ראשית חכמה, שער האהבה ב׳Reshit Chokhmah, Gate of Love 2

א׳פירש הרשב"י עליו השלום (זהר ואתחנן רסז, ב) שכל האצילות נקרא אהבה, זה לשונו תא חזי כלא אהבה אתקרי, ובגין אהבה קיימא כלא כמה דכתיב (שה"ש ח, ז) מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה וכלא ברחימותא קיימא, דהא שמא קדישא הכי אשתכח, דהא אוקמוה, י' לא מתפרש קוצא דלעלא מן י' לעלמין, דהא ברחימותא שריא עליה ולא מתפרש מניה לעלמין. ה', הא אוקמוה דלא מתפרש י' מנה ואשתכחו כחדא בחביבותא לא אתפרשן דא מן דא י"ה, והא אתמר כמה דכתיב (בראשית ב, י) ונהר יוצא מעדן, יוצא לעלמין בחביבותא אתדבקן דא בדא. ו' דא הוא תדיר חתן בכלה דארחייהו בחביבותא, י' בה' ה' עם ו' ו' עם ה', בגין כך כלא אהבה אתקרי, ודא בדא אתקשר בחביבותא, ועל דא מאן דרחים למלכא הא אתקשר בההוא אהבה, ובגין כך ואהבת את ידו"ד אלהיך, עד כאן לשונו. הרי מבאר בפירוש היות כל האצילות מכונה במלת אהבה.

ב׳ועתה יקשה למה שנתבאר בפרק הקודם היות אהבה בפרט מכונה אל החסד, וכן מבואר גם כן לעיל מהמאמר הזה שהעתקנו (רסז, ב), ואהבת מאן דרחים לקודשא בריך הוא אתעטר בחסד מכל סטרין.

ג׳ובתקונים (זהר חדש קא, א) פרש אהבה בבינה, נראה שמשם שרשה, זה לשונו בענין יראה ואהבה כגוונא דא מן דדחיל לקודשא בריך הוא, שריא י' עאל בלביה, ומאן דרחים ליה שריא ה' במוחיה, ועל אלין תרין אתוון אתמר הנסתרות - דמאן דדחיל לקודשא בריך הוא או רחים ליה סתים איהו מבני נשא, והנגלות אנון ו"ה - מאן דאתעסק בתורה שריא ו' בפומיה, ומאן דעסיק במצוה שריא ה' ברמ"ח אברין דיליה, עד כאן לשונו.

ד׳ובדבריו אלה נתבארו גם כן יראה בזהר (נשא קכב, ב) ודא דאיהי על רישיה דבר נש, ומנה יעול דחילו ללבא דבר נש למדחל מקודשא בריך הוא ולנטרא גרמיה דלא יעבר על פקודין דלא תעשה. ה' אהבה על רישיה דבר נש, ומניה עאל רחימו דקודשא בריך הוא על רמ"ח אברין דיליה לקיימא בהון פקודין דעשה. ו' על רישא דבר נש, ומנה יעול על פומא דבר נש מלולין לאולפא באורייתא, עד כאן לשונו.

ה׳האמנם הנראה בישוב המאמרים האלה, כי יש חלוק בין מציאות האהבה שיאהב האדם להקדוש ברוך הוא, ובין מציאות האהבה למעלה באצילות, כי מציאות האהבה באצילות כל האצילות יקרא אהבה, כי אהבה רצונו לומר קשר ויחוד העלולים זה בזה, כמו שפרשתי בפרק הקודם, ולכן כל האצילות כולו מתיחד בחלקיו קשר ויחוד גמור, ולכך בכולו כאחד צודק אהבה. אבל האהבה מהיכן נמשכה לאדם, זה באר לנו הרשב"י עוד, כי מצד ה' עלאה ימשך לו האהבה לקיים המצוות בחשק, כמו שנבאר הטעם.

ו׳ואחר שיזכה האדם להיותו אוהב את המלך ומקיים המצוות בחשק, שגורם קשר המדות ויחודם הנקרא אהבה, אז זוכה אל הימין הנקרא אהבה, שפרשתי בפרק הקודם שהטעם שנקרא אהבה הוא מטעם קשר השמאל בימין, וכן מדקדק בדברי הרשב"י עליו השלום באמרו ואהבת, מאן דרחים לקודשא בריך הוא אתעטר בחסד מכל סטרין, ירצה מכל צדדי החסד ושלימותה, ושלימות החסד הוא כללות הגבורה עמה, ואין האדם זוכה אליה אלא במסור גופו ונפשו וממונו באהבת יוצרו כאברהם.

