ראשית חכמה, שער האהבה א׳Reshit Chokhmah, Gate of Love 1

א׳בבאור הכרח היות העבודה באהבה, ומהות ענין האהבה כפי הנמצא בדברי רבותינו זכרונם לברכה ובספרי החסידים הקודמים.

ב׳היות עבודתנו באהבה נצטוינו בתורה במשנה תורה כמה פעמים אם בפרשת ועתה ישראל כמו שכתבנו לעיל, אם בפרשת שמע (דברים ו, ה) ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך, ובפרשת והיה אם שמע (שם יא, יג) לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו, וכתב רבנו משה מקוצי בספר מצוות הגדול במצות לאהבה, זה לשונו ולפי שפרשה זו חביבה לפני הקדוש ברוך הוא, והיא מפתח יראתנו, שיש בה יחוד הבורא ואזהרת אהבת שמו בכל לב ובכל נפש ובכל מאד, וכל התורה כלולה בזה, כי מי שאוהב את המלך כל מחשבותיו לעשות הטוב והישר בעיניו, לכך צוה הקדוש ברוך הוא לעשות לו חמשה זכרונות בכל יום; א, לקרוא פרשה זו בשכבו. ב, ובקומו. ג, שתהא פרשה זו נכתבת כנגד לבך בתפלין של זרוע שמאל וקבועים כנגד הלב, שנאמר (שם יא, יח) ושמתם את דברי אלה על לבבכם, ודרשו רבותינו שתהא שימה כנגד הלב. ד, שתהא פרשה זו נכתבת כנגד נפשך, שתפלין של ראש יהו מונחים על המח שהוא מכוון כנגד האויר שבין העינים מלמעלה, ועקר היות הנפש שם וישוב דעת של אדם, וזהו (שם ו, ח) והיו לטוטפות בין עיניך. ה, שתהא פרשה זו נכתבת כנגד מאדך על מזוזות ביתך ובשעריך, שממונו של אדם שם, וכסדר שנכתבו במקרא, לב תחלה ואחר כך נפש ואחר כך ממון, כך נצטוו על הסדר הזה, וקשרתם לאות על ידך כנגד לבבך, והיו לטוטפות בין עיניך כנגד נפשך, וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך כנגד מאדך, עד כאן לשונו.

ג׳וכאשר תדקדק ה' פעמים אלו הנזכרים הם עשרה, שהרי פרשת והיה אם שמע, בה נזכר ענין האהבה, והיא בתפלין ובמזוזה, ואנו קורין אותה בשכבנו ובקומנו.

ד׳ועוד מצאתי כי תשע פעמים נזכרה מצות לאהבה במשנה תורה, אחד בפרשת ואתחנן בפרשת ואהבת (דברים ו, ה). ארבע בפרשת עקב בפרשת ועתה ישראל (שם י, יב) שנאמר בה ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו. (שם יא, א) ואהבת את ה' אלהיך ושמרת משמרתו וגו'. (שם יא, יג) לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם וגו'. (שם יא, כב) כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת אשר אנכי מצוה אתכם לעשותה לאהבה את ה' אלהיכם ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו. עוד בפרשת שופטים ושוטרים נזכרה פעם אחת (שם יט, ט) לאהבה את ה' אלהיך וללכת בדרכיו כל הימים. ובפרשת אתם נצבים נזכרו שלשה (שם ל, ו) ומל ה' אלהיך את לבבך וגו' לאהבה את ה' אלהיך וגו', (שם ל, טז) אשר אנכי מצוך היום לאהבה את ה' אלהיך ללכת בדרכיו ולשמר מצותיו, סוף הפרשה (שם ל, כ) לאהבה את ה' אלהיך לשמע בקולו ולדבקה בו, הרי תשע. ומצות אהבת הגר שבפרשת עקב (י, יט) הרי עשרה, כנגד עשר מדות, ואהבת הגר במדה העשירית הנקראת צדק, וכן הגר נקרא צדק, הרי שנכפלה ונשנית מצות אהבה פעמים הרבה, מפני היותה שרש לכל העבודה האלהית, והיא תכלית שלמות הנפש שתדבק בקונה, כמו שאמר לאהבה וגו' ולדבקה בו, וכמו שיתבאר בעזרת השם.

ה׳ובענין אהבה אמרו רבותינו זכרונם לברכה בספרי, זה לשונם ואהבת את ה' אלהיך עשה מאהבה, שהפרש בין העושה מאהבה לעושה מיראה, העושה מאהבה שכרו כפול ומכופל, לפי שהוא אומר את ה' אלהיך תירא, יש לך אדם מתירא מחברו כשהוא מטריחו מניחו והולך לו, אבל אתה עשה מאהבה, שאין לך אהבה במקום יראה ויראה במקום אהבה אלא במדת המקום בלבד, עד כאן לשונו.

ו׳עוד בתנא דבי אליהו (רבא פכ"ח) מה בין אהבה ליראה, משלו משל למה הדבר דומה למלך שהיו לו שני עבדים, אחד אוהב את המלך ומתירא ממנו, ואחר מתירא ממנו ואינו אוהבו, הלך המלך למדינת הים, האוהב את המלך ומתירא ממנו עמד ונטע גנות ופרדסין ומכל מיני מגדים, הירא ואינו אוהבו ישב לו ולא עשה כלום. כיון שבא המלך ממדינת הים ראה גנות ופרדסים, וכל מיני מגדים, סדר לפניו, כנגד דעתו של אוהב, כיון שנכנס האוהב לפני המלך וראה כל מיני מגדים סדורים לפניו, נתקררה דעתו נגד שמחתו של מלך. הירא ממנו ואינו אוהבו, כיון שנכנס המלך לביתו, כל מיני חרבות כלם סדר לפניו כנגד דעתו של הירא, כיון שנכנס הירא לפני המלך וראה כל מיני חרבות סדורים לפניו, נזדעזע דעתו כנגד קצפו של מלך, שנאמר (תהלים קיא, ה) טרף נתן ליראיו, זה העולם הזה. הא למדת ששכר האוהב שני חלקים ושכר הירא חלק אחד, לפיכך לא זכו הרשעים אלא בעולם הזה, אבל יש שיאכלו שני עולמים, זהו שאמר הכתוב (שה"ש ח, ז) מים רבים וגו', וסופו העתקתי בפרק ז.

ז׳והיוצא לנו מכלל המאמר, שמהות האהבה היא שיעשה האדם חפץ המלך כדי לשמחו, ואף על פי שהוא יודע שמאותם האילנות שהוא נוטע, המלך יתן לו מיני מגדים שכר מה שנטע, מכל מקום אין כונת האוהב אלא שמתקרר דעתו כנגד שמחתו של מלך, שהמלך שמח הוא לראות גנים ופרדסים ואילנות נטועים לפניו.

ח׳והנמשל מובן הוא, שהיראים הם האומות עובדי עבודת אלילים שכלם יראים, כאומרו (ירמיה י, ז) מי לא יראך מלך הגוים וגו' כי בכל חכמי הגוים וגו' מאין כמוך, ופירש בפרשת משפטים (זהר צה, ב - צו, א), כלם מודים שאין כמוך אבל אינם עושים מצות, אבל הם יראים. והאוהבים הם ישראל שעושים מצוות, ובעשית המצוות ועסק התורה הוא נטיעת אילנות שנוטעים למעלה הארות עליונות שהמלך שמח בהם, שהכל תלוי בהתעוררות התחתון כדפירשתי כמה פעמים. ומהאור העליון שהמשיכו בעשית המצוות נשמתם נהנית בעולם הבא, כענין מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת.

ט׳בנדרים (סב, א) תניא לאהבה את ה' ולדבקה בו (דברים ל, כ), שלא יאמר אדם אקרא שיקראוני חכם, אשנה שיקראוני רבי, אשנה שאקרא זקן ואשב בישיבה, אלא למד מאהבה וסוף הכבוד לבא, שנאמר (משלי ז, ג) קשרם על אצבעותיך כתבם על לוח לבך, ואומר (שם ג, יז) דרכיה דרכי נעם, ואומר (שם) עץ חיים היא, עד כאן לשונו. רבי אלעזר בר צדוק אומר עשה דברים לשם פועלם ודבר בהם לשמן, אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום להיות עודר וכו', עד כאן לשונו.

י׳ועוד אמרו במדרש (ילקוט תהלים סי' תתעא) במצותיו חפץ מאד, אמר רבי אלעזר במצותיו ולא בשכר מצותיו, והיינו דתנן (אבות פ"א מ"ג) אנטיגנוס איש סוכו היה אומר אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס.

י״אועוד אמרו בספרי (עקב ה) לאהבה, שמא תאמר הריני לומד תורה בשביל שאהיה עשיר, בשביל שאקרא רבי, בשביל שכר לעולם הבא, תלמוד לומר לאהבה, כל שאתם עושים לא תעשו אלא מאהבה, עד כאן לשונו.

י״בובזהר פרשת ואתחנן (רסז, א) אמרו זה לשונם בפסוק (דברים ו, ה) ואהבת את ה' אלהיך, ואהבת, דבעי בר נש לאתקשרא ביה ברחימותא, דכל פולחנא עלאה דבעי בר נש למפלח לקודשא בריך הוא, דיפלח ליה ברחימו, דלית לך פולחנא כמו רחימותא דקודשא בריך הוא, עד כאן לשונו.

י״גובתקונים (דף עג ע"ב) אמר שהעובד על מנת לקבל פרס יש לו עונש, וזה לשונו בקיצור אבל רחימו ודחילו בין טב ובין ביש, ובגין דא אמר קודשא בריך הוא (שה"ש ב, ז) השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ, דאיהו רחימו ופרס, עד דאיהו יחפץ ולא על מנת לקבל פרס, ויראה ואהבה על מנת לקבל פרס איהי שפחה, ותחת שלש רגזה ארץ תחת עבד כי ימלך ושפחה כי תירש גברתה (משלי ל, כג), עד כאן לשונו.

י״דובענין האהבה כתב החסיד בעל חובת הלבבות זה לשונו סוף שער הבטחון, ובשער האהבה, ולקטתי דבריו בקצרה המכון אל עניננו (שער אהבת ה' פ"א) ענין האהבה הוא כלות הנפש ונטותה בעצמה אל הבורא כדי שתדבק באורו העליון, והוא - שהנפש הוא עצם רוחני נוטה אל הדומים לה מהאישים הרוחניים, ומתרחקת בטבעה מאשר כנגדה מן הגופות העבות, וכאשר קשרה הבורא בגוף הזה העב אשר רצה לנסותה בו בהנהגתה אותו, העיר אותה לחוס עליו ותכסף לו כדי לבקש המנוחה ממדוה גופה, וכשתרגיש הנפש בענין שיוסיף לה אור בעצמה וכח בנפשה תטה במזמתה [במחשבתה] אליו ותדבק בו במחשבתה ומתאוה לו וכוספת אליו, בפרט כאשר ידע האדם ענין המכוון בבריאתו ויציאתו אל העולם הזה הכלה, ויכיר מעלת העולם האחר הקיים, ימאס בעולם הזה ובסבותיו, ויברח במחשבתו ובנפשו ובגופו אל האלהים יתברך, וישתעשע בזכרו בבדידות, וישתומם מבלתי המחשבה בגדולתו, ואם יהיה במקהלות לא יתאוה כי אם לרצונו ולא יכסף כי אם לפגיעתו, ויהיה הכספו לו בהשתדלות וחריצות וזריזות, דומה למה שאמר (ישעיה כו, ט) נפשי אויתיך בלילה וגו', ואמר (שם כו, ח) לשמך ולזכרך תאות נפש. ואמר (תהלים מב, ג) צמאה נפשי לאלהים לאל חי, ואמר (שם סג, ב) אלהים אלי אתה אשחרך צמאה לך נפשי כמה לך בשרי וגו', ואז תשקה הנפש סם האהבה באלהים ותתבודד ביחד לבבה בו, ולאהבה אותו ולבטח עליו ולכסף לו, ולא יהיה לו עסק בלתי עסק עבודתו, ולא יעבר על רעיוניה זולתו, ולא יעלה במחשבתה בלעדיו, ולא תשלח אבר מאברי גופה אלא במה שתמשך בה לשמו, ולא תתיר לשונה כי אם בזכרה בשבחו ובהודאתו ותהלתו מאהבה בו ומכסף לרצונו יתברך, ואם ייטיב לה תודה, ואם יענה תסבל וימסר גופו ונפשו וממונו לקדושת שמו יתברך, ולא תוסיף עם זה כי אם אהבה בו ובטחון עליו, כמו שאמרו על אחד מן החסידים שהיה קם בלילה ואומר אלהי הרעבתני וערום עזבתני ובמחשכי הלילה הושבתני ועזך וגדלך הוריתני, אם תשרפני באש לא אוסיף כי אם אהבה אותך ואשמחה בך, דומה למה שאמר איוב (יג, טו) הן יקטלני לא איחל. ואל הענין הזה רמז החכם באמרו (שה"ש א, יג) צרור המור דודי לי בין שדי ילין, ואמרו חכמים זכרונם לברכה (שבת פח, ב) על דרך הדרש, אף על פי שמיצר ומימר לי בין שדי ילין. והדומה למה שאמרו (ברכות פ"ט מ"ה) ואהבת את ה' אלהיך וגו' אפילו נוטל נפשך.

ט״ווהחזק שבדברים שתעזר בהם על המדרגה הזאת העליונה, הוא המורא הגדול מאלהים והאימה ממנו, והפחד ממצותיו, והמחשבה תמיד בהשקפתו על סתרך וגלויך ומצפונך ונראך, והנהגתו אותך וחמלתו עליך, ודעתו הנסתר והנגלה בעבר ובעתיד ממעשיך ומחשבותיך, והטבתו לך והקרבתו אותך, ולא תוכל על כל זה לעמד מנטות אליו בלבך ובמצפונך בבר לבב ואמונה שלמה, ותתלה נפשך באהבה ותבטח על חמלתו וגדל חנותו ורחמיו, ולא תשתף בעת ההיא עם אהבתו אהבת זולתו, ולא ישקיף עליך שאתה ירא עם יראתך בלתו, ולא תפקדנו מרעיוניך ולא יסור מנגד עיניך, ויהיה צותך בבדידות [חבורתך ביחידות], ויושב עמך במדברות, ויהיה מקום מלא בני אדם בעיניך כלא מלא, והריק מהם כלא ריק, לא תשומם בהפקדם ולא תדאג בהעדרם, ותהיה תמיד שמח באלהים שש בבוראך עלז ברצונו נכסף לפגיעתו, כמו שכתוב (תהלים סד, יא) ישמח צדיק בה', ואמר הנביא (חבקוק ג, יח) ואני בה' אעלוזה, ואמר דוד עליו השלום (תהלים כז, א) ה' אורי וישעי ממי אירא, ושאר המזמור.

ט״זוקרוב לדברים אלו כתב בספר הרוקח (הלכות חסידות שרש אהבת השם), זה לשונו שרש האהבה, שהנפש מלאה אהבת ה' וקשורה בעבותות האהבה בשמחה ובטוב לב, ולא כעובד רבו בעל כרחו, אלא אפילו אם היו מוחים בידו, האהבה בוערת בתוכו לעבוד ושמח להשלים רצון בוראו, שכך אמר המשורר (תהלים ק, ב) עבדו את ה' בשמחה, ועובד בישרות לב ולישרי לב שמחה (שם צז, יא). ואינו עובד לא להנאתו ולא לכבודו, ואומר מה אני נבזה וחדל אישים היום כאן ומחר בקבר הן בעון חוללתי ואני מלא גלל איך נבחרתי להיות עבד למלך הכבוד, כי כשהנשמה חושבת בעומק ביראה רשף אהבת הלב בוער בה וגיל ושמחת הקרב מרבה ושמחת הלב ועלז כליות גדל, חכמת אדם תאיר פניו וישמחו בו אוהבי שמו, כי כל האיש אשר חכמת השם בלבם חושבים בשמחה חשק עשיית רצון בוראם לעשות מצוותיו בכל לב, והאוהב אינו חושב הנאת העולם הזה ואינו חושש בטיולי אשתו ולא בניו ובנותיו, והכל כאין נגדו, רק לעשות רצון בוראו ולזכות אחרים ולקדש שמו ולמסור עצמו באהבתו, כאברהם (בראשית יד, כג) הרימותי ידי אל ה' אם מחוט ועד שרוך נעל. וכפנחס שמסר עצמו כשהרג זמרי. ואין מנשאין עצמם, ואין מדברים דברים בטלים, ואין רואין פני נשים, ושומעים חרפתם ואינם משיבים, וכל מחשבותם עם בוראם ומנעימים זמירות לקונם, וכל עשת מחשבותם בוער מאש אהבתו, אשריו בזה ולבא, עד כאן לשונו.

י״זובספר טעמי המצוות להרב רבי יצחק ן' פרחי כתב בטעם האהבה, כי כשיש בנו אהבה אנו גורמים שיתיחדו הכרובים העליונים פנים אל פנים, ותהיה אהבה ביניהם, ויריק שמן הטוב על המלכות ומשם למטטרו"ן ולחיות הקדש, ושאר העולמות כלם מלאים שפע וברכה, עד כאן לשון קצור כונתו.

י״חובזהר בפרשת ואתחנן (רסג, ב) בארו בענין האהבה, זה לשונם פקודא לאהבה, והא אוקימנא רחימו דקודשא בריך הוא דבעי בר נש לרחמא ליה רחימו סגי כאברהם דדחיל ליה לקודשא בריך הוא בכמה רחימו ומסר גופיה ונפשיה לגביה, מכאן אוליפנא מאן דרחים ליה לקודשא בריך הוא איהו מקים עשר אמירן עילא ותתא, ועל דא כל אינון עשר נסיוני דאתנסא אברהם וקאים בכלהו, כלהו לקבל עשר אמירן, כל נסיונא אמירא היא, ואתנסא בההוא אמירא וקאים ביה, ועל דא אינון עשר נסיוני, וכלהו קאים בהו אברהם בגין דאתקשר ואתדבק בימינא דקודשא בריך הוא דאיהו אהבה רבה.

י״טמאי טעמא איקרי אהבה רבה, בגין דקאים האי אהבה מתקשר בעלמא עלאה, אהבת עולם דא רזא דעלמא תתאה בלא פרודא דאתקשר ביה רחימו דיליה וכלא רזא חדא. והא אתמר רזא דאהבה, רחימו דא סליק על כל פולחנין דעלמא, בהאי אתיקר שמיה דקודשא בריך הוא יתיר מכלא ואתברך, בריך הוא לעלם ולעלמי עלמין, ורזא דאהבה אתמר, עד כאן לשונו. הרי מבאר מהמאמר הזה שעקר האהבה הוא למסור גופו ונפשו על קדשת השם.

כ׳וכן בארו בתקונים (דף י ב) זה לשונם והמשכילים יזהירו, אלין דידעין רזא תנינא בפקודיא במלת בראשי"ת, דאיהי אהב"ה לחשבן זעיר במתקלא חדא סלקין, ודא אהבת חס"ד, דאיהי ע"ב בחשבן לקבל שמא מפסוק ויסע ויבא ויט, דביה וא"ו כחשבן אחד, דהיינו מאמר אח"ד דאיהו בראשית, דאוקמוהו עליה (אבות פ"ה מ"א) והלא במאמר אחד יכול להבראות, והאי איהו רחימוי דמאריה מאן דמסר נפשיה באחד ברחימוי דמאריה, ובגין דא (דברים ו, ה) ואהבת את ה' אלהיך - אפילו נוטל את נפשך, דאם חביב עליה נפשיה מגופיה לכך נאמר ובכל נפשך, ואם חביב עליה גופיה מממוניה לכך נאמר בכל לבבך, ואם חביב עליה ממוניה מגופיה לכך נאמר בכל מאדך, במה דחביב עלך מסר ליה ברחימו דמארך בעת צרה, ודא איהו נסיון דעתידין ישראל לאתנסאה בשבעין שנין דגלות בתראה, דעני חשוב כמת וכאלו נטלין נפשיה, גופא ונפשא וממונא כלהו שקולין, במה דחביב עליה מסיר ליה ברחימו דמאריה, ובההוא זמנא אתקשר במלת אהבה דאיהי בראשית, כאלו ביה ברא עלמא, ומאן דלא מסר נפשיה וגופיה או ממוניה ברחימו דמאריה בעת צרה, כאלו אחזר עלמא לתוהו ובוהו, ובגין דא קרא סמיך ליה והארץ היתה תהו ובהו, ומאן דמסר גופיה ונפשיה וממוניה ברחימו דמאריה ודאי בההוא עלמא לית למעלה מניה.

כ״אואהבת וכו' איהי מלכות כלילא מכל ספירן, ואיהי פקודא דקודשא בריך הוא בכל תרי"ג פקודין, ובגינה אתמר (אסתר ג, ג) מדוע אתה עובר את מצות המלך, ואיהי בנין עלמא, שפחה בישא איהי חרבן עלמא, ובגין דא אתמר בה והארץ היתה תהו ובהו, ואיהי רצועה בידא דקודשא בריך הוא לאלקאה ביה חיביא. ובגין דא מאן דרחים לקודשא בריך הוא מגו נפשיה או גופיה או ממוניה דינטור ליה קודשא בריך הוא, הא רחימו דיליה תלויה בההוא דיהיב ליה ולא עיקר רחימו דיליה איהו, האי רחימו דאם נטל ממוניה או גופיה כפר ביה לאו איהו עקר רחימו עד דמסר נפשיה ברחימו דמאריה, ואם כל תלת שקולין לגביה ימסר לון כלהו על קדשת שמיה ברחימו, והאי איהו עקרא דרחימו דאיהי אהבת המלכות דאיהי אהבת חסד, דיראה מסטרא דגבורה איהי, ומחסד איהי מלכות אהבת י' כמה דאתמר, מגבורה איהי יראת ה', ואורייתא דאיהי תרי"א, מתרוויהו אתיהיב לישראל, ודא עמודא דאמצעיתא מסטריה אתקריאת מלכות, תורת ה' תמימה, ואיהי מצוה דיליה בכל תרי"ג פקודי דתליין משמיה, דאנון שמ"י עם י"ה שס"ה, זכר"י עם ו"ה רמ"ח, היא בצלמו כדמותו.

כ״בוכדי להבין דברי המאמרים האלו שאמר שאהבה היא למסור נפשו וגופו על קדשת ה', צריכין אנו להעתיק דברי רשב"י בענין האהבה (בראשית יא, ב) ושם נתבאר שרש האהבה, זה לשונו פקודא תנינא דא איהי פקודא דפקודא דיראה אתאחדת בה ולא נפקא מינה לעלמין, ואיהי אהבה, למרחם בר נש למריה רחימו שלים, ומאן איהו רחימו שלים דא אהבה רבה, דכתיב (בראשית יז, א) התהלך לפני והיה תמים, שלים ברחימותא, ודא הוא דכתיב (שם א, ג) ויאמר אלהים יהי אור, דא רחימו שלמותא דאקרי אהבה רבה, והכא איהו פקודא למרחם בר נש למאריה כדקא יאות.

כ״גאמר רבי אלעזר אבא רחימתא בשלימו אנא שמענא ביה, אמר ליה אימא ברי קמי דרבי פנחס דהא איהו בהאי דרגא קאים, אמר רבי אלעזר אהבה רבה היינו אהבה שלמתא בשלימו דתרין סטרין, ואי לא אתכליל בתרין סטרין לאו איהו אהבה כדקא יאות בשלימו, ועל דא תנינן בתרין סטרין אתפרש אהבה רחימו דקודשא בריך הוא. אית מאן דרחים ליה מגו דאית ליה עותרא, אורכא דיומין, בנין סחרניה, שליט על שנאוי, ארחוי מתתקנן ליה, ומגו כך רחים ליה, ואי להאי יהא בהפוכא ויהדר עליה קודשא בריך הוא גלגולא דדינא קשיא יהא שניא ליה ולא ירחם ליה כלל, ובגין כך רחימו דא לאו איהו אהבה דאית ליה עקרא. רחימו דאקרי שלים ההוא דהוי בתרין סטרין בין בדינא בין בטיבו, ותקונא דארחוי דרחים ליה למאריה כמה דתנינן אפילו הוא נטיל נשמתך מינך דא איהו רחימו שלים, דהוי בתרין סטרין, ועל דא אור דמעשה בראשית נפק ולבתר אגניז, כד אגניז נפק דינא קשיא ואתכלילו תרין סטרין כחדא למהוי שלימו דא אהבה כדקא יאות, עד כאן לשונו.

כ״דהרי מבאר מהמאמר הזה כי עיקר האהבה היא לכלול החסד בדין הגבורה, והיינו בכל נפשך, למסור נפשו על קדשת השם, שכאשר ינסהו הקדוש ברוך הוא וישפיע לו כל צד דין שיהיה קטן או גדול שיגיע לו עד מסירת נפשו, מרוב אהבתו להקדוש ברוך הוא ימסור נפשו וגופו, כגון חנניה מישאל ועזריה לכבשן האש, וכמוהם רבים, הרי בזה נכלל החסד בדין.

כ״הוכן צריך לכלול הגבורה בחסד, כי האדם יאהב להקדוש ברוך הוא מצד חסדיו ורב השפעת טובותיו עליו, וזה נמשך מצד החסד, אז לא יבטח במעשיו הטובים אלא יירא מהדין ויאמר שמא יגרום החטא, כענין יעקב שאמר (בראשית לב, ז) ויירא יעקב מאד, כמו שבארנו בשער היראה פרק ג ופרק ה, נמצא בזה כולל הגבורה בחסד.

כ״ווזהו האהבה השלימה, שאין שלימות לחסד אלא בכללות הגבורה עמה, ואין שלימות לגבורה אלא בכללות החסד, והסוד ידו"ד הוא האלהים ידו"ד הוא האלהים (מל"א יח, לט) כמו שנתבאר (זהר אחרי סה, א).

כ״זומטעם זה מלת אהבה הנמצא בתורה ראשון הוא ביצחק בענין העקדה (בראשית כב, ב) קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק, דהיינו לכלול הגבורה בחסד, כי אברהם אוהבי (ישעיה מא, ח) היינו החסד, כי סתם אהבה הוא מצד החסד, את יצחק היינו הגבורה הכלולה בו, וכן אחר כך נזכר (שם כד, סז) ותהי לו לאשה ויאהבה, מצד החסד שהיתה כלולה בו, כי מצד העקדה שהכניע את הדין שבו ועקדו תחת החסד שהוא אברהם נכלל החסד בו, ולכן יש בו אהבה שהוא חסד לאהוב את רבקה ולקשרה בו, כמו שנאריך עוד בסוד אהבה שבשכינה.

כ״חנמצא שעיקר האהבה הוא מצד הדין למסור נפשו על קדושת השם, וכיון שאינו חושש על גופו הנברא על פי הטבע בשם אלהים, אז מתקדש באהבת החסד והחסד גוברת על הדין, כי כל פעולות העולם הם מתנהגות על פי הטב"ע שהוא אלהים.

כ״טאמנם בנין הנשמה היא מצד החסד שהיא בתו של אברהם אבינו, כדפירש רשב"י (משפטים צה, א), ולכן אברהם אבינו עליו השלום זכה אל החסד, מפני שלא חס על גופו ועל ממונו, שעל פי הטבע קשה לאדם למסור נפשו וגופו על קדשת השם שהוא הפך הטבע, והבשר מנגדו. וכן נתינת ממונו לצדקה, בפרט אם יפזר הרבה ועושה הפך הטבע, מתקשר בחסד. ומזה יקיש המעיין לכל שאר עניני העבודה האלהית שהם הפך הטבע שצריך לעשותם מאהבה כדי לזכות אל החסד, וזהו ענין עשר נסיונות שנתנסה אברהם אבינו עליו השלום שפירש במאמר.

ל׳ומה שאמרו שאהבת עולם הוא עלמא תתאה מתקשר בעלמא עלאה בלא פרודא, ואמר בסוף בריך הוא לעלם ולעלמי עלמיא, נראה לי שכלל דברים אלו יובנו עם מה שפרשו בתקונים ( חדש דף ק ב) והוא אצלנו בכתיבת יד, זה לשונו קם סבא ונטל קרטא בידוי, פתח ואמר, בוצינא קדישא עד כען הוה קירטא בידך, מכאן ואילך הא אסתלקת בעלאין, נטר גרמך מאבנין דילה, דהא בפומא דצדיקיא איהי מסתלקת בצלותין דילהון לגבי בעלה ובעובדין דילהון, דהאי אבנא כד נחיתת לתתא איהי אבן בוחן [דעלה אתמר (תהלים יא, ה) ה'] צדיק יבחן, ובה נתנסו אבהן, ובגין דא אתמר (תהילים קי״ח:כ״ב) אבן מאסו הבונים, דאנון אבהן, וכד נחתת לתתא נחתת כגונא דא דוד"י, וכד אסתלקת אתמר בה אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה, כגונא דא ידו"ד, בה נתנסה אברהם בעשרה נסיונות, ובזמנא דנתנסה בה בר נש איהי מאיך, ולבתר דקאים בנסיונא דילה אסתלקת ביה לגבי בעלה דאיהו ידו"ד, בההוא זמנא אסתלק בה בר נש על כל אנון דרגין וממנן דאתנסי בהון בר נש, וכד חזא סמא"ל דיהבין [ליה] רשו על כל צדיק למהוי ליה נסיון וחזא דאיהו קאים בקיומיה, איהו אמר, וכל ז"ה איננ"ו שו"ה ל"י, ואי תימא דעל מרדכי אמר ליה המן, ודאי המן דוגמא דסמא"ל הוה ליה דביה אתלבש, ועשרה כתרין תתאין אתלבשו בעשר בנוי, ובגין דקאים בנסיונא יהב ליה קודשא בריך הוא בידיה, על אחת כמה וכמה מאן דנתנסה בגין דשכינתא בגלותא, בגין דנחתין עלה עשר סגולות דשמא דכתרא דאנון יו"ד ה"י וא"ו ה"י דאנון ספירן מליין סגולות דסחרין לכתרא עלאה דמלכא ומטרוניתא, והאי איהו כתר עלאה דאתמר ביה ביום שבת בקדושה כתר יתנו לך ה' אלהינו, עד כאן לשונו לעניננו.

ל״אעוד נתבאר ענין האהבה (זהר כי תשא דף קץ ע"ב) זה לשונו אורייתא רחימו ואחוה וקשוט אית בה, אברהם רחים ליצחק יצחק לאברהם מתחבקן דא בדא. יעקב, תרוויהו אחידן ביה ברחימו ובאחוה יהבין ליה רוחייהו דא בדא.

ל״בלמדנו הרשב"י עליו השלום סוד מהות האהבה, והענין במה שאמר למעלה מזה בענין אהבת החברים, כל חברייא ביומוי דרבי שמעון רחימו דנפשא ורוחא הוה בינייהו. וענין זה מבואר, כי אהבת האדם לחברו הוא על ידי הנפש, כי רצון הנפש היא האהבה, ואף על פי שהגופים נחלקים ונפרדים זה מזה, הנפש של זה וזה היא רוחנית, והרוחניות אינו נפרד אלא מיוחד תכלית האחדות, ובהיות הנפש של חבר אחד מעורר רצונה לאהוב את חברו, גם חברו יתעורר נפשו ויאהב אותו ויהיו שני הנפשות אחת, כמו שאמר הפסוק בענין דוד ויהונתן (שמ"א יח, א) ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד ויאהבהו יהונתן כנפשו, ואהבת דוד ליהונתן הורה אהבתו לו כאמרו (שם כ, מא) וישקו איש את רעהו ויבכו וגו' עד דוד הגדיל, וכן אמר בפטירתו (שמ"ב א, כו) נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים.

ל״גומציאות זה שיתקשרו הנפשות זו בזו בהתעוררות האהבה למדנו שלמה המלך עליו השלום באמרו (משלי כז, יט) כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, ופירשו רבותינו זכרונם לברכה (ילקוט תתקסא) אמר רבי חנינא וכי יש פנים למים, אלא מה המים הללו אתה נותן אותם בכלי ומסתכל בהם והם נראין לך, כך לב האדם לאדם, עד כאן לשונו. והוא מבואר במה שפירשו שם, כי כמו שהמים שבכלי בהסתכל האדם בהם פניו יראה בהם פניו, והם שני מיני פנים, האחד הפנים שהוא מסתכל בהם שהם אור ישר, והפנים שבמים שהוא רואה אור חוזר מלמטה למעלה מהמים שבכלי אליו, ושני הפנים הם אחד מתקשרים כאחת, ואם האדם יעלים ראותו מהמים לא יתראה במים שום דבר, שאם אין אור ישר אין אור חוזר, כן לב האדם לאדם - שבעורר האדם רצון לבו לאהוב את חברו, הרצון ההוא יעורר רצון לב חברו אליו.

ל״דועם היות שאמרנו שהפנים שאדם מסתכל במים הם אור ישר, זהו לפי המציאות הגשמי, אבל במציאות הרוחני זהו סוד התעוררות תחתון העולה ממעשינו אל השכינה, והוא ענין מיין נוקבין הנאמר בזהר (בראשית יח, א), ואם אין התעוררות תחתון אין התעוררות עליון, שנאמר (בראשית ב, ו) ואד יעלה מן הארץ, ואחר כך והשקה, כדפירשו בזהר בפרשת בראשית (לה, א).

ל״הולהבין דברי המשל על הנמשל בכל פרטיהם הוא, כי כמו שבהסתכל אדם במים כדי שיתראו שם פניו צריך שני דברים, מים וכלי, ואם יחסר אחד מאלו לא יתראו פנים כלל, כן צריך נפש ולב, וכבר פרשו בתקונים בכמה מקומות (ע, ב) שהנפש משכנה בלב, הלב הוא הכלי והנפש היא המים שבכלי, שלב בלא נפש הוא ככלי בלי מים, וכשם שההסתכלות במים אם אין כלי לא יתראה דבר, כי הכלי מפני שהוא עב הוא הגורם שתחזור הצורה ההיא לאחור, כי המים הם פשוטים ומפני פשיטותם הצורה המתראה בהם עוברת חוצה להם אם אין דבר שיעכב הצורה, והוא כדמיון המראה הלטושה, שאם אין אחריה רקיע עבה שיעכב הצורה תצא הצורה לחוץ ולא יראה האדם דבר, כן לא יקנה האדם אהבה בנפש אדם שלא ראה צורת האדם ההוא, כדי שבהתעורר אהבתו לו תתעורר אהבת חברו אליו, והסתכלות הפנים במים הוא התעוררות האהבה המתעורר מרצון נפש שבלבו אל נפש שבלב חברו, ואז שתי הנפשות יתקשרו קשר אחד באהבה, אף על פי שיהיו רחוקים זה מזה, כי המים שהם הנפשות הם דקות ורוחניות כלם חלק אלוה ממעל, אין ביניהם פירוד, אף על פי שהם בכלים נפרדים.

ל״ווהוא כדמיון עצמות פנימיות האלהות שהוא בתוך כלי הספיר שהפנימיות כלו אחד מתייחד, אף על פי שהכלים משתנים, וכבר ידעת שהמשיל ברעיא מהימנא (סוף בא מב, ב) הפנימיות למים המתפשטים בתוך הכלים, שאם ישברו הכלים יחזרו המים אל מקורם ויהיו כלם מקור אחד, כמו שהיו קודם ההתפשטות. ובחינת אור ישר ואור חוזר שהם הפנים לפנים איני מבארו כי אני סומך על מה שנתבאר ממורי עליו השלום.

ל״זוהנה בהקדמה זו נבין מה שאמר המאמר - ברחימו ובאחוה יהבין ליה רוחייהו דא בדא, כי התקשרות המדות באהבה זו בזו הוא על ידי רוחם הפנימי, כי מצד הכלים הם כלים נפרדים לפעלתם, זו חסד וזו דין וזו רחמים, אבל על ידי הרוח שהוא אחד כדכתיב (ע' קהלת ג, יט) ורוח אחד להם, מתקשרין ויהבין ליה רוחייהו.

ל״חואגב למדנו ממשל כמים הפנים לפנים, שאי אפשר לאדם כשירצה להתדבק בקונו בסוד האהבה שיתדבק בו בבחינתו קודם האצילות, שבחינתו זאת היא נעלמת ואין בה תפיסת אהבה, והוא כדמיון המשל שהמשלנו שלא יאהב אדם נפש סתם בלי ציור גוף, עם היות שאין גוף למעלה חס ושלום, הכונה הוא על מציאות גלוי פעולותיו אלינו, כדמיון הנפש שמגלה פעולותיה, וקדם התלבשה בגוף אין לה פעולה. וכן פירשו (ברעיא מהימנא שם) זה לשונם קדם דברא דיוקנא בעלמא וצייר צורה, הוה הוא יחידאי בלא צורה ודמיון, ומאן דאשתמודע ליה קדם בריאה דאיהו לבר מדיוקנא אסור למעבד ליה צורה ודיוקנא בעלמא לא באות ה' ולא באות י' ואפילו בשמא קדישא ולא בשום אות ונקודה בעלמא, עד כאן לשונו.

ל״טואם יתדבק האדם נפשו, הוא בסוד החיים העליונים המתפשטים בתוך הכלים שהם שמותיו הקדושים, והיינו (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בידו"ד אלהיכם חיים כלכם היום, פירוש שהם דבקים עם החי הנצחי וית' שהוא דבק עם שמו, והוא ושמו הכל אחד, ידו"ד שמו.

מ׳וכאשר יתדבק האדם בקונו באהבה גמורה מלב ומנפש, כן גורם שהקדוש ברוך הוא יתדבק בו, כדמיון המים הפנים לפנים שפרשתי, וכן פירש רשב"י ז"ל (זהר תרומה דף קסב, א) זה לשונו ואהבת, דא ראשיתא דימינא למרחם ליה לקודשא בריך הוא ברחימו דאתדבקותא דיליה, ומאן איהו ימינא דא אתער רחימו, מאן דרחים ליה לקודשא בריך הוא אתער ימינא דיליה לגביה ומקבל ליה ברחימו, כל מלין דעלמא לא תליין אלא ברעותא, רוח אמשיך רוח ואייתי רוח, וסימנא דא (איוב לד, יד) אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסֹף, כד אתער בר נש רחימו לגבי קודשא בריך הוא, אתערותא דימינא לא אתער אלא בתלת גונין, כמה דאת אמר (דברים ו, ה) בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, הא תלת גונין הכא, דלא תימא או האי או האי, דהא לא כתיב או בכל לבבך או בכל נפשך או בכל מאדך, אלא כלהו איצטריך לבא ונפשא וממונא, וכדין קודשא בריך הוא אתער ימיניה לגביה ופשיט ליה לקבליה ומקבלא ליה, ועל דא כתיב (תהלים קי, א) נאם ה' לאדני שב לימיני, ורזא דא דהאי קרא הא אתערנא ביה דדוד מלכא על דרגא דיליה קאמר כד אתקשר בימינא, עד כאן לשונו. וכונתנו במאמר הזה מבוארת, שאמר שכאשר האדם מוסר רוחו לאהבה את השם כן גורם שהשם יאהבהו ויתדבק בו, והוא מה שאמר רוח אמשיך רוח ואייתי רוח, הכונה כי בעורר אדם רוחו אל השם כן רוח השם ימשך לו.

מ״אוכיוצא בזה פירש רבי יוסי עצמו בעל המאמר הזה בפרשת קרח בפסוק (איוב לד, יד) אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסֹף, שהכונה הוא על המייבם אשת אחיו שאם ישים אליו, פרוש אל נפש אחיו, להביא שם לבו, פרוש כונתו, רוחו ונשמתו אליו יאסף, בכונתו הטובה מושך נשמת המת ונבנה על ידו, ואם לאו אינו נבנה. זה לשון הרשב"י (זהר קרח קעז א) אם ישים אליו לבו האי בר נש דפקיד עליה למבני בנינא, בעי לכונא לבא ורעותא לגביה דההוא מיתא, מכאן בר נש דאתי על ההיא אתתא בגין שפירו ותיאובתא דילה, הא בנין עלמא לא אתבני, דהא רעותא ולבא לא אתכון לגבי מיתא, ובגין כך כתיב אם ישים אליו לבו ברעותא דלבא, דכיון לגביה, כדין רוחו ונשמתו אליו יאסף ואתמשך גביה, עד כאן לשונו לעניננו. הרי בפירוש כי רוח החי וכונתו מושך רוח אחר בעולם הזה, וכיוצא לענין הכונה באהבה, שכאשר לבו ונפשו וממונו ישים בחשק אהבת יוצרו, גורם למשוך רוח עליון אלהי עליו, דהיינו דקודשא בריך הוא פשיט ימיניה לגביה ומקבלא ליה. וענין ומקבלא ליה יתבאר לך בפרק ג' בסוד נשיקין דרחימין.

מ״בועוד מבאר ענין אהבה זו בסוף דברי הסבא (משפטים קיד, א) שאמר שם רבי חייא בפסוק (שה"ש ח, ו) שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך, ענין האהבה והתקשרות כנסת ישראל בקודשא בריך הוא, ואמר אחר כך - אנן הא אהבה ורשפין דשלהובא דלבא אבתרך, יהא רעוא דדיוקנא דילן תהא חקוקה בלבך כמא דדיוקנא דילך חקוק בלבן, עד כאן לשונו.

מ״גומזה יבחין המעיין ענין אהבת ה', כי כאשר יחקוק האדם ציור שם ידו"ד בלבו תמיד, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים טז, ח) שויתי ידו"ד לנגדי תמיד, כן יגרום שתחקק ציור נשמתו למעלה והבורא ברוך הוא יאהבהו, והיינו ענין כמים הפנים לפנים שפרשתי.

מ״דוסיום הפסוק כן לב האדם, על דרך הסוד - כמו שהוא לפי הפשט שפירשתי לעיל, כן הוא ממש ברמזו למעלה, כי בעורר האדם לבו לאהוב את ה' נקרא אדם בסוד יו"ד ה"א וא"ו ה"א שעולה אד"ם, כי ידו"ד יאהבהו ויתקשר בו, כמו שכתוב (דה"א כח, ט) אם תדרשנו ימצא לך, והיינו שלעולם צריך להקדים התעוררות תחתון, והיינו מה שפירש הרשב"י עליו השלום (זהר פנחס רמא, א) בענין נפילת אפים שאמר כדין אדם שהוא דיוקנא דכליל כל שאר, מאיך ונאיד על אנפוי ומסיר גרמיה ורוחיה לגבי אדם דחקיק על אינון דיוקנין, לאתערא ליה עלה כדקא חזי, והיינו (תהלים כה, א) אליך ה' נפשי אשא, עד כאן לשונו. וכאשר תדקדק בדבריו שאמר לאתערא ליה עלה, תמצא דברינו מכונים עם דבריו, ומזה נלמד סוד האהבה לשאר כל הדברים.

מ״ההרי מבואר בפרק זה מהות ענין האהבה, כי מציאותה היא קשר ויחוד העלולים זה בזה על ידי נשמתם הפנימית, וכן האדם לא יאהב את השם ויתדבק בו אלא על ידי נשמתו, דהיינו בכל נפשך, כמו שנבאר, והיינו מלת אהבה - דבקות, כאמרו (דברים ל, כ) לאהבה את ה' וגו' ולדבקה בו, כי על ידי האהבה יתדבק בו.

מ״וויש עוד בענין מהות האהבה פרטים יתבארו בפרק בפני עצמו, כדי לתן רוח בין פרק לפרק: