ראשית חכמה, שער התשובה ד׳Reshit Chokhmah, Gate of Repentance 4

א׳אחר שבפרק הקודם ביארנו הצורך לבעל תשובה ביסורין לטהר עונותיו, ראינו לסמוך לו פרק זה בביאור ענין הצום שהוא מצטרך לבעל תשובה, וכמו שנתבאר על ידי הנביא יואל ע"ה (יואל ב, יב) שובו אלי בכל לבבכם ובצום ובבכי ובמספד, והקדים הפסוק בכל לבבכם, ויש בו אתנח, ואחר כך אמר ובצום ובבכי ובמספד, והכוונה כי עיקר הכל הקודם אל הצום והבכי הוא היות התשובה מלב ומנפש.

ב׳והחסיד בעל חובת הלבבות פירש בענין התשובה ד' תנאים, זה לשונו פרק ד אבל גדרי התשובה הם ד', הא' החרטה על מה שקדם לו מן העונות, והב' שיעזבם ויסור מהם, והג' שיתודה בהם ויבקש המחילה עליהם, והד' שיקבל על נפשו שלא לעשותם ובמצפונו, עד כאן לשונו. והנה כלל הד' אלו הוא מה שנאמר בכל לבבכם, כי בעשות האדם התשובה בכל לב יוכללו בודאי ד' תנאים האמורים.

ג׳ועוד אפשר לומר טעם אחר, כי לפעמים יהיה האדם חולה או במקום סכנה, ויהרהר תשובה בלבו לכשיוכל לעשות יתענה ויעשה תשובה, וכההיא דאמרינן (תענית דף ח ע"ב) בימי רבי זירא גזור גזרה, וגזור דלא למיתב בתעניתא, אמר להו רבי זירא נקביל עילוון, ולכי בטול גזרה ליתביה, אמרי ליה מנא לך הא אמר להם דכתיב (דניאל י, יב) ויאמר אלי אל תירא דניאל כי מן היום אשר נתת לבך להבין ולהתענות נשמעו דבריך, הרי בפירוש כי קבלת התענית אף על פי שאינו יכול להתענות מועיל כאלו התענה, והיינו בכל לבבכם.

ד׳והצום מצטרך אל השב, כי באכילה הלב מתגאה ויבא למרוד, וכמו שהעתקנו בשער הקדושה פרק טו, שאין אדם מורד אלא מתוך אכילה ושתיה, כאומרו (דברים יא, טו-טז) ואכלת ושבעת השמרו לכם וגו', וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק (שמות לב, ו), וכיוצא הרבה. ועיקר התענית הוא ההכנעה, כמו שאמר דוד המלך ע"ה במזמור התשובה (תהלים נא, יט) זבחי אלהים רוח נשברה, וכדפירשנו לעיל (פ"ג).

ה׳ונתבאר עוד בזוהר (פ' פינחס דף רמ ע"א) זה לשונו רבי אבא פתח, זבחי אלהים רוח נשברה, האי קרא אוקמוה, דרעותא דקודשא בריך הוא לא אתרעי בקרבן דבר נש על חובוי, אלא רוח נשברה, ובני נשא לא ידעי מאי קא אמרי, והכי שמענא מבוצינא קדישא, דכד אתי בר נש לאסתאבא בחובוי אמשיך עליה רוחא מסטרא דמסאבא, ואיתגאי על בר נש ושליט עליה לכל רעותיה, אתי בר נש לאתדכאה, בזמנא דהוה בי מקדשא קיים אקריב קרבניה, כל כפרה דיליה תליא עליה עד דאתחרט ותבר לההיא רוחא מגו גאותא דיליה, ומאיך ליה, ודא הוא תבירו דההוא דרגא דמסאבא, וכד אתבר ההוא רוח מסאבא וקביל קרבניה דא איהו דאתקבל ברעוא כדקא יאות, ואי לא אתבר האי רוחא לאו קרבניה כלום ולכלבי אתמסר, דהא קרבניה דא לאו דקודשא ברוך הוא אלא מכלבי, ובגין כך זבחי אלהים רוח נשברה כדקא יאות, רוח נשברה דיתבר ההוא רוחא מסאבא ולא ישלוט, ועל דא מאן דיתבר ליה כדקא יאות, עליה כתיב (תהלים עח, לט) רוח הולך ולא ישוב, ליהוי ההוא גברא באבטחותא ולא יתוב לגביה לעלמין, הדא הוא דכתיב ולא ישוב. לב נשבר ונדכה, ההוא גברא דלא איתגאי ולא אתענג בעינוגין דעלמא, אלהים לא תבזה, ביקרא איהו לגביה, עד כאן לשונו.

ו׳הרי בפירוש, כי כאשר החוטא מושך עליו רוח מסטרא אחרא, ואז לבו מתגאה עליו, והזבח העיקרי הוא רוח נשברה, לשבר אותו הרוח החיצוני, כענין שבירת קליפי האגוז. וביאר בסוף המאמר כיצד ישבר הרוח, על ידי שבירת הלב, דהיינו דלא אתגאי ולא אתענג בעינוגין דעלמא, ועל ידי הצום מתרחק מתענוגי העולם, ואז הוא משבר הרוח החיצוני ההוא.

ז׳וביארו עוד ענין זה (רע"מ פ' פינחס דף רמז ע"א) בפרשה עצמה בביאור פסוק סלת למנחה, אמרו ז"ל ידו"ד עמודא דאמצעיתא, סולת דיליה דא שכינתא תתאה, נהורא דיליה סלת נקיה מסטרוי, בלא פגימו דחשוכא ובלא תערובת חשוכא כלל, דהכי אינון חשוכין עם נהורין, כבר קדם מוץ ותבן, ובחוביהון דישראל מתערבין חשוכין בנהורין, וכגוונא דדש בר נש תבואה ולבתר איהו בורר לה כבורר אוכל מתוך פסולת, כך ישראל צריך למעבד ברוחיהון כד אתערב בהון חשוכין, ורזא דמלה (תהלים נא, יט) זבחי אלהים רוח נשברה, דהכי אתבר חשוכא דאיהו יצר הרע, דמכסי על רוחא כמוץ דמכסי על חטה, כענן דמכסי על שמשא ולא אנח ליה לאנהרא, ובזמנין דחשך דאיהו יצר הרע מכסי על יצר הטוב דאיהו אור, איהו כמאן דתפיס בבית האסורין דרוחא, ואוף הכי כד יצר טוב איהו תפיס ברשו דיצר הרע הכי אינון תפיסין חיילין דיצר הטוב ברשו דחיילין דיצר הרע. ובזמנא דיתבר בר נש רוחיה בכל איברין דיליה קדם ידו"ד, מה כתיב, לאמר לאסורים צאו לאשר בחשך הגלו (ישעיה מט, ט), אבל שכינתא איהי סלת נקיה, דלית חשוכא וקבלא יכיל לאתערבה בה, עד כאן לשונו.

ח׳הרי במאמר הזה מבואר הענין יותר, כי על ידי החטא מתערב אור בחשך, והחשך ההוא מכסה על הרוח כענן המכסה על השמש, והיינו מה שאמר הפסוק (שם נט, ב) כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם, שהם מחיצה. וכן אמרו בתיקונים (דף קט ע"א) דאלין קליפין גרמין אפרשותא בין קודשא בריך הוא ובין ישראל, ודא איהו רזא כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם, עד כאן לשונו. וכן אמר לעיל מזה (דף קח ע"ב) ואלין קליפין אינון מחיצה בין ישראל לאביהם שבשמים.

ט׳וכיון שהאדם חוטא, בעונו מגביר הקליפה ומעבה המחיצה, ועושה אותה כמחיצה של ברזל, על דרך (ישעיה ה, יח) הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה, ואין תקנה עד שישבר הקליפה על ידי צום ובכי ומספד, כמו שיתבאר, באופן שישבר רוחו ואבריו לפני ידו"ד, כמו שאמר ובזמנא דיתבר בר נש רוחיה בכל איברין דיליה קדם ידו"ד, ואין דרך לשבירת כל אבריו ורוחו אלא על ידי סיגוף התענית, שחלבו ודמו שהם עיקר כל האברים מתמעטים ומסתגפים. וכמו שעל ידי אכילה ושתיה נתגאה כוחו, וכסה המוץ והתבן שהוא חשך על אור העליון מנשמתו וניצוץ השכינה גם כן שנתלבש בחשך ההוא, כך יסגף עצמו בלי אכילה כדי להכניע עצמו ולברור האור מהחשך.

י׳ובפרט תלמידי חכמים צריכין להתענות, כדי להכניע גופם, כי אין הנשמה מאירה עד שיכנע הגוף וכוחותיו, וכמו שאמרו בזוהר (פ' תולדות דף קמ ע"ב) ותא חזי, בזמנא דקודשא בריך הוא אתרעי בנשמתיה דבר נש לאתהנאה בה, מחי לגופא בגין דתשלוט נשמתא, דהא בעוד דנשמתא עם גופא לא יכלא לשלטאה, וכד אתרע גופא נשמתא שלטא, עד כאן לשונו, וכן האריכו גם כן בזוהר (פ' וישב דף קפ ע"ב) עיין שם. ולכן צריך להתענות כדי להגביר כח הנשמה ולהחליש את החומר ואת תענוגיו.

י״אוכבר ביארנו בשער הקדושה כי שבירת התענוגים הוא כענין שבירת קליפת האגוז הקשה, ואמר בתיקונים (דף סט ע"א-ע"ב) כי הלב הוא כעין האגוז, זה לשונו ועוד לבא איהו אגוז, מאן דתבר קליפה דאיהו יצר הרע עליה אתמר (תהלים נא, יט) לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה, וגסות ליבא דאיהו שלים בקליפין דיליה ולא אתבר, עליה אתמר (משלי טז, ה) תועבת ה' כל גבה לב, ושכינתא לא שריא עליה, ומסטרא דקליפין אתקריאו בני נשא ערלי לב, עד כאן לשונו.

י״בובלילה שלאחר התענית יזהר שלא ימלא בטנו בשר ויין, בענין שיתגאה לבו ויצא שכרו בהפסדו, וצריך בעל תשובה להתרחק מהם, ובפרט מהיין, כמו שאמרו בזוהר (פ' מקץ דף רב ע"א) מה דאתמר דידכור ליה בר נש ההוא יומא דמותא, ודאי הכי הוא, בגין דמתבר לבא דבר נש, דהא יצר הרע לא שריא אלא באתר דאתשכח חדוה דחמרא וגסותא דרוחא, וכד אשכח רוחא תבירא כדין אתפרש מניה ולא שריא בהדיה, עד כאן לשונו. וכיון שאמר גסותא דרוחא, צריך להתרחק מהתענוגים באופן שלא יבא רוחו להתגאות עליו.

י״גוהרבה מבעלי תורה שבדורינו סומכין שלא להתענות מהא דאמרינן (תענית יא ע"א) אמר שמואל כל היושב בתענית נקרא חוטא, סבר כי האי תנא דתניא רבי אלעזר הקפר ברבי אומר מה תלמוד לומר (במדבר ו, יא) וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, וכי באיזה נפש חטא זה, אלא שציער עצמו מן היין, והלא דברים קל וחומר ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה. רבי אלעזר אמר נקרא קדוש, שנאמר (שם ו, ה) קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו, ומה זה שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה. ולשמואל הא איקרי קדוש, ההוא דמדכי נפשיה. ולרבי אלעזר הא איקרי חוטא, ההוא דסאיב נפשיה. ומי אמר רבי אלעזר הכי, והאמר רבי אלעזר לעולם ימוד אדם עצמו כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו, שנאמר (הושע יא, ט) בקרבך קדוש ולא אבא בעיר, לא קשיא הא דמצי לצעורי נפשיה הא דלא מצי לצעורי נפשיה. ריש לקיש אמר נקרא חסיד, שנאמר (משלי יא, יז) גומל נפשו איש חסד. אמר רב ששת האי בר בי רב דיתיב בתעניתא ליכול כלבא שירותיה, אמר רבי ירמיה בר אבא אין תענית צבור בבבל אלא תשעה באב בלבד, אמר רבי ירמיה בר אבא אמר ריש לקיש אין תלמיד חכם ראי לישב בתענית מפני שממעט במלאכת שמים, עד כאן לשונו.

י״דוממימרת ריש לקיש זו אחרונה מסתייעי כדי שלא להתענות, וכדפירש רש"י ע"ה - שממעט במלאכת שמים, חלש הוא ואינו יכול ללמוד, עד כאן לשונו. וכיון שהוא חלש ואינו יכול ללמוד נקרא לא מצי לצעורי נפשיה, ונקרא חוטא, ומימרת ריש לקיש דקאמר נקרא חסיד שנאמר גומל נפשו איש חסד, צריך לאוקומיה לפי דעתייהו בדמצי לצעורי נפשיה, או בשאינו תלמיד חכם, כדי שלא יחלוק ריש לקיש מדידיה לדידיה, דקאמר אין תלמיד חכם רשאי לישב בתענית.

ט״וואין מכל זה סיוע למי שחטא שלא יתענה ושיספיק לו התורה לכפרת עונו, שמי שחטא אפילו הוא תלמיד חכם אין תורתו רצויה עד שיטהר עצמו, כדפי' בסוף פרק ב, והעד על זה ריש לקיש עצמו, שפירש בפרקי רבי אליעזר (פמ"ב) והעתקנו לשונו לעיל (פ"ג), שאחר ששב כל ימיו היה עסוק בצום ובצדקה ובתפלה, אלא ודאי אין דברי ריש לקיש אמורים אלא בתלמיד חכם שלא חטא, שאם ירצה להתענות כדי לקדש את עצמו אינו רשאי מפני שממעט במלאכת שמים, אבל אם חטא ויושב בתענית נקרא חסיד, שנאמר גומל נפשו איש חסד, ופירוש גומל נפשו - שגומל לנפשו לשלם לה כמדתה, וכמו שאמר הפסוק (תהלים סב, יג) ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, הרי במדת חסד נשלם לאיש כמעשהו. וכן פי' שעל ידי קבלת היסורין מקרב עצמו אל החסד, כאומרו (משלי יג, כד) ואוהבו שחרו מוסר, ואהבה היא אהבת החסד, וסתם טהרה מצד החסד, כדפירשנו לעיל (פ"ג).

ט״זועוד אמרינן בירושלמי בנדרים פרק קונם (פ"ח ה"א) רבי יונתן הוה ציים כל ערבי ריש שתא, רבי אבין הוה ציים כל ערבי שבת, רבי זעירא ציים תלת מאוון צומין, אית דאמר תשע מאוון צומין, ולא חש על מגילת תענית, עד כאן לשונם. והכי איתא בירושלמי בתעניות פרק ב (הי"ב).

י״זוכן כתב הטור (הל' שבת סימן רמט) אין קובעין סעודה בערב שבת משום כבוד שבת, וכתב אחר כך, ויראה שדרך אנשי מעשה להתענות כל היום כדאיתא בעירובין (דף מ ע"ב) הני בני רב דיתבי בתענית במעלי שבתא מהו לאשלומי, אלמא שדרך תלמידי חכמים להתענות ערב שבת, עד כאן לשונו.

י״חגם אין להביא ראיה דאמרינן בתעניות (דף כב ע"ב) רבי יוסי אומר אין היחיד רשאי לסגף את עצמו בתענית שמא יצטרך לבריות. כי מתורץ הוא במה שכתב הר"ן ז"ל שם, כבר פי' לעיל דמפני שמתענין על אלו ברצופה, קאמר דאין היחיד רשאי להתענות על אלו ברצופה עליהם. וביאור דבריו, שאמר דמפני שמתענין על אלו ברצופה, הכוונה היא, שאמר שם תנו רבנן עיר שהקיפוה גייסות או נהר או ספינה המטורפת בים ויחיד הנרדף מפני נכרים ומפני רוח רעה מפני לסטים, מתריעין מיד בשבת, ועל כלן אין יחיד רשאי לסגף עצמו בתענית, שמא יצטרך לבריות ואין הבריות מרחמין עליו. הרי שרבי יוסי קאי על דברי תנא קמא שהוא לסגף עצמו בתעניות על אחר, כגון להתפלל על עיר שהקיפוה גייסות או על יחיד הנרדף, וכדפירש הר"ן שעל אלו מותר להתענות רצופין, ועל אלו פליג רבי יוסי וקאמר שלא יתענה רצופין מפני שיבטל ממלאכתו וכו', אבל המתענה רצופין לתשובה על עונותיו לא דבר רבי יוסי בזה.

י״טואדרבא תבא עליו ברכת טוב, שהרי במסכת יומא (דף פו ע"ב) אמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב גדולה תשובה, שאפילו יחיד עשאה מוחלין לו ולכל העולם, שנאמר (הושע יד, ה) ארפא משובתם. ולא עוד אלא שמביא רפואה לעולם, כדאמרינן התם (דף פו ע"א) אמר רבי גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם, שנאמר (ירמיה ג, כב) שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם, ואם יש כח בתשובה מהביא רפואה לעולם כל שכן לעצמו שיביא רפואה להיותו בריא שלא יחלה. ואם תאמר שהתשובה היא בלא תענית, כבר מפורש על ידי הנביא תנאי התשובה (יואל ב, יב) בכל לבבכם בצום ובבכי ובמספד.

כ׳ועוד אמרו במדרש משלי בפסוק (משלי ו, ד) אל תתן שינה לעיניך, זה לשונם אל תתן שינה לעיניך מלהתעסק בתורה שהיא מכפרת עון. דבר אחר, אל תתן שינה לעיניך מלעשות תשובה, שהתשובה ומעשים טובים כתריס בפני הפורענות. דבר אחר, אל תתן שינה לעיניך מלישב בתענית, שהתענית קרובה לתשובה, שנאמר (יואל ב, יב) וקרעו לבבכם ואל בגדיכם ושובו אל ה' אלהיכם, אם עשיתם כן כי חנון ורחום הוא, וכל כך למה כדי להנצל מדינה של גיהנם. ועליהם מפורש בקבלה (משלי ו, ה) הנצל כצבי מיד וכצפור מיד יקוש, כדי שלא תתיקשו בירידתה של גיהנם. דבר אחר וכצפור מיד יקוש, שלא תעשו קש לאשה של גיהנם, מפני שכחה של תשובה מגעת עד כסא הכבוד, עד כאן לשונם.

כ״אהרי שאמר שהתענית קרוב לתשובה, והטעם כדפי' לעיל בראש הפרק. ולכן אנו מוצאים שעל כל צרה שלא תבא על הציבור גוזרים תענית, כדתנן בפרק קמא דתעניות (פ"א מ"ד) הגיע י"ז חשון ולא ירדו גשמים התחילו היחידים מתענים, ולמה יתענו, מוטב שיעסקו בתורה שהיא מכפרת עון ויפשפשו במעשיהם בלי תענית, אלא מוכרח התענית כדי להביא לידי הכנעה, וכאשר נתקדש מאכילה ושתיה שהם כוחות הגוף נדבק בו יתברך ובמשרתיו שהם מובדלים וקדושים מאכילה ושתיה, ואז הוא עונה אותנו מפני שאנו דבוקיים בו, אבל על ידי אכילה ושתיה אנו מובדלים ממנו, מלבד כשהאכילה מצוה בשבתות וימים טובים וראשי חדשים וכיוצא.

כ״בואפשר שמטעם זה היה מר בריה דרבינא יושב בתענית כל השנה, כדאמרינן בפסחים (דף סח ע"ב) מר בריה דרבינא כוליה שתא הוה יתיב בתעניתא, בר מעצרתא, ופוריא, ומעלי יומא דכפורי.

כ״גומי שאינו יכול להתענות כל השנה רצופים לפחות ישתדל לקיים דברי הר"י בעל הטורים (א"ח סי' תקפ) זה לשונו כתב בה"ג אלו הימים שמתענים בהם מן התורה, והמתענה בהם לא יאכל בהם ולא ישתה עד הערב, בא' בניסן מתו בני אהרן וכו', וכתב בסוף דבריו אלו ימי תעניות קבלו ישראל מן התורה, ועוד גזרו שיהו מתענין מפני ג' דברים שני וחמישי ושני על חרבן הבית ועל התורה שנשרפה ועל חרפת ה', ולעתיד לבא עתיד הקדוש ברוך הוא להפכם לששון ולשמחה, עד כאן לשונו.

כ״דוכן אמרו במסכת סופרים שהתלמידים מתענין בניסן ב' וה', והטעם מפני שהוא גזירת רבותינו על ג' דברים האמורים. זה לשונם בפרק בתרא הלכה ג' לפיכך אין אומרים תחנונים כל ימי ניסן, ואין מתענין עד שיעבור ניסן, אלא הבכורות שמתענים בערב הפסח, והצנועים בשביל המצה כדי שיכנסו בה בתאוה, והתלמידים מתענין בו שני וחמישי, מפני חילול השם ומפני כבוד ההיכל שנשרף, במה דברים אמורים בצנעא, אבל להזכיר בציבור אסור עד שיעבור ניסן, עד כאן לשונו. הרי שהותר להתענות בניסן לתלמידים ב' וה' מפני חילול ה', והטעם שכיון שכך דרכן להתענות כל השנה, השמיענו שאין מפסיקין בניסן.

כ״הוכתבו בתוספות (ב"ק דף פב ע"א ד"ה כדי) אהא דאמרינן שעזרא תקן שיהיו קורין בתורה בב' ובה' כדי שלא ילינו ג' ימים בלא תורה, ואם תאמר ומאי שנא שתקנו ב' וה', ויש לומר משום דאמרינן במדרש משה רבינו ע"ה עלה בחמישי לקבל לוחות האחרונות, וירד בב', ונתרצה לו המקום, ולפי שהיה עת רצון באותה עליה וירידה קבעו בב' וה', ולכך נהגו נמי להתענות בב' ובה', עד כאן לשונו.

כ״וומלבד שני וחמישי יש ימים שנהגו בהם ישראל להתענות, בערב ראש חדש נהגו להתענות, ואומרים שהוא כפור קטן, וטעם למציאות התענית, כי נודע כי ישראל מונין ללבנה כדפי' בזוהר (פ' ויחי ריש דף רלו ע"ב-רלז ע"א) מפני שהלבנה הזו רמז ללבנה העליונה, וכיון שיש למטה מיעוט וחסרון כן למעלה, והצדיקים המצטערים ביסורי שכינה לקבל הדין שבא עליהם, כאשר היא מתחדשת כן הם מתחדשים עמה.

כ״זוכן אמרו בזוהר (פ' וישב דף קפא ע"א) בענין הצדיקים שיש להם יסורין מפני שנולדו בחסרון הלבנה, שלעתיד יש להם מעלה גדולה, והשכינה אינה זזה מהם, זה לשונו שם וכד סיהרא איתפגים בההוא סטרא דחויא בישא, כדין כל אינון נשמתין דנפקין, אף על גב דכלהו דכיין וכלהו קדישין, הואיל ונפקי בפגימו, בכל אינון אתרי דמטו אינון נשמתין כלהו אתברו ואתפגמו בכמה צערין בכמה כאיבין, ואלין אינון נשמתין אתרין דאתרעי בהו קודשא בריך הוא לבתר דאיתברו, ואף על גב דנשמתין בעציבו ולא בחדוון, ורזא דמלא שרייא כגוונא דלעילא, גופא אתפגים ונשמתא לגו כגוונא דלעילא, ודאי כגוונא דא. ובגין כך אלין אינון דבעיין לחדתותי בחדתותא דסיהרא, ועל אלין כתיב (ישעיה סו, כג) והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחוות לפני אמר ה', כל בשר ודאי, דאלין יתחדתון בכלא, ובעיין לחדתותי בחדתותא דסיהרא, ואלין אינון בשתופא חדא בסיהרא, פגימין בההוא פגימו דילה, ובגין כך איהי שרייא בגוייהו תדיר דלא שבקא לון, כמ"דא (ישעיה נז, טו) ואת דכא ושפל רוח, וכתיב (תהלים לד, יט) קרוב ה' לנשברי לב, לאינון דסבלו עם סיהרא ההוא פגימו, אינון קריבין לה תדיר, ועל דא להחיות לב נדכאים, באינון חיין דאתיין לה לאתחדתא יהא לון חולקהון, אינון דסבלו עמה יתחדתון עמה, ואלין איקרון יסורין של אהבה, של אהבה אינון, ולאו מניה מההוא בר נש, של אהבה אינון, דאתפגם נהורא של אהבה זוטא דאתדחייא מאהבה רבה, ובגין כך אלין אינון חברים משותפים בהדה, זכאה חולקהון בעלמא דין ובעלמא דאתי, דאינון זכו להאי למהוי חברים בהדה, עלייהו כתיב (תהלים קכב, ח) למען אחי ורעי וגו', עד כאן לשונו.

כ״חומכאן שכל המצטער בצער שכינה יש לו שכר גדול, כמבואר במאמר שאמר קרוב ה' לנשברי לב לאינון דסבלו עם סיהרא ההוא פגימו וכו', נראה שכל המדכא עצמו ביסורין ומשבר לבו מתחדש עמה. ולכן בערב ראש חדש שהרי היא פגומה מכל וכל, ראוי להצטער ולהתענות. ובכל תענית שיתענה טוב שיכוין לזה גם כן, מלבד כי בחטאו גרם עינוי לה כמו שהארכנו בשער היראה, כי בן כסיל תוגת אמו, לכן ראוי שיסבול ענוי תחת הענוי אשר גרם לה, כל שכן עתה בגלותינו זה כי בפשעינו שולחה אמנו, שראוי לכל אדם להצטער בצערה ולקבל יסורין על מה שהוא מאריך הגלות בעונותינו, ובענין הענוה הארכנו יותר, עיין שם.

כ״טעוד יש ימים שנהגו ישראל להתענות בהם, כגון מראש חדש אלול עד יום הכפורים, שהם ימים שאומרים בהם סליחות ותחנונים, וסמכו על זה (שה"ש ו, ג) *אני *לדודי *ודודי *לי ראשי תיבות אלול וסופי תבות ד' יודין כנגד מ' יום, וכן (דברים ל, ו) ומל ה' אלהיך *את *לבבך *ואת *לבב ראשי תיבות אלול, שחודש זה מוכן למילת הלב, דהיינו תשובה.

ל׳ומסתברא מאחר שהוא החדש האחרון מהשנה לעשות בו תשובה על מה שפגם בכל השנה, ולא יכנס בראש השנה שהוא יום הדין, מתועב ממעשיו הרעים, אלא יתקן בחדש זה מה שעבר. וכן בי' ימי תשובה, שמם מוכיח עליהם שנתקנו לתיקון השנה, והם ימי דין שאנו אומרים בהם המלך המשפט, והקדוש ברוך הוא מזדמן לקבל אז לבעלי תשובה, כמו שדרשו ז"ל דרשו ה' בהמצאו (ישעיה נה, ו), וכי יש ימים שאין נמצא, אלא כאן ליחיד וכו', שבימים אלו אפילו ליחיד נמצא, וראוי להתענות ולפשפש במעשיו ויקיים עיקרי התשובה בכל לבבו בצום ובבכי ובמספד, ובלילה לא יאכל בשר ולא ישתה יין.

ל״אוכתב הר"י בשערי התשובה (שער שני אות יד), זה לשונו בעשרת ימי תשובה, הירא את דבר ה' לבו יחיל בקרבו, בדעתו כי כל מעשיו בספר נכתבין, ובעת ההיא האלהים יביא במשפט את כל מעשה, על כל נעלם אם טוב ואם רע, כי האדם נידון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכפורים, ובעת ידע האדם כי יביאו את דינו לפני מלך בשר ודם, הלא יחרד חרדה גדולה וישית עצות בנפשו, ובכל דרכי החריצות יחיש מפלט לו, ולא תעלה על רוחו לפנות על ימין או על שמאל ולהתעסק ביתר חפציו, לכן מה נואלו היוצאים לפעלם ולעבודתם עדי ערב בימים הנוראים ימי הדין והמשפט, ואינם יודעים מה יהיה משפטם, וראוי לכל ירא שמים למעט בעסקיו ולהיות רעיוניו נחתים, ולקבוע ביום ובלילה עתים להתבודד בחדריו, ולחפש דרכיו ולחקור, ולקדם אשמורות להתעסק בדרכי התשובה וכשרון מעשה, ולשפוך שיח ולשאת תפלה ורנה ולהפיל תחנה, והעת עת רצון והתפלה נשמעת בו. ואמרו רבותינו ז"ל דרשו ה' בהמצאו אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים.

ל״בומצות עשה מן התורה להעיר אדם אל רוחו ולחזור בתשובה ביום הכפורים, שנאמר (ויקרא טז, ל) מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו, ואמרו רבותינו ז"ל כי יום הכפורים מכפר עם התשובה, על כן הזהירנו הכתוב שנטהר לפני ה' בתשובתינו והוא יכפר עלינו ביום הזה לטהר אותנו, עד כאן לשונו.

ל״גוכאשר יסתכל המשכיל במעשיות הנזכרים בגמרא מחכמים שהיו מתענים כמה תעניות, ויראה שהיה הדבר בלי צורך כל כך, תלהב נפשו להתענות על כל עונותיו, וכל אחד ידע מה שקדמו לו מהעונות.

ל״דכתב הרא"ש בהלכות קטנות של ר"י אלפס (דף ח ע"א), גבי ההיא דאמרינן (מנחות דף לה ע"ב) רב אשי הוה יתיב קמיה דמר זוטרא אתהפיכא ליה רצועה של תפלין, זה לשון תשובת גאון, דרצועה דרב הונא דאתהפיכא ויתיב מ' יומין בתענית, בשל יד או בשל ראש, הכי גמירנא מרבוותא דשל ראש היתה, רב הונא דיתיב אתעניתא לאו משום דחובה הוה וכו'. ומעשה זה דרב הונא הובא בגמרא דמסכת מועד קטן (דף כה ע"א). וכתב עוד תשובה אחרת, מאן דאפיך רצועה של ראש או של יד מיחייב למיתב בתעניתא דפושע הוא וצריך תענית, אבל לחייבו מ' תעניות כרב הונא לא, ומרוב חסידות הוא דעבד, עד כאן לשונו.

ל״הוכן מצינו רבי זירא שהתענה מאה תעניות שלא תשלוט עליו אשו של גיהנם, כדאיתא בגמרא (ב"מ דף פה ע"א) מלבד מאתים אחרים שהתענה כדפי' שם. גם בירושלמי (שבת פ"ה ה"ד) אהא דאמרינן פרתו של רבי אלעזר בן עזריה היתה יוצאת ברצועה וכו' אמרו רבותינו ז"ל, אמר רבי חנינא פעם אחת יצאת והושחרו שיניו מן הצומות, עד כאן לשונו.

ל״וגם אם יתענה התלמיד חכם כדי שתתקיים בו תורה ולא תפסוק מזרעו, טוב לו, כדאיתא שם בהשוכר את הפועלים (דף פה ע"א) גבי אהא דאמרינן, אמר רבי פרנך אמר רבי יוחנן כל שהוא תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם ובן בנו תלמיד חכם שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם, שנאמר (ישעיה נט, כא) ואני זאת בריתי אותם וגו'. רב יוסף יתיב ארבעין תעניתא, ואקריוה לא ימושו מפיך, ויתיב ארבעין תעניתא אחריני ואקריוה ומפי זרעך, יתיב מאה תעניתא אחריני ואקריוה לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך, אמר מכאן ואילך לא צריכנא, תורה מחזרת על אכסניא שלה, עד כאן לשונו.

ל״זוכן מצינו ששלמה התענה מ' תעניות על החכמה, כדאיתא בריש מדרש משלי, על טעם שהתחיל ספר משלי במ"ם.

ל״חובסוד התענית ביארו בזוהר (פ' שמות דף כ ע"א-ע"ב) אמר שם בפסוק (שה"ש ב, טז) דודי לי ואני לו הרועה בשושנים, שהקדוש ברוך הוא מנהיג את עולמו בחסד ובדין, רמז השושנים שיש בהם אודם ולובן, וזה לשונו מה השושן הזה אדום ולבן, כך ריח הקרבן מאדום ולבן. בא וראה מריח הקטרת, שהסמנים מהם לבנים מהם אדומים, כגון הלבונה שהוא לבן, מר דרור אדום, והריח עולה מאדום ולבן, ועל כן מנהיג עולמו כשושנים שהוא אדום ולבן, דכתיב (יחזקאל מד, טו) להקריב לי חלב ודם. כנגד זה אדם מקריב חלבו ודמו ומתכפר לו, זה אדום וזה לבן, מה השושן שהוא אדום ולבן אין צומקין אותו לחזור כלו לבן אלא באש, כך הקרבן אין צומקין אותו לחזור כלו לבן אלא באש. עכשיו מי שיושב בתעניתו ומקריב חלבו ודמו אינו נצמק להיות כלו לבן אלא באש, דאמר רבי יהודה מתוך תעניתו של אדם מחלישין אבריו וגובר עליו האש, ובאותה שעה צריך להקריב חלבו ודמו באותו האש, והוא הנקרא מזבח כפרה. והיינו דאמר רבי אלעזר כד הוה יתיב הוה מצלי ואמר גלוי וידוע לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שהקרבתי לפניך חלבי ודמי והרתחתי אותם בחמימות חולשת גופי, יהי רצון מלפניך שיהיה הריח העולה מפי בשעה זו כריח העולה מהקרבן באש המזבח ותרצני, נמצא שאדם שהוא מקריב בתעניתו החלב והדם והאש, והריח שעולה הוא מזבח כפרה. ולפיכך תקנו התפלה במקום הקרבן, ובלבד שיתכוין למה דאמרן. אמר רבי יצחק מכאן ולהלאה כתיב (במדבר לא, כג) כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר, עד כאן לשונו.

ל״טעוד יכוין למה שאמרו בזוהר פרשת תרומה (דף קנג ע"א) תלת שליטין אינון לעילא דקודשא בריך הוא אשתמודע בהו, ואינון רזא יקירא דיליה, אלין אינון מוחא ולבא וכבדא, ואינון בהפוכא דהאי עלמא, לעילא מוחא נטיל ברישא ולבתר יהיב לליבא וליבא נטיל ויהיב לכבדא ולבתר כבדא יהיב חולק לכל אינון מקורין דלתתא, כל חד וחד כדקא חזי ליה. לתתא, כבדא נטיל ברישא, ולבתר איהו מקרב כלא לליבא, ונטיל ליבא, כיון דנטיל ליבא ואתתקף מההוא תוקפא ורעו דקא נטיל ואתער לגבי מוחא, ולבתר אהדר כבדא ופליג מזונא לכל אברין דגופא. ביומא דתעניתא בר נש מקרב מיכלא ומשתייה לגבי כבדא עלאה, מקרב חלביה ודמיה ורעותיה, ההוא כבדא נטיל כלא ברעותא, כיון דכלא איהו לגביה, נטיל ומקריב כלא לגבי ליבא דאיהו רב ושליט עליה, כיון דליבא נטיל ואתתקף ברעותא מקרב כלא לגבי מוחא דאיהו שליטא עילאה על כל גופא, לבתר אהדר כבדא ומפלג חולקין לכל אינון מקורין ושייפין דלתתא, עד כאן לשונו.

מ׳והמסתכל בדברי המאמר יראה בעין הדעת היות התענית ממש קרבן, סוד אשה ריח ניחוח לה' (ויקרא א, ט) שפירשו בזוהר שיר השירים. ולכן צריך ליזהר ביום התענית מכל חטא ועון, שלא יהיה קרבנו נדחה, וידין מדברים הפוסלים הקרבן שאחד מהם המחשבה, גם יפסלו לתענית אם יהרהר בעבירה. וכן שאר דברים הפוסלים בקרבן יפסלו בתענית, ולכן צריך עזיבת החטא שלא יהא טובל ושרץ בידו.

מ״אובמסכת ברכות (דף לב ע"ב) בענין התענית אמרו ז"ל ואמר רבי אלעזר גדולה תענית מן הצדקה, מה טעם זה בגופו וזה בממונו, עד כאן לשונו. ואמר גדולה תענית וכו', הורה לנו בזה מעלת הצדקה, שאין אומרים זה גדול מזה אלא אם יכנסו בסוג וערך אחד, והטעם, שהצדקה מכפרת עון כאומרו (דניאל ד) וחטאך בצדקה פרוק, וכן התענית הוא במקום הקרבן ומכפר עון, כמו שאמרו שם פרק היה קורא (ברכות דף יז ע"א), רב ששת כד הוה יתיב בתעניתא, בתר דמצלי אמר הכי, רבון העולמים גלוי לפניך שבזמן שבית המקדש קיים אדם חוטא ומקריב קרבן, ואין מקריבין ממנו אלא חלבו ודמו, ומתכפר לו, ועכשיו ישבתי בתענית ונתמעט חלבי ודמי, יהי רצון מלפניך שיהא חלבי ודמי שנתמעט כאלו הקרבתיו לפניך על גבי המזבח ותרצני, עד כאן לשונו. והוסיף התענית על הצדקה היותו בגופו, כי הוא מקריב פני אדם למעלה, וכמו שבזמן שבית המקדש קיים בעשיית הקרבן עיקר הקרבן היה ההכנעה, וכן אמרו בזוהר (פ' פינחס דף רמ ע"ב) שירותא דקרבנא, בשעתא דבר נש אודי חטאוי עלה, ונכיסו וזריקו דדמיה על מדבחא, עד כאן. עוד בדף רמא (ע"א) אדם חקוק בכורסיא, אדם עיקרא דכלא, ומקריב תמן רוחיה ונשמתיה, עד כאן לשונו.

מ״בואמר בירושלמי פרק כיצד (תענית פ"ב ה"א), זה לשונם דרש רבי אבא בר זבדא, נשא לבבינו אל כפים (איכה ג, מא), ואפשר כן אית בר נש דנסיב לביה ויהיב גו ידיה, אלא מהו נשא, נשַׁוִי לבינן לכף ידינן, ואחר כך אל אל בשמים, כך אם יהיה שרץ בידו של אדם, אפילו טובל במי שילוח או במי בראשית אין לו טהרה עולמית, השליכו מידו מיד טהר, עד כאן לשונו. והכוונה היא, שכשם שהידים צריך שלא יהיה בהם שרץ, דהיינו עון, גם כן הלב צריך שיהיה כמו הכפים, שיהיה נקי מלחשוב בעשות עבירה, כמו שאמר (ישעיה נה, ז) יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו, ונשא הוא לשון שווי כמו שאמרו נשַׁוִוי.

מ״גגם עיקר התענית, בפרט בתענית צבור, צריך שיהיה בפשפוש המעשים, כמו שאמרו (איכה ג, מ) נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה', נראה שאין דרך לתשובה שנאמר בה שובה ישראל עד ה', אלא על ידי חקירת המעשים והחיפוש. והוא עיקר הצום, כמו שאמר ישעיה הנביא ע"ה (ישעיה נח, ג) בענין שאמר שם, למה צמנו ולא ראית ענינו נפשנו ולא תדע וגו', ואמר אחר כך הכזה יהיה צום אבחרהו יום ענות אדם נפשו הלכוף כאגמון ראשו ושק ואפר יציע, הלזה תקרא צום ויום רצון לה', הלא זה צום אבחרהו פתח חרצובות רשע התר אגודות מוטה. ופסוק הראשון שאמר הכזה יהיה צום אבחרהו וגו' יום ענות וגו' הלכוף כאגמון וגו' הוא בתמיה, פירוש שאינו רצוי לפניו שום דבר מזה, אבל הצום הנבחר הוא פתח חרצובות רשע.

מ״דוכן פירשו בירושלמי פרק ב דתעניות (ה"א), זה לשונם אמר רבי אלעזר הכזה יהיה צום אבחרהו אלא יום ענות אדם נפשו, אין זה צום שאני חפץ בו, ואיזה צום שאני חפץ בו הלא זה צום אבחרהו פתח חרצובות רשע התר אגודות מוטה הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית, מה כתיב בתריה אז תקרא וה' יענה וגו' עד כאן לשונו.

מ״הנמצא שכלל התענית צריך פשפוש המעשים ועזיבת החטא ונתינת הצדקה לשמה, כמבואר בפסוק שיש בה כמה בחינות שצריך לדקדק בפסוק, שכולם נוגעים לענין הצדקה.

מ״ווכן פירשו במסכת תענית (דף יב ע"ב) על מה שכתוב בעזרא כאשר גזר עליהם תענית (נחמיה ט, ג) ויקראו בספר תורת האלהים רביעית היום וגו', זה לשונו אמר אביי, בתעניתא מצפרא עד פלגא דיומא מעייני במילי דמתא, ומפלגא דיומא, רביעא דיומא קרו ומפטרי, ורביעא דיומא בעו רחמי, שנאמר ויקראו בספר תורת האלהים רביעית היום, ורביעית היום מתודים ומשתחוים. ואיפוך אנא, לא סלקא דעתך דכתיב ואלי יאספו כל חרד, עד כאן לשונו. הרי שחצי היום הראשון הוא בפשפוש המעשים קודם לתורה ולתפלה.

מ״זוכן פירשו בזוהר (פ' ויחי דף רכח ע"ב) בפסוק (ישעיה לח, ב) ויסב חזקיהו פניו אל הקיר, שאין להתפלל על החטא עד שישים כל מגמת פניו לתקן עונו, זה לשונו בקיצור מכאן אוליפנא, דמאן דאית ביה חובא ובעי למיבעי רחמי עלוי, ליכוין אנפוי ורעיונוי לאתקנא גרמיה מההוא חובא, ולבתר יבעי צלותיה, כמד"א (איכה ג, מ) נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה', נחפשה דרכינו בקדמיתא, ולבתר ונשובה, עד כאן לשונו.

מ״חובענין הצדקה אמרו בסנהדרין (דף לה ע"א) אמר רבי אלעזר כל תענית שמלינין בה צדקה כאלו שופך דמים, שנאמר (ישעיה א, כא) צדק ילין בה ועתה מרצחים, עד כאן לשונו.

מ״טובספר החסידים (סימן רכו) כתב דע והבן, אף על פי שאמרו חכמים יפה תענית לחלום כאש לנעורת, לא אמרו אלא לעושי תשובה עם התענית, הרי יהודי אחד ראה בחלום בליל ט' בתשרי והתענה בט' וביום הכפורים, הרי שני ימים ולילה ולא הועיל לו, לפי שמראים לו חלום קשה שיפשפש במעשיו, כי התענית במקום חטאת, מה קרבן אינו מועיל בלא תשובה שנאמר (משלי כא, כז) זבח רשעים תועבה, אף תענית חלום אינו מועיל בלא תשובה, עד כאן לשונו.

נ׳ורבנו תם בספר הישר כתב, שביום התענית צריך ליזהר מן הכעס, מפני שהמרה גוברת. וכן כתב גם כן בספר החסידים (סימן תריז) וכשאדם מתענה ישמור עצמו שלא יהיה כעסן בו ביום, כי כשאדם רעב הוא כעסן, ואם יכעוס מוטב לו שלא יתענה, ויהיה שבע וטוב לב לבריות, שלא יתקוטט, וכתיב (ישעיה נח, ד) הן לריב ומצה תצומו פת ולהכות באגרוף רשע אל תצומו כיום וגו'. והראשונים כשהיו מתענים לא היו אוכלים כי אם במלח ושותים מים כרבי יהושע שדבר נגד בית שמאי (חגיגה דף כב ע"ב), עד כאן לשונו.

נ״אובזה נכלל הפרק: