שו"ת בני בנים, חלק ראשון, מאמרים ד׳Responsa Benei Banim, Volume I, Essays 4
א׳ולדי ולדות של בן פקועה *קצור מאמר זה נדפס ב"הפרדס" אייר תשל"א.
1
ב׳ביכולת לגדל עדרים שלא תפסלנה בהם טרפות, לפי מה שמובא ביורה דעה סימן י"ג סעיף ד', ומה שאין עושים כן היום בעזרת חכמת רפואת הבהמות נראה שהוא מפני חומר התוצאות אם יתערבו בני פקועה עם בהמות רגילות, על כן באתי לשים לב לדין זה. במסכת חולין דף ע"ה עמוד ב' אמר רב משרשיא לדברי האומר חוששין לזרע האב בן פקועה הבא על בהמה מעלייתא הולד אין לו תקנה, ופרש"י שהרי הוא כמי שאין לו אלא סימן אחד מצד אמו שהסימן השני שחוט ועומד הוא שאין שחיטה נוהגת בו ובהמה בחד סימן לא מיתכשרה והאי סימנא בתרא לא מצטרף לקמא שאין לך שהייה גדולה מזו שהראשון שחוט משנולד, ולית ליה לרב משרשיא הא דאמרן לעיל ד' סימנים אכשר ביה רחמנא עכ"ל. לפי זה על ידי שחיטת האם נשחט הבן פקועה שבתוכה וכן אותו בן פקועה מוריש השחיטה לזרעו, שכן מבואר ממה שפרש"י בלשון שהייה וממה שכתב שהסימן הראשון שחוט משנולד. ולית ליה לרב משרשיא ד' סימנים לפי מה שפרש"י למעלה שם בד"ה כר"מ ובד"ה ד' סימנים שמי שאינו סובר ד' סימנים הוא האומר שהולד שחוט ועומד, מה שאין כן למי שסובר ד' סימנים איכשר ביה רחמנא לא נעשה מעשה שחיטה בולד. וכן פרשו בחדושי חתם סופר לחולין דף ס"ט ושעורי הגרא"י מטלז לחולין סימן י"ג שלרש"י על ידי שחיטה באם נעשתה פגיעה בסימני הולד, ומבואר כן גם בש"ך ביורה דעה סימן י"ד סעיף קטן י"א שכתב שחלב אותו ולד אסור כחלב טרפה כי אינו שונה מאם חתך סימן אחד של בהמה רגילה ואח"כ חלב ממנה עיי"ש.
2
ג׳ובנאות יעקב סימן כ"ב הקשה על פרש"י שאם מטעם שחיטה בולד נגעו בו אזי אינו עדיף מבהמה רגילה שנשחטה שגידה וחלבה אסורים וטרפות פוסלות בה, ואילו בן הפקועה אין בו טרפות וגידו וחלבו מותרים לדעת רבי יהודה, ולכן פשט שאין כאן מעשה בולד אלא שבשחיטת האם הותר כל מה שבתוכה מן הכתוב כל בבהמה תאכלו. ויש לתרץ קושיתו, כי הנה בעצמו הקשה על דעתו מן הגמרא בחולין דף ק' עמוד ב' ומי מצית אמרת נוהג בשליל והתנן נוהג בשליל ר' יהודה אומר אינו נוהג בשליל עיי"ש, מה מקשה הגמרא מגיד בן פקועה שהותר מכל בבהמה לגיד בהמה רגילה שלא נשחטה אמה, והניח הדבר בצ"ע. ואולם עיין בגמרא שם בדף ק"ג עמוד א' בהמה בחייה לאברים עומדת דאיסור חלב ואיסור אבר ואיסור טרפה בהדי הדדי קאתו עכ"ל ועיי"ש ברש"י ותוספות שכל אלה האיסורים אינם חלים במעי האם ומטעם כל בבהמה ואפילו לא נשחטה, ואפשר שלגבי טרפות הוא גם משמעות הפסוק ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, שאין איסור טרפות אלא בבשר שיצא מחוץ למחיצת האם על ידי לידה וקריעה. נמצא שההיתר של כל בבהמה אינו תלוי בשחיטת האם, רק שעל ידי הלידה ממילא חלים האיסורים בולד, ולכן יש לאמר שמכיון שאנו רואים את הולד כאילו נשחט כבר במעי אמו הוי כאילו לא יצא משם, שמכיון שבמעי אמו לא היה בו אלא איסור אבר מן החי ואת זה תיקן מעשה השחיטה והוא שחוט ומותר כולו באכילה, שוב אינם חלים בו שאר האיסורים.
3
ד׳עוד הקשו בערוך השלחן סימן י"ג סעיף י"ד ותבואות שור שם אות ט"ז ושו"ת נאות דשא סימן כ"ד, שאם יש פגיעה בסימנים אזי היא טרפה וכמו שכתב הש"ך הנ"ל והלא קיי"ל טרפה אינה חיה, וכיון שאנו רואים שהולדות של רב משרשיא בריאים הם ככל הבהמות אי אפשר לפרש כן. והנה אין לתרץ לפי דברי המהרש"ל שמעוטא דמעוטא של טרפות חיות, כי בודאי אין כוונת מהרש"ל אלא שמכל סוגי הטרפות יש מעוטא דמעוטא חיות אבל לא שיש סוג טרפות אחד שכולן חיות בו והסוג הזה הוא מעוטא דמעוטא של כל הטרפות בעולם. אבל יש לתרץ לפי תשובת הרשב"א שהביא הש"ך בסימן נ"ז סעיף קטן מ"ח בענין יותרת אבר, שהלמ"מ שהיותרת כנטול דמי וכל שאילו תנטל אינה חיה י"ב חודש אבל כל שבאמת לא ניטלה יכול כחול ימים ירבה אף על פי שיש דין טרפה לבהמה עיי"ש, ואם כן בענין שלנו בודאי אם נקרע צוואר הבהמה ונבדוק בסימניו לעולם לא נמצא אותם חתוכים במאומה אלא שאנו רואים אותם שדין חתוכים יש להם, ולכן ענין טרפה אינה חיה אינו שייך כאן. ואפשר שגם החולקים על הרשב"א ביותרת אבר ועיי"ש בגליון מהרש"א יודו כאן,*שוב ראיתי בגליון מהרש"א שציין ללבושי שרד שהוא בעל שו"ת נאות דשא הנזכר. כיון שבגמרא לא נקרא אותו ולד בשם טרפה.
4
ה׳וכיון שפשטות רש"י בלשון שהייה היא כן ופרשו כן מהאחרונים ויש לתרץ את הקושיות כנ"ל, והר"ן והרשב"א והבית יוסף התעסקו בפרש"י בהסבר דברי רב משרשיא ופסקו כן להלכה אף שרש"י לא פסק כן בעצמו, לכן אמרתי לעקוב אחר פרושו זה ועל קושיות התוספות עליו ולפרש את סוגיות הגמרא על פיו. התוספות בדף ע"ה עמוד ב' בד"ה בן פקועה הקשו ד' קושיות על פרש"י וז"ל (א) דאפילו היתה הבהמה נותרת בסימן אחד אין להכשיר דחשיב כל סימן וסימן כחציו שחוט ואין רוב סימן שיהא ראוי לשחיטה; (ב) ואפילו לא היתה השהייה פוסלת בשחיטה אין שייך להתיר כיון דחצי הגוף של ולד הבא מכח אמו לא נשחט כלל ; (ג) ואפילו מ"ד לעיל ד' סימנין איכשר ביה רחמנא מודה הכא דהתם שחיטת טרפה לא הוי שחיטה אבל כאן הוי כאילו נשחט חציו; (ד) ומודה נמי לסוגיא דריש פירקין גבי מהו לחוש לזרעו של עובר דמשמע שעובר היוצא אין לו תקנה בשחיטה דהתם הסימנים כשחוטין ושוב אינן בני שחיטה להתיר כלום ולפירוש הקונטרס כולה ההיא סוגיא דלא כוותיה וזה דוחה עכ"ל, ואדון בהן אחרון ראשון בס"ד.
5
ו׳הקושיא הד' מן הסוגיא בדף ס"ט עמוד א' עיי"ש היא שלפרש"י שדוחה את של רב משרשיא מן ההלכה ומפרש שרב משרשיא חולק על מה דקיי"ל ד' סימנים איכשר ביה רחמנא, ופוסק רש"י שאין סימני בן פקועה כשחוטין ולכן יכול לשחוט בטוב את ולדו של רב משרשיה ושפיר יש לו תקנה, אם כן בעובר שהוציא רגלו ונאסר האבר כדברי הגמרא בדף ס"ח עמוד א' ואחר כך שחטו האם והוציאו הולד שכבר היה ניתר בשחיטת אמו חוץ מן האבר היוצא אשר בו, למה לא נשחוט מחדש את אותו הולד כדי להתיר את האבר שהרי לרש"י סימני הולד אינם כשחוטין, ואילו הגמרא שם הסיקה שלאבר אין תקנה בשחיטה, ואלמא שלא כפרש"י. לתרץ זה כתב הרמב"ן בחדושיו שם שהרבה מצאנו סוגיות בגמרא שאינן לפי ההלכה, ולפי זה לרש"י באמת אפשר יהיה לטהר את האבר על ידי שחיטת הולד וכן כתב החתם סופר. אבל נראה לי שגם רש"י יכול להודות שאין לאבר תקנה, כי לא מצאנו בשום מקום שיחול שם שחיטה על אבר אחד. וזכר לדבר בבעיא של אילפא לעיל שם, אמר רבא ק"ו אם הועיל לו סימן ראשון לסימן שני להתירו (כלומר העובר) באכילה לא יועיל לו לטהר את האבר מידי נבלה עיי"ש, מה שאין כן כאן שאין שחיטת הסימנים באה לטהר את הולד מכלום שהרי הוא כבר מותר באכילה, לא נקרא עליה שם שחיטה להתיר אבר אחד לבד. ושוב מצאתי סברה זו בבכור שור בחדושיו ליורה דעה סימן י"ד, שתרץ בזה את דעת הרמב"ם שהשמיט את של רב משרשיה אף על פי שפסק שאין תקנה לאבר. ומיהו יש להקשות שהסוגיא שם מביאה את דבריו של רב משרשיא ומשמע שהסוגיא באה כמותו וכמו שהקשה הר"ן, ואם כן לא שייך לאוקים את הסוגיא לפי דעת רש"י והרמב"ם שאינם פוסקים כרב משרשיא. ונראה לישב, שבתחילה הקשתה הגמרא על דבריו של רב משרשיא ונביא לזה טעם להלן אי"ה, אבל אחר שהקימה את המציאות בבן פקועה הבא על בת פקועה שגם רב משרשיה מודה בה שמותר, תפסה הגמרא כדברי הכל. ואפשר שזו כוונת רש"י בד"ה אבן פקועה דכוותיה שכתב שאין הולד טעון שחיטה אלא משום חד אבר וההוא אבר לא משתרי בשחיטה דלא שחיטה היא עכ"ל, הרי שכאן לא הזכיר מענין סימנים מה שהזכיר מקודם שם בפרוש דברי רב משרשיא, ובמה שכתב דלא שחיטה היא עכ"ל כוונתו כמו שכתבתי שאין שחיטת אבר אחד נקראת שחיטה.
6
ז׳בתרוץ הקושיא הג' של התוספות עיין בלב אריה לחולין דף ע"ה עמוד ב' ושפתי דעת סימן י"ג אות י"ב. ורש"י אזיל לשיטתיה, שמכיון שהעובר ניתר מן איסור נבלה על ידי שחיטת אמו הטרפה ולשיטתו אין זה כי אם על ידי שחיטה בסימני הולד, ממילא אי אפשר לשחטו עוד הפעם אחר הלידה, מה שאין כן לשיטת התוספות שם עמוד א' בד"ה לדברי המתיר אוסר עיי"ש.
7
ח׳ויש לדייק ברש"י בגמרא שם קודם שסוברת ד' סימנים איכשר ביה רחמנא, אמר רבי אמי השוחט את הטרפה ומצא בה בן ט' חי לדברי האוסר מתיר לדברי המתיר אוסר, כלומר המתיר בבן פקועה מן הכשרה אוסר בהוצא מן הטרפה, ופרש"י לדברי המתיר אוסר בשל טרפה ששחיטה דידיה לא מהניא ביה ובשחיטת הטרפה לא מישתרי שהרי הוא כאחד מאבריה עכ"ל. וקשה מה נתינת טעם היא זו, וכי אם נאמר שאין העובר כאחד מאברי האם אטו נתיר אותו באכילה על ידי שחיטת אמו הטרפה. אבל לפי דברינו נראה שבא רש"י לתרץ שלא נאמר שמכיון שעל ידי שחיטת האם נעשתה שחיטה בעובר אם כן מה איכפת לנו במה שהאם טרפה כי סוף סוף כשיוולד הולד נשחטו סימניו מכבר והוא אינו טרפה בגופו ולמה אסור. לזה תרץ שמכיון שעד הלידה נחשב העובר כאבר מן הטרפה אף על פי שאין טרפות בגופו, לכן גם השחיטה הנעשית בו באותה שעה אינה אלא כשחיטת טרפה שאינה באה להתירו באכילה, וכשיצא לאויר העולם שוב אין לו סימנים שנוכל לשחטם לשם שחיטת היתר אכילה. ומה שהוצרך רש"י להשיב על הנחה זו ששחיטת האם תועיל לולד יותר מאשר תועיל לעצמה, זה אינו תמוה מאחר שמצאנו בגמרא דף ע"ג עמוד א' שהרבה מצלת על שאינה גופה יותר מגופה עיי"ש, ודבר זה למדתי מתורת הבית הארוך בבית השני שער החמישי בד"ה ואם תאמר השוחט את הטרפה עיי"ש שדן באותה שאלה ונראה שגם רש"י כוון לכך. ועיין בפרש"י בראש עמוד ב' בד"ה טעון שחיטה שמתפרש בדרך זו. ובתוספתא חזון יחזקאל לחולין פרק ד' הלכה ז' לא פרש כן ברש"י, אלא כפי הנראה לפי דרך התוספות.
8
ט׳כיון שהגענו לבן פקועה הנולד מן הטרפה אף שאינו עיקר עניננו, נראה להזכיר מה שמצאתי ביבין שמועה לרשב"ץ בהלכות שחיטה דף י"ב, וז"ל ואם הבהמה היא טרפה שאין שחיטתה מטהרתה ומצא בה בן תשע חי שחיטתו מטהרתו דארבע סימנים רבו ביה רחמנא אם הועילו לו סימני אמו ניחא ואם לא יועילו סימניו ומותר ולפי זה חלבו וגידו אסורים, ואם נתקיים שמונה ימים שיצא מספק נפל מותר ואם קים ליה בכלו לו חדשיו ויצא מספק נפל אף בשרו מותר מיד עכ"ל, ומבואר שהתיר בבן פקועה בשהה ח' ימים כמו בוודאי כלו לו חדשיו. הספר נדפס פעם אחת בליורנו בשנת תק"ד ונראה שלא היה בידי האחרונים שנחלקו בענין זה, שבתבואות שור סימן י"ג אות ט"ו ובפלתי אות ה' אסרו ודעתם היא שלא מהניא שהייה בבן פקועה אלא בולד רגיל, אבל הש"ך בסעיף קטן י"א התיר וכן הפרי חדש והדגול מרבבה ועיי"ש ובפתחי תשובה ובדרכי תשובה סעיף קטן ל"ד שהניח הדבר בצ"ע. ולע"ד כיון שהרשב"ץ ברור מלל ולא נמצא לאחד מן הראשונים שיחלוק עליו בפרוש לכן כן ההלכה, אבל שלא במקום הפסד יש להחמיר כדעת התבואות שור כיון שקצת נשמעים דברי הסמ"ג וספר התרומה כדבריו.
9
י׳קושיתם הב' של התוספות כוונתה לפי שיטתם שתתפרש להלן שעל כל גוף הולד אנו דנים, ולכן גם אם נעשתה מכבר שחיטה בסימן האחד הבא מצד האב אין אותה השחיטה מתיחסת אלא לאותו חצי הבא מצד האב כמותו ואילו החצי השני הבא מצד האם עדיין צריך לשחיטת שני סימנים ואין לו אלא אחד שאפשר לשחטו, וזו כוונת לשונם שהחצי הבא מצד האם לא נשחט כלל, ועיין במהר"ם לובלין. וזה שלא כהגהות מלא הרועים שהגיה בתוספות מצד אביו במקום מצד אמו, והוא ללא צורך לע"ד. על כל פנים לרש"י אינו קשה, שהוא אינו דן על כל הולד אלא על הסימנים לבד ובדומה לאבר מוליד אבר בדף ס"ט עמוד א', ולקמן נקשה בסוגיא זו. ואילו לא היתה פוסלת שהייה אזי היה אפשר לשחוט את הסימן הנשאר, ותהיה שחיטה בשני סימני הולד וממילא מותר.
