ראשית חכמה, שער התשובה ה׳Reshit Chokhmah, Gate of Repentance 5

א׳מפני שקדם עסקינו בפרק הקודם בהכרח התענית אל השב כדי להכניע את לבו, ודברנו בדברים הצריכים ביום התענית, אמרנו לבאר בפרק בפני עצמו עוד מהדברים הצריכים אל הצום, והדברים שיחשוב בהם השב כדי שיצום בלב טוב ובנפש חפצה, ויבכה מלב ומנפש על עונותיו כדי לקיים הפסוק (יואל ב, יב) בצום ובבכי ובמספד, בלי שכאשר יחשוב השב במה שביארנו בשער היראה (פ"ט) במציאות העון, כמה רעה גורם לו ולנפשו ולכל העולם, ואפילו בעולמות העליונים נוגע ענין הפגם, בודאי שיתחרט חרטה גמורה על כל עונותיו, ויראה בעין שכלו כמה מעשים יעשה כדי לרצות את אדון הכל שהכעיס במעשיו הרעים.

ב׳וימשול, אלו חטא למלך בשר ודם והוא חייב ראשו למלך, כמה היה צריך עד שירצהו, ואלו יאמרו לו התענה כך תעניות ותן מממונך כך וכך, כל אשר לו יתן בשביל חייו, כמו שכתוב (איוב ב, ד) עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו, כל שכן וקל וחומר מי שחטא לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שחייב ראשו למלך, וכל האומר הקדוש ברוך הוא ותרן יוותרון מעוהי (ב"ק דף נ ע"ב, ירושלמי ביצה פ"ג ה"ח), אלא קודשא בריך הוא מאריך אפיה וגבי דיליה (ע' ירושלמי שם), שצריך לרצות לקונו במה שיתרצה בו.

ג׳ופירשו בזוהר (פ' מקץ דף רב ע"א) זה לשונם ותא חזי, לכמה דרין אתפרע קודשא בריך הוא מאינון חובין דשבטין, דהא לא אתאביד מקמי דקודשא בריך הוא כלום, ואתפרע מדרא לדרא, ודינא קיימא קמיה תדיר עד דאתפרע ושרי דינא באתר דאיצטריך, מנא לן מחזקיהו וכו', עד כאן לשונו.

ד׳ובספר החסידים (סימן שדמ) כתב משל טוב לענין זה, זה לשונו ראה כמה תעניות וצומות ובכיות ותחנונים אדם עושה כשבנו חולה, כי נפשו מרה על בנו, וכל שכן שהיה לו לעשות בעשותו דבר עבירה, שהוא אובד טוב הנפש לעולמים, עד כאן לשונו.

ה׳עוד ימשול משל אחר, אילו היה בו מכה גדולה אשר נתפשט בכל האבר, עד שיאמרו הרופאים אלו תתפשט המכה ותגיע ללב ימות, ואז מצוים לחתוך האבר ההוא כדי להחיות שאר האברים שחיותם תלוי בלב. והנה בלי ספק שהחולה אז הוא בצער גדול וצועק אוי ווי, ואין מרחם לו, וכל שיעשו לו בענין הרפואה לחתוך בשר הרע ולשים רטיות, אף על פי שיהיו קשים הכל רחמים וחסד לו להחיות את נפשו. כן השב ידמה ערך זה ממש לענין הסגוף, ויראה שהוא הכרח לו כדי להתם ממנו זוהמת יצרו ולהכניעו, ולהביא אל נפשו לדרך הטוב, שאף על פי שיצטער יקבל הצער ההוא בפנים שמחות ואל יבעוט ביסורין, כמו שאמר הפייטן ועול יסבול ולא יבול, ולא יקוץ בתוכחת, שאם יתענה יום אחד ונצטער לא יבול וישליך משא התשובה מעליו ויאמר מה לי ולצרה הזאת טוב לי לאכול ולשתות, כמו שאמר (ירמיה כב, טו) אביך הלא אכל ושתה וגו' אז טוב לו.

ו׳כי בודאי מי שלא חטא אין צורך לו לתענית וסגופים, אבל מי שחטא צורך הוא לו, כדפירשנו לעיל בפרק ג, והראיה היותר גדולה היא מדוד המלך ע"ה. בפרט מי שהוא מנוגע מצרעת עונותיו, מכף רגלו ועד קדקדו אין בו מתום, כי לא יספיק לו לא חדש ולא חדשים להתם טומאתו ממנו, והלואי יספיקו כל ימיו לטהרת עונותיו, ושיהיו כלם נקיים מכאן ולהבא בלי עון.

