ראשית חכמה, שער האהבה ו׳Reshit Chokhmah, Gate of Love 6

א׳בענין הבחינה בבריאת האדם והנהגתו עד יום מותו ושכרו הטוב אחר מיתתו תנן במסכת אבות (פ"ג מי"ד) הוא היה אומר חביב אדם שנברא בצלם, חבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר (בראשית ט, ו) כי בצלם אלהים עשה את האדם. כבר יתור לשון המשנה מבואר, כי מה הוסיף באמרו חבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם על מה שאמר בתחלה חביב אדם שנברא.

ב׳ומה שנראה לי בזה הוא במה שביאר הרשב"י עליו השלום (ת"ז קל, ב) והעתקנו לשונו בשער היראה פרק ט', שהאדם נקרא עולם קטן ואבריו כלם מסודרים על סדרי מעשה בראשית. ובשער הקדושה בארנו פרטי האברים כל אחד ואחד בפני עצמו, יעוין שם. ודרך כלל ביאר הרשב"י עליו השלום בשיר השירים (ז"ח שה"ש עד, א) זה לשונו נעשה אדם בצלמנו כדמותינו (בראשית א, כו), כתיב (תהלים לז, כג) מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ, תא חזי כד ברא קודשא בריך הוא עלמא עלאה ועלמא תתאה, כלא בדיוקנא חדא הוה, למהוי דא כגוונא דדא. בשעתא דבעא קודשא בריך הוא למברי אדם לתתא בעא למעבד ליה כגוונא דתרין עלמין, וכל רזין דלעילא ותתא כלא איהו באדם, גלגלתא דרישא דקיימא על גופא איהו ברזא דעלמא עלאה באינון תקונין דרישא. גופא איהו ברזא דגופא דקיימין דרגין בשייפין ידיעאן תחות האי רישא. ירכין ורגלין כלא בדרגין דלתתא כמא דאיתחזי ליה למהוי כגוונא [דלעילא ולמהוי כגוונא] דלתתא. וכל דיוקנין עלאין ותתאין כלהו חקיק קודשא בריך הוא באדם למהוי איהו שלים בכלא, עד כאן לשונו.

ג׳ובתקונים (דף קכג, א) פירש דרך אחר, זה לשונו אברין אלין כלהו בספיראן, רישא כתר עליון, מוחא (ו)חכמה, בינה לבא, ובה לב מבין, תרין דרועין חסד גבורה, גופא עמודא דאמצעיתא, תרין שוקין נצח והוד, יסוד אמה שכינתא אות דיליה, עד כאן לשונו.

ד׳ובפרט יבחין הלומד בחכמת האמת מעשה בריאת האדם יותר משאר החכמים, כאשר ילמוד באדרא וידע טעם היות לאיש זקן והאשה שאין לה זקן ושנויים אחרים, וענין ל"ב שנים ולשון באמצע, ושלשת גוני עינא, וציור האזן עשויה בחדרים, ועשר אצבעות ידים ולא שמונה ולא שש, וכן עשרים ושמונה פרקים, וכן קנה וושט, בקנה שש טבעות וושט מבפנים לבן ומבחוץ אדם, שהוא רמז לידו"ד אדנ"י, והיותו הולך על רגליו מעמד ואינו הולך על הארץ כבהמה, מפני היות מעלתו כמלאכים שהם עומדים, שנאמר (ישעיה ו, ב) שרפים עומדים ממעל לו, ונאמר (זכריה ג, ז) ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה.

ה׳ובחינת השרטוטים שפירש הרשב"י עליו השלום בזוהר (יתרו בפ' ואתה תחזה עו, ב) ובתקונים (קכא, א) יורה ודאי על השגחת הקדוש ברוך הוא על האדם שבראו בחכמה עליונה, כמו שאנו מברכין אשר יצר את האדם בחכמה, עיין שם. ועל בחינה זו אמר חביב אדם שנברא בצלם, דהיינו האצילות, והכל בגופו.

ו׳ואפילו לפי הפשט כאן ההשגחה, כמו שנאמר (תהלים צד, ט) הנטע אוזן הלא ישמע אם יוצר עין הלא יביט, ופרוש הנוטע אוזן, דקדק אומרו באוזן לשון נטיעה ובעין ציור, שכן האוזן בדמות האילן הנטוע שיש לו שרשים למטה ויוצא ממנו ענף למעלה, כן האזן עשויה בחכמה עליונה, שאם לא נברא האזן אלא לשמיעת המלה, היה ראוי שיהיה נקב אחד בלי עשיית שיצא לחוץ תנוך למטה וסחוס המקיף עשוי כציור הזה שאנו רואים, אלא ודאי שהיא כדמות האילן הנטוע שכפי השרש יצא הענף, כך כפי מה שמושרש בכח במוח הכרח שיצא הציור ההוא לחוץ ויעשה צורת האזן. וכיוצא לשאר החושים הפרטיים שבאדם, שהחושים הם כנשמה שבמוח ומתגלים לחוץ בציור הזה, כי כפי השרש יצא הענף. ואמר אם יוצר עין, מפני שאנו רואים היות בעין ציור שלשת גונים, כי לפי הפשט הוא בלי מצטרך, וכיון שהקדוש ברוך הוא יצרו בציור הזה, הלא יביט, זה מורה על השגחתו התדירה על האדם ועל פרטיו. וכאשר תדקדק על דרך הסוד, תמצא כי מקום נטיעת אזן וציור העין הוא במדות ופעולות הראיה והשמיעה, תלויה בנשמה המתלבשת בהם, והבן.

ז׳חבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם, על מציאות פנימיות הנשמה, וכן פירש בתקונים (צד, ב) שהנשמה נקראת צלם, זה לשונו אמר רבי אלעזר והא בשכינתא לא כתיב ביה בריאה אלא אצילות והוה ליה למימר ויברא אדני את האדם, מאי אלהים, אלא שכינתא אתקריאת אלהים, ועל ההיא נשמתא דאתיהבת ביה בבר נש אתמר ויברא אלהים את האדם בצלמו בדיוקנא דשכינתא. ועל ההיא נשמתא אתמר (תהלים לט, ז) אך בצלם יתהלך איש, דהא בזמנא דאסתליק מבר נש נשמתא לא יכיל לאתנענעא. אמר ליה בריך ברי לעתיק יומין. וברי, כל מאן דפגים האי דיוקנא כאלו ממעט את הדמות, ושכינתא לא שריא תמן, ורזא דמלה (דברים לא, יז) על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה, הרעות מצאוני בגין דאסתלק שכינתא מני, עד כאן לשונו. הרי בפירוש שהנשמה נקראת צלם.

ח׳ובזה ידוקדק לשון המשנה, שכאשר בא לומר ענין הנשמה שהיא חלק ממנו יתברך, אמר חבה יתירה נודעת לו, דהיינו לו לבד ולא לשאר הנבראים אפילו המלאכים, שבאדם נאמר (בראשית ב, ז) ויפח באפיו נשמת חיים, והעתקנו מאמר האידרא בפירוש פסוק זה בפרק יא, ויש סמך לפירוש זה עוד בתקונים. ושם (דף קטז, ב) פירשו פירוש שני בענין (בראשית א, כז) ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים. שאמר, בצלמו שכינתא תתאה, בצלם אלהים שכינתא עלאה, ועל דרך זה גם כן אפשר לפרש כפל לשון המשנה, ומובן הוא.

ט׳עוד אפשר לפרש, במה שפירש רשב"י עליו השלום (זוהר אמור קד, ב) בענין (תהלים לט, ז) אך בצלם יתהלך איש, עיין שם, שהוא ענין בחינה אחרת מלבד הנשמה, שהוא כמו לבוש לנשמה, ומהצלם הדרת הפנים לאדם. והיינו חביב אדם שנברא בצלם, שהוא הצלם הזה, חבה יתירה נודעת לו וכו' הוא על ענין הנשמה כדפירשתי, וזה דרך כלל לבחינת הגוף ולבחינת הנשמה. גם בבחינת חלקי נשמתו ימצא בו נפש רוח נשמה מאופן חיה וכסא, כדפירשו בתקונים, ואם יזכה יותר, נותנין לו רוח ונפש ונשמה מאצילות, נמצא האדם כלל כל הנמצאות אם בחיצוניות גופו ואם בפנימיות נשמתו.

י׳ולכן בהיות האדם מתקן מעשיו ולא פוגם, מוכרח שהקדוש ברוך הוא ימצא עמו, כמו שנאמר במזמור יושב בסתר עליון (תהילים צ״א:ט״ו) כי הוא יצילך, יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה. הנה מצד שתי בחינות אלו יקרא הקדוש ברוך הוא אב לאדם והאדם בן, ואפשר שלזה כיון הפסוק באומרו (דברים לב, ו) הלא הוא אביך קנך, מצד הנשמה. הוא עשך ויכוננך, מצד הגוף. ויש קצת ראיה מדברי רבותינו זכרונם לברכה (ילקוט איוב רמז תתקיד) כמו שהעתקנו בשער היראה פרק ג.

י״אוהנה מצד זה יעורר אהבה גדולה להקדוש ברוך הוא שציירו בצלמו להיותו נמצא עמו אפילו שהוא למטה בעשיה. ואין אנו מדברים בענין נפלאות השם ביצירת הולד בבטן אמו, ומה שהאריכו רבותינו זכרונם לברכה, מפני שדבר הזה הוא רובו דרש והרוצה לבקש ימצאנו בילקוט (ילקוט שמואל סימן פג) בפסוקי חנה ואין צור כאלהינו. ועוד בויקרא רבה פרשת כי תזריע (יד, ט), ועוד באיוב (י, יב) פסוק חיים וחסד עשית עמדי.

י״בעוד מפני מה מי עינים מלוחים ומי אזנים שמנים ומפני מה מי החוטם סרוחים ומפני מה מי הפה מתוקים, כל זה נתבאר בילקוט (מזמור לג סימן תשכ) מזמור רננו צדיקים בפסוק נותן באוצרות תהומות.

י״געוד יש בחינה אחרת שראוי לאדם להבחין בענין יצירת האדם, מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ואין צור כאלהינו אין צייר כאלהינו, שברא כמה פרצופין בבני אדם ואין פרצוף זה דומה לחברו. והטעם לזה הוא, כי כמו שהנשמות ישתנו במקורם שהם ששים רבוא נשמות קדושות, וכללם פני אריה פני שור פני נשר פני אדם, ויש באריה כמה בחינות, וכן בפני שור ישתנו הפנים למטה, וזו היא חכמה מחכמת הפרצוף לדעת מי הוא מאריה וכו'. בתקונים (דף סו, ב) אמר, מאן דאיהו רשימו דאריה בחותמא דיליה איהו חור באנפוי, מאן דאיהו בחותמא דשור, איהו סומקא באנפוי. מאן דאיהו בחותמא דנשר איהו ירוקא באנפוי. מאן דאיהו בחותמא דדמות אדם איהו אוכם באנפוי, כגוונא דאורייתא דאתמר בה (שה"ש א, ה) שחורה אני ונאוה, עד כאן לשונו.

י״דומסוג הבחינה הוא מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בבראשית רבה (לו, ז) על כנען שיצא מפוחם, שנאמר בו (בראשית ט, כה) ארור כנען, לפי שסרס חם את אביו, וכנען הגיד לשני אחיו בחוץ, ואמרו שם ר' הונא בשם ר' יוסף אמר אתה מנעת אותו מלעשות דבר שהוא באפלה, לפיכך יהיה אותו האיש כעור ומפוחם, עד כאן לשונו.

ט״וונחזור לדרוש שאנו בו, ונאמר, כי בודאי מצד כל הבחינות האמורות לעיל ראוי שיקרא הקדוש ברוך הוא אבינו מלכנו ואנחנו בנים לו, כאמרו (דברים יד, א) בנים אתם לה' אלהיכם, והיינו מה שנאמר במשנה (אבות פ"ג מי"ד) חביבין ישראל שנקראו בנים למקום. ונודע כי אהבת האדם לבנו מפני שילדו, ובפרט אם יהיה בן בכור או בן זקונים, והקדוש ברוך הוא מצד רחמיו עמנו בררנו משבעים אמות וקראנו בן בכור כמו שנאריך לקמן בענין אהבת הקדוש ברוך הוא לישראל. ובלי ספק בריאת האדם הראשון מתחלה היה רצון ונדבה, ומפני שדרכו להיטיב כדרך שבריאת כל העולם היה רצון ונדבה כדי שיכירו גדלתו, כדפירש הרשב"י עליו השלום ברעיא מהימנא (בא מב, ב), שעיקר האצילות היה בגין דישתמודעון ליה. ומאחר שהקדוש ברוך הוא בראו בצלמו כדפירשנו, כדרך שהאב נותן ציורו בבן כביכול על דרך זה הוא בריאת הנשמה, ובריאת הגוף הוא דפוס ותבנית ולבוש לנשמה שהיא סיבה ועילה לגוף, ואין הגוף סבת הנשמה. ובודאי אהבתו יתברך עם האדם להשפיע לו חיים ושפע וברכה וכל טוב, על דרך זה שהאב אוהב את בנו, כי כל עילה חושקת להשפיע בעלולה, על דרך מה שאמרו זכרונם לברכה (פסחים קיב, א) יותר משהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק, לפעמים תמנע הפרה או האם מלהניק את בנה אם יהיה חולה ואינו יכול לינק החלב. וכן לפעמים ימנע השפע העליון מהאדם, לא מצדו יתברך, כי הוא לעולם משפיע כאב האוהב לבנו, אלא מצד הבן שאין בו הכנה לקבל, ובתקן האדם את עצמו מצד הנשמה יתוקן ויהיה כלי מוכשר לקבל האור העליון, ונמצא מציאות האהבה זו מראש המדרגות ועד סופם.

ט״זוענין זה פרש הרשב"י עליו השלום בפרשת ואתחנן (רסז ע"ב) במאמר שהעתקנו בריש פרק ב שאמר תא חזי, כלא אהבה אתקרי ובגין אהבה קיימא כלא. ואמר כלא אהבה אתקרי, שכל האצילות נקרא אהבה כמו שפירש במאמר. ואמר ובגין אהבה קיימא כלא, שאלמלא אהבה שיש לכל עילה עם עלולה להשפיע, יתבטל העולם. ונמצא חזרת העולם לתוהו ובהו, כי כל המדרגות קשורות זו בזו וזו בזו מראש המדרגות עד סופם, ואם יעלה בדעת שהכתר ימנע מלהשפיע לחכמה, ימצא בזה חרבן העולם, שהרי החכמה לא יהיה לה במה להשפיע לבינה, והבינה לקצוות, והמלכות לבריאה. ולזה אמר די' לא מתפרש קוצא דלעילא מן י' לעלמין דהא ברחימותא שריא עליה. דקדק בלשונו שלא אמר די' לא מתפרש מן קוצא דלעילא לעלמין, שזה היה חשק העלול לינק מעילתו, וזה דבר ברור שכל מסובב צריך לסיבתו שישפיעהו כדי שיחיה, ולכן לעולם אינו נפרד ממנו ואהבתו עמו, אמנם החדוש הוא שהכתר שהוא קוצו של יו"ד שהקוץ שהוא הכתר אינו צריך ליו"ד, אפילו הכי אינו נפרד מהי', שהיא החכמה, להשפיעה. ובדרך זה י' בה' לא מתפרשין דבחביבותא אתדבקן דא בדא, וכן וי"ו בה' דא הוא תדיר חתן בכלה דארחייהו בחביבותא, ולא אמר ה' בוי"ו להורות על חשק הזכר להשפיע וכו'.

י״זוחזר ופירש קשר כל האצילות י' בה' ה' בו' ו' בה', מפני שלא פרש אלא קשר י' בה' ו' בה', לכן אמר שהו' אינו מתקשר עם ה' אחרונה אלא מפני שה' ראשונה שהיא האם משפעת לבן שהוא הוי"ו ומתקשר עמו.

י״חואמר בסוף המאמר, בגין כך כלא אהבה אקרי ודא בדא אתקשרי בחביבותא. ודבריו אלה לכאורה מיתרים לגמרי, שכבר נאמרו. אלא אפשר לומר כמה שפירשנו, כי מציאות אהבה זו הוא קשר הסיבה עם המסובב ממנו כדי להשפיע כדרך האב לבן, אם כן אפילו ממלכות לבריאה וכל מדרגות הבריאה יצדק בהם בחינה זו עד סוף כל המדרגות. ולזה חזר ואמר כלא אהבה איקרי ודא בדא אתקשר, פרוש כל העלולים מתקשרים זה עם זה קשר כפול, אהבת העילה להשפיע בעלול, ואהבת העלול לינק מעלתו.

י״טואמר ועל דא מאן דרחים למלכא הא אתקשר בההוא אהבה, ובגין כך ואהבת את ה' אלהיך, פרוש ששם ידו"ד נקרא על דבר שהוה כל ההויות שבעולם, ואפילו הכי לא נקרא אלהי המלאכים או אלהי הגלגלים אלא אלהי ישראל, והיינו אלהיך שהוא משתבח בך ורוצה להקרא אלדיך, אם כן כשם שאוהב אותך כך ראוי שתאהבהו. וכיצד אפשר שיתיחס הוא להקרא אלהיך, שאלהותו יתברך קשור עם האדם, הוא בודאי על ידי הנשמה שהיא חלק ממנו נתונה באדם, על ידי כך יש לו קשר להקשר שכינתו ואלהותו עמנו.

כ׳ובזה יובן פסוק (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום, והכונה שבא הכתוב לומר כיצד אנו דבקים עמו יתברך, ואמר שעוד אנו חיים וחיותינו על ידי הנשמה שהיא בנו שהיא ממנו, על ידי כך אנו דבקים בו והוא דבק עמנו, והראיה שהוא דבק עמנו, שהרי הנשמה בידו ליטלה כרגע, כמו שכתוב (איוב יב, י) אשר בידו נפש כל חי, וכמו שכתוב (דניאל ה, כג) ולאלהא די נשמתך בידה וגו'. וכמו שעינינו רואות כמה פעמים כמה בני אדם בריאים מתים מיתה פתאומית, זה מורה ודאי על דבקותו יתברך עמנו על ידי הנשמה, ולכן מסלקה כל זמן שהוא רוצה.

כ״אועל בחינת הנשמה הנתונה בנו שהיא חלק ממנו יתברך יקרא הקדוש ברוך הוא ריע לנו, כמו שאמר הכתוב (משלי כז, י) רעך ורע אביך, ויקרא רע, מפני ששלשה שותפין באדם, אביו ואמו והקדוש ברוך הוא.

כ״בופירש רשב"י עליו השלום (זוהר בשלח נה, ב) שעל זה נאמר (משלי יז, יז) בכל עת אהב הרע, ואמרו זה לשונם רבי חזקיה פתח ואמר בהאי קרא דכתיב בכל עת אהב הרע ואח לצרה יולד, בכל עת אהב הרע, דא קודשא בריך הוא דכתיב ביה רעך ורע אביך אל תעזב, ואח לצרה יולד, בשעתא דיעיקון לך שנאך קודשא בריך הוא מה אמר (תהלים קכב, ח) למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך, ולא שלום לך אלא בך, דישראל אקרון אחים ורעים להקדוש ברוך הוא. יולד מהו, וכי השתא יולד, אלא בשעתא דעקתא יולד בעלמא, אח יהי לקבלך לשיזבא לך מכל אינון דעאקין לך. רבי יהודה אמר יולד, דמלכא קדישא יתער בהאי עז לנקמא לך מאומא בההוא סטרא, כמה דאת אמר (שמות טו, ב) עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה, לאתערא גבורן לקבל אומין דעלמא.

כ״גרבי ייסא פתח ואמר כמה אית ליה לבר נש לרחמא ליה לקודשא בריך הוא, דהא לית ליה פולחנא לקודשא בריך הוא אלא רחימותא, וכל מאן דרחים ליה ועביד פולחנא ברחימותא קארי ליה קודשא בריך הוא רחמא, אי הכי במאי אוקימנא האי קרא רעך ורע אביך אל תעזוב, וכתיב (משלי כה, יז) הוקר רגלך מבית רעך. אלא הא אוקמוה חבריא האי קרא (חגיגה ז, א) בעולות כתיב. השתא רעך ורע אביך אל תעזוב, למפלח ליה ולאתדבקא ביה ולמעבד פקודוי אל תעזוב ודאי. והא דאתמר הוקר רגלך מבית רעך, כלומר הוקר יצרך דלא ירתח לקבלך ולא ישלוט בך ולא תעביד הרהורא אחרא. מבית רעך, מאן בית רעך דא נשמתא קדישא דאעיל בך רעך ויהבה בגוך. ועל דא פולחנא דקודשא בריך הוא לרחמא ליה בכלא כמא דכתיב ואהבת את ה' אלהיך, עד כאן לשונו.

כ״דומבואר מהמאמר הזה כמה אהבת הקדוש ברוך הוא לאדם בפרט לישראל עד שיקרא הוא יתברך אח וריע לכל אחד ואחד, ולכולל למען אחי ורעי, ולכן ראוי שאתה תאהבהו, והיינו בכל עת אוהב הרע, וכן רעך וריע אביך אל תעזוב.

כ״הופירש ענין העזיבה באחד משלשה דברים, למפלח ליה, ולאתדבקא ביה, ולמעבד פקודוי, אפשר לומר שהם כנגד נפש רוח נשמה, שסודם מעשה דבור ומחשבה, כמו שהארכנו בשער הקדושה פרק ג. ועם היות שאינם בסדרם במאמר למפלח ליה ולמעבד פקודוי, ונראה לכאורה כפל הענין במלות שונות, אלא נראה שפירש למפלח ליה, היינו עבודת התפלה, שהיא תלויה בדבור כמו שהזכיר הפסוק התפלה בלשון עבודה, שנאמר (דברים יא, יג) ולעבדו בכל לבבכם. ואמרו זכרונם לברכה וכי יש עבודה בלב, אלא זו היא תפלה. ולאתדבקא ביה הוא דבקות המחשבה, שאין דבקות אלא על ידי המחשבה והרהור הלב, כאומרו (בראשית לד, ג) ותדבק נפשו, וכיוצא, כמבואר לעיל בפרקים הקודמים. ולמעבד פקודוי, הוא המצוות התלויות במעשה כציצית, תפלין, צדקה וכיוצא.

כ״ווכנגד ג' אלו הזכיר באזהרה, הוקר רגלך מבית רעך, הוקר יצרך דלא ירתח לקבלך, במעשה, כי הרתחת הגוף על ידי התלהבות היצר הוא מעשה ודאי, ובכלל זה אם הרתיח עצמו בכעס, כי הנשמה והקדוש ברוך הוא בורחים ממנו. ולא ישלוט בך, בדבור הפוגם, כלשון הרע ודברים הבטלים וכיוצא. ולא תעביד הרהורא אחרא, הרי ההרהור. וכל אחד משלשה אלו גורמים שתסתלק שכינה ממנו שלא תמצא מקום לנוח, כי הדק הרוחני לא ישרה אלא בנשמה נקיה וברה מכל סיג. ועיין במה שפירש הרשב"י עליו השלום בפרשת תרומה (דף קכח ע"א) והעתקנו בפרק ד', שאחר כמה הכנות שאמר לקניית רוח הקודש, אמר, דיהך בר נש באורח מישר דלא יסטי לימינא ושמאלא, עיין שם.

כ״זועל שלש בחינות אלו דקדק בלשונו בסוף המאמר, ועל דא פולחנא דקודשא בריך הוא לרחמא ליה בכלא. פירוש, בכל השלש בחינות האמורות, כמה דכתיב ואהבת את ה' אלהיך. והכונה ודאי על סיום הפסוק בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, והם עצמם השלשה הנזכרים. בכל לבבך הוא המחשבה, כי הלב שרש להרהורים ולמחשבות. ובכל נפשך, הוא הדבור, כדכתיב (בראשית ב, ז) ויהי האדם לנפש חיה ומתרגמינן והות באדם לרוח ממללא. ובכל מאדך הוא המעשה, והיינו שבממונו יעשה ממנו צדקה וגמילות חסדים, וכמה דברים של מעשה התלויין על ידי הממון, שעל ידי הממון מתקימין רב המצוות התלויות במעשה כציצית ותפלין וסוכה ולולב וכיוצא, שהמצוי הוא לעשות ולקים אדם מצוות אלו על ידי ממונו.

כ״חוכאשר יבחין האדם בשכלו, האמור בפסוקים אלו הנזכרים, יראה שהם דברים הקרובים לשכל, כי מן הידוע הוא כי שני אחים סתמן לאהוב זה לזה, מטעם כי בעת צרה יעשה האח כל מאמצי כחו להציל את אחיו וימסור נפשו עליו. והרי הקדוש ברוך הוא בבחינה זו אח לנו להצילנו מכמה צרות כנזכר במאמר, אח יהי לקבלך לשיזבא לך. וכן אהבת החברים זה לזה מפני סיועם זה לזה בעניני העולם ובעניני התורה, כאומרו (קהלת ד, ט) טובים השנים מן האחד, ושני חברים כאשר ירגיש האחד בחברו שהוא אוהבו מלב עד נפש, יאהבהו הוא גם כן ואליו יגלה מצפוני לבו, וכל מה שיוכל להיטיב עמו ייטיב, ובפרט אם קדם והיטיב כבר עם אביו ואבי אביו, שאהבתו נודעת שהוא מלב ואינה לפנים, שיחוייב הריע הזה השני להיטיב עם הריע ההוא ולעשות רצונו.

כ״טוכל בחינות אלו ישנם בהקדוש ברוך הוא, שהוא משתתף עם האדם מבטן אמו עד יום מותו להצילו מכמה חולאים מכמה מיתות מכמה צרות, והוא מטיב עמו להכין לו פרנסתו וכיוצא, כמו שהאריך בעל חובת הלבבות (שער הבחינה פ"ה) בבחינות הטבת הקדוש ברוך הוא לאדם. וכמו שמטיב עמו כך הטיב עם אביו ועם אבי אביו, והיינו רעך וריע אביך, שהוא רע נאמן שאהבתו נודעת, ראוי הוא שאל תעזבהו וכן ראוי שלא תקניטהו ולא תהיה כפוי טובה על טובותיו. ולזה צוה ואמר הוקר רגלך מבית רעך, כי רעך שהוא הקדוש ברוך הוא, יש לו בית שהוא בא לדור בה אצלך, והיינו הנשמה שלו הנתונה בגופו של אדם, ואם תהיה הנשמה פגומה באחד משלשה דברים האמורים, בהרהורים רעים או בדבור לשון הרע וכיוצא, או שעבר על אחת ממצוות לא תעשה, הרי הבית מלאה גלולים, והמלך שהוא רוחני וקדוש בורח משם, כדפירשו בתקונים (ג, ב) שאינו שורה על נשמה פגומה.

ל׳ודקדק באומרו ולא תעביד הרהורא אחרא, דהיינו שלא יביא עצמו לידי הרהור, כמו שכתוב בגמרא (נדה יג, ב) כל המביא עצמו לידי הרהור אין מכניסין אותו למחיצתו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר (תהלים ה, ה) לא יגורך רע, ומאליו משמע ודאי שהקדוש ברוך הוא לא ישרה בבית מגורת נשמתו בעולם הזה בגוף הזה, מאחר שהיא פגומה.

ל״אושני פסוקים האמורים שהם רעך וריע אביך אל תעזב, ופסוק הוקר רגלך, אף על פי שלכאורה ענינם אחד, שהכונה להזהיר שלא יעשה דברים שהריע יברח ממנו, מכל מקום הפסוק רעך וריע אביך אל תעזוב הוא על בחינת העשה, כמו שכתוב אל תעזוב למפלח ליה וכו', ומהריע הגשמי נבין הרוחני, כי בידוע הוא בשני חברים והאחד גדול מחברו והיטיב עמו, שאם יבא לדור בביתו הסברא נותנת שצריך לעשות לו אכסניא טובה ויפנה הדירה מכל דבר המאוס, כמו שנאמר (בראשית כד, לא) בוא ברוך ה' למה תעמד בחוץ ואנכי פניתי הבית, ואם יחסרו התנאים הריע ההוא יתרחק ממנו, ולזה אמר דוד המלך עליו השלום במקום אחר (תהלים לד, טו) סור מרע ועשה טוב. ולכן אל בחינת עשה טוב אמר שלמה המלך עליו השלום אל תעזוב מלעשות טוב, דהיינו למפלח ליה וכו', ומכלל לאו אתה שומע הן, שהכונה לומר אל תעזבהו שילך לו כמו שבא אלא תאחז בו שיתדבק בך, ובמה תאחז בו על ידי עסק התורה והמצוות וטהרת המחשבה, וכביכול הוא מוכרח לבא לדור עמך, שהרי אתה אוחז בו בחזקה ועושה לו מטה נאה ודירה נאה ומבוסמת בכמה מיני בשמים, והריע מוצא שם נחת רוח ובודאי ששם יתדבק.

ל״בואל זה כיון דוד המלך עליו השלום באמרו (תהלים קא, ב) אשכילה בדרך תמים מתי תבא אלי אתהלך בתם לבבי בקרב ביתי, והכונה שהוא ממתין על רוח הקדש שהיתה שורה עליו בחצות, שהיתה רוח צפונית מנשבת בכנור דוד ומנגנת, ואז היה מתעורר ורוח הקדש שורה עליו כדפירשו זכרונם לברכה (ברכות ג, ב), וכדי שימצא הרוח הקדש מקום לנוח היה עושה קדם הכנה, דהיינו אתהלך בתם לבבי, ואומרו בקרב ביתי, הוא להורות על הנשמה הדרה בתוך גופו שהוא ביתו, על דרך שפירשנו במאמר, שבית רעך הוא הנשמה. וכבר העתקנו בשער היראה פרק יא מאמר מרעיא מהימנא (שופטים ערה, א) שפירש שאבני ביתו הם רמ"ח אבריו.

ל״גנמצא כי עיקר דירת השכינה אינה אלא בנפש הזכה, והיינו (שמות כה, ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, פירוש בתוך קרבם, וזו היא בחינה אחת מענין בריאת האדם על ידי הנשמה שהיא חלק אלוה ממעל, ועל ידה הקדוש ברוך הוא מתדבק עם האדם להצילו וכאשר יקראהו שיענהו, כמו שכתוב (משלי יז, יז) ואח לצרה יולד, וכיוצא (תהלים צא, טו) יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה אחלצהו, וזו בחינה בישראל יותר מהאומות.

ל״דוכאשר יסתכל האדם בענין זה יתלהב נפשו באהבה, ויאמר בלבו, הראוי אני בן אדם קרוץ מחומר עפר ואפר שהקדוש ברוך הוא ששמי השמים לא יכלכלוהו והוא רוצה לדור עמי, ומה אני שיבא המלך העליון לדור בביתי, ראוי הוא שאעשה לו דירה נאה שיבא לדור עמי, על דרך שאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים קא, ב) מתי תבוא אלי וגו' כדפי' לעסוק בתורה, וכאשר העוסק בתורה יודע מה שפירש הרשב"י עליו השלום (זוהר בראשית נ, א) כי תלמידי חכמים הפורשים מנשותיהם בששת ימי החל לעסק בתורה זווגא עלאה אזדווג בהו ולא מתפרשא מנייהו וכו', והיא השכינה, ראוי שיתלהב לבם לאהבה אותה כאהבת איש לחשוקתו ויעשה לה דירה נאה בלבו וכו' על דרך שפירשו בתקונים והעתקנו לשונם שער הקדושה פרק ז, כדי שתמצא השכינה מקום לנוח, שהיא אינה שורה על מקום פגום.

ל״הואפשר לומר שהשכינה נקראת רעך, על דרך שפירשנו בפרק ד' שפירשו ז"ל שעל הנקבה גם כן נאמר (ויקרא יט, יח) ואהבת לרעך כמוך, ונקרא רעך מפני שהיא משתתפת עם התחתונים לעולם לתת להם ספוקם ומזונם וכל צרכיהם, והיא ריע אביך, שהוא הקדוש ברוך הוא, שהנהגת העולם על ידי שניהם כאחד, כאומרו (תהלים פט, טו) צדק ומשפט מכון כסאך.

ל״וובזה יתיישב מה שפירש הרשב"י עליו השלום בפסוק (משלי יז, יז) בכל עת אוהב הריע, ואח, דא קודשא בריך הוא, ושניהם כנויים למדה אחת, צריך לתת חילוק ביניהם. אמנם לדרך זה שריע היא השכינה, והיא נקרא הריע בה' הידיעה, יתיישב יפה, אח לתפארת, שהוא נקרא אח והיא אחות. גם היה אפשר לפרש בבינה, שסוד רעים הם חכמה ובינה (זוהר פ' ויקרא ד ע"א), ונקרא רעך בערך התפשטותה בשש קצוות, וריע אביך בזווגא באבא, לעולם דלא מתפרשן. אמנם שטחיות לשון המאמר מתיישב יותר על קודשא בריך הוא ושכינתיה, כאשר יראה המעין.

ל״זהבחינה השניה בענין מזון האדם, אמרו רבותינו זכרונם לברכה (תענית ב, א) זה לשונם אמר רבי יוחנן שלשה מפתחות בידו של הקדוש ברוך הוא שלא נמסרו ביד שליח ואלו הן, מפתח של גשמים, ומפתח של חיה, ומפתח של תחית המתים. מפתח של גשמים דכתיב (דברים כח, יב) יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו. מפתח של חיה מנין, שנאמר (בראשית ל, כב) ויזכור אלהים את רחל וגו' ויפתח את רחמה. מפתח של תחית המתים מנין (יחזקאל לז, יג) וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם. במערבא אמרי אף מפתח של פרנסה, דכתיב (תהלים קמה, טז) פותח את ידך וגו'. ורבי יוחנן מאי טעמא לא קא חשיב להאי, אמר לך גשמים היינו פרנסה, עד כאן לשונו.

ל״חובענין שלשה מפתחות ביארו זכרונם לברכה (זוהר מדהנ"ע וירא קטז, ב) אלו שלשתם לא מסרם הקדוש ברוך הוא ביד שליח, דאמר רבי סימון בא וראה כחו של הקדוש ברוך הוא, בפעם אחת מחיה מתים, מוריד שאול ויעל, מזריח מאורות, מצמיח חציר, מדשן יבולין, פוקד עקרות, נותן פרנסה, עוזר דלים, סומך נופלים, זוקף כפופים, מהעדא מלכין ומהקם מלכין, והכל בזמן אחד ברגע אחד ובבת אחת, מה שאין שליח בעולם יכול לעשותו, עד כאן לשונו.

ל״טובאלה הדברים רבה פרשת והיה כי תבא בפסוק (דברים כח, יב) יפתח ה' לך את אוצרו הטוב, האריכו במעלת מפתח הגשמים, ואמרו שהיא שקולה כתחית המתים. ואמר שם, דבר אחר, יפתח ה' לך, אמר רבי אליעזר בן יעקב בשעה שהגשמים יורדין משא ומתן מתברך, שנאמר (דברים כח, יב) לתת מטר ארצך בעתו ולברך את כל מעשה ידיך. רבנן אמרי אף דגים מתברכין, אמרו רבותינו מעשה וכו'. דבר אחר יפתח ה' לך, בא וראה כמה גדולה ירידת גשמים, רבי יהודה בר יחזקאל בשעה שהיה רואה את הגשמים יורדים היה מברך, יתפאר יתגדל יתברך שמו של מי שאמר והיה העולם שהוא ממנה אלף אלפי אלפים ורב רבי רבבות של מלאכים על כל טפה וטפה שיורדת. למה, מכאן ועד הרקיע מהלך חמש מאות שנה והגשמים יורדין ואין טפה מתערבת בחברתה, עד כאן לשונו.

