שו"ת בני בנים, חלק ראשון, מאמרים ג׳Responsa Benei Banim, Volume I, Essays 3
א׳בדין נשיא ומלך *נדפס ב"הדרום" ניסן תש"ל.
1
ב׳במשנה במסכת הוריות דף ט' עמוד א': כל מצוות שבתורה שחייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת היחיד מביא כשבה ושעירה והנשיא שעיר. ובמשנה שם דף י' עמוד א': איזה נשיא זה מלך שנאמר (ויקרא ד׳:ב׳) מכל מצוות ה' אלקיו, שאין על גביו אלא ה' אלקיו. ובגמרא דף י"א עמוד א': ת"ר נשיא יכול נשיא שבט כנחשון בן עמינדב ת"ל (שם) מכל מצוות ה' אלקיו, ולהלן הוא אומר (דברים י״ז:י״ט) למען ילמד ליראה את ה' אלקיו, מה להלן שאין על גביו אלא ה' אלקיו אף נשיא שאין על גביו אלא ה' אלקיו. פשטות הסוגיא היא שנשיא לענין שעיר הוא מלך דוקא, וכן כתב הרמב"ם בפרק ט"ו מהלכות שגגות הלכה ו' שנשיא המביא קרבן נשיא הוא מלך, וכן הוא בפרוש הרמב"ן על התורה פרשת ויקרא. אמנם באבן עזרא שם כתב ואם אשר יחטא הוא נשיא שבט או נשיא בית אב עכ"ל, ולא מצאתי מחבר אחר שיזכיר בדין זה נשיא בית אב.
2
ג׳אמנם שגם נשיא שבט יביא שעיר בתנאי שאין באותה שעה מלך על גביו, כך הסיק הקרן אורה בד"ה יכול נשיא, וכן יש לדייק במלאכת שלמה בהוריות פרק ג', ובספר נחלת אהרן כתב שכן משמע בתשובה סימן ד' לר' אברהם בן הרמב"ם, וכן הוא בספר מרומי שדה לנצי"ב בד"ה שהמלך לא דן. ועיין באבני נזר חלק יורה דעה סימן שי"ג שכתב כן שיביא ריש גלותא שעיר מטעם נשיא גם אם אין מלך בחו"ל. ותרצו את הגמרא הנ"ל דף י"א עמוד א' שלא נתמעטו נשיאי שבט אלא כשיש מלך על גביהם. וכן בחדושי הרח"ה לר' חיים הירשענזאהן הביא מהמאירי בהוריות שבמדבר היה שם משה שהיה לו דין מלך על גביהם, אבל כשאין על גביהם מלך יביאו גם הם. ומה שהביאה הגמרא גזרה שוה מפרשת מלך, צריך לאמר לאו להדמות אליו בכל אלא בפרט שאין איש על גביו ושזהו שכתוב בתורה נשיא ולא מלך כדי להורות שגם מי שאינו מלך בכלל, וכן העיר הרח"ה, וכן דיוק לשון הגמרא מה להלן שאין על גביו וכו'. ואולם לדעת הרמב"ם יש לאמר גזרה שוה למלך ממש, וכפשטות המשנה.
3
ד׳ובספר הר אפרים על מסכת הוריות הביא עוד ראיה לדעת הרמב"ם ממסכת כריתות דף כ"ו עמוד א' ועיין סוגיות בהוריות פרק ב', שנשיא אינו בקרבן שמיעת קול ופרש"י מפני שאינו מעיד, ומסיקה הגמרא שלכן אי אפשר ללמוד דינו של יחיד בנדון שם מדינו של נשיא וצריך קרא מיוחד ליחיד. מוכח שנשיא הוא מלך דוקא, שהרי רק מלך לא מעיד ולא מעידין אותו ולא שאר שררות בעלמא, ואם נשיא כולל גם שאר נשיאים שמעידים למה צריך קרא מיוחד ליחיד. ותרץ שם בסימן י"א שלפי פשטיה דקרא נשיא הוא מלך ולכן צריך לימוד ומכל מקום כולל גם נשיא סתם, וכתב שזה דוחק.
4
ה׳אבל הנה הסוגיא בכריתות היא לדעת רבי עקיבא בהוריות דף ח' עמוד ב' שדוקא נשיא נתמעט דוקא מקרבן שמיעת קול מפני שמלך דן וכו' לא מעיד ולא מעידין אותו, ועיין שם בתויו"ט ובהגהות משנת רב ובלקוטים מספר שושנים לדוד שבסוף המשניות מה שכתבו. והעולה מדבריהם שגם לרבי עקיבא ואצל מלך לבד, הרי יש מקרים שמלך מעיד כגון כשיש דיני נפשות וממונא בחד דינא, אבל לר"ע כיון שמלך אינו בא לשבועת העדות בדיני ממונות גרידא לכן אינו מביא קרבן גם באותם המקרים ששייך לגביו שבועת העדות. ואם כן טעמא דר"ע לא מכרעת וכמו שכתב התויו"ט שעל כן לא פסק כוותיה הרמב"ם והר"ב הגם שהלכה כר"ע מחברו, ועצם למודו של ר"ע הוא מבחינת על פי רוב, שכיון שנשיא אינו בא לשבועת העדות על פי רוב לכן אינו חייב בקרבן גם במעוט המקרים שיכול לבוא לכך. ואם כן יש לאמר בדומה לזה שנשיא שאינו מלך לא יביא קרבן שמיעת קול, שכיון שעיקר הנשיאים הם מלכים שאינם מביאים כלל לכן גם המעוט שאינם מלכים אינם מביאים לדעת רבי עקיבא, וצריך עוד דקדוק בזה [הערות ותיקונים: נ.ב., דומה לזה לאו שאין בו מלקות שפטור ממלקות גם כשאין טעם הפטור, ע' תוספות מס' חולין דף פ"ב עמ' ב' בד"ה הזורע וקצות החושן סי' צ"ז אות ג'].
5
ו׳ובספר מרומי שדה כתב שגם לדעת רבי יוסי הגלילי בהוריות דף ט' עמוד א' שנשיא פטור מקרבן עולה ויורד כיון שאינו בא לידי עניות, זהו רק על פי רוב אבל בודאי משכחת לן גם מלך שיהיה עני באותה שעה במציאות, ובדומה למה שכתבתי לר"ע. ואולם שם בדבור המתחיל המלך לא דן כתב שלפי דבריו אזי לרבי עקיבא נשיא שאינו מלך חייב בקרבן שמיעת קול, ושמא יחלוק גם על התויו"ט. שוב ראיתי לנצי"ב שם שכתב שלרמב"ם בעצמו לאו דוקא מלך אלא גם שאר נשיא מביא שעיר, ולא אבין, וכתב שכתב כן הרמב"ם בפרק ט"ו מהלכות שגגות, ולא ידעתי איזו ראיה משם כי מוכח שם להפך. ובהר אפרים ונחלת אהרן ובספר משפט המלוכה כולם כתבו בפשטות שלרמב"ם דוקא מלך מביא שעיר וראייתם מאותו פרק ט"ו, וז"ל הרמב"ם שם הלכה ו': אי זהו נשיא האמור בתורה, זה מלך שאין עליו רשות מאדם מישראל ואין למעלה ממנו במלכותו אלא ה' אלקיו בין שהוא מבית דוד או משאר שבטי ישראל, ואם היו מלכים רבים ואין אחד מהם עובד את חברו כל אחד ואחד מביא שעיר עזים על שגגתו עכ"ל, וצ"ע. גם צריך לתרץ לפי כלל דברי הנצי"ב את דוחק הסוגיא בכריתות. ואם גם נשיא שבט כשאין על גביו מלך פטור מקרבן שמיעת קול כמו שכתבתי לר"ע, ניחא, אבל הסברה יש לדון בה.
6
ז׳שוב ראיתי בצפנת פענח על התורה פרשת משפטים בענין קללת נשיא שדחה דברי רש"י במסכת סנהדרין דף ס"ו עמוד א' בענין לא ראי דיין כראי נשיא, שבנשיא אתה מצווה על המראתו ופרש"י שלא למרוד בצוויו ולהמרות את פיו שנאמר ביהושע (א) כל איש אשר ימרה את פיך וגו' עכ"ל, וכנראה הוקשה לצפנת פענח שהנשיא אצל קללת נשיא כולל גם ראש סנהדרין שלא שייך בו הסברו של רש"י ולכן תרץ באופן אחר. על כל פנים יוצא שרש"י למד מפשטיה דקרא דנשיא למרות שכולל ענינים אחרים כמו ראש סנהדרין הגם שאין בו דין המראה כפי שכתב רש"י, וזהו כדברי ההר אפרים, ולפי זה לא יהיה צורך במה שכתבתי, שאף אם יהיה שנשיא שבט גם כשאין אחר על גביו חייב בקרבן שמיעת קול, אין זה מבטל הצריכותא מעיקר נשיא שאינו חייב בו, וזה יותר מסתבר וכדעת הנצי"ב. אבל זה אינו, כי לשיטת רש"י אין ראיה ואף לא קושיא בדבר, כי אינו סובר כרמב"ם ואינו כולל ראש סנהדרין באזהרת קללת נשיא ולכן אין דיוק בדבריו. ואכמ"ל בזה יותר.
7
ח׳וז"ל הגמרא בהוריות דף י"א עבוד ב': בעא מיניה רבי מרבי חייא כגון אני מהו (גרסת הרמב"ן: מה אני) בשעיר, אמר ליה הרי צרתך בבבל. איתיביה, מלכי ישראל ומלכי בית דוד אלו מביאים לעצמם ואלו מביאים לעצמם, אמר ליה התם לא כייפי אהדדי הכא אנן כייפינן להו לדידהו. רב ספרא מתני הכי, בעא מיניה רבי מרבי חייא כגון אני מהו בשעיר, א"ל התם שבט הכא מחוקק, ותניא לא יסור שבט מיהודה זה ראש גולה שבבבל שרודה את ישראל בשבט ומחוקק מבין רגליו אלו בני בניו של הלל שמלמדים תורה לישראל ברבים עכ"ל. הנה רבי לא היה מלך, ומה שכתב בשו"ת חתם סופר חלק אורח חיים סימן י"ב שהנשיאים מהלל ואילך נהגו בעצמם דין מלך, אין זו מלכות ממש כמובן. ואם כן משאלת רבי מוכח שגם במי שאינו מלך שייך קרבן נשיא, וקשה על הרמב"ם ודעמיה. איברא בשו"ת חתם סופר שם הביא ראייתו של הרמ"ע מפאנו בעשרה מאמרות שלו משאלת רבי לר' חייא וזה לשונו: והשיב לו (ר' חייא לרבי) הרי צרתך בבבל היינו ריש גלותא, ש"מ דמטעם מלכות היתה נשיאותו עכ"ל. אבל לא מלכות ממש קאמר, ומלך אין מושיבין בסנהדרין כלל כדאיתא במסכת סנהדרין דף י"ח עמוד א', אלא שלפי דברי העשרה מאמרות יוצא לנו שיש לומר ששאלתו של רבי היתה האם צד מלכות שבו מספיק לחייבו בשעיר, ולכן אין על כל פנים ראיה מכאן לנשיא שבט בעלמא שאין בו צד מלכות. אבל עדיין קשה לשיטת הרמב"ם שרק מלך ממש מביא שעיר, מה סלקא דעתיה דרבי.
8
ט׳ובהר אפרים תרץ את שאלת רבי כגון אני, שפרושה לו הייתי מלך ממש האם הייתי חייב בשעיר. ולפי זה קצת קשה בכוון ההפוך מה סלקא דעתיה דרבי שלא יתחייב בשעיר אם יהיה מלך ממש, אם לא נאמר ששאלתו של רבי היתה מחמת כפיפותו לריש גלותא. אבל לפי זה יקשה קצת לשונו של ר' חייא הרי צרתך בבבל, איזו תשובה יש בו לרבי שידע מזה כבר בשאלתו, ונצטרך לפרש שתשובתו של ר' חייא היתה אין הכי נמי אתה כפוף לבבל ואין לך להביא שעיר, וקשה כי אין לשון צרתך משמע כפיפות וכקושיית הגמרא איתיביה מלכי ישראל וכו'. ולכן יותר נראה כפרוש רש"י בד"ה כגון אני שכתב נשיאות דידי מי הוי נשיאות מעליא דאילו הוינא בזמן המקדש קיים מייתינא שעיר או לא עכ"ל, ונשארת קושיא לשיטת הרמב"ם.
9
י׳ואולי על דרך ההר אפרים יש לתרץ ששאלת רבי היתה מחמת כפיפותו לשלטון רומי, כלומר אילו הייתי מלך כדין תחת שלטון רומי מה אני בשעיר. והשיב לו ר' חייא הרי צרתך בבבל, כלומר, אינך מביא שעיר אבל לא מטעם כפיפותך לרומי אלא מחמת ריש גלותא. וכך מורה לשון צרתך, כלומר, מי שאתה מתחרה אתו ומונע אותך מלהביא שעיר. ועל זה הקשו בגמרא ממלכי בית דוד וישראל ותרצו שהכפיפות לבבל מונעת הבאת השעיר. נמצא שבדבריו הראשונים של ר' חייא לא התכוון לבאר אלא שמבבל המניעה ולא מרומי אבל לא את אופן המניעה, ולפי זה מדויק הלשון וניחא לרמב"ם.
10
י״אומסוגיא דרבי ורבי חייא מוכח שאין המניעה של אשר אין על גביו אלא ה' אלקיו וכו' שייכת אלא כשיש ישראל על גביו מה שאין כן כפיפות למלכות גוים אינה מעכבת, שאם לא כן מה צורך לו לר' חייא להביא מטעם כפיפות לבבל כי הלא גם הנשיא בא"י וגם ריש גלותא היו כפופים לשלטון זר. וז"ל הרמב"ם שאין עליו רשות מאדם מישראל עכ"ל.
11
י״בעוד נראה לי לתרץ את שאלת רבי לר' חייא לשיטת הרמב"ם לפי מה שכתב בחדושי הרח"ה שיש חילוק בין לישנא קמא ללישנא בתרא של רב ספרא, שללישנא קמא הרי צרתך בבבל עכ"ל המניעה היא מטעם המציאות ומנהג כפיפות שנהגו אבל ללישנא בתרא לא יסור וכו' עכ"ל אפשר שמדין תורה אין ראש סנהדרין מביא שעיר. ולפי זה יש לאמר שהרמב"ם פסק כלישנא בתרא בפשטות, ואין הכי נמי שאלת רבי היתה מהי השררה שלי ראויה להביא על ידה שעיר ור' חייא דחהו מהכתוב שאין שררת התורה מספקת. אבל ללישנא קמא באמת לולא שהיה ראש סנהדרין כפוף במעשה לריש גלותא היה מביא שעיר, אבל אין הלכה כלישנא קמא לדעת הרמב"ם וכידוע.
12
י״גוז"ל הרמב"ן בפרשת משפטים על הפסוק ונשיא בעמך לא תאור: ולא נתבאר אם יכנס בכלל הנשיא ראש סנהדרי גדולה שנקרא נשיא בגמרא. והרב רבי משה אמר שהוא בכלל האזהרה הזו. וכן נראה לי ממה ששאל רבי יהודה הנשיא על עצמו כגון מה אני בשעיר וכו', אם כן יאמר כל נשיא בעם שהוא ראש השררה אל כל ישראל בין שתהיה השררה ההיא ממשלת מלכות בין שתהיה ממשלת התורה, כי נשיא הסנהדרין הוא במעלה העליונה בשררת התורה עכ"ל. והנה בהר אפרים ונחלת אהרן ובספר משפט המלוכה כולם הביאו את הרמב"ן הזה להוכחה שלדעת הרמב"ן לאו דווקא מלך חייב בשעיר. וכבר כתבתי שהרמב"ן בויקרא כתב שמלך הוא החייב בשעיר וז"ל שם בפרשת נשיא: וטעם ה' אלקיו לומר אף על פי שהוא המלך האדון שאין עליו מורא בשר ודם יש לו לירא את ה' אלקיו, כלומר, ישים את לבו שיש עליו עליון שהוא אלקיו אשר בידו נפשו וממלכתו עכ"ל. וכדי שלא תהיה פשטות הרמב"ן בשני המקומות סתרי אהדדי נראה לדייק איזו ראיה הביא משאלת רבי, והלא הדין שם הוא שאינו מביא קרבן נשיא, ובוודאי אין כוונת הרמב"ן לתלות קללת נשיא בקרבן נשיא כפשוטו. ולכאורה עיקר הטעם חסר מן הרמב"ן, הלא הוא בהכרח הסברו של הכסף משנה בפרק כ"ו מהלכות סנהדרין שמה דתנן נשיא זה מלך וכו' שאין על גביו אלא ה' אלקיו, דוקא התם דכתיב ה' אלקיו אמרינן דוקא מלך אבל היכא דלא כתיב אזי לאו דוקא, ואצל קללת נשיא לא כתיב ה' אלקיו ולכן לאו דוקא מלך אלא גם שררה עליונה אחרת בכלל. את זה היה ראוי לרמב"ן לכתוב, ועוד קשה שאם כדי להוכיח שראש סנהדרין הוא שררה עליונה, למה הביא הוכחה משאלת רבי לר' חייא דוקא.
13
י״דולפי מה שכתבתי ללישנא בתרא ששאלת רבי היתה שמכיון שלו השררה הגבוהה בתורה למה לא יתחייב בשעיר ודחהו ר' חייא שאין שררת התורה ענין לקרבן נשיא, כבר אין ראיה גם לרמב"ן שסובר שלאו דוקא מלך חייב בשעיר. והראיה שהביא הרמב"ן לקללת נשיא משאלתו של רבי, נראה לי שהיא מתשובת ר' חייא מהפסוק לא יסור שבט וגו' אשר מוכיח שגם שררת התורה בידי המחוקק היא שררה עליונה מן התורה, הגם שאינה ענין לחיוב שעיר שתלוי במלכות ממש, וכדברי הרמב"ן בפרשת ויקרא מלך האדון שאין על גביו מורא בשר ודם עכ"ל שלזה מורה הלשון של שבט דוקא. ובכל זאת מחוקק הוקש לשבט ששניהם ענינים של שררה עליונה מן התורה.
14
ט״וונראה לי על דרך זו לתרץ קושית המנחת חינוך מצוה ע"א על הכסף משנה למה לא כלל נשיא שבט בלאו של קללת נשיא, והלא לדברי הכסף משנה שהבאנום לעיל דוקא במקום שכתוב ה' אלקיו ממעטינן נשיא שבט שיש על גביו מלך, ואם כן אצל קללת נשיא דלא כתיב ה' אלקיו יהיה גם נשיא שבט בכלל האזהרה. וראיתי שתרץ מהר"ם שיק הובא בספר ההשלמה על המנחת חנוך, שמלשון בעמך אשר בפסוק מוכח שדוקא מלך או ראש סנהדרין בכלל שהמה ראשים לכל ישראל, יצא נשיא שבט שאינו ראש לכל ישראל. אבל קשה שלפי זה כשמלכו מלכי ישראל ובית דוד בדור אחד וכי סלקא דעתא שלא יתחייב מקללם כיון שאין אחד מהם ראש לכל ישראל, מיהו ראה ברמב"ן פרשת ויחי על הפסוק לא יסור שבט שכתב שיהודה ואפרים כשני עממין נחשבים שלפי זה אפשר שעל שני המלכים שפיר יש דין של נשיא בעמם. אבל עדיין קשה שאם כן יצא דין חדש שתושב מלכות ישראל לא יתחייב בקללת מלך בית דוד וכן להפך, כי לא קלל נשיא בעמו. אבל לפי מה שכתבתי ניחא, ובאמת היה קשה לפי הסברה כיצד נקבע איזו שררה נכנסת בגדר נשיא שחייבים בקללתו, אטו כל מעלה ששונה מחברתה תהיה בה דין של נשיאות. ולפי מה שכתבתי שדוקא שררה המפורשת בתורה נכללת בלאו של קללת נשיא יובן היטב, שדוקא מלך וראש סנהדרין שהם השבט והמחוקק שנאמרו על ידי יעקב בדברו על נשיאות יהודה על שאר אחיו הם בכלל.
15
ט״זומענין לענין באותו ענין, הנה לשון הרמב"ן קשה טובא בפרשת ויחי במה שכתב בענין לא יסור וכו' ומחוקק מבין רגליו שכל מחוקק בישראל אשר בידו טבעת המלך ממנו יהיה כי הוא ימשול ויצוה בכל ישראל ולו חותם המלוכה עכ"ל, מה ענין טבעת המלך וחותם המלוכה לראש סנהדרין וכי ראש סנהדרין תלוי במלך. ועוד קשה לפי שיטת הרמב"ן שלא יסור וגו' הוא מצוה והיוב ועברו עליו מלכי ישראל והחשמונאים במולכם, אם כן הוא הדין ליהוי מחוקק מבין רגליו אשר באותו פסוק חיוב להיות משבט יהודה, והיכן מצינו שראש סנהדרין צריך להיות משבט יהודה, והרי עזרא והרי שמעיה ואבטליון. ומה שמהלל ואילך היו מזרעו של דוד פשיטא שהחיוב לפי הרמב"ן אינו דוקא בימיהם, ובדומה ללא יסור שבט. ויותר קשים דברי הרמב"ן וז"ל: כל זרע מתתיה הצדיק לא עברו אלא בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה והסירו השבט והמחוקק לגמרי עכ"ל. הנה לבד שמוכח שהחיוב למנות מחוקק משבט יהודה היה גם בימי השמונאים וכדאמרינן, קשה מה ענין מלוכת החשמונאים להעברת המחוקק מבית יהודה, שכן מצינו מנוי כהנים גדולים על פי המלכות אבל לא ראשי סנהדרין. ומחומרת הקושיא יש לתרץ דהא בהא תליא, שבט ומחוקק, ובזמן שאין מלך מבית יהודה אין חיוב על ראש סנהדרין להיות מבית יהודה ועל כן מלוכת החשמונאים גרמה לביטול מחוקק גם כן. ומעזרא ניחא כי גם בימיו לא היה מלך מבית דוד, וצ"ע. אבל לשון הרמב"ן מחוקק בישראל אשר לו טבעת המלך קשה, מהו כוונתו. ולי נראה שלשון אשר לו טבעת המלך וכו' משמע מחוקק שמושל מטעם רשות מלכי הגויים ולא ראש סנהדרין בלבד אלא כמו שהיה הנשיא מורשה ממלכות רומי לשלטון קטיעה. וכן מדויק לשון הרמב"ן כי הוא ימשול ויצוה בכל ישראל ולו טבעת המלך עכ"ל, שמשמע שלטון מאחר וכמו שהיה לנשיאים מטעם המלכות.
16
י״זולפי זה נראה להעמיד גרסת הירושלמי במסכת סנהדרין פרק ב' הלכה א' על פי דברי הרמב"ם בהלכות סנהדרין פי"ז הלכה ט', וז"ל הירושלמי שם: נשיא שחטא מלקין אותו בב"ד של ג', מה מחזירין ליה, אמר ר' חגי משה אין מחזירין ליה די קטל לון עכ"ל, ואילו בירושלמי במסכת הוריות פרק ג' הלכה א' הגרסה היא דו קטלון ליה עכ"ל. הרמב"ם פרש את הענין שמיירי בראש סנהדרין שהעבירו אותו והלקו אותו, והכסף משנה הביא את הירושלמי הוריות ונדחק הרבה לתרץ את הלשון דו קטלון ליה, כי מה שייך שיהרגו לנשיא אם מחזירין אותו. והנה אם לא נאמר שלפני הכסף משנה באמת לא היתה גרסת הירושלמי שבמסכת סנהדרין שלפנינו, נראה שהיה מוכרח לתפוס את לישנא דהוריות דו קטלון ליה ולא לישנא דסנהדרין די קטל לון (להון), כי הרמב"ם מדבר בנשיא סנהדרין ולא שייך אצל נשיא סנהדרין החשש שהוא יהרוג לדנים אותו כגרסת הירושלמי סנהדרין, כיון ששררה זו שייכת רק למלך ולא לראש סנהדרין. אבל לפי מה שכתבנו ניחא, שנשיא הסנהדרין היה מורשה מאת המלכות ואין הכי נמי אולי היה לו שלטון המגיע גם לידי עסק נפשות בימיו של ר' יהודה נשיאה, כמו שמורה הירושלמי עצמו ששלח ר' יהודה נשיאה גותיין למתפש ית רשב"ל עיי"ש, אלמא ששררה היתה לו. וכן לגרסת די קטל לון מוכרחים להעמידו גם כן בנשיא ולא במלך, שאם לא כן מה היה טעם כעסו של ר' יהודה נשיאה.
17
י״חועוד נראה לפרש את הפסוק לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו שמיירי כשאין עוד מלכות ממש בישראל, כי הלשון לא יסור משמע לא יסור לגמרי כלומר שאף כי סר קצת ואין עוד מלך ממש עדיין ישאר שבט ומחוקק לשבט יהודה. ועיקר הבטחת מלוכת המלכים שתהיה משבט יהודה אינה מהפסוק לא יסור וגו' אלא מהפסוק יהודה אתה יודוך וגו' ישתחוו לך בני אביך כמו שפרשו רשב"ם ודעת זקנים מבעה"ת וספורנו שענינו מלכות, ואין הפסוק לא יסור שבט ענין למלכות ממש אלא לשררות הנשארות. וזהו פשט הברייתא לא יסור וגו' זהו ראש גולה שבבבל וכו' ומחוקק וגו' אלו בני בניו של הלל וכו', וכן מתורץ למה אינו נזכר בברייתא ממלכי בית דוד לבד ראשי גלויות. וזהו דיוק הלשון בני בניו של הלל ולא אמר הלל ובניו, כי הכוונה לאותם נשיאים אחר חורבן הבית ובטול אפילו מלכות בית הורדוס. והנה גם כי לרמב"ן מוכח שאינו סובר חילוק הפסוקים שכתבתי, מכל מקום לדידיה נראה שלא יסור שבט משמש לתרתי בשעת מלכות של ממש ושלא בשעת מלכות של ממש, ואזלו הקושיות ב"ה.
18
י״טאיברא מה שכתבתי שאין ענין מלכי חשמונאים למנוי ראשי סנהדרין, מצאנו לתומים בסימן ז' סעיף קטן א' שתרץ את הקושיא איך נתמנו שמעיה ואבטליון שהיו גרים ואין גר יושב בסנהדרין, וכתב שמלך יכול למנות אפילו פסולים והם נתמנו על ידי מלכי החשמונאים. ונראית ראיה לתומים מהרמב"ם בהלכות סנהדרין וז"ל שם פרק ג' הלכה ח': כל סנהדרין או מלך או ראש גולה שהעמידו להן לישראל דיין שאינו הגון וכו' עובר בלא תעשה וכו' עכ"ל, ואילו בפרק ד' הלכה ט"ו כתב: מי שאינו ראוי לדון מפני שאינו יודע או מפני שאינו הגון שעבר ראש גלות ונתן לו רשות או שטעו בית דין ונתנו לו רשות אין הרשות מועלת לו כלום עד שיהיה ראוי וכו' עכ"ל. הרי שבאזהרה הזכיר מלך אבל בדיעבד לא הזכיר שמנוי מלך אינו מועיל אלא רק של ראש גלות וסנהדרין, ומוכח כדברי התומים. ועיין בלחם משנה בפרק ג' בשם מהרי"ק ואינו מוכרח, ויותר נראה שלשון הגון בשני המקומות כולל פסול. מיהו עדיין צריך לתרץ לפי דרך זו ברמב"ם ועל פי התומים, כיצד מנו לשמעיה ואבטליון שרק בדיעבד מהני ואסור לכתחילה, אם לא שנאמר במקביל למהרש"א במסכת סוטה דף מ"א עמוד א' בענין מנוי מלך שעיקר החיוב בממנה תליא ולא בנמנה ואין הכי נמי חטאו מלכי חשמונאים וכמו שכתב הרמב"ן בפרשת ויחי. ואגב מזה יוצא עוד תרוץ ללשון הרמב"ן שנתקשיתי בו כיצד עברו החשמונאים בענין מחוקק, ויש עוד לדקדק בזה אבל נראה שאין זו דרך התומים. ולכן נראה לצרף כאן דעת הרשב"ץ המובאת בהגהות זכור לאברהם בפחד יצחק בעניני מלך שם, דשאני שמעיה ואבטליון שלא היו כמותם ולכן לכתחילה כבדיעבד דמי [הערות ותיקונים: נ.ב., וכן בדעת שלום בחושן משפט בשם דעת זקנים מבעלי התוספות בשם הסמ"ג, ועיי"ש].
19
כ׳וממה שהבאתי מן הרמב"ם מוכח שאין לריש גלותא דין של מלך ממש, וכמו שמורה לשונו בפרק ד' שם הלכה י"ג: ראשי גלויות שבבבל במקום מלך הן עומדים עכ"ל ומשמע במקום מלך ולא מלך ממש, ונפקא מינה להבאת שעיר, אלא שגם בלי זה אין מלך בחוץ לארץ ועוד, וזה פשוט. אבל לשיטה האחרת שלאו דוקא מלך מביא שעיר אפשר שגם ריש גלותא מביא, וכבר הבאתי לעיל מהאבני נזר סימן שי"ג, ובחדושי הרח"ה הסתפק בזה וגם כתב שם שכשאין ריש גלותא הנשיא ואפילו החכם פאשא חייב בשעיר. ולענ"ד זה תלוי בשני הלשונות בשאלת רבי לרבי חייא שהבאתי לעיל, ולענין הבאת שעיר על ידי מלכי החשמונאים או מלכי הורדוס, זה תלוי בענין שאנו דנים בו האם דוקא מלך מביא שעיר, ועוד בדיני מלך בכשרות לפי דעת הרמב"ם ודעמיה שמצריכים מלך ממש ומשמע דוקא שמלך על פי דין, ונדון בזה קצת להלן.
20
כ״אוידועה שיטת הרמב"ן שהוזכרה לעיל בענין החשמונאים, והר"ן בדרשותיו חלק עליו וכתב שאין לא יסור וגו' מצוה ולא אזהרה אלא הקדמת הראיה לבד. אבל לא הבנתי מה שכתב הר"ן עוד שההבטחה לא היתה אלא שלא יסור שבט מיהודה כל זמן היות הממשלה לישראל מצד עצמם ולכן יצאו מלכי בית שני שהיו כפקידים ממלכי פרס ורומי, הלא החשמונאים בתחילת מלכותם לא היו כפופים ומלכו מצד עצמם כידוע.
21
כ״בונחזור לעניננו, קושיא אחרונה. הנה בהר אפרים וספר משפט המלוכה הביאו מהקרן אורה (לא מצאתיו שמה) מירושלמי הוריות פרק ג' הלכה ב': מלך ישראל ומלך בית דוד שניהם שווים לא זה גדול מזה ולא זה גדול מזה ומ"ט (מלכים־א' כב) ומלך ישראל ומלך יהודה וגו' בגורן כבגורן. אמר רבי יוסי ברבי בון ובלחוד עד דיהוא בן נמשי מה טעם (שם־ב' י) בני רבעים ישבו לך על כסא ישראל מיכן ואילך בליסטייא היו נוטלים אותה עכ"ל, פרוש שאז לא היה להם דין מלך להבאת שעיר. מוכח שרק מלך ממש יש לו דין הבאת שעיר ולא נשיא בלבד, כי אם לא כן יביאו המלכים אחר דיהוא בן נמשי מטעם נשיא גם שלא מטעם מלך, וראיה לרמב"ם וקשה לחולקים עליו. זהו תורף דבריהם.
22
כ״גאבל אקדים לבאר שלרמב"ם ורמב"ן אין מנוי מלך בלי נביא, כדאיתא בספרי פרשת שופטים אשר יבחר ה' אלקיך בו - על פי נביא. וז"ל הרמב"ם בפרק א' מהלכות מלכים הלכה ג': אין מעמידין מלך בתחילה אלא על פי בית דין של שבעים זקנים ועל פי נביא עכ"ל. ומה שיש סתירה בדברי הרמב"ם, שבהלכה ח' שם כתב הנביא שהסמיך מלך משאר שבטי ישראל וכו' עכ"ל ומשמע שבנביא לחוד סגי, ובהלכות סנהדרין פרק ח' הלכה א' כתב אין מעמידין מלך אלא על פי בית דין של ע"א וכו' עכ"ל ומשמע שבבית דין לחוד סגי, ראיתי לד"ר רבל ז"ל במאמר ב"תלפיות" תש"ד שכתב שרבים ולאחרונה הגרא"י קוק במשפט כהן (אין הספר בידי) תרצו שבזמן שיש בית דין צריכים הנביא ובית הדין יחד למנות מלך, אבל כשאין בית דין נביא לחוד סגי. ועיין בספר משפט המלוכה שכתב עוד תרוץ בדברי הרמב"ם, שם בדף מ' עמוד א'. וגם הרמב"ן בפרשת שופטים כתב שמה שנמצא בספרי ע"פ נביא זהו כשיש נביא, מה שאין כן כשאין נביא אפשר בלעדיו. ולכן אינה קשה הקושיא למה כתוב לא תוכל לתת עליך איש נכרי, אם מנוי מלך הוא רק על פי נביא הלא נביא לא יבחר בזר.
23
כ״דוהעיקר לעניננו שבבית ראשון שלא נפסקה הנבואה לא היה מנוי מלך בלי נביא לדעת הרמב"ם והרמב"ן, וכן בתוספות במסכת סנהדרין דף כ' עמוד א' כתבו בתרוץ האחרון שאחאב לא מלך מאת המקום ולכן לא היו לו דיני מלך המבוארים בפרשת המלך. אמנם בזה התימה על הקרן אורה שהזכיר בדעת התוספות פרשת המלך אשר בפרשת שופטים, כי המעיין בתוספות יראה שכוונתם לפרשת המלך אשר בספר שמואל שהם עוסקים בה לענין אחאב וכרם נבות, וכן פרש לכאורה בספר חלקת אהרן סימן ו' בדברי התוספות, אבל דעת התוספות לגבי שאר דיני המלך אינה מוכחת משם. ויתכן שלתוספות היו לאחאב כל דיני מלך חוץ מזכויות המלך היוצאים מפרשת המלך בשמואל. וזהו שבמכילתא פרשת בא הובאה ריצת אליהו לפני אחאב כדוגמה לכבוד מלכות שחייבים בו, מיהו לגבי כבוד מלכות יש לחלק שאפילו אם אינו מלך כדין שייך בו כבוד כדברי התוספות במסכת כתובות דף י"ז עמוד א'. ונראה טעם לדבר, כי אצל פרשת המלך בשמואל איכא מנוי מלך על פי שמואל הנביא ובית דינו כמו שכתב הרמב"ם בריש הלכות מלכים, ואם כן הזכויות הנמנות שם המה רק למלך שנתמנה בכהאי גוונא.
24
כ״הוהנה מהירושלמי שהבאנו שמלכי ישראל עד יהוא בן נמשי היו שוים למלכי יהודה, יוצאת קושיא ידעת הרמב"ם והרמב"ן והספרי שכשיש נביא צריך הוא להיות במנוי המלך, ושלא כמו שכתב בספר משפט המלוכה שכל המלכים עד יהוא בן נמשי נתמנו על פי נביא, במח"כ זו ליתא כי היכן מצינו בעמרי מנוי נביא בו או בבניו. גם הביא במשפט המלוכה שם את התוספות הנ"ל שאחאב מלך שלא מאת המקום, ולא הרגיש בסתירה לדבריו. אמנם היה אפשר לאמר לפי מה שפרש שם בדברי הרמב"ן שנביא אינו מחויב להיות בתחילת המנוי ודי שיסכים לזה אחר כך שלפי זה אולי יסבור שריצת אליהו לפני אחאב ושאר הכבוד שחלק לו הנם הסכמת הנביא למלוכת עמרי וירושת אחאב מעמרי למפרע. ואולם לע"ד אין מקום לפרושו זה בדברי הרמב"ן עיי"ש בפרשת שופטים, ופשוט שכוונת הרמב"ן היא כמו שכתבתי לעיל שבהעדר נביא אפשר למנות בלעדיו, וכן בעמק הנצי"ב בספרי הביא זה ככוונת הרמב"ן בפשטות.
25
כ״וולתרץ קושיא זו, שמן הירושלמי מוכח שהמלכים עד יהוא בן נמשי היו כדין להתחייב בשעיר כולל בית עמרי שלא נתמנו על פי נביא, נראה שהוכרח המראה הפנים להעמיד מחלוקת בין הבבלי והירושלמי ושהרמב"ם פוסק כבבלי עיי"ש, שהבבלי שהבאתי בהתחלה לעיל אינו מזכיר את החלוק של ר' יוסי בר' בון ואם כן אינו סובר שכל המלכים עד יהוא בן נמשי התחייבו בשעיר. ומה שהביא הבבלי בסתם לשון מלכי ישראל ומלכי בית דוד הכוונה היא להאי כדינם והאי כדינם, ואין הכי נמי לפי דעת הבבלי אחאב לא היה חייב בשעיר כיון שלא בא מכוח ירושה ממלך שנתמנה על פי נביא. והרמב"ם הביא את לשון הבבלי בהלכות שגגות פרק ט"ו הלכה ו', וכן יש לתרץ לשיטת הרמב"ן. מה שאין כן לשיטת הירושלמי שמוכח שגם מלך שעמד בהסכמת כל העם אפילו כשהיו נביאים קיימים ולא מינוהו הוא מלך לכל דבר וחייב בשעיר וכדמוכח מאחאב. ועיין ברלב"ג במלכים־ב' פרק ט"ז פסוק ט"ו לגבי מנוי עמרי על ידי העם.
26
כ״זומהירושלמי הזה נראה המקור לדברי הרדב"ן בהלכות מלכים פרק ג' הלכה ח' לענין מורד במלכות שמלך הוא מי שמלך על פי נביא או שהסכימו לו כל ישראל. ובספר חלקת אהרן הקשה למה לא הביא הרדב"ז את דברי הירושלמי, ולי קשה מה שייך לרדב"ז להכניס מנוי על ידי כל ישראל בדברי הרמב"ם שלא כתב מנוי זה בשום מקום, והרמב"ם חולק על הירושלמי כמו שכתב במראה הפנים. וכן המשך דברי הרדב"ז מכוונים לירושלמי, שכתב אבל אם קם איש ישראל ומלך על ישראל בחזקה אין ישראל חייבין לשמוע אליו והממרה את פיו לא נקרא מורד במלכות עכ"ל. זוהי כוונת הירושלמי שאחר דיהוא בן נמשי בליסטים נטלוה ואין להם דין מלך, שאף שעד יהוא בן נמשי היה להם דין מלך על פי נביא כירבעם וביתו ובעשא וביתו ויהוא וביתו או על פי מנוי העם כעמרי וביתו, אבל מימי שלום בן יבש והלאה מלכו לא על פי נביא ולא על פי מנוי ורצון העם אלא הרגו הקודם להם סתם ונטלו השלטון כליסטים. ויש לומר שגם פקחיה בן מנחם שירש את המלוכה מאביו וגם אביו שמלך עשר שנים, שניהם בגדר ליסטים מלכו ולעולם לא הסכימו להם העם.
27
כ״חנחזור לראיית ההר אפרים והמשפט מלוכה בשם הקרן אורה מן הירושלמי שדוקא מלך חייב בשעיר וראיה לרמב"ם ודעמיה. הנה לדעת הרמב"ם חולק הירושלמי על הבבלי ואינו הלכה, שכן סותר לדברי הרמב"ם במנוי מלכים וכדאמרינן. איברא בדברי הירושלמי תפס ההר אפרים את פרוש לשון ליסטים כלומר שמלכו שלא על פי נביא ולכן נגד רצון ה' ושמדינא לא היה להם רשות למלוך כמלכים, ולכן הקשה למה לא יביאו שעיר מטעם נשיא, וכוונת קושיתו היא שבודאי נשיא אינו חייב להמנות על ידי נביא ולכן גם אם לא היה להם דין מלך דין נשיא היה להם, ולכן הוכיח שנשיא אינו מביא שעיר עיי"ש בסימן י"א. וכן בספר משפט המלוכה דף נ' עמוד א' תרץ הקושיא על פי דרך זו, שהיות ולא היה המנוי על פי נביא היו עוברים על דין תורה ודינם כנחשון בן עמינדב שהיה נשיא שבט כפוף למשה, ואפילו אם נשיא שבט בעלמא מביא שעיר אלו לא יביאו כי מדינא כפופים היו, ובכך תרץ את הקרן אורה שהביא. אבל בנוסף שזהו דחוק ובפשטות יש לחלק בין נחשון בן עמינדב נשיא השבט שבפועל ומעשה היה כפוף למשה, לבין מלכי ישראל לאחר יהוא בן נמשי שלא היו כפופים במעשה כי אם על פי דין תורה לפי תרוצו, גם הוכחתי מהירושלמי ובדרך הרדב"ז שפרוש ליסטים הוא בלי הסכמת העם כלל ולא רק בלי הסכמת נביא אלא בכפייה וליסטיות ממש, ואם כן לא דין מלך להם ולא דין נשיא להם כי לא שייך נשיא המושל בכוח הזרוע גרידא וזה פשוט, ואזלה הראיה מהירושלמי. ובאמת מרומזות שתי דרכי הסבר אלה של ליסטיות בקרן אורה, שהביא שיטת התוספות שאין לאחאב דין מלך וז"ל: לדבריהם שלא נאמרה פרשת מלך (וראה מה שכתבתי על זה לעיל) במלכי ישראל א"כ האימה מפניהם לא מצוה היא ולא קרינן ביה אין ע"ג אלא ה' וכו' עכ"ל, וזהו כפרוש הראשון בענין ליסטיות אשר הוא דרך ההר אפרים ומשפט המלוכה. ודחה פרוש זה וז"ל: אלא נראה שהדבר תלוי בעם וכל שקבלו עליהם אותו למלך מחויבים לסור אל משמעתו עכ"ל, הרי כפרוש השני שנקטתי והוא הנראה.
28
כ״טואלה דברי הר"ן בחדושיו לסנהדרין דף כ' שמסיים וז"ל: כל מלך שהמליכוהו עשרה שבטין עליהם דין מלך יש לו לכל דבר [הערות ותיקונים: נ.ב., דומה לזה בספר הנצחון].
29
ל׳עד כאן מה שנראה לי לבאר את שיטת הרמב"ם ואחרים שמלך דוקא מביא שעיר, ושיטת החולקים עליו שלאו דוקא מלך מביא שעיר.
30