ראשית חכמה, שער האהבה ד׳Reshit Chokhmah, Gate of Love 4

א׳פרק זה יהיה בבאור אהבת השכינה, וכיצד תהיה אהבתינו בה כדי שלא תוכל להפרד. וזהו המציאות הנלמד מפרשתו של אותו רשע, ופירושו במה שפירשו המפרשים ובפרט הר' מנחם מרקנטי עליו השלום, שכתב ששכם בן חמור החוי שבא על דינה סודו הוא הנחש שבא על חוה, והיינו חוי לשון חויא, ודינה כבר נודע מה שפרשו בזהר שהוא דינא דמלכותא דינא, והיינו כי לאה אמא עלאה ילדה ששה בנים ובת אחת, והבת הזו היא השכינה והיא הדין כנודע, וכיון שהרשע ההוא לסבת עון נדבק נפשו בדינה בת יעקב בדביקה בחשיקה בחפיצה, כן ראוי האדם שתדבק נפשו בשכינה בשלש מציאות אלו כמו שנבאר.

ב׳וזה היה כונת בעל המאמר גם כן להביא שלש לשונות של חבה שחבב הקדוש ברוך הוא את ישראל, להראות לנו שכשם שהוא חפץ לדבק בנו כל כך, כן ראוי שבשלש בחינות אלו נדבק בו, ועל זה צותה תורה ואמרה (ויקרא יט, יח) ואהבת לרעך כמוך, וכבר פרשו רבותינו זכרונם לברכה (שמ"ר כז, א. זהר בשלח נה, ב) שרעך הוא הקדוש ברוך הוא, שנאמר (משלי כז, י) רעך ורע אביך אל תעזוב. ועוד הקדוש ברוך הוא מרוב אהבתו אותנו קראנו רעים, שנאמר (תהלים קכב, ח) למען אחי ורעי, וכיוצא (שם קמח, יד) לבני ישראל עם קרובו, לכן אמר ואהבת לרעך כמוך, לרעך שהוא הקדוש ברוך הוא, כמוך - באהבה שאתה רוצה לעצמך, כמו שאם יש לך חבר אתה חפץ שיאהבך, כך הקדוש ברוך הוא שהוא רעך רוצה שתאהבנו.

ג׳ועוד ירצה כמוך, כי מן הידוע אצלנו שאם יהיו שני רעים אוהבים זה את זה, ואחד מהם מרוב אהבתו את חבירו היטיב עמו והלבישו והאכילו והשקהו וכיוצא משאר הטובות, שמן הדין הוא שלא יהיה חברו כפוי טובה אלא שיאהבהו כנפשו, ואם יארע הדבר שהחבר שהיטיב עמו יצטרך איזה דבר, ראוי הוא שזה שכבר קבל מחברו ישלם ההטבה ההיא כפי יכלתו, ואם אין יכולת בידו יראה לפחות טוב לבו אליו ושאין בידו דבר שישלם חובו אליו.

ד׳וכן הענין אל הנמשל, שהקדוש ברוך הוא הקדים טובתו לכל נברא ובפרט לעמו ישראל מכמה נסים ונפלאות שעשה ועושה עמנו, וכמו שנדבר בזה לקמן בעזרת השם. ולכן ראוי שיכיר האדם טובתו של הקדוש ברוך הוא שהוא ריעו ויאהבהו כדי שלא יהיה כפוי טובה וכו', כדפירשו בתקונים כמה פעמים (ע' לז, א), וצריך לגמול חסד עמו ועם שכינתו במעשה התורה והמצוות, כי (משלי כז, ח) כצפור נודדת מקנה כן איש נודד ממקומו. ובענין גמילות חסדים נעתיק לשון הרשב"י עליו השלום לקמן. ובכל זמן מציאות האהבה לא תחסר, כי (דברים י, יב) מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה ולאהבה, כי היראה והאהבה הם בלב ובנפש, והם דברים שבגופך שאינך צריך לבקשם מזולתך, והיינו מעמך, וכן אמר במקום אחר (שם ל יד) כי קרוב הדבר אליך מאד בפיך ובלבבך לעשותו.

ה׳ולפירוש זה רעך צודק בצדיק ובשכינה. ומצאנו סמך לזה מדברי רשב"י (זהר תרומה קסט, ב) בענין ברכה ששית משבעה ברכות שמברכין לחתן ולכלה שהיא שמח תשמח רעים אהובים, ואמרו זכרונם לברכה צדיק וצדק רעים ואהובים, דאינון לא אתעדון דא מן דא, עד כאן לשונו. ומאחר שמצינו ששניהם כאחד נקראים רעים, משמע שכל אחד בפני עצמו יקרא רעך סתם, ואין הדבר זר שכבר מצינו בגמרא שהנקבה תקרא רעך, אמרו רבותינו זכרונם לברכה (קדושין מא, א) אמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיקדש לאשה עד שיראנה שמא יראה בה דבר מגונה וישנאנה, ורחמנא אמר (ויקרא יט, יח) ואהבת לרעך כמוך, עד כאן לשונו. הרי שגם הנקבה איתא בכלל ואהבת לרעך.

ו׳ולענין ואהבת לרעך בצדיק, אפשר לומר באופן אחר, שהוא על דרך מה שנתבאר בדברי רשב"י (זהר ויחי רטז, א) בענין צדיקים יירשו ארץ, עיין שם.

ז׳ולענין רעך בשכינה, אפשר לפרשו באופן אחר גם כן, במה שפי' לעיל (פ"ג מזוהר בראשית נא, א) בענין ואתם הדבקים בה' אלהיכם, שישראל הם דבקים בההוא אשא תכלא, נמצא שהם הפתילה שבה אוחז האש, וכמו שהאש ההוא צריך לשמן כדי שידליק, ואם לאו יכבה, כן האש הזה הקדוש השורה על ראשינו (דברים ד, כד) כי ה' אלקיך אש אכלה הוא, אכילתו היא התורה והתפלה והמצוות, והוא השמן הנתון, וזהו (קהלת ט, ח) בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר. וכן נתבאר בדברי רשב"י זכרונו לברכה (זוהר פ' בלק קפז, א) פתח ואמר (קהלת ב, יד) החכם עיניו בראשו וגו', וכי באן אתר עינוי דבר נש אלא בראשו, דלמא בגופו או בדרועיה דאפיק להחכם יתיר מכל בני עלמא. אלא קרא הכי הוא ודאי, דתנן, לא יהך בר נש בגלוי רישא ארבע אמות מאי טעמא דשכינתא שריא על רישיה, וכל חכים עינוי ומלוי בראשו אינון בההוא דשריא וקיימא על רישיה, וכד עינוי תמן לנדע דההוא נהורא דאדליק על רישיה אצטריך למשחא, בגין דגופא דבר נש איהו פתילה ונהורא אדליק לעילא, ושלמה מלכא צוח ואמר ושמן על ראשך אל יחסר, על ראשך דהא נהורא דבראשו אצטריך למשחא ואינון עובדין טבן, ועל דא החכם עיניו בראשו ולא באתר אחרא, עד כאן לשונו. ובתקונים (דף ס, ב) אמר דישראל אינון פתילה, אורייתא משחא, שכינתא שרגא, הדא הוא דכתיב (איוב כט, ג) בהלו נרו עלי ראשי, עד כאן לשונו. ועל דרך זה יפורש הפסוק ושמן על ראשך אל יחסר, שיתן שמן שהיא התורה לנר שעל ראשו.

ח׳ובזה יובן הפסוק (ישעיה סב, ו) המזכירים את ה' אל דמי לכם, מפני שהתעוררותם תלוי בתחתונים כדפירש בשיר השירים ובכמה מקומות, ופירש מורי עליו השלום שזהו מה שאמר דוד (תהלים ל, יג) למען יזמרך כבוד ולא ידום ה' אלהי לעולם אודך, וכבוד היא השכינה, וכדי שהיא תזמר למעלה ולא תדום צריך אני למטה גם כן שלעולם אודך.

ט׳ובזה נבין ואהבת לרעך כמוך, ירצה, שתאהב לשכינה לתת לה התעוררות מעשים לעולם שלא תחסר, כמו שאתה רוצה לעצמך, שהרי נודע שהיא האם המשפעת לתחתונים השפע החיים והטוב, וכמו שאתה רוצה ותאהב שלא יחסר לך החיים והשפע רגע, כן תאהב לתת שמן למעלה כדפירשתי כי העליונים צריכים לתחתונים, והוא אמרם זכרונם לברכה שכינה בתחתונים צורך גבוה, כדפירש מורי עליו השלום הענין בארוכה בספר פרדס רמונים.

י׳וכענין זה אל מציאות דביקה, חשיקה, חפיצה, שצריכין אנו לאהוב את הקדוש ברוך הוא ולשכינתו בשלשתם, כשם שאנו חפצים שהקדוש ברוך הוא יאהב אותנו בשלשתם, כי אין אהבה שלמה אלא בשלשתם, וזה פירוש רביעי בענין ואהבת לרעך כמוך.

י״אונחזור לדרוש הבנת המאמר, שאמרנו כי מה שהביא בעל המאמר ושלשתם למדנו מפרשתו של אותו רשע, הוא ללמדינו שחייב האדם לאהוב את השכינה בשלשתם, והטעם הוא כי אי אפשר לשכינה שתתייחד למעלה אלא אם כן יקדים הצדיק בה שלש בחינות אלו, ואז על ידי שלש אלו השכינה כורתת לו ברית, מפני שעל ידה תעשה כלי, כמו שנבאר, ופרשו ז"ל (סנהדרין כב, ב) אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי.

י״בהא' בדביקה שנאמר (בראשית לד, ג) ותדבק נפשו בדינה, מציאות הדביקה הוא שידבק האדם נפשו וישים כל מגמת פניו לייחד השכינה ולהפריד ממנה כל הקליפות, וכן להפריד ממחשבתו כל המחשבות הזרות כדפירש הרשב"י עליו השלום (וילך רפה, א), כי בשעת היחוד צריך ליחד השכינה במחשבה בלי שום תערובת מוץ ותבן, והעתקנו המאמר בפרק אחרון משער היראה, והיינו ותדבק נפשו בדינה, פירוש - בזו שהיא דינה נדבק ולא באחרת כלל, וכמו שהוא אמת מה שפירשו זכרונם לברכה (נדרים כ, ב) לא ישתה בכוס זה ויתן עינו בכוס אחר, וזה נקרא בן תמורה, וכמה החמיר רשב"י (זהר ויצא קנה, א בס"ת), על דרך הזה גם כן צריך שלא יהיה כוונתו אל השכינה ויחשוב בטנופי מחשבותיו שהם בחיצוניות, שנמצא מפריד חס ושלום, אלא יתדבק בשכינה כראוי ויפריד כל השאר ממנה.