מ׳ובמפתח של פרנסה יש בו הבחנה להבין לדעת כי יש בורא אחד משגיח על פרטיו ויודע עניניו בטוב לו, ואם באתי להאריך במה ששמעתי מרבותי מנסים שנעשו לאנשים יחידים בענין הפרנסה על ידי אליהו ז"ל, הייתי יוצא מענין הדרוש, ופה צפת אחד מהם עדיין הוא בחיים חיותו.

מ״אומהר"ר שלמה אלקבץ הלוי נר"ו תקן תפלה על המזונות לאומרה בכל יום, וכתב בה אתה האל הזן מקרני ראמים עד ביצי כנים ואין ביד שום מלאך ושר, יכולת לזון ולפרנס ולכלכל כלכלתך, ככתוב על ידי דוד עבדך (תהלים קמה, טו) עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו, פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון, וכתיב (שם קלו, כו) נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו, ומפתח זה הוא בידך לצרף וללבן בני אדם לשיבטחו בך וידעו כי מושיע אין בלתך.

מ״בובזה יובן פסוק עיני כל אליך וגו', עיני כל ריבה כל העולמות עליונים ותחתונים שלמטה מהשכינה, שכלם ממתינים אל חיותם ושפעם אליה, כי גם המלאכים יונקים בכל יום מזון מלמעלה, וכן הנשמות העליונות כדפירשו בפרשת תרומה (זוהר קנו, ב), ופירשנו בשער הקדושה (פט"ו)

מ״געוד מחסד אל באדם בענין מזונו הוא לתת שכל ובינה ומדע להמציא פרנסתו על ידי אומנות ותחבולה, וזה שאמר הפסוק (דברים ח, יח) ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה וזכרת כי ה' אלהיך הוא הנותן לך כח לעשות חיל, ותרגם אונקלוס ארי הוא יהיב לך עצה למקני נכסין.

מ״דוכן אמר בתנא דבי אליהו (רבה, יד), פעם אחת הייתי עובר ממקום למקום מצאני אדם אחד שהיה בידו מקרא ואין בידו משנה, אמר לי רבי אומר לפניך דבר אחד ומתירא אני שמא תקפיד, אמרתי לו חס ושלום אם אתה שואלני בדברי תורה. אמר לי רבי מפני מה כתיב (תהלים קלו, כה) נותן לחם לכל בשר וכתיב (תהלים קמז, ט) נותן לבהמה לחמה, וכי אין אדם מכין לחמו. אמרתי לו זהו דרך ארץ, עושה בידיו והקדוש ברוך הוא מברך מעשה ידיו, שנאמר (דברים יד, כט) למען יברכך ה' אלהיך בכל מעשה ידיך, יכול יהא יושב ובטל, תלמוד לומר אשר תעשה. אמר לי תשובה זו היא שיטה ראשונה שאמרתי לך. אמרתי לו בני אשיבך צא ולמד מן השוטה שנטלה ממנו חכמה, אינו יכול לפרנס עצמו שעה אחת, לכך בני אדם כשניטלה מהם דעה חשובין כחיה וכבהמה וכעוף, והקדוש ברוך הוא מחלק מזונות לכל באי עולם, עד כאן לשונו. הובא בילקוט (תהלים מזמור קלו סימן תתפג) בפסוק נותן לחם לכל בשר.

מ״הובמדרש (ויקרא רבה פרשה טו) אמר זה לשונו מי פלג לשטף תעלה (איוב לח, כה) אמר רבי ברכיה אית אתרא דצווחין לשערא שטפא. מעשה בחסיד אחד שהיה יושב ודורש, אין לך כל נימא ונימא שלא ברא לה הקדוש ברוך הוא גומא בפני עצמה, כדי שלא תהא אחת מהן נהנית מחברתה. למחר בקש לצאת לפרנסתו, אמרו לו אתמול היית יושב ודורש אין לך כל נימא ונימא שלא ברא לה הקדוש ברוך הוא גומא בפני עצמה כדי שלא תהא אחת מהן נהנית מחברתה, ועכשיו אתה מבקש לצאת לתור פרנסתך, תיב לך וברייך קאים לך, שמע ויתיב ליה וקם ליה בריה, עד כאן לשונו.

מ״ווכדי לעמוד על סוד המאמר הנזכר, צריך שתדע מה שפירשו בתקונים (סז, ב) בענין בני וחיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא, פי' שמזל הם שלש ראשונות, ואמר שחיי כנגד חכמה, מזוני כנגד בינה, בני כנגד דעת. ואמרו זכרונם לברכה (תקוני זו"ח קג, ב) ומתמן חיי ומזוני ובני. חיי, והחכמה תחיה בעליה. מזוני, פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון, ואיהי אמא עלאה. בני בן י"ה, ואיהו יד רמה בינה דאתוון דילה יה"ו, עד כאן לשונו, זה נמצא בכתיבת יד, ובדפוס על דרך זה, אלא שאמר שחיי הוא חכמה ומשפיעם בירך ימין. ומזוני הוא בינה ומשפיעם בירך שמאל, ובני בתפארת. ומפני שמזוני נשפעים מצד אמא אמר הפסוק (איוב לח, כה) מ"י פלג לשטף תעלה, כי מדת מ"י היא הנותנת לכל שער ושער מחיתו בפני עצמו, ולכן עליה נאמר (תהלים נה, כג) השלך על ה' יהבך וגו'.

מ״זואפשר לומר ששלשה מפתחות הנזכרים, הם כנגד בני חיי ומזוני התלויים במזל, ששם סוד המפתח שפי' בפרשת בראשית, ולכך נקראו מפתחות ולא נמסרו ביד שליח, מפני שתלייתם במזל. וכאשר תעמוד על מה שפירשו בתקונים בענין פותח את ידיך (תהלים קמה, טז), תראה ותשכיל ששלשה עולמות ראוי שיקראו שלשה מפתחות.

מ״חואם לפעמים יצטער האדם בהשגת פרנסתו על צד הדוחק, ידע שהקדוש ברוך הוא רוצה ליסרו ביסורין לנכותו מעוונותיו, וכתב החסיד בח"ה גם בענין המזון, כשיבחין מזונות הבריות לסוגיהם בענין זבוב מאכל לעכביש. וכיוצא מה שדרשו זכרונם לברכה (כתובות מט ב, תנחומא עקב ב) בענין (תהלים קמז, ט) לבני עורב אשר יקראו, שהבנים הם לבנים ואין אבותם מכירים אותם, והקדוש ברוך הוא מרחם עליהם ומזמין יתושין מתוך צואתם ונכנסין לתוך פיהם.

מ״טומה שדרשו (מ"ת מזמור מב) בענין (תהלים מב, ב) כאיל תערג על אפיקי מים, זה לשונם כאיל תערוג, כאילת אינו אומר אלא כאיל זכר, תערוג נקבה, למה, אלא אילת זו כשיושבת על המשבר מצטערת ועורגת להקדוש ברוך הוא והוא עונה אותה ומזמין לה נחש ומכישה בבית הרחם, ומיד הרחם נפתח. כך קראו בני קרח מצרה שלא יאבדו וענה אותם, לכך נאמר כאיל תערג. מהו על אפיקי מים, אילת היא חסידה שבחיות, ובזמן שהחיות צמאות מתכנסות אצל האילת והיא חופרת ומכנסת קרניה בקרקע ועורגת להקדוש ברוך הוא וקורע לה את התהום והמים עולים לה, וזהו כאיל תערג על אפיקי מים, עד כאן לשונו.

נ׳ומה שכתב כשיושבת על המשבר וכו' שבא נחש ומכישה וכו', כן פירש הרשב"י עליו השלום (זוהר פ' בשלח נב, ב), ועוד האריכו בסוד האילת בפרשת פינחס (רמט, ב) עיין שם

נ״אעוד מענין הבחנת המזונות, מה שפירש הרשב"י עליו השלום (בשלח סא, ב) מענין ד' מזונות, ונעתיק לשונו בשער הקדושה בפרק טו, ומשם יבחן כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם.

נ״בובזה יתיישב לך מה שאנו רואים כמה מבעלי תשובה מתענים שלשה ימים ושלשה לילות, ויש שהתענה ארבעה ימים וארבעה לילות, ויש שהתענה ששה, ולא מתו, ולפי דרך הטבע יאמר הרופא כי יסתכן בנפשו, וכיוצא מעניני הסגופין שעושים בעלי תשובה והם בריאים, הכל עזר אלהי להם.

נ״גואפשר שלזה כיון דוד המלך עליו השלום באמרו (תהלים קלו, כה) נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו, ופירש שהקדוש ברוך הוא מזמין המזון שהוא נקרא לחם לכל בשר כפי הכנתו, לאחד מזמין לחם שהוא מזון עב, ולחולים מזון כפי הכנתם, ולתלמידי חכמים כפי הכנתם, שתלמידי חכמים עיקר מזונם הוא התורה, כמו שאמר (משלי ט, ה) לכו לחמו בלחמי. וכן פירשו בתיקונים (דף מה, ב) שהשכינה כאשר היא יורדת להביא שפע לבניה לכל חד נחתא ליה מזונא כדקא יאות ליה, למאן נחתא מזונא דאורייתא דאיהי מזונא דנשמתא, למאן נחתא מזונא דגופא, לכל חד כפום רעותיה, עד כאן לשונם.

נ״דעוד ראוי שיחשוב בכמה נסים עשה הקדוש ברוך הוא עמו, ומכמה סכנות מיתה הצילו, שהרי כמה חולים יגיעו לשערי מות ויתרפאו. וכן כמה שעומדין עליהם לסטים ואינם הורגים אותם.

נ״הולפעמים יעשה הקדוש ברוך הוא עמו נס ואינו מכיר בו, כמו שמובא במדרש בפסוק (תהלים קלו, ד) לעושה נפלאות גדולות לבדו, והקשו פשיטא שכל הדברים עשה הקדוש ברוך הוא לבדו בלי שתוף ח"ו, ותירצו, אלא הוא לבדו יודע מה פלאים עושה, כיצד אדם נתון על המטה והנחש לפניו על הארץ, בא לעמוד הרגיש לו הנחש ויצא מלפניו, ואינו יודע מה פלאים עשה הקדוש ברוך הוא עמו, ומי הוא היודע הקדוש ברוך הוא, וכן הוא אומר (תהלים מ, ו) רבות עשית אתה ה' אלהי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו אין ערוך אליך, אין להאריך שבחך ואין כדי לספר נפלאותיך. אמר רבי אלעזר אפילו בעל הנס אינו מכיר בניסו, שנאמר לבדו. וכדדרש רב יוסף מאי דכתיב (ישעיה יב, א) אודך ה' כי אנפת בי, במה הכתוב מדבר בשני בני אדם שהלכו לסחורה ישב לו קוץ לאחד מהם התחיל מחרף ומגדף, לימים שמע שטבעה ספינת חברו בים, התחיל מודה ומשבח, לכך נאמר ישוב אפך ותנחמני, עד כאן לשונו.

נ״והנה מהדברים שצריך האדם לבחון בדעתו שהוא מהשגחת הקדוש ברוך הוא על האדם, הוא ענין החלום, כי בו יבחן האדם מעשיו כמו שהעתקנו לשון הרשב"י ע"ה בפרשת חיי שרה בפרק ד משער הקדושה, כי כפי מעשיו כך יורו לו בחלום, כמו שאמר אליהוא (איוב לג, טו) בחלום חזיון לילה בנפול תרדמה על אנשים וגו' אז יגלה אוזן אנשים. והדבר הזה נראה בחוש כי כפי מה שהוא האדם כך צודקים חלומותיו, ולפעמים יראה מראות בעולם העליון וידבר עם המתים ויכירם, ויגלו להם ענין גן עדן וגיהנם, כמו שאירע בזמנינו כמה מעשים, ולא באתי בחיבור זה להאריך בסיפור המעשיות.