ז׳והגורם שהחסד והדין יתקשרו, גורם בודאי גם כן שכל המדות יתקשרו כאחת, ועם היות שנאמר שאוהב זוכה אל הימין, אין הכונה אל זרוע הימין לבד, אלא זוכה אל כל המדות כלם להיותם מושפעים מחסד, ומצד החסד העשר ספירות מתיחדות כאמרנו (סוטה דף מז, א) ימין מקרבת, ותקרבו עצמות עצם אל עצמו (יחזקאל לז, ז), ובארו בתקונים (דף קה, ב) פסוק זה על מציאות היחוד, עיין שם.

ח׳וראיה היות קרוב הספירות ויחודם מצד החסד, היות רמ"ח מצוות עשה מצד החסד, כמו שפירש בתקונים ונעתיק לשונו לקמן, וכל מצוה הוא יחוד כל האצילות שהוא ידו"ד, וכבר פירש בתקונים (עג, א) וברעיא מהימנא (ע' פנחס רכח, ב) כי מצוה הוא ידו"ד ממש, כי מ"צ הוא י"ה בא"ת ב"ש, ולשון מצוות רצונו לומר יחוד, כענין (ברכות ו, ב) כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה, והיינו אלוה שנקרא החסד, כדפירש בפרשת ויקרא (כג, ב) וכן בתקונים (תז"ח) שהחסד אל מיחד ו"ה, וכענין זה (תהלים מב, ט) יומם יצוה ה' חסדו, שהחסד נקרא יומא דכליל כלהו יומי, וחסד בונה עם כלם ומיחדם, כענין (שם פט, ג) אמרתי עולם חסד יבנה. וזה שאמר שם אתעטר בחסד מכל סטרין, ירצה בכל הקצוות, ועביד בחסד כלא.

ט׳וכן אמר גם כן בפרשה עצמה בענין ארבעה בתים דתפלין (זהר ואתחנן רסב, ב) זה לשונו תליתאה שמע ישראל, ישראל סבא, ואהבת את ה' אלהיך, תאני רבי שמעון דא הוא רזא עלאה דישראל אתעטר בסטרא דאבא ומאי איהו אברהם, ואתעטר בסטרא דאמא ומאי איהי יצחק, תנינן ואהבת, בגין דרחים ליה למלכא עביד יתיר חסד עם כלא. וחסד יתירא ההוא דאקרי חסד דאמת, דלא בעי אגר עליה אלא בגין רחימותא דמלכא דרחים ליה יתיר, וברחימותא דמלכא תליא חסד ודא הוא ביתא תליתאה, עד כאן לשונו.

י׳הרי מבואר כי האוהב גורם התפשטות החסד בעולם, כמו שכתב ובגין דרחים ליה יתיר אסגי חסד בעלמא. האמנם מה שאמר דישראל אתעטר בסטרא דאבא, יובן עם מה שפירש באדרת האזינו (רצא, א) בענין שתי עטרות דהוו גניזי באבא ואמא ועטרוהו בהם. ואפשר שהביא בהם ענין זה כאן, לפרש מלת ידו"ד אלהיך. כי ידו"ד יקרא מצד עטרה דאבא, ואלהיך מצד עטרה דאמא. או אפשר כי העטרות נזכרו ברבוי את, וראשון נראה לי עיקר, ואת היא השכינה.

י״אומה שאמר שהעבודה האמתית בענין האהבה הוא שאינו עובד על מנת לקבל פרס והוא הזוכה אל החסד, הטעם הוא כי העובד על מנת לקבל פרס נקשר בהכרח בצד הגבורה, כי כפי שעור עבודתו ישפיעו לו על פי הדין והדקדוק הגמור, אמנם העובד שלא על מנת לקבל פרס, כמו שעבודתו היא בלי שיעור שאינו ממתין חלק פרס ידוע, כן נותנין לו בלי שיעור מצד החסד, שהחסד משפעת בלי שיעור, ואז הוא מתקשר באהבה, ולכן כיון שהוא אינו עובד כדי לקבל פרס אלא מצד האהבה הגמורה, גורם שעטרת הגבורה תהיה נכללת תחת עטרת החסד, והחסדים הם מתפשטים בכל הקצוות, שהחסד הוא המתפשט בעולם, ובנין העולם כלו בחסד בלי חסד שקדמו, אלא שמדרך טובו להטיב ולתת בין לרעים ובין לטובים ואינו מדקדק עם שום בריה, ומדרך מדת החסד לאהוב לתת ולרצות, כי מצד האהבה שיש לה עם העלולים וכל הבריות, משפיעם מחסדו, ולא קבלה מהם התעוררות שבעבור זה ישפיעם, כן האוהב את המלך יעשה חסד עם המלך, והחסד הוא לעבוד עבודה ולא יקוה בעבודת הפרס דוגמת מדת החסד, ובזה נקשר במדת החסד ואסגי חסד.

י״בוביאר במלות קצרות ענין האהבה, ואמר אלא בגין רחימותא דמלכא דרחים ליה יתיר, הכונה שאהבת המלך תקועה כל כך בלבו שאין דבר בעולם שיאהב יותר מהמלך, וזהו דרחים ליה יתיר - יותר מכל הדברים שבעולם, ולכך אינו עובד על מנת לקבל פרס, שנמצא עובד ואוהב בעבור הפרס ולא מצד אהבת המלך, ואפילו אם יאהב הפרס והמלך, אפילו הכי אינו מן הראוי שיחשב בשווי שום שכר נגד אהבת המלך, באפן שלא ימצא דבר נברא בעולם אפילו בשכר העולם הבא שיאהב הוא יותר מהקדוש ברוך הוא, אלא אהבת הקדוש ברוך הוא יתירה על הכל, ולכך מעלת העובד על דרך זה שכרו בלי שעור ומדה.

י״גכמו שנתבאר (זהר ואתחנן רסז, א) זה לשונם ואהבת, מאן דרחים לקודשא בריך הוא ואתעטר בחסד מכל סטרין ועביד חסד בכלא ולא חייס על גופיה ועל ממוניה, מנא לן מאברהם, כמה דאתמר דהא לא חס ברחימותא דמאריה על לביה (דהוא יצריה), ועל נפשיה ועל ממוניה. על לביה - לא אשגח על רעותא דיליה בגין רחימותא דמאריה, על נפשיה ועל בריה ועל אתתיה בגין רחימותא דמאריה, על ממוניה - דהוה קאים בפרשת ארחין ואתקין מזוני לכל עלמא, בגין כך אתעטר בעטרא דחסד, כמא דכתיב (מיכה ז, כ) חסד לאברהם, ומאן דאתקשר ברחימותא דמאריה זכה להאי. ולא עוד אלא דעלמין כלהו מתברכא בגיניה, הדא הוא דכתיב (תהלים קמה, י) וחסידך יברכוכה אל תקרי יברכוכה אלא יברכו כ"ה.

י״דיומא חד חלש רבי יוסי, על לגביה רבי אבא ורבי יצחק ורבי יהודה, חמו ליה דהוה נפיל על אנפוי ונאים, יתבו, כד אתער חמו ליה לאנפוי דחייכין, אמר ליה רבי אבא מלה חדתא חמיתא, אמר ליה ודאי, דהשתא סלקא נפשי וחמית יקרא מאינון דמסרו גרמיהו על קדושא דמאריהון, דהוו עאלין בתליסר טורי אפרסמונא דכיא וקודשא בריך הוא משתעשע בהו, וחמינא מה דלא יהבו לי רשותא למימר, ושאילנא לון האי יקרא דמאן הוא, אמרו לי מאינון דרחימו למאריהון בההוא עלמא, וממה דחמית נפשאי ולבאי אתנהיר, ועל דא אנפאי חייכין.

ט״ואמר ליה רבי אבא זכאה חולקך, אבל אורייתא אסהיד בהו דכתיב (ישעיה סד, ג) עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו. אמר ליה רבי יהודה הא שאילו חבריא, דא דכתיב יעשה, תעשה מבעי ליה, אמר ליה הא אתמר, אבל רזא דמלה היינו דכתיב (תהלים כז, ד) לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו, ואוקמוה נעם ה' ההוא דאתיא מעתיקא קדישא, דקודשא בריך הוא משתעשע ביה, דהא ההוא נעם מעתיקא נפקא, אוף הכא עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה, מאן הוא עתיקא סתימא דכלא דהא ביה תליא, אמר ליה הא ודאי הכי הוא. זכאה חולקיהון דאנון דרחימותא דמאריהון מתדבקן בהו, לאלין לית שעורא לחולקיהון בההוא עלמא.

ט״זאמר רבי יצחק, כמה מדורין על מדורין אית להו לצדיקיא בההוא עלמא, ומדורא עלאה דכלא אינון דרחימותא דמאריהון אתקשר בהון, דהא מדוריהון אתקשר בכלא וסליק על כלא, מאי טעמא בגין דקודשא בריך הוא בהאי אתעטר, תא חזי כלא אהבה אתקרי וכו', נעתק בראש הפרק הזה, עד כאן לשונו. הרי מבאר במעלת העובד מאהבה שזוכה אל הנעם העליון אשר עין לא ראתה.

י״זושמעתי ממורי עליו השלום טעם יותר מבואר למעלת העובד מאהבה, והוא כי העובד מאהבת מלכו של עולם לא לתוחלת שכר בעולם הזה ולא לתוחלת שכר בעולם הבא אלא מאהבה לבד, הקדוש ברוך הוא בעצמו הוא המשלם שכרו, שאם עושה בשביל שכר העולם הזה בשביל שיהיה לו עשר ובנים, הנה הוא נוטל שכרו בעולם הזה, וכמו שהעולם הזה כלה ואבד בעולם הזה כך שכרו כלה ואבד בעולם הזה, ואם עושה בשביל גן עדן שכרו על ידי עולם המלאכים המשמשים את הגן, אבל אם הוא עושה לאהבת הקדוש ברוך הוא, הוא מדביק נשמתו באין סוף ובמדותיו ליחדם כראוי, ולכן שכרו מלמעלה מעלה לחזות בנעם ה'.

י״חוהנראה לי בבאור ענין זה יותר, כי כל אחד כפי מעשיו כך יזכה לעתיד, אם זכה אל הנפש לבד, הרי מנוחתו במקום הנפשות בחצר מות, ואם זכה אל הרוח יזכה אל גן עדן, ואם זכה אל הנשמה זוכה לעלות אל גן עדן העליון, והזוכים אל הנשמה הם הנקראים אוהבים, כדפירש הרשב"י (זהר ויגש רו ע"א) להנחיל אוהבי יש (משלי ח, כא), אלין דנשמתא קדישא בהו, עיין שם.

י״טומה שכתב דהא מדוריהון אתקשר בכלא, פרוש כל מדור ומדור שבגן עדן יונק ממדה פלונית ונקשר באותה המדה כפי המצוה אשר עשה, אמנם מדור החסידים הוא מדור שיונק מכל האצילות ונקשר בו כלו, מטעם שגרם ליחד כל האצילות כדפירש, וסליק על כלא - מציאות המדור הזה הוא למעלה מכל שאר המדורות.

כ׳והחסיד הרב יוסף יעבץ עליו השלום כתב במשנת (אבות פ"א מ"ג) אל תהיו כעבדים המשמשים על מנת לקבל פרס, וכן במשנת (שם פ"ה מט"ז) כל אהבה שהיא תלויה בדבר, דברים הצריכין אל האהבה, ולכן ראיתי להעתיק מקצתם המוכרחים אל הדרוש שאנו בו.

כ״אכתב במשנת אל תהיו, זה לשונו אמרו ז"ל (פסחים נ, ב) כתיב (תהלים נז, יא) כי גדול עד שמים חסדך, וכתיב (תהלים קח, ה) כי גדול מעל שמים חסדך, לא קשיא כאן לעושים לשמה וכו', כי העושה לשמה דבק בשם יתברך ואין סוף למתן שכרו, אמנם המאמינים בשם יתברך כי הוא משכיר ומעניש, ועוסקים במצותיו יותר, שכרן קצוב עד שמים. ודע שיום ה' הגדול והנורא למעלה מן שמים, והמשכיל יבין. ולזה אמר דוד המלך עליו השלום (תהלים קיט, קנט) ראה כי פקודיך אהבתי ה' כחסדך חייני, כי אני מן העושים לשמה לכן אשאל מאוצר אשר אין לו תכלית, והוא חסדך הגדול.

כ״בולזה אמר הנביא (איכה ג, כא) זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל חסדי ה', חדשים לבקרים, חלקי ה' אמרה נפשי. ויש לפרש מהו זה אשר חלק מאמרו אל לבו, ואשר אמרה נפשו, והענין אצלי, כי האדם באשר הוא אדם קשה לצייר עבודה על מנת שלא לקבל פרס, ולא יתכן זה כי אם לנפש מצד טבעה, לפי שהיא מן העליונים והיא חושקת בטבע לעבודתו כמלאכי מעלה, ואנשים אשר שב אנושתם כלו נפשיי הם העובדים על מנת שלא לקבל פרס. ולזה אמר, כי ללבו במה שהוא אנושי אמר דברים המתיישבים בלב, אמנם לנפשו לא יצטרך לומר טענות, אבל היא עצמה תאמר, שתבחר בעבודה מצד עצמה ולא מצד דבר אחר, והוא אומרו (שם ג, כד) חלקי ה' אמרה נפשי על כן אוחיל לו, מטענה אחרת.

כ״גאמנם הטענות אשר אמר ללבו הם שתים, האחת שלא היה מיסרנו משנאתו אותנו, שאם כן היה מכלה אותנו, והיה לאות כי מאהבה יסרנו כאומרו (תהלים קיח, יח) יסור יסרני יה. והשנית, כי הוא מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, והוא חסד גמור, וכל שכן שיקיים דברו אשר דבר ביד עבדיו הנביאים לקבצנו מארבע כנפות הארץ, עד כאן לשונו. וכאשר תדקדק בדבריו תמצאם קרובים לדברי סברת מורי שכתבנו בטעם העושה מאהבה שזוכה אל הנעם העליון כדפירשנו.

כ״דובמשנת כל אהבה שהיא תלויה בדבר בטל דבר בטלה אהבה, כתב, זה לשונו ירמז, כי העובד את השם יתברך כדי שירבה קנינו וישמר את נפשו, אין עבודתו שלמה, כמו שאמר השטן (איוב א, ט) החנם ירא איוב אלהים הלא אתה שכת בעדו. ולזה אמר התנא כי העובד את השם בעבור הדברים הגופניים אשר תלה בהם עבודתו, לא תתקיים לאור באור החיים, כי בהבטל אותם הדברים אשר בהם עבודתו תתבטל אהבתו, ואין מאכל ומשתה בשאול אשר אתה הולך, אבל העובד את השם מאהבה גמורה, הלא אהבתו בחי העולמים ולא תסור לעולם, ושכרו שיהיה אוהב את השם לעולם, כאומרו ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, עד כאן לשונו.

כ״הופירש התנא ואמר, איזוהי אהבה שאינה תלויה בדבר זו אהבת דוד ויהונתן. הכונה שנאמר בהם (שמ"א יח א) ויהי ככלותו לדבר ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד וגו', וכן נאמר (שם כ, מא) וישקו איש את רעהו ויבכו איש את רעהו עד דוד הגדיל, ואין נשיקה אלא מצד האהבה, וכן בכיה מצד הדבקות, וכן עד דוד הגדיל מפני שהוא סוד גלות שכינה, ודוד ויהונתן רמז סוד אהבה בסוד דודים למעלה, והמשכיל יבין.

כ״וובזהר בארו בסוד האהבה סוד נעלם וכמוס ונעתיק לשונו, זה לשונו (שמות קמו, א) דאמר (שה"ש א, ב) ישקני מנשיקות פיהו, מאי קא חמא שלמה מלכא דאיהו אעיל מלי דרחימו בין עלמא עלאה לעלמא תתאה, ושירותא דתושבחתא דרחימו דאעיל ביניהו ישקני איהו. אלא הא אוקמוה, והכי איהו, דלית רחימו דדבקותא רוחא ברוחא בר נשיקה, ונשיקה בפומא מבועא דרוחא ומפקנו דיליה, וכד נשקין דא בדא מתדבקן רוחין אלין באלין והוו חד, וכדין איהו רחימו חד. בספרא דרב המנונא סבא קדמאה הוה אמר על האי קרא, נשיקה דרחימו אתפשט לארבעה רוחין, וארבעה רוחין אנון כחדא, ואנון גו רזא דמהימנותא, וסלקין בארבעה אתוון ואנון אתוון דשמא קדישא תלי בהו, עלאין ותתאין תליין בהו, ותושבחתא דשיר השירים תלי בהו, ומאן איהו, אהבה. ואנון רתיכא עלאה ואנון חברותא ודבקותא ושלימו דכלא, אלין אתוון ארבעה רוחין אינון, ואינון רוחין דרחימו וחדוה דכל שייפי גופא בלא עציבו כלל, עד כאן לשונו.

כ״זוהמאמר הזה ביארו מורי עליו השלום בפירוש הסבא (זהר משפטים קכד, ב) וכן בזהר בפרשה הנזכרת. אמנם נבאר הנוגע לעניננו לדרוש האהבה הוא, כי מציאות מעלת אהבה הוא קשר ארבעה רוחין הנעשה בסוד הנשיקין, וסוד הנשיקין ביארו שם בפרשה לקמיה, מאן ישקני ההוא דסתים גו סתימו עלאה, וסוד הנשיקה הוא דבקות פנימיות הספירות ותוכיותם, שהוא רוח החיים המחיה אותם, והוא מה שאמר ונשיקה בפומא דאיהו מבועא דרוחא ומפקנו דיליה, וכן אמר (ז"ח שה"ש סג, א), בשיר השירים אתדבקותא דגופא בגופא, ישקני מנשיקות פיהו אתדבקותא דרוחא ברוחא, עד כאן לשונו.

כ״חכיצד הם ארבעה רוחין נתבאר שם בשיר השירים (ז"ח שה"ש סד, א) זה לשונו ישקני דביקו ברחימו רוח ברוח, דהא ארבעה רוחין מתחברן ואתעבידו כחדא, דא יהיב רוחא לחבריה ונטיל הוא רוחא דחבריה דאתדבק ביה, משתכחי רוחא דיליה ורוחא דחבריה הא תרין, אוף הכי חבריה, משתכחי ארבעה רוחין דמתחברן באנון נשיקין, עד כאן לשונו.

כ״טואמר בסוף המאמר שהעתקנו, ואינון רוחין דרחימו וחדוה דכל שייפי גופא בלא עציבו כלל. פירוש, כי אי אפשר שיתדבקו ברוח הפנימי אם לא שיתקשרו הספירות כאחד מצד החיצוניות שבהם, ויתמעט הדין שהוא העציבו מהם, אז יהיה כסא להשרות עליהם רוח העליון, והוא כמשל האדם הנושק לחשוקתו, שלא ישק אותה אלא מרב שמחה, וכל האברים כבר נתיחדו כאחד, והיינו מלת אהב"ה שעולה אח"ד המורה על קשר ויחוד העלולים הנבראים זה בזה על ידי רוחם ונשמתם הפנימים.

ל׳ופירש במאמר גם כן שאותיות אהבה הם אתוון דשמא קדישא תליא בהו, והם אותיות שם ידו"ד. ומורי עליו השלום כתב ונתן יחס לאותיות אהב"ה עם אותיות ידו"ד, ובזה נבין שברוב הפסוקים שבתורה כתוב לאהבה את ידו"ד.

ל״אועתה צריכין אנו להבין כיצד במציאות אהבת האדם לקדוש ברוך הוא ימצאו ארבעה רוחין, והענין הוא, כי האדם נשמתו היא חלק אלוה ממעל, ובהכין האדם גופו ואבריו כאחת ושיתעורר לבו בשמחה, שאין שכינה שורה מתוך עצבות, ויכוין לעורר אהבת יוצרו בתוך לבו, הרי בהכרח רוח עליון תתעורר בתוך לבו ונמשך שפע קדוש בו, הרי שתים, והוא כענין ישקני, שרוח הזכר יבא למטה לעשות נשיקין, ואחר כך יכוין לכלל ולהדביק נשמתו למעלה הרי שני רוחין למעלה, ומציאות זה השתים נעשה מאליו כמים הפנים לפנים שפרשתי לעיל, ובזה תהיה האהבה שלמה ארבע רוחין מתחברן כחדא.

ל״בונתבאר הענין יותר בדברי הרשב"י (זהר פקודי דף רכו, ב) זה לשונו האי היכלא שתיתאה אנון נשיקין לאתדבקא רוחא ברוחא, תתאה בעלאה, כמה דאת אמר (שה"ש א, ב) ישקני מנשיקות פיהו, וכל נשיקה איהו לאתדבקא רוחא ברוחא עלאה בתתאה. ואמר לקמיה, ורזא דא כד אתייחד רוחא ברוחא כדין שראן נשיקין לאתחברא, ומתערין שאר שייפין בתיובתא, ורוחא דא מתדבקא בדא, וכדין שייפין כלהו מתערי אלין באלין לאתקשרא שייפא בשייפיה, ואיתימא מאן אתער שייפי תתאי או שייפי עלאי, שייפי תתאי מתערי תדיר לגבי עלאי, מאן דאיהו בחשוכא תאיב תדיר למהוי בנהורא, שלהובא אוכמא דלתתא אתער תדיר לגבי שלהובא חוורא דלעלא, בגין לאתדבקא ביה ולמשרי תחותיה, ורזא דא (תהלים פג ב) אלהים אל דמי לך אל תחרש ואל תשקוט אל, עד כאן לשונו.

ל״גואף על פי שלכאורה נראה שהמאמר הזה חולק עם מה שנתבאר בשיר השירים, שאמר שנשיקין הוא דביקו דרוחא עלאה בתתאה, אין זו קושיא, כי כונת המאמר הזה שבפרשת פקודי שאמר דנשיקין הן לאתדבקא רוחא ברוחא, תתאה בעלאה, פרושו כי השתוקקות הרוח התחתון הוא להכלל בעליון, והוא מה שנאמר ישקני, שתכלל רוח התחתון בעליון. אמנם אי אפשר שיכלל התחתון בעליון אם לא שיבא נשיקת הזכר ויכלל רוחו בה, ועל ידי הכאת ההארה ההיא, יש כח ברוח התחתון להכלל בעליון, וכדי שתבא ההארה ההיא מהזכר צריך בתחלה שיקדים התעוררות הנקבה, כמו שכתוב שייפי תתאי מתערי תדיר לגבי עלאי.

