שו"ת בני בנים, חלק ראשון, מאמרים ב׳Responsa Benei Banim, Volume I, Essays 2
א׳באורים בירושלמי יד שולטת בו
1
ב׳א
כתב רבנו חננאל במסכת שבת דף מ': שיעור שהיד סולדת בו פי' בירושלמי שולטת בו סולדת היא שולטת והוא כל שכריסו של תינוק נכוית הימנו עכ"ל. וכתב המגיה שטעות סופר יש כאן ולשון הירושלמי הובא ברא"ש עכ"ל, וכוונתו שהרא"ש כתב איתא בירושלמי מותר להפשיר במקום שהיד שולטת ואסור להפשיר במקום שאין היד שולטת עכ"ל וכן הוא בירושלמי שלנו, ואם כן שולטת היא הפך של סולדת ובמקום שהיד שולטת אינה סולדת ובמקום שאינה שולטת היא סולדת, ושלא כר"ה.
כתב רבנו חננאל במסכת שבת דף מ': שיעור שהיד סולדת בו פי' בירושלמי שולטת בו סולדת היא שולטת והוא כל שכריסו של תינוק נכוית הימנו עכ"ל. וכתב המגיה שטעות סופר יש כאן ולשון הירושלמי הובא ברא"ש עכ"ל, וכוונתו שהרא"ש כתב איתא בירושלמי מותר להפשיר במקום שהיד שולטת ואסור להפשיר במקום שאין היד שולטת עכ"ל וכן הוא בירושלמי שלנו, ואם כן שולטת היא הפך של סולדת ובמקום שהיד שולטת אינה סולדת ובמקום שאינה שולטת היא סולדת, ושלא כר"ה.
2
ג׳אבל גם בערוך בערך סלד כתב פ"א בירושלמי שהיד סולדת בו סולדת היא שולטת עכ"ל, ודוחק לאמר שיש טעות סופר גם בר"ח וגם בערוך. והנה גם אם נאמר שהיתה להם גרסה הפוכה בירושלמי וגרסו שמותר להפשיר במקום שאין היד שולטת ואסור להפשיר במקום שהיד שולטת, עדיין קשה הלשון כי בודאי המלה שולטת משמע שאינה סולדת וכן להפך. ועיין בפרי מגדים ביורה דעה סימן ס"ח שנדחק בלשון. וכן קשה כי בהרבה מקומות בירושלמי אי אפשר לפרש לשון שולטת שהיא סולדת, כמו במסכת פאה פרק א' הלכה א' אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו עכ"ל וכן במסכת בבא מציעא פרק י' הלכה א' היה האחד מכיר מקצת אבניו נוטלן ועולות לו מן החשבון א"ר הושעיה זאת אומרת ששולטת היד מצד אחד עכ"ל. ומכאן שלא כשו"ת בית יעקב סימן כ' הובא בגליון מהרש"א ביורה דעה סימן ק"ה סעיף ב' עיי"ש ובאחרונים. ועוד שהלא הירושלמי מכיר גם את לשון סלד, שבמסכת גיטין פרק ח' הלכה ח' המסלדת בבנה בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין עכ"ל ועיין בבבלי במסכת סנהדרין דף ס"ט עמוד ב', ונראה שפרוש לשון הירושלמי מסלדות הוא שמחממות זו את זו בחיכוך, ואם כן ממה שכתב הירושלמי במסכת שבת לשון שולטת ולא סולדת משמע שאינם זהים.
3
ד׳ויש לתרץ לר"ח ולערוך לפי נוסח שנמצא בתוספות הרא"ש וז"ל מותר להפשיר במקום שהיד סולדת ואסור להפשיר במקום שאין היד שולטת עכ"ל שלפי זה סולדת היא עדיין יד שולטת, ובאור הדבר שאף על פי שהיד מתחממת עדיין אינה נכוית ולכן יש ליד שליטה מה שאין כן כשהיא נכוית שאז אין היד שולטת, וזהו ששאלו בירושלמי עד איכן, ר' יודה בן פזי ר' סימון בשם רבי יוסי בן חנינה עד שיהא נותן ידו לתוכה והיא נכוית עכ"ל כלומר יד סולדת ומתחממת עד היכן מותר עד שנותן ידו לתוכה והיא נכוית. ולפי זה הירושלמי פליג על הבבלי בפרוש הלשון, שבבבלי יד סולדת פרושה יד נכוית כמו שפרשו רש"י והערוך ואחרים במסכת חולין דף ק"ה עמוד ב' מה שאין כן יד סולדת בירושלמי פרושה מתחממת אבל פחות מנכוית, וזהו שכתב הערוך שבירושלמי פרוש אחר של סולדת סולדת היא שולטת. אבל למסקנה גם הירושלמי מודה לבבלי שרק ביד נכוית אסור אלא שהבבלי קרי לזו יד סולדת, והירושלמי קרי לזו אין היד שולטת והיא יותר מלשון יד סולדת בלשון הירושלמי אבל להלכה אין כאן מחלוקת. וזה עולה יפה לפי מה שתרצנו [סימן יא] לפי מנהג בעלי הוראה ששעור כריסו של תינוק נכוית הימנו הוא שוה לשעור שיד אדם בינוני נכוית בו אלא שהאדם נכוה בהכנסת ידו ולא במגע בלבד, וכן משמע בירושלמי עד שיהא נותן ידו לתוכה והיא נכוית עכ"ל וכלשון הרי"ד, וזה עולה שפיר בדעת הערוך.
4
ה׳אבל בר"ח אינו משמע להלכה כן, שכתב פי' בירושלמי שולטת בו סולדת היא שולטת והוא כל שכריסו של תינוק נכוית הימנו עכ"ל וממה שהביא ענין כריסו של תינוק כפרוש ללשון יד סולדת ויד נכוית משמע שהכל אחד הוא, ואם כן פרוש יד סולדת בבבלי הוא כפרוש יד שולטת בירושלמי ואין מחלוקת בלשון אבל יש מחלוקת בהלכה, שבירושלמי מותר עד שיהא נותן ידו לתוכה והיא נכוית מה שאין כן בבבלי אסור כל שכריסו של תינוק נכוית שהיא הנקראת יד סולדת בין בבבלי בין בירושלמי, אלא שבירושלמי קרי ליד סולדת עדיין יד שולטת ומותר ובבבלי אסור, וצ"ע.
5
ו׳ב
ז"ל הירושלמי מותר להפשיר במקום שהיד שולטת ואסור להפשיר במקום שאין היד שולטת, אפילו במקום שאין היד שולטת עד איכן, ר' יודה בן פזי ר' סימון בשם רבי יוסי בן חנינה עד שיהא נותן ידו לתוכה והיא נכוית עכ"ל בדפוסים שלנו. והרא"ש גרס עד איכן וכו' עכ"ל ולא גרס אפילו במקום וכו' וכן גרסת הירושלמי עצמו במסכת מעשרות פרק א' הלכה ו', ואתי בפשטות שהגמרא שואלת מהו הגבול של יד שולטת ומתרצת עד שיהא נותן ידו לתוכה והיא נכוית עכ"ל שאז אין היד שולטת ואסור. אבל לפי גרסת הדפוסים וכן גרסת הרשב"א אפילו במקום שאין היד שולטת וכו' עכ"ל, אם כן אין השאלה מהו הגבול של אין היד שולטת אלא שבתוך מה שנקרא אין היד שולטת גופא יש חילוק שלפעמים מותר ולפעמים אסור. ולפי תרוץ הירושלמי עד שיהא נותן ידו לתוכה והיא נכוית עכ"ל אם כן רק באופן זה אסור באין היד שולטת, אבל יש עוד אין היד שולטת שאז אינו נכוה בהכנסת היד ומותר, וצריך להבין מהו שעור זה. וניחא לשיטת הערוך בערך פע שנכוית היא הוצאת אבעבועות, שלפי זה יש לאמר שכל שמוציא ידו מחמת הכאב נקרא אין היד שולטת אבל אינו אסור אלא בשעור הוצאת אבעבועות, אבל אם נאמר שגם הוצאת ידו מחמת הכאב נקראת יד נכוית, קשה שבודאי בפחות משעור זה אינו נופל עליו הלשון של אין היד שולטת.
ז"ל הירושלמי מותר להפשיר במקום שהיד שולטת ואסור להפשיר במקום שאין היד שולטת, אפילו במקום שאין היד שולטת עד איכן, ר' יודה בן פזי ר' סימון בשם רבי יוסי בן חנינה עד שיהא נותן ידו לתוכה והיא נכוית עכ"ל בדפוסים שלנו. והרא"ש גרס עד איכן וכו' עכ"ל ולא גרס אפילו במקום וכו' וכן גרסת הירושלמי עצמו במסכת מעשרות פרק א' הלכה ו', ואתי בפשטות שהגמרא שואלת מהו הגבול של יד שולטת ומתרצת עד שיהא נותן ידו לתוכה והיא נכוית עכ"ל שאז אין היד שולטת ואסור. אבל לפי גרסת הדפוסים וכן גרסת הרשב"א אפילו במקום שאין היד שולטת וכו' עכ"ל, אם כן אין השאלה מהו הגבול של אין היד שולטת אלא שבתוך מה שנקרא אין היד שולטת גופא יש חילוק שלפעמים מותר ולפעמים אסור. ולפי תרוץ הירושלמי עד שיהא נותן ידו לתוכה והיא נכוית עכ"ל אם כן רק באופן זה אסור באין היד שולטת, אבל יש עוד אין היד שולטת שאז אינו נכוה בהכנסת היד ומותר, וצריך להבין מהו שעור זה. וניחא לשיטת הערוך בערך פע שנכוית היא הוצאת אבעבועות, שלפי זה יש לאמר שכל שמוציא ידו מחמת הכאב נקרא אין היד שולטת אבל אינו אסור אלא בשעור הוצאת אבעבועות, אבל אם נאמר שגם הוצאת ידו מחמת הכאב נקראת יד נכוית, קשה שבודאי בפחות משעור זה אינו נופל עליו הלשון של אין היד שולטת.
6
ז׳וקשה בכל מקרה לפי גרסת הרשב"א אפילו במקום שאין היד שולטת עד איכן עכ"ל, כי לפי זה הלשון מוסב על מה שאמרו מקודם אסור להפשיר במקום שאין היד שולטת עכ"ל, ואם כן מהו לשון עד איכן הלא היה צריך להאמר מהיכן כלומר בתוך שעור אין היד שולטת מאיזו מדת חום אסור. והר"ן והריטב"א גרסו אפילו במקום שהיד שולטת וכו' עכ"ל ולא גרסו המלה אין, וניחא שעל מה שנאמר מקודם מותר להפשיר במקום שהיד שולטת באה השאלה שבתוך מה שנקרא שהיד שולטת עד היכן מותר. איברא גם לפי גרסה זו קשה כי נמצא שבתוך השעור של יד שולטת יש חילוק ולפעמים היד נכוית ולפעמים אינה נכוית, והלא אם היד נכוית היאך נופל עליו לשון יד שולטת. ויש לאמר לפי מה שתרצנו עוד לשיטת בעלי הוראה לפי דברי הארחות חיים שיד נכוית פרושה שנכוית אפילו לאחר זמן אף על פי שאינה נכוית מיד, ואם כן בחום של יד נכוית יש לו שליטה קצת במה שיכול להכניס ולהוציא ידו מיד לפני שנכוית ושפיר נקרא יד שולטת בו. ולזה קאמר בירושלמי מותר להפשיר במקום שהיד שולטת ואסור להפשיר במקום שאין היד שולטת פי' שלגמרי אין היד שולטת שאי אפשר לגעת מרוב חום, ושאלו אפילו במקום שהיד שולטת ושאפשר לגעת עד איכן מותר ותרצו עד שיהא נותן ידו לתוכה והיא נכוית פי' לאחר זמן, שאז אסור אף על פי שיש לו שליטה פורתא להכניס ידו. ומכל מקום נראה עיקר הגרסה כגרסת הרא"ש.
7
ח׳ג
יש שנויי גרסאות בירושלמי האם בישול דאורייתא הוא רק כשהאש מהלכת תחתיו אבל בכלי ראשון שאינו על האש פטור או לא, שבדפוסים שלנו במסכת שבת שם פרק ג' הלכה ה' שאל רבי יצחק בר גופתא קומי רבי מנא על ערוי מן הקלוח האם עשה כן בשבת חייב משום מבשל עשה כן בבשר וחלב חייב משום מבשל, א"ל כיי דמר ר' זעירא ואי זהו חלוט ברור כל שהאור מהלך תחתיו וכא אי זהו תבשיל ברור כל שהאור מהלך תחתיו עכ"ל, ולמסקנה אין בישול אלא כשהאש מהלכת תחתיו, וכן הביאו סיום ירושלמי זה בחדושי הרמב"ן בסוף מסכת עבודה זרה והר"ן שם והרשב"א והריטב"א במסכת שבת דף מ"ב עמוד ב'. ואולם בראב"ן סימן כ"א כתב שלערות הוי כמו להכניס לכלי ראשון והביא ראיה מהירושלמי עשה כן בשבת חייב משום מבשל עשה כן בבשר וחלב חייב משום מבשל עכ"ל ולא גרס אי זהו חלוט ברור וכו', נמצא שלגרסת הראב"ן לשון עשה כן בשבת חייב משום מבשל עכ"ל אינו שאלה אלא הוא מסקנת הירושלמי שאפילו ערוי הוא בישול דאורייתא, וכל שכן כלי ראשון אף על פי שהוסר מהאש. וצריך עיון גדול מה היתה גרסת שאר ראשונים בצרפת ואשכנז, ועיין מחלוקת רבנו תם ורשב"ם במסכת שבת שם ובמסכת זבחים דף צ"ה עמוד ב' האם ערוי הוי ככלי ראשון או לא שהביאו התחלת הדברים מהירושלמי, ואם גרסתם בסיום הירושלמי היתה כראב"ן למה לא הביא רבנו תם ראיה ממנה ואם גרסתם היתה כרמב"ן למה לא הביא רשב"ם דחיה ממנה וכן עיין בסמ"ג וסמ"ק שהביאו מהתחלת הירושלמי ולא מסיומו, ומשמע שכל הראשונים האלה לא גרסו לא שאלת רבי יצחק בר גופתא ולא תשובת רבי מנא אלא התחלת הירושלמי בלבד, ולפי זה לרוב ראשונים אין מקור שהירושלמי סובר שבישול מדאורייתא הוא רק בכלי ראשון העומד על האש.
יש שנויי גרסאות בירושלמי האם בישול דאורייתא הוא רק כשהאש מהלכת תחתיו אבל בכלי ראשון שאינו על האש פטור או לא, שבדפוסים שלנו במסכת שבת שם פרק ג' הלכה ה' שאל רבי יצחק בר גופתא קומי רבי מנא על ערוי מן הקלוח האם עשה כן בשבת חייב משום מבשל עשה כן בבשר וחלב חייב משום מבשל, א"ל כיי דמר ר' זעירא ואי זהו חלוט ברור כל שהאור מהלך תחתיו וכא אי זהו תבשיל ברור כל שהאור מהלך תחתיו עכ"ל, ולמסקנה אין בישול אלא כשהאש מהלכת תחתיו, וכן הביאו סיום ירושלמי זה בחדושי הרמב"ן בסוף מסכת עבודה זרה והר"ן שם והרשב"א והריטב"א במסכת שבת דף מ"ב עמוד ב'. ואולם בראב"ן סימן כ"א כתב שלערות הוי כמו להכניס לכלי ראשון והביא ראיה מהירושלמי עשה כן בשבת חייב משום מבשל עשה כן בבשר וחלב חייב משום מבשל עכ"ל ולא גרס אי זהו חלוט ברור וכו', נמצא שלגרסת הראב"ן לשון עשה כן בשבת חייב משום מבשל עכ"ל אינו שאלה אלא הוא מסקנת הירושלמי שאפילו ערוי הוא בישול דאורייתא, וכל שכן כלי ראשון אף על פי שהוסר מהאש. וצריך עיון גדול מה היתה גרסת שאר ראשונים בצרפת ואשכנז, ועיין מחלוקת רבנו תם ורשב"ם במסכת שבת שם ובמסכת זבחים דף צ"ה עמוד ב' האם ערוי הוי ככלי ראשון או לא שהביאו התחלת הדברים מהירושלמי, ואם גרסתם בסיום הירושלמי היתה כראב"ן למה לא הביא רבנו תם ראיה ממנה ואם גרסתם היתה כרמב"ן למה לא הביא רשב"ם דחיה ממנה וכן עיין בסמ"ג וסמ"ק שהביאו מהתחלת הירושלמי ולא מסיומו, ומשמע שכל הראשונים האלה לא גרסו לא שאלת רבי יצחק בר גופתא ולא תשובת רבי מנא אלא התחלת הירושלמי בלבד, ולפי זה לרוב ראשונים אין מקור שהירושלמי סובר שבישול מדאורייתא הוא רק בכלי ראשון העומד על האש.
8
ט׳ומכאן לסוגיא שלנו שם הלכה ד' שאמרו הכל מודים בכלי ראשון שהוא מותר, מה בין כלי ראשון ומה בין כלי שני א"ר יוסי כאן היד שולטת וכאן אין היד שולטת, א"ר יונה כאן וכאן אין היד שולטת אלא עשו הרחקה לכלי ראשון ולא עשו הרחקה לכלי שני עכ"ל. הנה אם הירושלמי סובר שאין בישול אלא כשהאור מהלך תחתיו, לכן יש לפרש שההרחקה היא בכלי ראשון שהיד סולדת בו שהוסר מן האש שאז מותר מדאורייתא לדעת הירושלמי אבל חכמים עשו בו הרחקה וכמו שפרש הפרי חדש ביורה דעה סימן ס"ח עיי"ש. אבל אם אין מקור שהירושלמי סובר שבישול הוא רק כשהאש תחתיו אזי אי אפשר לפרש שההרחקה היא בכלי ראשון שהוסר מן האש שהלא כל כלי ראשון שהיד סולדת בו אסור מדאורייתא וכשיטת הבבלי, ולכן ההרחקה היא בכלי ראשון העומד על האש אלא שאין היד סולדת בו שאז מותר מדאורייתא אלא שעשו בו הרחקה וכמו שפרשו הים של שלמה במסכת חולין פרק ח' אות ע"א והמגן אברהם סימן שי"ח סעיף קטן כ"ח. והיא נמי מחלוקת ראשונים כי בהדושי הרמב"ן בסוף מסכת עבודה זרה מבואר כהפרי חדש, אבל בספר תשב"ץ סימן כ"ז כתב בשם מהר"ם שמותר להחם פשטיד"א בשבת אצל האש מרחוק במקום שאין היד סולדת בו ואינו חושש שיקריב ממש אצל האש וכו' אבל אינו יכול להניחה על גבי התנור ממש לפי שהוא תולדה דאור וכו' וגם יש בירושלמי הרהקה עשו לכלי ראשון עכ"ל, הרי שכולו עוסק במקום שאין היד סולדת ועל זה כתב שאפילו במקום שאין היד סולדת אסור להניח על התנור כיון שהוא כלי ראשון וכתב שהיא ההרחקה שבירושלמי, ומבואר כמגן אברהם שהביאו. ולפי מה שפרשנו תלוי בנוסחאות, שהרמב"ן הביא סיום הירושלמי שאי זהו תבשיל ברור וכו' וממילא פרש שההרחקה היא כשהוסר מן האש, אבל מהר"ם ב"ב שהיה גדול אשכנז נראה שלא גרס כן ולכן אינו סובר בירושלמי שיש חילוק בין כלי ראשון שעל האש לבין אם הוסר מהאש, ולכן פרש שההרחקה היא באין היד סולדת.
9
י׳ומה שהקשה הש"ך ביורה דעה סימן ק"ה סעיף קטן ה' על המהרש"ל הלא לשון הירושלמי כאן וכאן אין היד שולטת עכ"ל פרושו שהיד סולדת והיאך פרש מהרש"ל שמיירי באין היד סולדת, תרץ בגליון מהרש"א שם בשם תשובות בית יעקב שיד שולטת פרושה יד סולדת, אבל לפי מה שבארנו לעיל אי אפשר לתרץ כן. מכל מקום לדידי לאו קשיא, שיש לאמר שגם בזה צריכים להפוך את הגרסה ולגרוס כאן וכאן היד שולטת וכמו ששפיר ראינו שנויי גרסאות בתחילת הסוגיא האם גורסים המלה אין או לא, והגרסה של הדפוסים היא לפי הרמב"ן והרשב"א שגורסים גם את סיום הירושלמי בהלכה ה' אי זהו תבשיל ברור כל שהאור מהלך תחתיו, מה שאין כן לראשונים שאינם גורסים סיום זה הוא הדין שגורסים כאן וכאן היד שולטת וכן יגרוס מהר"ם. ומעין ראיה להפוך את הגרסה, משאלת הירושלמי מה בין כלי ראשון ומה בין כלי שני א"ר יוסי כאן היד שולטת וכאן אין היד שולטת עכ"ל שיותר מסתבר לגרוס להפך כאן אין היד שולטת כלומר בכלי ראשון שהתחיל בו וכאן היד שולטת כלומר בכלי שני שסיים בו. ולהלכה יש לחוש לדעת מהרש"ל ומהר"ם שמסתבר שכן דעת הרבה ראשונים, אבל במקום הפסד הלא היא מחלוקת ראשונים בהרחקה דרבנן ולקולא.
10
י״אועוד כי הנה באחרונים יש שפרשו שכמה ראשונים סוברים גם להלכה שאין בישול דאורייתא אלא כשאור מהלך תחתיו, עיין בספר אגלי טל במלאכת האופה אות כ"ג סעיף קטן ב' ובערוך השלחן סימן שי"ח אות ל"ט שכתבו כן בדעת הרמב"ם, ובערוך השלחן ביורה דעה סימן ס"ח אות כ"ד כתב כן בדעת רבנו תם וציין לספרו אור ישרים. ובספר משנת אברהם על הסמ"ג כתב כן בדעת רש"י להסביר למה במסכת שבת דף מ' עמוד ב' מתיר רש"י לכתחילה לדעת רשב"ג להפשיר מים על ידי שנוי אף על פי שלדעת רשב"ג הפשרו זהו בישולו, מיהו כבר בארתי [סימן יא] שרש"י סובר שהפשרו זהו בישולו מדרבנן וכדעת ראבי"ה וממילא אין ראיה משם. אכן בתוספות שם משמע שכלי ראשון שהוסר מן האש אינו אלא מדרבנן, שבדב"ה שמע מינה כתבו לפי שכלי ראשון מתוך שעמד על האור דופנותיו חמים ומחזיק חומו זמן מרובה ולכך נתנו בו שעור דכל זמן שהיד סולדת בו אסור וכו' עכ"ל, והלא אם הוא אסור מדאורייתא מהו לשון נתנו בו שעור שייך לכאן. ואם איתא שיש ראשונים שסוברים גם בדעת הבבלי שאין בישול אלא כשהאור מהלך תחתיו, אם כן גם בלי סיום הירושלמי בהלכה ה' יפרשו את ההרחקה שבהלכה ד' שהיא בכלי ראשון שהוסר מן האש ולא בכלי ראשון שעומד על האש כשאין היד סולדת בו, ועל כל פנים הוי סניף להקל.
11