נ״זואמרו ז"ל (ברכות פ"ב דף יד ע"ב) שהעומד שבעה ימים בלא חלום נקרא רשע, זה לשונם אמר רבי יונה אמר רבי זירא, כל הלן שבעה ימים בלא חלום נקרא רשע, שנאמר (משלי יט, כג) ושבע ילין בל יפקד רע, אל תקרי שבע אלא שבע, עד כאן לשונו. ופירש רש"י ז"ל מפני שהוא רשע אין משגיחין עליו מן השמים לפקדו בחלום. ונראה לי, מפני שאין נשמתו עולה למעלה לכן לא יבא לו, שהוא נמשל לרוח הבהמה היורדת למטה לארץ.

נ״חוכן על ידי חלום יוודעו הגזירות שנגזרו בעולם העליון, ופירש רשב"י ע"ה (זוהר פ' שמות דף ו ע"ב) שכאשר יש זכאין בדור מודיעין הגזירה לראש הדור, ואם לאו לבני אדם חסירי הדעת או לתינוקות, זה לשונו אמר רבי חייא תלתין יומין עד דלא ייתי תוקפא לעלמא בארעא, או עד דלא תיתי תבירו לעמא בארעא, מכרזי בעלמא ההוא מלה, ולזמנין דאיתמסר ההוא מלה בפומא דרביי, ולזמנין לאינון בני נשא דלית בהון דעתא, ולזמנין דההוא מלה אתמסר בפומא דעופי ומכרזי בעלמא, ולית מאן דישגח בהו. כד עמא זכאין, אתמסר ההוא מלה לאינון רישין זכאין דעלמא, בגין דיודע לון ויתובון למאריהון, וכד לאו אינון זכאין כדקאמר, עד כאן לשונו.

נ״טעוד מהדברים שצריך האדם לבחון בשכלו השגחת הקדוש ברוך הוא על ישראל, הוא כשיבחין ענין החכמה הנתונה ממנו יתברך לראוים לה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל הרואה חכמי ישראל מברך ברוך שחלק מחכמתו ליראיו, וכבר ראינו פה צפת שבגליל העליון חכמים שהיה ראוי לברך עליהם ברכה זו. וגם ראינו חכמים שהיו בקיאים בחכמת הכרת הפרצוף לומר לאדם כל מה שעשה אם טוב ואם רע, ואלו ודאי שלא זכו אל החכמה הזאת הנפלאה שהיא קרובה לרוח הקדש אלא מצד מעשיהם וחסידותם.

ס׳עוד מסוג בחינה זו, הוא חכמת הקבלה במעשה השמות הקדושים שפועלים כמה פעולות בשם בן מ"ב ושם ע"ב, וכן פירש הרשב"י ע"ה (פ' בהעלותך קנא, א) על שם ע"ב, זה לשונו ובשמא דא קישורא דאבהן, אשתכחו אורחין לדינא ולרחמי, לסיוע, לחסד, לדחילו, לאורייתא, לחיי, למותא, לטב ולביש, זכאין אינון צדיקיא דידעין אורחין דאורייתא וידעין למהך באורייתא דמלכא קדישא, עד כאן לשונו.

ס״אועם היות שהאמת הוא שאין ראוי לכל אדם להשתמש בשמות הקדושים, כי מי הוא הראוי להשתמש בשרביטו של מלך אלא מי שהוא קרוב אל המלך, אבל ידענו בודאי בלי ספק שהיודע להשתמש והוא ראוי לכך שיפעול פעולות נוראות, כמו שראיתי וכן שמעתי מפי מי שפעל בהם. ושם בן ע"ב הוא היוצא מפסוקים ויסע ויבא ויט (שמות יד, יט-כא) והוא השם שבו נקרע הים, ולכך נזכר שם. ועוד יש שם המפורש, שהוא השם הנזכר על הגלגלים והתגלגלו והוא פועל נפלאות יותר ויותר.

ס״בעוד מענין הבחינה אשר יעורר האדם לדעת את יוצרו ולעשות תורתו ומצותיו, הוא בהבחנת ענין המות, שאין המות באדם כמות שאר בעלי חיים, כי המות בשאר הבעלי חיים, אם ימותו מיתת עצמם יהיה הענין מצד חולי, כטרפה שאינה יכולה לחיות, או אפיסת הכוחות מצד הזקנה, ואין כן ענין המיתה באיש, בפרט שהרי מצינו המיתה בקטנים, וכן בבחורים שכוחם שלם והם בתוקפם וגבורתם, וימותו מיתה פתאומית בלי סיבת חולי שקדם להם כלל, ובפרט בחולי מכת המגפה אשר היא שלוחה מאתו יתברך בעונותינו מזמן לזמן, אשר ימות נער וזקן ונשים בלי סבה, ובחולי זה נתבלבל דעת הרופאים שאין בהם מי שידע מטוב ועד רע, שמצינו שיאמר הרופא בענין חולי זה שהחולה טוב ולא יעבור עליו שעה או שתי שעות עד שימות, וכמה חולים במגפה רואים את המלאך המשחית, מהם שיראו בחרב מהם בקשת ובחצים וכיוצא, שראינו פה צפת בגליל העליון כמה וכמה, כי בזמן המגפה מצד הדין הגדול מתגלמים שלוחי הדין שיוכלו לראותם.

ס״גוראוי שתדע, כי המות לישראל בפרט, הוא חסד עליון להם לתיקון נפשם, ולכך נאמר בו (תהלים קמה, יז) וחסיד בכל מעשיו, כי מעשיו העקריים הם הנשמות שהם מעשה ידיו ממש, זה כשהקדוש ברוך הוא רואה שהגוף הזה שנבנה משותף איש ואשתו, כי יש בהם בשר מצד הקליפות, אין בו תועלת תיקון המצות, מבטל הוייתו להועיל לתיקון חלקו שהיא הנשמה, שאם לא היה תיקון מה תועלת להקדוש ברוך הוא להמיתו ולבטל הוייתו מן העולם, ומתחלה למה בראו אחר שאחר כך שנים ימיתהו, אלא ודאי הוא סוד הגלגול (שהורונו רבותינו ז"ל, והסכים עמהם פיתג"ורס עם היות שרבו החולקים בדעת זו), אשר בזה עמקו מחשבותיו, כי חשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, והקדוש ברוך הוא מביא את הנשמה בעולם הזה לראות אם תטיב מעשיה, ומניחה עד אשר תעשה לתקן אותו הדבר ששולחה בו לתקן, ואם לא תיקן כורתין אותו, שהוא אילן שאינו עושה פירות.

ס״דועל תיקון המיתה לישראל שהיא טובה להם, אמר הנביא (ירמיה יח, ו) הנה כחומר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל, כי היוצר כשרואה שהקדרה לא תצא כראוי, יבטל צורת החומר ההוא ממה שהיה ויציירהו בציור אחר מתוקן יותר, וכן בסוד הגלגול נאמר (איוב יד, כ) משנה פניו ותשלחהו, שאם היו פניו מתחלה פני אריה יבא בגלגול הב' בפני שור וכן כיוצא לשאר, ולעולם הכוונה אלהית היא לתקן הנשמות באופן הנאות להם, שאם לא היה זה כוונה האלהית לענין המיתה לתיקון הנשמות יקשה וכי ראוי שאומן שיעשה מלאכה מתוקנת ואחר תשלום עשייתה שטרח בה יעלה בדעתו לבטלה, הלא נקהה את שניו ונאמר שאינו שלם בדעתו, אם לא שיאמר שבטולה מפנים האלה הוא לעשותה בפנים משונות יותר מעולות, וכן הענין באומנות הזה שתקן הקדוש ברוך הוא, שנאמר (דברים לב, ו) הוא עשך ויכוננך, עשוי ובנוי בחכמתו העליונה מכללות כל העולמות, שאם לא היה תיקון בביטול הוייתו מן העולם הזה לא היה ממיתו.

ס״הוהכל מתנהג כפי מה שיתנהגו התחתונים, אם התחתונים מכשירים מעשיהם השכינה הנקראת גלגל שעל ידה מתגלגלים הנשמות, מכרעת לצד ימין, והעולם מתוקן, ואם לאו ח"ו מכרעת לצד שמאל, כדפירש בסבא (זוהר פר' משפטים דף צה ע"ב) דטיקלא לא שכיך לעלמין, ונשמתין סלקין עאלין ותבין, ואמר לקמיה, וכד איתנהגן בני עלמא בסיטרא דטוב טיקלא קיימא ואכרע בסטרא דטוב, וכד איתנהגן לסיטרא דרע אכרע לההוא סיטרא, עיין שם.

ס״וועל דרך זה פירש גם כן רשב"י ע"ה (שם פרשת וירא דף קט ע"ב) על פסוק (איוב לז, יב) והוא מסבות מתהפך בתחבולתו וגו', אמרו רז"ל רבי אלעזר אמר והוא מסבות מתהפך, הקדוש ברוך הוא מסבב סבובין ואייתי עובדין בעלמא לאתקיימא, ולבתר דחשיבין בני נשא דיתקיימון אינון עובדין, קודשא בריך הוא מהפך לון לאינון עובדין מכמה דהוו בקדמיתא. בתחבלותיו, בתחבולתו כתיב, כהאי אומנא דעביד מאנין דחרסא, בעוד דההיא טיקלא איסתחרא קמיה חשיב למיעבד כגוונא דא עביד, חשיב למיעבד כגוונא אחרא עביד, מהפך מנא דא למנא דא, בגין דההיא טיקלא איסתחרת קמיה, כך קודשא בריך הוא מהפך עובדוי דאיהו עביד, בתחבולתו חסר יו"ד, ומאן איהו דא בי דינא דלתתא, דאיהו טיקלא דאיסתחרת קמיה, ועל דא מהפך מנין ממנא דא למנא אחרא, וכל דא לפעלם דבני נשא, אי מטיבין בני נשא עובדיהון ההוא טיקלא דסחרא אסחרת לון לימינא, וכדין איתעבידו עובדין בעלמא לאוטבא לון כדקא יאות, וטיקלא אסחרת תדיר בההוא סיטרא דימינא, ועלמא מתגלגלא ביה. אתו בני נשא לאבאשא, תחבולתו דאסחר תדיר והוא קיימא באסחרותא דימינא, קודשא בריך הוא אסחר ליה בסטרא דשמאלא, ומהפך מסבות ומאנין דהוו בקדמיתא לההוא סטר שמאלא, וכדין טיקלא איסתחרת ואיתעבידו עובדין בעלמא לאבאשא לון לבני נשא, וטיקלא אסחר לההוא סטרא עד דבני נשא תייבין לאוטבא עובדיהון, וטיקלא קיימא בעובדין דבני נשא ועל דא בתחבולתו לפעלם, ולא קיימא תדיר, עד כאן לשונו.

ס״זועל ידי המאמר הזה יובן מאמרם ז"ל (קדושין פרק ח דף מ ע"ב) לעולם יראה אדם עצמו חציו זכאי וחציו חייב והעולם חציו זכאי וחציו חייב, עשה מצוה אשריו שהכריע כל העולם לכף זכות וכו', וההכרעה תלוי על ידי טיקלא האמור, והוא תלוי במעשה התחתונים כמבואר.

ס״חולכן השב בתשובה, עושה חסד עם נפשו, וגופו, ועם כל העולם שמכריעם לכף זכות, ועם הקדוש ברוך הוא. עם נפשו, שמסלקה מדין גיהנם ושאר החשבונות והדינים שנתבארו בשאר היראה, ומדין הגלגול שהוא קשה לנפש. ומגופו, שלא יכרת במיטב ימיו ויתבעו ממנו למה לא תקנת את מעשיך, ושמא היה לך בן מורה הוראות בישראל, כן פירש בספר הבהיר. ועם הקדוש ברוך הוא, שאינו מטריח להקדוש ברוך הוא שיעשה בו דין מיתה וגלגול, שאין חפץ הקדוש ברוך הוא במיתתן של רשעים כי אם בשובן מדרכיהם הרעים, כי דין הגלגול קשה מאד לנשמה, והקדוש ברוך הוא הוא רחמן ודרכו להטיב עם בריותיו ובפרט בנשמותיו הקדושות שהם חלק ממנו יתברך, ואינו רוצה לעקור הנשמה ממקום אשר ממנה חוצבה ממחצבתה הראשון ששם מצב חיותה, והוא כמי שעוקר אילן ממקום נטיעתו הראשון ומשרשיו שהיה חי בהם ושותלו במקום אחר. ומטעם זה מאריך הקדוש ברוך הוא לרשעים אולי ישובו, כי הבחירה בידם, וכאשר רואה שלא שבו אז עוקרם כדי לשתלם במקום אחר. ובדרוש הזה האריכו בתקונים (דף קב ע"ב) עיין שם.

ס״טולכן הבחנת ענין המיתה חייב המשכיל להתבונן בו, כמו שאמרו (קהלת ז, ד) לב חכמים בבית אבל, והחי יתן אל לבו (שם, ב) כי לא שולח בעולם הזה לאכול ולשתות כבהמה כמנהג הכסילים שלבם בבית המשתה, כי לענין זה מה תועלת בבריאתו, והלא יש הרבה מסוג זה מהאומות עובדי ע"א אוכלים ושותים ועושין מלאכתם ומתים וכאשר באו כן ילכו, ואינם נענשים מפני שאין להם נשמה ולא נצטוו על המצות אלא אם הרשיעו, שאז נאמר בהם (שמ"א כה, כט) ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע.

ע׳ופירש הרשב"י ע"ה בשיר השירים (זו"ח שה"ש דף ע ע"ד) שאחד מן הדברים שאדם נותן חשבון בפטירתו הוא אם חקר וידע למה באה נשמתו לעולם ומה בא לתקן, זה לשונו חכמתא דאיצטריך ליה לבר נש, חד למינדע ולאסתכלא ברזין דמאריה, [וחד] למנדע ליה לגופיה ולאשתמודע מאן איהו והיך איתברי ומאן אתי ולאן יהך, ותיקונא דגופיה היאך יתתקן, והיאך איהו זמין למיעל בדינא קמי מלכא דכלא, וחד למינדע ולאסתכלא ברזין דנשמתיה, מאן איהי ההיא נפש דביה, ומאן אתיא, ועל מה אתיא בהאי גופא טפה סרוחא דיומא כאן ומחר בקברא, עד כאן לשונו לענינינו.

ע״אעוד בענין תיקון המיתה לאדם שהיא תיקון נפשו, האריך הרשב"י ע"ה (זוהר פ' תרומה דף קנ ע"א) הקשה שם על מה שאמרו ז"ל בפסוק וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, טוב הוא מלאך חיים ומאד הוא מלאך המות, שהוא יותר טוב למה דאצית פקודא דמריה, והאריך בתירוץ הענין, בענין גן עדן וענין אדם הראשון קודם חטאו. וקיצור כונתו לענין זה, הוא כי בחטא אדם הראשון האדם מלובש בגוף החומר העב אשר מונע הנפש מלהסתכל ברוחניות העליונות, ועל ידי המיתה פושט הלבוש הזה ומתלבש בלבוש רוחני ממעשה התורה והמצוות שעסק בעולם הזה, ועל ידם זוכה להסתכל ולהתעדן באור החיים העליונים, ואמר וקודשא בריך הוא עביד טיבו עם בריין דלא אפשיט ליה לבר נש לבושין אלין עד דאתקין ליה לבושין אחרנין יקירין וטבין מאלין, בר לאינון חייבי עלמא דלא אהדרו בתיובתא שלימתא למאריהון, דערטלאין אתו לעלמא וערטלאין יתובון תמן, עד כאן לשונו. נמצא, היות המיתה תיקון לאדם הצדיק, שעל ידי כך זוכה להתלבש בלבוש הרוחני ההוא, ולרשע, שמפחד המיתה ישוב בתשובה, כמו שבארנו שם לעיל מזה.

ע״בומענין בחינה זו, הוא שיבחין מה שמצינו כמה צדיקים שלא שלט בהם רימה, ומלבד אותם שנזכרו בברייתא (ב"ב יז ע"א), מצינו רבי אלעזר ברבי שמעון כאשר אמרו רבותינו ז"ל (ב"מ פ"ז דף פג), ורשב"י ע"ה כדמוכח בזוהר (פ' בראשית דף ד' ע"א). וכן בזמן האמוראים אחאי בר יאשיה, כדפירשו רבותינו ז"ל (שבת פכ"ג דף קנב ע"ב).

ע״גואפילו בזמנינו במלכות פא"ס, שאירע מעשה כיוצא בו, וכך היה המעשה, חסיד אחד נפטר חוץ ממדינתו בכפר אחד מהלך יום או ב' ימים, ונקבר שם, לאחר כמה שנים הלכו בני אותו החסיד להביא עצמותיו שיקבר עם בני משפחתו ומצאוהו שלא נתעכל מבשרו כי אם רגל אחד לבד, והיה בנו הגדול מצטער על הדבר מאיזו סבה נתעכל הרגל ההוא, והיה מצטער שמא ישלוט בו עוד רמה, והתענה, ובא לו אביו בחלום, ואמר לו דע כי לא שלט בו רימה כי אם ברגל ההוא מפני שבעט בו בבעל תורה, ושאר גופו שלא חטא בו לא שלט בו רימה ולא ישלוט בו לעולם, כך שמעתי מחכם זקן ששמע הדברים האלו מפני בנו של החסיד הנזכר, ועדיין בנו בחיים.

ע״דוכאשר יסתכל האדם בדבר זה, שלפי הדור הזה דבר גדול הוא, ובלי ספק אין הכל תלוי אלא במעשה כמו שאמרו (אבות פ"א מי"ז) לא המדרש עיקר אלא המעשה, כי כמה בני תורה יש שלא זכו לזה, והכל תלוי כפי זיכוך האדם נפשו ומעשיו כך יזדכך חומרו ולא ישלוט בו רמה. ואפשר שלטעם זה כך הצדיקים במיתתם נקראים חיים, כי טיהרו נפשם מזוהמת הנחש שהם הקנאה והתאוה והכבוד, ולכן הנחש הארור לא שלט בהם שמצדו הרמה, וכח התורה והמצות הנקראים חיים דבקה בבשר ההוא בקצת עד שלא שלטה בהם רמה.

ע״הוזו היא הכונה האלהית בענין המיתה, שיתוקן חטא האדם הראשון ויחזור הדבר לכמות שהיה בעת הבריאה שהיה גלגל עקיבו מכהה גלגל חמה, כדפירשו במדרש (ויק"ר פ' אחרי מות כ, ב) זה לשונם רבי לוי בשם רבי שמעון בן מנסיא אמר, תפוח עקבו של אדם הראשון היה מכהה גלגל חמה, קלסתר פניו על אחת כמה וכמה. ואל תתמה, בנוהג שבעולם אדם עושה דיסקיא אחד לו ואחד לביתו, של מי עושה נאה לא את שלו, כך אדם הראשון נברא לתשמישו של הקדוש ברוך הוא, וגלגל חמה לתשמישן של בריות, עד כאן לשונו, וכן פירשו בתיקונים (תקונים דף י ע"ב) עיין שם.

ע״וועוד פירשו (זוהר פ' חיי שרה מדה"נ דף קכא ע"ב) תא חזי, אמר רבי יהודה דיוקניה דאדם הראשון ושפירותיה הות כזוהריה דרקיעא עילאה דעל גבי שאר רקיעי, וכההוא נהורא דגניז קודשא בריך הוא לצדיקיא לעלמא דאתי, עד כאן לשונו.

ע״זובענין תחיית המתים יתוקן הדבר, כמו שפירשו שם. וכן פירשו רבותינו ז"ל (ילקוט פ' דברים סי' תתא) הצדיקים דומין לעתיד לבא לחמה וללבנה וכו', וכן אמרו בזוהר בפרשת בראשית (זוהר פ' בראשית דף ד ע"א) על רשב"י כאשר ראה אותו רבי חייא, ואמר שם, חמא דמתהדרן ומתחדשן בזיוו ונהירו יתיר מנהורא דזיוא דשמשא, עד כאן לשונו.

ע״חוהחסיד רבי לפידות ע"ה העיד למורי ע"ה שראה בחלום את החסיד החכם רבי יהודה בר שושן ע"ה אחר פטירתו פה בגליל העליון, וראה שהיה מאיר פניו כאור החמה, וכל שער ושער מזקנו היה מאיר כאלו היה אבוקה, ושאל לו על מה זכה לזה, ואמר לו בשביל מעלת השתיקה שהיה לו, שמימיו לא שח שיחה בטילה, הרי כי לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה.

ע״טומענין מיתת התינוקות האריכו בזוהר פרשת משפטים, והדרוש הוא ארוך יעויין שם. הרי הבחינה זו מענין הדין והיראה וראינו לכלול אותה בשער זה כדי לכלול היראה באהבה.

פ׳עוד מהדברים הגורמים ומעוררים לאדם שיאהב את בוראו, הוא כאשר יסתכל במה שהבטיח הקדוש ברוך הוא על ידי הנביאים ומדברי רוח הקודש בטוב העולם הבא שעתיד להנחיל לצדיקים. ישעיה הנביא אמר (ישעיה ד, ה) וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראה ענן יומם ועשן ונגה אש להבה לילה כי על כל כבוד חפה. ובזוהר (פ' ויקהל מדף רט עד דף ריג) האריכו בעניני גן עדן, ופירשו שם פסוק זה, ורבותינו ז"ל (ב"ב פ"ה דף עה ע"ב) פירשו פסוק זה זה לשונם וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראיה, אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות לכל צדיק וצדיק שבע חופות בגן עדן, שנאמר וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם וגו' כי על כל כבוד חופה, אמר רבי יוחנן מלמד שכל צדיק וצדיק הקדוש ברוך הוא עושה לו חופה לפי כבודו. ועשן בחופה למה לי, אמר רבי חנינא הגדול שכל אחד ואחד חופתו נכוית מחופתו של חבירו, אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה, עד כאן לשונו.

פ״אעוד בסוד פסוק הנזכר ביארו רשב"י ע"ה (זוהר פ' ויחי ריש דף ריט) והוא סוף המאמר שהעתקנו בשער היראה פרק ב, זה לשונו תאנא בתר ז' יומין גופא הוי כמא דהוה, ונשמתיה עאלת לדוכתה, עאלת למערתא דכפלתא, חמאת מה דחמאת ועאלת לאתר דעאלת, עד דמטאת לגן עדן, וערעת לכרובים ושנן דחרבא די בגן עדן דלתתא, אי זכאה היא דליעול עאלת, תנא ארבע סמכין זמינין וחד דיוקנא דגופא בידייהו, מתלבשא ביה בחדוותא ויתיבת בההוא מדורא עד זמנא דאיתגזר, לבתר כרוזא קרי ועמודא דתלת גווני אזדמן, וההוא עמודא אתקרי מכון הר ציון, דכתיב (ישעיה ד, ה) וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראה ענן יומם ועשן ונגה אש להבה, סלקא בההוא עמודא לפתחא דצדק דציון וירושלים ביה, אי זכי לסלקא יתיר טב חולקיה ועדביה לאתדבקא בגו גופא דמלכא, ואי לא זכי לסלקא יתיר, כתיב (שם ד, ג) והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו, ואי זכי לסלקא יתיר זכאה הוא דזכי ליקרא דמלכא ולאתעדנא בעידונא עלאה דלעילא מאתר דאיתקרי שמים, דכתיב (ישעיה נח, יד) אז תתענג על ה', על ה' דייקא, זכאה חולקיה מאן דזכי לחסד, דכתיב (תהלים נז, יא) כי גדול עד שמים חסדך, וכי עד שמים הוא, והא כתיב (תהלים קח, ה) כי גדול מעל שמים חסדך, אמר רבי יוסי אית חסד ואית חסד, חסד עילאה וחסד תתאה, חסד עילאה מעל שמים הוא, חסד תתאה הוא דכתיב (ישעיה נה, ג) חסדי דוד הנאמנים, ובהני כתיב עד שמים, עד כאן לשונו.

פ״בועוד במעלת גן עדן ביאר רשב"י ע"ה (זוהר פ' חיי שרה דף קכט וקל) זה לשונו תא חזי מאן דאיתקדש ונטיר גרמיה בהאי עלמא דלא איסתאב, מדוריה בההוא עלמא בין אינון קדישין עילאין ועבדין שליחותא תדיר, ואלין קיימין בחצר כד"א את חצר המשכן, ואית אחרנין דאינון לגאו יתיר, דלאו אינון בחצר אלא בביתא, כד"א (תהלים סה, ה) נשבעה בטוב ביתך, אמר דוד נשבעה בטוב ביתך, כיון דאמר ישכון חציריך אמאי כתיב נשבעה בטוב ביתך, ישבע בטוב מבעי ליה כמה דכתיב ישכון, אלא הא תנינן לית ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלחודייהו, ואית אתר לחסידי עליונין דעיילי לגו, ומאן אינון כדכתיב והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה ואהרן ובניו, וכמה מדורין על מדורין ונהורין על נהורין מתפרשן בההוא עלמא וכל חד אכסיף מנהורא דחבריה, כמא דעובדין איתפרשן בהאי עלמא הכי נמי דוכתין ונהורין איתפרשן בההוא עלמא, עד כאן לשונו.

פ״גובמעלות הצדיקים בגן עדן, האריכו בילקוט פ"א (פ' בראשית סי' כ דף ו ע"ג) בפסוק (בראשית ב, ח) ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם, עיין שם.

פ״דועוד אמרו ז"ל בספרי (ע' דברים סי' י') על פסוק (תהלים טז, יא) שובע שמחות את פניך, אל תקרי שובע שמחות אלא שבע שמחות, פניהם של צדיקים דומים לעתיד לבא לחמה ללבנה לרקיע לכוכבים לברקים לשושנים למנורת בית המקדש וכו'. והביאו שם פסוק לכל אחד ואחד, וכן במדרש ויקרא רבה הובא מאמר זה בפסוק ולקחתם לכם, עיין שם.

פ״הוכאשר יסתכל בטוב העולם הבא כמה עניינו נפלא ונעלם אשר עליו נאמר (ישעיה סד, ג) עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו, ראוי שייטיב מעשיו ויאהב לקונו, כיון שמצד חסדו הגדול יתן לו חלק מאותו הנועם העליון, כמבואר במאמר שמצד החסד נשפע, וכן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים לו, ח) מה יקר חסדך אלהים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון ירויון מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם, וביארו בתיקונים (תיקונים דף פח ע"א) סוד נחל עדניך, עיין שם.

פ״וובויקרא רבה בפרשת שור או כשב או עז (כז, א) אמרו רבותינו ז"ל על פסוק זה, אמר רבי אלעזר בר' מנחם, עדנך לא כתיב כאן אלא עדניך, מלמד שכל צדיק וצדיק יש לו עדן בפני עצמו.

פ״זואמר בסוף המאמר אל תבואני רגל גאוה, כי כל מי שיש בו צד כניסת גאוה כענין הרגל הנכנס ויוצא, אל יבוא שם, על דרך (משלי טז, ה) תועבת ה' כל גבה לב.

פ״חואף על פי שהנועם שהצדיקים זוכים אליו מצד החסד, מכל מקום יתלוה עם זה צד הדין, שידקדקו תכלית הדקדוק אם הוא ראוי למעלה ההיא אם לא, כמ"ש במאמר אי זכי וכו' ואי לא זכי וכו', והיינו מה שנאמר (תהלים שם לו, יא) משוך חסדך ליודעיך, דווקא.

פ״טוכן אמר גם כן (תהלים לא, כ) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך, פירשו בזוהר פרשת בראשית (ז' ע"א) שפעלת לחוסים נאמר על גן עדן, שבו הצדיקים עומדים בלבוש דומה לעולם הזה, עיין שם. ואומרו מה רב טובך הוא סוד האור שברא הקדוש ברוך הוא ביום ראשון, ובו נשתמש משה, וגנזו לצדיקים לעתיד לבא כדפירש רשב"י ע"ה.

צ׳וכאשר ירצה האדם להבחין טוב העולם הבא בעניני העולם הזה, יראה מה שאמר בחופת אליהו, ג' דברים הם מעין העולם הבא שבת ושמש ותשמיש, עד כאן לשונו. פירוש, כי בשבת האור המתגלה לנו הוא מעין העולם הבא, כדפירשו ז"ל (בראשית רבה יא, ב) אינו דומה אור פניו של אדם של שבת לימי השבוע. וכן מה שאמרו במסכת שבת (קיט ע"א) על אותו הנכרי ששאל למה התבשיל של שבת שלנו מריח כל כך, אמרו לו תבלין יש לנו ושבת שמו, וכל מי שאינו שומר שבת אין תבשילו מריח. וביום שבת מצד נשמה היתירה הבאה ירגיש בנפשו תענוג נפלא, ואם חכם הוא על ידה יתגלו לו רזי תורה, כמו שראיתי זה בעיני במורי ע"ה וחכמים כיוצא בו. ועוד בענין שבת מעין העולם הבא הארכנו בשער הקדושה פרק ב, עיין שם.

צ״אוכן השמש, הוא מעין האור הגנוז, שכמו שאין אדם יכול להביט בו כשהוא בתוקפו, כך אין אדם יכול לעמוד בסוד אור הגנוז בעולם הזה, ולעתיד לבא יתגלה אל הנשמות בגן עדן תחתון שמש צדקה ומרפא בכנפיה, כדפירש רשב"י ע"ה (זוהר פ' ויקהל דף ריא ע"א), והמאמר העתקנו בשער היראה פרק יג. וכן לעתיד נאמר בשמש (ישעיה ל, כו) והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים.

צ״בוהתשמיש, התענוג הגשמי ההוא הוא אחד מששים מתענוג העולם הבא, ובמסכת ברכות (נז ע"ב) אמרו שהתשמיש זה אינו אלא תשמיש נקבים.

צ״גומעין הבחנת תענוג העולם הבא הוא ענין הריח הטוב, כדפירש רשב"י ע"ה בענין הריח שאנו מריחין במוצאי שבת, אמר (זוהר פ' ויקהל דף רח ע"ב) תא חזי ריחא קיומא דנפשא, בגין דאיהו דאעיל לנפשא ולא לגופא, וירח את ריח בגדיו, עיין שם.

צ״דונחזור לדרוש הפסוק שהיינו בו, בענין יעשה למחכה לו, פירש רשב"י ז"ל (זוהר פ' חיי שרה דף קל ע"ב) תא חזי, זכאין אינון צדיקיא דאיתגניז להו כמה טבין לההוא עלמא, ולית אתר פנימאה בכל אינון כאינון דידעי רזא דמאריהון, וידעי לאתדבקא בהו בכל יומא, על אלין כתיב (ישעיה סד, ג) עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו. מאי למחכה לו, כמה דאת אמר (איוב לב, ד) חכה את איוב בדברים. ואלין אינון דדחקין למלה דחכמתא, ודייקין ומחכאן לה למינדע ברירא דמלא ולאשתמודעא למאריהון, אלין אינון דמאריהון משתבח בהו בכל יומא, אלין אינון דעאלין בין עלאין קדישין, ואלין עאלין כל תרעי דלעילא ולית מאן דימחי בידיהון, זכאה חולקהון בעלמא דין ובעלמא דאתי, עד כאן לשונו. וכאשר תדקדק בכל המעלה הזו, הם למפלפלים בחכמה האלהית לדעת סוד הדבר על מתכונתו, כמו שנתבאר בריש המאמר, וכן אמר גם כן אחר כך, למינדע ברירא דמלא ולאשתמודעא למאריהון.

צ״הולכן צריך האדם להטיב מעשיו ולירא לעולם שמא יגרום החטא ולא יהיה ראוי למעלה העליונה ההיא, כדפירשו ז"ל (ברכות פרק קמא דף ד' ע"א) שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים כז, יג) לולא האמנתי לראות בטוב ה' וגו', אמרו ז"ל תנא משמיה דר' יוסי למה נקוד על לולא, אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם מובטח אני בך שאתה משלם שכר טוב לצדיקים לעתיד לבא אבל איני יודע אם יש לי חלק ביניהם ואם לאו, עד כאן לשונו. ואמר לקמיה, שהיה מתירא שמא יגרום החטא, ואם דוד המלך ע"ה היה ירא ולא היה בטוח במעשיו מה יאמר המלא עונות לאין מספר ובמה יבטח, אם לא שישוב בתשובה שלמה עד יום מותו וכולי האי ואולי.

צ״ווהבוטח שיזכה לטוב העולם הבא בלי מיצוע מעשה הוא סכל ופתי, כי מי שלא טרח בערב שבת מה יאכל בשבת, כי הוא מן הנמנע, כי כפי מה שהאדם טורח הוא שיאכל, וטוב העולם הבא לא יושג כי אם בזריזות וחריצות גדול, ועל זה אמר שלמה המלך ע"ה (משלי יג, ד) מתאוה ואין נפשו עצל ונפש חרוצים תדושן, פירוש כי מי שהוא מתאוה להתענג בעולם הבא באותו הטעם, ואינו עושה מעשים הראוים להשיג אותו האור, נפשו עצל, על דרך מאמרם שאם לא טרח מה יאכל. ונפש חרוצים שהם חרוצים בעסק התורה והמצות, תדושן בעולם הבא מעונג עליון, כי כפי מה שעשה יאכל.

צ״זואף על פי שיטרח לא יבטח במעשיו כי אם על פי החסד העליון שהקדוש ברוך הוא יגמול עמו, כמו שהביא בחובת הלבבות בשער הבטחון (פ"ד) זה לשונו, שהיה אחד מן החסידים אומר, לא יגיע אדם אל גמול העולם הבא במעשהו אם מדקדקים בו בחשבון במה שהוא חייב לאלהים על טובותיו עליו, אבל בחסד האלהים עליו, על כן אל תבטחו במעשיכם, ואמר דוד בזה (תהלים סב, יג) ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, עד כאן לשונו.

צ״חוכתב עוד שם באופן הבטחון בעולם הבא, זה לשונו ואופני יושר הבטחון על האלהים הוא שיתעסק בסבות המגיעות אותו אל מדרגות החסידים הראוים, והוא שינהג במדות הפרושים המואסים בעולם הזה, ולהוציא אהבתו ובחירתו מלבו, וימיר זה באהבתו יתברך, ולהימסר אליו ולהשתעשע בו, ולהשתומם מהעולם ויושביו, ויתנהג במנהגי הנביאים והחסידים, ויהיה לבו בטוח באלהים שיתחסד עמו כמו שהתחסד עמם בעולם הבא, אבל מי שבטח על האלהים שיזכהו לזה בלי מיצוע מעשה הוא הכסיל והפתי, והוא דומה למי שנאמר עליהם עושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפינחס.

צ״טומסימני אנשי המעלה הגדולה הזאת, שיודו עבדי הבורא אל עבודת הבורא, והסבל בעת הנסיון והצרה, שיקל בעיניהם כל דבר אצל קיום מצות הבורא יתברך, כמו שידעת מן האלהים נסה את אברהם, וענין חנניה מישאל ועזריה בכבשן האש, ודניאל בגוב אריות, ועשרה הרוגי מלכות, ומי שבחר המות בעבודת הבורא מן החיים בהמרותו, והריש מן העושר, והחולי מן הבריאות, והצרה מן השלום, ונמסר לדין הבורא ורצה בגזירתו, ראוי הוא לחסד הבורא עליו בנועם העולם הבא אשר אמר עליו הכתוב (משלי ח, כא) להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא, עד כאן לשונו.

ק׳וכיוצא בזה במה שהחמיר מורי ע"ה קניית טוב העולם הבא, החמירו בזוהר (פ' בראשית דף ד' ע"א) במדות, בעובדא דר' חייא דכד חמא לרבי שמעון, ז"ל אדהכי חמא כמה גדפין רברבין עילאין וסליקו עלייהו רבי שמעון ורבי אלעזר בריה, וסליקו למתיבתא דרקיעא, וכל אלין גדפין הוו מחכאן להו. חמא דמתהדרן ומתחדשן בזיוון ונהירו יתיר מנהורא דזיווא דשמשא, פתח רבי שמעון ואמר ייעול רבי חייא וליחמי בכמה דזמין קודשא בריך הוא לחדתא אנפי צדיקיא לזמנא דאתי, זכאה איהו מאן דעאל הכא בלא כסופא, וזכאה מאן דקאים בההוא עלמא כעמודא תקיף בכלא, עד כאן לשונו.

100

ק״אועוד לקמיה, קלא אהדר כמלקדמין ואמר, עילאין טמירין סתימין פקחי עינא, אינון דמשטטן בכל עלמא, איסתכלו וחמו תתאין דמיכי סתימין בחוריהון, איתערו, מאן מינכון די חשוכאן מהפכאן לנהורא וטעמין מרירא למתקא עד דלא תיתון הכא, מאן מנכון דמחכאן בכל יומא לנהורא דנהיר בשעתא דמלכא פקיד לאיילתא ואתייקר מלכא מכל מלכין דעלמא, מאן דלא מצפה דא בכל יומא בההוא עלמא לית ליה חולקא הכא, עד כאן לשונו.

101

ק״בומה שאמר זכאה איהו דעאל הכא בלא כיסופא, הבושה אפשר להיות בא' מב' פנים, הא' שלא יהיה לו בושה להכנס בהיכל המלך מצד מעשיו הרעים, כי זו היא הבושה המחשבת בני אדם כאומרו נשכבה בבשתינו ותכסנו כלימתינו (ירמיה ג, כה) כי לה' אלהינו חטאנו, הלא יבוש ויכלם בזמן שיראו פנקסי מעשיו הרעים לפני כל החסידים והצדיקים שבגן עדן, כמו שהעתקנו מעשיות שדנו בגן עדן בשער היראה פרק יג, עיין שם.

102

ק״גהב' גם ישיגהו בושה אם לא עסק בתורה כראוי, וכן פירש הרשב"י ע"ה (זוהר פ' פקודי היכל ב דף רמז ע"ב) זה לשונו האי חיותא קדישא קיימא כד נשמתא סלקא ומטאת לגביה, כדין שאל לה ברזא דחכמתא דמריה, וכפום ההיא חכמתא דרדיף אבתרה ואידבק בה הכי יהבי ליה אגרא, ואי יכיל לאדבקא ולא אידבק דחי ליה לבר ולא עיילה וקיימא תחות ההוא היכלא בכסיפו, וכד נטלי גדפייהו אלין שרפים דתחותה כדין כלהו בטשי בגדפייהו ואוקדון לה ואתוקדת ולא אתוקדת וקיימא ולא קיימא, והכי אתדנא בכל יומא נהירא ולא נהירת, ואף על גב דעובדין טבין אית לה, בגין דלית לה אגרא בההוא עלמא כאינון דמשתדלי בחכמתא לאיסתכלא ביקרא דמאריהון, ולית שיעורא לאגרא דאינון דידעי חכמתא ביקרא דמאריהון, זכאה חולקהון בעלמא דין ובעלמא דאתי, דכתיב (משלי ג, יג) אשרי אדם מצא חכמה ואדם יפיק תבונה, עד כאן לשונו.

103

ק״דומאי דאמר זכאה מאן דקאים בההוא עלמא כעמודא תקיף בכלא, הכונה שהיה חזק בעבודה האלהית כעמוד חזק שלא יתמוטט, שאם התחיל לעשות עבודה אחת בענין השכמת בית הכנסת או השכמת חצות, לא יניח העבודה בשום פנים שבעולם, ויאסור איסר על נפשו לקיים המצוה ההיא, כמו שאמר דוד המלך ע"ה במזמור (תהלים טו, א) מי יגור באהליך מי ישכון בהר קדשך, ואמר שאחד מן המדות הוא נשבע להרע ולא ימיר, ופירש הרד"ק ושאר המפרשים, כי פירוש נשבע להרע, היינו להרע לגופו בצום ומספד מן התענוגים, וכן לחסר כיסו לצדקה ולמצוה וכיוצא, ולא ימיר מה שנשבע אף על פי שמריע לגופו, והוא על דרך מה שאמר דוד (תהלים קיט, קו) נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך.

104

ק״הועל דרך זה הוא גם כן (אבות פ"ג מי"ג) נדרים סייג לפרישות, בכלל להיות תקיף. וכן בתיקונים (דף כא ע"א) בענין כל הקובע מקום לתפלתו, דכמה דנשמתין עבדין הכי שריא שכינתא עמהון, נשמתא דאיהי קבועה בצלותא או באורייתא איהי אתר לשראה ביה שכינתא, אבל נשמתא דלית לה קביעו בצלותא או באורייתא אלא אי אזדמנת לה במקרה, הכי איהי שריא עליה במקרה, והא איהו כי יקרא קן צפור לפניך, עד כאן לשונו.

105

ק״וועוד ירצה תקיף שלא ינוצח מיצרו הרע בקלה שבקלות, שאם ינוצח באחד ינוצח באחרת ויפרד מהעבודה. והמשיל החסיד בחובת הלבבות (ש' הפרישות פ"ה) עניני העבודה והפרישות לבדולח המחובר בחוט, שאם תתיר ממנו גרגיר אחד יתפזרו כלם ויפסד חבורם, ואמר על כן השתדל להזהר בכולם ואז תהיה לך עזר לשאריתם, כמו שאמרו ז"ל (אבות פ"ד מ"ב) שמצוה גוררת מצוה, ואמר החכם בתכיפת הטובות אחת לאחת (משלי ח, לד) אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום, ואמר בתחלה שומע ואחר כך לשקוד ואחר כך לשמור, עד כאן לשונו. והיינו מה שאמר הרשב"י ע"ה בקיצור דבריו כעמודא תקיף בכלא, פירוש בכל המצות וענייני העבודה שאדם יכול לקיים בכולם צריך שיהיה חזק שלא ינוצח.

106

ק״זאמר עוד פקחי עינא אינון דמשטטן בכל עלמא, פירש מורי ע"ה שהם ז' עיני ה' המשוטטים בכל הארץ בעולם להשגיח במעשה בני אדם, כמו שהארכנו בשער היראה. אסתכלו וחמו, שישגיחו למטה, וכאן פסיק הענין.

107

ק״חואמר עוד, תתאין דמיכין, פירוש בני אדם התחתונים שהם ישינים בשינת העורון, עורו לעבודת הבורא. מאן מנכון די חשוכא מהפכן לנהורא, דהיינו להפך הדין לרחמים, וזהו כשיגבר אדם על יצרו, כי היצר הרע נמשך מהשמאל ויצר הטוב מהימין, וכאשר היצר הרע נכנע תחת היצר הטוב נכלל השמאל בימין והחשך מתהפך לאור ומר למתוק. ויש מי שפירש שיהפך מדת לילה שהיא חשך לאור, על ידי עסק התורה שנקראת אור, ונכון הוא.

108

ק״טמאן מנכון דמחכאן בכל יומא לנהורא וכו', פירש מורי ע"ה, שהוא אזהרה לאותם הקמים מחצות לילה ואילך לעסוק בתורה שלא יחזרו לישון, אלא צריך שיהיה ער וממתין לנהורא דנהיר וכו', דהיינו בקדרותא דצפרא, כדפי' בפרשת בשלח (מ"ו ע"א).

109

ק״יהרי מבואר כמה דברים צריך האדם לעשות לזכות לאותו נועם העליון, ועיקרם השכמת חצות לקרות בתורה עד היום, כמ"ש מאן דלא מצפה דא בכל יומא לית ליה חולקא הכא, ומדה זו אמר אותה בסוף הענין מפני שלא יתכן השכמת חצות עם היותו בעל מעשים רעים, כי המדות צריך התיחסות זו עם זו, ולכן צריך שיקדים התשובה והמעשה להיותו גובר על יצרו ושאר הדברים כמדת משכים לקרוא בתורה. עד הנה הגיעו הערות הכלליות שחייב אדם לבחון בהם כדי שיאהב את קונו.

110

קי״אוכאשר תסתכל בכל הבחינות האמורות, תמצא שכולם מצד החסד, אם בריאת העולם כאומרו (תהלים פט, ג) אמרתי עולם חסד יבנה, אם בריאת האדם על ידי נשמה קדושה, אם בחינת המזון מצד החסד, כאומרו (שם קלו, כה) נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו, אם בענין המיתה שנאמר בה טוב מאד מן הטעם שבארנו, אם בשכרו בעולם הבא, ולך ה' החסד (שם סב, יג), וכן (שם נז, יא) כי גדול מעל שמים חסדך כדפי' לעיל.

111

קי״בושאר הפרטים כולם הם מצד החסד, כענין ארבעה צריכין להודות שפירשו רבותינו ז"ל (ברכות דף נד ע"ב) זה לשונם אמר רב יהודה ארבעה צריכין להודות, יורדי הים והולכי מדברות ומי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים, ובכולם כתיב יודו לה' חסדו, ומקום גילוי החסד יותר מכולם הוא במי שהיה חולה ונתרפא, כי יגיע לשערי מות וכמו שפירש אליהוא בענין החולה (איוב לג, כ) וזהמתו חיתו לחם ונפשו מאכל תאוה. יכל בשרו מראי וגו' ותקרב לשחת נפשו וגו' אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף ויחננו ויאמר פדעהו מרדת שחת, ופירשו ז"ל (שבת דף לב ע"א) שאפילו תתקצ"ט מלמדים עליו חובה ואחד מלמד עליו זכות ניצול וכו' עיין שם. זה מורה ודאי על החסד הגמור עם בריותיו.

112

קי״גוכאשר יבחן האדם כל החסדים שהטיב הקדוש ברוך הוא עמו בפרט, מיום שיצא לאויר העולם עד עמדו במצב איש, לא יספרו מרוב, באופן שיתחייב לבורא עבודה מאהבה גמורה.

113

קי״דועוד מבחינת החסד הוא שיקבל יתברך את האדם בתשובה אחר שחטא, כאומרו ימינו פשוטה לקבל שבים, והיינו שיתפשט החסד עד הקליפה לעלות הנשמה משם. ודבר זה נתגלה בתורה (ויקרא יד, ג) ויצא הכהן אל מחוץ למחנה לטהר המצורע, ואפילו בגיהנם (תהלים קלט, י) גם שם ידך תנחני ותאחזני ימינך, והיינו ידך תנחני, יד הדין, תנחני שם בגיהנם לנקיון הנשמה, ותאחזני ימינך שתעלה משם, והיינו ימינו פשוטה. שורש הקדמה זו שמעתי ממורי ע"ה.

114

קי״הוכמה פרטים אחרים האריך בחובת הלבבות (ש' חשבון הנפש פ"ג) מחסדי האל עם האדם, אם בבריאתו מאין ליש, אם בתיקון אבריו היותם כלם שלמים, אם בהשלמת שכלו וכיוצא, שהכל חסד עליון, עם היותו מחויב מן הדין מצד עונותיו. ואפילו מי שיהיה חסר אבר מאבריו יקבל היסורין מאהבה, כמו שיתבאר עוד שחייב לקבל היסורין מאהבה.

115

קי״וובזה נכלל הפרק הזה:

116