10
י״אנשארת הקושיא הא' של התוספות ולדעתי היא החמורה. צריך להבין מה ראה רש"י לפרש שהסימן האחד שחוט מצד האב והשני שלם מצד האם ולא כפרוש התוספות שחצי כל סימן וסימן שחוט מצד האב, וכי יעלה על הדעת שיש לאב חלק בסימן אחד ולא בשניהם [הערות ותיקונים: נ.ב., ע' רמב"ם הלכות יום טוב סוף פרק ה']. ובתחילה רציתי לאמר שכן הוא באמת, ועל פי הברייתא בנדה דף ל"א עמוד א' ת"ר שלשה שותפין יש לאדם הקב"ה ואביו ואמו, אביו מזריע הלובן שממנו עצמות וגידים וצפרנים ומוח שבראשו ולובן שבעין, אמו מזרעת אודם שממנו עור ובשר ושערות ושחור שבעין וכו' עכ"ל, והרי כתבו התוספות בחולין דף י"ז עמוד ב' בד"ה אבישרא ואטופרא שהבשר כנגד הושט והטופרא שהוא הצפורן כנגד הקנה, ואם כן הקנה שהוא לובן בא מצד האב והושט שהוא אודם בא מצד האם. אבל נראה דחוק להכניס דבר זה בכוונת רש"י, וגם אינו מדויק כל כך כי אף שהצד החיצון של הושט הוא אדום ולכן דברי התוספות מכוונים לגבי בדיקת הסכין, אבל הצד הפנימי שלו הוא לבן כדברי רבא בדף מ"ג עמוד א' שני עורות יש לו לושט חיצון אדום ופנימי לבן. ואף שיש לאמר לפי מה שגם הפנימי נקרא עור ואם כן גם הוא מן האם אף שהוא לבן, מכל מקום לא נחה דעתי בזה, רק שאחר כך ראיתי בחדושי חתם סופר שבאמת פרש כן בדף ס"ט. והגרא"י מטלז כתב עליו שהוא דוחק ופרש באופן אחר שתפס רש"י לשון של סימן אחד מפני שבפחות מסימן שלם לא נקרא שחיטה אלא חיתוך עיי"ש בשעור י"ג, וגם הוא דחוק לענ"ד, ועוד שלא מתפרש לפי זה מה שפרש"י בדף ס"ט עמוד א' בד"ה אין לו תקנה שכתב וסימניו אינם סימנין דהא פלגיה כשחוטין דמי ואי נמי הו"ל בר סימן אחד ובהמה בחד סימן לא מתכשרא עכ"ל, הרי שבעצמו כתב רש"י גם כדבריו בדף ע"ה וגם כדעת התוספות שחצי כל סימן שחוט, ואיך זה. ואולי יש להסביר הדבר לפי שיטת רש"י שעל ידי מעשה שחיטה באב נעשה רושם בבן, כי מצאנו שני אופני שחיטה בבהמה, הא' שיחתוך או את הושט או את הקנה ראשון ואחר כך יגמור שחיטתו בסימן השני והב' שיחתוך את שני הסימנים בבת אחת ולא בזה אחר זה. ואם האב אינו אלא שותף בבנו לא נעשה בבן אלא כחצי המעשה שנעשה באב, ולכן אם כאופן הא' בזה אחר זה אפשר שעל ידי חצי המעשה מגיע לולד סימן אחד שחוט והשני שלם ואולי כך היה הרגל מעשי השחיטה בימי רש"י ולכן פרש כן בדף ע"ה, אבל אם על ידי האופן הב' שהוא בבת אחת אזי מגיע לבן כחצי המעשה ונעשית בו שחיטה בחצי כל סימן וסימן והשאר נשאר, ודוחק.
11
י״בוהנה יש להקשות על שני ההסברים הנ"ל מפרש"י בסנהדרין דף קי"ב עמוד א' על הגמרא בהמה חציה של עיר הנדחת חציה של עיר אחרת אסורה, עיסה חציה של עיר הנדחת חציה של עיר אחרת מותרת, שבד"ה כמאן דלא פליגי פרש"י ואין היתר אפילו החצי שאין של עיר הנדחת דכי שחיט לסימן של עיר הנדחת אינו שוחט אלא ממית וכו' עכ"ל, הרי שכתב שסימן אחד הוא של איסור ולא חצי כל סימן וסימן, וכיון שהגמרא שם מיירי בשותפות כאשר יראה המעיין לכן אי אפשר לתרצו על פי ההסברים הנ"ל. ואף שאפשר לאמר שאין סתירה משם לכאן מפני שדיני שותפות מיוחדים הם, עדיין יש להבין את כוונת רש"י שם. ואולי רש"י הולך לשיטתו בשותפות, שבמסכת גיטין דף מ"ז עמוד ב' על הגמרא ישראל ונכרי שלקחו שדה בשותפות טבל וחולין מעורבין זה בזה פרש"י אין לך כל חטה וחטה שאין חציה תבל וחציה חולין וכו' עכ"ל, ונראית כוונתו שהחצי כלומר הצד הא' הוא של ישראל והחצי הב' של עכו"ם ולא שמעורבבים בכל החטה, ושלא כמו שראיתי בספר בן אברהם שדימה רש"י בחולין לתוספות בגיטין ותוספות בחולין לרש"י בגיטין. ותהיה סברת רש"י לפי זה שכן דרכו של מעשה השותפות שמתכוונים שיחלוקו חלקים שלמים והוי כאילו התנו כן בפרוש, וכן יפרש שם בסנהדרין שאחד יטול הושט והשני הקנה אלא שבעניני איסור אין ברירה ואינם יכולים לבוא אחר כך להחליט איזה חלק לראשון ואיזה לשותפו. ועיין בשו"ת נאות דשא סימן כ"ד שדרך אחרת לו בסוגיא בסנהדרין, ומכיון שאינו מעיקר עניננו קצרתי.
12
י״גונראה שמה שרש"י פוסל מטעם שהייה כששני הסימנים כחצי שחוטים, הולך בזה לשיטתו בדף ל' עמוד ב' בד"ה החליד במעוט סימנים ובד"ה תיקו, שמה שבגמרא דף ל"ב עמוד א' בעי רב הונא בריה דרב נתן שהה במעוט סימנים מהו והניח בתיקו אינו מדבר אלא במעוט אחרון של סימנים אבל במעוט ראשון פשוט שאסור, וכן לדעת ר' אושעיא בתוספות בדף ל' שם גם כן נראה ששהייה במעוט ראשון אינה ספק לנו, ופסק הבית יוסף בסימן כ"ג שכן עיקר להלכה כר' אושיעא, ולפי זה אפשר לפרש את דברי רב משרשיא. אבל לשיטת רבנו תם שם שרב הונא בריה דרב נתן דן במעוט ראשון הלא יש כאן ספק ספקא, ספק אם חוששין לזרע האב לפי מה שקיי"ל כרב יהודה שספוקי מספקא ליה בדף ע"ט עמוד א', ואם תמצי לאמר חוששין עדיין ספק אין שהייה במעוט ראשון שהרי הניחתו הגמרא בתיקו. והטור כתב שהרמב"ם סובר כר"ת, ולפי זה יש לתת עוד תרוץ למה שהרמב"ם השמיט את של רב משרשיא אף שפסק שאין תקנה לאבר היוצא ולמעלה הבאנו על זה תרוץ אחד בשם הבכור שור, כי ברמב"ם בפרק ט' מהלכות כלאים משמע שחוששין לזרע האב רק מספק וממילא אם יפרש בדרך זו את דברי רב משרשיא יהיה ספק ספקא על הדרך הנזכרת, ואף שרב משרשיא עצמו יסבור שחוששין ודאי ולא ספק אין הלכה כן. אבל הבית יוסף כתב בסימן כ"ג שלא מצא שום משמעות ברמב"ם שסובר כר"ת, ולכן לפי דרכנו יפה הקשה על הרמב"ם בסימן י"ג למה השמיט את דברי רב משרשיא.
13
י״דוראוי לדעת שיש חילוק בשיטתנו ברש"י בין אם נאמר ששני הסימנים כחצי שחוטים לבין אם נאמר שאחד שלם ואחד כשחוט, שאם כחצי שחוטים אזי גם ולדות וולדי ולדות אסורים לעולם כי נקובת הושט במשהו, ואפילו תתקטן באלף פעמים על ידי ירושה עדיין יש משהו ופסול בשהייה. אלא שכל זה בבן פקועה הבא על בהמה רגילה ובא ולדם גם כן על בהמה רגילה וכן לעולם, אבל בבא ולדו של רב משרשיא שסימניו כחצי שחוטים על בת פקועה שסימניה כולם כשחוטים אזי נהפוך הוא, שלולד הנולד להם יהיו שני סימנים השחוטים ברובם וכשר בלי שחיטה. ואין לאמר שמכיון שהאב היה רק כחצי שחוט ונגמרה השחיטה בבנו אם כן יש שהייה מן האב לבן, כי לע"ד אין משגיחים כי אם בשהייה שבין מעשה השחיטה הנוצר בולד גופא במעי אמו ועד גמר השחיטה באותו ולד אחרי הלידה. תדע שרש"י בדף ע"ח עמוד ב' בד"ה אין לו תקנה פרש שהסימן הראשון שחוט משנולד ולא כתב שהסימן שחוט משנוצר, ונראה שכוונתו היא שאין מעשה השחיטה הבא לו מצד האב חל בעובר אלא כשכלו לו חדשיו, ועל כל פנים נלמד שאין אנו משגיחים באב לענין זמן השהייה בבן. וראיתי בשם צפנת פענח על הרמב"ם שמה שנעשתה שחיטה בולד על ידי שחיטת אמו המעוברת אינו אלא בעובר שהגיע לחודש הט' אבל לא בבן ח', והוא במקביל למה שכתבתי.
14
ט״ואולם רש"י תפס לעיקר בדף ע"ה שסימן אחד שחוט והשני נשאר וכן הביאו הפוסקים לשון זה, וכבר הבאתי דברי הש"ך בסימן י"ד שדימה את דינו של רב משרשיא לחתך סימן אחד ממש והשאיר השני. ולפי זה ישתנו הדינים, שאם ולדו של רב משרשיא שסימן אחד שלו כשחוט וסימן שני שלם בא על בהמה רגילה, אזי לולד הנולד להם יהיה סימן ועוד חצי סימן שאינם כשחוטים ולכאורה תועיל לו שחיטה, ולא בלבד אם נפרש כברייתא בנדה וכדעת החתם סופר שהבאתי למעלה שלפיה הסימן החצי שחוט הבא מצד האב הוא הקנה ואם כן בחצי קנה פגום מועילה שחיטה, אלא אפילו אם נאמר שהדבר ספק מכל מקום יהיה הולד מותר מטעם ספק ספקא ספק שאין חוששין לזרע האב ועוד ספק שהסימן הפגום בחציו הוא הקנה ותועיל לולד שחיטה, וכל שכן לפי דעת רבנו תם שגם שהייה במעוט הושט היא ספק וכמו שכתבתי למעלה. אבל בבא אותו ולד של רב משרשיא שסימן אחד שלו כשחוט על בת פקועה שכל סימניה כשחוטים אזי יפסל ולדם לכל הדעות, שהרי יהיה לו סימן ועוד חצי סימן כשחוטים מלידה ויש שהייה ודאית, רק שגם לזרעו יהיה הכשר אם יבוא הפסול הזה עוד הפעם על בת פקועה, והכל לפי הדרך הזאת.
15
ט״זוהתבואות שור בסימן י"ג אות ט"ז התחיל בדרך הזאת ועיי"ש ובמה שכתבתי למעלה לתרץ קושיתו מטרפה אינה חיה. והמשך דבריו שם הולכים בשיטת התוספות שפוסלים את ולדו של רב משרשיא אבל לא מטעם שהייה, אלא שמכיון שחצי סימני הולד באים מן האב שדינו כשחוט וכבשר המונח בסל אם כן אין כאן רוב סימנים ששייכת בהם שחיטה. ולפי זה נראה שבולדי ולדות בבא אותו ולד של רב משרשיא על בהמה רגילה יהיה לנולדים מהם רוב של כל סימן וסימן ששייכת בו שחיטה ויתכשרו, וכן כתב התבואות שור בהתחלה. אבל בסוף דחה דעה זו בסברה שלא התירה התורה שחיטה אלא כשיש שני סימנים הראוים לכך, מה שאין כן כאן שבכל גרגיר וגרגיר של הסימן מעורב חלק של בשר המונח בסל, ואף אם יהיה רק מעוט הסימן כמונח בסל מכל מקום אין כאן סימנים כשרים, וגם אינו דומה לנולד בחצי קנה פגום ששם על כל פנים החצי השני כולו ראוי לשחיטה מה שאין כן כאן. ומיהו אינו משמע כן מן התוספות בדף ע"ה עמוד ב' שהבאתי למעלה שכתבו שאין רוב סימן שיהא ראוי לשחיטה עיי"ש, ואילו לדברי התבואות שור גם רוב אינו מועיל.
16
י״זובתבואות שור הביא שתי ראיות לסברתו מן הגמרא וז"ל הגמרא בדף ס"ט עמוד א', בעי רב ירמיה מהו לחוש לזרעו, היכי דמי אילימא דאזל אבהמה מעלייתא מאי איריא האי דאית ביה איסור יוצא אפילו בן פקועה דעלמא נמי דאמר רב משרשיא לדברי האומר חוששין לזרע האב בן פקועה הבא על בהמה מעלייתא הולד אין לו תקנה, לא צריכא דאזל אבן פקועה דכוותיה מאי אבר מוליד אבר וחתיך ליה ושרי או דילמא מבלבל זרעיה, הדר אמר פשיטא דמבלבל זרעיה דא"כ סומא יוליד סומא וקיטע יוליד קיטע אלא פשיטא דמבלבל זרעיה והכי קמבעיא לן וכו' עכ"ל עיי"ש וברש"י ותוספות. והקשה התבואות שור שבמקום להעמיד מציאות רחוקה של בן פקועה הבא על בת פקועה היתה לגמרא לאוקמה כבראשונה בפשטות בבא על בהמה רגילה, והשאלה תהיה האם אבר מוליד אבר והסימנים מולידים רק סימנים בולד ולכן אין לולד תקנה שחצי סימניו כבשר שחוט מצד אביו וכמונחים בסל, או שמא מבלבל זרעו וגם האבר היוצא שלא הועילה לו שחיטה מסייע עם שאר הגוף להוליד הסימנים ולכן גם בחצי סימני הולד הבא מצד אביו יהיה חלק שלא נשחט, דהיינו החלק הבא מאותו אבר, ויצטרף לחצי הבא מצד האם להיות רוב סימנים שלא נשחט ותועיל שחיטה. ומכיון שלא תפסה כן הגמרא בפרוש דברי רב משרשיא, מוכח שאפילו כשמעוט הסימנים כבשר המונח בסל לא שייכת בולד שחיטה. ולע"ד יש לדחות ראיה זו, שמלבד שיש לאמר שכמו שלאותו אבר אין תקנה בשחיטה הוא הדין לחלק הסימנים הבא ממנו לא תהיה תקנה בשחיטה וממילא אינו יכול להצטרף לחצי הסימנים הבא מצד האם, בנוסף לזה הלא הגמרא דחתה את סברת אבר מוליד אבר מפני שדימה אותו לסומא וקיטע שאינם מולידים כמותם, ולפי דברי התבואות שור גם סברת מבלבל זרעו יש לדחות מאותו דמיון, וכי קיטע יוליד ולד שחסר לו בכל אבריו כנגד זרע האבר המתבלבל וכן סומא האם יוליד ולד הכחוש בכל חושיו כנגד אותה עין הלקויה שמבלבלת זרעו, אלא בודאי לא עלה על דעת הגמרא פרוש כזה במבלבל זרעו. ולולא פרש"י בד"ה מבלבל זרעיה היה אפשר לפרש שטעם מבלבל זרעו הוא טעם להיתר בלבד ולא לאיסור, והבא מכח איסור הוא ענין חדש באשר הגמרא מחפשת מציאות לבעיתו של רב ירמיהו, שאם לא כן למה שינתה הגמרא הלשון של מבלבל זרעו ותפסה לשון חדש של הבא מכח איסור. על כל פנים גם לפרש"י צריכים לאמר שאין הסברה לאסור מטעם מבלבל זרעו כי אם על הדרך של הבא מכח איסור שהוא דבר כללי הדן בולד האם יקרא לו שם איסור או לא, ובדומה לזה וזה גורם ועיין בחדושי הר"ן, אבל לא מטעם נגיעה בכל אבר שהו בולד.
17
י״חויש לתת עוד טעם לדחות ראיתו של התבואות שור, לפי פרוש רש"י בסוגיא, שמשמע בד"ה מהו לחוש לזרעו שרש"י מפרשו על זרעו של האבר של אותו עובר וכן פרש רגמ"ה עיי"ש, ובזה מתורצת קושית הרש"ש עיי"ש, וממילא אי אפשר להעמיד את סברת אבר מוליד אבר על הסימנים. ועל הדרך הזו סרה גם ראייתו השניה של התבואות שור שהקשה שאם יש תקנה לולדי ולדות למה לא פרשה הגמרא כן את הענין במקום להעמידו בבן פקועה הבא על בת פקועה, כי לע"ד הלשון מהו לחוש לזרעו משמע לגמרא שמיירי בזרע אותו בהמה המוזכרת במשנה ולא בזרע זרעו. ודרך אגב נראה לי עוד בסוגיא שהלשון משמע לגמרא שמדבר בעניני חוששין לזרע האב לפי דעת חנניה, כי הוא הלשון מהו לחוש לזרעו, ולפי זה תרצתי למה רש"י מהדר לפרש בבן פקועה הבא על בת פקועה כמותו שאין לאותו בת אבר יוצא ושלא כתוספות שפרשו שגם באבר היוצא דימה הנקבה לזכר, שהטעם הוא שאם כתוספות אזי אין השאלה תלויה עוד בחושש לזרע האב עיי"ש ברש"י ותוספות בד"ה אבן פקועה דכוותיה ובמהר"ם. סוף דבר אין מהסוגיא כאן ראיה לדעת התבואות שור, ולע"ד יש מקום לדון בולדי ולדות של רב משרשיא ועל פי הדרכים שכתבתי. ועיין בפלתי שהלך בדרך אחרת ותלה הדבר בזה וזה גורם ומחלוקת הב"ח והש"ך, ובימין משה בשם מהר"ם גלאנטי אסר אבל לא נתפרש טעמו.
18
י״טוהנה רש"י בד"ה מהו לחוש לזרעו פרש עובר זה שהוציא ידו ונשחטה אמו והוציאוהו חי וגדל ובא על בהמה והוליד מהו שיאסור אבר כיוצא בו הנולד ממנו עכ"ל, ובד"ה אפי' אבן פקועה דעלמא פרש"י שלא הוציא את ידו וגדל והוליד נמי אסור כל הולד עכ"ל, ויש לדייק כי אין לשון נמי שייך כאן שהרי לא שאלו בתחילה אלא על האבר היוצא. ולפי שיטת רש"י ששחיטה באב מולידה סימנים שחוטים בבן, נראה לפרש שכמו שאבר מוליד אבר ותאסר הרגל בולד כנגד האבר היוצא באביו, הוא הדין סימנים מולידים סימנים לדעת רב משרשיא וממילא נאסר כל הולד על ידי מה שסימניו כחצי שחוטים, והוא על אותה דרך של איסור האבר. ונראה פרוש הסוגיא לפי מה שפרשתי שמשמע לגמרא שמהו לחוש לזרעו בא בשיטת חנניה, כי הנה כבר שמענו בפרק אותו ואת בנו ובפרק כיסוי הדם שחנניה חושש לזרע האב בענינים של כלל יחוסה ושמה של הבהמה וכגון הרבעה וחיוב כסוי דמה השייכים לזהות הבהמה בכללות, וכעת בא רב ירמיה לשאול האם חוששין לזרע האב גם בענין הולדת אבר אחד כגון אבר היוצא. והקשו נגדו מאי איריא האי דאית ביה איסור יוצא, הלא בכל בן פקועה הבא על בהמה רגילה אוסר רב משרשיא מטעם חוששין לזרע האב בהולדת הסימנים בלבד, ושוב דוחקת הגמרא למצוא מציאות לשאלתו של רב ירמיה באופן שמצד רב משרשיא אין דיון, עד שנאלצת לדחות את סברת אבר מוליד אבר שאם לא כן קיטע יוליד קיטע, והכל בלשון זכר שהרי עדיין סוברת הגמרא ששואלים על פי דעת חנניה. ורק לבסוף כשאינה יכולה להעמיד מציאות לשאלתו של רב ירמיה בענין חוששין לזרע האב, נאלצת הגמרא לפרשה בחלב אם מה שלא היה נשמע בתחלה.
19
כ׳ואם כנים אנו שבתחילה מקשה הגמרא לחוש לזרעו של אותו אבר לאסור אבר כנגדו, והרי הגמרא מדמה את זה לדברי רב משרשיא בלשון דאפילו בן פקועה בעלמא נמי ומה הוא הלשון של נמי וכמו שהקשתי לפרש"י, מזה נוכל ללמוד ששיטתנו ברש"י מוכרחת היא, ואפשר שמכאן למד רש"י בעצמו שלרב משרשיא האב מוליד פגיעה בסימנים ובדומה להנחת הגמרא בדברי רב ירמיה שהרי הגמרא משוה אותם. רק שמכאן איני מבין דרכי בפוסקים את של רב משרשיא להלכה מטעם שהייה, ובפרט דברי הש"ך שהבאנו שמדמה את זה למחתך סימנים ממש, והלא הגמרא דוחה דבר זה בשתי ידים ופושטת שאין אבר מוליד אבר, וממילא איך יצויר שיוולד מעשה שחיטה בסימנים, וכל שכן לפי מה שפרשתי בסוגיא שכשהגמרא דוחה את ההנחה הראשונה של רב ירמיה נדחים גם דברי רב משרשיא אתה, והיא ראיה גדולה לשיטת רש"י שדוחה את דברי רב משרשיא מההלכה. ובודאי רב משרשיא בעצמו יסבור שאין לדמות את דינו לסומא וקיטע, וכן הרבה יש לחלק בסברה בין דברים שאינם על פי הטבע כמו איסור האבר היוצא לבין קיטע מוליד קיטע שהוא דבר המסור לחוש, אבל הנך רואה שאין הגמרא סוברת חילוקים אלה ומדמה איסור אבר היוצא לסומא מוליד סומא, ואם כן אם נאמר שרב משרשיא פוסל את הולד מטעם שהייה במעשה השחיטה בסימניו הבאים לו מאביו ממילא נדחים דברים, כי אין אבר מוליד אבר ואי אפשר שיבוא לו רושם בסימניו ממה שהיו סימני אביו כחתוכים.
20
כ״אודע כי הדחיה אינה אלא על הולדה מצד האב, אבל בשוחט את האם ומצא בה בן ט' חי בודאי יתכן שנעשה מעין מעשה שחיטה בבן, כי אין זה מטעם הולדה כלל, שאפילו בכלו לו חדשיו ועומד לצאת ניתר בשחיטת אמו ואיזו לידת סימנים יש בו, אלא אצל שחיטת האם בא הדבר מגזרת הכתוב מכל בבהמה מה שאין כן בבא בן פקועה על נקבה רגילה שאין שום גזרת הכתוב שייכת לגבי זרע האב אלא סברת אבר מוליד אבר, והיא נדחית לפי שיטה זאת ברש"י. וכיון שדייקינן בסוגיא נראה לדייק גם דבר נוסף, והוא שבמקום שהגמרא תקשה מסומא וקיטע למה אינה מקשה וכי טרפה יוליד טרפה ולמשל מחוסר מרה יוליד מחוסר מרה גם כן, ויהיה הדמיון בזה יותר לאבר היוצא שקראתו הגמרא בשם טרפה בדף ס"ח עמוד א' מאשר סומא וקיטע. וממה שלא הקשו בגמרא כן נראה שדעת הסוגיא היא שאין טרפה מוליד ולכן לא שייך להקשות כן, והיא מחלוקת האחרונים בסימן נ"ז עיי"ש וצ"ע.
21
כ״בוהנה דברי רב משרשיא אינם נדחים אלא לפי שיטת רש"י על פי הנ"ל, אבל לשיטת התוספות בודאי אין קושיא כי הם סוברים שחצי כל בשר הולד הוא כמונח בסל, ואינם דנים על הסימנים לבד ורק מכיון שכל גוף הולד חציו כבשר הנשחט ממילא גם הסימנים בכלל. ומה שנמצא לקצת מפרשים שהזכירו בזה רק את הסימנים כמו בשפתי דעת סוף סימן י"ג אות י"ב לע"ד אין זה בדוקא. ובעית רב ירמיה מתפרשת בפשטות מהו לחוש לזרעו כלומר לאסור את כל הולד ושלא כפרש"י, היכי דמי הלא בבן פקועה הבא על בהמה רגילה גם כן אסור הולד דאמר רב משרשיא וכו', ומה שהגמרא מדמה את דברי רב משרשיא לשאלתו של רב ירמיה בלשון נמי אין זה אלא ששניהם באים לאסור הולד אבל בטעמם יש מרחק רב ביניהם, וכשפושטת הגמרא שאין אבר מוליד אבר אין מזה ענין לדברי רב משרשיא אלא לדחיית ההנחה הראשונה בדברי רב ירמיה בלבד.
22
כ״גויש לפרש את דעתו של רב משרשיא גם באופן אחר שלא תהיה תלויה באבר מוליד אבר, לפי מה שפרשתי למעלה שאין לאבר היוצא תקנה בשחיטה מפני שלא נקרא שם שחיטה על אבר אחד, שרב משרשיא יסבור שמכיון שחצי הבהמה הבא מצד האב כבר שחוט ועומד ולא נשאר כי אם חצי בהמה הצריך שחיטה, גם כן אינו חל שם שחיטה להתיר חצי בהמה לבד. ותה"ל חפשתי בראשונים ומצאת סברה זו בספר האשכול בהלכות פרק בהמה המקשה, שכתב בן פקועה הבא על ולד דעלמא כלומר שחצי גופו כאילו שחוט מצד אביו וחצי גופו לא כשחוט מצד אמו ולא מצינו שחיטה לחצאין עכ"ל, ועיי"ש בנחל אשכול שלמד מזה מה שכתבתי למעלה בענין אבר היוצא. ושיטה זאת אינה תלויה בשלמות או חסרון בסימנים כמובן, ולפיה יש לאסור גם בולד ולדו של רב משרשיא שדברתי בו למעלה, שאפילו אם מעוט הבהמה לבד נחשב כשחוט אף על פי כן אינו חל עליה שם שחיטה כי אם על בהמה שכולה צריכה שחיטה. אלא שהאשכול עצמו פסק שלא כרב משרשיא ונגד סברתו הנ"ל וז"ל ונראה כיון שמסיק רבא ד' סימנים איכשר רחמנא וכל דלא מהני שחיטת אמו מהני דידיה ליתא לדרב משרשיא עכ"ל, וכוונתו שמכיון שעל ידי שחיטת אם אביו היינו באים לאסור אותו הולד של רב משרשיא אם כן לא הועילה לו אותה שחיטה להתירו ולכן תועיל לו שחיטת עצמו, ודברים אלה מתחוורים מאד לע"ד להסביר את דעתו של הרמב"ם שהזכרנו למעלה.
23
כ״דובעל המאור כתב שדינו של רב משרשיא הוא גם כן בבהמה רגילה הבא על בת פקועה, וכתבו כן כל האחרונים דמאי שנא כמו שכתב הכרתי באות י"ז. אבל פשטות הגמרא אינה משמע כן לע"ד בדף ע"ה עמוד ב' אמר זעירי אמר ר' חנינא הלכה כר' שמעון שזורי וכן היה ר"ש שזורי מתיר בבנו ובן בנו עד סוף כל הדורות עכ"ל, כי הנה בנו בלשון זכר אינו בדוקא וכמו שכתב המאור בעצמו אלא הכוונה היא לבתו ובת בתו, וכמו שמצאנו בדף ס"ט שגם נקבה נקראת בן פקועה, ופשט הגמרא משמע שבכל אופן הולדות מותרים, ור' יוחנן לא חלק על זעירי אלא במה שהצריך שחיטה משום מראית עין אבל בשאר ענינים מודה שכן הלכה כמו שכתב הר"ן. ועוד יש לדייק שאם גם בבהמה רגילה הבא על בת פקועה פוסל רב משרשיא, למה לא אמר כן וליהוי חדוש יותר שלולא שחוששין לזרע האב היינו מתירים הולד אפילו בלי שחיטה כמו שאמו מותרת בלי שחיטה, מה שאין כן בבן פקועה הבא על בהמה רגילה לולא שחוששין לזרע האב היינו על כל פנים מצריכים שחיטה והיה אסור על ידי טרפות עצמו וכו', אלא משמע שבבהמה רגילה הבא על בת פקועה גם רב משרשיא מודה. והסברה בזה לפי שיטת רש"י היא שמכיון שסימני האם כשחוטים ועומדים מה לי שחוטים ועומדים מה לי שנשחטו עכשיו, לעולם רואים את סימני העובר כשחוטים מחמתם, ואין זה מפני ירושה אלא מגזרת הכתוב כמו שחילקתי למעלה, תדע שכשאנו שוחטים את האם המעוברת אין אנו אומרים שתחול השחיטה רק בחלק סימני העובר הבאים מצד האם והוא הדין כאן. וגם לתוספות יש מקום לחלק, שמטעם כל בבהמה יהיה הולד מותר בלי שים לב לאב מה שאין כן בבן פקועה הבא על בהמה רגילה שאז אין עדיפות באם, ומה שלא פרשו כן האחרונים הוא מכיון שנמשכו אחר המאור ובודאי אי אפשר לחלוק עליו בסברות בעלמא. אלא שלא מצאתי לאחד מן הראשונים שהביא את דברי בעל המאור ולא הטור ובית יוסף, ומה שהתיר בשלחן ערוך בבן פקועה הבא על בת פקועה ונשמע מזה שצריכים להיות שניהם בני פקועה, אין זה מוכרח כי העתיק לשון הגמרא בדף ס"ט, אבל הוא הדין בבת פקועה אפילו בא עליה בהמה רגילה. ובבעית רב ירמיה אי אפשר היה להעמיד את המציאות באופן כזה שהרי השאלה היתה מהו לחוש לזרעו, ואם הנקבה היא הבן פקועה שיש לו האבר היוצא שבו מדבר רב ירמיה אין כאן שאלה, כי בודאי חוששין לזרע האם.
24
כ״הועדיין אין זה מספיק אלא שיש לדעת שרוב הראשונים לא כתבו כרב משרשיא, שבשאילתות אינו חושש לזרע האב ואפשר שגם דעת בה"ג והרי"ף כן, והרי"ץ רבו של האשכול וספר התרומה והסמ"ג השמיטו גם את של רב משרשיא וגם את של רב ירמיה, והרמב"ם וארחות חיים ואהל מועד הביאו של רב ירמיה ולא את של רב משרשיא, ורש"י והאשכול פסקו שלא כמותו, והעיטור והאור זרוע והאגודה ועוד הרבה ראשונים לא הזכירו דבריו. ולדינא גם זה אינו עומד נגד השלחן ערוך שפסק שחוששין לזרע האב ופסק כרב משרשיא, אבל בדינו של המאור שלא פסק השלחן ערוך כן בהדיא נראה שיש מקום לדון בהפסד מרובה. ובולדי ולדות שאפילו אחד מן הראשונים לא השמיענו בהם איסור בודאי אל ימהר המורה לאסור בלי עיון ודיון, אבל לא באתי להורות אלא להעיר.
25