ראשית חכמה, שער האהבה ה׳Reshit Chokhmah, Gate of Love 5

א׳פרק זה בביאור הדברים המילדים את האהבה, וראיתי להעתיק הנה מה שכתב החסיד בעל חובת הלבבות בענין זה (שער אהבת ה' פ"ג), זה לשונו אמר המחבר, אבל איך הדרך אל אהבת האל יתברך. אומר בתשובת שאלה זאת, הוא כי הבקשה הזאת לא תתכן לשאול אלא אחר הקדמות רבות, וכאשר תתקיימנה ההקדמות תתיילד מהם האהבה באל יתברך, אבל מי שמכוין אליה בעצמה לא יוכל להגיע אליה.

ב׳וההקדמות אשר ראוי לו להאמין להקדים בה בנפשו, הם שני יחודי הלבבות, ושתי כניעות, ושתי חשבונות, ושתי בחינות, אבל שני יחודי הלבבות, אחד מהם ליחד הלב ביחוד הבורא, והשני ליחד המעשה לשמו ולעבדו לכבודו בלבד. אבל שתי כניעות, אחד מהם הכניעה לאלוה יתברך, והשניה הכניעה ליראי האלהים ובחיריו. אבל שני חשבונות, אחד מהם חשבונו עם נפשו על מה שחייב לאלהים להתמדת טובותיו, והשני חשבונו עם נפשו על הסתירו עוונותיו והאריכו לו ומחילתו. אבל שתי הבחינות, אחת מהם הבחינה במה שעבר לראשונים בעמדו על ספרי הנביאים ודברי הקדמונים, כמו שכתוב (תהלים קמג, ה) זכרתי ימים מקדם, והשניה הבחינה בעולם במה שהוא רואה מפלאי הבורא יתברך בבריאותיו. וכבר בארתי בספר זה כללים בענין הזה כפי יכלתי מה שיש בו די למי שמבין ומכוון למה שיש בו הצלתו והמלטו בעולם הזה ובעולם הבא.

ג׳וכאשר יתקן כל זה ויחבר אליו הפרישות מתענוגי העולם הזה ותאוותיו, ויבין גדולת הבורא ועצמותו ואמיתתו, וישכיל קטנות ערך נפשו וזעירותו וזלותו, ואחר כך יכיר רוב טוב הבורא עליו וגודל חסדו עמו, תהיה האהבה באלהים מן המאמין סמוכה לזה בלב שלם ואמיתת זכוך נפשו והכספו לו בהשתדלות וחריצות וזריזות, דומה למה שאמר (ישעיה כו, ט) נפשי אויתיך בלילה, ואמר (תהלים מב, ג) צמאה נפשי לאלהים, עד כאן לשונו.

ד׳ובענין הבחינה ראיתי גם כן להעתיק דבריו בשער הבחינה פרק א' המדבר בענינים הכוללים כל פרטי הבחינה, זה לשונו בפרק ד' בבאור כמה סימני החכמה בברואים אשר נוכל להבחין בהם, נאמר כי פנות החכמה המקוימות בברואים לרוב מיניהם ואישיהם שבע, אחת מהנה סימן החכמה הנראה בשרשי העולם ויסודותיו, בראותינו עמידת הארץ באמצע, והמים סמוכים, למעלה ממנה, והאויר סמוך להם, והאש למעלה, על משקל ושעור לא ישתנה ממנו דבר, כל אחד שוקד על מקומו המתייחד בו והמוגבל לו, והים עומד והמים אסורים בתוכו לא יעבור את גבולו ואם יהמו גליו ויסתערו רוחותיו, כמו שכתוב (איוב לח, י-יא) ואשבור עליו חקי ואשית בריח ודלתים, ואומר עד פה תבא ולא תוסיף. ואמר בעמידת השמים והארץ (תהלים קיט, פט-צ) לעולם ה' דברך נצב בשמים, לדור ודור אמונתך, כמו שחיבר דוד המלך עליו השלום מהענין הזה במזמור (תהלים קד, א) ברכי נפשי את ה'.

ה׳והפנה השניה, סימן החכמה הנראה במין האדם אשר הוא עולם הקטן וכו', ואליו רמז דוד המלך עליו השלום באמרו (תהלים ח, ב) ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ.

ו׳והשלישית, סימן החכמה הנראית בהרכבת האדם וחיבור גופו וכוחות נפשו ואור השכל שיחד אותו בו הבורא, ושם לו בו היתרון על שאר החיים שאינם מדברים, והוא דומה לעולם הגדול ונמשל אליו בשרשיו ויסודותיו, ואל זה רמז איוב באמרו (איוב י, י-יב) הלא כחלב תתיכני וגו' עור ובשר תלבישני וגו' חיים וחסד עשית עמדי וגו'.

ז׳והרביעית, סימן החכמה הנראית במיני שאר החיים מקטנם ועד גדולם, מהם המעופף והשׂוחה והזוחל וההולך על ארבע, לפי התחלקות צורותם ומדותם ושמושם הנאתם ומעלתם בעולם, כמו שנזכר במעשה שהוכיח בו הבורא את איוב כדי להעיר אותו (שם לח, מא) מי יכין לעורב צידו, ושאר מה שספר בו ממיני החיות המדבריות והמימיות.

ח׳והחמישית, סימן החכמה הנראית בצמחים ובמוצאים המוכנים לתקנת האדם, ואפני תועלותיו בהם על התחלקות טבעיהם ומזגיהם וכחותם, וכבר הזכירו הקדמונים בספריהם מן הענין כפי השגתם, כמו שכתוב (מל"א ה, יג) וידבר על העצים וגו' מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר בקיר וגו'.

ט׳והששית, סימן החכמה הנראית בחכמות ובמלאכות בפעולות אשר הכינם הבורא יתברך לאדם להשלמת תקנתו, וסבות טרף חקו ושאר תועלותיו הכוללות והמתבודדות, ועל זה רמז באמרו (איוב לח, לו) מי שת בטוחות חכמה או מי נתן לשכוי בינה, ואמר (משלי ב, ו) כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה.

י׳והשביעית, סימן החכמה הנראית בקביעות התורה והחקים לעבוד בהם הבורא יתברך, להגיע בהם השוקד עליהם להנאות העולם הזה מיד ולגמול העולם הבא באחרית, כמו שאמר הכתוב (ישעיה נה, ב) שמעו שמוע אלי ואכלו טוב ותתענג בדשן נפשכם, ואמר הטו אזנכם ולכו אלי שמעו ותחי נפשכם. ותלויים בזה עניני המנהיגים אשר בהם סדר הנהגת שאר האומות ותועלתם, והם עומדים להם במקום התורה בעניני העולם לבד, וכבר נאמר כי מדרגת הטבע מן התורה כמדרגת העבד מאדוניו, כי כוחות הטבע הם נוהגים בהנהגת העולם כפי מה שיאות לתורה, כמו שכתוב (שמות כג, כה) ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך, ואמר (שם טו, כו) ויאמר אם שמע תשמע לקול ה' אלהיך והישר בעיניו תעשה וגו' ורבים כאלה, עד כאן לשונו.

י״אודע כי עם היות אמת מה שכתב הרב החסיד בעל חובת הלבבות כי הבחינה בדברי העולם היא המעוררת האהבה, ומטעם זה הוכרחנו להעתיק דבריו בעניני הבחינה, גם כן לפי הסוד הבחינה בדברי העולם מעוררת האהבה, ולכן צריכין אנו להאריך בעניני הבחינה כדי לעורר האהבה.

י״בוהטעם, כי העולם אינו מתקיים אלא על ידי החסד, כמו שאמר הכתוב (תהלים פט, ג) אמרתי עולם חסד יבנה, נבנה לא כתיב אלא יבנה, שלעולם בכל יום ויום הוא נבנה על ידי החסד.

י״גוכן פירשו ענין זה בזהר פרשת צו (ל, ב) על פסוק (תהלים ז, יב) ואל זועם בכל יום, זה לשונו אל בכל אתר נהירו רב דחכמתא עלאה הוא וקיימא בקיומיה, ואלמלא דהאי אל אתער בעלמא לא יכיל עלמא למיקם אפילו שעתא חדא מקמי דינין תקיפין דמתערין בעלמא בכל יומא, הדא הוא דכתיב (בראשית ב, ד) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, אל תקרי בהבראם אלא באברהם, באתערותא דאברהם קיימי, וכד אתער אברהם בעלמא כל אינון דינין דמשתכחי בכל יומא ויומא דחי להו לבר ולא קיימין קמיה, הדא הוא דכתיב ואל זועם בכל יום, נזעם או זעום בכל יום לא כתיב אלא זועם בכל יום, בכל יומא ויומא דדינא אשתכח, ודחי לון לבר, וקיימא הוא ומבסם עלמא, הדא הוא דכתיב (תהלים מב, ט) יומם יצוה ה' חסדו, ואלמלא האי, לא יכיל עלמא למיקם אפילו רגעא חדא, ועל דא כלא קיימי בגיניה דאברהם, עד כאן לשונו.

י״דובמאמר זה יובן מה שאנו אומרים בתפלת יוצר, ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, וכן המחדש בטובו בכל יום תמיד, כי טוב הוא סוד החסד הנודע, ואור החסד הנשפע בכל יום לחדש כל ההויות שבעולם ולתת להם קיום הוא החידוש, כעין הלבנה המתחדשת מאור החמה, והיינו אמרנו כאמור לעושה אורים וגו', והכוונה כי בפסוק השמיענו ענין החידוש באמרו לעושה אורים, והיינו שלעולם הוא עושה אורים גדולים מטעם כי לעולם חסדו, כי החסד הוא המחדשם ועושה אותם בכל יום, ומטעם זה לא אמר הכתוב שעשה אורים גדולים שהיה משמע לשעבר בעת בריאת העולם, אלא לעושה, שבכל יום ויום עושה ומחדש. והיינו גם כן עושה חדשות הנאמר בברכת יוצר באל ברוך, והוא כנגד החסד, שכן מצינו שנאמר (שם נב, ג) חסד אל כל היום.

ט״וואפשר שכדי שנזכור ענין שטובו מתחדש בכל יום, שמורה שהוא יתברך ברא העולם יש מאין והוא מחדשו בכל יום, תיקנו רבותינו זכרונם לברכה עניני הברכות בשם ומלכות, ידו"ד - על שהוא מהוה ההויות. ומלך, שהוא משגיח עליהם כמלך המשגיח ומרחם על עבדיו, כן הקדוש ברוך הוא משגיח על העולם מאחר שהוא בראו לתת לו קיום והעמדה לעולם ועד, שאין שפעו פוסק מהעולם רגע, ולעולם האור מתחדש בערך הנביאים. ואמרנו בורא פרי וכו' - הכוונה היא גם כן על דרך זה, שאלמלא שפעו הנשפע לקיום הנמצאות לא היה נברא הפרי ההוא או הענין ההוא, כי אלמלא המים והטללים היורדים בכל יום לא היה קיום לעולם, וכן זריחת השמש למתק פרות האילן, כאמרו (דברים לג, יד) וממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים, שיש פירות בעולם מתבשלים על ידי השמש ויש על ידי הלבנה, ואלמלא שהקדוש ברוך הוא מזריח השמש והלבנה בכל יום לא היה אפשר להיות העולם קיים, אם כן על ידם מתחדש מעשה בראשית, ובכל יום הקדוש ברוך הוא בורא העולם מחדש, ולזה תיקנו רבותינו זכרונם לברכה בברכת היוצר המחדש בטובו בכל יום תמיד וכו', וכן ענין יוצר המאורות, כי על ידם הוא חדוש העולם ומעשה בראשית, וכלל החידוש הוא מצד החסד שהוא המחדשה כדפירשנו.

ט״זובתקונים (קמה, א) שהשמש בתחלה יוצא אדום ואחר כך מתלבן, זה לשונו ובגין דנטיל מגבורה בקדמיתא, שמשא נפיק סומקא, לבתר אתלבש בחסד דאיהו חיור וביה אשתכך רוגזיה דשמשא, עד כאן לשונו. וגם בחינה זו מכלל הבחינות שצריך להבחין המעיין בבריאת העולם כמו שנבאר.

י״זוגם מציאות בריאת כמה דברים שבעולם שהם קיום העולם כולם על ידי החסד, וכמה דברים שהזכיר דוד המלך עליו השלום במזמור הלל הגדול, בענין הגרת המעיינות מים חיים יום ולילה לא ישבותו, והמים נמשכים מצד החסד, ועל ידי קיום העולם והחסד היא שופעת בלי הפסק ויורדין למטה. והאש בינתיים מפני שהוא דין עולה למעלה מהכל, כי מעוטו מספיק. והאויר בינתיים, והכל עשוי ומתוקן בסדר מדותיו יתברך העליונות.

י״חוכן מה שפירש בזהר פרשת וארא (כד, א) שהדרום נגוב ויבש מצד החום, והצפון מלוחלח במים, והיה ראוי להיות בהיפך, כי מצפון תפתח הרעה ושם היה ראוי שיהיה האש והחום. ותירצו דקודשא בריך הוא עביד למזגא לון, והעתקנו מקצת לשונו לקמן. והאש מצד בחינה זו הוא רחמים, כי כאשר גלידין מיא בסטרא דצפון משתרין ונגדין מסטרא דדרום מצד האש הזה, ובזה מובן לשון הרשב"י (זוהר בראשית כט, ב), וכן בזמן הקור האש הוא רחמים וחסד.

י״טוכענין זה ענין זריחת השמש ונשיבת הרוחות, כדפירשו במדרש (ויקרא רבה כח, יא) רבי לוי ורבנן, רבי לוי אומר כל מה שהבריות מגדלין במצוות ובמעשים טובים בעולם הזה דיין שהקדוש ברוך הוא מזריח להם השמש, שנאמר (קהלת א, ה) וזרח השמש ובא השמש. ורבנן אמרי כל מה שהצדיקים מגדלין במצוות ובמעשים טובים בעולם הזה דיין שהקדוש ברוך הוא מחדש פניהם כגלגל חמה, שנאמר (שופטים ה, לא) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. אמר רבי ינאי בנוהג שבעולם אדם לוקח ליטרא אחת של בשר מן השוק כמה יגיעות הוא יגע כמה צער הוא מצער עד שיבשלה, והבריות ישנים על מטותיהן והקדוש ברוך הוא משיב רוחות ומעלה עננים ומגדל צמחים ומעדן את הפרות ואין נותנין אלא שכר העומר, הדא הוא דכתיב (ויקרא כג, י) והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן, עד כאן. ועוד האריכו שם במעלת הרוח לנגב את הארץ בימות הגשמים ולזרות את התבן כדי שתהיה החטה נקיה, עין שם.

כ׳הרי כל הדברים האלו וכיוצא בזה כולם הם על צד החסד, ולכך אמר במאמר שהעתקתי שהקדוש ברוך הוא מגדל צמחים וכו' ואין נותנין אלא העומר אל הכהן, ונודע שהכהן הוא החסד, תומיך ואוריך לאיש חסידיך (דברים לט, ח), והכוונה שכיון שמצד החסד בא הכל, יקרב הראשית אל החסד.

כ״אוכן כמה דברים שהזכיר דוד המלך עליו השלום במזמור הלל הגדול שבו ששה ועשרים כי לעולם חסדו (תהלים קלו ה) לעושה השמים בתבונה כי לעולם חסדו וגו', לרוקע הארץ על המים כי לעולם חסדו, את השמש לממשלת ביום כי לעולם חסדו, את הירח וכוכבים וגו', ושאר כמה נסים הנאמרים במזמור שכולם על ידי החסד, למכה מצרים וגו' לגוזר ים סוף לגזרים וגו' למוליך עמו במדבר וגו'. ואם היינו מאריכים בפירוש כל אחד ואחד מהם היינו יוצאים מכוונת הדרוש, ואין רצוננו אלא להערת הדרוש לבד, כדי שיעור האדם ויבחין חסדו יתברך הפועל כמה פעולות עמנו, ובזה יתדבק בצד חסדו להיותו אוהב, כי האוהב מתדבק בצד החסד כמבואר בפרק ב' כדכתיב (ישעיה מא, ח) זרע אברהם אוהבי, ונאמר (תהלים לא, כד) אהבו את ה' כל חסידיו, וכיוצא.

כ״בולכן צריכין אנו לבאר מענין הבחינה שלשה כללים, כוללים כל פרטי הבחינה שפירש בחובת הלבבות, האחד, בחינת העולם והפרטים שבו מחיה בהמה ועוף וצמחים. ומהעליונים, הרקיעים ושמש וירח וכו'. השני, בחינת בריאת האדם דרך כלל והנהגתו מיום הולדו עד יום מותו. השלישי בחינת אהבת הקדוש ברוך הוא לישראל והנסים שהקדוש ברוך הוא עושה עמהם בדרך כלל. וכאשר יבחין האדם חסדיו יתברך בפרטים שיתבארו יכיר וידע שהוא אחד לבדו ואין עוד, שהוא המציאם והוא המקיימם, והיינו שאהב"ה עולה אח"ד, וכאשר ידע שהוא אחד יתדבק באהבתו כראוי, והיינו שבפרשה השלישית שבתפילין שהיא שמע ישראל, פירשו בפרשת ואתחנן (זהר רסז, א) שהיא כנגד החסד, בה נזכר היחוד ה' אלהינו ה' אחד, ואחר כך הזכיר ענין האהבה ואהבת את ה' אלהיך וגו', כי לא תכון אליו העבודה העקרית למסור נפשו באהבת קונו אלא אחר שידע שהוא אחד לבדו בראו לכבודו וכו'.

כ״גושתי פעולות אלו המיוחדות אל החסד שפירשתי, שהם האחת קיום העולם וחדושו על ידה, והשניה ענין האחדות, פירש הרשב"י עליו השלום בפקודין במצות תפילין, זה לשונו (זוהר סוף בא מג, ב) פרשה תליתאה שמע, דא רזא דימינא דאקרי חסד עלאה, דאיהו דקא מיחד יחודא דכולא לארבע סטרין, וקודשא בריך הוא מסדר ביה סדורא דכל עלמא, ודא איהו דקא מתפשט בכל סטרין אפילו גו תהומי תתאי, עד כאן לשונו לעניננו.

כ״דהבחינה בעולם בכלל, הוא ראוי להסתכל כי העולם הזה נברא בל"ב אלהים הנזכר במעשה בראשית, שהם שלשים ושנים נתיבות, ותנן בריש ספר יצירה (פ"א מ"א) בשלשים ושנים נתיבות פליאות חכמה חקק י"ה ידו"ד צבאות את עולמו. ועם היות שיש במשנה זו כמה פירושים, לענינינו מספיק לנו פשטי דברים, שעל ידי שלושים ושנים נתיבות חכמה היה בריאת כל הנמצאים שבעולם. והיינו מה שאמר הכתוב (תהלים קד, כד) מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית וגו', נמצא שכח חכמתו יתברך נתפשט בכל הנמצאים לתת להם קיום, וכל עשב ועשב וחיה ובהמה יש לה מלאך וכח רוחני עליון, כדפירשו זכרונם לברכה (בר"ר י, ו) הידעת חקות שמים אם תשים משטרו בארץ (איוב לח, לג), אין לך כל עשב ועשב למטה שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו גדל, וזהו טעם הכלאיים כדפירשו בזהר בפרשת קדושים (פו, ב). וכתב הרב יוסף גיקטיליא עליו השלום, שעל זה נאמר (בראשית א, יא) תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו, למינהו ממש - כפי אותו הכח הבא אליו מלמעלה מן המין המיוחד לו. וכן נאמר בעופות ודגים (בראשית א, כא) אשר שרצו המים למיניהם, והוא למיניהם ממש, כפי שפע אותו המין הנשפע עליו מן השמים.

כ״הוכן צריך להסתכל ולדעת, כי כפי הנתיב שעל ידו נבראו, כך יורה בחינתה וצורתה. כמו השושנה שיש לה שלשה עשר עלין וחמשה עלין תקיפין, כדפירש רשב"י ז"ל (זוהר בראשית א, א) צריך להבין ולהסתכל בחכמה האלהית שבראה בכח נתיב פלוני ומפני כך חוייב יציאת פעולתה בכך עלין. ויש שושנה שבה חמשה עלין, כדפירשו בתיקונים (עא, א) המורה על חמש אותיות אלהים, כדפירש רשב"י שם.

כ״ווכיוצא בזה לענין הנר, שפירש רשב"י (זוהר בראשית נ, ב) שהיא מורה סוד היחוד העליון, זה לשונו אבל תא חזי, מאן דבעי למנדע חכמתא דיחודא קדישא, יסתכל בשלהובא דסלקא מגו גחלתא או מגו בוצינא דדליק וכו', ופירש שם שהשלהבת העולה, היא אור לבן, היא רמז לתפארת, והגחלת שהיא גוון התכלת היא כנגד השכינה שהיא אש. ובסוף דבריו מצאתי בכתיבת יד, דבר נאה, זה לשונו ועל נהורא חוורא שריא לעילא נהורא סתימא דאקיף ליה, ורזא עלאה הכא, עד כאן לשונו.

כ״זוכיוצא לענין הדגים שאין להם כסות על העין, להראות על מקום רמיזתם העליון שהוא עינא פקיחא כדפירש באדרת נשא (זוהר קכט, ב) עיין שם.

כ״חוכן תרנגול השחור הקורא בחצות להעיר בני אדם לעבודת הבורא, ופירש ענינו (שם פ' ויחי ריח, א) והעתקנו לשונו בשער היראה פרק יב, עיין שם.

כ״טוכיוצא בזה לשאר דברים שבעולם צריך להבחין בהם סוד החכמה העליונה, וכן פירש רשב"י (שמות טו, א) זה לשונו אמר לו רבי עקיבא משמע כל מה דעבד קודשא בריך הוא למילף מניה חכמתא סגיאה, שנאמר (משלי טז, ד) כל פעל ה' למענהו, רבי אלעזר אמר מהכא, דכתיב (בראשית א, לא) וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, מהו מאד, למילף מניה חכמתא עלאה סגיאה. אמר רבי יהודה מאי דכתיב (קהלת ז, יד) גם את זה לעומת זה עשה האלהים, כגוונא דרקיעא עבד קדשא בריך הוא בארעא וכלהו רמיזא למה דלעילא, עד כאן לשונו לעניננו. ושם ביארו מיני פרות ואילנות, רמיזתם כענין האגוז שיש בו ארבעה חלקים, שהוא רמז לארבעה ראשי נהרות שהם סוד המרכבה, והשאר יעוין שם, וכדי שלא להאריך לא העתקנו כל לשונו.

ל׳וכיוצא בזה צריך המבין להבחין בכל מעשה בראשית ולתת קשר וסבה לעלול עם עלולו, ובזה ידע ויכיר שבורא אחד לכל וכולם נתנו מרועה אחד. בפרט כאשר ידע עוד שמעשה בראשית נדרש למעלה ולמטה, למעלה ברוחניים העליונים, ולמטה בעולם הזה. והיינו בראשית ב' ראשית שני ראשית, ראשית למעלה וראשית למטה, כדפירש הרשב"י עליו השלום.

ל״אנמצא בזה, כי העולם הזה אף על פי שנתגשם למטה יש לו רוחניות למעלה בכלליו ופרטיו, וכן פירש הרשב"י ע"ה (זוהר בשלח מח, ב), זה לשונו תא חזי כגוונא דלעילא אית לתתא, כגונא דלתתא אית בימא, כגוונא דלעילא אית לעילא בימא עלאה, כגוונא דלעילא אית לתתא, כגוונא דלתתא אית בימא תתאה. גופא דההוא ימא, הא אתערנא לחברנא, אורכא ופותיא רישא ודרועין ושערי וגופי כלא כמא דאצטריך וכלא בשמיה אתקרי. וכגוונא דא לתתא לימא דתתא הכי [נמי] רישא דימא ודרועין דימא וגופא דימא, עד כאן לשונו. וכיוצא בזה ביאר רשב"י (שם פ' שמות כ, א) ולא העתקתיו כדי שלא להאריך.

ל״בוהטעם להיות הכרח שכל מה שיש למעלה שיהיה כנגדו למטה, מפני שהנמצאות הם כדמות חותם הנחתם זו מזו וזו מזו, עד רדת הדברים אל הגשם הזה, שהם בתחלה אדם דאצילות - כלל הנמצאות בדקות, ונחתם באדם דבריאה, וכן מבריאה אל יצירה ועשיה. ולכן מוכרח להיות בעשיה תמונת אדם, ולכן אמר שיש בים שערי ודרועי.

ל״גוכיוצא בזה פירש הרשב"י ע"ה (שם פקודי רלא, ב) שבמעשה המשכן היה כמעשה שמים וארץ, וכן גן עדן התחתון הוא חותם עולם העליון ועולם התחתון, וזה לשונו כתיב בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, ואוקמוה דהא כלא כגוונא דא אתעביד משכנא, כגוונא דעלמא תתאה עבד וכגוונא דעלמא עלאה, וכל עובדוי דעבד כגוונא דלעילא, הכי נמי משכנא כל עובדוי אינון כעובדא בגוונא דעלמא עלאה, רזא דא כל עובדין דמשכנא כלהו עובדין ותקונין דלעילא ותתא, בגין לאשראה שכינתא בעלמא בדיורין עלאין ובדיורין תתאין, כגוונא דא בגן עדן לתתא איהו כגוונא עלאה וכגוונא תתאה, כל ציורין וכל דיוקנין דעלמא כלהו תמן, עד כאן לשונו.

ל״דוכן מכלל זה נבין שמדות מעשה המקדש הכל היה עשוי בתכונה עליונה, לרמז אל מדות המקדש העליון, כמו שכתוב בדברי הימים (א כח, יא) ויתן דוד לשלמה בנו את תבנית האולם ואת בתיו וגנזכיו ועליותיו וחדריו וגו' (שם שם, יט) הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל כל מלאכות התבנית. נמצא כי כל הנמצאות אלו הם תבנית אלו, התחתונות דמות ותבנית העליונות.

ל״הוכיוצא בזה פירשו רבותינו זכרונם לברכה שהארץ יש לה כל פרצוף אדם, זה לשונם (מדרש זוטא קהלת א׳:ד׳) והארץ לעולם עומדת (קהלת א, ד), אמר ריש לקיש כל מה שברא הקדוש ברוך הוא באדם ברא בארץ, האדם יש לו ראש והארץ יש לה ראש, שנאמר (משלי ח, כו) וראש עפרות תבל. אדם יש לו עינים והארץ יש לה עינים, שנאמר (שמות י, טו) ויכס את עין כל הארץ. אדם יש לו אזנים והארץ יש לה אזנים, שנאמר (ישעיה א, ב) והאזיני ארץ. אדם אוכל והארץ אוכלת, שנאמר (במדבר יג, לג) ארץ אוכלת יושביה היא. אדם שותה והארץ שותה, שנאמר (דברים יא, יא) למטר השמים תשתה מים. אדם מתגעש והארץ מתגעשת, שנאמר (שמ"ב כב, ח) ותגעש ותרעש הארץ. אדם משתכר והארץ משתכרת, שנאמר (ישעיה כד, כ) נוע תנוע ארץ כשכור. אדם מקיא והארץ מקיאה, שנאמר (ויקרא יח, כה) ותקיא הארץ את יושביה. אדם יש לו ידים והארץ כן, שנאמר (בראשית לד, כא) והארץ הנה רחבת ידים. אדם יש לו טבור והארץ כן, שנאמר (יחזקאל לח, יב) היושב על טבור הארץ. אדם יש לו ירכים והארץ כן, שנאמר (ירמיה לא, ז) וקבצתים מירכתי ארץ. אדם יש לו רגלים והארץ כן, שנאמר (קהלת א, ד) והארץ לעולם עומדת ומעמדת תפקידה, עד כאן לשונו.

ל״ווכיוצא בזה פירשו זכרונם לברכה והועתק ילקוט (תהלים סימן תרעב) ריש מזמור השמים מספרים (תהילים י״ט:א׳-ב׳), שיש לים ולשמים, ועם היות שלא נזכרו כולם, רמז כל האברים, אמר שהים יש לו עינים, שנאמר (תהלים קיד, ג) הים ראה וינס. ויש לו ידים, שנאמר (שם קד, כה) זה הים גדול ורחב ידים. והשמים יש להם לב, שנאמר (דברים ד, לב) עד לב השמים. וכן בים, שנאמר (שמות טו, ח) קפאו תהומות בלב ים. השמים יש להם פה, שנאמר (תהלים יט, ב) השמים מספרים. וכן הארץ, שנאמר (במדבר טז, לב) ותפתח הארץ את פיה.

ל״זובכל האברים הנזכרים בים ובשמים ובארץ, אמר במדרש (ילקוט שם) שאינם נראים בפני הבריות אלא לפני הקדוש ברוך הוא, וצריכין אנו לומר שזו היא מציאות העשיה הרוחנית שאינה מושגת לבני אדם התחתונים, ובמציאות רוחניותה יש בה רמז האברים הנזכרים.

ל״חוהר"ר יוסף גיקטיליא עליו השלום כתב בפירוש מרכבת יחזקאל ענין נאה לענין הבחינה, ראיתי להעתיק דבריו עליו השלום, זה לשונו והנה השם יתברך לפי שברא המלאכים בתכלית השלימות והפנימיות, אף על פי שלא נוכל להראות לעין ההרגש הצורות הנסתרות, נראה צורת הכוכבים להבין מתוכם הנעלמות מן הצורות. והנה השמש והירח שניהם עדים ברורים מורים לנו הנסתרות העליונים הנסתרים והנעלמים בסתרי המרכבות העליונות, וזהו סוד (בראשית א, טז) ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים, באמת מאורים גדולים היו להאיר על הארץ, להאיר עינינו אנו השוכנים בארץ להבין מתוכם סוד כמה סתרים עליונים בסדר מעלות השכליים, ולמעלה בסוד הספירות, ובסוד מציאות השם יתברך ויחודו, והנה כל התכונות עליונות ותחתונות הנסתרות והנגלות כלם דוגמאות לסתרי המרכבה העליונה, ומן המורגשות והמושגות נוכל להבין ולדעת אותן הנסתרות והנעלמות, וזהו סוד (ישעיה מ, כו) שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, עד כאן לשונו.

ל״טוכתב עוד לקמיה בענין דמות אדם להנה, שכל סדרי המרכבה כלם סדורות בסדר צורת אדם, כי יש מחנות בסדר המרכבה נקראות בשם שער, ויש נקראות אזנים, ויש נקראות עינים וכו', ויש עוד נקראות רגלים, וכן כל שאר צורות האברים שבתכונת האדם, וכל אחד מאלו המחנות העליונים הוא סוד אותה הפעולה שהאבר מכונה עליה, וכל אלו המחנות בהתחברם כלם כאחד נקרא אדם, וכלם הם כסאות לשם הגדול יתברך, והוא יתברך המושל על כלם והוא בתוכם כנשמה בתוך הגוף, וממנו יקבלו שפעם וקיומם, עד כאן קצור כונתו. וכיוצא בזה פירש הרשב"י עליו השלום בתקונים (כח, א. קל, א).

מ׳וכיוצא במאמרים הנזכרים ביארו בזהר (תולדות קלד, ב) שהתורה והאדם והעולם ענין אחד להם, זה לשונם תא חזי, כל מאן דאשתדל באורייתא איהו קיים עלמא וקיים כל עובדא ועובדא על תקוניה כדקא יאות, ולית לך כל שייפא ושייפא דקיימא ביה בבר נש דלא הוי לקבליה בריה בעלמא, דהא כמה דבר נש איהו מתפלג שייפין וכלהו קיימין דרגין מתתקנין אלין על אלין, וכד מתקנן כלהו הא חד גופא, הכי נמי עלמא כל אינון בריין שייפין שייפין וקיימין אלין על אלין וכד מתקנן כלהו הא חד גופא ממש. וכלא כגוונא דאורייתא, דהא אורייתא כלא שיפין ופרקין וקיימין אלין על אלין, וכד מתקנן כלהו אתעבידו חד גופא, עד כאן לשונו.

מ״אומפני שאין אנו נשמרים בלשונינו להזכיר למעלה גוף וצורת אדם וכיוצא מדברי הגוף והגשמות, ודבר זה רחוק מאד להאמינו, כי מאחר שהוא יתברך אינו גוף ולא בעל תמונה, לא יתחבר ולא יתכנה כסאו ולבושו בציורי הגוף חס ושלום, אבל כלם הם כנויים לבד לדברים הנסתרים ושמות נעלמים כלם שמות הקדש. ומי שקרא בספר ברית המנוחה, יראה קצת מזה, אף על פי שהוא לא דיבר באצילות, שכינה כל האברים בשמות הקדש וקרא לשם ע"ב הריאה, ולשם מ"ב הכבד, וכיוצא לכל שאר האברים.

מ״בוכיוצא בזה כתב ה"ר יוסף גיקטיליה בהקדמת ספר האורה. וכתב עוד בפירוש המרכבה, זה לשונו וכלל אומר לך ושמור אותו לכל מקום, אל יעלה בדעתך בכל מקום שתמצאני קורא כלפי לשון יד או רגל או שאר אברים שבררתי לו, צורת יד או צורת רגל או מהות יד או מהות רגל, שאין הדבר כן, לא מעט ולא הרבה. אמנם הדבר הוא על דרך קריאת השם לבד, לא על דרך המהות והעצם והצורות, לפי שצורות המרכבה אינם מושגות אלא במראות העליונות לנביאים ולחוזים. אמנם יש קצת מעלות מלאכים מתלבשים בלבוש קרוב לעיני אדם, וזה דבר ידוע בכחות המלבוש, ודע והאמן כי כל אחד מפרקי המרכבה הנקרא יד ורגל ואזן ועין וכיוצא, לכל אלו יש מקור פנימי עליון, כדמיון המעין הנובע, והוא משפיע בה לכל אחד מפרקי המרכבה במה שיוכל להתקיים, כל אחד לפי מינו וענינו כך הוא השגתו וקבולו, כיצד לא ראי זה כראי זה, והכל נאצל עליהם מאת השם יתברך בסוד עשר ספירות שבהם תשלם כונת כל הנמצאים וקיומם, ואותם העשר ספירות שבהם מקום כל ההויה שבעולם אין מי שיוכל לדעת מהותם וענינם ואינם נכנסות בדמיון ובשעור ובדעת שום נמצא מכל הנמצאים, וכן הנביא מכריז (ישעיה מ, כה) ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש, וכל המשים בדעתו היות להם גבול או שעור או דמיון, הרי הוא מקטני אמנה, דומה כמי שאין לו אלוה, ועובד לבבואה שלו, עד כאן לשונו.

מ״גובדברי הרב זכרונו לברכה יש בו די כדי לשלול הדברים מהגשמות, שכל הנזכר בתורה ובנביאים, כגון (ישעיה לד, ו) חרב לה' מלאה דם, הכל משל. וכן פירש בפרשת שמות (זוהר יט, ב) בפסוק זה, אמר רבי אבא החרב הזה הוא הדין שעושה, דכתיב (דה"א כא, טז) וירא דוד את מלאך ה' עומד בין השמים ובין הארץ וחרבו שלופה בידו, וכי חרב שלופה היתה ביד המלאך, אלא שהיתה הרשות נתונה לעשות דין. אי הכי מאי וישב חרבו אל נדנה, אמר רבי אבא שנחזר הדין לבעל הדין והרשות למי שהרשות שלו, עד כאן לשונו לענינינו. ואם בדבר הזה הפשיטו זכרונם לברכה הגשמיות כל שכן למעלה למעלה, אלא ודאי כל מה שנזכר בתורה עיני ה' אזני ה' הכל משל אל ההשגחה או אל השמיעה.

מ״דוכיוצא עוד יש בחינה שנית בכלל העולם והבריות שבו, שכלם נבראו בד' יסודות, זה מורה שממציא אחד המציאם בשמו הגדול שיש בו ארבע אותיות שהם שרש לארבעה יסודות, כדפירשו בתקונים (סח, ב) ונעתיק לשונו לקמן.

מ״הוענין זה ביאר הרשב"י עליו השלום (זוהר וארא כג, ב) זה לשונו אמר רבי שמעון תא חזי ארבע אינון קדמאי רזא דמהימנותא, ואינון אבהן דכלהו עלמין ורזא דרתיכא עלאה קדישא ואינון א"ש רו"ח מי"ם ועפ"ר, אלין אינון רזא עלאה, ואלין אינון אבהן דכלהו עלמין, אבהן דכלא, ומאינון נפקי זה"ב וכס"ף ונחש"ת וברז"ל, ותחות אלין מתכן אחרנין דדמין לון כגוונא דאלין. תא חזי א"ש רו"ח מי"ם ועפ"ר, אלין אינון קדמאי ושרשין דלעלא ותתא, ותתאין ועלאין עלייהו קימין, ואלין אינון ארבע לארבע סטרי עלמא וקיימין בארבע אלין צפו"ן ודרו"ם ומזר"ח ומער"ב, אלין אינון ארבע סטרין דעלמא וקיימין בארבע אלין, א"ש לסטר צפון, רו"ח לסטר מזר"ח, מי"ם לסטר דרום, עפר לסטר מער"ב, ארבע אלין בארבע אלין קטירין וכלהו חד, ואלין עבדי ארבע מתכאן דאינון ז"הב וכס"ף ונח"שת וב"רזל, הא אינון תריסר וכלהו חד, עד כאן לשונו.

מ״ווכאשר יבחין האדם בשכלו ענין זה, יכיר לבוראו מצד פעולותיו, אם מצד המתכות האמורות, אם מצד האדם עצמו המורכב בד' יסודות כמבואר שם לעיל מזה. וכן מזה יבחין סוד האבנים היקרות והמרגליות שיש שגוונם לבן וסגולתם לחן ולחסד, ויש שגוונם אדום שסגולתם להטיל אימה, והכל בא משרש העליון מהמדות העליונות.

מ״זוביאר במאמר עוד שם, שמצינו שהצפון לח ויש בו מים, והדרום חם ויבש, ואמר שהקדוש ברוך הוא עשה זה לקשר רוחות העולם זה בזה, כמו שהמדות העליונות נמזגות למעלה, דרום בצפון וצפון בדרום, וכן ענינם למטה בעולם הזה, שהמים שהם בדרום ילכו לצפון ואש הצפון יכנס בדרום, והוא סוד עקידת יצחק שפי' בזהר בפירוש הפרשה (וירא קיט, ב).

מ״חעוד בעניני בחינת בריאת העולם האריכו בזהר (ויקרא ט, ב) וראיתי להעתיק מקצת לשונו לא כולו, מפני אריכותו, זה לשונו רבי יהודה פתח ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים, תא חזי בשעתא דברא קודשא בריך הוא עלמא ברא שבע רקיעים לעילא, ברא שבע ארצות לתתא, שבע ימים, שבע נהרות, שבע יומין, שבע שבועות, שבע שנים שבע פעמים, שבע אלפי שנין דהוי עלמא, קודשא בריך הוא בשביעאה דכלא.

מ״טשבע שחקים לעילא, ובכל חד וחד כוכבים ומזלות ושמשים דמשמשים בכל רקיעא ורקיעא, ובכלהו מאלין רתיכין אלין על אלין לקבלא עלייהו עול מלכותא דמאריהון. ובכלהו רקיעין אית רתיכין ושמשין משניין דא מן דא אלין על אלין, מנהון בשש גדפין ומנהון בארבע גדפין, מנהון בארבע פנים ומנהון בתרין פנים ומנהון בחד, ומנהון אשא דלהיט, מנהון מיא, מנהון רוחא, הדא הוא דכתיב (תהלים קד, ד) עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט, וכלהו רקיעין אלין על אלין כגלדי בצלים אלין לתתא ואלין לעילא, וכל רקיעא ורקיעא אזלא ורעשא מאימתא דמאריהון, על פומיה נטלין ועל פומיה קיימין, ועילא מכלהו קודשא בריך הוא דנטיל כלא בחיליה ותוקפיה.

נ׳כגוונא דא שבע ארצות לתתא וכלהו בישובא, בר דאלין עלאין ואלין תתאין, וארץ ישראל עלאה מכלא, וירושלים עלאה מכל ישובא, וחברנא יתבי דרומא חמו בספרי קדמאי בספרא דאדם, דהכי מחלק כל אינון ארצות דכלהו משתכחי לתתא כגוונא דאינון רקיעין דלעילא, אלין על אלין ואלין על אלין, ובין כל ארעא וארעא רקיע דמפרש בין דא לדא, ועל דא כלהו ארצות פרישן בשמהן ובינייהו גן עדן וגיהנם. ואית בינייהו ברין משניין אלין מאלין, כגוונא דאינון רתיכין דלעילא, מנהון בתרי אנפין ומנהון בד' ומנהון באחת, וחיזו דאלין לאו כאלין, ואי תימא וכו'.

נ״אובסוף אמרו זה לשונם, רבי נהורא סבא פריש לימא רבא, ואיתרגיש ימא ואיתאבידו כל אינון דהוו בארבא, ואיתרחיש ליה נסא ונחית בשבילין ידיעאן בלבא דימא, ונפק תחות ימא לישובא חדא, וחמא מאינון בריין כלהו זעירין, והוו מצלי צלותא ולא ידע מאי קאמרי, איתרחיש ליה ניסא וסליק, אמר זכאין אינון צדיקיא דמשתדלין באורייתא וידעין סתימין דרזי עלאי, ווי לאינון דאפליגו על מליהון ולא מהימני. מההוא יומא כד הוה אתי לבי רב ואמרי מלתא דאורייתא הוה בכי, אמרי ליה אמאי קא בכית, אמר לון בגין דאעברנא על מהימנותא דמלי דרבנן ומסתפינא מדינא דההוא עלמא, עד כאן לשונו.

נ״בוכאשר יסתכל האדם בבריאת העולם וגדלו והים הגדול והבריות שבו, כמו שנאמר (תהלים קד, כה) זה הים גדול ורחב ידים שם רמש ואין מספר, ואמרו זכרונם לברכה (משנה סוף קדושין) שהספנין רובן חסידים, מפני שרואים נפלאות ה' בים הגדול, כמו שכתוב (תהלים קז, כד) המה ראו מעשי ה' ונפלאותיו במצולה. ובמה שהוכיח ה' לאיוב שאמר לו (איוב לח, טז) הבאת עד נבכי ים ובחקר תהום התהלכת וגו', התבוננת עד רחבי ארץ הגד אם ידעת כלה (שם יח), הבאת אל אוצרות שלג (שם כב), המרגיז ארץ ממקומה ועמודיה יתפלצון (שם ט, ו), שהוא ענין הרעשת הארץ, שהוא מהאותות הגדולים המראים על הבריאה, וטעם לרעש פירש בפרשת שמות (זהר יז, ב), ושאר הפרטים הנזכרים שם, בודאי יכיר גדולת הבורא וידע שהוא ברא הכל, שהכל ברא לכבודו, וישתעבד לעבודתו ויאהבהו.

נ״גומפרטי הבחינה מה שהזכיר רבי יהודה בראש המאמר שהעתקנו, ברא שבע רקיעים וכו' שבע ימים וכו' וקודשא בריך הוא בשביעאה דכלא, שהקדוש ברוך הוא בחר לעצמו השביעיות כדפירשו זכרונם לברכה במדרש (יל"ש שמואל רמז צד), והעתיקו רבי מנחם מרקנ"טי זכרונו לברכה בפירושו.

נ״דוראוי שיבחין האדם ענין זה ממש, שנמצא בפי כל האומות בשבעים לשון, ששם שבת לא נשתנה בשום לשון, אלא כלם קוראים ליום השביעי שבת. והטעם, ששבת מורה על חדוש העולם, ושהקדוש ברוך הוא בראו בשבעה ימים ונח ושבת בשביעי, על כן לא נשתנה כדי שהכל יכירו שבורא אחד לכל. ומענין בחינה זו, נהר סמבטיון, שכל ששת ימים רץ וביום השביעי נח.

נ״הורבותינו זכרונם לברכה פירשו מופת אחר לשבת, זה במדרש תהלים במזמור (תהילים י״ט:ב׳) השמים מספרים כבוד אל, על פסוק (משלי טז, ד) כל פעל ה' למענהו, אמר, זה לשונו דבר אחר, לעדותו כענין שנאמר (שמות כ, יג) לא תענה ברעך עד שקר, וכתיב (תהלים קכב, ח) למען אחי ורעי, רבי אבהו אמר, שני דברים אין אמות העולם כופרין בהם, בהקדוש ברוך הוא שברא את העולם לששת ימים, ושהוא מחיה את המתים. כיצד אדם הולך ומעלה בזכורו, כל ימות השבת והוא עולה ובשבת אינו עולה, והבהמה אפילו בחול אינה עולה, לפי שאינה חיה לעתיד לבוא, הוי כל פעל ה' לעדותו, עד כאן לשונו.

נ״ועוד מענין הבחינה, מה שאמר הנביא (ישעיה מ, כו) שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה לכלם בשם יקרא הנוטה כדק שמים וימתחם כאהל לשבת. ובזהר (בראשית א, ב) אמר רשב"י עליו השלום שבא אליהו ואמר לו ר' ידעת מהו ברא אלה, אמינא ליה אלין שמיא וחיליהון עובדא דקודשא בריך הוא דאית ליה לבר נש לאסתכלא בהו ולברכא ליה, דכתיב (תהלים ח, ד) כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך וגו' ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ, עד כאן לשונו.

נ״זוהרשב"י עליו השלום (זוהר פקודי רלא, ב) באר עוד פסוק זה ובאר בו יותר, וזה לשונו אלא שאו מרום עיניכם, מאן דבעי לאסתכלא ולמנדע בעובדוי דקודשא בריך הוא, יזקיף עינוי לעילא ויחמי כמה חילין וכמה משרין עובדין משנין דא מן דא רברבין אלין מאלין, וכדין דתחמון ותשאלון ותמרון מי ברא אלין, מי ברא אלה הא אוקימנא רזא דמי ברא אלה, דההוא אתר דקיימא מרום גניז וסתים ולא ידיע וקיימא תדיר לשאלא, בגין דההוא אתר דלא אתגליא. המוציא במספר צבאם מאי המוציא, אלא בגין דההוא אתר טמיר וגניז איהו אפיק כלא ברזא דקול דנפיק משופר, עד כאן לשונו.

נ״חולקמן באר עוד שיש רקיע וכוכבים זה למעלה מזה עד רדת הדבר אל הרקיע וכוכבים אלו הנראים לעינינו, וזה לשונו תא חזי אינון כוכבים די לתתא קיימין במשיכו דאיתמשכן מרזא עלאה, בגין דכלא קיימא בדיוקנא עלאה, והא אוקימנא, כך כל אינון כוכביא ומזלי מרום רקיעא כלהו קיימי לאנהגא ביה עלמא דלתתא מניה, ומתמן אתפשטן עד דקיימין דרגין באינון כוכביא דלתתא, דכלהו לא קיימי ברשותיהו כלום, והא אוקימנא, וכלהו קיימאן ברשות דלעילא, ועל דא כתיב (ישעיה מז, יג) יעמדו נא ויושיעך הברי שמים החזים בכוכבים, וכלא איהו ברשותא ואתמר, עד כאן לשונו.

נ״טועם היות פשט הכתוב של שאו מרום וגו' המוציא במספר צבאם על בריאת השמים וחילי הכוכבים שהם יוצאים ונכנסים במספר ובשם, עם כל זה שם פרש בזהר (בראשית ב, ב) בראשית שהם ישראל שיש בהם ששים רבוא נשמות, ואיש לא נעדר לעולם מששים רבוא, וזה יורה על היותם דוגמת המרכבה עליונה שיש בה ששים רבוא בחינות, כנודע ליודעי החכמה. וכן שמעתי מבעלי התכונה, שהכוכבים כלם הם ששים רבוא.

ס׳ויש עוד דברים בענין הבחינה כאשר יבחין בעניני פרטי העולם ימצאם כלם רומזים לענינים עליונים, ואין צריך להאריך בהם. עוד שמעתי ממורי עליו השלום ענין בחינה הכוללת בכל עשבים ובכל הזרעים והאילנות, שתמצא שמכלם יצא שמן, וזה מורה על סוד החכמה המתפשטת בכל הנבראים כאומרו (תהלים קד, כד) כלם בחכמה עשית. וכן יסתכל בענין הרעמים שפירשו רבותינו זכרונם לברכה בפסוק (קהלת ג, יד) והאלהים עשה שיראו מלפניו, שלא נבראו אלא לפשט עקמומיות שבלב, והעתקנו אותו בשער היראה פרק יא. וכן כמה דברים אחרים כרעש ונהמת הארי וכו', עיין שם.

ס״אוכתב החסיד בעל חובת הלבבות (ש' חשבון הנפש פ"ג) שצריך לבחון בכל הדברים שבעולם, כענין תנועת הגלגלים לעולם, והלוך הנהרות המים מן המעינות לילה ויום לא ינוחו ולא יעמדו, וירידת הגשמים, ונשיבת הרוחות, ויציאת הילד מן הרחם, שכל אלו מורים על פלאי הבורא ורחמיו ורב השגחתו על הברואים, והמתעלם מהסתכל בענינים אלו הוא כעור, ולכן צריך לפתוח עיני שכלו לבחון בדברים כדי להסתכל ולדעת פלאי ה'. זה קצור כונתו, והאריך יותר, והרוצה לראותו הרי הספר לפניו, יעוין שם.

ס״בומהדברים שצריך להבחין ענין הבריאה במעשה העולם, הוא בהסתכלו במעשה יום ולילה, שהוא אחד מהדברים שנבראו במעשה בראשית כדפירשו ז"ל, ונודע כי מדת יום ומדת לילה סודה למעלה באצילות שהוא הנהגת הדין והנהגת רחמים, ולכן אמר דוד המלך עליו השלום (תהלים קד, כ-כב) תשת חשך ויהי לילה בו תרמש כל חיתו יער, הכפירים שואגים לטרף ולבקש מאל אכלם, ואמרו ז"ל זה הוא במדת לילה, כדפירש רשב"י בפרשת במדבר (קיט, ב) על ענין (תהלים ז, יב) ואל זועם בכל יום, והיינו כי מדת לילה היא המפרנסת לרוחות האלו שהיא צריכה להם לתקון העולם, כענין (בראשית כט, ג) והשיבו את האבן על פי הבאר, כדפירשו בפרשת ויצא (זוהר קנב, א).

ס״גואמר תזרח השמש יאספון, מפני שאז שולט הנהגת הרחמים, וכל אותם הכחות נכנסים בנוקבא דתהומא רבא, כמו שפירש בזהר בכמה מקומות, וסמך לזה (בראשית מד, ג) הבקר אור והאנשים שלחו המה וחמוריהם. וענין זה נראה לחוש בענין החולים, שבלילה יכבד עליהם החלי, וביום בפרט עד חצי היום יקל החלי מהם, מפני שאז שליטת החסד.

ס״דוזהו שאמר הפסוק (דברים ד, לט) וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים, פרוש כאשר תדע סוד היום, כי יום סתם הוא יום ולילה, כאומרו (בראשית א׳:ח׳) ויהי ערב ויהי בקר יום אחד בכל מעשה בראשית, תדע כי ה' הוא האלהים, שהם הנהגת הרחמים סוד ידו"ד, והנהגת הדין בסוד אלהים, שניהם יחוד אחד, כשם שאי אפשר ללילה בלא יום ולא יום בלא לילה.

ס״הובדקדוק הענין יותר, אומרו הוא האלהים, יובן במה שפירש מורי עליו השלום על מה שכתב הרשב"י (זוהר בשלח מו, א) בענין קדרותא דצפרא, ופירש שהכונה הוא לכלל מדת לילה ביום ומדת יום בלילה, והיינו ביום כשרוצה להאיר אז יש קדרות, להורות שאף על פי שבא מדת יום מכל מקום גם מדת לילה נכלל עמו. וכשבא השמש, שהיה ראוי שמיד תחשך הלילה, אז מאיר השמש להורות שהוא נכלל במדת לילה, והיינו כי ידו"ד הוא האלהים, שידו"ד הוא בעצמו כלל באלהים ואלהים הוא ידו"ד, הכל אחדות א'.

ס״וומה שפירש רשב"י ע"ה (זוהר וארא כו, ב) בפירוש פסוק זה והשבות אל לבבך, שלבב הם ימין ושמאל, יצר טוב ויצר הרע, גם כן קשור עם וידעת היום, שפירושו כי ימין ושמאל הם נקשרים ביום ובלילה, ימין ביום ושמאל בלילה, כדפירש רשב"י (שם שמות יח, ב).

ס״זובזה נכלל מעט מהרבה הנוגע לבחינת העולם. ונבא לבאר ענין הבחינה באדם בפרק בפני עצמו: