שו"ת בני בנים, חלק ראשון, מאמרים ה׳Responsa Benei Banim, Volume I, Essays 5
א׳למה נחרב בית שני
1
ב׳המקור הראשי בתלמוד להבנת חורבן בית שני נמצא במסכת גיטין דף נ"ה עמוד ב', ומפני שהוא תמוה במבט ראשון ורק במבט שני כולו שכל ישר, לכן אביא את דברי הגמרא בשלמותם ואחר כך נראה מה הגמרא מבקשת ללמד לנו.
2
ג׳"אמר רבי יוחנן מאי דכתיב (משלי כח) 'אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה', אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים... דההוא גברא דרחמיה קמצא ובעל דבביה בר קמצא עבד סעודתא אמר ליה לשמעיה זיל אייתי לי קמצא אזל אייתי ליה בר קמצא, אתא אשכחיה דהוה יתיב אמר ליה מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא הוא מאי בעית הכא קום פוק אמר ליה הואיל ואתאי שבקן ויהיבנא לך דמי מה דאכילנא ושתינא אמר ליה לא אמר ליה יהיבנא לך דמי פלגא דסעודתיך אמר ליה לא אמר ליה יהיבנא לך דמי כולה סעודתיך אמר ליה לא נקטיה בידיה ואוקמיה ואפקיה, אמר הואיל והוו יתביה רבנן ולא מחו ביה שמע מינה קא ניחא להו איזיל איכול בהו קורצא בי מלכא אזל אמר ליה לקיסר מרדו בך יהודאי אמר ליה מי יימר, אמר ליה שדר להו קורבנא חזית אי מקרבין ליה אזל שדר בידיה עגלא תלתא בהדי דקאתי שדא ביה מומא בניב שפתים ואמרי לה בדוקין שבעין דוכתא דלדידן הוה מומא ולדידהו לא מומא הוא, סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות אמר להו רבי זכריה בן אבקולס יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח סבור למקטליה דלא ליזיל ולימא אמר להו רבי זכריה בן אבקולס יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג, אמר רבי יוחנן ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו".
3
ד׳(בגלל קמצא ובר קמצא נחרבה ירושלים. היה איש אחד ששם חברו קמצא ושם יריבו בר קמצא, עשה סעודה ואמר למשרתו להזמין את קמצא והלך המשרת והביא לו את בר קמצא. מצא אותו יושב, אמר לו כיון שאתה יריבי מה אתה עושה כאן, קום וצא. אמר לו כיון שבאתי הנח לי ואשלם לך מה שאוכל ואשתה, אמר לו לא, אמר לו אשלם לך דמי מחצית הסעודה כולה, אמר לו לא, אמר לו אשלם דמי כל הסעודה, אמר לו לא, לקח אותו בידו והקים אותו והוציא אותו. אמר בר קמצא כיון שישבו שם רבנים ולא מחו בבעל הבית משתמע שנוח להם מעשהו, אלך ואלשין עליהם במלכות. הלך ואמר לקיסר היהודים מרדו בך, אמר לו מנין לך. אמר לו שלח להם קרבן וראה אם יקריבו אותו. הלך, שלח בידו עגל שמן ובשעה שהביא אותו הטיל בו מום בניב שפתיים ויש אומרים בדוק שבעין, מקום שלנו נחשב מום ולרומאים אינו נחשב מום. סברו חכמים להקריב את הבהמה מפני שלום מלכות, אמר להם רבי זכריה בן אבקולס, אם כן יאמרו העם בעלי מומים מותרים להיות קרבים על המזבח. סברו להרוג את בר קמצא כדי שלא ילך ויספר, אמר להם רבי זכריה בן אבקולס, אם כן יאמרו העם שדין המטיל מום בקדשים ליהרג. אמר רבי יוחנן, ענותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגלתה אותנו מארצנו).
4
ה׳להלן נעמוד על דברי רבי יוחנן במה שקבע שחורבן הבית והגלות נבעו מטעותו של מנהיג אחד ולא מחטאים. אבל תחילה יש להבין את מעשה רבי זכריה בן אבקולס עצמו. הוא היה ראש סנהדרין או סמכות עליונה אחרת, ולא התיר לעשות הוראת שעה להעלות בעל מום על המזבח שמא ילמדו העם מזה טעות בהלכה, וכן לא להרוג את בר קמצא שמא ילמדו העם גם מזה טעות בהלכה, שיחשבו שבר קמצא נהרג מפני שהטיל מום בקרבן ולא עקב הלשנתו, ומפני אי־עשייתו של רבי זכריה בן אבקולס קבעו הרומאים שהיהודים מורדים, ולבסוף נחרב הבית ונשרפה העיר והחלה הגלות כמו שקנן עליו רבי יוחנן. והדבר תמוה, כיצד התיחס רבי זכריה בן אבקולס לשיקולים כאלה מול סכנת השמדת כלל ישראל ? יאמרו העם מה שיאמרו ותצא טעות בהלכה מה שתצא, אין דבר העומד בפני פקוח נפש וכל שכן בפני הצלת הכלל. אלא בודאי, לא פעל רבי זכריה בן אבקולס מעצמו אלא מצא מקום ותקדים, ממנו למד שאפילו מול סכנה לכלל אין להתיר יצירת תפיסה הלכתית מוטעת. ונראה לי שלמד כן מספורו של פנחס ומשה בספר במדבר פרק כ"ה, ונעיין תהילה בכתוב ואחר כך במה שדנו עליו בגמרא.
5
ו׳ישראל החלו לזנות עם בנות מואב ומתוך כך נצמדו לבעל פעור שהוא עבודה זרה, והחלה המגפה בעם. נצטוו השופטים להרוג את עובדי עבודה זרה, "והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל והמה בכים פתח אהל מועד. וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ויקם מתוך העדה ויקח רמח בידו. ויבא אחר איש ישראל אל הקבה וידקור את שניהם את איש ישראל ואת האשה אל קבתה ותעצר המגפה מעל בני ישראל".
6
ז׳פנחס הרג את זמרי אף על פי שזמרי לא עבד עבודה זרה אלא רק זנה, מכח ההלכה למשה מסיני "הבועל ארמית קנאין פוגעין בו" המבוארת במסכת סנהדרין דף פ"ב עמוד א'. הגמרא שם עוסקת בשאלה איך הותר לפנחס לבצע את גזר הדין בפני משה מאחר שאסור לתלמיד להורות הלכה בפני רבו, ותלו האמוראים את הדיון בפסוק "וירא פנחס". איזה דבר ראה שהאחרים לא ראו, ומה ראה לעשות מעשה בעצמו ולא לחכות למשה? "אמר רב, ראה מעשה ונזכר הלכה אמר לו אחי אבי אבא לא כן לימדתני ברדתך מהר סיני הבועל את הכותית קנאין פוגעין בו, אמר לו קריינא דאגרתא איהו ליהוי פרוונקא", ולדבריו לא עבר פנחס על איסור הוראה בפני משה מפני שהזכיר לו את ההלכה תחילה והיה זה משה שזיכה אותו במעשה. "ושמואל אמר ראה (משלי כא) ש'אין חכמה ואין תבונה ואין עצה נגד ה' ', במקום חלול ה' אין חולקין כבוד לרב", ולדבריו לא היה צריך לשאול את משה ולא להזכיר לו ההלכה כיון שהיה אז מקרה של חלול ה', שזמרי חלל את ה' על ידי שהביא את המדינית ברבים. ואילו "אמר רבי יצחק אמר ר"א, ראה שבא מלאך והשחית בעם", ובמקום סכנה לכלל אין להתמהמה אפילו להתיעץ.
7
ח׳וקשה לדברי רב, למה כשפנחס הזכיר את ההלכה למשה השאיר משה את המעשה בידיו באמרו "הקורא את האגרת הוא יהיה המבצע". אף משה היה קנאי כמו שנראה ממעשיו "ויך את המצרי ויטמנהו בחול". ובעיקר קשה שמשה סיכן את חייו של פנחס, ששבטו של זמרי יתנכלו לו על הריגת נשיאם כמו שמסופר בגמרא, ועוד אמרו בגמרא "נהפך זמרי והרגו לפנחס אינו נהרג עליו" שהיתה לזמרי זכות של הגנה עצמית, ואם כן לא היה הדבר זכות לפנחס אלא חובה וסכנה להיות המבצע. אבל נדמה שהיה משה מנוע מלפעול בעצמו מפני ההלכה המוזכרת בגמרא שם "אם נמלך בבית דין אין מורין לו", שאם הקנאי בא ליטול רשות מבית דין לעשות מעשה קנאתו אין אומרים לו שמותר לו לעשות כן, מסיבה שהקנאי צריך לעשות מעצמו ולא לפעול בשליחות חוק ומשפט. משה היה ראש הסנהדרין ואי אפשר לו לפעול כקנאי, שמכיון שהיה אב בית הדין יתפרש מעשהו כאילו הרג את זמרי מכוח החוק ובסמכות בית דין ולא כמקנא קנאת ה'. ולכן גם שאר שבעים הזקנים לא יכלו להרוג את זמרי.
8
ט׳אבל עדיין קשה, שמה בכך שיתפרש מעשהו של משה באופן מוטעה ויחשבו העם שזמרי נתחייב מיתה בבית דין ולא מפגיעת קנאי, והלא היתה אז שעת סכנה לכלל ? באמת קושיא זו קשה בין לרב, בין לשמואל, ובין לרבי יצחק ואינה תלויה בדבריהם, ולכן גם רבי זכריה בן אבקולס שחי לפני האמוראים היה יכול להבחין בה. סוף סוף לא הרג משה את זמרי, אם מצד ששכח את ההלכה של קנאין פוגעין בו כמו שנראה בגמרא או שהיה מנוע מלהרגו מסבה שכתבנו, ולמה לא הרג אותו כהוראת שעה ועל ידי החלטת בית דין עצמו כדי להציל את ישראל מכליון? משה הכיר בסכנה, שאמר לו הקב"ה "קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש וישב חרון אף ה' מישראל" ולשון "חרון אף" וחימה הוא לשון השמדה, כמו שנאמר אחר כך "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל וגו' ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי".
9
י׳אלא מכאן קבע רבי זכריה בן אבקולס שאפילו מול סכנת השמדת כלל ישראל אסור לפעול באופן שתצא ממנו הלכה מוטעת לרבים. משה לא עשה הוראת שעה להרוג את זמרי שמא יאמרו הבועל ארמית מיתתו בבית דין, ורבי זכריה בן אבקולס לא עשה הוראת שעה להרוג את בר קמצא שמא יאמרו המטיל מום בקדשים יהרג, ואפילו מול סכנה של חורבן הבית ושרפת ההיכל והגלות. ומתדייקים דבריו של רבי יוחנן "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס...". ענוותנות זו ענוה, וענוה היא מדת משה [הערות ותיקונים: נ.ב., שלא רצה שייפגעו אחרים על ידו כמו אצל מרים והאיש משה ענו מאד וגו'. עוד ע' תוספתא מס' שבת פרק י"ז הל' ד', ב"ה אומרים מגביהין מעל השלחן עצמות וקליפין ב"ש אומרים מסלק את השלחן כולה ומנערה זכריה בן אבקילוס לא היה עושה לא כדברי ב"ש ולא כדברי ב"ה, אמר רבי יוסי ענוותנותו של ר' זכריה בן אבקילוס שרפה את ההיכל עכ"ל פי' שכמו שלא ראה את עצמו כראוי להכריע בין ב"ה וב"ש כך לא הכריע האם להקריב את הבהמה או להרוג את בר קמצא, ולפי זה היו הן ב' הצעות מנוגדות. ובס' מלחמות היהודים ספר ד' פרק ד' הזכיר שם דומה כאחד מראשי הקנאים בירושלים ממוצא הכהנים אבל אין ראיה לקשר בין שני האישים, וגם התאור שם בספר ב' פרק י"ז של אי־הקרבת הקרבן מנוגד לדברי הגמרא] כמו שכתוב בבמדבר פרק י"ב "והאיש משה ענו מאד מכל האנשים אשר על פני האדמה". רבי זכריה בן אבקולס למד ממשה.
10
י״אולפי זה צריכים להבין למה תלה בו רבי יוחנן את האשמה לחורבן הבית, מאחר שהיה לרבי זכריה מקור בכתוב. אבל הוא אשר התריע נגדו רבי יוחנן עצמו בראש דבריו, כהקדמה לספור קמצא ובר קמצא ומעשה רבי זכריה בן אבקולס. "אמר רבי יוחנן אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה". כוונתו שאשרי אדם המפחד תמיד שמא לא למד יפה, שמא טעה בדמיון, שמא אינו זהיר מספיק, ושמא יביאו מעשיו ותלמודו את השואה.
11
י״בומבואר המקום האחר בתלמוד שם מוזכר הפסוק "אשרי אדם מפחד תמיד". במסכת ברכות דף ס' עמוד א' אמרו "מעשה בהלל הזקן שהיה בא בדרך ושמע קול צוחה בעיר אמר מובטח אני שאין זה בתוך ביתי, ועליו הכתוב אומר (תהילים קי״ב:ז׳) "משמועה רעה לא יירא נכון לבו בטוח בה'"... ההוא תלמידא דהוה קא אזיל בתריה דרבי ישמעאל ברבי יוסי בשוקא דציון חזייה דקא מפחיד אמר ליה חטאה את דכתיב (ישעיהו ל״ג:י״ד) "פחדו בציון חטאים", אמר ליה והכתיב "אשרי אדם מפחד תמיד" אמר ליה ההוא בדברי תורה כתיב. יהודה בר נתן הוה שקיל ואזיל בתריה דרב המנונא, אתנח, אמר ליה יסורים בעי ההוא גברא לאתויי אנפשיה דכתיב (איוב ג׳:כ״ה) "כי פחד פחדתי ויאתיני ואשר יגרתי יבא לי", והא כתיב "אשרי אדם מפחד תמיד" ההוא בדברי תורה כתיב".
12
י״ג(תלמיד אחד הלך אחר רבי ישמעאל בנו של רבי יוסי בשוק של ציון. ראה שהתלמיד מפחד, אמר לו אתה חוטא שכתוב "פחדו בציון חטאים". אמר לו הלא כתוב "אשרי אדם מפחד תמיד", אמר לו אותו פסוק מדבר בדברי תורה. יהודה בן נתן היה הולך אחרי רב המנונא, התאנח, אמר לו הוא רוצה להביא יסורים על נפשו שכתוב "כי פחד פחדתי ויאתיני ואשר יגרתי יבא לי". והלא כתוב "אשרי אדם מפחד תמיד", אותו פסוק מדבר בדברי תורה).
13
י״דרש"י פרש ב"ההוא בדברי תורה כתיב" שאדם צריך לפחד תמיד שלא ישכח את לימודיו ועל ידי כן יחזור תמיך על תלמודו, אבל אין המשך הפסוק במשלי "ומקשה לבו יפול ברעה" משמע כן. אבל אחרי דבריו של רבי יוחנן בגיטין מבואר, ש"ההוא בדברי תורה כתיב" פרושו שאשרי אדם מפחד תמיד שמא לא הבין כראוי את דברי תורה ושמא טעה בהם בהסקת מסקנותיו, כרבי זכריה בן אבקולס שדימה את המעשה לפניו למעשה של משה ובכך הביא את החורבן. כי היה יכול לפרש את המעשה של משה באופן אחר, ונראה לי שכיון שאמר הקב"ה למשה "קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש וישב חרון אף ה' מישראל", הבין משה מזה שאם יהרוג את עובדי העבודה זרה בלבד תבוא לבסוף ההצלה, ואין עליו חובה לפעול בנוסף לזה. על כל פנים היה לרבי זכריה בן אבקולס להסתפק, והוא לא נסתפק. והנה אותה התאפקות שלא הביאה אסון בידי משה הביאה את החורבן בידי רבי זכריה בן אבקולס [הערות ותיקונים: נ.ב., העיר לי חכם אחד שרבי יוחנן גופא אמר באותה מסכת דף י"ט עמ' א' ול"ז עמ' א' וכי מפני שמדמינן נעשה מעשה עכ"ל ואילו כאן ביקר את רזב"א על שמנע מעשה. ומכאן ש"שב ואל תעשה עדיף" הוא כלל בהלכה אבל לא בהנהגת האומה], והקנאות אשר הצילה את ישראל בידי פנחס החריבה את ישראל בימי בית שני, כידוע שהקנאים הביאו את המלחמה והחורבן. "'אשרי אדם מפחד תמיד' - ההוא בדברי תורה כתיב" [הערות ותיקונים: נ.ב., וזו כוונת הירושלמי מס' ברכות פרק ט' הל' ה' וסוטה פרק ה' הל' ה' שדרש רבי עקיבא את ה' אלקיך תירא — אותו ואת תורתו עכ"ל ושלא כנוסח הבבלי, שיש לירא תמיד מתורתו שמא לא הבין אותה כראוי ויבא לידי תקלה. ולכן סמיך ליה בשני המקומות למיתת ר' עקיבא על קדוש ה', כיון שקבע בכוח לימודו שבר כוזיבא הוא המשיח וע"י כן הביא לאבדן רבבות מישראל ולבסוף נהרג באכזריות לכן הודה שטעה וכמו שכתב הגמו"ז ועיין בתשובות איברא (כתבי הגרי"א הענקין כרך ב') סימן ק"ז]!
14
ט״וולפי דברינו נתבאר מאמר במסכת ראש השנה דף כ"ה עמוד א'. הגמרא שם עוסקת בסמכות מנהיג בדורו, "תנו רבנן ולמה לא נתפרשו שמותם של זקנים הללו, שלא יאמר אדם פלוני כמשה ואהרן פלוני כנדב ואביהוא פלוני כאלדד ומידד", כלומר שאף אם מנהיג הדור אינו יכול להשתוות למשה או לנדב או אלדד, אולי הוא שוה לאחד משאר שבעים הזקנים שלא נתפרשו שמותם ואף על פי כן שרתה עליהם רוח הקודש. וממשיכה הגמרא "ואומר (שמואל־א' יב) 'ויאמר שמואל אל העם ה' אשר עשה את משה ואת אהרן' ואומר (שם) 'וישלח ה' את ירובעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל', ירובעל זה גדעון ולמה נקרא שמו ירובעל שעשה מריבה עם הבעל בדן זה שמשון ולמה נקרא שמו בדן דאתי מדן יפתח כמשמעו ואומר (תהילים צ״ט:ו׳) 'ומשה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו', שקל הכתוב שלשה קלי עולם כשלשה חמורי עולם לומר לך ירובעל בדורו כמשה בדורו בדן בדורו כאהרן בדורו יפתח בדורו כשמואל בדורו".
15
ט״זהנה אם יקום מעורר על סמכותו של גדעון יכול בן דורו לאמר לו "ירובעל בדורו כמשה בדורו" וכן אצל שמשון אפשר לטעון "בדן בדורו כאהרן בדורו", אבל בדורו של יפתח עדיין לא נולד שמואל ומה משמעות הטענה "יפתח בדורו כשמואל בדורו" ? אלא כוונת הגמרא היא שיש שני מרכיבים לסמכותו של מנהיג. לפעמים המנהיג צריך סמכות לעשות מה שכבר עשה מנהיג אחר לפניו ושלא יאמרו עליו שהראשון היה רשאי אבל הוא אינו רשאי, ועל זה אמרו "ירובעל בדורו כמשה בדורו". אבל לפעמים המנהיג צריך לעשות דבר אשר לא עשו קודמיו ושאין לו תקדים בנסיבות החדשות ולכן אין הוא יכול להצטדק על בסיס העבר, ועל זה אמרו "יפתח בדורו כשמואל בדורו", שאף אם נדמה למנהיג שאין לו שעור הקומה לחדש פעולה זו, עתיד לקום מנהיג דגול המקובל על הכל אשר יאשר פעולתו של הראשון. רבי זכריה בן אבקולס ערך הקבלה הסטורית מדויקת, לפי הבנתו, וביסס את עצמו על העבר, וקנן עליו רבי יוחנן "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו".
16
י״זאיך שלא נגדיר את פעולתו של רבי זכריה בן אבקולס, אין בה משום חטא ובודאי לא חטא אשר כגמול לו יחרב הבית, ואם כן צריכים להבין את דברי רבי יוחנן שתלה את החורבן בטעות בהנהגה של מנהיג אחד ולא הזכיר חטאים. אמנם גם המקור המרכזי השני בתלמוד להבנת חורבן בית שני אינו מדבר בחטא, ואף שקביעה זו היא פשטות הגמרא, נביא את דברי הגמרא ואחר כך נראה מה היא מלמדת אותנו. במסכת יומא דף ט' עמוד ב' נאמר בברייתא "מקדש ראשון מפני מה חרב מפני ג' דברים שהיו בו עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים... אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב מפני שהיתה בו שנאת חנם, ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות עבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים".
17
י״חרבים נתקשו בפרוש שנאת חנם, שבויקרא פרק י"ט כתוב "לא תשנא את אחיך בלבבך" אבל אין זו השנאת חנם המוזכרת בתלמוד, כי במסכת ערכין דף ט"ז עמוד ב' אמרו "בשנאת הלב הכתוב מדבר" ואילו בשנאת חנם דרשו את הפסוק ביחזקאל פרק כ"א "מגורי אל חרב היו את עמי" שכוונתו "אלו בני אדם שאוכלין ושותין זה עם זה ודוקרין זה את זה בחרבות בלשונם", הרי שמדובר בפעולה בפה ולא בלב. ובויקרא שם כתוב "ואהבת לרעך כמוך" ואמר עליו רבי עקיבא בתלמוד ירושלמי שהוא כלל גדול בתורה, אבל אי אפשר לאמר ששנאת חנם פרושה בטול מצוות אהבה ואחוה שהן כלל גדול בתורה, כי אותה הגמרא שהזכירה שנאת חנם קבעה "שהיו עוסקין בתורה ובמצות ובגמילות חסדים" וגמילות חסדים הן פעולות אהבה ואחוה.
18
י״טובעיקר קשה, שאם שנאת חנם פרושו חטא, הרי לא נמצא פסוק המזהיר על עונש לשנאה זו וכל שכן לא חורבן הבית, ואין הקב"ה עונש אלא אם כן מזהיר תחילה ? וכן לא נמנית שנאה בין הדברים המביאים גלות במסכת אבות פרק ה' "גלות באה לעולם על עבודת כוכבים ועל גלוי עריות ועל שפיכות דמים ועל שמיטת הארץ". ובמסכת שבת דף ל"ג עמוד א' אמרו "בעון גלוי עריות ועבודת כוכבים והשמטת שמיטין ויובלות גלות בא לעולם ומגלין אותן ובאין אחרים ויושבין במקומן", וכן "בעון שפיכות דמים בית המקדש חרב", והביאו על כולם פסוקים מן התורה שבהם הקב"ה הזהיר על תוצאות העוונות האלה, ולא הזכירו שנאת חנם. ובאמת גם הגמרא במסכת יומא אינה קוראת לשנאת חנם בשם עוון, שאמרו שם "ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד ג' עבירות עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים" ודייקו להוסיף לשון "עבירות" אצל עבודה זרה וכו' ולא אמרו "עבירת שנאת חנם", כי בשנאת חנם אינם דנים בצד העבירה שבה.
19
כ׳אלא כוונת הגמרא באמרה שנאת חנם היא מאותו סוג כמו קביעת רבי יוחנן שחורבן בית שני בא מחמת רבי זכריה בן אבקולס ולא מפני חטאים. שנאת חנם פרושה מלחמות היהודים, שרבו ולחמו אלה עם אלה ולא עם הרומאים ולכן הפסידו, וכמו שהביאה הגמרא במסכת יומא שם את דוגמת האנשים האוכלים ושותים באותו חדר ורבים ומתקיפים אחד את השני "ודוקרין זה את זה בחרבות שבלשונם"*גם מרומז בסיפור של כ"ד אלף תלמידים של רבי עקיבא שמתו "מפני שלא נהגו כבוד זה לזה", שנפלו בענין ביתר מפני שנאת חנם כמו שכתב הגמו"ז זצלה"ה.. וכן רבנו חננאל פרש שאינו מדובר בחטא ועונש מן השמים בצדו אלא "אם עלו כחומה ולא היו נמאסים" אם היו מתלכדים, והמהרש"א ציין למקרה של קמצא ובר קמצא שהוא דוגמה לפירוד ותוצאותיו. "מפני ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס" ו"מפני שנאת חנם" נחרב הבית וגלינו מארצנו.
20
כ״אולפי זה מבואר מה שאמרה הגמרא "ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד ג' עבירות עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים", שהוא תמוה להשוות שלוש העבירות החמורות שההלכה קובעת שעל האדם ליהרג ולא לעבור עליהן ושיש להן עונש מיתת בית דין לעובר במזיד, עם שנאה שאדם מצווה לעבור ולא ליהרג ואפילו מלקות אין בה כעונש. הלשון "שקולה כנגד" נמצא הרבה פעמים בתלמוד, ולדוגמה במסכת נדרים דף כ"ה עמוד א' "שקולה מצות ציצית כנגד כל מצות שבתורה" ושם בדף ל"ב עמוד א' "גדולה מילה ששקולה כנגד כל המצות שבתורה" ובתלמוד ירושלמי "שקולה שבת כנגד כל המצות" ועוד הרבה מקומות. בשום מקום אין פרושו שהאדם הלובש ציצית מקבל שכר השוה לשכר קיום כל שאר המצוות או שמצות מילה חשובה יותר ממכלול המצוות. אלא פרוש לשון "שקולה כנגד" הוא בשני אופנים, הראשון שיש זיקה בין שני דברים והאחד מביא לשני, ולכן ציצית שקולה כנגד המצוות שעל ידי לבישת ציצית אדם בא לשמור כולן כמו שכתוב "והיה לכם לציצת וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אתם"*עיין במסכת מנחות דף מ"ג עמוד ב', ויש לומר ששתי הברייתות שם נתכוונו לדבר אחד.. והאופן השני הוא שיש תוצאות דומות לשני הדברים אף שכל אחד פועל בדרך משלו, כמו שאמרו בספרי פרשת ראה "שקולה ישיבת ארץ ישראל כנגד כל המצות" כי קיום כל המצוות מביא לאמונה בה' וכן ישיבת ארץ ישראל מביאה לאמונה בה', כמו שאמרו במסכת כתובות דף ק"י עמוד ב' "כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלו־ה שנאמר (ויקרא כ״ה:ל״ח) 'לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים'".
21
כ״בלכן שקולה שנאת חנם כנגד עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים, מפני שהביאה לאותה תוצאה, כיון שבית ראשון נחרב בגלל ג' העבירות ובית שני על ידי שנאת חנם, אף שאין הראשון דומה לשני. וידוע שבית ראשון נחרב בצווי ישיר מאת ה' כי כל הנביאים מלאים מזה, וכן נבוכדנאצר נקרא עבד ה' בירמיה פרק כ"ה ומ"ג כיון שפעל בשליחות ה' אף על פי שלא הכיר זאת בעצמו, וכמו שלפניו בישעיה פרק י' נקרא אשור "שבט אפי" להשמיד את מלכות ישראל. אבל לא נמצא בתלמוד שרומי נשלח מארצו להחריב את הבית או שטיטוס נקרא עבד ה' או רומי שבט אפו, וצריכים להבין את ההבדל בין שני הבתים.
22
כ״גואמנם עוסקת הגמרא בשני סוגים של יחס בין ישראל לבין הקב"ה. "והיה אם שמע" וכן "והיה אם לא תשמעו" הכתובים בתורה מסמנים סוג אחד, שיש בו מצב והפוכו. אם ישראל הנם צדיקים גמורים אין כל אומה ולשון שולטת בהם כמו שכתוב בהרבה מקומות, והמצב ההפוך הוא שאם הם רשעים גמורים הם נמסרים להשמדה, ואפילו אם מצד הטבע או מאזן כוחות העמים אינה צפויה סכנה לישראל בכל זאת הקב"ה מסבב את הטבע להביא את הרעה, כמו שנאמר בירמיה פרק ה' "הנני מביא עליכם גוי ממרחק". וזו תקופת בית ראשון שהיו בה הנבואה והנסים ובא החורבן כעונש על "שהיו בו עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים".
23
כ״ד"אבל מקדש שני שהיו עוסקין בו בתורה ובמצות וגמילות חסדים" ובודאי לא התרגלו לעבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים, מפני מה הוא חרב ? לא היו ישראל רשעים גמורים ואף לא צדיקים גמורים ולכן לא הגיע להם עונש מאת ה' לסבב את הטבע לרעתם [הערות ותיקונים: נ.ב., ע' ספר החינוך מצוה קע"א], אבל גם לא הצלה מאת ה' לסבב את הנסיבות לטובתם, והיא תקופת הפסקת הנבואה והנסים ונקראת הסתר פנים. במצב זה טעו ישראל לעשות מלחמה עם הרומאים אשר בדרך הטבע לא יכלו לנצח בה, והתבוסה לא הגיעה להם כעונש מצד עוונם אלא "משום שנאת חנם שהיתה בו". ונלמד מזה ששקולה שנאת חנם בתקופה הזאת מצד תוצאותיה שהיא גרמה לחורבן, כמו שלוש העבירות בתקופת בית ראשון שהביאו את החורבן הראשון.
24
כ״הנמצאנו למדים, שהחטאים בתקופת בית שני לא הביאו את החורבן כעונש, כי הגמרא מעידה שהיו בהם תורה ומצות וגמילות חסדים ובודאי לא נתחייבו השמדה, ושלא כיהודי בית ראשון שנתחייבו חורבן מפני שהיו בידם שלוש העבירות החמורות. לכן האריך רבי יוחנן להסביר את הסבות הטבעיות למפלה והגמרא תלתה אותה בשנאת חנם שהיא פירוד וחולשה בעם, כי לולא הדברים האלה לא היה בא החורבן. ואילולא אותם חטאים שכן היו בידם באותה שעה היו זוכין להצלה נסית להצילם מחולשתם, אבל כיון שהיו בהם חטאים אף שהחטאים לא התבלטו, היה בחטאים מספיק כדי למנוע מישראל שייחשבו כצדיקים גמורים ולכן לא זכו להצלה נסית.
25
כ״וובזה בארתי מאמר רבי יוחנן ורבי אליעזר במסכת יומא שם "ראשונים שנתגלה עוונם נתגלה קיצם אחרונים שלא נתגלה עוונם לא נתגלה קיצם". על ידי חורבן בית ראשון שבא מחמת עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים, נתגלה שאכן היו ביהודי בית ראשון אותם עוונות שהרי מחמתם נענשו, וכיון שנענשו מאת ה' גם קבע ה' קץ סוף העונש. אבל חורבן בית שני שלא בא כעונש כמו שהאריך רבי יוחנן עצמו וכן הגמרא תלתה אותו בשנאת חנם, על ידי חורבן זה לא נתגלה שהיו בהם עוונות מיוחדים שהרי לא מחמתם נחרב הבית, וגם לא נתגלה קיצם שכיון שלא נענשו מאת הקב"ה גם לא בישר להם קץ סוף התלאות.
26
כ״זמכאן הפחד בהגיע ימי בין המצרים ותשעה באב. אילו הבית נחרב משום עוון מסוים היינו יכולים לקוות שאין בנו אותו העוון, אבל לפי דברי רבי יוחנן והגמרא הוא נחרב למרות שהיו בהם תורה ומצות ומעשים טובים, משום טעות בהנהגה ופירוד בעם. תשעה באב מלמד שאלו שאינם כולם צדיקים ואף על פי שאינם כולם רשעים, אינם יכולים לבטוח שהקב"ה יציל אותם מטעויותיהם, וזו בשורה קשה כי יהודים רוצים להיות בטוחים בכל מחיר. "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה", ובפרט נאמרו דברים אלה נגד המדמה לעצמו מתוך מה שהוא למד או שלמדו אותו, שאין צורך לפחד. "ההוא בדברי תורה כתיב" שלא לסמוך על לימוד או שיטה או ישיבה כשמדובר בסכנה לכלל ישראל. ומתוך שתהיה יראת ה' על פנינו ולקחי הצום בידנו נזכה לעבור כל שעת תוגה ועצב בשלום, ולהיבנות הבית במהרה.
27