י״גועוד, כי האוהב שתי נשים אין אהבתם שלימה בו, שהם צרות זו לזו, וכדי שתהיה אהבת האשה תקועה בבעלה יפה, הוא, כשתראה היא שאינו אוהב שום אשה בעולם אלא לה לבדה אז תכרות לו ברית אהבה שלמה, כן לא תקשור השכינה אהבתה באדם שהוא אוהב עניני העולם, ולכן עיקר האהבה היא שלא יאהב האדם שום דבר בעולם יותר מאהבתו יתברך, ואהבתו יתברך תהיה יתרה על אהבת אשתו ובניו ושאר דברי העולם. כי מה שגורם לו לאדם להפרד מאהבת הקדוש ברוך הוא בעת עמדו בתפלה או בעת שהוא עוסק בתורה שיבואו לו מחשבות רעות זרות, הוא מפני שאינו תקוע באהבת הקדוש ברוך הוא אהבה יתרה על דברי העולם הזה, והוא אוהב זה וזה, והלואי שלא יאהב דברי העולם הזה יותר מאהבת הקדוש ברוך הוא, וכיון שהקדוש ברוך הוא רואה שאין אהבתו בו כראוי והאדם עוזבו גם הקדוש ברוך הוא נעזב ונפרד ממנו, על דרך הכתוב (דה"א כח, ט) אם תדרשנו ימצא לך ואם תעזבנו יזניחך לעד, ואז ישלוט בו המחשבה רעה, ולכן צריך להפריד אהבת העולם הזה שהוא אהבת זרים ואהבת אשישי ענבים (הושע ג, א), שכל אלו חיצוניות, וידבק לבו באהבת הקדושה כדינה בת יעקב.

י״דוהנה במה שפירשתי יתורץ ספק אחד שיש בענין זה, כי רוב הפסוקים שבתורה מורים על ובו תדבק, ירצה - בו, שהוא עץ החיים, תדבק, וכאן אנו אומרים שמצוה לדבק בה. אלא הענין הוא כי אין דבקות זה אלא לשלול שלא יתדבק עצמו באחרת, כענין מה שנאמר ותדבק נפשו בדינה ולא באחרת, כדפירשנו שהכונה להפריד החיצוניות וכל השאר.

ט״וועוד, בתחלת הכניסה מוכרח היות הדביקות בה כענין בזאת יבא אהרן אל הקדש (ויקרא טז, ב) שפירשו בתיקונים (כא, ב), ופירשו שם שכל העושה מצוה או מתפלל או עוסק בתורה בתחלה ישים מגמת פניו אל השכינה ליחדה, ולכן פירש רשב"י זכרונו לברכה (תקונים לג, ב) תא חזי אם בר נש סליק במחשבתיה בצלותא דיליה לשכינתא או בכל פקודא ופקודא דעביד, מיד דדפיק לפתחא דהיכלא דמלכא נביא או חוזה או חכם או צדיק, מיד דקרא לתרעא אם שכינתא סליקת תמן ידו"ד יענה מיד ולא אמתין לעבד וממנא דאפתח, אלא איהו ממש אפתח ליה מחביבו ורחימו דאית ליה לגביה, כחתן לגבי כלה, ואם שכינתא לא סליקת בההוא צלותא או פקודא, לא חשיב ליה קודשא בריך הוא למפתח ליה היכליה ואפילו על ידי שליחא, ולאו איהו כדאי למיעל בהיכלא דמלכא, ועליה אתמר בחוץ תעמד, ומלבר יהבין ליה בעותיה על ידי שליחא או ממנא, ואי לא סליק צלותיה כדקא יאות דחין ליה לבר וסגרין תרעוי באנפוי ועליהו אתמר (משלי א, כח) אז יקראנני ולא אענה ישחרנני ולא ימצאנני. והכי כד קראן ישראל כל חד וחד לקודשא בריך הוא בקריאת שמע או בצלותא או בכל פקודא, אם שכינתא לאו איהי תמן לא נחית תמן הדא הוא דכתיב (שמות כ, כא) בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך, ותרגם אונקלוס בכל אתר דאשרי שכינתי תמן וכו', דכד בר נש סליק שכינתא בפקודין דיליה לגבי קודשא בריך הוא, קודשא בריך הוא נחית עליה בגינה, ובגין דא אמר הנביא (ירמיה ט, כג) אל יתהלל וגו' כי אם בזאת יתהלל המתהלל, והא אוקמוה, עד כאן לשונו.

ט״זהרי מבואר במאמר כי קודשא בריך הוא איהו ממש אפתח ליה מחביבו ורחימו דאית ליה לגבה, ולזה צריך האדם שישים מגמת פניו לייחד השכינה, ובערך זה הוא הדבקות בה, והיינו ותדבק נפשו בדינה ויאהב את הנערה וידבר על לב הנערה, כל אלו הם הכנות ליחוד. והרשע עשה הפך הסדר ששכב אותה ויענה ואחר כך ותדבק נפשו, ואין זה הסדר הראוי, אלא בתחלה ותדבק נפשו בדינה היינו בזו ולא באחרת, ואחר כך שתדבק בה באהבה, וידבר לה דברים המנחמים את הלב, ואחר כך חשק, ואחר כך חפץ כמו שנבאר.

י״זעוד יש בדביקה ענין אחר, והוא מה שנמצא ברות שאמר לה בועז (רות ב, ח) הלא שמעת בתי אל תלכי ללקט בשדה אחר וגם לא תעבורי מזה וכה תדבקין עם נערותי, הורה שתי בחינות, האחת סור מרע דהיינו אל תלקטי בשדה אחר, כי סתם אחר הוא סמא"ל אלהים אחרים. והשניה וכה תדבקין עם נערותי.

י״חוכן פירשו זכרונם לברכה בפסיקתא זה לשונם אל תלכי ללקט בשדה אחר, על שם לא יהיה לך אלהים אחרים. וגם לא תעבורי מזה, על שם (שמות כ, ג) זה אלי ואנוהו. וכה תדבקין (דברים ד, ד), ואתם הדבקים. עם נערותי אלו הצדיקים שקרויים נערים שנאמר (איוב מ, כט) התשחק בו כצפור ותקשרנו לנערותיך, עד כאן לשונם. הורה בפירוש כל הנדרש. ואמר בענין הדביקות שתי בחינות, ענין האחד ואתם הדבקים כפשוטו כנודע, השני כי כדי להתדבק בה צריך שידבק בצדיקים, כמו שדרשו זכרונם לברכה (ע' במ"ר כב, א) על ובו תדבק, וכי אפשר לדבק בשכינה והלא כבר נאמר (דברים ד, כד) כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא, אלא שידבק בצדיקים.

י״טואפשר לומר על דרך הזהר, כי סתם נערות הם שבע הנערות שפירש כמה פעמים (זהר פקודי רס, ב), כי מה שנאמר וכה תדבקין עם נערותי היינו לדבק מדת כ"ה עם שבע הנערות הראויות לתת לה מבית המלך, שהם שבעה היכלות הקדושה שפירש הרשב"י עליו השלום בפרשת פקודי (רמד, ב), ושם נתבארו היאך מתקנים ההיכלות בסדר התפלה לתיקון השכינה.

כ׳ולדרך זה וידבר על לבה, הם הברכות של קרית שמע שהם קשוטיה, בפרט בברכת אהבה שעולה בהיכל אהבה ואנו מעוררים שם על ידי ברכה זו רצוי ופיוס להקדוש ברוך הוא שיבא להתיחד עמה, כדפירשו בתקונים (מה, א) ווי לון לבני נשא דאנון אטימין לבא ועינין, דלא משתדלין למנדע ביקרא דמאריהון, לרצויי ליה בשכינתיה בכמה תחנונין ופיוסין לנחתא ליה לגבי שכינתא, כל שכן לאתערא ביה רחימו לגבה כמה דתקינו הבוחר בעמו ישראל באהבה, עד כאן לשונו. והכונה, כי עמו ישראל הם נשמות ישראל הכלולות בה, שהיא נקראת כנסת ישראל והקדוש ברוך הוא בוחר בה ובהם באהבה, כי דרך הבעל לאהוב את אשתו אשת נעורים, שנאמר (ישעיה נד, ו) ואשת נעורים כי תמאס.

כ״אולמעלה מענין זה בארו, כי בשמע ישראל אנו קורין לישראל תפארת ובא להתיחד עמה, זה לשונם (תקונים מה, א) דבר אחר (שמות לב, יח) קול ענות אנכי שומע, דא איהו ענויא דאנכי דאיהי צווחת בכל יומא לבעלה היא ובנהא וקראן ליה תרין זמנין ערב ובקר שמע ישראל, וכל בר נש דאית ליה ענויא משכינתא דאיהי עניא בגלותא רחיקא מן בעלה וקרא ליה בכל יומא שמע ישראל דיהא נחית לגבה, ודאי עליה אתמר קול ענות אנכי שומע, קול דההוא עניה אנכי שומע, עד כאן לשונו. הנה כל זה נחמה ודבור על לבה, שבזה היא מתנחמת מעט מהגלות.

כ״בוכמו שאירע מעשה שכם בדינה בזמן גלות שלא היתה הלבנה כתיקונה כדפירש בשיר השירים עד שבא משה. ועוד, שיעקב אבינו עליו השלום היה חוץ מביתו, שאילו היה במקום אבותיו בבאר שבע לא אירע לו המעשה הזה, והרשע ההוא עשה לה שלוש אלה כמבואר במאמר. כן עתה ששכינה בגלות צריך האדם לתקן השכינה ולרצותה בתיקונים אלו, בדביקה כדפירשנו, באהבה, בדיבור על לבה. ועוד נאריך לקמן בענין תקוניה ודיבור על לבה בבחינות אחרות. ועוד בענין דביקה בשבע הנערות יש בחינה אחרת, יתבאר בענין התורה והתפלה.

כ״גחשיקה יש בה שתי בחינות כפי הדרך שפירשנו בדביקה, האחת שאחר שידבק נפשו בשכינה בכל מצוה ומצוה שיעשה, צריך שיעשנה בחשק והתלהבות הלב באהבה גדולה מאד, והוא ענין רעותא דלבא שפרשו בזהר כמה פעמים (יתרו צג, ב), ואי אפשר לרעותא דלבא שהוא החשק הזה אם לא הקדים המחשבה בשם יתברך והאהבה בו, ומצד האהבה תוליד החשק הזה.

כ״דוענין החשק הזה שהוא רעותא דלבא ביארו ענינו בדברי רשב"י זכרונו לברכה (זהר שמות קצח, ב) קחו מאתכם תרומה לה' כל נדיב לבו יביאה (שמות לה, ה), תא חזי, בשעתא דבר נש שוי רעותיה לגבי פולחנא דמאריה, ההוא רעותא סליק בקדמיתא על לבא דאיהו קיומא ויסודא דכל גופא, לבתר סליק ההוא רעותא טבא על שייפי גופא, ורעותא דכל שייפי גופא ורעותא דלבא מתחברן כחדא, ואינון משכין עליהו זיהרא דשכינתא לדיירא עמהון, וההוא בר נש איהו חולקא דקודשא בריך הוא, היך מה דאת אמר קחו מאתכם תרומה, מאתכם הוה אמשכותא לקבלא עלייכו ההיא תרומה למהוי חולקא לה', ואי תימא דלאו ברשותיה דבר נש קיימא מלה, תא חזי מה כתיב כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה', כל נדיב לבו ודאי, מאן דיתרעי לביה ימשיך לה לשכינתא לגביה, הדא הוא דכתיב יביאה אף על גב דאיהי באסתלקותא לעילא יביאה מאתר עלאה לאמשכא לדירא עמיה, עד כאן לשונו.

כ״הוכיוצא בזה בארו רבותינו זכרונם לברכה במעשה היצר באדם בברייתות (במסכת כלה פ"ב) נמצא בכתיבת יד, זה לשונם תאנא יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום שנאמר (בראשית ו, ה) וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, מכאן דרשו רבותינו הרהור מביא לידי תאוה, תאוה מביאה לידי אהבה, אהבה מביאה לידי רדיפה, רדיפה מביאה לידי מעשה, להודיעך כמה קשה חזרתו מזו לזו, וכנגדן בתשובה פרישות מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות עד כאן לשונם.

כ״וולעניננו, לענין האהבה, שההרהור והתאוה הוא הדביקה, ואהבה ורדיפה הוא החשיקה והוא רעותא דלבא. וכאן נעתיק לשון הרשב"י עליו השלום לקמן ברעותא דלבא למרדף, ומעשה הוא חפץ, שהמעשה הוא תכלית החפץ המבוקש, ונמצא שאין רדיפה אלא מתוך תאוה ואהבה, והיינו מה שפירש כי מצד האהבה תוליד החשק.

כ״זוביאר הרשב"י עליו השלום (תרומה קכח, א) כי דרך שיקנה האדם השכינה שתשרה בו הוא העיקר רעותא דלבא, אמר שם כי הקליפות שורות באדם בחנם ומפתים אותו שיעשה מעשה כדי שיבא לדור עמו, ואמר אחר כך, רוח דקודשא לאו הכי אלא באגר שלים ובאשתדלותא רב וסגי ובאיתתקנותא דגרמיה, ובאיתדכאותא דמשכניה, וברעותא דלביה ונפשיה, ולוואי דיכיל למרוח ליה דישוי מדוריה עמיה, ועם כל דא דיהך בר נש באורח מישר דלא יסטי לימינא ושמאלא, ואי לאו מיד יסתלק מניה ויתרחק מניה ולא יכיל למרווח ליה כדבקדמיתא, ועל דא כתיב ויקחו לי תרומה מאת כל איש, מההוא דאקרי איש דאתגבר על יצריה, דכל מאן דאתגבר על יצריה נקרא איש, אשר ידבנו לבו, מאי אשר ידבנו לבו אלא דיתרעי לביה בקודשא בריך הוא כמה דאת אמר (תהלים כז, ח) לך אמר לבי, צור לבבי (שם עג, כו), וטוב לב (משלי טו, טו), וייטב לבו (רות ג, ז), כלהו בקודשא בריך הוא קאמר, אוף הכא אשר ידבנו לבו, מניה תקחו את תרומתי, דהא תמן אשתכח ולאו באתר אוחרא.

כ״חומנא ידעינן דהא קודשא בריך הוא איתרעי ביה ושוי מדוריה ביה, כד חמינן דרעותא דההוא בר נש כחדא ברעותא דלבא למרדף ולאשתדלא אבתריה בלביה ובנפשיה וברעותיה, ודאי תמן ידעינן דשריא ביה שכינתא, כדין בעינן למקני ההוא בר נש בכסף שלם, עד כאן לשונו.

כ״טהרי מבואר בסוף המאמר שעיקר הכל הוא רעותא דלבא והוא פירוש אשר ידבנו לבו, וביאר שרעותא דלבא זו שהוא חשק הלב. ואמר ברעותא דלבא למרדף ולאשתדלא אבתריה בלביה ובנפשיה וברעותיה, יראה שישתדל שירדוף אחר הקדוש ברוך הוא ואחר מצוותיו, ולדבק בו בלב ובנפש וברעותא דלבא שהוא התלהבות הלב שפירשנו.

ל׳וההכנות הקודמות שאמר באגר שלים, ובאשתדלותא רב וסגי, כלם הכנות אל הדבקות. וכל זה כלל הפסוק באמרו מאת כל איש, כמ"ש שאיש הוא הגובר על יצרו, וההכנות שצריכות לגובר על יצרו הם אלו האמורות בתחלת המאמר, והם הגורמים הדביקות כמו שפי' לעיל שאי אפשר שידבק אם לא שיפריד ממנו הקליפות שהוא הכנעת היצר.

ל״אופירוש באגר שלים, אפשר שכיון על ענין קנה לך חבר (אבות פ"א מ"ו), דהיינו קנה בדמים. ובאשתדלות רב וסגי, היינו ענין הזריזות מביאה לידי רוח הקדש כמו שהרחבנו הביאור במאמר (עבודה זרה כ, ב) רבי פנחס [בן יאיר] אומר זהירות מביאה לידי זריזות. איתתקנותא דגרמיה, היינו הכנת עצמו כענין הכון לקראת אלהיך (עמוס ד, יב) שפרשו בפרשת נח (זהר עב, א) והעתקנו לשונו בשער הקדושה. איתדכאותא דמשכניה, והיה מחניך קדוש (דברים כג, טו). וברעותא דלביה, היינו חשק הלב. דיהך באורח מישר, וכמו שאמר שלמה המלך עליו השלום (משלי ד כז) אל תט ימין ושמאל, ופרוש אל תט ימין, הכונה הוא כאמרו (קהלת ז, טז) אל תהי צדיק הרבה, ושמאל - אל תהי רשע הרבה, והיינו מן הקצוות קח הממוצע. ואמר דאקרי איש דאתגבר על יצריה, הכונה כפיית עניני החומר כלם, והטעם שאי אפשר שיתדבק אור השכינה במי שהוא גשמי משותף בעניני החמר, שהיצר יטהו לצד עניני החומר, אלא במי שיצר הטוב שולט על יצרו הרע, שיצר הטוב מצד השכינה נמשך כמו שבארנו בשער היראה פרק ה', ונמצא שהוא צדיק גמור, ולכן ראוי שהשכינה תתקשר בו. והחשק הוא ידבנו לבו, רעותא דלבא כדפירשתי, והיינו שיחשוק נפשו בשכינה הנקרא לב כמו שהוכיח במאמר וטוב לב, וענין זה צודק בכל המצוות.

ל״בועוד בהכנות הצריכות לקניית השכינה אלינו, ביארנו בפרק ששי במאמר רעך ורע אביך. ולפי הדרך השניה שפירשנו בדביקה בענין התפילה שהם שבע נערות שהם ההיכלות, החשק לפי זה הוא סוד הנשיקין הנעשה בהיכל הרצון, וכבר פרשתי לעיל בפרק ב' שלא יעשו נשיקין אלא מרוב החשק והחבה.

ל״גחפיצה, לדרך היחוד שפירשו בתפלה, חפיצה הוא גמר היחוד בסוד העמידה, כמו שפרש רשב"י (זהר תרומה קכח, ב) שכאשר סומכין גאלה לתפלה אתער צדיק לאתחברא באתר דאצטריך ברחימו בחביבו וכו', וגמר היחוד בשים שלום, ועוד בנפילת אפים שצריך למסור נפשו למעלה ליחוד, וגמר היחוד הוא שיקרא חפץ שזהו חפץ העליון באחדות. ועוד שכל ההכנות הקודמות אל הזיווג הם כלים דגלוי החפץ, שזה היה תחלת המחשבה, אמנם לא היה אפשר להגלות החפץ הזה אלא על ידי גמר כל ההכנות האמורות, והיינו כענין סוף המעשה תחלת המחשבה. ולענין מעשה המצוות, חפיצה יקרא גמר המצוות, כי זה הוא תכלית חפץ האדם ומבוקשו, גמר עשיית המצוה בלב ובנפש וגוף.

ל״דוהעד על זה, מפרשתו של אותו רשע, שאמר (בראשית לד, יט) ולא אחר הנער לעשות הדבר כי חפץ בבת יעקב, והיה החפץ בה מפני שהיתה בת אדם גדול שהוא יעקב אבינו עליו השלום, כי לא יאחר האדם מלעשות המצוה ומלגמרה אף על פי שידע שיארע לו נזק, כענין הרשע ההוא, כי אפילו שהדבר היה נוגע בגופו ובנפשו בענין המילה שהוא כמעט סכנה, לא אחר לעשות הדבר מפני חפץ בת יעקב כדפירשנו, כן לא יאחר מלעשות המצוה מפני חשקו וחפצו בה. כי כל מצוה ומצוה היא בת יעקב כנודע, שבה כלולות רמ"ח מצוות וכל מצוה ומצוה כלולה מרמ"ח כדפירשתי לעיל, נמצא כל מצוה שיעור קומה שלימה.

ל״הוכאשר יסתכל במציאות המצוה, בַּמְצַוֶה אותה, ומהירות עשיית המצוה בעשייתה, ושלא יאחר בעשייתה, מורה על רוב החשק שיש לו בה.

ל״וולכך צריך שיפנה עצמו מכל עסקי העולם ומכל מחשבותיו כדי שתתגבר בו רצון הנפש ותתדבק ותתלהב נפשו בעשייתה, עד שאפילו נותנין לו כל ממון שבעולם לא מפסיק מלעשותה, וכמציאות שלא יאחר האדם מלהזדוג לאשתו בהיות תכלית חשקו בה אפילו היו נותנין לו כל ממון שבעולם, כך ראוי שיהיה תכלית חשקו במצוה מפני שבעשייתה הוא מזדווג בבת מלך שהיא השכינה בת יעקב, כל אתתא בת בעלה, כמו שנאמר במרדכי (אסתר ב, ז) לקחה מרדכי לו לבת, ואין ראוי שיאחר הזיווג אלא שישתדל במהירות ובזריזות גדול בעשיית המצוה, ובזה הוא דבק בחיים העליונים ונפשו מאירה מהארת אור העליון המאיר בעשיית המצוה ההיא. ועוד ברמז מעלת המצוות נאריך לקמן, בעזרת ה'.

ל״זומפני הסבה האמורה, תמצא שלא אמר כי חפץ נפשו בבת יעקב כמו שאמר לעיל (בראשית לד, ח) כי שכם בני חשקה נפשו, וכן ותדבק נפשו, מפני שכאן היה מוסר נפשו וגופו לכן אמר חפץ סתם הכולל הכל.

ל״חובדביקות החשק הגדול הזה, צריך שיהיה לאדם חשק בקודשא בריך הוא ושכינתיה, והוא ענין ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך (דברים ו, ה), ופירש רשב"י זכרונו לברכה שעל אהבת השכינה נאמר ואהבת את ה' אלהיך, זה לשונו (זהר תרומה קנה, ב) פתח ואמר (תהלים קיט, קכו) עת לעשות לה' הפרו תורתך. עת לעשות לה', אית עת ואית עת, (קהלת ג, ח) עת לאהוב ועת לשנוא, עת איהו לעילא, דההוא עת רזא דמהימנותא איהו, ודא אקרי עת רצון והאי איהו דאתחייב בר נש למרחם לה' תדיר, כמא דאת אמר ואהבת את ה' אלהיך, ועל דא עת לאהוב דא איהו עת דאתחייב בר נש לאהוב, ואית עת אחרא דאיהו רזא דאלהים אחרים, ואתחייב בר נש למשנא ליה ולא יתמשך לביה אבתריה ועל דא עת לשנוא, עד כאן לשונו.

ל״טוכן פירש עוד ברעיא מהימנא (תרומה קנח, ב) בהיות הרשב"י עליו השלום משבח למשה רבינו עליו השלום, אמר אנת קיימת בשכינתא ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך דהיינו גופא, ובכל נפשך דהיינו נשמתא, דחמש שמהן אית לה נשמ"ה רו"ח נפ"ש חי"ה יחיד"ה, ובכל מאדך בכל ממונא דילך, הקדוש ברוך הוא ושכינתיה לא יזוז מנך בכל אלין, אנת חשבת דאפילו הוו כל עלמין תחות רשותך הוית יהיב לון לאקמא לשכינתא בקודשא בריך הוא ולאמלכא ליה בשכינתיה על כל ממנן דאומין דעלמא ולבתר לסלקא ליה ושכינתיה בדיוקנא דילך כלילא מכל מדות טבין, ובכל עלמין ובמשריין עלאין ותתאין ועל כל ישראל, מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, בתר דאנת בריה על כל מה דחשבת למארך יקיים על ידך ולא תזוז מניה לעלמין אלא תהא בדיוקניה בכלא, עד כאן לשונו.

מ׳עוד בתיקונים (לז, א) זה לשונם ודורונא דשכינתא צריכה למעבד בגינה מההוא חביב דאית ליה, כמה דאוקמוה מארי מתניתין ואהבת את ה' כמה דאיהו חביב עלך, עד כאן לשונם.

מ״אופירשו זכרונם לברכה (ברכות סא, ב) יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו לכך נאמר בכל נפשך, וכן להיפך, ובכל מאדך שיחבב האדם להקדוש ברוך הוא במה שחביב לו יותר. וביארו בתקונים (קמא, א) המאמר הזה, זה לשונם אית יראה ואית אהבה, אית דדחיל לקודשא בריך הוא בגין דיחון בנוי או דלא נחית לעניותא או דרחים ליה בגין דיהיב ליה עותרא ומנסה ליה, כען נעביד הכי ונחזי היש ה' בקרבנו ויהיב לן אגרא בגיניה, אם אַיִן - דאי לא יהיב ליה אגרא בגיניה לא רחים ולא יהיב ליה צדקה ולא יעביד פקודא, ומנסי בוודאי לקודשא בריך הוא, האי איהו מאלין ערבוביא בישא דאתמר בהון (שמות יז, ז) היש ה' בקרבנו אם אין, אלא רחימו ודחילו דקודשא בריך הוא שלים בין דיהיב ליה אגרא בטיבו בין דלא יהיב ליה, ובגין דא מני אורייתא (דברים ה, ו) ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, ואוקמוה קדמאין אם חביב עליך נפשך מממונך לכך נאמר בכל נפשך, ואם חביב עליך ממונך מנפשך לכך נאמר בכל מאדך, בר נש דאזיל בכל פקודין, וצלי דלא יהיב עלייהו אגרא, ואם הוה יהיב אגרא עליהו לא הוה עביד לון, דודאי סגיאין אינון בבני נשא דאינון עתרין בעותרא סגי, ואינון חבבין בעותרא דלהון יתיר מנשמתא דלהון, דעותרא דנפשא איהו פקודין טבין בעלמא דאתי, ועותרא דגופא ממונא ועידונא דעלמא דין, ואינון דמחבבין ממונא מנפשא אם הוו יהבין ליה כל אורייתא במאה זוזי לא הוו יהבין להו בגינה, בגין דממונא חביב עלייהו מנפשא, וכל מאן דדחיל ורחים ליה לאו איהו אלא בגין ממונא, האי דשוי ליה ממונא עיקרא, ואורייתא דרחים בה קודשא בריך הוא טפל, האי רחימו ודחילו לא חשיב לה קודשא בריך הוא.

מ״באלא עקרא דרחימו ודחילו דקודשא בריך הוא, דאף על גב דאיהו רחים ממוניה מנפשיה, דרחים ליה בממוניה במה דאיהו חשיב עליה ולא בטפל דיליה, לכך נאמר ובכל מאדך. וכן חשיב נפשיה מממוניה והוה יהיב כל ממונא דעלמא ולא הוה נזיק באיברא זעירא דאית ביה, לכך נאמר בכל נפשך במה דרחים ליה, עד כאן לשונו.

מ״גוכמו שימצא חפץ בענין עשיית המצוות כן ימצא בעסק למוד התורה, שיגבר בו רצון הנפש ויתבטלו כל חושי הגוף ותדבק נפשו בעיון התורה עד שלא ירגיש דבר בדברי העולם הזה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בגמרא (שבת פח, א) על רבא שהיה מעיין וישב לו על ידו, והיה הדם יוצא מצפרניו ולא היה מרגיש בדם היוצא ממנו, מפני רוב התדבקו בתורה. וכן שמעתי מהרבה חכמים האחרונים, שהיה להם הדבקות הגדול הזה בתורה עד שלא היו מרגישין בדברי העולם הזה כלל. כי כמו שיבטל החושק כל שאר מחשבותיו בהיותו חושק לחשוקתו ותבער בלבו אש אהבתה, עד שיאכל וישתה וישן וכל מחשבותיו בחשוקתו, כן צריך שיהיה לאדם אהבת הבורא ברוך הוא.

מ״דוכן נלמד ממעשה אחד שכתב הרב יצחק דמן עכו ז"ל, אמר, כי יום אחד מן הימים יצאה בת המלך מן המרחץ, וירא אותה איש מיושבי קרנות, ויאנח אנחה גדולה ויאמר מי יתן אותה ברשותי לעשות בה כטוב בעיני. ותען בת המלך ותאמר לו, בבית הקברות יהיה זה, ולא הנה. כשמעו דבריה אלה שמח כי חשב שאמרה לו ללכת אל בית הקברות ולשבת לו שם, והיא תלך אצלו ויעשה בה כטוב בעיניו. והיא לא לזה נתכונה אבל רצתה לומר כי שם דוקא ישוו הקטן והגדול הנער והזקן הנקלה והנכבד (איוב ג, יט) קטון וגדול שם הוא, שמה יהיו שוים הכל, אבל הנה לא, כי בת מלך לא יתכן שיקרב אליה אחד מן ההמון.

מ״הויקם האיש ההוא וילך אל בית הקברות, וישב לו שם ויקשור מחשבת שכלו בה, ותמיד יחשוב בצורתה, ומרוב חשקו בה הפשיט את מחשבתו מכל מורגש ושם אותה כולה בצורת האשה ההיא וביפיה, ויום ולילה תמיד ישב בבית הקברות, ושם יאכל וישתה ושם יישן, כי אמר אם לא תבא היום תבא למחר, כן עשה ימים רבים.

מ״וומרוב פרישותו מכל מורגש לקשירת מחשבת שכלו בדבר אחד תמיד והתבודדותו וחשקו הגמורה, נתפשטה נפשו מהמורגשות ושבה להדבק במושכלות, עד שמכל מורגש נתפשטה ואפילו מהאשה, ודבקה בשם יתברך, עד שלימים מועטים פשטה כל מורגש וחשקה במושכל האלהי, ושב להיות עובד שלם איש האלהים קדוש, עד שתפלתו נשמעת וברכתו פועלת לכל עוברי דרכים אשר יעברו דרך שם, וסוחרים ופרשים ורגליים אשר יעברו דרך שם יטו אליו ויקבלו ברכתו עד שהלך שמו למרחוק, עד כאן לשונו לעניננו.

מ״זועוד האריך שם במעלת הפרוש הזה, וכתב שם ה"ר יצחק דמן עכו עליו השלום במעשיות הפרושים, שמי שלא חשק לאשה הוא דומה לחמור ופחות ממנו, והטעם כי מהמורגש צריך שיבחין העבודה האלהית כדפירשנו, ובזה יובן פירוש מלת חפץ על מתכונתה.

מ״חומהמעשה הזה נלמד שמי שיחשוק בתורה כל כך עד שביום ובלילה לא יחשוב בדבר מדברי העולם אלא בה, בודאי שישיג מעלה נפלאה בנשמתו ולא יצטרך לסגופים ותעניות, שאין הדביקות תלוי אלא בחשק ואהבת התורה עד שיחשוק בה כאהבת חשוקתו, וגם בהתמדת השכמת חצות לילה בחשק כמו שנתבאר במקומו בעזרת השם.

מ״טובזה נכלל הפרק הזה: