך היתה אומנותו של אהרן, ודרך רדיפת השלום שהיה עושה אהרן נתבאר שם, והועתק במנורת המאור של ר"י אבוהב ע"ה (נר ו', כלל ב' פ"ב), ולכן לא נאריך בהעתקת לשונו.

ט״וועוד תחת סוג כניעה זו, שכאשר ישב בין בני אדם יבחר לעצמו השפל שבמקומות, וכן אמרו בויקרא רבה (פ"א, ה) רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי פתח קרא (משלי כה, ז) כי טוב אמר לך עלה הנה מהשפילך לפני נדיב, רבי עקיבא מתני לה בשם רבי שמעון בן עזאי, רחק ממקומך שנים ושלשה מושבות ושב עד שיאמרו לך עלה הנה, ואל תעלה שיאמרו לך רד, מוטב שיאמרו לך עלה עלה ואל יאמרו לך רד רד, וכן הלל אומר השפלתי היא הגבהתי הגבהתי היא השפלתי, מה טעם המגביהי לשבת המשפילי (תהלים קיג, ה-ו). את מוצא בשעה שנגלה הקדוש ברוך הוא למשה מתוך הסנה היה מסתיר פניו ממנו, שנאמר (שמות ג, ו) ויסתר משה פניו, אמר לו הקדוש ברוך הוא (שם ג, י) לכה ואשלחך אל פרעה, עד כאן לשונו.

ט״זעוד אמרו במדרש מכילתא (בחודש ג), רבי יוסי אומר לא מקומו של אדם מכבדו אדם אלא אדם מכבד את מקומו, מכאן אמרו שכל זמן שהשכינה שורה בהר (שמות יט, יב) כל הנוגע בהר מות יומת, נסתלקה שכינה הכל רשאין לעלות בהר, עד כאן לשונו.

י״זוכן מסוג בחינה זו שיהיה האדם מקטין את עסקיו, כמו שדרשו בבראשית רבה (פרשה ו, ד) למה נקרא שמו יקטן שהיה מקטין עצמו ואת עסקיו, ומה זכה, זכה להעמיד י"ג משפחות, ומה אם הקטן שהוא מקטין את עסקיו כך גדול שהוא מקטין את עסקיו על אחת כמה וכמה. ודכוותה (בראשית מח, יד) וישלח ישראל את ימינו וישם על ראש אפרים והוא הצעיר, אמר רבי חנניא וכי מן התולדות אין אנו יודעין שהוא הצעיר, אלא שהיה מצעיר עסקיו, ומה זכה, זכה לבכורה, ומה הצעיר על ידי שהיה מצעיר את עסקיו זכה לבכורה, גדול שהוא מצעיר את עסקיו על אחת כמה וכמה.

י״חעוד במעלת המקטין עצמו פי' בזוהר (פ' שלח לך דף קסח ע"א) והם חידושים שהיו נשמות הצדיקים מגידין להרשב"י ע"ה מישיבה של מעלה, זה לשונו אי רבי כמה חדתין מלין מגו רב מתיבתא, זכאה איהו מאן דאזעיר גרמיה בהאי עלמא, כמה הוא רב ועילאה בההוא עלמא, והכי פתח רב מתיבתא, מאן דאיהו זעיר איהו רב ומאן דאיהו רב איהו זעיר, דכתיב (בראשית כג, א) ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, מאה דאיהו חשבון רב כתיב ביה שנה, זעירו דשנין חד אזעיר ליה, שבע דאיהו חשבון זעיר אסגי ליה ורבי ליה דכתיב שבע שנים. תא חזי דלא רבי קודשא בריך הוא אלא לדאזעיר, לא אזעיר אלא לדרבי, זכאה איהו מאן דאזעיר גרמיה בהאי עלמא כמה איהו רב בעילוייא בההוא עלמא, עד כאן לשונו.

י״טוכן דרשו גם כן רבותינו ז"ל במגלת אסתר על פסוק (יחזקאל כא, לא) הסר המצנפת, רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש, הסר המצנפת, מי שהוא גדול בעולם הזה קטן לעולם הבא. רבי מיאשא בר מיאשא בר בריה דרבי יהושע בן לוי נשתתק בחליו שלשה ימים, לאחר שלשה ימים נתיישבה דעתו עליו, אמר ליה אבוי היכן היית בני, אמר לו בעולם מעורבב הייתי, מה חמית תמן אמר הרבה בני אדם ראיתי כאן בכבוד ושם בבזיון, שם בכבוד וכאן בבזיון, עד כאן לשונו.

כ׳ועוד מתנאי הענוה לקבל את כל אדם בשמחה בסבר פנים יפות ולהקדים בשלום כל אדם, ואם ידבר עם חבירו לא ידבר בפנים זועפות אלא בפנים שוחקות, ופירשו רבותינו ז"ל בכתובות (דף קיא ע"ב) על פסוק (בראשית מט, יב) ולבן שינים, זה לשונם אמר רבי, טוב המלבין שיניו לחבירו יותר ממשקהו חלב, שנאמר ולבן שנים אל תקרי לבן אלא ליבון שנים, עד כאן לשונם.

כ״אוכן אל יחשה מלדבר ולהשיב על ראשון ראשון אפילו שיהיה קטן שבקטנים, וזה נלמד ממעשה דהלל הזקן שהביאו בשבת פרק ב' (דף לא ע"א) שאמר לו הלל שב, והיה משיב לו על כל דבר ודבר, ולא אמר אין לי פנאי עתה בא למחר או שאר דחיות. וכן כיוצא בזה מצינו לרבי יהושע בן לוי שקראו תינוק אחד והלך אחריו מהלך שלשה מילין, כדאיתא במדרש, והועתק בילקוט ישעיה (סימן תעח) בפסוק (ישעיה נד, יב) ושמתי כדכוד שמשותיך.

כ״בעוד מתנאי הענוה כתב בחובת הלבבות (ש' הכניעה פ"ו) שהוא עשות הטוב לבני אדם, ודבר טוב להם, ולדונם לזכות, ושלא יספר בגנותם, ושימחול להם מה שידברו ויספרו בגנותו, ואם אינם ראוים לכך. וממחילת הדבור הרע והגנות, מה שאמר הכתוב (במדבר יב, א) ותדבר מרים ואהרן במשה, ואומר (שם יב, ג) והאיש משה ענו מאד, מפני שמחל להם. ואמר (תהלים ז, ה) אם גמלתי שלמי רע, ואמר (משלי כד, כט) אל תאמר כאשר עשה לי כן אעשה לו, ואמרו ז"ל (גיטין דף לו ע"ב) הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתן ואינם משיבין עושים מאהבה ושמחים ביסורים עליהם הכתוב אומר (שופטים ה, לא) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, עד כאן לשונו.

כ״גוהנמשך מזה הוא שלא ימסור דין על חבירו, כדגרסינן בסוף פרק החובל (ב"ק דף צג ע"א) אמר רבי יוחנן המוסר דין על חבירו הוא נענש תחילה, שנאמר (בראשית טז, ה) ותאמר שרי לאברם חמסי עליך, וכתיב (שם כג, ב) ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה, והני מילי דאית ליה דיינא בארעא. אמר רבי יצחק אוי לו לצועק יותר מן הנצעק, תניא נמי הכי, אחד הצועק ואחד הנצעק במשמע, אלא שממהרין לצועק יותר מן הנצעק, עד כאן לשונו. ופירש רש"י, אחד הצועק ואחד הנצעק במשמע, וחרה אפי והרגתי אתכם (שמות כב, כג) שנים משמע, אלא שממהרין מן הצועק תחילה, כדאשכחן בשרה, עד כאן לשונו. והטעם לזה שמעתי ממורי ע"ה, כי אין ראוי לעורר דין למעלה, כי המלך ראוי שיהיה לעולם ברצון טוב עם הכל, והמוסר דין מעיר קטגוריא ודין למעלה, והמלך כועס לעשות הדין, וכתיב (משלי טז, יד) חמת מלך מלאכי מות, ולכך נפרעין מן הצועק תחילה, מפני שהוא התעורר הדין שהיה שקט, והוא על דרך (קהלת י, ח) חופר גומץ בו יפול, ומטעם זה היה מר זוטרא אומר בכל לילה קודם שישן שרי ליה למאן דצערן, כדאמרינן במגילה פרק בני העיר (דף כח ע"א) ולא עלתה על מטתי קללת חבירי, כי הא דמר זוטרא כי הוה סליק לפורייה אמר שרי ליה לכל מאן דצערן, עד כאן לשונו, כדי שלא יהיה הוא סבה לעורר הדין להלקות שום נברא. וזו היא מדת החסידים שהיא לפנים משורת הדין, כי עם היות שלא היה צועק בדבר שאין לו דין למטה, שהיה מותר לו לצעוק, עם כל זה היה מוחל.

כ״דוכן ראוי לישמר שלא להקניט את חבירו שלא יבא לידי תקלה, שלפעמים קללת הדיוט מתקיימת, כדגרסינן שם (ב"ק דף צג ע"א) זה לשונם ואמר רבי יצחק לעולם אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך, שהרי אבימלך קלל את שרה ונתקיים בזרעה, שנאמר (בראשית כ, טז) הנה הוא לך כסות עינים, אמר לה הואיל וכסית ממני ולא גלית שהוא אישך וגרמת לי הצער הזה, יהיה רצון שיהיו לך בנים כסויי עינים, ונתקיים בזרעה, דכתיב (שם כז, א) ויהי כי זקן יצחק ותכהן עיניו מראות, עד כאן לשונו. ועוד שם, אמר רבי אבהו לעולם יהא אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפין, שאין לך נרדף בעופות יותר מתורים ובני יונה, והכשירן הכתוב לגבי מזבח, עד כאן לשונו.

כ״העוד מתנאי הענוה, שנינו בפרק החובל (ב"ק פ"ח מ"ז) זה לשונו אף על פי שהוא נותן לו אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו, שנאמר (בראשית כ, ז) ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא, ומנין שאם לא מחל שהוא אכזרי, שנאמר (שם, כ, יז) ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך.

כ״וואמרו בגמרא (דף צב ע"א), תנו רבנן כל אלו שאמרו דמי בשתו, אבל דמי צערו אפילו הביא כל אילי נביות שבעולם אין נמחל לו עד שיבקש ממנו, שנאמר השב אשת האיש וגו' עד כאן לשונו לעניננו. ופירש רש"י ע"ה, כל אלו שאמרו, סלע מנה מאתים וד' מאות דמי בשת, אבל צער שדואג על בושתו אינו נמחל לו, עד כאן לשונו.

כ״זובתוספתא דהחובל (ט, יא) תניא, החובל בחבירו, אף על פי שלא בקש החובל מן הנחבל, הנחבל צריך שיבקש רחמים עליו, שנאמר (בראשית כ, יז) ויתפלל אברהם אל האלהים. וכן אתה מוצא ברעי איוב, שנאמר (איוב מב, ח) קחו לכם שבעה פרים ושבעה אלים, מה כתיב בתריה (שם מב, י) וה' שב את שבות איוב. רבי יהודה משום ר"ג הרי הוא אומר (דברים יג, יח) ונתן לך רחמים ורחמך והרבך, סימן זה יהא בידך, כל זמן שאתה רחמן הרחמן ירחם עליך, עד כאן לשונו.

כ״חעוד אמרו במדרש (ילקוט תהלים מזמור י סימן תרמ"ח דף צג ע"א) אמר רבי יששכר דכפר מנדו, ומה אם יוסף שמחל לאחיו דכתיב (בראשית מה, ח) לא אתם שלחתם אותי הנה, ראה עד היכן היא מתוקנת, מי שאינו מוחל על אחת כמה וכמה, עד כאן לשונו.

כ״טעוד אמרו במדרש (ילקוט שמואל סימן קנא דף כג ע"ב) בענין שמעי, כאשר בא אצל דוד לשאול ממנו שימחול לו, אמר (שמ"ב יט, כא) והנה באתי היום ראשון לכל בית יוסף, ז"ל רבי שמואל בר נחמני עלה מבבל, שאל לו רבי יונתן מהו דכתיב והנה באתי היום ראשון לכל בית יוסף, אמר ליה כשבא שמעי אצל דוד אמר לו מה אחיו של יוסף גמלוהו רעה והוא גמלן טובה, כך אני גמלתיך רעה גמול עמי טובה, עד כאן לשונו.

ל׳עוד מתנאי הכניעה כתב בחובת הלבבות (ש' הכניעה פ"ד), כשיפגע בחכמים בדעת אלהים ותורתו הקרובים אל האלהים, כמו שנאמר (תהלים קמא, ה) יהלמני צדיק חסד ויוכיחני, ואמר (משלי יד, יט) שחו רעים לפני טובים, עד כאן לשונו.

ל״אורבותינו ז"ל אמרו בפרק ערבי פסחים (דף קיג ע"ב), מנין היודע בחבירו שהוא גדול ממנו אפילו דבר אחד שחייב לנהוג בו כבוד, תלמוד לומר (דניאל ו, ד) כל קבל די רוח יתירה ביה, עד כאן לשונו.

ל״בובזוהר (פ' תרומה דף קסו ע"א-ע"ב) בפסוק (איוב לב, ב) אליהוא בן ברכאל הבוזי ממשפחת רם, אומר אליהוא כהנא הוה, ומזרעא דיחזקאל נביאה הוה, כתיב הכא בן ברכאל הבוזי, וכתיב התם יחזקאל בן בוזי הכהן, ואמר לקמיה אמאי איקרי הבוזי, על דמבזה גרמיה לגבי מאן דגדול מניה, ועל דא סליק בשמא עלאה, בוזי, דא איקרי אדם שלימא בכלא, מה דלא איקרי בר נש הכא, הדא הוא דכתיב (יחזקאל ב, ו) ואתה בן אדם, ועל דסליק בשמא דא איקרי רם, עילאה על כלא, ועל דא אמר (איוב לב, ו) צעיר אני לימים ואתם ישישים, לימים, מימים מיבעי ליה, מאי לימים, אלא אמר צעיר אני ואזעירנא גרמאי, לימים לגבי בר נש דאית ליה יומין סגיאין, עד כאן לשונו.

ל״גומסוג זה מה שאמרו במשנה בפרק ה דאבות (מ"ז), ז' דברים בגולם וז' בחכם, חכם אינו מדבר לפני מי שגדול ממנו בחכמה, ושאר המדות האמורות במשנה יש בהם מדרכי הענוה, כענין על מה שלא שמע אומר לא שמעתי, וכן אינו נכנס לתוך דברי חבירו, ואינו נבהל להשיב, כי צריך לזה כבישת היצר.

ל״דעוד מתנאי הענוה כתב בחובת הלבבות (ש' הכניעה פ"ד), כשישבחוהו במדותיו הטובות חייב להכנע, ויעביר על לבו מה שקדמו לו מן העונות והחטאים אשר הבורא ידעם וכסה עליו והאריך לו כדי שישוב מהם, ואל ישמח בטעות בני אדם בו, אך יאבל, בעבור שהבורא יתברך יודע באמת רוע מעלליו והתעלמותו מפרוע ממנו האלהים וגמול טובתו, ויכנע בלבו כמ"ש (תהלים לח, יט) כי עוני אגיד.

ל״העוד כתב במקום אחר (ש' הכניעה פ"ז) שאם ישבחוהו על טובה יבז למשבחו עליה, ותהיה נקלה בנפשו וקטנה בעיניו מהיותה מקובלת ורצויה אצל הבורא לקטנותה אצל מה שהוא חייב בו מכפלי הטובה ההיא, ויאמר למשבחו, רב אחי, אינה נגד עונותי אלא כניצוץ מן האש בים, ואפילו אם תהיה נחשבת למאומה איך נדע אם היא נצלת מפגעי ההפסד המשיגים אותה, עד שיקבלנה הבורא מפני ולא ישיבנה עלי וישליכנה בפני, כמו שכתוב (ישעיה א, יב) כי תבואו לראות פני וגו'. כל שכן אם ישבחוהו בשקר, שחייב להרחיק הדבר ההוא מעצמו, ויאמר למספר, די לי אחי בקיצור במה שאני חייב בו לבורא, אל תקבץ עלי עון קצור ועון השבח במה שלא עשיתי, כי אני יודע עונותי ופשעי, כמו שאמר דוד (תהלים נא, ה) כי פשעי אני אדע.

ל״ווכן האות על הענוה כאשר ייטב לו האל בטובה גדולה בחכמה יתירה ותבונה רבה או עושר גדול, או גם כן כבוד אצל המלכות והדומה לזה, ממה שנהגו בני אדם להתפאר בהם ולהתגאות בעבורם, ונשאר על ענין השפלות קודם לכן. פי' דבריו, נשאר בשפלות שהיה לו קודם היות לו הגדולה והחכמה. ולא הוסיף אלא ענוה ושפלות לפני האלהים וכבוד וטובה לבני אדם, כמו שאמר אברהם עת ששבחו הבורא 06 ואמר (בראשית יח, יז)מכסה אני מאברהם, ואנכי עפר ואפר (שם יח, כז), ואמר משה (שמות טז, ז) ונחנו מה, ואמר דוד המלך עליו השלום (תהלים כב, ז) ואנכי תולעת ולא איש, אז תבין מצפונו ותזמן כניעתו, עד כאן לשונו.

ל״זובמדרש משלי אמר בפסוק (כז, ב) יהללך זר ולא פיך, נכרי ואל שפתיך.

ל״חובזוהר (פ' תרומה דף קכט ע"א) אמרו שבשעת סיום ישראל קדושה דסדרא, כדין כרוזא נפיק ואמר, עילאין ותתאין אציתו, מאן איהו גס רוחא במלי דאורייתא, מאן איהו דכל מילוי בגין למיגבה במלי דאורייתא, בגין דתנינן דבר נש בעי למהוי שפיל בהאי עלמא במלי דאורייתא, דהא לית גבהו באורייתא אלא בעלמא דאתי, עד כאן לשונו.

ל״טובזוהר (פ' שלח לך דף קנח ע"א) אמרו שרבי חזקיה ורבי ייסא היו הולכים בדרך, ופגעו באדם אחד ושאלו לו מי אתה, ואמר יהודי אני, ושאלו לו אם היה עוסק בתורה, ואמר הא אנא אשתדלנא באורייתא על ידוי דחד ברי, דאנא עיילת ליה לבי רב, ובגיניה רווחנא באורייתא, אמר רבי חזקיה אי על ידא דברך טב הוא, אבל מלה דאנן ביה אנן חמינן דלאתר אחרי בעי לאסתלקא. אמר ההוא בר נש אימא מילך דלזמנין באפרקסותא דעניא תשכח מרגליתא. אחר שדרש להם הפסוק ששאלו לו, אמרו לו תרצה להלוך עמנו, אמר להם אי עבידנא הכי אורייתא תקרי עלי כסיל ולא עוד אלא דאתחייבנא בנפשאי, אמרו לו אמאי, אמר לון דהא שליחא אנא, ושלמה מלכא אמר (משלי כו, ו) מקצה רגלים חמס שותה שולח דברים ביד כסיל. לאחר שהלך פגעו רבי חזקיה ורבי ייסא בבני אדם, ושאלו על אותו האדם מי הוא, אמרו לו רבי חגי הוא, וחברא דבין חברייא הוא וכו', אמר רבי ייסא ודאי דא הוא רבי חגי, דכל יומוי לא בעא לאחזאה גרמיה במאי דידע, ועל דא אמר לן דהא בריה זכה ליה באורייתא, בגין דאמר קרא (שם כו, יב) ראית איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו, ודאי שליחא מהימנא הוא, עד כאן לשונו. ומהמאמר הזה תראה מעלת הראשונים, שאפילו במקום שאין מכירין אותו לא היה מודיע עצמו.

מ׳ואמרו רבותינו זכרונם לברכה באגדת שמואל (פי"ד) שמפני שאמר שמואל (שמ"א ט, יח) אנכי הרואה, נענש, זה לשונו אנכי הרואה, אמר רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי, אמר לו הקדוש ברוך הוא שמואל אתה קורא עצמך רואה, אני מראך דבר שאין אתה רואה, אימתי אמר לו, בשעה שאמר לו (שמ"א טז, א) מלא קרנך שמן וגו' ויאמר ה' אל תבט אל מראהו וגו'. ודכוותה והדבר אשר יקשה מכם (דברים א, יז), כמו שהעתקנו בפרק ב.

מ״אוכן דוד נענש מפני שאמר (תהלים קיט, נד) זמירות היו לי חוקיך, זה לשונו (סוטה דף לה ע"א) דרש רבא מפני מה נענש דוד בעוזא, דכתיב (שמ"ב ו, ז) ויכהו שם האלהים על השל, מפני שקרא לספר תורה זמירות היו לי חוקיך, אמר ליה הקדוש ברוך הוא דברי תורה שכתוב בהם (משלי כג, ה) התעיף עיניך בו ואיננו, אתה קורא אותם זמירות, הריני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים, דכתיב (במדבר ז, ט) ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש עליהם וגו', עד כאן לשונו.

מ״בוהמשבח עצמו בחכמה הוא כסיל, כדאמרינן (ב"מ דף פה ע"ב) אמר רב חמא מאי דכתיב (משלי יד, לג) בלב נבון תנוח חכמה, זה תלמיד חכם בן תלמיד חכם, ובקרב כסילים תודע, זה תלמיד חכם בן עם הארץ. אמר עולא היינו דאמרי אינשי איסתירא בלגינא קיש קיש קריא, עד כאן לשונו.

מ״גובזוהר (פ' בלק דף קצג ע"ב) על ענין בלעם שהיה משבח עצמו ואמר (במדבר כג, טו) ואנכי אקרה כה, והקשו שם שהרי אמר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, אבל באומות העולם קם, ואי כל דא הוה בידיה, וכל כך תקיף בחכמתא דישבח גרמיה בחילא תקיף, דכתיב ואנכי אקרה כה, אעקר לכה מהאי, היאך יכילו לקטלא ליה, אלא בספרא דחכמתא דשלמה מלכא הכי אמר, תלת סימנין אינון, סימן לעבירה ירקון, סימן לשטות מלין, סימן דלא ידע כלום, שבוחי. ודא אכרע לשאר, שוטה בכל עבירות, כולא אית ביה. והא כתיב יהללך זר ולא פיך, ואם לאו זר, פיך. לאו הכי, אלא אי לא הוי מאן דאשתמודע לך, אפתח פומך למללא ולאודעא מלי קשוט באורייתא, וכדין פתיחו דפומך ישבחון וינדעון מאן את, דלית מלה בעלמא דישתמודעון ליה לבר נש אלא בזמנא דאפתח פומיה, פומיה יהודע לבני נשא מאן הוא, ההוא רשע דבלעם שבוחי משבח גרמיה בכולא ועם כל דא גניבו דעתא קא גניב ואסתלק במילוי, עד כאן לשונו. ושם פירש שהיה משבח עצמו (במדבר כד, טז) נאום שומע אמרי אל ויודע דעת עליון, שהשומע דברים אלו נראה שהיה נביא גדול ולא כן, כדפי' שם.

מ״דוכיוצא בזה פירשו במדרש (בר"ר טז, ג) זה לשונו רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר, אומרין לפרת למה אין קולך הולך, א"ל איני צריך, מעשי מודיעין אותי, אדם נוטע בי נטיעה והיא עושה לל' יום, זורע בי ירק והיא עומדת לג' ימים. אומרים לחדקל למה קולך הולך, א"ל הלואי נשמיע קולי ונראה. אומרים לאילני מאכל למה אין קולכם הולך, א"ל אין אנו צריכין פירותינו מעידין עלינו. אומרים לאילני סרק למה קולכם הולך, א"ל הלואי נשמיע קולינו ונראה, עד כאן לשונו.

מ״הומכל מקום מותר לאדם להודיע את עצמו במקום שאין מכירין אותו, כדאמרינן בנדרים (דף סב ע"א) רבא רמי כתיב (מל"א יח, יב) ועבדך ירא את ה' מנעוריו, וכתיב (משלי כז, ב) יהללך זר ולא פיך, לא קשיא הא באתרא דידעי ליה הא באתרא דלא ידעי ליה, דאמר רבא שרי ליה לאיניש לאודועי נפשיה באתרא דלא ידעי ליה, עד כאן לשונו.

מ״ווכן אמרו במדרש משלי (כו, ד-ה) אל תען כסיל כאולתו, ומה כתיב אחריו ענה כסיל כאולתו, אמר רב הונא אל תען כסיל במקום שמכירין אותו ואתה, פן תשוה לו גם אתה, שלא יאמרו באו וראו חכם נושא ונותן עם כסיל. אמר רבי יהושע בן לוי, ענה כסיל כאולתו במקום שאין מכירין אותך ואותו, למה, פן יהיה חכם בעיניו, שלא יהיו אומרים אלולי לא היה חשוד בדברים שהוא מדבר עליו לא היה שותק לו. וכן הוא אומר (משלי כו, ח) כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד, אמר רבי אלכסנדרי כל מי שחולק כבוד לכסיל כזורק אבן למרקוליס, עד כאן לשונו.

מ״זעוד ממנהגי הכניעה כתב בחובת הלבבות (ש' הכניעה פ"ד) זה לשונו והשביעי, כשהוא מתעסק במעשה ממעשי העבודה כצדקה ותפלה ומצוה, שלא יתעסק בו ובלבבו ישים גאוה וגובה, אבל יכנע וישפל לפני הבורא בנגלהו ובנסתרו, ואל יחשבהו בנפשו למאומה אצל גודל מה שהוא חייב בו לאלהים מכפלי המעשה ההוא, כמו שכתוב (מיכה ו, ו) במה אקדם ה' וגו' הירצה ה' באלפי אלים וגו', עד כאן לשונו.

מ״חורבותינו ז"ל פירשו במסכת ברכות (דף י ע"ב) ענין דומה לזה, זה לשונם אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זמרא כל התולה בזכות עצמו תולין לו בזכות אחרים, וכל התולה בזכות אחרים תולין לו בזכות עצמו, משה תלה בזכות אחרים שנאמר (שמות לב, יג) זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך, לפיכך תלו לו בזכות עצמו, שנאמר (תהלים קו, כג) ויאמר להשמידם לולא משה בחירו. חזקיהו תלה בזכות עצמו, שנאמר (מל"ב כ, ג) זכר נא את אשר התהלכתי לפניך, לפיכך תלו לו בזכות אחרים, שנאמר (שם יט, לד) וגנותי על העיר הזאת למעני ולמען דוד עבדי, עד כאן לשונו.

מ״טעוד בסנהדרין (דף צג ע"ב) שנחמיה נענש מפני שאמר (נחמיה ה, יט) זכרה לי אלהי לטובה, זה לשונו מכדי כל מלי דעזרא נחמיה אמרינהו, ונחמיה בן חכליה מאי טעמא לא איקרי ספרא על שמיה, אמר רבי ירמיה בר אבא שהחזיק טובה לעצמו, שאמר זכרה לי אלהי לטובה, דוד נמי אמר (תהלים קו, ד) זכרני ה' ברצון עמך, הוא לא אמר הכי, עד כאן לשונו.

נ׳וכתב החסיד ה"ר יוסף יעבץ ע"ה במשנת (אבות פ"ב מי"ג) אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום. כי זה החילוק הוא מה שהיה בין רבי אליעזר ובין רבי עקיבא, שרבי אליעזר אמר כ"ד רננות ולא נענה, ורבי עקיבא אמר אבינו מלכנו ונענה (תענית דף כה ע"ב), כי רבי אליעזר היה לו זכות אבות והיה בוטח בזכותו ובזכותם, ורבי עקיבא לא היה לו זכות אבות כי היה בן גרים ולא מחשיב עצמו לכלום, לכך נענה.

נ״אוכן צריך אדם שלא ישאל אלא מאוצר העליון שהוא אוצר מתנת חנם, כמו ששאל משה רבינו עליו השלום, כמו שדרשו רבותינו ז"ל (דב"ר ב, א) על ואתחנן אל ה' (דברים ג, כג).

נ״בעוד ממנהגי הנכנע כתב בחובת הלבבות (ש' הכניעה פ"ד) שכאשר ייטיב לו הבורא בעולם הזה עושר ורוב ממון, שיכנע לאל מפני כובד משא חובת ההודאה עליהם, וישפל לפניו מיראתו שלא תהיה לנקמה, כמו שנאמר (קהלת ה, יב) עושר שמור לבעליו לרעתו.

נ״גוכן דרשו במדרש הנעלם (פ' חיי שרה דף קכא ע"ב) זה לשונו וכל אינון דהוו רמיזא מדיוקניה דאדם הראשון, ביה לקו ומיתו, דכך אורחוי דקודשא בריך הוא, יהיב עותרא לבר נש, למה, למיזן עניי ולמעבד פיקודוי, לא עביד האי ואיתגאי ביה, ההוא עותרא ביה ילקי, דכתיב עושר שמור לבעליו לרעתו, יהיב ליה בנין למה למילף להו אורחוי דקודשא בריך הוא ולמיטר פיקודוי, כאמור באברהם (בראשית יח, יט) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט וגו', לא עביד הכי ומתגאה בהו לקי, דכתיב (איוב יח, יט) לא נין לו ולא נכד בעמו. וכן כהאי גונא כד יהיב קודשא בריך הוא משפירותא טבא עילאה דאדם הראשון בהו, למה, בגין למיטר פיקודוי ולמיעבד רעותיה, לא עבדו כדין, איתגאו ביה, וביה לקו בהאי שפירותא, עד כאן לשונו.

נ״דועוד כאשר יקרא בתורה ובספרי הנביאים ורואה הגמול והעונש, ויודע בנפשו כי קצר בחובת האלהים, יתחייב להכנע ולהשפל לפני הבורא יתברך מיראתו ומענשו, כמו שנאמר ביאשיהו (מל"ב כב, יא) ויהי כשמוע המלך את דבר ה' ויקרע את בגדיו, ואמר לו הבורא (שם כב, יט) יען רך לבבך ותכנע מפני וגו'.

נ״העוד כתב (ש' הכניעה פ"ו), שיהיה יקר רוח וגבה נפש בענייני העולם הבא, שלא יספיקו לו מהם מה שיזדמן, ולא יאמר די במה שתמצא ידו מהם, אבל ימעט בעיניו מעשהו ויכלתו והשתדלותו בעיניו, ותגבה נפשו אל מה שלמעלה מזה תמיד, כמ"ש ביהושפט (דה"ב יז, ו) ויגבה לבו בדרכי ה', ויתרעם על נפשו בקיצורו בענייני תורתו לפני האלהים ולפני בני אדם, ויבקש מהאלהים עזר ואומץ, ויניח לכבוד הבורא ויעזוב הגדולה והיקר בעת שהוא עושה לאלהים יתברך בין לבדו בין בתוך מקהלות בני אדם, כמו שאמר על אהרן על גדולת מעלתו, והרים את הדשן וגו' (ויקרא ו, ג), וחייבו הבורא להוציאו בכל יום תמיד להשפילו ולהסיר הגבהות מלבו, וכמו זה אמרו בדוד (שמ"ב ו, טז) ותרא את המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה', ואמר (תהלים קיט, מו) ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש.

נ״ועוד כתב (ש' הכניעה פ"ו) שיקום מן הרשעים לכבוד הבורא, ואל תשיאהו מחילתו לבני אדם בייסר עצמו, למחול בדבר האלהים או למי שדבר בנביאיו וחסידיו וסגולתו, ואל ינהג בעושק בני אדם איש את רעהו כמנהגו במחילתו להם בעשקם אותו, אך יציל העשוק ויעזור להצילו מיד העושק, כמו שכתוב (ירמיה כא, יב) דינו לבקר משפט והצילו גזול מיד עושק, ואמר איוב (איוב כט, יז) ואשברה מתלעות עול וגו', ויורה בני אדם עבודת האל, ויוכיחם ויכלימם ויצום על הטוב ויזהירם על הרע בידו ובלשונו, כמ"ש בפנחס (תהלים קו, ל) ויעמוד פינחס ויפלל ותחשב לו לצדקה לדור ודור עד עולם.

נ״זובזוהר (פ' ויחי דף רלט ע"א) פירש בפסוק (תהלים לז, א) אל תתחר במרעים, זה לשונו מאי אל תתחר, אל תתחבר מבעי ליה, אלא אל תעביד תחרות במרעים, בגין דלא ידעת יסודא דגרמך, ולא תיכול ליה, דילמא הוא אילנא דלא איתעקר לעלמין ותדחי מקמיה. אל תקנא בעושי עולה, דלא תשגח בעובדיהון ולא תיתי לקנאה עלייהו, דכל מאן דחמי עובדיהון ולא קני לקודשא בריך הוא אעבר על תלת לאוין, דכתיב (שמות כ, ג-ה) לא יהיה לך אלהים אחרים על פני לא תעשה לך פסל וכל תמונה לא תשתחוה להם ולא תעבדם כי אנכי ה' אלהיך אל קנא, בגין כך בעי ליה לבר נש לאתפרשא מינייהו ולמסטי אורחיה מינייהו, עד כאן לשונו.

נ״חעוד כתב (ש' הכניעה שם) שיסתפק לו מסבות המזון מה שיזדמן ומה שימצא, מאשר תהיה נפשו נמבזה ונקלה בעיניו, ולחנוך אותה לעמוד מתאותה הגופנית, ולהפנות לפרוע טובות הבורא על גודל טובותיו ורוב חסדו עליו, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קיט, לב) דרך מצותיך ארוץ. ושיהיה לו מעט דברים, וקולו נמוך, ומעט שחוק, ומעט שבועה בשם אפילו על האמת, ולא יעבור על לשונו כזב, ולא ישב בסוד משחקים, ולא ישמח במה ששמחים עמי הארץ מתענוגי העולם, מכניעה ושפלות לא מצד גדולה והתנשא, וכמו שאמר הנביא (ירמיה טו, יז) לא ישבתי בסוד משחקים ואעלוז מפני ידך בדד ישבתי כי זעם מלאתני, עד כאן לשונו.

נ״טוכאשר יזכור האדם ענין גלות השכינה אשר בעוונותינו היא גולה, כאומרו (ישעיה נ, א) ובפשעיכם שולחה אמכם, וכצפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו (משלי כז, ח), זה הקדוש ברוך הוא דכתיב בו (שמות טו, ג) ה' איש מלחמה, כדפי' בתיקונים (דף א ע"ב), ועונותינו האריכו קצינו, ראוי שיכנע באמתות ולא יכנס בלבו שמחה על כל הפגם שפגם בעונותיו.

ס׳ואמרו בתיקונים (דף קח ע"ב) בענין גלות קודשא בריך הוא ושכינתיה, שבגלות קודשא בריך הוא ושכינתיה מתלבשים בעשר כתרין תתאין, זה לשונו ואלין קליפין אינון מחיצה בין ישראל לאביהם שבשמים, באלין קליפין מתלבשין קודשא בריך הוא ושכינתיה, לקיימא בשכינתיה (תהלים קג, יט) ומלכותו בכל משלה, ולקיימא ביה (שם מז, ח) כי מלך כל הארץ אלהים. אבל לעילא באתריה אתמר (שם ה, ה) לא יגורך רע, אלא קליפין דיליה לעילא אינון לבושין מכמה גוונין שפירן דנהורא, דמנהון אתפשט קודשא בריך הוא כביכול בגלותא ואתלבש באלין אחרנין, בגין לנטרא לישראל דאינון מתלבשין באלין קליפין, ודא איהו (ישעיה סג, ט) בכל צרתם לו צר.

ס״אואמר אחר כך דאלין קליפין גרמין אפרשותא בין קודשא בריך הוא וישראל, ודא איהו רזא (שם נט, ב) כי אם עונותיכם היו מבדילין ביניכם לבין אלהים.

ס״בואמר עוד אחר כך ועשרה לבושין אינון דקדש איתמר בהון ה' בדד ישב מחוץ למחנה מושבו. בההוא קליפה דגרם בר נש לאלבשא שם ה', ביה נטיל נוקמא מניה, ובגין דא (שמות כ, ז) לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, ובגין דא תקינו בהבדלה המבדיל בין קדש לחול ובין אור לחושך, דלא יחבר קליפין דחול, עד כאן לשונו לעניננו.

ס״גוהרי בפירוש שעונותינו גורמים שיתלבש קודשא בריך הוא ושכינתיה בעשר קליפין, ועל זה נאמר כי אם עונותיכם היו מבדילים, וכן בדד ישב, ואותה הקליפה שגרמה בעונינו להתלבש קודשא בריך הוא שם היא תפרע ממנו כמבואר במאמר, אם כן איך ישמח בהיותו יודע כמה חטא וכמה מחיצות על מחיצות גרם שיתלבשו קודשא בריך הוא ושכינתיה, וזהו סיבת אריכות הגלות.

ס״דועוד במדרש איכה (הקדמה, י), העבדתני בחטאתיך (ישעיה מג, כד), ראו מה גרמו עונותיכם, להחריב את ביתי ולשרוף את היכלי ולהגלות את בני בין אומות העולם ולישב לי בדד, איכה ישבה בדד, עד כאן לשונו. ועל זה אמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין דף צז ע"ב, פדר"א פמ"ב) שאין ישראל נגאלין אלא מתוך תשובה, כדי שישתברו הקליפות.

ס״הולכן ראוי לאדם שידמה לקונו, כמו שאמרו (ברכות דף נח ע"ב, ת"ז דף א ע"ב) דיו לעבד להיות כרבו, וכמו שבגלות אבינו מצטער בצערנו שנאמר (ישעיה סג, ט) בכל צרתם לו צר, ופי' לא צר לא' צר, שהגיע הצרה אפילו לא' העליונה, כדפירש בבהיר וכן בזוהר בפרשת וירא (דף קכ ע"ב), כן ראוי לאדם להצטער.

ס״ווכמו שהוא בוכה כדכתיב (ירמיה יג, יז) במסתרים תבכה נפשי מפני גוה, ופי' במסכת חגיגה (דף ה ע"ב) מקום יש לו להקדוש ברוך הוא שבו בוכה, ומסתרים שמו. כן ראוי שיבכה.

ס״זוכמו שמיום שחרב בית המקדש אין שחוק לפניו, כדגרסינן בפרק קמא דע"א (דף ג ע"ב), אמר לו רב אחא מגדלאה לרב נחמן בר יצחק, מכי חרוב מקדשא אין שחוק לפני הקדוש ברוך הוא, שנאמר (ישעיה מב, יד) החשתי מעולם. כן אין ראוי שימלא פיו שחוק, כענין ריש לקיש (ברכות דף לא ע"א).

ס״חוכן כאשר יחשוב שבעונותיו הפריד קול מדבור, שבגלות היא אומרת נאלמתי דומיה (תהלים לט, ג), כן ראוי שיסבול ויאלם עצמו בשעה שיבזוהו או יכעיסוהו, שהרי הקדוש ברוך הוא סובל נכרים מרקדים בהיכלו בסבתינו, ושמו הגדול מחולל על ידינו, והיאך לא יסבול אדם מחבירו כעס או ביזוי וכיוצא, ובפרט מהנכרי, כדכתיב (איכה ג, ל) יתן למכהו לחי ישבע בחרפה כי לא יזנח לעולם ה' וגו'.

ס״טוכמו שבעונותינו גורם שפלות השכינה, כאומרו (ישעיה כו, ה) ישפלנה ישפילה וגו' עד עפר, כדפי' בשער היראה (פ"ט) ובשער התשובה (פ"ז), כן ראוי שיהיה שפל ולא יבחר גבהות המקומות. וכמו שקולה נמוך, כדכתיב (ישעיה כט, ד) ושפלת מארץ תדברי ומעפר תשח אמרתך, כן ראוי שיהיה קולו נמוך כאבל, והיינו (תהלים לה, יד) כאבל אם קודר שחותי. ולא יתקשט במלבושים נאים אלא בשבת ויום טוב, שאז היא פושטת בגדי חול מהגלות ולובשת בגדי מלכות כדפי' בתיקונים (דף ג ע"ב).

ע׳וכן ראוי שלא יתענג בימי החול בתענוגי העולם, אלא יצמצם עצמו בכל האפשר, שבימי החול העולם מלובש בקליפת התחתון שהוא אל אחר, ונמצא מענג לאלהים אחרים. ופירשו ענין זה בזוהר פרשת ויקהל (דף רז ע"ב) גבי היושב בתענית בשבת, אמר שתקנתו שיתענה יום אחד בשבוע תעניתא לתעניתא, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה, מאי טעמא, דא בטיל עינוגא דשבתא יבטל ענוגא דחול, ואי איהו מבטל עינוגא דשבת וקא מתענג בחול, דמי דחשיב לאלהא אחרא יתיר ממה דחשיב לקודשא בריך הוא, רוחא עילאה קדישא דקודשין דשרייא עליה לא עניג ובטיל ליה מניה, רוחא אחרא דחול דשריא לבתר על עלמא חשיב וקא מענגא ליה, כדין מהדרן ומתפרעאן מניה בהאי עלמא ובעלמא דאתי, בגין כך אצטריך תעניתא אחרינא ביומא קדמאה דחול בזמנא דשריא על עלמא ההוא רוחא דחול, עד כאן לשונו.

ע״אוכן מטעם גלות שכינה ראוי להצטער במזונותיו ולא להתענג, שהרי היא בגלות אין לה שאר כסות ועונה כנודע (ת"ז דף כב ע"א-ע"ב). וכן ראוי ללכת ממקום למקום להתגרש בגלות השכינה, כמו שהיא גולה ממקום למקום, וכדפי' בריש הקדמת התיקונים (דף א ע"ב).

ע״בובמעלת המצטער בעבור שכינה נאמר (תהלים קמו, ה) אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה' אלהיו, כדפירש בזוהר (פ' ויקהל דף קצח ע"א) זה לשונו שברו על ה' אלהיו, ולא אמר תקותו, ולא בטחונו, אלא שברו, אל תקרי שׁברו אלא שׂברו, דניחא להו לצדיקייא לתברא גרמייהו ולתברא תבירו על תבירו, וכלא על ה' אלהיו, כמד"א (תהלים מד, כג) כי עליך הורגנו כל היום, (שם סט, ח) כי עליך נשאתי חרפה, כגוונא דיעקב דכתיב (בראשית מב, א) וירא יעקב כי יש שבר במצרים, דהא תבירו דגלותא חמא, דהוה ליה במצרים ושוי תוקפיה בקודשא בריך הוא, ובנוי דיעקב סבילו תבירו דגלותא ולא אשתנו מגו רזא דמהימנותא דאבהתהון, ושמא דקודשא בריך הוא הוה בגלותא רגילא בפומייהו, ועל דא כתיב (שמות ג, יג) ואמרו לי מה שמו, בגין דהוו ידעין ליה ולא אנשו ליה לעלמין, וסבלו תבירו דגלותא עלי קודשא בריך הוא, ובגין כך זכו לפורקנין ונסין ולאתוון סגיאין, וקדישין עליונין דסבלין תבירו דגופא מאתר לאתר על קודשא בריך הוא על אחת כמה וכמה דזכאין אתון למיעבד לכו נסין ופורקנין ותזכון לחיי עלמא דאתי, עד כאן לשונו.

ע״גוכן דוד המלך עליו השלום היה מצטער על השכינה, שאמר (דה"א יז, א) הנה אנכי יושב בבית הארזים וארון ברית ה' תחת יריעות, ואמר (תהלים קלב, ד) אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה עד אמצא מקום לה'. ועל דרך זה יאמר האדם כשהוא בהשקט בביתו, הנה אני בשלוה ובהשקט ובטח בביתי, ושכינתו יתברך מטולטלת בגלות מצד עונותינו, ואין לה אפילו אוהל יריעות, שהוא אומרו (שה"ש א, ו) אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש בני אמי נחרו בי שמוני נוטרה את הכרמים, כדפירש ענינו בזוהר (ויקרא פ' תזריע דף מה ע"ב) על גלות השכינה.

ע״דולכן אפילו העשיר ראוי להצטער כמו עני במאכלו ובפיזור בני ביתו, ויתן השאר לצדקה, וכמו שאמר דוד המלך עליו השלום (דה"א כב, יד) והנה בעניי הכינותי לבית ה' וגו', ופירשו רבותינו ז"ל בירושלמי דפאה (פ"ד ה"ב) בעוניי, בעינוי, שהיה מתענה ומקדיש סעודתו לשמים. וכמוהו נאמר באנשים הרבה במסכת תעניות שהיו נוהגים כן.

ע״הואם איש עני הוא, כל שכן שראוי לקבל יסורין באהבה ולא יקוץ בהם, ולא יבקש תחבולות להתבטל מהתורה ולטרוח בענייני העולם כל היום כדי לברוח מן העוני, כי העוני נתן לו לכפרת עונותיו, ואם יברח מזה לא חסרו לבורא המציאות שיפרע ממנו חובו, ואין ראוי לעבד לברוח מתחת יסורי אדוניו אלא לקבלם בסבר פנים יפות. ומעלת העניים יתירה על העשירים, והעד דוד ושלמה, כי שלמה ראש הלבנה במילואה ודוד בחסרונה, ודוד הוא בסוד (תהלים קיח, כב) אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה, ועולה במעלה נפלאה, וכן לעתיד לא ינתן כוס של ברכה לברך אלא לדוד כדפי' בפסחים (דף קיט ע"ב). ועוד במעלת הצדיקים המתייסרים בעוני ובשאר יסורין, האריכו בפרשת וישב (דף קפא ע"א), והעתקנו לשונו בשער התשובה (פ"ד).

ע״ועוד במעלת המשפיל עצמו בעבור השכינה, פירש ברעיא מהימנא (פ' תרומה דף קנח ע"ב) שזוכה לנשמה מקודשא בריך הוא ושכינתיה, זה לשונו אבל מאן דאיהו עני דממית גרמיה בגינה, כגוונא דילך רעיא מהימנא, איהי קרבן יורד תחותך, ואמאי בגין דמאן דאשפיל גרמיה בגין שכינתיה דקודשא בריך הוא, איהו נחית עליה, והאי הוא דאמר הנביא (תהלים קלח, ו) כי רם ה' ושפל יראה וגבוה, ועוד (ישעיה נז, טו) כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו וגו' ואת דכא ושפל רוח, דאף על גב דאנא מרום וקדוש, אשכון בגין ההוא דאתעביד דכא ושפל רוח בגין שכינתי, לסלקא לה משפלות דילה עטרה על רישיה, אנא נחית לדיירא עמיה, ובתר דבעלה דשכינתא נחית על בר נש איהי נחיתת מעל רישיה ויהיבת אתרא דרישא לבעלה ונחיתת לרגלוי דמלכא, ורזא דמלה השמים כסאי והארץ הדום רגלי (ישעיה סו, א), דמיומא דירית בר נש נשמתא כלילא מקודשא בריך הוא ושכינתיה מההיא שעתא איתקרי בְּרֵיה, אמר חד תנא וכי מההוא יומא אתקרי בריה, מנא ליה מהאי קרא דאמר דוד בספר תהלים (תהלים ב, ז) אספרה אל חק ה' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך, עד כאן לשונו.

ע״זעוד ברעיא מהימנא (פ' פנחס דף רלט ע"א) זכאה איהו מאן דאשתדל בגלותא בתראה למינדע לשכינתא לאוקיר לה בכל פיקודין ולמיסבל בגינה כמה דוחקין, כמה דאתמר אגרא דכלה דוחקא, עד כאן לשונו.

ע״חומי שאינו תומך במעשיו לשכינה עליו נאמר (ישעיה נא, יח) אין מנהל לה מכל בנים ילדה ואין מחזיק בידה מכל בנים גדלה, ובפרט יתן הדין אם יזדמן ביאת המשיח שיבא, כדפירש הרשב"י ע"ה (זוהר פ' שמות דף ז ע"ב) זה לשונו רבי שמעון זקף ידוי ובכה ואמר, ווי מאן דאזדמן בההוא זמנא, וזכאה חולקיה מאן דיזדמן וישתכח בההוא זימנא, ווי מאן דאזדמן, בגין דכד ייתי קודשא בריך הוא לפקדא לאיילתא, יסתכל מאן אינון דקיימין בהדה, בכל אינון דמשתכחי עמה, בכל עובדוי דכל חד וחד, ולא ישתכח זכאי, דכתיב (ישעיה סג, ה) ואביט ואין עוזר, וכמה עקתין על עקתין לישראל. זכאה מאן דיזדמן וישתכח בההוא זימנא, בגין דההוא דאתקיים במהימנותא יזכה לההוא נהירו דחדוה דמלכא, עד כאן לשונו.

ע״טהענוה כתב הרמב"ן באגרת ששלח לבנו, וראיתי להעתיקה לתשלום קניית מדת הענוה, זה לשונו שמע בני מוסר אביך ואל תטוש, והתנהג תמיד לדבר בנחת כל דבריך לכל אדם בכל עת, ובזה תנצל מן הכעס שהיא המדה הרעה להחטיא את האדם. וכן אמרו חכמינו זכרונם לברכה (נדרים דף כב ע"א) כל הכועס כל מיני גיהנם שולטים בו, שנאמר (קהלת יא, י) והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך, ואין רעה אלא גיהנם, שנאמר (משלי טז, ד) וגם רשע ליום רעה.

פ׳וכאשר תנצל מן הכעס, תעלה על לבך מדת הענוה הטובה מכל הטוב, שנאמר (משלי כב, ד) עקב ענוה יראת ה'. ובעבור הענוה תעלה על לבך מדת היראה, כי תתן אל לבך תמיד מאין באת ולאן אתה הולך, ושאתה רמה ותולעה בחייך אף כי במותך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לפני הכבוד, שנאמר (מל"א ח, כז) [הנה] השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, אף כי לבות בני אדם, ואמר (ירמיה כג, כד) הלא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ה'. וכאשר תחשוב את כל אלה תירא מבוראך ותשמר מן החטא. ובמדות האלה תהיה שמח בחלקך המגיעך. וכאשר תתנהג במדות הענוה להתבושש מכל אדם, ותתפחד ממנו, ומן החטא, אז תשרה עליך רוח שכינה וזיו כבודה וחייו וחיי העולם הבא.

פ״אועתה בני דע וראה כי המתגאה לבו על הבריות מורד הוא במלכות שמים, כי מתפאר הוא בלבוש המקום, שנאמר (תהלים צג, א) ה' מלך גאות לבש. ולמה יתגאה לב האדם, אם בעושר, (שמ"א ב, ז) ה' מוריש ומעשיר. ואם בכבוד הלא לאלהים הוא, שנאמר (דה"א כט, יב) והעושר והכבוד מלפניך, ואיך יתפאר בכבוד קונו. ואם יתפאר בחכמה, (איוב יב, כ) מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח. נמצא הכל שוה לפני המקום, כי באפו משפיל הגאים וברצונו יגביה השפלים, על כן השפל עצמך וינשאך המקום.

פ״בעל כן אפרש איך תתנהג במדת הענוה ללכת בה תמיד, כל דבריך יהיו בנחת, וראשך יהיה כפוף, ועיניך יביטו למטה לארץ ולבך למעלה, ואל תבט בפני אדם בדברך עמו. וכל אדם יהיה גדול ממך בעיניך, אם עשיר וחכם, עליך לכבדו, ואם הוא רש ואתה עשיר ממנו, או שאתה חכם ממנו, חשוב בלבבך כי אתה חייב ממנו והוא זכאי ממך, שאם חוטא הוא שוגג ואתה מזיד.

פ״גבכל מעשיך ודבריך ומחשבותיך ובכל עת, תחשוב בלבך כאילו אתה עומד לפני המקום ושכינתו עליך כי כבודו מלא עולם, ודבריך יהיו באימה ויראה כעבד לפני רבו, והתבייש מכל אדם, ואם יקראך איש לא תעננו בקול רם רק בנחת כעומד לפני רבו.

פ״דוהוי זהיר תמיד בתורה אשר תוכל לקיימה, וכאשר תקום מן הספר חפש באשר למדת אם יש בו דבר שתוכל לקיימו. ופשפש במעשיך בבקר ובערב, ובזה כל ימיך יהיו בתשובה. והסר כל דבר מלבך בעת התפלה, והכן לבך לפני המקום, וחשוב הדבר קודם שתוציאנו מפיך, וכן תעשה כל ימי חייך בכל דבר ודבר, ולא תחטא, ובזה יהיו כל מעשיך ישרים ותפלתך זכה וברה ונקיה ומכוונת ומקובלת לפני המקום, שנאמר (תהלים י, יז) תכין לבם תקשיב אזניך.

פ״התקרא האגרת הזאת פעם אחת בשבוע, לא תפחות, לקיימה וללכת בה תמיד אחרי השם, למען תצליח בכל דרכיך, ותזכה לעולם הבא הצפון לצדיקים, עד כאן לשונו.

פ״ווכאשר ישתדל האדם לקיים מדת הענוה כמו שכתב הרמב"ן ע"ה באגרת הזו הנזכרת, ימשך לו ממנה מעלת הצניעות, להיות צנוע באכילתו ובבית הכסא ובדבר אחר ובשאר דרכיו, ויעשה כולם לשם שמים מפני בושתו מהבורא יתברך המשגיח עליו תמיד.

פ״זוכתב בענין זה הראב"ד ע"ה בסוף שער הקדושה ענין נאה ראיתי להעתיק דבריו, זה לשונו והראש לכל הגדרים, שישמור האדם עיניו מכל מה שאינו שלו, ואף אם ימעט ראייתו ממה שהוא שלו, ואז יקרא צנוע וביישן, כענין שאמרו (שבת דף נג ע"ב) על אותו האיש שהיתה אשתו גדמת ולא הכיר בה כל ימיו, ואמרו עליו כמה צנוע אדם זה שלא הכיר באשתו.

פ״חואם ישמור את עיניו נמצא שלבו שמור, ומתוך שלבו ועיניו שמורים נמצא כולו שמור, כי על ידי ג' חושים שבאדם העון נגמר, והם הראות והמחשבה והמישוש, ואם יש בו החוש הרביעי, גם הוא משמש את המשוש והוא חוש השמע, ואינו קרוב לחוש המחשבה כמו חוש הראות, כי הוא מביא מיד לחוש הלב, וחוש הלב מביא אל המשוש, ועל זה הזהיר הכתוב (במדבר טו, לט) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, ואמרו בהגדה (ירושלמי ברכות פ"א ה"ה) עינא ולבא תרי סרסורי דחטאה נינהו, וכן אמר החכם (משלי כג, כו) תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצרנה, הב לי לבך ועיניך ואנא ידענא דאת דילי.

פ״טוראשון לכל ראשית כלם, שידע האדם את יוצרו ויכיר את בוראו, ויתן אל לבו למי יעבוד, וממי יירא, ומצות מי יעשה, ומי הזהירו, כמו שאמר דוד לשלמה (דה"א כח, ט) בני דע את אלהי אביך ועבדהו בלבב שלם, ואם הוא נעלם מעיני כל חי אך נמצא הוא בלבבות ונגלה במחשבות, וידע כל נוצר שאינו נפרד מן היוצר ואינו מחובר לו, כי כל מחובר מוגבל וכל מוגבל מחודש, והבורא יתברך אין בו אחת מן המדות האלה, כי הוא קדמון לכל ולא מוגבל ולא מחודש, אף כי הבורא ברא את הנברא יש מאין ואם הוא יש, מרצונו ומחפצו לעשות מצותיו ולקבל שכרו אם טוב ואם רע, כי אין יישותו חוצבת ולא מופרדת ולא מוגבלת ולא ממעטת, כי הוא כאין נגדו בראשיתו ובהדמותו, והבורא יתברך הוא מקום עולמו ואין עולמו מקומו, ותבנית הדבר כאשר העולם מלא מן האויר והכל נכנסין בתוך האויר ונרגשין ממנו ואינו נראה להם. ואם דימה הכתוב האדם ביד הבורא כחומר ביד היוצר, להשמיע את האוזן מה שהיא יכולה, אך רחוק המשל מן המליצה כרחוק מזרח ממערב, כי היוצר העושה מלאכת החומר אף על פי שהוא עושה את הכלי וקודם למלאכת הכלי, הרי החומר שממנו נעשה הכלי קדם לאומן, ועל כן מעשה יד האומן חוצבין לפניו ומפרידין בינותיו וממעטין ראות עיניו לדוחק עליו, אך הבורא יתברך לא הקדימו דבר, יש מאין ברא את הכל, ועל כן אין לפניו לא חוצץ ולא מפריד.

צ׳וכל זה יתן החי אל לבו, כי הוא רואה את בוראו, מה שאין עיניו רואות, ואם יחטאו הרגלים ושאר איברי הגוף בלא כוונת הלב, הנה הם שוגגין בעבירה, כסומא שאינו רואה ואוכל מה שיבא לידו בחזקת היתר, או שירוק כנגד בני אדם מבלי ידיעה, כי לא היה יודע שהיה אדם כנגדו ואין ראוי להענישו, אך מי שהוא רואה מה שהוא תופס בידו, ואם הוא תופס דבר האסור ואוכל אותו, ואם יעמוד אדם כנגדו וירוק בפניו, הלא נענש עליו עונש גדול. כן חטאת הלב והמחשבה, כשהם רואים את בוראם בכח כוונתם ושכלם, ואם יחטאו כנגדו ולא יבושו ממנו ולא יכלמו מפני כבוד בוראם העומד כנגדם ויעיזו פניהם לפני יוצרם, כמה גדול עונשם, כאדם העובר על מצות המלך בפניו, שהעונש שלו מרובה ונכפל ממי שהוא נסתר ממנו ועובר מצוותו.

צ״אואתה בן אדם שים לבך לכל הדברים האלה וראה את תכונתם, ובאזניך שמע, ועיניך תפקח, וראה תמונת יוצרך העומדת לפניך, וראה כי הוא בשמים ואתה על הארץ ונשמרת מכל דבר רע, עד כאן לשונו. וכדבריו אלה כתב הרוקח בתחלת ספרו בשורש קדושה, וכדי שלא להאריך לא העתקנו לשונו.

צ״בוכאשר יזכור המעיין מה שפי' בפרק א משער היראה לענין ליראה את השם הנכבד והנורא הזה (דברים כח, נח), יראה בעין שכלו כי מיראה זו ימשך הצניעות והבושת וענוה וחסידות, וכמו שכתב בזוהר (פ' נשא דף קמה ע"א) כל מי שיש בו יראת שמים זוכה לענוה, וכל מי שיש בו ענוה זוכה לחסידות, וכל מי שיש בו יראת שמים זוכה לכולם, לענוה דכתיב (משלי כב, ד) עקב ענוה יראת ה', לחסידות דכתיב (תהלים קג, יז) וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו. תאנא כל אדם שיש בו חסידות נקרא מלאך ה' צבאות, עד כאן לשונו לעניננו. וכיון שמיראה ימשך לו ענוה וחסידות, בכלל חסידות הצניעות והבושת, שהרי הוא נקרא מלאך ה' צבאות, ואי אפשר קניית מדות אלו אלא על ידי שישים האדם ההשגחה העליונה לפניו תמיד, ויחשוב שאילו אדם עומד עליו ושומר כל תנועותיו הוא ירא מלעשות דבר מגונה מבושתו ממנו, כן ראוי שירא ששם ידו"ד עומד לפניו, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום (שם טז, ח) שויתי ה' לנגדי תמיד, והיינו השם הנכבד והנורא הזה.

צ״גופירש רשב"י ע"ה בשיר השירים מהזוהר ענין היות שם ידו"ד נמצא אפילו למטה בעולם הזה, זה לשונו כתיב (שה"ש א, ד) משכני אחריך נרוצה, אתוון דרזא דשמא קדישא הוו גליפין לעילא ותתא, בשעתא דאינון אתוון בלטין וסלקין לגבי אתוון אחרנין, כל אינון משריין קדישין נטלין במטלנון באימתא וכסופא, בגין דלית לעילא כל אינון בני עלמא לית להון כיסופא לית להון חולקא לעלמא דאתי, עד כאן לשונו. הרי בפירוש כי אותיות השם מתחקקות למעלה ולמטה, ירצה בעולם העליון ובעולם התחתון, ועל כן כל העולמות משתעבדים לעשות רצון קונם בראותם אותיות השם הגדול לפניהם, ולכן ימשך מזה שמי שאין לו בושת פנים שאין לו חלק לעולם הבא, כיון שאינו מתבושש לפני המלך שלפניו אין לו חלק בו, כי כפי דבקות האדם נשמתו בה', כן מתקשר בעולם העליון, והעז פנים מתרחק מה' מפני שאינו ירא לחטוא מהמלך שלפניו, וכן אם ידברו כנגדו יעיז פניו להשיב ולא יתבושש מהמלך העליון, כי אין פחד אלהים לנגד עיניו, ולכן אין לו חלק לעולם הבא.

צ״דוצריך לקניית מדה זו התמדה, שבכל יום יפנה עצמו מעסקיו לפחות שעה אחת לחשוב בגדולת השם ובנפלאותיו, וישים יראתו לפניו, ובזה ינצל מן החטא, כי מי שחושב בה' דרך עראי אין יראתו קנויה בלבו, כמו שכתב רבינו יונה החסיד בפירוש משלי, והעתיק דבריו הר' יוסף יעבץ ע"ה בפירוש הפרקים, במשנת הסתכל בשלשה דברים (אבות פ"ג מ"א), זה לשונו כתב החסיד ר"י בפירוש משלי (ב, ה) אז תבין יראת ה' ודעת אלהים תמצא, ב' עניינים בידיעת השם יתברך, ושם להם משל ואמר, אם עברת לפני המלך פעם אחת ולא זכרת צורתו, אמנם אם תוסיף לראותו תזכור כי היא צורתו, כי הוא המלך אשר ראית. ואיש אחר עבר לפני המלך וזכר צורתו אחרי כן, והיא נמצאת במחשבתו וקבל אותו הכח המדמה אשר בו, הלא זה מכיר ויודע את המלך מן הראשון. על כן מי שקבל נפשו ידיעת רוממות השם יתברך ויראתו על פניו מבלי שיצטרך להכין לבו ולערוך מחשבתו להביאה ברעיוניו ולצייר אותה בנפשו, הוא היודע השם יתברך. ואני אומר כי להיות האדם בטבעו דורך אל החטאים, לא ינצל מן העבירה הבאה לידו אם לא נתעטר במעלה הב' שהיא דעת אלהים, כי כף טבעו תכריעו לחובה. אבל בהיות זכרון השם יתברך לנגד עיניו תמיד, ינצח היקר את הזולל, והנה זאת המדריגה העליונה נקראת בפסוק הזה דעת אלהים, על כן הוזכרה אחרי היראה, כי היא שלימות היראה, עד כאן לשונו.

צ״הוכאשר יתמיד האדם בחושבו ששכינה למעלה, יבא לטהר מחשבותיו, ואפשר שלזה כיון התנא באומרו (אבות פ"ב מ"א) דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים, כי שלשה דברים אלו הם כנגד מחשבה ודיבור ומעשה, ולזה הוצרכו שלשתן, ולא יספיק באחרונה שהיא כוללת - וכל מעשיך בספר נכתבים, כי עין רואה היא כנגד ההרהורים, כאומרו (ירמיה כ, יב) רואה כליות ולב, וכן אמר דוד המלך עליו השלום (תהלים סו, יח) און אם ראיתי בלבי, והכוונה על המחשבה. אזן שומעת, כנגד הדבור, אם דבר לשון הרע, או תפלתו וברכותיו ותורתו אם נאמרו בלא יראה, כדפירש בתיקונים (דף קכב ע"א) זה לשונו ומאן די משתמע תמן קליה בין באורייתא בין בצלותא בין בצעקה בלא דחילו, מיד (במדבר יא, א) וישמע ה' ויחר אפו ותבער בם אש ה', עד כאן לשונו, והטעם כדפי' שם כי השמיעה היא דין מצד השמאל. וכל מעשיך בספר נכתבים, הוא כנגד המעשה, ואמר וכל, לרבות אפילו המעשים שאין בהם מצוה ועבירה, כמו שאמר איוב ע"ה (איוב לא, ד) הלא הוא יראה דרכי וכל צעדי יספר.

צ״וובתיקונים (דף קמב ע"ב) פירש במשנה זו, שמלת מ"ה למעלה היא על השכינה העומדת על ראשו של אדם, שהיא נקראת מ"ה כנודע. זה לשונו ואית חובין דאינון בסתר, ולא יכלין לאסהדא בהון מלאכין דאזלין עם נשמתא דאתמר בה (תהלים צא, יא) כי מלאכיו יצוה לך, הא שכינתא אסהידת עלייהו, הדא הוא דכתיב (ירמיה כג, כד) אם יסתר איש במסתרים וגו', בגין דשכינתא על רישיה, דאתמר בה דע מה למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבין, עד כאן לשונו. והכינויים האלו הנזכרים עין ואזן וספר, לא יתרחקו היותם בה, כדפי' ברעיא מהימנא (פ' פנחס דף רנו בסופו) זה לשונו איהי אתקראת עין מסטרא דימינא (תהלים לג, יח) הנה עין ה' אל יראיו, ואתקריאת אוזן מסטרא דשמאלא (דניאל ט, יח) הטה אלהי אזנך ושמע, עד כאן לשונו. ולכינוי ספר אין צריך ראיות, כי הוא מוסכם בפרשת ויקהל (דף ר ע"א) ובתיקונים.

צ״זוכאשר יתמיד האדם בחושבו ששכינה למעלה מראשו, ובפרט מי שידע מה ענין שכינה, וכבר פי' מקצת הענין בשער היראה, לא יתרחק ממנו קניית הענוה בתנאים שפירש הרמב"ן ע"ה.

צ״חובזה נכלל הפרק: