ראשית חכמה, שער האהבה ג׳Reshit Chokhmah, Gate of Love 3
א׳עם היות שבפרקים הקודמים נתבאר מהות האהבה, נשאר עוד עדיין לבאר במהותה וכיוצא יתדבק בה האדם באופן שלא תפרד ממנו.
1
ב׳ובענין מהות האהבה ביאר הרשב"י עליו השלום עוד, זה לשונו (זהר אחרי מות סז, א) אמר ליה רבי אבא (ישעיה כו, ט) נפשי אויתך בלילה אף רוחי בקרבי אשחרך, אויתך אותך מבעי ליה, אשחרך ישחרך מבעי ליה, אלא הא אוקמוה כמה דאת אמר (איוב יב, י) אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש, תא חזי נפשא ורוחא אשתתפו כחדא לעלמין, תנא פולחנא שלימתא דבעי בר נש למפלח לקודשא בריך הוא כמא דתנינן (דברים ו, ה) ואהבת את ה' אלהיך, דירחים ליה לקודשא בריך הוא רחימותא דנפש ממש, ודא הוא רחימותא שלימתא רחימותא דנפשיה ורוחיה, כמה דאתדבקו אלין בגופא וגופא רחים לון, כדין יתדבק בר נש לרחמא לקודשא בריך הוא רחימותא דנפשיה ורוחיה לאדבקא ביה, הדא הוא דכתיב נפשי אויתך בלילה, כלומר נפשי ממש, אף רוחי בקרבי אשחרך, לאתדבקא בך ברחימותא סגיאה.
2
ג׳בלילה, דבעי בר נש מרחימותא דקודשא בריך הוא למיקם בכל ליליא לאשתדלא בפולחניה עד דיתער צפרא ויתמשך עליה חוטא דחסד, דתניא זכאה חולקיה דההוא בר נש דרחימותא דא רחים לקודשא בריך הוא, והני אינון זכאי קשוט דמרחמין לקודשא בריך הוא הכי, בגין דעלמא מתקיימא בגיניהון, ושלטין על כל גזרין קשין דלעילא ותתא בגין דאתקיים עלמא בגיניהון, תאנא ההוא זכאה דאתדבק ברוחיה ונפשיה לעילא במלכא קדישא ברחימותא כדקא יאות שליט בארעא דלתתא וכל מה דגזר על עלמא אתקיים, עד כאן לשונו.
3
ד׳ופירוש אויתך, אותך מבעי ליה, הכונה כי פשט הכתוב נראה כי הנפש מתאוה להקדוש ברוך הוא בלילה, ועל ידי הרוח שבקרבו ישחר להקדוש ברוך הוא, והקשה לזה, כיון שאויתך ואשחרך חוזר לנפש ורוח, היה ראוי שיאמר נפשי אותך וכן רוחי ישחרך, ולזה תרץ כי נפשי ורוחי אינו חוזר לנפש רוח שבאדם לבד אלא להקדוש ברוך הוא ושכינתו גם כן, שהם נקראים נפש ורוח, שמהם באים הנפש והרוח כמו שכתב לקמיה, תא חזי נפשא ורוחא אשתתפו כחדא, והטעם שהם משתתפים בעולם מפני שכמו ששרשם בא מלמעלה מקודשא בריך הוא ושכינתיה וזה בלא זה אי אפשר, שנאמר (תהלים פט, טו) צדק ומשפט מכון כסאך, כן הענפים הבאים מהם משתתפים. ולכן אמרו בתקונים (מט, ב) על פסוק (משלי כ, כז) נר ה' נשמת אדם, נ"ר נפש רוח, נשמת נשמה, הרי נפש ורוח משתתפים כאחת.
4
ה׳והביא פסוק אשר בידו נפש כל חי, להורות כי אף על פי שהרוח והנפש ירדו ונתלבשו בגוף שרשם נשאר למעלה, ועל ידי השרש ההוא שנשאר שם יש בידו ממש נפש כל חי, ודבר זה הוא הצעה לענין האהבה שיבאר אחר כך, ולתרץ הקושיא מאי אויתך אותך מבעי ליה, ולזה אמר שאם הכונה להקדוש ברוך הוא ושכינתו לבד, היה ראוי שיאמר ה' אלהי אויתך בלילה אף אשחרך, אלא להורות לנו ענין האהבה ודבקות האדם נפשו בהקדוש ברוך הוא כיצד היא, לזה אמר נפשי ורוחי.
5
ו׳ועוד כיון להביא פסוק זה ולתרץ מה שאמר הפסוק אף רוחי בקרבי אשחרך, שלפי פירושו שחוזר להקדוש ברוך הוא היה ראוי שיאמר אף רוחי אשחרך, כי מלת בקרבי היא מיותר, לזה כיון להביא פסוק זה, אשר בידו, להראות שממש ניצוץ הקדוש ברוך הוא ושכינתו בתוך האדם, והנשמות הם חוטי שלהביות הנמשכות מלמעלה למטה ואינם חיים אלא משרשם הנשפע בהם לעולם, וכיון שהקדוש ברוך הוא רוצה לסלק סיוע מהנפש והרוח התחתונים, מסלק שרש הקשור עמו שלא ישפיע חיים לנפש ורוח התחתונים ומיד האדם מת, כמו שכתוב (איוב לד, יד-טו) רוחו ונשמתו אליו יאסף יגוע כל בשר יחד, והאספה היא זאת, דהיינו שאוסף רוחו אליו, כענין המריח בתפוח וכיוצא שישאב הרוח ההוא ויאספנו אליו, כן הרוח והנפש נאספים למקורם.
6
ז׳וכן פירש הרשב"י (זהר ויחי ריז, ב) אמר רבי יהודה זכאין אינון צדיקיא כד קודשא בריך הוא בעא לאתבא רוחיה ליה לשאבא ההוא רוחא בגויה, דתניא בשעתא דקודשא בריך הוא בעא לאתבא רוחיה ליה, אי זכאה הוא, מה כתיב (קהלת יב, ז), והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, עד כאן לשונו.
7
ח׳נמצא, שבעוד שהוא חי רוח חיים מקודשא בריך הוא ושכינתיה בקרבו המחיה אותו, והיינו אשר בידו נפש כל חי להשפיע חיים, מסלקם הכל כרצונו. ובזה מתורץ מלת בקרבי, ומלת בקרבי חוזר בין לנפש בין לרוח הנאצלים מקודשא בריך הוא ושכינתיה. והתכת הפסוק כך הוא, נפשי אויתך בלילה אף רוחי, דהיינו קודשא בריך הוא ושכינתיה, והם בקרבי, אשחרך. ואשחרך הוא לאשתדלא בפולחניה עד דיתער צפרא כמו שיתבאר.
8
ט׳והנה בהקדמה זו נבין פסוק (דברים לב, ט) כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו, צריך להבין מה ענין חלק ומה ענין חבל, ולמה אמר עמו ולא ישראל. ואפשר שיובן במה שפירשנו, כי באמרינו חלק יורה שהנשמות הם ממנו חצובות והוא והם, הם שני חלקים, כענין תרי פלגי דגופא, וזהו טבע מלת חלק שנחלק הדבר ממנו, ובהתייחד חלק הנשמה התחתונה עמו שני החלקים נתייחדו ונעשו אחד, ואף על פי שנאמר חלקים שיורה חס ושלום פרוד, אין הכונה שהנשמה נפרדה ממנו ברדתה למטה, אלא שרשה נשאר שם, ולכן אמר עמו, עמו ממש הוא החלק, ולכך לא אמר כי חלק ה' ישראל, שהיה מורה שנחלק החלק למטה והיה מורה פרוד, אלא עמו - ופירושו שעמו הם עמו. ולהורות על הקשר הכפול הוא יתברך גם כן שופע ניצוץ חיים לרוח ונפש התחתונים שבגוף ולעולם אינו נפרד, לזה אמר יעקב חבל נחלתו, כי כמו שהחבל שזור משנים או משלשה חלקים כן הוא קשור עמנו למטה ואנו קשורים עמו.
9
י׳ועוד במשל החבל פירשו רבותינו זכרונם לברכה (במ"ר יז, ו) ענין נאה במצוות, והעתקנו לשונם בפרק ושער א' משער המצוות, שאמר שם משל לאחד שהיה מושלך לתוך המים, הושיט לו הקברניט [מנהיג הספינה] את החבל, אמר לו תפוס את החבל הזה בידך ואל תניחהו, ואם תניחהו אין לך חיים, כך מציאות הנשמה היא משולשלת מלמעלה למטה כחבל הזה, ראשה אחד בידו וראשה השני בגוף האדם, וכל מציאות האהבה והדביקות הוא לדבק בחבל הזה ולקשר בשורש נשמתו הדבוקה בו יתברך.
10
י״אובזה יובן לשון המאמר, תנא פולחנא שלימתא דבעי בר נש למפלח לקודשא בריך הוא כמה דתנינן ואהבת את ה' אלהיך, דירחים ליה לקודשא בריך הוא רחימותא דנפש ממש כמה דאתדבקו אלין בגופא וגופא רחים לון, כדין יתדבק בר נש כו'. הכונה כי הפסוק (דברים ו, ה) אמר ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך, הוא דירחים ליה רחימותא דנפש ממש, ופירושו כי אהבת הנפש עם הגוף היא אהבה כפולה, כי הנפש אוהבת לגוף והגוף לנפש ואינם רוצים להפרד זה מזה.
11
י״בואהבת הנפש לגוף למדנו הכתוב באמרו (שה"ש ח, ו) כי עזה כמות אהבה, ופירש הרשב"י עליו השלום (זהר ויחי רמה, א) שבשעת פטירתו של אדם הנפש נשאלת מהגוף כאדם ההולך בדרך רחוקה ונפרד מאהובו שקשה בעיניו פרידתו ממנו, זה לשונו שימני כחותם על לבך, בגין דישתאר כל דיוקני בך כהאי חותם דאשתאר כל דיוקניה בההוא אתר דאתדבק ביה, כי עזה כמות אהבה, תקיפא הוא כפרישו דרוחא מן גופא, דתנינן בשעתא דבר נש מטי לאסתלקא מעלמא וחמי מה דחמי, רוחא אזלא בכל שייפי גופא וסליק גלגלוי כמא דאזלא בימא בלא שייטין, סליק ונחית ולא מהניא ליה, אתא ואשתאיל מכל שייפי גופא, ולית תקיפו כיומא דפריש רוחא מן גופא, תקיפו דרחימו דכנסת ישראל לגבי קודשא בריך הוא, כתקיפו דמותא בשעתא דבעי רוחא לאתפרשא מן גופא.
12
י״גקשה כשאול קנאה כל מאן דרחים ולא קשיר עמיה קנאה, לאו רחימותיה רחימותא, כיון דקני, הא רחימותא אשתלים. מכאן אוליפנא דבעי בר נש לקנאה לאתתיה, בגין דיתקשר עמה רחימותא שלים. דהא מגו כך לא יהיב עינוי באנתו אחרא. מהו קשה כשאול קנאה, אלא מה שאול קשה בעינייהו דחייבין למיחת ביה, כך קנאה קשיא בעינייהו דמאן דרחים וקני לאתפרשא מרחימותא, עד כאן לשונו.
13
י״דוזהו שאמר במאמר שלפנינו, כמה דאתדבקו אלין בגופא, הרי אהבת הנפש לגוף שהיא דבוקה עמו ואינה רוצה להפרד ממנו, כי אחר שנתלבשה יש לה יחס וקורבה עמו.
14
ט״ווגופא רחים לון, הוא אהבת הגוף מפני שאין לו חיים אלא על ידה, שכמו שקשה בעיני השכינה להפרד מהקדוש ברוך הוא עד שהיא אומרת שימני כחותם, במציאות שקשה לרוח להפרד מהגוף, כאהבה זו צריך שיהיה לנפש הצדיקים עם השכינה, וזהו שאמר וכדין יתדבק, כמציאות זה יאהב לקודשא בריך הוא רחימותא דנפשיה ורוחיה לאדבקא ביה, כמו שהוא אוהב לרוחו ונפשו שבגופו שהוא חי מהם, יאהב להקדוש ברוך הוא וידבק בו חלק רוחו ונפשו התחתונים, כי באמת אינם חיים אלא על ידי השפעת השרשים העליונים הדבקים בו יתברך שעל ידם השם שולח חיים לענפים התחתונים שבגוף כדפירשנו. וכן אמר בסוף המאמר, ההוא זכאה דאתדבק ברוחיה ונפשיה לעילא במלכא קדישא.
15
ט״זוביאר הרשב"י עליו השלום במאמר ויחי שהעתקנו, כי מסימני האהבה הוא הקנאה, ופירש שהמקנא לאשתו שמרב אהבתו בה אינו רוצה שיכנס זר בינתים להפריד בינו לבינה אלא שתהיה אשתו אהבתה קשורה בו לעולם, כן הצדיק צריך שמרב אהבתו בשכינה יתקשר באהבתה כל כך, עד שיקנא בה, שלא ירצה שתפרד השכינה ממנו ותשרה באחר באופן שתעקר ממנו, והיינו מציאות רחימותא דנפשיה ורוחיה לאדבקא. והוראת מציאות האהבה זו, הוא, שיקום בלילה לעסק בתורה, כמו שביאר לקמיה.
16
י״זוהבחינה השניה שהיא אהבת הנפש לגוף, גם כן מבוארת מאליו, כי ודאי הקדוש ברוך הוא הוא אוהבו שהרי הוא נותן לו הנשמה ממנו כדי שיהיה חי, וראוי שיאמר בלבו כשם שהקדוש ברוך הוא חפץ לדבק בי שהרי נותן לי רוח ונפש והשפיע לי חיים, כן ראוי שאדבק בו, ולזה אמר רחימותא דנפשיה ורוחיה סתם, שהיא אהבה כפולה כדפירשנו.
17
י״חהדא הוא דכתיב (ישעיה כו, ט) נפשי אויתך בלילה, נפשי ממש, שהוא יתברך הוא עיקר הנפש, כי הנפש התחתונה היא ענף אחד מהשרש העליון שבו, ועוד הוא ממש הנפש, שאלמלא חיותו אין נפש, נמצא שהאוהב נפשו ורוחו מתקנם בעשיית התורה והמצוות הוא אוהב להקדוש ברוך הוא, ומכלל הן אתה שומע לאו.
18
י״טואמר בלילה, דבעי בר נש מרחימותא דקודשא בריך הוא למיקם בכל ליליא, ענין האהבה הזו הוא כמשל האיש האוהב את חשוקתו, שבלילה כאשר יתעורר, יתעורר בחשק אהבתה, ויזדרז לעונת חשקה באהבה גדולה, בפרט כאשר ידע שחשוקתו אוהבת אותו. כן תלמידי חכמים הפורשים כל ימי המעשה מנשותיהם מפני עונת בת מלך שהיא התורה, ראוי שיזדרזו בחשק התורה, כי בעסקם בה הם דבקים בחיים העליונים, והם דבקים בשכינה והיא באה ומשפעת מרוח קדשה עליהם. ואהבת השכינה אלינו אין צריך ראיות שהיא אומרת (שה"ש ח, יג) חברים מקשיבים לקולך השמיעני, וזהו שהנביא קורא לשכינה נפשי והוא מתאוה לה, מפני כי היא רוח הקודש הבאה ושורה עליו.
19
כ׳ואמר לעיל מזה אשחרך, לאתדבקא בך ברחימותא סגיאה, יובן במה שפירש רשב"י (זהר בשלח מו, א) כי אותם העומדין עם השכינה בלילה עד אור הבקר, באור הבקר הקדוש ברוך הוא פורש על השכינה ועל אותם שנשתתפו עמה, חוט של חסד, באפן שבבקר הם מתדבקים עם המלך באהבה רבה שהיא החסד, ואז יגדל לחושק אהבה יותר, כי עד עתה היה מתדבק באור קטן שהיא הנפש והיא אהבה זוטא, ובבקר מתדבק באהבה רבה.
20
כ״אואמר עד דיתער צפרא, הוא קדרותא דצפרא, כדפירש שם בפרשת בשלח. וצריך לעסוק בתורה עד אור היום כדי לקשר מדת לילה ביום, וזה טבע מלת עד. ומלת דיתער, הוא לדקדק מלת אשחרך שהוא לשון שחר ולא בקר, והוא כי התחלת הבקר הוא השחר, ואז מתחיל להתעורר אור החסד ואז מקבלין מתנות מהמלך. וזה לשונו שם כד אסתלק ליליא ואתי צפרא ואתחשך ואתקדר, כדין מלכא למטרוניתא ברזא דחדוה, ויהיב לה מתנן ולכל בני היכליה, זכאה חולקיה מאן דאיהו במנינא, עד כאן לשונו.
21
כ״בהרי מבואר מהמאמר, ומתוכו מתבאר סוד האהבה כאשר ביארנו. ואף על פי שתלה בלילה בפרט, ומן הראוי שתהיה האהבה זו נגד האדם, ויהיה הקדוש ברוך הוא נפשו ורוחו לעולם מצד תוקף האהבה. אלא הענין הוא, כי מציאות חשק האוהב כבר קדם לו ביום האהבה, אלא שבלילה תגבר עליו האהבה יותר, ואומר בלבו מתי יבא הלילה שאקום לעשות רצון יוצרי ואשלים מה שאני חייב מאהבתו יתברך. ובזה מדוקדק לשון הרשב"י עליו השלום שתפס מלת בלילה, דבעי בר נש, ולא תפש לשון הפסוק כלו, נפשי אויתך בלילה, כי ענין אויתך, אפילו ביום הוא, אלא בלילה דבעי מרחימותא דקודשא בריך הוא, והאהבה כבר קדם לו ביום, ופסקיה לקרא בסכינא חריפא, והם שלש גזרות, האחת נפשי, השניה אויתך, השלישית בלילה, וכן מוכיחים פסוקי הטעמים. במלת נפשי, שופר מהפך. ואויתך, תרי חוטרי. בלילה, זקף קטן.
22
כ״געוד אפשר, כי הטעם שתלה האהבה בשם בקימת חצי הלילה לעסק בתורה, מפני שאין לך אוהב גדול להקדוש ברוך הוא מזה, כי מבטל תאות הגוף האוהב השינה והתענוג, מפני אהבת קונו שהוא הוא אהבת נפשו כדפירשנו, ואף על פי שמצטער הוא, יסבול צער בעבור אהבת קונו, והוא דומה למה שאמר הכתוב (שה"ש א, יג) צרור המור דודי לי בין שדי ילין, ופירשו זכרונם לברכה (שבת פח, ב) אף על פי שמיצר ומימר לי, בין שדי ילין, והוא מקיים מצות ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך (דברים ו, ה), בשני יצריך ביצר הטוב וביצר הרע (ברכות פ"ט מ"ה).
23
כ״דוביצר הרע, פרשו בזוהר פרשת תרומה (דף קסג, א) כי הכנעת היצר הוא אהבה שלימה, שהיצר נכנע תחת יצר הטוב בעבור אהבת הבורא, ומטעם זה אמרו בזהר פרשת ויקרא (יג, א) שהקם בחצות נקרא עבד ה', שפירש מזמור (תהלים קלד, א) הנה ברכו את השם כל עבדי ה', על הקמים בחצי הלילה, וראוי שיקרא עבד ה', מפני שהכופה יצרו בתאוות גופו ומצטער בעבור אהבת יוצרו נקרא עבד ה', שעובד את ה' ולא לגופו, אבל מי שאינו קם, שרוצה לישן לתת מנוחה לגופו, הוא עבד יצרו וגופו, ולא עבד נפשו ויוצרו.
24
כ״הוכלל זה לכל עבודה התלויה באהבה, שבזמן שאדם מכניע ליצרו ומצטער בעבור עבודת ה' נקרא אוהב את השם ואינו נקרא אוהב יצרו, ואם אינו מכניע יצרו נקרא עבד יצרו, נמצא האהבה מפתח לקיום כל התורה.
25
כ״ועוד יקנה האדם מדת האהבה בקומו בחצות, בחושבו בחסד הגדול שהטיב עמו הבורא שהחזיר נשמתו לגופו והחייהו מהשינה שהיא אחת מששים במיתה, ואלו ידמה האדם שהיה מת יום אחד, כמו שארע לרבי יוסי דפקיעין הנזכר בזהר פרשת בלק (רד, ב), כמה יחוייב האהבה לבורא שכל כך הטיב עמו. ועל ההיקש הזה שבלילה שאדם ישן והשנה אחת מששים במיתה, וכמה ישנו על מטתם ולא קמו, צריך שבהקיצו משנתו ילהב נפשו באהבת הבורא שהחזיר לו נשמתו.
26
כ״זועל זה תקנו שבח אלהי נשמה שנתת בי טהורה היא, וזה אלהי - המשגיח בי ואני דבק בו, ועל דרך הסוד היא השכינה שאצלה היתה הנפש בפקדון כאמרו בידך אפקיד רוחי, וכיון שבהיותו ישן היה נפרד מדביקות האהבה, ששלטה השינה שהיא המיתה בגוף, בהחזרת הנשמה והוא חי, הרי הוא דבק בו יתברך, ולכן כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך ה' אלהי. והיה ראוי שבכל נשימותינו נהיה דבקים בו יתברך, וזהו כל זמן שהנשמה בקרבי, מפני שהוא עומד על ראשינו, והיינו מודה אני לפניך, והיינו שכינה למעלה מראשי כדפירשו זכרונם לברכה (ע' קדושין לא, א; קהלת רבה ט, ח), להשפיע חיים לנו.
27
כ״חוכאשר יעור משנתו, יתעורר באהבת הבורא שהחייהו, ויחשב שכך עתיד להחיות אותו בתחית המתים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה במדרש איכה (ג, ח) חדשים לבקרים רבה אמונתך (איכה ג, כג), אמר רבי אלכסנדי על שאתה מחדשנו בכל בקר ובקר אנו יודעים שאמונתך רבה לתחית המתים, עד כאן לשונו. ופירש מורי עליו השלום, שעל זה תקנו אנשי כנסת הגדולה לומר ואתה עתיד לטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבא, שפירוש לעתיד לבא הוא בתחית המתים.
28
כ״טעוד ביארה לנו תורתינו הקדושה דרך קניית האהבה כיצד תהיה, באמרה (דברים ו, ה) ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, אלו הם ג' דברים שבהיותם שלשתם מקושרים כאחד באדם תהיה אהבה בו תקועה וקשורה עם ה'.
29
ל׳וביאור ג' דברים אלו נתבארו בדברי רשב"י (זהר פרשת תרומה דף קסב, ב) רבי יצחק הוה שכיח קמיה דרבי אלעזר, אמר ליה ודאי רחימו דקודשא בריך הוא דבר נש רחים ליה לא אתער אלא מלבא, בגין דלבא איהו אתערותא לאתערא לגביה רחימו, ורחמנא לבא בעי. אי הכי אמאי כתיב בכל לבבך ולבתר בכל נפשך, דמשמע דתרין גוונין אנון, חד לבא וחד נפשא, אי לבא הוא עקרא מאי בעי נפשא.
30
ל״אאמר ליה, ודאי לבא ונפשא תרין אנון ואתאחדן לחד, דהא לבא ונפשא וממונא כלהו מתאחדן דא בדא, ולבא איהו יסודא דכלא, והא אתמר בכל לבבך בתרין לבין איהו דאינהו תרין יצרין חד יצרא טבא וחד יצרא בישא, ותרין אלין כל חד וחד אקרי לב, דא אקרי לב טהור ודא אקרי לב רע, ובגין כך איהו לבבך דאינהו תרין יצר הטוב ויצר הרע. ובכל נפשך, ובנפשך מבעי ליה ומאי בכל נפשך, האי ובכל אמאי, אלא לאכללא נפש ורוח ונשמה, דא איהו ובכל נפשך, כל מה דאחיד האי נפש. ובכל מאדך, אוף הכי כמה זינין דממונא. ועל דא, כלהו משנין אלין מאלין ואקרי בכל, רחימו דקודשא בריך הוא למימסר ליה כל דא, למרחם ליה בכל חד וחד.
31
ל״בואי תימא, ביצר הרע היך יכיל למירחם ליה, דהא יצר הרע מקטרגא איהו דלא יקרב בר נש לפולחנא דקודשא בריך הוא, איך ירחים ליה ביה, דא איהו פולחנא דקודשא בריך הוא יתיר כד האי יצר הרע אתכפיא ליה, בגין רחימו דקא מרחם ליה לקודשא בריך הוא, דכד האי יצר הרע אתכפיא ותבר ליה ההוא בר נש, דא איהו רחימו דקודשא בריך הוא, בגין דידע לקרבא לההוא יצר הרע לפולחנא דקודשא בריך הוא, עד כאן לשונו.
32
ל״גופירש רשב"י (זהר פרשת ואתחנן דף רסז, א) ובכל מאדך באר היטב, ובכל מאדך מאי טעמא, בין דנפל ליה ממונא מירותא או מסטרא אחרא כיון דאיהו רוח ליה, ועל דא כתיב בכל מאדך, עד כאן.
33
ל״דוהיוצא לנו מכללות המאמר לדרוש האהבה הוא, שני דברים למהות האהבה, שהוא בכל לבבך ובכל נפשך, והג' שהוא בכל מאדך הוא תולדה הנהיה מאהבה.
34
ל״הבכל לבבך, פירוש שהוא בשני יצריך, כדפירשו זכרונם לברכה במשנה (ברכות פ"ט מ"ה), והכונה שיכניע היצר הרע בעבור אהבת קונו, ובזה ישיג האהבה, כמו שכתב החסיד בעל חובת הלבבות (שער חשבון הנפש פ"ז חשבון כד) כי צריך להוציא אהבת העולם הזה מלבו ולהגביר אהבת העולם הבא, כמו שאמר אחד מן החכמים כאשר לא יתחברו בכלי אחד המים והאש כן לא תתחבר בלב המאמין אהבת העולם הזה ואהבת העולם הבא, וכתב בשער האהבה (הקדמה) כי אי אפשר להשיג האדם מדרגת אהבת השם שהוא הדבקות והמעלה הגדולה שאין למעלה ממנה, אם לא תקדם יראת ה' שהיא הפרישות מתאוות העולם הזה, ודבריו הם דברי אלהים חיים, שכן במאמר (סוטה מט, א) רבי פינחס בן יאיר שנבאר, אמר, חסידות גדולה מכלם, וחסידות היא האהבה כמו שנבאר, וקודם לחסידות יש זהירות זריזות וכו'. נמצא שלהשיג אהבת הבורא הוא הכנעת היצר בכל הפרטים שיתבארו בעזרת השם, והיינו בכל לבבך.
35
ל״ואמנם צריך לדקדק מאי ריבה בכל, כי לבבך הם שנים יצר הטוב ויצר הרע, ואפשר במה שנתבאר (זהר פרשת וארא כז, א) זה לשונם בכל לבבך דא ימינא ושמאלא דאקרי יצר טוב ויצר הרע, עד כאן לשונו. והכונה כי מימין ושמאל נמשכו למטה היצר הטוב והיצר הרע, ושם נתבאר לדרך היחוד והזווג, אמנם הנוגע לעניננו הוא במה שביארו למעלה מזה בפסוק (דברים ד, לט) והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים, ובארנו המאמר ההוא בשער היראה בפרק ד, כי כשאדם מכניע היצר הרע גם כן גורם שלמעלה השמאל תהיה נכללת תחת הימין, והוא עיקר האהבה כמו שבארנו בפרק א, ולכן ריבוי בכל לבבך הוא לרבות השרשים העליונים שמהם נמשכו יצר הטוב ויצר הרע, שתכלל לעולם השמאל בימין ותהיה הימין שהיא האהבה גוברת.
36
ל״זובכל נפשך, פירשו שהוא לאכללא נפש ורוח ונשמה, צריך להבין מה ענין האהבה בנפש רוח נשמה, כי עד עתה לא שמענו במציאות האהבה חלוקיים, ופשיטא שצריך שיאהב בשלשתן אם זכה להם, ואם לא זכה לשלשתם יאהב במה שיש לו.
37
ל״חוהנראה לי בבאור ענין זה הוא, במה שפירשנו, שענין מלת אהבה הוא קשור ודבוק האדם נשמתו במאציל ובמדותיו, וירצה שתאהב את ה' בכל נפשך - פירוש שתדבק בו בכל החלקים שבך, והכונה לדבק חלק הנפש שבו, עם חלק הנפש העליון ממקום שממנו נשפעת לו הנפש. וכן לדבק חלק הרוח שבו, עם חלק הרוח העליון הנשאר למעלה ציורו, כמו שכתבנו בשער היראה בפרק ט, שדרך שתעבור הנשמה תשאר ציורה שם, כמו שפירש הרשב"י (ויחי רמד, א) במאמר שימני כחותם, עיין שם. וכן לדבק חלק הנשמה שבו, עם חלק ציור מקום הנשמה העליונה, ושלש מציאות אלו הם באצילות נפש רוח נשמה דאצילות, ויש נפש רוח נשמה מאופן חיה כסא, כדפירשו בתקונים (דף כג, א) עיין שם. ומציאות שלמות האהבה שיתקשרו שלשתם כל אדם כפי בחינתו, אם זכה לנפש רוח ונשמה התחתונים יתדבק בשלשתם במקורם כפי בחינתו, ואם זכה לנפש ורוח ונשמה דאצילות יקשרם כפי זכותו, ועיקר ציווי בכל נפשך שתשתדל להשיג כל מה שאוחז הנפש כדי שתהיה אהבתך שלימה בכל העולמות.
38
ל״טודע שכשם שיש במציאות האהבה סוד נשיקין כדפירשנו בפרק הקודם, כך בכל עולם ועולם אופן וחיה וכסא יש בהם נשיקין, וכן פירש הרשב"י עליו השלום בשיר השירים (זהר חדש סג, ב) זה לשונו בשעתא דכרובים הוו פרשי גדפיהו מתתא, אתוון פרחי מתתא לעילא ואתוון מעילא לתתא, ועאלין אלין באלין ואתכלילו אלין באלין בנשיקו דרחימו, כיון דאתוון מתחברן, כל דרגין תתאין ועלאין ועלמין כלהו מתחברן כחדא ונשקי אלין באלין בנשיקו דרחימו עד דהוו כלהו חד וקודשא בריך הוא חד בלא פרודא כלל, כל נשיקין דרחימו לאו אנון אלא למהוי כללא חדא לאתכללא דא בדא בלא פרודא, ובגין כך נשיקין אלין בכלא אנון למהוי כללא חדא בכללא חדא, אתוון באתוון עלמין בעלמין דרגין בדרגין אתתא בבעלה למהוי כלא חד, עד כאן לשונו. הרי מפורש בפירוש שמציאות הנשיקין ישנם בכל העולמות, שמציאות הנשיקין הוא שיתקשרו העלולים זה בזה ויתכללו זה בזה מצד הפנימיות שבהם ומצד החיצונות שהם הכלים, אם כן יצא לנו שאפשר שיהיה לאדם אהבה בשם מצד הנפש ויתדבק בידו"ד שהוא אהבה שפרשנו בפרק ב, כי בכל עולם ועולם ידו"ד נמצא, כדפירשנו בשער היראה בפרק א, ועלת כל העלות מאיר בכלם, וכל אחד כפי מה שזכה באותו חלק שזכה שם יתדבק ושם הבורא נמצא עמו.
39
מ׳אמנם לא נכחיש שלא ישתוה אהבת מי שיש לו נשמה למי שיש לו רוח ולמי שיש לו נפש, כי כפי עלותו במדרגות הסולם כך תזדכך נפשו וגופו ותתמיד האהבה שלא יוכל להפרד מהבורא מרב חשקו בו.
40
מ״אוהטעם כי הנפש שהיא באופן סנדלפו"ן שבעשיה, היא קרובה לקליפות, והקליפות הם מסך מבדיל בין נפשו לאלהיו, ולכן לא תתמיד אהבתו בשם יתברך כי אם זמן מעט מזעיר. וכאשר יזכה אל רוח מטטרו"ן, שכבר הוא מובדל יותר מהקליפות, תתמיד האהבה בו יותר.
41
מ״בוכאשר יזכה אל הנשמה שהיא מהכסא, שאין שם קליפה כלל, שהיא לבוש המלך בשבתות וימים טובים, אז תהיה אהבתו דבקה תמיד בשם, ותבזה הנהגת הגוף מהעולם הזה שהוא מתנהג על ידי ששת ימי חול, ותפשוט אהבת העולם הזה שהעולם הזה מלובש בעור הנחש, ותלבש אהבת עולם הנשמות ששם הנשמות צרורות בצרור החיים דבוקיים ביוצרם, ויתדבק במה שעתיד להיות בסוף ואחריתו, כי איזהו חכם הרואה את הנולד.
42
מ״גכמו שכתב החסיד בעל חובת הלבבות (שער חשבון הנפש פרק ז), בהרחקת אהבת העולם הזה, שהאדם בעולם הזה הוא כגר שהגיע אל ארץ נכריה ואין עליו חומל, אלא שאדון המדינה חמל עליו לגירותו והוריהו דרך שיתקן ענינו בה, ואמר לו כי אין ישיבתו בארץ ההיא דרך קבע אלא שיכין לו צדה ללכת אל ארץ אחרת מעולה מזו, כי חייב האדם ההוא להכין צידה ושאר תנאי הגרות, שכתב הוא זכרונו לברכה, וכתב, והראיה על גירותך ויחידותך בעולם הזה, כי בעת צאתך אל גדר ההויה והרכבתך בבטן אמך אלו היו משתדלים כל בני העולם להקדימך קדם לכן ברגע אחד או לאחרך רגע אחד לא היו יכולין, וכן אין יכולת באדם להגיע מזון אליך מבלי עזרת האל, ולא להוסיף בגופך ולא לחסר ממנו, ואלו היית מעלה אל לבך כי העולם כולו לך לבדך נשאר מאין יושב, לא היה מוסיף בטרפך המגיע אותך אל אחריתך כשעור חרדל, וכן אלו היו נוספים כפליים לא היה חסר לך מטרפך הנגזר לך כחרדל פחות ממנו ולא יותר, וכן לא יוכל אחד מן הברואים להועיל לך ולא להזיק לך, ולא לאחד מהם להוסיף בימי חייך ולא לפחות מהם, וכן מדותיך וטבעך ומעלליך הטובים והרעים. אם כן, איזה יחס בינך ובין הברואים, או באיזה קורבה אתה קרוב אליהם או הם קרובים אליך, ואתה בעולם הזה כאסור שלא יועילוך רב אנשיו ולא יזיקוך מעוטם, ולא תראה בו אלא כיחיד הבודד אשר אין לו צוות כי אם אדוניו, ולא חומל עליו כי אם בוראו. על כן התייחד אחי בעבודתו, כאשר התייחד בבריאתך והנהגתך וטרפך וחייך ומותך, ושים תורתו וסעדו נגד עיניך, וקבל תנאי הגרות אשר העירותיך עליהם על נפשך כל ימיך בעולם הזה, תגיע אל נעימות העולם הבא, עד כאן לשונו. וקצרתי מקצת לשונו מה שאינו צורך אל כונתינו. נמצא כשיחשוב האדם בגירותו בעולם הזה יפשוט אהבת העולם הזה מלבו ויחשוב בדבקותו בעולם הנשמות ששם תמיד הוא דבק בידו"ד.
43
מ״דומכלל שורש קניית האהבה הוא אהבת ההתבודדות, שבהיות האדם חושק לאהבת חברת בני אדם אי אפשר שיהיה דבק, וכתב הר' יצחק דמן עכו עליו השלום, זה לשונו המתבודד הרוצה לזכות אל מעלת ההתבודדות למען ינוח עליו השלום בחייו, צריך שיתחבר אל שלשה דברים אלו ויתרחק מהפכם ואז ינוח עליו השלום בחייו וכל שכן אחרי כן, ואלו הן שיהיה שמח בחלקו, ושיאהב ההתבודדות, ושיברח מהשררה והכבוד, והוא הכנעת הלב. והפכם, שאינו מתפייס במה שיש לו, ולא ישבע מהון, אוהב כסף לא ישבע כסף, ושנפשו קצרה עליו בשבתו יחידי, אבל בחברת בני אדם ובספורם יחפץ וישמח לדבר ולשמוע דברים בטלים, ושירדוף אחר הכבוד והשררה. הרחמן יזכנו להתחבר אל שלשה דברים הראשונים ולבעליהן, וירחיקנו מהשלשה ההפכים ומבעליהן, עד כאן לשונו. ובענין הענוה נאריך בענין הרחקת הכבוד.
44
מ״הונחזר לדרוש שהיינו בו, כי בודאי לא יגיע אל מעלת הדבקות שיהיה תמיד דבק באהבה אלא מי שזכה אל הנשמה שאין מסך מבדיל בינו ובין אלהיו, וזה בתנאי שיקדם לו הכנעת היצר כמו שנאריך בעזרת השם. ולכן הוזהרנו ואהבת בכל נפשך, כל מה דאחיד האי נפש, כדי שתהיה האהבה שלמה בידו"ד, ויוכללו העולמות ויתקשרו זה בזה עד שיהיו כסא מתוקן שיאיר בהם אור המאציל, ואם לא יתקשרו העולמות להיותם כסא אחד מיוחד בתכלית היחוד מחמת הפגם, לא יהיו מוכנים לקבל אור האין סוף, כי זה מדרך היחוד או ישרה כלו באחד או לא ישרה כלל. והטעם כי כל העולמות כאחד הם, זה כסא לזה וזה לזה מעלה מעלה, וכלם שעור קומה אחד, ובהיות פגם באבר אחד הוא פגם בכל.
45
מ״ווהפגם הדומה לזה, הוא ענין נפש רוח ונשמה, שהנפש כסא ולבוש לרוח, והרוח כסא ולבוש לנשמה, הנה בהיות פגם בנפש, הרוח והנשמה מסתלקין מעל הנפש, כי כל אשר בו מום לא יקרב, והשפע מסתלק מעל הרוח מפני שאין לו כלי במה להשפיע, וכן מסתלק מעל הנשמה מפני שאינה משפעת לרוח, וכן על דרך זה יסתלק השפע עד מעלה מעלה. וזהו אמרם (יומא לט, א) אדם מטמא עצמו מעט, מטמאין אותו הרבה. כי בהיות האור מסתלק מחמת אותו הפגם, הטומאה תתרבה מחמת הסתלקות הקדושה כדפירשנו. וכן בענין הקדושה, כאשר יעורר קדושה מועטת, כיון שכל המדרגות קשורות זו בזו מקדשין אותו הרבה, והכל כפי בחינת צינור אותה הנשמה במרכבה, מצדה יסתלק, ואין אדם יכול לתקן מה שהוא עיות אלא הוא בעצמו. והביא מורי עליו השלום על דרך זה משל נאה בספרו (פרדס רמונים) בשער הכונה.
46
מ״זנמצא, כי דרך התדבקות האדם בקונו הוא על ידי קשר נפש רוח ונשמה במקורם, ואז כל העולמות מתקשרים כאחת על ידי נפשו ורוחו ונשמתו, וגורם הארת המאציל מלך מלכי המלכים בכל העולמות, ואז הוא סוד נשיקין בכל העולמות שיתקשרו ויוכללו אלו באלו וכן נפשו ורוחו ונשמתו יאירו, ויוכללו למעלה ויינקו רוב שפע ממקור כל הברכות.
47
מ״חויש ראיה לנו מתוך דברי רבותינו זכרונם לברכה היות הדבקות על ידי נפש רוח ונשמה, זה לשונם בבראשית רבה (פ, ז) אמר רבי שמעון בן לוי בשלשה לשונות של חיבה חבב הקדוש ברוך הוא את ישראל בדביקה, בחשיקה, בחפיצה. בדביקה מנין, שנאמר (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם. בחשיקה מנין, שנאמר (דברים ז, ז) חשק ה' בכם. בחפיצה מנין, שנאמר (מלאכי ג, יב) ואשרו אתכם כל הגוים כי תהיו אתם ארץ חפץ. ואנו למדין מפרשתו של אותו רשע, בדביקה, (בראשית לד, ג) ותדבק נפשו בדינה בת יעקב. בחשיקה, כתיב (שם לד, ח) שכם בני חשקה נפשו בבתכם. בחפיצה, (שם לד, יט) כי חפץ בבת יעקב.
48
מ״טרבי אבא בן אלישע מוסיף עוד תרין, באהבה ובדבור, באהבה, (מלאכי א, ב) אהבתי אתכם אמר ה'. בדבור, (ישעיה מ, ב) דברו על לב ירושלים. ואנו למדים מפרשתו של אותו רשע, באהבה, (בראשית לד, ג) ויאהב את הנערה. בדבור, (שם) וידבר על לב הנערה, דברים שהם מנחמין את הלב, עד כאן לשונו.
49
נ׳ראוי לעורר הערה אחת, מאי טעמא דרבי שמעון בן לוי שלא מנה אלא שלשה, שהרי חמשה מצינו בפרשתו של אותו רשע, כמו שאמר רבי אבא בן אלישע. אלא הענין כי רבי שמעון בן לוי לא רצה למנות אלא שלשה שהם העיקר, שהם כנגד נפש רוח ונשמה. ורבי אבא בן אלישע שמנה חמשה, מפני שמצינו שחמשה שמות יש לה לנשמה כדפירש רשב"י זכרונו לברכה (זהר תרומה קנח ב) ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך (דברים ו, ה), דהיינו גופא. ובכל נפשך, דהיינו נשמתא, דחמש שמהן אית לה, נשמה, נפש, רוח, חיה, יחידה. ובכל מאדך, בכל ממונא דילך. קודשא בריך הוא ושכינתיה לא יזוז מנך בכל אלין, עד כאן לשונו.
50
נ״אונחזור לפרטי המאמר, כי שלשה לשונות של חבה חבב הקדוש ברוך הוא את ישראל, מפני שהשפעת נפש רוח ונשמה הם ממנו יתברך אלינו, ועל ידי החלקים החשובים האלה שיש לנו ממנו יתברך מתקשט בנו, ולא השפיע בנו החלקים האלה אלא מרב חבה שיש לו עמנו, כענין (שם י, טו) רק באבותיך חשק ה' לאהבה אותם, שפירש רשב"י (זהר ואתחנן רסב, ב) שהכונה עשה אותם מרכבה עליונה, זה לשונו תאני רבי אבא רק באבותיך חשק ה' וגו', מכאן אמר רבי שמעון אבהתא אנון רתיכא קדישא עילאה, וכתיב חשק ה', ואמר אחר כך רק באבותיך תלתא ורתיכא ארבעה, ארבעה מנא לן, דכתיב ויבחר בזרעם אחריהם. מאי משמע, לאכללא בהו דוד מלכא דאיהו רביעאה לאתקנא ברתיכא קדישא, עד כאן לשונו לעניננו.
51
נ״בומה שאמר וכתיב חשק ה', הכונה כמו שכתוב בתקונים (דף כ, ב) ששם ידו"ד נקודו שב"א חול"ם קמ"ץ, והם קמ"ץ בחסד, שב"א בגבורה, חול"ם תפארת, וסימן שלש נקודות אלו חש"ק, ואמרו זכרונם לברכה ובזמנא דאנון שב"א קמ"ץ חול"ם איהו רמוז כי בי חש"ק ואפלטהו, רק באבותיך חש"ק, עד כאן לשונו.
52
נ״גוהיות האבות מרכבה למעלה, הוא מרוב אהבתו יתברך אלינו להשפיע להם נשמות קדושות מלמעלה, כמו שביארו רשב"י (זוהר אמר צח, ב) זכאין אנון ישראל דקודשא בריך הוא קריב לון לגביה מכל אומין דעלמא ואתרעי בהו ומאתר רחיקא קריב לון לגביה, הדא הוא דכתיב (יהושע כד, ב) כה אמר ה' בעבר הנהר ישבו אבותיכם, וכתיב ואקח את אביכם וגו' מעבר הנהר. והקשה שדבר זה ישראל ויהושע היו יודעין אותו ולמה אמר כה אמר ה'. ותירץ, אלא ודאי סתימא דמלה, טיבו סגיא עביד קודשא בריך הוא בישראל דאתרעי בהו באבהתא ועביד לון רתיכא קדישא ליקריה, ואפיק לון מגו נהרא עלאה יקירא, עד כאן לשונו לעניננו. שחסד גדול עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל להוציא שרש נשמות מלמעלה מעלה, ולא קדם באבות מעשה ולא התעוררות מה שיאציל הקדוש ברוך הוא נשמותם מעבר הנהר. זהו ענין טבע מלת חשק ה', שהחשק והתעוררות האהבה התחיל בו.
53
נ״דוהיינו שלשה לשונות של חבה שחבב הקדוש ברוך הוא את ישראל כנגד נפש רוח נשמה שהשפיע בנו מרב החיבה. כנגד בחינת נפש אמר בדביקה, שנאמר (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים, ופירש רשב"י שישראל דבקים בסוד אש תכלת שבשכינה, לתת לה התעוררות מעשיהם הטובים, ואפילו שהתכלת הוא תכלה וכליה ודין, אפילו הכי אנו חיים. זה לשונו (זהר בראשית נא, א) תא חזי, לית ליה אתערותא לאתדלקא האי נהורא תכלא לאתאחדא בנהורא חוורא, אלא על ידא דישראל דאינון מתדבקן תחותוי, ותא חזי, אף על גב דארחיה דהאי נהורא תכלא אוכמא לשיצאה כל מה דאתדבק ביה תחותוי, ישראל מתדבקן ביה תחותוי וקיימן בקיומא, הדא הוא דכתיב (דברים ד ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם, ולא אלהינו, אלא בה' אלהיכם - בההוא תכלא אוכמא דאכיל ושצי כל מה דאתדבק תחותוי ואתון מתדבקן ביה וקימי, כדכתיב חיים כלכם היום, עד כאן לשונו. הרי מבואר מהמאמר שכל פסוק זה נאמר בבחינת השכינה, בבחינת אש תכלת שבה, והיינו כנגד בחינת הנפש.
54
נ״הובהקדמת המאמר שהעתקנו מספר הזהר יתורץ ספק אחד שיש במאמר, כיצד הביא ראיה מפסוק ואתם הדבקים ללשון חיבה שהקדוש ברוך הוא חיבב לישראל, כי בשאר הפסוקים שהביא מבואר חיבת הקדוש ברוך הוא (דברים י, טו) רק באבותיך חשק ה', ואמנם הפסוק הזה הוא בישראל, כי כשהם דבוקיים בה' הם חיים, ואינו מורה על דביקות הקדוש ברוך הוא בהם. אמנם במה שכתבנו בתחלת המאמר לית אתערותא לאתדלקא האי נהורא תכלא וכו' אלא על ידי ישראל, אם כן פירוש ואתם הדבקים בה' הוא מוכרח ללמד שמלת הדבקים חוזר גם כן לאלהיכם, שהוא דבק בכם גם כן כמו שאתם דבוקיים בו, מפני שהיא צריכה התעוררות מעשיכם להתייחד בנהורא חוורא, והיינו אלהיכם בכנוי לכם, כמו שפירש הרשב"י שהוא דבק בכם.
55
נ״ועוד א"א (יש לומר) כי ראיית המאמר ללשון חיבה הוא ממלה מיותרת שיש בפסוק והיא ידו"ד, כי מן הראוי היה שיאמר ואתם הדבקים באלהיכם, וממה שאמר בה' הורה על דביקות ה' בהם, והיינו כי נשמותיהם של ישראל הם מצד הזכר, כדפירש בפרשת ויחי (רמה, א) על קושיא שהקשה הרשב"י עליו השלום על מה שמצינו נקבה רודפת אחר הזכר, ואינו משֶׂבַח הנקבה. ותירץ' שכיון שענפי הזכר הם המעוררים, נמצא הזכר הוא המעורר, שתפארת משפיע שפעו בענפיו, נמצא שידו"ד שהוא התפארת דבק בהם גם כן, כדי שיהיה הוא המעורר.
56
נ״זובמדרש (תנחומא קדושים ה) אמר שהוא בגזרה שוה, זה לשונו (ויקרא יט, ב) קדושים תהיו כי קדוש אני, זה שאמר הכתוב ואתם הדבקים בה', וכתיב (ירמיה יג, יא) כאשר ידבק האזור אל מתני איש כן הדבקתי וגו', ונמצא שכמו שפסוק כאשר ידבק האזור וגו' כן הדבקתי הוא שהקדוש ברוך הוא הדביק אותם אליו, כן פסוק ואתם הדבקים, וכן הובא המאמר בארוכה בילקוט ירמיה בפירוש הפסוק כאשר ידבק האזור, והמאמר כלו נעתיקהו לקמן במעלת הדבקות.
57
נ״חכנגד בחינת רוח אמר בחשיקה, דכתיב (דברים ז, ז) חשק ה' בכם, וכבר פירשנו שזה נאמר על שלשה אבות, והתפארת בו שם ידו"ד נקוד שב"א חול"ם קמ"ץ, שמורה שהוא כלול משלשתם, והיינו כנגד רוח שהוא ממנו.
58
נ״טכנגד הנשמה אמר בחפיצה, דכתיב (מלאכי ג, יב) ואשרו אתכם וגו' כי תהיו אתם ארץ חפץ. ויש הוכחה בפסוק בשלש פנים, שזה נאמר כנגד הנשמה שהיא מצד אמא. האחת מלת ואשרו שפרשו בזהר (ויחי רמו, א) (בראשית מט, כ) מאשר שמנה לחמו, שאשר הוא עלמא דאתי. השניה כי תהיו אתם, ופרשו (בזהר בא מג, ב) בפסוק קדש לי, כי מלת לי הוא בבינה, עיין שם. השלישית ארץ חפץ, דהיינו ארץ יונקת מהרצון שהיא דבקה עם כתר חכמה, והיינו ארץ העליונה שהיא נקראת גם כן ארץ החיים.
59
ס׳ולהבין הבדל מה בין דביקה לחשיקה לחפיצה, שאם כפל הענין במלות שונות זה לא יורה על החבה, אלא צריכין אנו לומר שכל תיבה מאלו יורה ענין חיבה מה שלא תורה חברתה.
60
ס״אדבקה יורה על דבקות האדם נפשו בנפש חברו, כענין שיש (מל"א א, יב) בהם דבק שלמה לאהבה, וכן (רות א, יד) ורות דבקה בה, דהיינו דביקת רצונה בה, ואמנם הדביקה הזו לא יורה על האחדות כל כך, שכבר אפשר שיפרד הדבוק, והראיה ממקום שלמדו זכרונם לברכה הדביקות כאשר ידבק האזור אל מתני איש כן הדבקתי אלי את כל בית ישראל וגו' כמבואר לעיל, והאזור פעמים הוא דבק באדם, פעמים אינו דבק, שהוא מתירו ממנו.
61
ס״באמנם מלת חשק מורה על קשר האהבה יותר, שהרי מצינו שנשתמשה תורה במלה זו בענין קשר ויחוד, (שמות לח, יב) וחשוקיהם כסף, שפרושו הדוק ודבוק, כי היו לעמודים חוטי כסף שהיו מהודקים ומדובקים ומקושרים בהם סביב, כמו שעושים בחביות העץ להדק אותם, כן פירש הרד"ק בשרש חשק.
62
ס״גחפץ הוא יותר, שיהיה חפץ רצון האדם וכל מגמת פניו אל פניה אפילו שעה אחת לא יזוז ממנה, כענין שנאמר (דה"א כח, ט) בלב שלם ובנפש חפצה, והיינו (בראשית לד, יט) ולא אחר הנער לעשות הדבר כי חפץ בבת יעקב, ולא אחר הדבר והוא כאלו היה מת באהבתה, שלא היה לו רצון אחר בעולם אלא רצון זה לבד. וכן נתייחס מציאת הזיווג במקרא בלשון חפץ, כענין (מל"א י, יג) את כל חפצה אשר שאלה, בענין מלכת שבא, ופירשו זכרונם לברכה שבא עליה. ועוד פירשו בזהר (יתרו פט, א) בפסוק (ישעיה נו, ד) ובחרו באשר חפצתי, באשר חפצתי סתם, דא זווגא דמטרוניתא, והטעם כי בזיווג כל רצון האדם ולבו וכל אבריו כלם אל פניה אחת.
63
ס״דולכן במאמר מהראיות שהביא לדביקה חשיקה נלמד הבנת הענין היות חשיקה יותר מדביקה, וכן חפיצה יותר מחשיקה. דביקה, הביא מפסוק ואתם הדבקים, כבר ידעת מה שפירשתי לעיל כי זה אינו מורה כל כך על דביקות הקדוש ברוך הוא עמהם אלא שהם דבקים בו. הפסוק השני מורה חיבה יותר, (דברים ז, ז) לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם, נראה שהוא מעצמו חשק בהם בלי שקדמו הם התעוררות מעשה, אבל אינו מורה כל כך על החיבה שרבותינו זכרונם לברכה פירשו (חולין פט, א) לא מרבכם אמר הקדוש ברוך הוא לישראל חושקני בכם וכו' מפני שהקדוש ברוך הוא נותן לכם גדולה וממעטים עצמכם. הפסוק השלישי (מלאכי ג יב) ואשרו אתכם, הוא לעתיד לבא, כי תהיו אתם ארץ חפץ, נראה שהיא מעלה שלא השיגו אותה עדיין אלא תהיו ארץ חפץ, ופירוש חפץ לשון רצון, שרצונו יתברך בנו בלי שום סבה כלל אלא שחפצו ורצונו בהם מרוב חיבה, כאדם שחפץ בארץ זו יותר מבזו אף על פי שהם שוים.
64
ס״הובדרך שפירשנו כללות אלו הם כנגד נפש רוח נשמה, מתיישב הענין, היות כל מלה מורה בענין החבה והאהבה דבר מה שלא תורה חברתה, וכדפירשנו לעיל שלא ישתוה בחינת אהבת הנפש עם אהבת הרוח, ולא אהבת הרוח עם אהבת הנשמה.
65
ס״ונשאר עלינו לבאר ענין במאמר נוגע מאד לענין האהבה, והוא, לדעת למה לו לבעל המאמר להביא שלשתן מפרשתו של אותו רשע, וראינו היותו ענין ארוך, לכן נבאר אותו בפרק בפני עצמו כדי לתת ריוח למעין.
66