ז׳כי החוטא חטא פעם אחד עושה רושם, והרושם ההוא צריך רחיצה, ואם קודם הרחיצה חזר ושנה הרי נתחזק הרושם ההוא יותר, ואם שלש הרי נתפשט הרושם מצד זה לצד זה האחר, והוא יותר קשה להטהר, כדפי' ענין זה בזוהר (פ' נח דף עג ע"ב) זה לשונם פתח ואמר (תהלים נא, ה) כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד, כמה אית לון לבני נשא לאסתמרא מחובייהו מקמי קודשא בריך הוא, דהא לבתר דחטא בר נש רשים הוא חוביה לעילא, לא איתמחק בר בתוקפא דתיובתא סגיא, כמה דאת אמר (ירמיה ב, כב) כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך בורית נכתם עונך לפני, תא חזי כיון דחב בר נש קמי קודשא בריך הוא זמנא חדא עביד רשימו, וכד חב זימנא תנינא איתתקף ההוא רשימו יתיר, דחב ביה זמנא תליתאה איתפשט ההוא כתמא מסטרא דא לסטרא דא, כדין כתיב נכתם עונך לפני.

ח׳תא חזי דוד מלכא, כיון דחב דוד קמיה דקודשא בריך הוא על עסקא דבת שבע, חשיב דההוא חובא איתרשים עליה לעלמין, מה כתיב (שמ"ב יב, יג) גם ה' העביר חטאתך לא תמות, אעבר ההוא רשימו מקמיה.

ט׳ואמר לקמיה עוד, תא חזי, דוד אף על גב דאודי על חוביה ותב בתיובתא לא אעדי לביה ורעותיה מאנון חובין דחב, ומההוא חובא דבת שבע, בגין דדחיל עלייהו תדיר דילמא גרם חד מנייהו ויקטרג עליה בשעתא דסכנה, ובגין כך לא אנשי לון מניה ומרעותיה, עד כאן לשונם.

י׳ודברי המאמר הזה ילהיבו לב השב לעשות תשובה הראויה, שהרי אמר שבהיות האדם חוטא פעם אחד עונו נרשם ונכתב כמו שאמר הנביא (ירמיה יז, א) חטאת יהודה כתובה בעט ברזל וגו', ובזוהר (פ' ויחי דף רכג ע"ב) פי' ענין עט ברזל וצפורן שמיר, זה לשונם טופרהא, כל אינון דאדכרון חובי בני נשא וכתבין ורשמין חובייהו בתקיפו דדינא קשיא, ועל דא כתיב חטאת יהודה כתובה בעט ברזל בצפורן שמיר, מהו שמיר ההוא דנקיב אבנא ועמיק לה לכל סטרא, עד כאן לשונם.

י״אואין העון נמחק כי אם בכח התשובה החזקה, כמד"א (ירמיה ב, כב) כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך בורית, ונודע כי הנתר והבורית לעון הוא הטהרה בסגופין ותעניות ושק ואפר, כמו שעשה דוד המלך ע"ה על עון אחד, ואם לעון אחד צריך תשובה חזקה מנתר ובורית, מי שכל ימיו היו בחשך כמה מנתר ובורית צריך עד שילבין נשמתו מהחשך והפגם הגדול אשר החשיך אותה.

י״בשהרי בהיות החטא נכנס מעט מעט בקליפה, עד שכל שיעור קומת נשמתו מתלבשת בקליפה, ואז נאמר (עזרא ט, ו) כי עונותינו רבו למעלה ראש, וזה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים לח, ה) אין מתום בבשרי מפני זעמך אין שלום בעצמי מפני חטאתי כי עונותי עברו ראשי כמשא כבד יכבדו ממני, ואמר גם כן (שם סט, ג) טבעתי ביון מצולה ואין מעמד באתי במעמקי מים ושבולת שטפתני.

י״גועל זה יתמרמר השב, לצום ולבכות ולהתפלל, ולומר לנפשו, נפשי איך המיתותיך בידי, הבת היקרה איך עקרתיך ממקום החיים והקדושה למקום המות והטומאה, איך לא חסתי עליך. ואמשול, אילו בשוגג הרג בנו יחידו החביב ואחר כך נודע לו, או במזיד ונתחרט, אין ראוי לו שיתמרמר ולבכות עליו כמו שעשה יעקב אבינו ע"ה על יוסף שלבש שק ונתאבל עליו ימים רבים (בראשית לז, לד), ופירשו רבותינו ז"ל (בר"ר פד, כ) שהם כ"ב שנה עד שנתבשר מיוסף, ואילו יאמרו לו עשה כך וכך ותחיה אותו בודאי שהיה עושה. כן ראוי שיתמרמר לבכות על מה שעבר, ויהיה כל ימיו אבל על שהמית את נפשו היקרה, ובפרט אם יש בידו עון שכבת זרע לבטלה, שהרי המית את בניו, ודאי ראוי לאבילות מרובה, וישתדל לשוב ולהתפלל ולהשליך מעליו כל פשעיו ולהיות זהיר וזריז בעבודה האלהית כדי להחיות את נפשו.

י״דוכאשר יחשוב עוד במה שפי' בשער היראה (פ"ז, פ"ח) שהעון הוא חלל בנפש, ויתמרמר בחושבו כמה מכות חרב הכה את נפשו והמיתה. וידמה אם היו בו כמה מכות חרב, וסומא מעיניו, וקיטע מידיו, וחגר מרגליו, ושאר כל גופו מלא פצעים וחבורות, כמה היה ראוי שיבכה. כן יבכה על מכות שבנפשו, שהרי הוא עיור מעיניו, שאינו רואה מה שראוי לראות, ואין אזניו שומעות מה שראוי לשמוע, ובערך זה אמרו (ברכות דף יח ע"ב) רשעים בחייהם קרויים מתים, שהנשמה בהם היא כמתה ואין פועל בגופם הפעולות הרוחניות, וזה שאמרו בזוהר כמה פעמים ווי לון לבני נשא דאינון אטימין ליבא סתימין עיינין אטימין אודנין וכיוצא, נמצא שהנפש העונות הרשומות בה הם מכות ונגעים, וצריכה רפואה, ועל זה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים מא, ה) אני אמרתי ה' חנני רפאה נפשי כי חטאתי לך. וטוב לכוון בזה בברכת רפאינו, על תחלואי הנפש.

ט״ועוד יבכה אדם בחשבו מיתתו ונפשו תראה למעלה לפני הקדושים בכמה מומים כמה ישיגהו מן הבושה והכלימה.

ט״זוכתב החסיד הר' יוסף יעבץ ע"ה במשנת (אבות פ"ב מ"א) וכל מעשיך בספר נכתבים, זה לשונו אמר הרי אני כבן שבעים שנה, ימי שנותינו בהם שבעים שנה, כבר נשתכחו. אינו כן, כי מעשיך בספר נכתבים, ומהו הספר הזה נפשו של אדם, כאומרו מי מעיד עליו נפשו, שנאמר (מיכה ז, ה) משוכבת חיקך שמור פתחי פיך, כי בנפש חקוקים המצות והעבירות. למה הדבר דומה, לאדם שהוא מלא נגעים בגופו, וכסם לבושו, ובהסיר לבושו תגלה ערותו ותראה חרפתו, כך בהיות הנפש לבושה בחומר, שנאמר (איוב לג, יז) וגוה מגבר יכסה, לא יראו מומי העבירות, אך בסור החומר מעל הנפש תגל ערותה גם תראה חרפתה, אוי לה לאותה בושה, וזה שנאמר (שם לז, ז) ביד כל אדם יחתום לדעת כל אנשי מעשהו, עד כאן לשונו.

י״זגם יכוון לבכות, למחות הקטרוגים המקטרגים עליו, כי העובר עבירה אחת קנה קטיגור אחד (פ"ד מי"א), וכאשר יצייר עליית נשמתו למעלה, וכמה קטיגורים מקטרגים עליה ודוחים אותה לחוץ, ראוי שיבכה ויתאבל ויבוש מחטאתיו, ועל ידי הדמעה מתבטלים קטיגוריו, כמו שאמר הפייטן אנסך את דמעי לך מחה חטאי בדמעתי.

י״חולכן ראוי להעביר הדמעה על מצחו ועל פניו, ששם נרשמים העונות, ובזוהר (פ' אחרי מות דף עה ע"ב) פי' שרבי אבא ורבי יוסי היו מהלכים בדרך, וראו אדם אחד שהיה רשום בפניו, ואמרו חטאה הוא, ואמרו בסוף המעשה א"ל מאן הוא אסיא, א"ל רבי שמלאי, א"ל מאן אסוותא יהב לך, אמר להו אסוותא דנפשא, ומההוא יומא אהדרנא בתשובה, ובכל יומא חזינא אנפאי בצד חיזו, ובכינא קמי קודשא בריך הוא דהוא רבון עלמין על ההוא חובא, ומאינון דמעה אסחינא אנפאי, עד כאן לשונו.

י״טויכוין לרחוץ הפגם והחשך שבפנים, על ידי המים שמוריד מעיניו, כמו שפגם העליון נרחץ על ידי מימי נהר העליון, כדפי' באדרת נשא בתיקוני דיקנא עילאה בתיקון ב' (דף קלב ע"ב), שאמר וחד חשוך הוה איסתחי בההוא נהורא, כמאן דאיסתחי בההוא נהרא עמיקא, ואמר אחר כך מהו פשרא דחמית, פתחו ואמרו נושא עון חמיתא, עד כאן לשונו. נמצא שהעון הוא חשוך והוא מתלבן על ידי האור העליון, וכן למטה באדם ירחץ החושך שבו על ידי המים היורדים מעיניו, כי שערי דמעה לא ננעלו, וכן אמרו בזוהר (פ' ויחי דף רכג ע"א) ותא חזי, דתניא דמעין סגיאין שדיאת ההיא צדקת דלאה בגין למהוי חולקיה דיעקב ולא בההוא רשע דעשו, והיינו דתנינן כל בר נש דאושיד דמעין קמיה דקודשא בריך הוא, ואף על גב דאיתגזר עליה עונשא איתקרע, ולא יכיל ההוא עונשא לשלטא ביה, מנא לן מלאה, דהא לאה איתגזר למהוי חולקא דעשו, והיא בבעותה אקדימת ליה ליעקב, ולא איתייהבת ליה לעשו, עד כאן לשונו.

כ׳ונראה לי שבזה יובן פסוק (תהלים ו, ט) סורו ממני כל פועלי און כי שמע ה' קול בכיי, ופועלי און הם החיצונים המקטרגים, ועל ידי הבכי מסתלקים.

כ״אעוד בזוהר (פ' שמות דף יב ע"ב) אמר רבי יהודה כל מלין דעלמא תליין בתשובה ובצלותא דצלי בר נש לקודשא בריך הוא, וכל שכן מאן דאושיד דמעין בצלותיה, דלית תרעא דלא עיילין אינון דמעין, מה כתיב (שמות ב, ו) ותפתח ותראהו את הילד והנה נער בוכה, ותפתח דא שכינתא דקיימא עלייהו דישראל כאימא על בנין, והיא פתחה תדיר בזכותיהון דישראל, כיון שפתחה ותראהו את הילד, ילד שעשועים דאינון ישראל דחטאן קמי מאריהון בכלא ומיד הדרן בתשובה ובכאן קמיה כברא דבכא קמי אבוי, מה כתיב והנה נער בוכה, כיון דבכי מתברי כל גזירין קשין בישין, מה כתיב ותחמול עליו, עד כאן לשונו.

כ״בוכן בתיקונים (תקון יא דף כו ע"ב) אמר וכד ישראל הוו מצלאן, כל היכלין הוו מתפתחן לגבייהו, וכען בגלותא אתמר בהון כל השערים ננעלו, ששכינתא לבר מהיכלהא וקודשא בריך הוא לבר מהיכליה, ומלאכיא דממנין על צלותין לבר מהיכלין, הדא הוא דכתיב (תהלים נא, יז) אדני שפתי תפתח, במאי אפתח ליה בדמעה, הדא הוא דכתיב והנה נער בוכה, מיד ותחמול עליו. ועוד ותפתח, כד ישראל פתחין בתיובתא בבכיה מיד ותחמול עליו, ודאי בבכי יבאו (ירמיה לא, ח) בזכות בכיה דיליה יתכנשון מן גלותא, בכי לב"י, דמעא בת עין, י' זעירא, דאית היכלא דדמעה, דלית לה רשו למפתח אלא בדמעה, עד כאן לשונו. ובסוף התיקון אמר ולית תרעא פתיחא אלא דדמעא, ומאי איהי בת עין, דדמעה מינה נפקא, ועלה אתמר (תהלים יז, ח) שמרני כאישון בת עין, עד כאן לשונו. וכאשר ידמע יתודה הוידוי הכתוב בספר החסידים (סימן קעא).

כ״גובענין סדר הצומות והתשובה כיצד יעשה, כתב בספר הקנה, זה לשונו ואומר לך בני, הרוצה לשוב בתשובה יתיאש מן העולם הזה, ולא ישא ולא יתן בשום עסק של זה העולם, ויחשוב בלבו כי בכל שעה יבא המלך אצלו לקחת חשבון מעונותיו, ולא יאכל בשר ולא שום דבר אשר נשמה באפו, וגם לא ישתה יין, וישב בתענית ויעסוק בתורה יומם ולילה, ויעשה מלחמה עם השינה שלא לאנוס אותו לישן כל הלילה, וימשוך כל מחשבתו אל ה' יתברך, ויתחרט על כל מה שעשה, ואם תבא עבירה לידו ידחנה וירחקינה מעליו, ועיקר אכילתו פת במשקל די חיותו. וזה יעשה, ירחיק עצמו מחבורת העולם, ומאכילת בשר ויין, ומכל בעל חי, ומדברים היוצאים מבעל חי, ומכל מיני ירק, ויעשה כן מ' יום, ומשם ואילך הקדוש ברוך הוא יעזרהו, וילך עד שש שנים, ואז לא יסתפק בשום ספק כי הוא בן העולם הבא, אף כי יאכל אחר שש שנים, כי כבר עברו עליו שש שנים כנגד שתא אלפי הוי עלמא וחד חרוב, ובלבד שיזהר משם ואילך מעבירות הבאות לידו.

כ״דא"ל בני זו היא התשובה המעולית האמתית, כי הקדוש ברוך הוא אוהב את האדם להיות מוכנע ומושפל בפניו, ולזכור יום המות בבואו ובצאתו ובשכבו ובקומו ובהלוכו בדרך, וזה אי אפשר באכילה ובשתיה ומלבושים נאים, שהתורה אמר (דברים לב, טז) וישמן ישורון ויבעט.

כ״הודע בני, כי האכילה והשתיה הם כלם חיצוניים, והם טובים לנאצלים מחוץ הם הכופרים, אבל ישראל הקדושים הפנימים כל מאכלם צריך להיות בקדושה ובטהרה ובדקדוק גדול. וכן הביאות כלם נגררות אחר היצר, וטובים הם לבאים מצד היצר, אבל ישראל טהורים ונקיים כשיבא עם אשתו יהיה כוונתו למצוות אלהיו, ויבקש מהשם נפש טהורה ונקייה, ואז רואה השם שכוונתו לטובה ומאציל לו נפש יקרה טהורה, ומזכהו, וגם כל העולם כלו. ואין הכוונה הזו באה מצד אכילה ושתיה ומלבושים נאים, רק מצד ההכנעה גדולה.

כ״ווראה בני מה עשיתי, הרהרתי בלבי לעשות תשובה ולא ידעתי, וישבתי בתענית ק"כ יום בלחם צר, ולא עלה בפי כל אותם הימים מאומה כי אם לחם שרוי במים מעט מן המעט, ובכל יום שפכתי נפשי בתפלתי אל ה' ובלמודי, [וב]סוף ק"כ ימים בא אליהו ז"ל ואמר לי אל תצטער בני יותר כי הקדוש ברוך הוא קבל תשובתך, מכל מקום המשך עצמך עד שש שנים, כי מעֹנה אלהי אברהם בעזרך, וכן עשיתי, ולא הרגשתי כל אותם השנים איך עברו עלי, ובאמת כי משם ואילך לא בא לידי חטא ועון, כי שמרני ה', וסור מרע בינה, עד כאן לשונו.

כ״זבמציאות הסיגוף הזה מצינו שעשה רבי ישמעאל כהן גדול, שאמר רבי ישמעאל כהן גדול בן י"ג שנים הייתי כשהלכתי אצל רבי נחוניא בן הקנה, ושאלתיו שרה של תורה מי הוא ומה שמו, ואמר לי יופיא"ל שמו, ותכף עמדתי והוספתי צער על צער, כי בתענית הייתי ופירשתי עצמי מכל תענוג מ' יום תוספת על תעניתי, ואמרתי שם גדול בסוף מ' יום עד שהורדתי אותו, וירד כשלהבת אש ופניו כמראה הבזק, וכשראיתי אותו נבהלתי ונזדעזעתי וכל איברי נתפרקו, וירדתי לאחור, ואמר לי בן אדם מה טיבך והרעשת פמליא גדולה, והחזקתי עצמי ואמרתי לו גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שלא הורדתיך לכבודי אלא לעשות רצון קונך, ומיד אמר לי בן אדם טפה סרוחה רמה ותולעה, אף כי נפשך הואיל ויש לה חברת הגוף הנגוף, אם כן אם תרצה דאתגלי עלך תשב מ' יום בתענית ותטבול כ"ד טבילות בכל יום, ואל תטעם דבר מזוהם, ולא כל מיני קטנית וירק, ואל תסתכל באשה, ושב בבית אפל, ועשה כן, ולמד לו שֵם ולמד, והיה עולה ויורד.

כ״חועם היות שהחסיד וקדוש ע"ה קנה הפליג בסדר התשובה, לא כל אדם יכול לקיימה, בפרט אדם המפונק וכל ימיו גדל בתענוג, אם יעקר בבת אחת לעשות הסיגוף אפשר שיחלה, ולכן צריך להתנהג מעט מעט בדרכי התשובה, כגון שיתחיל לפרוש עצמו מן הבשר ויין, שזה נקרא עינוי, כמו שמצינו שעשה דניאל ע"ה, שנאמר (דניאל י, ג) לחם חמודות לא אכלתי ובשר ויין לא בא אל פי וסוך לא סכתי, ואמרו במסכת יומא (דף עו ע"ב) על פסוק זה, סיכה מנא לן דאיקרי עינוי, דכתיב לחם חמודות לא אכלתי ובשר ויין לא בא אל פי וסוך לא סכתי ז"ל, מאי לחם חמודות לא אכלתי, אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב לחמא חמימא דחטי דכייתא לא אכל, מנא לן דחשיב כעינוי, דכתיב (דניאל י, יב) ויאמר אל תירא דניאל כי מן היום הראשון אשר נתת אל לבך להבין ולהתענות וגו' נשמעו דבריך, ואני באתי בדבריך כי חמודות אתה, עד כאן לשונו. ופירש רש"י, דחטי דכייתא, חטים נאות ונקיות כדמתרגמינן בגדי עשו החמודות, דכייתא, עד כאן לשונו. הרי שכל אלו שנזכרו בפסוק חשיבי עינוי קצת, וסיכה מפני שלא סך כלל הוא העינוי הגדול מכולם, דאי לא תימא דלא קאי העינוי אלא אסיכה לבד, למה נזכר בפסוק, ועוד שהגמרא למה הוצרך לפרש מאי לחם חמודות, אלא ודאי כדי להשמיענו שגם עינוי מלחם חמודות נקרא עינוי. ובדרך זה צריך שיתחיל מי שלא הרגיל בעינוי עד שירגיל להכניע יצרו מעט מעט.

כ״טוכן פירשו רבותינו ז"ל במדרש ילמדנו על (יחזקאל לו, כו) והסירותי את לב האבן מבשרכם, אמר הקדוש ברוך הוא לישראל הוו מסלקים יצר הרע קימעא, שנאמר (ישעיה סב, י) סולו סולו המסילה סקלו מאבן, ולעולם הבא אני עוקרו, שנאמר והסירותי את לב האבן מבשרכם, עד כאן לשונו.

ל׳וכן כתב החסיד בעל חובת הלבבות (סוף שער האהבה) זה לשונו והתנהל לאט ובמתון בקנות המדות הטובות, כפי שיסבלהו ענייניך, והזהר מן הריבוי וההפלגה מבלי הדרגה, פן תאבד, כי רוב השמן בנר היא הסבה לכבות אורו, והזהר מהתעלם ומהתעצל ומהרפות, והדבק הזריזות בזריזות, עד כאן לשונו לעניננו.

ל״אוכל דבר שיעשה האדם לקבלת יסורין לענות נפש יחשב לו לתשובה, שהרי אחאב על ידי שהיה רגיל לאכול בג' ואכל בז' וכו', כמו שהעתקנו לשון רבותינו ז"ל בפרק ג. וזהו הדרגה לקניית התענית, כי יעתיק עצמו מלאכול בשעה שהיה רגיל, עד שכאשר יתענה לא יהיה קשה לו, ואחר כך ירגיל עצמו להתענות יום אחד בשבוע, עד שירגיל בב' ובה', ואחר כך ירגיל בג', עד שירגיל בכל השבוע להתענות ולא יהיה קשה, כי הרגל על כל דבר שלטון, ויהיה טבע.

ל״בוירגיל להתענות יום אחד עם לילו, שהרי אמרו בתנא דבי אליהו (זוטא פ"ד) שישראל התענו מ' יום, וביום האחרון לנו בתענית, והוקבע לתענית יום הכפורים, שאנו מפסיקין בו מבעוד יום, זה לשונו בפרשת כי תשא ארבעים יום שעלה משה למרום להביא תורה לישראל היו נוהגין כל אותם ימים צום ותענית, ויום האחרון שבכולם גזרו תענית ולנו בתענית. ומסיק לקמיה שנקבע אותו יום לכפרה לישראל עד סוף כל הדורות.

ל״גוכאשר יורגל להפסיק יום ולילו ירגיל להתענות ב' ימים וב' לילות, שכתבו האחרונים שהם כמו ארבעים יום בלי רצופים, ואני קבלתי שהם כמו כ"ז רצופים, וכל זה ירגיל האדם בהעתיק עצמו מלאכול בשעה שהיה רגיל, ויתאחר אחר השעה הרגילה ב' או ג' שעות אפילו ביום שהתענה, כדי שלא ירגיש בליל ב' להפסקה, עד שירגיל בתשובה שכתב החסיד קנה ע"ה, עד שתעלה תשובתו עד כסא הכבוד, אשר שם עולם הבא, ועולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה, וכיון שהוא אוחז בתשובה שהוא בעולם הבא, צריך שיתפוש במדותיה שהם הפרישות מדברי העולם הזה מאכילה ומשתיה וסיכה ושאר התענוגים. ומטעם זה יום הכפורים אסור בה' עינויים, כנגד ה' עילאה, שהיא עולם הבא.

ל״דוכן מצינו בפרק קמא דתעניות (פ"א מ"ו) שכאשר גזרו בהם ג' תעניות על הצבור ולא נענו, גוזרים ג' תעניות אחרות, והם אסורים באכילה ושתיה ורחיצה וסיכה וכו' כמו בתענית יום הכפורים, להורות כי התשובה הגמורה לעלות לעולם הבא הם אלו הנזכרים. ואם ירצה היחיד לעשות יום אחד בשבוע לכפרת עונותיו כסדר הזה, אשריו.

ל״הוכן הורה לנו הנביא כי הדרגות התשובה עד לעלות עד כסא הכבוד הם אלו הנזכרים בפסוק (יואל ב, יב) ושובו עדי בכל לבבכם בצום ובבכי וגו', ואומר עדי הוא על דרך שדרשו רבותינו ז"ל (יומא דף פו ע"א) בשובה ישראל עד ה' אלהיך (הושע יד, ב), גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד.

ל״וושמעתי משם מהר"ר יצחק לוריא אשכנזי ע"ה, כי מלת תשוב"ה רומזת ענין המדרגות הצריכות לה, והוא נוטריקון "תענית "שק "ואפר "בכיה *הספד, ועם היות שלא נזכר בפסוק זה שק, הוא מפני שנזכר בתורה על ידי יעקב והנביאים כדפירשנו לעיל. ואפשר שהוא בכלל ההספד, כי המספיד על מתו הוא מתאבל ולובש שק ואפר כמו שעשה יעקב אבינו ע"ה, וכן נזכר במגלת אסתר (ד, ג) ובכל מדינה ומדינה מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע אבל גדול ליהודים וצום ובכי ומספד שק ואפר יוצע לרבים.

ל״זומי שהוא חולה ולא יכול לקיים כלם, ויקיים מקצתם, תשובה תקרא, והעד חזקיהו המלך ע"ה שמה שנזכר (מל"ב ב, ב-ג) הוא בכי ותפלה, ולא צום ושק, מפני שהיה חולה, ונענה בתפלתו.

ל״חואחד מהדברים שצריך השב, הוא להתפלל על עונותיו להקדוש ברוך הוא שימחול לו, וכן פי' במדרש תהלים במזמור בבא אליו, זה לשונם מכאן אתה למד שכל מי שיודע שחטא ומתפלל על החטא ומתירא ממנו, ונושא ונותן בינו ובין המקום, שהקדוש ברוך הוא מוחל לו. וכל מי שהוא יודע שחטא ושואף ברגליו ומעבירה מנגד עיניו, הקדוש ברוך הוא מבקשה ממנו, וכן הוא אומר (תהלים מט, ו) למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני, אותן שדועכים בעקביהם וכו', כך כל המעביר עונו מנגד מנגד עיניו אין הקדוש ברוך הוא מוחל לו, ולכך אמר דוד (שם נא, ה) וחטאתי נגדי תמיד, עד כאן לשונו.

ל״טובזוהר (פ' ויחי דף רמג ע"ב) בפסוק יהי דן נחש עלי דרך שפיפון עלי אורח (בראשית מט, יז), זה לשונו רבי יצחק אמר דן היינו חיויא, כמין על אורחין ושבילין, ואיתימא דעל שמשון הוא, אוף הכי נמי דלעילא דא הוא נחש זוטא, מאסף לכל המחנות, וכמין לאורחין ולשבילין לבתר חיילין ומשריין, ומהכא נפקין אינון דכמאן לבני נשא על חובין דרמאן להו בתר כתפייהו, עד כאן לשונו.

מ׳גם מצות עשה לשב להתוודות על עונו, שנאמר (במדבר ה, ז) והתודו את חטאתם אשר עשו. וסדר הוידוי הוא חטאתי עויתי פשעתי, וסודם נתבאר בפרשת ויקרא (זוהר דף כ ע"א) בפסוק לך לבדך חטאתי. ונהגו להתודות באלפא ביתא מפני שעל ידי כ"ב אותיות נבראו כל העולמות, כדפי' בספר יצירה, ועל ידי העון כל העולמות נפגמים, ולכן ראוי להתודות באלפא ביתא.

מ״אוסגולת הוידוי פירשו בזוהר (פ' פנחס דף רלא ע"א) שהוא לסלק ממנו כל המקטרגים, ואין דינו נמסר אלא ביד הקדוש ברוך הוא לבדו, זה לשונו ועל דא אצטריך לבר נש לאפרשא חובוי כל חד וחד במה דאיהו, בגין דמאן דמפרש חטאוי לא אתמסר דיניה אלא בידא דמלכא קודשא בריך הוא בלחודוי, וכל בי דינא בדילין מניה, ועל דא אצטריך לון לאפרשא חובין דכל שייפא ושייפא, וכל דעביד בפרט, הדא הוא דכתיב חטאתי אודיעך וגו' לבתר ואתה נשאת עון חטאתי סלה, מנא לן ממשה דכתיב (שמות לב, לא) אנא חטא העם הזה וגו', בישראל כתיב (שמ"א יב, י) חטאנו כי עזבנו את ה', ואיתימא האי ביחיד אבל בציבור לא, הא כתיב קרא דא, ואיתימא האי בצבור אבל שליחא דילהון לא, הא כתיב וישב משה אל ה', וכתיב ויעשו להם וגו', מאי טעמא מאן דמפרש חוביה בי דינא בדילין מיניה, בגין דבר נש קריב לגרמיה ולא אתדן על פומיה, ותו לא שביק למקטרגא לאולפא עליה חובא, מומא דבר נש יקדים ויימא ולא יהיב דוכתא לאחרא למימר כדין קודשא בריך הוא מחיל ליה, הדא הוא דכתיב (משלי כח, יג) ומודה ועוזב ירוחם, עד כאן לשונו.

מ״בועם הוידוי צריך עזיבת החטא והתשובה הגמורה, ואם לאו נענש, כדפי' ברעיא מהימנא (פ' בא דף מא ע"א) זה לשונו ועל דא אצטריך ליה לבר נש לאקדמא ולפרט חובוי, כיון דמקטרגא חמי דא לית ליה פטרא דפומא עליה, וכדין אתפרש מניה מכל וכל. אי תב בתיובתא יאות, ואי לא הא מקטרגא אשתכח עליה ואמר, פלוני דאתא לקמן בתוקפא דאנפין, בעיט במאריה, חובוי כך וכך, על דא יאות לאזדהרא בכל הני בגין דישתכח עבדא מהימנא קמי קודשא בריך הוא, עד כאן לשונו.

מ״גואחר שדברנו בפרק זה הדברים המתלוים אל התענית, נבאר בפרק בפני עצמו הדברים אשר יקל בהם התענית, מהם במחשבה מהם במעשה.