ל״דועל דרך זה היא מציאות האהבה באדם, כי בתחלה צריך שיקדים השתוקקויותיו להדבק באור העליון, וכיון שהקדוש ברוך הוא רואה השתוקקותו מופיע [מתגלה] בו מאורו העליון, ועל ידי כך גם כן נפשו נכללת למעלה, וימצאו ארבעה רוחין מתקשרן כחדא למעלה, קשר כפול במציאות כמים הפנים לפנים שפרשתי בפרק קמא, שבעורר האדם אהבת חברו בתוך לבו גם חברו יעורר אהבתו בלבו, ונמצא בכל אחד שתי רוחין, והוא סוד דברי רבי יוסי, רוח אמשיך רוח ואייתי רוח, שפרשתי בפרק א.

ל״הובזה יובן גם כן אמרם (יומא לט, א), אדם מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה, שהקשר כפול כדפירשנו, ולא יכול להפרד מקדושת אהבתו יתברך מהרה ביען שהמלך תפס בו גם כן בחבלי אהבה, ולכן הוא מתקדש הרבה, והוא כמשל התופס את חבירו בחבל אחד לקרבו אצלו, וכיון שראה חברו שרוצה לתפסו מה עשה הוא גם כן השליך אליו חבל ונתקרבו זה אצל זה במהרה, ונתקשרו קשר אחד אמיץ וחזק שאין ביניהם פרוד כלל.

ל״ווהזוכה אל האהבה הזו, בלי ספק, הוא קשור ודבוק בחיים העליונים, ואשריו בעולם הזה ובעולם הבא. ועל דא נאמר (דברים ל, כ) לאהבה את ה' ולדבקה בו, והוא סוד (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום, כדפירשתי בפרק א.

ל״זוכן בזהר (משפטים קכד, ב) ביארו פסוק ואתם הדבקים על סוד הנשיקין, זה לשונם ובגין כך כתיב ישקני מנשיקות פיהו, דהא דבקותא רוחא ברוחא. תנא, כל זמנא דקודשא בריך הוא אזיל בישראל כביכול אתדבק רוחא ברוחא, ועל דא כתיב (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם, בכל אנון גווני דבקותא, ולא מתפרשא דא מן דא, עד כאן לשונו.

ל״חואחר שבארנו שאהבה היא הנשיקין, ראוי לבאר אם ימצאו בבינה ובחסד. ונשיקין שימצאו בבינה נתבאר בשיר השירים (זהר חדש סד, א) זה לשונם מנשיקות, מאנון נשיקין עלאין דהוה נשיק מקדמת דנא, דהא רחימו דחדוה לאו איהו אלא מגו נשיקין, דביקו דרוחא עלאה בתתאה. פיהו ולא כתיב פיו, מאי פיהו אלא זמונא דעלמא דאתי מלך דשלמא כלא דיליה ודא איהו תוספת ה' דאיתוספת על דא, בגין דכל רחימו דעלמא תתאה לאו איהו אלא לאתחברא בעלמא עלאה עלמא דאתי, ועל דא כל תושבחן אתער עלמא תתאה לגבי עלמא עלאה, עד כאן לשונם. הרי מבאר היות נשיקין מצד ה' עלאה עלמא דאתי.

ל״טוהיות נשיקין התעוררות מצד החסד נתבאר בפרשת תרומה שם, זה לשונם כיון דאעיל לגבי היכל אהבה, אתער רחימו דנשיקין עלאין דכתיב וישק יעקב לרחל, למהוי נשיקין דרחימו עלאה כדקא יאות, ואנון נשיקין שירותא דאתערותא דכל רחימו דאתדבקות וקשורא דלעילא, עד כאן לשונו. ומוכרח מתוך התכת לשון המאמר שהיכל אהבה הזה הנזכר, הוא חסד שבאצילות, וכן פירש מורי עליו השלום ואמר שממנה מתעוררת אהבת הנשיקין.

מ׳נשאר עתה לבאר מה שפרשו בזהר שאהבה מצד אמא עלאה, הטעם הוא כי כאשר יסתכל האדם בטובות הבורא יתברך העודפות עליו אשר לא תוכל לספור אחד מני אלף מטובותיו עלינו בענין בריאתו, תכסוף נפשו לעבדו מאהבה, כמו שאמרו ז"ל בתנחומא (ע' אמור, ז) בפסוק (איוב מא, ג) מי הקדימני ואשלם, זה לשונם אמר רבי ירמיה בן אלעזר עתידה בת קול להיות מתפוצצת בראש ההרים ואומרת כל מי שפעל עם אל יבא ויטל שכרו, ורוח הקדש צווחת ואומרת מי הקדימני ואשלם, מי קלס לפני עד שלא נתתי בו נשמה, מי מל לפני עד שלא נתתי לו בן, מי עשה ציצית עד שלא נתתי לו טלית, מי עשה לפני מעקה עד שלא נתתי לו גג, וכיוצא האריכו שם בכל דבר, עלי לשלם שכרו, למה, תחת כל השמים לי הוא, שהכל שלי ומשלי נותן לי ומכל מקום ואשלם, עלי לשלם שכרו, עד כאן לשונו. והמדרש הזה הובא בויקרא רבה פרשת שור או כשב (כז, ב) עיין שם.

מ״אוכאשר נסתכל בדברי המאמר על דרך הסוד, מ"י היא אמא כנגד חמשים שערי בינה שנתפשטו ממנה להטיב לכל הנבראים, כמו שספר במענה ויען ה' את איוב מן הסערה (לח, א) שהזכיר שם חמשים שערים, מ"י שם ממדיה כי תדע או מ"י נטה עליה קו. מ"י פלג לשטף תעלה (שם כה). או מ"י הוליד אגלי טל (שם כח). מבטן מ"י יצא הקרח (שם כט). מ"י יכין לעורב צידו (שם מא). מ"י שלח פרא חפשי (שם לט ה). הכלל שנזכר שם חמשים שערים, כמו שפירש הראב"ד עליו השלום בפירוש ספר יצירה (הקדמה). נמצא בזה שהקדוש ברוך הוא הקדים ופתח חמשים שערים מטובותיו להטיב לכל הנבראים, ולכן הוא אומר מי הקדימני, כי למדת מ"י לא הקדימני נברא, אלא מ"י קדם ונתן לו נשמה וכל הטובות, והיינו שהבינה נקראת קדם והיא קדמה לעולם כדפירשו ז"ל (פרקי ר"א פ"ג) בשבעה דברים שנבראו קודם שנברא העולם, אחד מהם תורה, שנאמר (משלי ח, כב) ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז, ואמר קדם, עד שלא נברא העולם. וכן גן עדן, שנאמר (בראשית ב, ח) גן בעדן מקדם, קדם עד שלא נברא העולם, והיינו כי עולם הוא שש קצוות, והקודם לעולם השש, היא הבינה, ולכך נקרא קדם, וכן פירש הרב משה דיליאון ומורי בספר פרדס רמונים. ואף על פי כן עלי לשלם, כי שכר טוב הצדיקים הוא לחזות בנעם ה' הנמשך ממנה, והיינו עלי לשלם - כענין על ה' (זח"ג עט, ב עה"פ שמ"א א, י).

מ״בולענין הדרוש שלנו שפירשנו שאהבה נמשך מאמא שהיא ה', הוא שכאשר יסתכל האדם שהקדוש ברוך הוא בראו וצייר וחתם גופו ורוחו בכ"ב אותיות הקדושים שהם מצד אמא, ובהם הוא דפוס כל העולמות, ראוי שיאהב אותו ויעשה רצונו, ובפרט שהיא האם הגומלת חסדים טובים לבנים, כדפירש בספר הבהיר (ע' קה), והיינו ה' - חמש אור דיום ראשון כדפירשו בתקונים (ד, ב; יט, א), שהם באים לחסד, והם שורש לחמשים השערים, וכן בזהר (ויצא קנד, א) ובשיר השירים (ז"ח סב, א) האריכו בענין הבינה דאיהו אתר דבעי חדוה דלא אית תמן רוגזא ודינא, דהא עלמא דאתי כלא חדוה, ואיהו חדי לכלא משדר חדו וחדוה לכל דרכין, עד כאן לשונו. וכן הוא נהר דנגיד ונפיק ולא פסיק מימוי לעלמין (זוהר בראשית לג, ב).

מ״גועוד בבחינה אחרת ראוי שיכונה אהבה בבינה, מפני שעל ידי עניית תפלתינו בכל צרותינו, כמו שכתוב (דברים ד, ז) כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראנו אליו. ופירש בזהר בפרשת ואתחנן (רסה, א) שחלוק בין ה' אלהיך לה' אלהינו, שה' אלהיך הוא הקדוש ברוך הוא ושכינתיה, וה' אלהינו הוא אבא ואמא. נמצא בזה כי היראה והאהבה הוא שיירא האדם מהמאציל שהוא בורא הכל רב ושליט, ויראתו זאת נתגלה לאדם על ידי אבא כדפירשנו בשער היראה פרק ב, וכן האהבה הוא שיאהב האדם לבורא הכל מצד חסדיו וטובותיו עליו, וגלוי אהבתו זאת לאדם נתגלה על ידי אמא כדפירשנו, ועיקר האהבה הוא התעורר הלב בחשק כמו שיתבאר עוד בעזרת השם. וכן אמרו זכרונם לברכה במסכת כלה (פ"ג) מאי אהבה ומאי כבוד, אהבה בלב, וכבוד במעשים ובדברים, עד כאן לשונו