ראשית חכמה, שער האהבה ח׳Reshit Chokhmah, Gate of Love 8

א׳מפני שקדם עסקינו בפרקים הקודמים בדברים המעוררים האהבה, ואמרנו בפרק הקודם שכל הנסים שנעשו לנו נעשו על ידי השכינה, כמו שכתוב (דברים לב, ו) הלה' תגמלו זאת, ומצד זה אנו חייבים לעורר אהבתה. ראינו לסמוך אליו פרק זה, לבאר בכמה עניינים ראוי שנייחד האהבה אליה.

ב׳כבר נודע שאנו נקראים בנים, שנאמר (שם יד, א) בנים אתם לה' אלהיכם, ונודע כי מדרך הבן להשתדל בכבוד אמו כדפי' בפ"ג, שפירשו ז"ל (קדושין דף לא ע"א) שעל זה נאמר (שמות כ, יב) כבד את אביך ואת אמך, שדרך הבן לכבד את אמו יותר, ולכן הקדים הכתוב האב לכבוד, וזה ודאי מצד האהבה.

ג׳וההפרש שבין עבד לבן הוא כי העבד עובד לפעמים על מנת לקבל פרס, אבל בן אינו עובד על מנת לקבל פרס, אלא מאהבת אביו ואמו, וכן נתבאר בזוהר (פ' קדושים דף פב ע"א). ויש בן שנשמתו מצד האצילות, ואמרו שם (דף פג ע"א) שבן דאיהו מתמן לא אשתדל באורייתא לקבלא אגרא, לא במעשה ולא בדיבור ולא במחשבה, עד כאן לשונו. וכן מי שנשמתו משם אין חטא בא על ידו (שם).

ד׳ועם היות שמצינו ישראל שנקראים עבדים גם כן, שנאמר (ויקרא כה, כה) כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם, פירש ברעיא מהימנא (פ' פנחס דף רכג ע"א) כי מצד השכינה נקראו עבדים, מפני כי היא המשמשת לבעלה, זה לשונו תלת אבהן איתקריאו עבדים מסטרהא ע"ש שכינתא דאיהי עבודת ה', ואוף הכי משה עבד ה', ובגין דא כי לי בני ישראל עבדים, אבל לגבי אחרנין כל ישראל בני מלכים הם מסטרא דמלכות, ואיהי אמאי איתקריאת עבודה, כאורח דאיתתא למיפלח לבעלה ואורח בנין למיפלח לאבוהון, עד כאן לשונו. והכוונה בזה כמו שביארנו לעיל, כי השכינה לעולם מעוררת שירה, כאומרו (תהלים פג, ב) אלהים אל דמי לך אל תחרש, והיא צריכה להתעוררותה התעוררות מעשה ישראל שהם הדבקים בה, ובבחינה זו נקראים עבדים.

ה׳ומי שהוא רוצה לידבק באהבת השכינה צריך לעולם לעורר מעשה אליה או תורה או מצוה כדי לעורר אליה מיין נוקבין, והעד מבנימין שפירש בזוהר פרשת ויצא (דף קנג ע"ב) שהוא מרכבה אל השכינה בסוד מיין נוקבין, והוא קפץ אל הים כדפירשו ז"ל (סוטה פ"ה לז ע"א) בפסוק (תהלים סח, כח) שם בנימין צעיר רודם, ז"ל שם בנימין צעיר רודם, היה רבי מאיר אומר, בשעה שעברו ישראל על הים היו השבטים נוצחין זה עם זה, זה אומר אני ארד תחלה וזה אומר אני ארד תחלה, קפץ שבטו של בנימין וירד לים, שנאמר שם בנימין צעיר רודם, אל תקרי רודם אלא רדים, והיו שרי יהודה רוגמים אותם שנאמר שרי יהודה רגמתם, לפיכך זכה בנימין ונעשה אושפיזכן להקדוש ברוך הוא, שנאמר (דברים לג, יב) ובין כתפיו שכן, עד כאן לשונו לעניננו.

ו׳והטעם שהיו השבטים נוצחין מי יכנס תחלה, מפני שקריעת ים סוף היתה צריכה התעוררות תחתון, וזה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה (שמות יד, טו) מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו, ירצה שיתחילו הם להכנס לים, יורה על האמנתם שיקרע להם הים, ובהתעוררות הזה שיתחילו הם יקרע להם הים, ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו. ומפני ששבט בנימין היו יודעין שורש נשמת אביהם, שהוא מקור ושורש להתעוררות תחתון, לכן התחילו הם מיד בחשק ההוא וקפצו לתוך הים, לכך זכו ששכינה בחלקם, והיינו בית המקדש שנבנה בחלקו של בנימין.

ז׳ונלמוד מענין זה, שמי שהוא רוצה שהקדוש ברוך הוא יעשה עמו נס שהוא שינוי הטבע, צריך שהוא תחלה ישנה טבעו לעבודתו, כענין קריעת ים סוף שהוא דבר חוץ מן הטבע. ולכן אמר בזוהר (פ' בשלח דף נב ע"ב) דהא בעתיקא תליא, כי משם ישתנה הטב"ע שהוא אלהי"ם ויתהפך לרחמים, ולכן הוצרכו שבט בנימין לעשות דבר הפך הטבע לקפוץ לתוך הים.

ח׳ונלמוד עוד מזה שאם אפילו קריעת ים סוף דבעתיקא תליא מלתא היה צריך התעוררות תחתון, ועתיקא הוא הוותרנות והרחמים הפשוטים, כל שכן שהיה צריך התעוררות תחתון בדברים שהם תלויים במדות התחתונות, בזעיר שהוא מקום הדין, ובנוקבא שהוא מקום הדין בעצם, שהיא נקראת צדק דינא דלית בה וותרנותא כלל, וודאי משם צריך התעוררות לעולם, ובה הוא עיקר ההתעוררות, כדפי' מענין בנימין.

ט׳ועוד פירש בזוהר (פ' ויחי דף רמד ע"ב) שהשכינה אינה מתיחדת בסוד אהבת הזווג אלא על ידי נשמותיהם של צדיקים, זה לשונו פתח רבי אלעזר ואמר (שה"ש ח, ו) שימני כחותם על לבך וגו' האי קרא אתערנא ביה, אבל ליליא חד הוה כד קאימנא קמי אבא, ושמענא מניה מלה, דלית שלימותא ורעותא וכסופא דכנסת ישראל בקדוש ברוך הוא אלא בנשמתהון דצדיקייא, דאינון מתערי נביעו דמיא תתאי לקבל עילאי, ובההוא שעתא שלימו דרעותא בדביקו חדא למעבד פירין, עד כאן לשונו. הנה כיון שהדבר תלוי בהם ראוי שיזדרזו ליקשר באהבתה כדי לעורר האהבה העליונה, ובזה הם נקשרים בשכינה, וכמו שפי' שם לקמן שנמצאת שכינה בין שני צדיקים ועל זה נאמר צדיקים ירשו ארץ.

י׳הנה כל זה התעוררות תלוי במעשה הצדיקים, ואפילו בזמן שבית המקדש קיים, וכדפי' לעיל בשער היראה פרק א שאחר גמר עשיית הקרבן היו ישראל במעמדם ולויים בשירם וזמרם, באופן שלעולם היה התעוררות עולה, כל שכן עתה בעונותינו הרבים בגלות הגדול המר הזה שאין לשכינה התעוררות מעשה הקרבן אלא סמך מעט על ידי מעשה הצדיקים, שצריכים הם לסמוך אותה מעט מנפילתה, שהיא סוכת דוד הנופלת, שכל יום נופלת יותר מהיום הקודם, וכל זה בעונותינו, כאומרו (ישעיה נ, א) ובפשעיכם שולחה אמכם, כי על ידי העונות נופלת, ועל ידי המעשים תזקף, ויהיה לה סמך, כמ"ש בזוהר (פ' שמיני דף מ ע"א) זה לשונו פתח רבי יהודה ואמר (שה"ש ב, ה) סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים וגו', האי קרא הא איתמר ושפיר, אבל כנסת ישראל קאמרת דא בגלותא, סמכוני, מאי סמכוני, אלא מאן דנפיל בעי לאסתמכא ליה, הדא הוא דכתיב (תהלים קמה, יד) סומך ה' לכל הנופלים וגו', ובגין כך כנסת ישראל דנפלה דכתיב נפלה ולא תוסיף קום, בעיא לאסמכא, והיא אמרה סמכוני, למאן לישראל לבנהא דאינון בגלותא עמה, ובמה באשישות, אלין אינון אבהון דאינון איתמליין בקדמיתא מההוא חמר טב דמנטרא, ומאן דידע ליחדא שמא קדישא אף על גב דברכאן לא משתכחי בעלמא סמיך וסעיד לה לכנסת ישראל בגלותא, עד כאן לשונו.

י״אאם כן לפי זה, כיון שהשכינה מבקשת מישראל בניה שיסמכוה, שסמיכתה ודאי תלוי בידינו, דהיינו על ידי היחודים בתפלתינו ותורתינו שהוא סעד וסמך לה, אף על פי שאין זווג בגלות צריכין אנו לסמוך אותה על ידי היחוד, כי על ידי זה יבוא לה הארה קצת.

י״בוהיה אומר מורי ע"ה שהוא משל למלך שנתגרש ממלכותו והיה הולך בגלות, שהגומל עמו חסד לתת לו פת לחם וקיתון מים, יהא אותו המועט חשוב בעיני המלך כאילו האכילו תרנגולים מפוטמים בעמדו במלכותו. ודומה למשל הזה אמרו בתקונים (דף קמו ע"ב) זה לשונם אלא בודאי כד שכינתא איהי בגלותא כל מאן דעביד מצוה לאקמא לה מן גלותא כאלו אוקיר לקודשא בריך הוא. למלכא דהוה ליה קטטה עם מטרוניתא וארמא לה מן היכליה, והיא אזלת לבי שכינהא, והלא כל מאן דמקבל לה בביתיה ואוקיר לה ודאי אוקיר למלכא ואעיל שלם בינה ובין בעלה, הלא כל יקרא דעביד לה למלכא עביד, דאם מלכא כעס עלה זמנא חדא או תרין יהא שלים עמה ויחזיר לה לביתיה, ואיהו שאיל לה מאן אוקיר לך או מאן זילזל בך, או אם תריך לה מלכותא אחרא כגוונא דא, עד כאן לשונו לעניננו. והשאר נעתיק לקמן בעזרת השם.

י״גוזה חפץ השכינה שנייחד אותה לעולם בין בתפלה, בין בעסק מצוה כגון גמילות חסדים ושאר מצות, בין בעסק התורה, וכל בחינות אלו נתבארו בזוהר ובתיקונים.

י״דבענין התפלה ביארו בזוהר (פ' ויקהל דף ר ע"א) אמר בפסוק (שמות לה, ה) קחו מאתכם תרומה, שהתרומה היא השכינה עם בעלה שהם תרי ממאה, ואמר, וכד אצטריך לן להאי נוקבא תתאה לארמא לה, אסור לן לנטלא לה בלחודה, אלא לה ולבעלה, ואינון תרי מאינון מאה דקאמרן, בגין דלא איצטריך לאפרשא לון כלל, אלא ליחדא לה ולבעלה, ועל דא איתקרי תרומה בכללא חדא. ותא חזי, בכל יומא כרוזא קארי, כל בני עלמא בכו קיימא מלה דא, קחו מאתכם תרומה לה', ואיתימא דקשיא מלה עלייכו, כל נדיב לבו יביאה, מהו יביאה, אלא מהכא אוליפנא רזא לצלותא דבר נש וכו'. וביארו שם שכל התפלה עם הזמירות עם הברכות של קריאת שמע ותפלת י"ח הכל הוא תיקון לשכינה ליחדה, והאריכו שם. וכל מציאות יחוד זה תלוי בכוונת הלב כל נדיב לבו יביאה, פירוש יביאה למעלה וייחד אותה, וכן אמר בסוף המאמר ועל דא זכאה איהו מאן דשוי לביה ורעותיה לדא, ועל דא כתיב כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה', לגבי מלכא, לבו יביאה למלכא עלאה, כמה דאיתמר.

ט״וובענין המצות, נתבאר ברעיא מהימנא (פ' כי תצא דף רפא ע"א) זה לשונו ולאו למגנא אמר קודשא בריך הוא העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור מעלה אני עליו כאלו פדאני לי ולבני מבין האומות, וכמה בני נשא דקא משתדלי באורייתא ועבדי גמילות חסדים ולא איתפרק קודשא בריך הוא ושכינתיה, אלא דאשתדל באורייתא לחבר יתה בקודשא בריך הוא, וגמילות חסדים הא אוקמוה דהא אין חסיד אלא המתחסד עם קונו, דכל פיקודין דעבד למיפרק בהו שכינתיה ובהא עביד חסד עם קודשא בריך הוא, מאן דגמיל חסד עם קודשא בריך הוא בשכינתיה גמיל, בגין דכד חבו ישראל וקודשא בריך הוא הוה בעי ליסרא לון אימא הוות רביעא עלייהו עד דנפקו לתרבות רעה, קודשא בריך הוא מה עביד, תריך בני מלכא ומטרוניתא, ואיהו אומי דלא יהדר לאתריה עד דמטרוניתא איתהדרת לאתרהא, ומאן דהדר בתשובה וגמיל חסד בשכינתא ובכל אורייתא ובפיקודין דילה, ולאו איהי אלא למיפרק שכינתא, דא עביד חסד עם קונו וכאלו פריק לה ולשכינתיה ולבנוי.

ט״זאמר אליהו וכל ראשי מתיבתאן, רעיא מהימנא אנת הוא האי בר נש, אנת הוא בר מן מלכא ומטרוניתא דאשתדלותא דילך לגבי קודשא בריך הוא לאו כמאן דעביד חסד עם קונו אלא כברא דמחייב לשוויי גרמיה ותוקפיה למפרק אבא ואימא ומסר גרמיה למיתה עלוי, דמאן דלאו איהו ברא דמלכא ועביד טיבו עם מלכא ועם מטרוניתא ודאי האי איתחשיב דעביד חסד עם קונו.

י״זקם רעיא מהימנא ואשתטח קמי קודשא בריך הוא ובכה ואמר, כן יהא רעוא דיליה דיחשיב לי כבר, דעובדין דילי לגבי קודשא בריך הוא ושכינתיה יהון לגביה כגברא דאישתדל בהון בתר אבוי ואמיה דרחים לון יתיר מגרמיה ונפשיה רוחיה ונשמתיה וכל עלמא דהוה ליה הוה חשיב לון לאין למעבד בהון רעותיה דאבא ואימא ולמפרק לון בהון, עד כאן לשונו.

י״חומה שאמר דכל פיקודין דעביד למיפרק בהו שכינתא, כוונת הגאולה הוא ייחודה, כי בייחודה תעלה מהגלות שהם הקליפות ותטהר ותתלבן ותתיחד עם בעלה.

י״טומה שאמר ובדא עביד חסד עם קודשא בריך הוא, משום דמלכא בלא מטרוניתא לאו מלכא איהו ושלימותו הוא עם שלימותה, וכן אמרו בתיקונים (דף קמו ע"ב) זה לשונם בקיצור כגוונא דא קודשא בריך הוא תריך לה לשכינתא וארמי לה מביתיה, הדא הוא דכתיב (ישעיה נ, א) ובפשעיכם שולחה אמכם, והלא כל מאן דאוקיר לה בגלותא לקודשא בריך הוא אוקיר, או מאן דמזלזל לה לקודשא בריך הוא מזלזל, ובגין דא כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו, עד כאן לשונו. ואמר לעיל מזה כי כבוד השכינה הוא לעשות המצוה להקימה מהגלות, זה לשונו כד שכינתא איהי בגלותא כל מאן דעביד מצוה לאוקמא לה מגלותא כאלו אוקיר לקודשא בריך הוא, עד כאן לשונו.

כ׳ובלי ספק כי עשיית המצוה בדחילו וברחימו בזה נותן לה עליה וסלוק מהגלות שהם הקליפות, כמ"ש בתיקונים (דף כה ע"ב) ומצוה בלא דחילו ורחימו לא יכילת לסלקא ולמיקם קדם ה', נמצא כי הכנפים המעלים אותה למעלה שלא יאחזו בו הקליפות הם דחילו ורחימו, ואי לא לא יכילת לסלקא. ובענין עסק המצות נאריך בזה בעזרת השם.

כ״אובענין איזהו חסיד המתחסד עם קונו, ביארו עוד ברעיא מהימנא (פ' פינחס דף רכב ע"ב) אמר שהתורה נתנה מימין שהוא חסד, והעוסק בתורה ליחוד נקרא חסיד מתחסד עם קונו, זה לשונו אורייתא אתיהבת מימינא דקודשא בריך הוא דאיהו חסד, ובגין דא מאן דאתעסק באורייתא אתקרי חסיד, בגין דא אמינא לקודשא בריך הוא שמרה נפשי כ"י חסי"ד אנ"י ולא תדון לה כעובדי אלין עמי הארצות דאיתמר בהו ולא עם הארץ חסיד, ואי תימא כמה עמי הארצות אינון דעבדו חסד, אלא הכי אוקמוה איזהו חסיד זהו המתחסד עם קונו, כגון דוד דהוה מחבר ומאי הוה מחבר אורייתא דלעילא הוה מחבר עם קודשא בריך הוא, ובגין דא שמרה נפשי כי חסיד אני, עד כאן לשונו.

כ״בובתקונים (סוף דף א) ביארו עוד בענין זה, זה לשונו חסידים מסטרא דחסד דרגא דאברהם, ואוקמוה עליה אין חסיד אלא המתחסד עם קונו, דעביד ליה קן דאיהו אכסניא דיליה, ודא שכינתא דאיהי קן דיליה בית דיליה, עד כאן לשונו לעניננו.

כ״גנראה לי שיובנו דבריו אלה, עם מה שנתבאר ברעיא מהימנא (פ' כי תצא דף רעו ע"ב) זה לשונו פתח ואמר, רעיא מהימנא האי כלה דילך קודשא בריך הוא יהב לה לאברהם לגדלא לך לגבן, ובגין דאיהו נטיר לה איתקריאת ברתיה, הדא הוא דכתיב בת היתה לו לאברהם ובכל שמה, ובה קיים כל אורייתא כלה ואפילו עירובי תבשילין, הדא הוא דכתיב (בראשית כו, ה) וישמור משמרתי וגו' ואיהו הוה לגבה אומן כגון (אזתר ב, ז) ויהי אומן את הדסה, וקודשא בריך הוא בריך ליה בגינה, הדא הוא דכתיב (בראשית כד, א) וה' ברך את אברהם בכל, וגדיל לה מכל מדות טבין, וגמיל לה חסד וסליק לה בגדולה במדת חסד דאברהם, והוה ביתה בגינה פתוח לרוחה למגמל חסד עם כל באי עולם, עד כאן לשונו.

כ״דנמצינו למדים מהמאמר הזה, כי עיקר גמילות חסדים שעשה אברהם אבינו ע"ה הוא לגמול חסד עם השכינה, וזה בב' דברים, הא' שתהיה כלולה מכל המדות הטובות, והב' לקושרה בחסד, והיה ביתו פתוח לרוחה לגמול חסד.

כ״הופירוש שתהיה כלולה מכל מדות טובות, נתבאר בתיקונים (תז"ח קנט ע"ב), ואמר שם שהשכינה כל ששת ימי החול אזלא מנדדא ממקום למקום לראות אם תמצא צדיק שבו תדבק, ואמר אחר כך ומי הוא הצדיק אשר תדבק שיהיה מרכבה לצדיק חי עלמין, אותו שהוא כלול מכל המדות טובות, וזה לשונו ומאן איהו צדיק דאיהי אתדבקת ביה, ההוא דאיהו כליל מכל מדות דקודשא בריך הוא דאתמר ביה ויכלו, כליל כלא, דכל ספירין ביה איתכלילו, דאיהו חסיד וגומל חסד עם שכינתא ויהיב לה תוקפא בגבורה, והכי בכל ספירה וספירה יהיב לה תוקפא ביה, וביה איהי איתדבקת ולא תזוז מיניה בכל שית יומי שבתא, ובגיניה איתמר על צדיק אחד העולם עומד, וביה כנפי יונה נחפה בכסף (תהלים סח, יד), איהי מכסיית עליה בגדפהא ואגנת עליה מכל מקטרגין דעלמא, עד כאן לשונו.

כ״והרי בפירוש שאמר שצריך שיהיה כלול מכל המדות הטובות שבעשר מדות, כדי שתקבל השכינה ממנו חוזק והארה מכל מדה ומדה, כי היא אינה מקבלת כי אם על ידי צדיק, ולכן צריך שיהיו כלולות בו, וזה שאמר והכי בכל ספירה וספירה יהיב לה תוקפא ביה, ועם היות שלא ביאר כאן העשר מדות אלא גומל חסד וגבור, סמך לו על מה שביארם בתיקונים במקום אחר, ונבארם לקמן בעזרת השם.

כ״זובענין עסק התורה ליחד השכינה נתבאר בתיקונים (תיזו"ח דף צז ע"ב) זה לשונם אדהכי הא רעיא מהימנא קא אתי נטל קירטא בידיה, פתח ואמר זרק"א מק"ף שופ"ר הול"ך סגולת"א, נטיל תלת אבנין וזריק לון לגבי עילא, וכד זריק לון איתעבידו אבנא חדא, ואמר למארי מתיבתא קבילו האי אבנא לגבייכו, דהא שכינתא איהי בגלותא ולית בכו מאן דיתערא לגבה לרצאה לגבי בעלה, ולא עוד אלא כמה מארי מדרשות דאינון חברים לגבייכו, צווחין בכל יומא ולילי באורייתא דבעל פה בכמה קושיין, וצווחין בה ככלבין דאמרין הב הב, כגוונא דגיהנם דצווח הב הב, הדא הוא דכתיב (משלי ל, טו) לעלוקה שתי בנות הב הב, הב לן עותרא בעלמא דין, הב לן עותרא בעלמא דאתי, כמה דאוקמוה (אבות סוף פ"ב) למוד תורה הרבה ויתנו לך שכר הרבה, ולית מאן דישתדל באורייתא לסלקא בה שכינתא מגלותא ולחברא לה עם בעלה, דאינון אטימין עיינין סתימין לבא.

כ״חובגין דא קלא נפק בכל ליליא כד נחת קודשא בריך הוא בגנתא דעדן דסלקין נשמתין קמיה, וההוא קלא אמר קרא, כדכתיב (ישעיה מ, ו) קול אומר קרא, זיל ואימא לון דישתדלון באורייתא לחברא שכינתא עם קודשא בריך הוא, כגוונא דדוד דאמר (תהלים קלב, ד) אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה עד אמצא מקום לה', ואיהו הוה אישתדל באורייתא לחברא אימא דאיתמר בה (משלי א, ח) ואל תטוש תורת אמך, עם בעלה, דהא שכינתא מסטרא דחסד איתקריאת גמילות חסדים, ומסטרא דגבורה אתקריאת עקידה וקורבנא, ומסטרא דעמודא דאמצעיתא איתקריאת תורה, ולית מאן דיתער לה באלין מדות לגבי בעלה, הדא הוא דכתיב (ישעיה נא, יח) אין מנהל לה וגו', ובגין דא קלא אמר מה אקרא כל הבשר חציר, דלא משתדלין אלא לדבחא בשרא, ואלין אינון עמי הארץ.

כ״טואלין דמשתדלין בגמילות חסדים ובאורייתא לא משתדלין אלא לגרמייהו ובגינייהו איתמר (ישעיה מ, ו) וכל חסדו כציץ השדה, וכל אלין דלא משתדלין בה לשמה רוחא דקודשא דאיהי שכינתא לא שריא עלייהו, הדא הוא דכתיב (תהלים עח, לט) ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב וגו', עד כאן לשונו.

ל׳הרי מבואר גודל החיוב על לומדי תורה שתהיה כוונתם ליחד השכינה, ולא תהיה כונתו לתועלת עצמו להשיג החכמה או לשכר העולם הבא, שעל זה מתרעמת השכינה ואומרת וכל חסדו כציץ השדה, כמו שאמר ואלין דמשתדלין בגמילות חסדים ובאורייתא לא משתדלין אלא לגרמיייהו.

ל״אוהכל נכלל בהשתדל האדם שיקרא בן ולא עבד, כי בן סתם עובד על מנת שלא לקבל פרס, והעובד על מנת לקבל פרס הוא נענש, ונתבאר בתיקונים (דף עג ע"ב) זה לשונם ויראה ואהבה על מנת לקבל פרס איהי שפחה, ותחת שלש רגזה ארץ וגו' תחת עבד כי ימלוך ושפחה כי תירש גברתה (משלי ל, כג).

ל״בועוד בתיקונים (דף יד ע"ב) בחיוב התורה שבעל פה לייחד, זה לשונו זכאין אינון דמשתדלין בשכינתא דאיהי על כלהו, בהלכה לאפקא לה מן גלותא דאיתמר בה (ישעיה נ, א) ובפשעיכם שולחה אמכם, ולמיזל לה לגבי בעלה למהוי לה קבלה בדרועוי, לקיים בה (שה"ש ב, ו) שמאלו תחת לראשי וגו', דבגלותא משנה דאיהי מטט"רון שלטא בגלותא, ואיהו משנה למלך, באתר דמטרוניתא יתבא משנה, ודא איהו ושפחה כי תירש גברתה, וביומוי דמשה לא שלטא שפחה אלא מטרוניתא, לבתר דמית משה וירית יהושע דאיהו נער באתר מלכותא, שלטה שפחה, כמה דאת אמר (יהושע ה, יד) אני שר צבא ה' עתה באתי, והא אוקימנא.

ל״גועל אזהרת עסק התורה נצטוינו בפרשת ואהבת (דברים ו, ו) והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, הרי שיהיו על לבו, פירוש שיהיה עוסק בהם מלב ומנפש. ושננתם לבניך, פירשו רבותינו ז"ל שיהיו דברי תורה משוננים בפיך. ואמר אחר כך ודברת בם, ופירשו רבותינו ז"ל (יומא יט ע"ב) ודברת בם, עשה אותם קבע. בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך, הרי ד' זמנים לעסק התורה, באופן שלא יהיה פנוי מדברי תורה אפילו שעה אחת, וכמו שהתורה היא עץ חיים והיא עיקר הדבקות לידבק בחיים העליונים, וכמו שפירש בריש פרשת ואתחנן (זוהר, רס ע"א) עיטא דבר נש בהאי עלמא דבעי לאשתדלא באורייתא יממא ולילי ולא יתעדי מינה, הדא הוא דכתיב (יהושע א, ח) והגית בו יומם ולילה, ווי למאן דאעדי מינה דאורייתא או איתפרש מינה, כאלו אעדי ואיתפרש מן חייא, עד כאן לשונו.

ל״דוגם על ידי העסק בתורה השכינה מתייחדת למעלה, ועל ידה יתעורר היחוד ואהבה בינה לבין קודשא בריך הוא, ועסק התורה הוא העיקר אל התעוררות מיין נוקבין, כמבואר בזוהר (פ' ויקרא דף כב ע"א) זה לשונו תא חזי רזא דמלה לא קיימא כנסת ישראל קמי מלכא אלא באורייתא, דהא כל זמנא דישראל בארעא אישתדלו באורייתא כנסת ישראל שראת עמהון, כד אתבטלו ממילי דאורייתא לא יכלא לקיימא עמהון שעתא חדא, בגיני כך בשעתא דכנסת ישראל איתערת לגבי מלכא אתקיף חילא, ומלכא קדישא חדי לקבלא לון, וכל זמנא דכנסת ישראל אתת לגבי מלכא ואורייתא לא אשתכח עמה, כביכול תשש חילהא, ווי לאינון דמחלשי חילא דלעילא, בגיני כך זכאין אינון דמשתדלי באורייתא.

ל״הוכיוצא בזה נתבאר בזוהר (פ' ואתחנן דף רסח ע"א) על פסוק (דברים ל, כ) כי הוא חייך ואורך ימיך לשבת על האדמה, פירש שם שאין השכינה עומדת ומתיישבת בין למעלה בין למטה אלא על ידי עסק התורה. ואמר, רזא דא אשכחנא בספרא דרב המנונא סבא, ואוקים קרא ברזא דכנסת ישראל, דכתיב (שמות כא, י) שארה כסותה ועונתה לא יגרע, ואי אתמנעו מינה מה כתיב (שם כא, יא) ויצאה חנם אין כסף, כמה דאת אמר (ישעיה נ, א) איזה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה, וכתיב (שם נב, ג) חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו, ומאן דמנע אורייתא מיניה כמאן דנסב מארי דאתתא ומנע ליה מינה, דהא אשתארת כארמלא ולא ארמלא, הדא הוא דכתיב (איכה א, א) היתה כאלמנה, ולא אלמנה, עד כאן לשונו.

ל״והרי בפירוש שיש בתורה ג' מעלות מה שאין כן לשאר המצות, דהיינו שארה כסותה ועונתה, והוא מה שאמר מאן דמנע אורייתא כמאן דנסב מארי דאיתתא, שמפריד ממנה בעלה, שהבעל נותן לאשתו שאר כסות ועונה, ועונה שהוא צער הגוף הוא יותר מהכל, ולכן השכינה מתתקנת על ידי התורה יותר מכל המצות.

ל״זולימוד התורה היא מצוה ממצוות התורה, אלא שהיא כוללת והיא פנימית מכל השאר, שהתלמוד מביא לידי מעשה שיקיים כל שאר המצוות, ואם אין תלמוד אין מעשה, כמו שהאריכו בספרי, ונעתיק לשונם בשער הבא בעזרת השם.

ל״חובזה נכלל הפרק הזה: