ראשית חכמה, שער הענוה ז׳Reshit Chokhmah, Gate of Humility 7

א׳אחר שביארנו בפרקים הקודמים דרכי הענוה, צריך לבאר בפרק זה כמה מדות יש בבעלי הגאוה, שכלם שנואות לפני המקום, כדי שיתרחק האדם מהם וישתלם במדת הענוה כראוי.

ב׳המדה הראשונה שיטעה היצר לאדם הוא שיהא מתקן בגדיו ומסלסל בשערו וכיוצא, ומראה שאין בזה עבירה, ולא ידע שמזה ימשכהו אל מדת הגאוה, שאם יבזוהו יאמר בלבו לאדם נכבד כמוני מבזים. ובבראשית רבה (פרשה כב, ו) אמרו ז"ל אמר רבי אמי אין יצר הרע מהלך לצדדים אלא באמצע פלטייא, ובשעה שהוא רואה אדם ממשמש בעיניו מסלסל בשערו מתלה בעקבו אומר הדין דידי הוא, מאי טעמא (משלי כו, יב) ראית איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו. אמר רבי אבין כל מי שמפנק את יצרו בנערותו סופו להיות מנון עליו בזקנותו, מאי טעמא (שם כט, כא) מפנק מנוער עבדו ואחריתו יהיה מנון, עד כאן לשונו.

ג׳וכן פירשו בזוהר (פ' וישב דף קצ ע"ב) שתחלת תפיסת היצר לאדם הוא בתיקון מלבושיו, זה לשונו (בראשית לט, יב) ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עמי, ותתפשהו בבגדו, בגין דכד שליט יצר הרע עליה דבר נש אתקין ליה וקשיט ליה לבושוי, מסלסל בשעריה, הדא הוא דכתיב ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עמי, אתדבק עמי. מאן דאיהו זכאה אתתקף לקבליה ואגח ביה קרבא, מה כתיב ויעזוב בגדו בידה וינס ויצא החוצה, ישבוק ליה ויתתקף לקבליה ויערוק מניה בגין לאישתזבא מניה ולא ישלוט עליו, עד כאן לשונו.

ד׳עוד שם (זוהר פ' וישלח דף קסו ע"א-ע"ב) זה לשונו רבי שמעון פתח (משלי יב, ט) טוב נקלה ועבד לו ממתכבד וחסר לחם, האי קרא על יצר הרע אתמר, בגין דאיהו מקטרגא תדיר לגבי בני נשא, ויצר הרע איהו ארים לביה ורעותיה דבר נש בגאותא, ואזיל אבתריה, מסלסל בשעריה וברישיה, עד דאיהו אתגאי עליה ומשיך ליה לגיהנם. אבל טוב נקלה, ההוא דלא אזיל אבתריה דיצר הרע ולא איתגאי כלל, ומאיך רוחיה ולביה ורעותיה לגבי קודשא בריך הוא, וכדין ההוא יצר הרע מתהפך לעבד לו, דלא יכיל לשלטאה עלוי, וההוא בר נש שליט עלוי כמד"א (בראשית ד, ז) ואתה תמשול בו. ממתכבד, כמא דאמרן דאיהו אוקיר גרמיה מסלסל בשעריה אתגאי ברוחיה, ואיהו חסר לחם, חסר מהימנותא, כמד"א (ויקרא כא, כב) לחם אלהיו וגו', לחם אלהיהם הם מקריבים וגו' (שם כא, ו), עד כאן לשונו.

ה׳עוד ממדות הגאוה העתיק בספר בית מדות בסוף מעלת דרך ארץ, ונעתיק כל לשונו מפני היות בהם גם כן מדות ממדות הענוה, זה לשונו חמש עשרה דברים נאמרו בתלמיד חכם, נאה בביתו, חסיד בשבתו, ערום בדעת, פקח במעשיו, ומכיר את מקומו, ושמח בחלקו, ואינו מחזיק טובה לעצמו, מרבה להשיב, שואל ומשיב, שומע ומשיב על כל פרק דבר, הולך אצל תלמידי חכמים, ולומד על מנת לעשות.

ו׳תלמיד חכם צריך שיהיה צנוע באכילה ובשתיה, לא יאכל מעומד ולא ישתה מעומד, ולא יקנח את הקערה, ולא ילקלק באצבעותיו, ולא יגהק בפני חבירו, ויהיה צנוע ברחיצה ובסיכה ובעטיפתו ובהליכתו ובקולו ובמעשיו הטובים.

ז׳וכל מי שהוא יכול ללמוד תורה ואינו לומדה, עליו הכתוב אומר (ירמיה ב, ה) כה אמר ה' מה מצאו אבותיכם בי עול כי רחקו מעלי וילכו אחרי ההבל ויהבלו.

ח׳הרוחץ מנעליו ויוצא לשוק הרי זה מגסי הרוח, סנטרו לצדדיו, וכובעו מאחריו, ירכתו על חברתה, ורצועות תפליו בידו ומחזירן כשהוא הולך בשוק, הרי זה מגסי הרוח. וכל גסי הרוח נדמין לע"א, שנאמר (דברים ז, כו) ולא תביא תועבה אל ביתיך, ולהלן הוא אומר (משלי טז, ה) תועבת ה' כל גבה לב, נאמר כאן תועבה ולהלן תועבה, מה תועבה האמור כאן ע"א אף תועבה האמור להלן ע"א. נאמר להלן (דברים יג, יד) יצאו אנשים בני בליעל, ונאמר להלן (שמ"ב כג, ו) ובליעל כקוץ מונד כולהם, אלא ההולך בדרכיו ברוך, שנאמר (תהלים קג, כ) ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו, עד כאן לשונו.

ט׳עוד לתשלום קניית מדת הענוה צריך להתרחק מקנאה ותאוה וכבוד, שהם מוציאין את האדם מן העולם הזה והעולם הבא (פ"ד מכ"א), והאריך החסיד ה"ר יוסף יעבץ ע"ה בזה, ובפרט הקנאה היא ענף מהכעס.

י׳וכתוב בספר בית מדות הנמצא אצלינו בכתיבת יד, כמה דברים בגנות מדת הקנאה (שער הקנאה), ראיתי להעתיק דבריו מפני שנוגעים למעשה, זה לשונו מדת הקנאה היא ענף מן הכעס, ואין אדם נמלט ממנו, כי אנחנו רואים אשר כל בני אדם נמשכים איש אחרי רעהו, כי כאשר רואה אדם שחבירו קנה עניינים מענייני העולם, הן ממיני מאכלים, הן מבגדיו, הן בונה בית או מאסף הון, אז הוא טורח להשיג כזה, כי הוא מחשב חברי יש לו זה גם אני יהיה לי כך, ודבר זה רמז שלמה המלך ע"ה באמרו (קהלת ד, ד) ראיתי אני כל עמל ואת כל כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו.

י״אומי שהמדה הזאת מתגברת עליו הוא מגונה, כי הקנאה הזאת תביאהו לידי חימוד, כי כשאדם אינו נותן אל לבו ומקנא על מה שיש בידו אז הוא חומד, והתורה אמרה (שמות כ, יד) לא תחמוד. וכשהוא חומד אז הוא גוזל, דכתיב (מיכה ב, ב) וחמדו שדות וגזלו. ואדם אשר החמדה מתגברת בו הוא קרוב לעבור עשרת הדברות, כי מעשה היה באיש אחד והיה לו שכן רשע, והיה כותל מפסיק ביניהם, והיה הרשע חומד את אשתו וקצת מחפציו, יום אחד ערב שבת שמע שהיה האיש אומר לאשתו אני רוצה היום לצאת בסחורה, וכן עשה, מה עשה אותו רשע, הלך בליל שבת ושבר הכותל שהיה מפסיק ביניהם, ועבר על זכור את יום השבת לקדשו, והלך ואנס את האשה שהיה חומד ושכב עמה ועבר על לא תנאף, ואחר כך התחיל לגזול את הממון צעקה האשה ועמד עליה והרגה, ועבר על לא תרצח, וכשגנב וגזל מה שחמד הרי עבר על לא תגנוב ולא תחמוד. למחר בא אביו ואמו והוכיחו אותו, עמד והכם ועבר על כבד את אביך ואת אמך, ואחר כך הובא לפני בית דין והעיד עם חבירו הבליעל שאותם חפצים שלקח הם משכון שלו והיו ממושכנין לו מיד בעל האשה ועבר על לא תשא, סוף נתגלה הדבר ונתפרסם הדבר ונודע רעתו ומחמת בושה הלך לתרבות רעה וכפר באלהים חיים ועבר על אנכי, ולבסוף היה אדוק בע"א ועבר על לא יהיה לך ולא תשתחוה להם ולא תעבדם, וכל זה גרם חלק החמדה, נמצא שהחומד קרוב לעבור את כל התורה כלה.

י״באך יש דרך אחר קרוב להבחין איך הקנאה והחמדה מקלקלת האדם, ועל זה אמר שלמה המלך ע"ה (משלי כג, יז) אל יקנא לבך בחטאים כי אם ביראת ה' כל היום. כשאדם מקנא בחטאים וראה עשרם והצלחתם, וראה צדיקים מזולזלים ומיוסרים ביסורין, מתוך כך תגעל נפשם במשפטי אלהים ובחוקיו, וימאסו לומדי תורה ומקיימיה, כענין שנאמר במלאכי (ג, יג-טו) חזקו עלי דבריכם וגו' אמרתם שוא עבוד אלהים ומה בצע כי שמרנו משמרתו וכי הלכנו קדורנית מפני ה' צבאות ועתה אנחנו מאשרים זדים גם נבנו עושי רשעה גם בחנו אלהים וימלטו. וזה הדבר מביא הוללות בדעת בני אדם ויסב לבם אחורנית, בראותם רשע וטוב לו צדיק ורע לו, ומתוך כך הולכים בשרירות לבם ואומרים כך וכך עשה פלוני והוא עשיר ומצליח, וכן נעשה גם אנחנו, ומה שיקרה לו גם יקרה לנו, וכל זה בא מחמת קנאה שמתקנא ברשעים וחומדים עושרם ושלוותם, ולפיכך פורקים מעליהם עול מצות.

י״גאבל הצדיקים אינם מתקנאים ברשעים ואינם חומדים לא ממונם ולא שלוותם, כי יחשבו שעושרם שמור לרעתם, ושלוותם להאבידם מרוב טוב הצפון לצדיקים, ויחשוב שעוניים ודוחקם של הצדיקים כדי לצורפם וללבנם ולהגדיל מעלתם לעולם הבא, ואין ספק שמי שחושב כך לא יחמוד ולא יקנא, אלא ישמח בראותו שלוות רשעים, ואומר אם למכעיסיו כך על אחת כמה וכמה לעושים רצונו שיתן ויחזור ויתן.

י״דהקנאה באה מגריעות הנפש, אם הוא מקנא ביופיו של אדם או בגבורתו או בעושרו הרי אינו חפץ במה שגזר עליו השם יתברך, וזה דומה לעבד אשר יש לו תלונה על מעשה אדונו ואינו מתרצה בענייניו ואין זה עבד נאמן, כל שכן שאין להתרעם על הבורא יתברך אשר כל מעשיו ישרים ונבונים שאין להרהר אחריו.

ט״וומי שהוא מקנא יבא למחלוקת, כמו שתמצא בקרח שקנא בכבוד אליצפן בן עוזיאל, ומתוך כך נאבד הוא ויונקי שדים וסיעתם מן העולם.

ט״זהקנאה לבני אדם כחולי לגוף, והיא מביאה לידי שחפת, אמר החכם לבנו השמר מן הקנאה כי היא נכרת בך שפניך משתנים מרוע לבך, ואותו האיש שאתה מקנא הוא שמח בצרת לבך, ולמה אתה תשמח שונאיך וינקם וישמח בך.

י״זהמקנא חומס נפשו, כי הוא מתאבל תמיד ושכלו מתחסר מרוב קנאה הטמונה בו, ואין לבו פנוי ללמוד ולהתפלל בכוונה ולעשות מעשים טובים, וכל אדם מוצא טעם מתוק חוץ מהמקנא, כי אינו טועם טעם מתוק במאכלו עד שתשוב הטובה מחבירו.

י״חולכל שנאה יש תקוה, שאם ישנא חבירו שגזל אותו, כשיחזור לו הגזילה אז יסיר השנאה מלבו, וכן כל שנאה התלויה בדבר אחרי שיתקן לך אותו דבר אז תבטל השנאה מלבו, חוץ ממי ששונא חבירו מחמת קנאה. ואמר החכם, אל תקנא בחבירך על אשר יש לו, כי הוא ינעם ואתה תשבע דאגה ויגון וצער וצוקה וצרה. ואמר החכם החומד והמקנא לא נבראו אלא לכעס.

י״טחכמי ישראל מתפללין לא תהיה קנאתנו על אחרים ולא קנאת אחרים עלינו (ירושלמי ברכות פ"ד ה"ב). ולמה היו מתפללין על אחרים במדה הזאת יותר משאר המדות. אלא כך הענין, כמה בני אדם גורמים שאחרים מקנאים בהם כשהם לובשים בגדים נאים שיקנאו בהם, ולכך היו מתפללים כי שמא הם גורמים הקנאה כך לאחרים, והתורה אומרת (ויקרא יט, יד) ולפני עור לא תתן מכשול, לכן מדה טובה לאדם שלא ילבש בגדים טובים ומשובחים יותר מדאי לא הוא ולא אשתו ולא בני ביתו, וכן לענין המאכלים ושאר ענינים, כדי שלא יקנאו בו אחרים, גם כל מי שהשפיע לו הקדוש ברוך הוא עושר ונכסים יהיה וותרן לעשירים ולעניים ויתנהג עמם בנחת ויעשה עמם חסד, וכבר הארכנו בדבר במה יהיה נאהב לכל אדם, אז לא יקנאוהו ולא יחמדו משלו, אך ראוי לאדם שיעלה על מעלות הטובות אשר הם תפארת לו, ויקנאוהו אחרים ויחמדו לעשותו כמוהו.

כ׳ומי שנזהר שלא יקנא אין גופו כלה ואין התולעת שולטת בו, כדכתיב (משלי יד, ל) ורקב עצמות קנאה, פירוש מי שיש לו קנאה עצמותיו מתרקבות. וכן ירחק האדם מן הקנאה והחמדה, ולא יחמוד שום דבר ממה שהוא ביד אחרים, ואל יאמר אחמוד בענייני חבירי ואתן לו מעות עבור אותו ענין, אם דעתו למכור ואז אסור לזה להפציר בו, כי הוא מתבייש להשיב פניו ריקם, אם כן הוי אונס. וכל שכן אם זה שחומד הוא נכבד, שאם ישאל איזה שאלה, מאור פניו לא יפילון, שאסור לו לשאול מה שבידו, או ליקח להראות שהוא חפץ בו, ולא יתבע אותו דבר אם אינו יודע שיתן לו חבירו אותו ענין בנפש חפצה.

כ״אמשלו משל מן החומד והקנאי, הלכו יחדיו בדרך, פגע בהם מלך, אמר להם המלך אחד מכם ישאל ממני דבר וינתן לו ולחבירו כפלים, והחומד היה מתאוה לשני חלקים, והקנאי לא רצה לשאול שהיה מתקנא אם ינתן לחבירו כפלים, לסוף דחק החומד את הקנאי לשאול תחלה, אז שאל הקנאי שינקרו לו עין אחת ולחבירו שנים.

כ״בראה כמה רעות תלויין בקנאה, כי נחש הקדמוני נתקנא באדם וגרם מיתה לעולם, ועליו נאמר קללה (בראשית ג, יד) על גחונך תלך ועפר תאכל. ראה מה אירע לקין, ולקרח, ולבלעם, ולאחיתופל, ולגיחזי, ולאדוניה, ולאבשלום, ולעוזיה, שהיו נותנים עיניהם במה שאינו ראוי להם, ולא דיין שלא נתנו להם מה שבקשו, אלא אף מה שהיה בידם ניטל מהם. מכל אלו ילמוד האדם ויזהר מן הקנאה ומן החמדה, ויחשוב אפילו מה שבידו כבר אינו שלו, כי מחר בא ואיננו ומה יועיל לו שאינו שלו, ועל זה נאמר (משלי כז, א) כי לא תדע מה ילד יום.

כ״גשכר גדול יש לו לאדם הנזהר מן הקנאה ומן החמדה, כי רוב העבירות אם אדם עבר עליהם ומתבייש, יניח מהם בשביל הבשת, נמצא שהשכר על זה בא מחמת שמונע עצמו מן הקנאה והחמדה. כי הנמנע מן הגזל ומן הגניבה, הוא מתיירא שמא יתוודע ויתגלה ויתפסוהו ויתבייש ויפסיד הרבה.

כ״דאבל הקנאה והחמדה הם טמונים בלב, ונעלמים מעיני בני אדם, שאין כל אדם יכול להבין בו אם הוא חומד או קנאי, בשביל שהדבר הזה מסור ללב, ואם הוא מונע מהם עליו הכתוב אומר (ויקרא יט, יד) ויראת מאלהיך.

כ״הואף על פי שהקנאה היא רעה מאד, יש מקום שהיא טובה מאד, והיא ממידת העליונים, כשישים קנאתו על יראת השם, כמו שנאמר (שם כג, יז) אל יקנא לבך בחטאים כי אם ביראת ה' כל היום, ועל זה אמרו חכמים (ב"ב דף כא ע"א) קנאת סופרים תרבה חכמה, אם יראה אדם שלומד יתפוש קנאה בלבו ויאמר זה לומד כל היום גם אני אעשה כך, וכן בשאר כל המצוות ומדות טובות יקנא כל אחד בחבירו ויתפוש מעשה חביריו הטובים. ואם יראה רשע שיש בו מדות שנים או שלשה שהם טובות, בזה יקנאוהו ויעשם גם הוא.

כ״ואבל המקנא בחבירו שהוא עוסק בתורה ובמצות ובמעשים טובים, ואינו מקנא בו במה שיחשוב זה עושה טובות גם אני אעשה כן, אלא יחשוב בלבו ויקנא בו בשביל שיש בו מעלות יותר ממנו, ומחשב תחבולות כדי לבטלו ולבלבלו מתורתו וממעשיו הטובים, הרי זאת הקנאה היא רעה חולה, חוטא ומחטיא אחרים, והוא שותפו של ירבעם בן נבט.

כ״זולעולם יכבד אדם יראי שמים ולומדי תורה ומקיימי מצות, ויתן להם יד, ויסייע להם בגופו ובממונו ובכל יכלתו, ואז יקנאו בו אחרים ויחשבו גם אנחנו נעשה כן, ויכבדו ויעזרו גם לנו, ומתוך שלא לשמה בא לשמה.

כ״חואלמלא הקנאה אין העולם עומד, כי אז אין אדם נוטע כרם ואין אדם נושא אשה ואין אדם בונה בית, כי על כן העניינים האלו באין מחמת מקנא איש בחבירו. הבונה בית, יתן אל לבו לעשות כן, וכן לענין אשה כל אחד יתקנא בחבירו.

כ״טוכיון שהעולם תלוי בקנאה ישים כל הקנאות לשם שמים, אם יבנה בית יבנה בתוכו חדר ללמוד בו תורה, ויהיה ביתו בית ועד לחכמים, ולהכניס בו אורחים, ולעשות חסדים לבני אדם, כי אלולא שקנא אברהם לא היה קונה שמים וארץ, ואימתי היה מקנא, כששאל למלכי צדק כיצד יצאת מן התיבה, אמר לו בצדקה שהיינו עושים שם, אמר לו וכי מה היה לכם בתיבה לעשות בהם צדקה, וכי היו שם עניים, והלא לא היו שם כי אם נח ובניו, ועם מי עשיתם צדקה, אמר ליה עם הבהמות וחיות ועם העופות, כי לא היינו ישנים אלא היינו נותנים לפניהם מאכלם, באותה שעה אמר לו אברהם אלולא שעשית צדקה עם הבהמות חיות ועופות לא הייתם יוצאים מן התיבה, ואני אם אעשה צדקה עם בני אדם הנברא בצלם אלהים על אחת כמה וכמה, באותה שעה ויטע אש"ל בבאר שבע *אכילה *שתיה *לויה. ועל זה ירבה אדם קנאה.

ל׳וגם יקנא אדם בחטאים וברשעים להלחם נגדם ולהוכיחם, כאשר אמרו רבותינו (סנהדרין דף פא ע"ב) הבועל ארמית קנאים פוגעים בו. משה קנא במצרי שנאמר (שמות ב, יב) ויך את המצרי. ומצינו גם אליהו (מל"א יט, י) קנא קנאתי לה' אלהי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל, וכן נאמר בפנחס (במדבר כה, יא) בקנאו את קנאתי בתוכם, והשם נתן לו גמולו על זה, כמו שנאמר לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום, עד כאן לשונו.

ל״אעוד לתשלום מדת הענוה צריך שיתנהג האדם בתנאים שנוהגים בהם תלמידי חכמים, כמו שכתב הרמב"ם עליו השלום פרק ה' מהלכות דעות.

ל״בובתנאי תלמיד חכם פירשו במסכת ברכות (דף מג ע"ב) זה לשונם תנו רבנן ששה דברים גנאי לתלמיד חכם, אל יצא כשהוא מבושם לשוק, ואל יצא יחידי בלילה, ואל יצא במנעלים מטולאים, ואל יספר עם אשה בשוק, ואל יסב בחבורה של עמי הארץ, ואל יכנס באחרונה לבית המדרש. ויש אומרים אל יפסיע פסיעה גסה ואל יהלך בקומה זקופה, עד כאן לשונם. ולכל אחד מאלו פירשו שם טעם בגמרא, ולא נעתיק כל לשונו כדי שלא להאריך.

ל״גוהנוגע יותר לענין הגאוה הוא אל ילך בקומה זקופה, ופירשו שם דאמר ר"י המהלך בקומה זקופה אפילו ארבע אמות כאילו דוחק רגלי השכינה, דכתיב (ישעיה ו, ג) מלא כל הארץ כבודו, עד כאן לשונו. והטעם מפני שמתגאה ומראה שאין לו אדון ששולט עליו, כי דרך העבד להיות הולך בענוה וכבדות ראש לפני אדונו. ושאר כל דבריו במלבושו ובדבורו יתנהג בתנאי שפירש שם הרמב"ם ע"ה, ובודאי שישתלם במדת הענוה בכלליה ופרטיה.

ל״דוכאשר ישתדל האדם במדת הענוה בכל פרטיה הכתובים בשער הזה, ימצא שבכלל קניית מדת הענוה קניית כל המדות הטובות, ובכלל מדת הגאוה כלל כל המדות המגונות, והוא כענין אין למעלה מענ"ג ואין למטה מנג"ע (ע' ספר יצירה פ"ב מ"ז), וכבר פיר' כי המתגאה לוקה בנגעים, שאחד מהדברים שהנגעים באים הוא על גסות הרוח, וכתיב (ויקרא יד, נו) ולשאת ולספחת, נמצא שמי שאין לו ענוה חסר מהמדות הטובות. וכן פי' בברייתא דמסכת כלה (פ"ג) ז"ל הוי כאסקופה התחתונה מן הבית, הבית הזו אם אין לה אסקופה היא נראית כחסרה כחרבה, אף אתה צריך למהוי לך ענוה ואפילו אתה מושלם בכל המדות, אם אין בך ענוה אתה חסר, דהכי אמרו בני נשא מה גברא רבא פלניא אלולא גאוה, וללמדך כן, אלא כי ירא אלהים יצא את כלם. רבא אמר כשם שהאסקופה מכוונת הדלתות לנעול ולפתוח, כך הענוה סייג לחכמה, עד כאן לשונו.

ל״הובמעלת הענוה מעלות רבות, מלבד המעלות שביארנו בפרק ג, עוד אמרו ז"ל בסוטה (דף ה ע"ב) אמר רבי יהושע בן לוי כמה גדולים נמוכי רוח, שבזמן שבית המקדש קיים אדם מקריב עולה שכר עולה בידו מקריב מנחה שכר מנחה בידו, אבל מי שדעתו שפלה מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כלם, ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת, שנאמר (תהלים נא, יט) לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. ואמר רבי יהושע בן לוי כל השם אורחותיו בעולם הזה זוכה ורואה בישועתו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר (שם נ, כג) ושם דרך אראנו בישע אלהים, אל תקרי ושם אלא ושם.

ל״ווגם בעולם הבא מעלתו גדולה, כמו שדרשו במגילה (דף טו ע"ב) על פסוק (ישעיה כח, ה) ביום ההוא יהיה ה' צבאות לעטרת צבי, אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא עתיד הקדוש ברוך הוא להיות עטרה בראש כל צדיק וצדיק וכו', ואמרו יכול לכל, תלמוד לומר לשאר עמו, למי שמשים עצמו כשירים.

ל״זועוד כדי שתכיר כמה מעלות בענוה, ראיתי להעתיק דברי מנורת המאור של רבי ישראל ז"ל שהאריך במעלותיה, זה לשונו גדולה ענוה שבה נשתבח אברהם אבינו עליו השלום, מפני שהיו הגדולים של בני דורו מנשאים אותו, והיו קורין אותו אדוני, שנאמר (בראשית כג, ו) שמענו אדוני, והוא עליו השלום היה משפיל עצמו עמהם והיה נכנע לפניהם והנהיג עצמו עמהם במדת הענוה והצניעות, ואפילו עם הפחותים, שנאמר (שם כג, יב) וישתחו אברהם וגו'. ואף על פי שהיה נביא, ונשיא, גבור, ועשיר, היה צנוע ועניו ולא היה מחשיב עצמו לכלום, ואמר (שם יח, כז) ואנכי עפר ואפר. נביא, דכתיב (שם כ, ז) השב אשת האיש כי נביא הוא. נשיא, דכתיב (שם כג, ז) נשיא אלהים אתה בתוכנו. וגבור, דכתיב (שם יד, טו) ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם. עשיר, דכתיב (שם יג, ב) ואברם כבד מאד במקנה וגו'.

ל״חגדולה ענוה שבה נשתבח יצחק אבינו עליו השלום, שהרי אבימלך גרש אותו ממלכותו והיה מצליח בכל מעשיו ובכל דרכיו, שנאמר (שם כו, יב) ויזרע יצחק וגו', ומרוב עשרו קנאו בו פלשתים, שנאמר (שם כו, יד) ויהי לו מקנה צאן וגו' ויקנאו אותו פלשתים וגו', וכשבא אליו אבימלך לא שלם לו כמעשיו, ומרוב ענותנותו קבלו בסבר פנים יפות והאכילו והשקהו לו ולאנשיו, שנאמר (שם כו, ל) ויעש להם משתה וגו' וישלחם יצחק וגו'. וזו היא ממדת הענוה והחסידות שלא לשלם לעושה הרע כרעתו, ולשלם לו טובה תחת רעה.

ל״טגדולה ענוה שבה נשתבח יעקב אבינו עליו השלום, ומפני ענותנותו היה נוהג כבוד בעשו אחיו מפני שיצא לאויר העולם כמו רגע אחת קודם ממנו, והיה שלוחו אומר לו (שם לב, ד) כה אמר עבדך יעקב, ולא שהיה ירא ממנו שמא יהרוג או יהרג. רבי כי הוה כתיב לאנטונינוס נאם עבדך יהודה, אמר לא טוב אני מאבותי (בר"ר עה, ה).

מ׳גדולה ענוה שבה נשתבח משה רבינו עליו השלום, שנאמר (במדבר יב, ג) והאיש משה ענו מאד, מה תלמוד לומר מכל האדם, אלא ענו ואינו מתגאה במדה מן המדות שבני אדם רגילין להתגאות בהם, כגון מלכות ונבואה וחכמה, ואף על פי שהיו בו כל מדות טובות שבעולם לא גבה לבו בהם ולא באחת מהם. כשהיה במצרים אף על פי שהיה כבן בתו של פרעה, היה מצטער עם ישראל והיה נושא עמהם במשאם, אף כשהיה בגדולת שמים לא הניח ענותנותו, שנאמר (בראשית יז, יב) ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה, וכי לא היה לו למשה כר או כסת אחת שישב עליה, אלא כך אמר משה ישראל בצער אף אני אהיה בצער עמהם. ואף בשעת המחלוקת לא הניח ענותנותו, שנאמר (במדבר טז, כה) ויקם משה וילך אל דתן ואבירם, ולא נתגאה לומר ומה הם חולקים על הקדוש ברוך הוא ואני כמלך ואלך אחריהם, אלא בכל ענייניו היה ענו. וכן אתה מוצא כשנבאו אלדד ומידד, מה יהושע אומר לו (שם יא, כח) אדוני משה כלאם, ומה אמר ליה המקנא אתה לי וגו', אפילו העבדים והשפחות יהיו נביאים, ואתה מבקש שלא יהיה נביא אלא אני, אני שבקשתי ע' זקנים אלו שנאמר (שם יא, יד) לא אוכל אנכי לבדי, ולא עוד אלא מתחלה הייתי בורח מן השררה, שנאמר (שמות ד, יג) שלח נא ביד תשלח. וכן מפני ענותנותו לא נסתכל בשכינה בסנה, שנאמר (שמות ג, ו) ויסתר משה פניו, וקבל שכר כדפירשו רבותינו ז"ל (ברכות דף ז ע"א) בשכר ויסתר משה פניו זכה לקלסתר פנים, לכן כששבחו הקדוש ברוך הוא לא שבחו אלא במדת הענוה, שנאמר והאיש משה ענו מאד, חכם חסיד לא נאמר אלא ענו.

מ״אגדולה ענוה שנשתבח בה אהרן עליו השלום, בנוהג שבעולם שאדם מכבד את ביתו בבגדי בלות וכו' כמו שהעתקנו בשער היראה פרק טו, וכן בה נשתבח אלעזר הכהן והלוים ובני קהת, כמו שכתבנו שם.

מ״בגדולה ענוה שבה נתגדל שמואל הנביא עליו השלום, שהרי קראו המלאך ג' פעמים והיה סבור שעלי היה קורא אותו והיה מזדעזע וניעור משנתו לבא אצלו ג' פעמים, שנאמר (שמ"א ג, ח) ויוסף ה' קרוא שמואל בשלישית, ולא היה מתגאה ואומר עד מתי יהא זה קורא אותי ואני רץ ובא אצלו, ואילו היה ישן ולא היה עומד אבדה ממנו הנבואה הגדולה הזאת. ולא עוד אלא שהיה משוטט ממקום למקום לצורך ישראל אבל לא לצורכו, שנאמר (שמ"א ז, טז) והלך מדי שנה בשנה. ולא עוד אלא כשאמרו לו ישראל תנה לנו מלך לשפטינו (שמ"א ח, ו), לא אמר להם הריני כמלך עליכם ואתם מבקשים מלך.

מ״גגדולה ענוה שבה נתגדל שאול, כשאמר לו שמואל (שמ"א ט, כ) ולמי כל חמדת ישראל הלא לך, הקטין עצמו מפני ענותנותו ואמר ליה (שם ט, כא) הלא בן ימיני אנכי מקטני שבטי ישראל ומשפחתי הצעירה וגו'. ובשעה שבקשו למשחו למלך הלך והטמין עצמו בין הכלים עד שהפילו גורלות, שנאמר (שם י, כב) ויאמר ה' הנה הוא נחבא אל הכלים.

מ״דרבי ינאי אומר י"ג מדות טובות הכתוב מפרש בשאול המלך עליו השלום, א' ענו - הלא בן ימיני אנכי, ב' שהיה שומע חרפתו ושותק, שנאמר (שמ"א י, כז) ובני בליעל אמרו מה יושיענו זה וגו' ויהי כמחריש, כמי שלא ידע. שלישית שהיה מוחל על עלבונו, שנאמר (שם יא, יב) מי האומר שאול ימלוך עלינו תנו האנשים ונמיתם, וכתיב ויאמר שאול לא יומת איש היום. ד' שהיה זהיר במצות ציצית, שנאמר (שמ"א כד, ד) ויקם דוד ויכרת את כנף המעיל אשר לשאול בלט, כנף זו ציצית שנאמר (במדבר טו, לח) ונתנו על ציצית הכנף. ה' שהיה משיא לכל בנות ישראל לכל מי שלא היה לה נדוניא משלו היה נותן לה, שנאמר (שמ"ב א, כד) בנות ישראל אל שאול בכינה המלבישכם שני עם עדנים המעלה עדי זהב על לבושכן. ו' שהיה לו כח לעשות תשובה, שפעמים אמר לו שמואל לא אשוב עמך (שמ"א טו, כו), והוא היה אומר לו שא נא את חטאתי ושוב עמי ואשתחוה לה'. ז' שהיה צנוע, שנאמר (שמ"א כד, ג) ויבא אל גדרות הצאן על הדרך ושם מערה ויבא שאול להסך את רגליו שתי גדרות ומערה, ואפילו הכי סכך על עצמו, ובשביל אותה צניעות ניצול ממיתה משונה, כדגרסינן במסכת ברכות (דף סב ע"ב) ואמר להרגך ותחס עליך (שם כד, י), ואמר ואמרתי מבעי ליה, ותחס וחסתי מיבעי ליה, אמר רבי אלעזר אמר דוד לשאול מדין תורה מותר להרגך, מאי טעמא רודף אתה והבא להרגך השכם להרגו, אלא צניעות שבך היא חסה עליך, ומאי צניעות היתה בשאול, שנאמר ויבא אל גדרות הצאן על הדרך וגו' תאנא גדר לפנים מן גדר ומערה לפנים ממערה, להסך אמר רבי אלעזר שסכך על עצמו כסוכה. ח' שהיה מבזבז ממונו וחס על ממונם של ישראל, שנאמר (שמ"א יא, ז) ותצלח רוח אלהים אל שאול בשומעו וגו' ויקח צמד בקר וינתחהו. ט' שהיה אוכל חולין בטהרה, שנאמר (שמ"א כ, כו) ולא דבר שאול מאומה ביום ההוא כי אמר מקרה הוא, ללמדך שאילו היה מקרה, פירוש טמא מקרה לילה, לא היה בא אל שולחנו. י' שהיה מקדש ההקדשות שנאמר (דה"א כו, כח) וכל ההקדיש שמואל [הראה] ושאול בן קיש. י"א שהשוה כבודו לכבוד עבדו, שנאמר (שמ"א כ, כה) וישב המלך על מושבו כפעם בפעם אל מושב הקיר וגו'. י"ב שהיה נוח לרצות, את מוצא כשפייסו דוד במערה מיד נתפייס, שנאמר (שמ"א כו, כא) ויאמר שאול חטאתי שוב בני דוד. י"ג ידע שעתיד דוד למלוך ובקש ממנו עזר, שנאמר (שמ"א כד, כ) ועתה הנה ידעתי כי מלוך תמלוך וקמה בידך ממלכת וגו'.

מ״הגדולה ענוה שעל ידיה נתגדל דוד, שנאמר (דה"א יז, טז-יז) ויבא המלך דוד וישב לפני ה' ויאמר מי אנכי וגו' וכתיב וראיתני כתור האדם המעלה וגו', אמר לו רבונו של עולם מה אני שדימתני ליעקב אבינו עליו השלום שהוא חקוק בכסא תואר האדם שהוא חקוק למעלה, וכן ישראל שואלים (ירמיה יד, כא) אל תנבל כסא כבודך, אותה הצורה שהיא חקוקה בכסא. ומנין שדימהו לאבות, שנאמר (שמ"ב ז, ט) ועשיתי לך שם כשם הגדולים אשר בארץ, אף על פי שהיו בו כל המדות הללו וכל הכבוד הזה, והיה משיח אלהי יעקב, ונעים זמירות ישראל, ומשובח בכמה מדות, יודע נגן וגבור חיל ואיש מלחמה ונבון דבר וגו' (שמ"א טז, יח), והרג האריה והדוב בשדה, והרג את גלית הפלשתי, חתן המלך וסר אל משמעתו ונכבד בביתו, והוא הושיע את ישראל מיד פלשתים, ואחר כל זה היה שפל בעיניו ועניו ואמר לשאול כשרדף אחריו (שמ"א כד, יד) אחרי מי יצא מלך ישראל אחרי מי אתה רודף אחרי כלב מת אחרי פרעוש אחד וגו', ואחרי כל הכבוד הזה מלך על ישראל ויהודה וכבש כמה מלכיות ואמר (תהלים כב, ז) ואנכי תולעת ולא איש וגו' וכשהעלה ארון האלהים מבית עובד אדום הגתי לעיר דוד היה מרקד וכו', כמו שהארכנו בפרק אחרון משער היראה.

מ״וגדולה ענוה שבה נשתבח מרדכי, שבתחלה היה חמישי לסנהדרין, שנאמר (עזרא ב, ב) אשר בא עם זרובבל ישוע נחמיה שריה רעלה מרדכי, וכיון שנעשה משנה למלך, לא די לו שלא רצה להיות רביעי אלא אפילו חמישי במקומו לא רצה להיות, אלא אף על פי שהוסיף גדולה השפיל עצמו ונעשה ששי שנאמר (נחמיה ז, ז) הבאים עם זרובבל ישוע נחמיה עזריה רעמיה נחמני מרדכי.

מ״זהא למדת שכל מה שהקדוש ברוך הוא נותן גדולה לצדיקים משפילים עצמם, לכך נמשלו ישראל לגפן, שנאמר (תהלים פ, ט) גפן ממצרים תסיע, מה הגפן הזו כל אשכול שהוא גדול מחבירו הוא נמוך מחבירו, כך ישראל כל מי שהוא גדול צריך להיות ענו מחבירו (ילקוט ח"א רמז קמו). כיוצא בדבר ההדיוט שוחה בתפלה ד' פעמים באבות תחלה וסוף ובהודאה תחלה וסוף, אבל כהן גדול שוחה בכל ברכה וברכה, והמלך שוחה בראש כל ברכה וברכה וסופה (ברכות דף לד ע"א-ע"ב), ללמדך שהגדול מחבירו צריך להיות ענו יותר.

מ״חוכשהאדם מקטין עצמו הקדוש ברוך הוא מגביהו, שנאמר (שמ"א ב, ח) מקים מעפר דל וגו' וכסא כבוד ינחילם. עד כאן מספר מנורת המאור של הרב ישראל ע"ה, עם היות שקצרתי לשונו בקצת מקומות וכו'.

מ״טוכן מצינו כמה תנאים ואמוראים בגמרא שנשתבחו בענוה, רבן שמעון בן גמליאל בבבא מציעא (דף פד ע"ב) אמר על רבי אלעזר דהוה מחשב ליה רבן שמעון בן גמליאל כמו רבי בריה, חלש דעתיה דרבי, אתא אמר ליה ברי אל ירע בעיניך שהוא ארי בן ארי ואתה ארי בן שועל. ואמר לקמיה (דף פה ע"א) אלא רבן שמעון בן גמליאל הוה ענותן.

נ׳ועוד כמה בגמרא מצינו שנשתבחו במדת הענוה, הלל הזקן נודע הוא מה שאמרו עליו במסכת שבת (דף ל ע"ב), וכן רבי פרידא בערובין (דף נד ע"ב) שהחזיר לתלמידו ההלכה ד' מאות פעם ולא הקפיד, בבא בן בוטא בנדרים פרק רבי אליעזר (דף סו ע"ב) עיין שם. ועוד בסוטה פרק אלו נאמרין (דף מ ע"א) אמר רבי אבהו מריש הוה אמינא ענותנא אנא וכו', עיין שם.

נ״אובזה נכלל הפרק הזה, ונכלל השער הזה:

נ״בברוך ה' לעולם אמן ואמן.