שו"ת בני בנים, חלק ראשון, מאמרים ו׳Responsa Benei Banim, Volume I, Essays 6
א׳מקומה של אשה *דברים אלה נאמרו בהספד לאסתר בן־דוד הי"ד שנהרגה ברמת מגשימים בי"ט שבט תשל"ד, בהיותה בת כ"ה ואם לשלושה ילדים. וסיימתי אז: "אסי בן־דוד ע"ה באה לארץ לקו הקדמי בגולן, 'ממרחק תביא לחמה'. מי שהכיר אותה לא הופתע בכך, כי לעולם לא התפשרה באידיאליה ובשבילה רק לעלות ארצה לא הספיק. היא היתה לרוח החיה במשפחתה ובמושבה, ולפני שלושים יום קברנו אותה בהר הזיתים מול הר הבית בחלקת הקדושים, ביום גשום. הסתכלתי אז על הר הבית ועל ירושלים, וחשבתי על האויבים ועל החורבנות ועל כל הרודפים אותנו במשך כל הדורות ועד היום. אסי היא הקרובה בשלשלת ארוכה של נשי ישראל אשר עמדו בכל הדורות ונהרגו ונשחטו ולא נכנעו. מי שהכיר אותה מרגיש מאושר שזכינו שהיא חיה ביננו. יהי זכרה ברוך וינקום ה' את דמה".
1
ב׳לשאלת "מקומה של אשה" יש שני מובנים, האחד מופשט יותר והשני ממשי יותר. הראשון עוסק במעמדה, תפקידה וחשיבותה של אשה והשני הוא מלולי: איפוא בדיוק היא צריכה להמצא? כאן יש תשובה שכל בן ישיבה שמע עליה שיחות מוסר, שהיהדות לכאורה קובעת שמקומה של אשה היא בבית, ויש לקביעה זו השלכה כמובן גם לגבי המובן היותר מופשט של "מקומה של אשה". קביעה זו נובעת מפסוק מפורסם בתהלים פרק מ"ה "כל כבודה בת מלך פנימה", אבל הקשר בין הפסוק לבין עניננו אינו פשוט ולכן נעיין תחילה בגמרא.
2
ג׳הגמרא במסכת יבמות דף ע"ו עמוד ב' דנה במקור לדברי המשנה "עמוני ומואבי אסורים ואיסורן איסור עולם אבל נקבותיהן מותרות מיד", ומובא שם ויכוח מענין בין דואג האדומי לאבנר בן נר בענין יחוסו המשפחתי של דוד שהיה דור רביעי לרות המואביה. דואג בקש לפסול את דוד מלבוא בקהל, כי מה שכתוב בתורה איסור "עמוני ומואבי" בלשון זכר אינו ראיה שנקבות שלהם מותרות, כי גם איסור ממזר ואיסור מצרי נכתבו בלשון זכר ובכל זאת כוללים את הממזרות והמצריות ולכן גם עמוניות ומואביות ובתוכן רות המואביה צריכות להיות נכללות באיסור עמוני ומואבי. תשובתו של אבנר היתה שכתוב טעם מיוחד אצל איסור עמוני ומואבי בדברים פרק כ"ג. "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'... על אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים". טעם זה שייך לזכרים שנהגו באכזריות שלא קדמו את הישראלים כמו שהיו רגילים לקדם פני עוברי דרכים אחרים, אבל אינו שייך לנקבות כי אין דרך נשים לצאת לקראת עוברי דרכים, מטעמי צניעות. כיון שהנשים אינן שייכות בטעם האיסור, טען אבנר, ממילא אינן נכללות באיסור עצמו והן ורות בתוכן מותרות לבוא בקהל. לזה השיב דואג: "היה להם לקדם אנשים לקראת אנשים ונשים לקראת נשים", כלומר, הגם שמטעם צניעות לא היה חוב על העמוניות והמואביות לצאת לקדם את פני הזכרים הישראלים, עדיין היה עליהן לקדם את פני הנקבות הישראליות שאין בכך פגם בצניעות. נשי עמון ומואב לא עשו זאת, טען דואג, וממילא נכללות הן כזכריהן באשמה וצריך לחול גם עליהן האיסור לבוא בקהל. לבסוף מתרצת הגמרא "כל כבודה בת מלך פנימה", כלומר, אין נשים רגילות לצאת מבתיהן כלל ואפילו לקדם פני נשים אחרות, ולכן אין נשי עמון ומואב אשמות לפי המסקנה במה שלא קדמו את פני בנות ישראל, ואינן נכללות באיסור.
3
ד׳"כל כבודה בת מלך פנימה" מובא איפוא בגמרא כמקור לכך שנשים נשארות מבפנים, אבל הקשר בינו לבין עניננו לכאורה אינו מובן. תחילה, הסוגיא בגמרא עוסקת בבנות עמון ומואב ומנין לנו ללמוד משם שגם על היהודיות להשאר בבית? שאלה זו קשה במיוחד מפני שפרק מ"ה בתהלים שבו כתוב הפסוק "כל כבודה בת מלך פנימה" עוסק דוקא בבנות לועזיות. כתוב שם בפסוקים י'-י"ד: "בנות מלכים ביקורתיך נצבה שגל לימינך בכתם אופיר. שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך ויתאו המלך יפיך כי הוא אדוניך והשתחוי לו. ובת צר במנחה פניך יחלו עשירי עם. כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה". מדובר בבנות מלכים, ועל היחידה נאמר שעליה לשכוח עמה, ומוזכרת בת צור שהיא עיר נכרית, ואחר כך בא הפסוק על כל כבודה בת מלך פנימה. הרי מפורש שמדובר בבנות מלכים לועזיות ולא בבנות ישראל.
4
ה׳שנית קשה, שאפילו אם נסבור שתהלים פרק מ"ה מדבר גם ביהודיות, אם על ידי שנלמד קל וחומר מבנות לועזיות או שנמצא דרך אחרת להגיע לאותה מסקנה, עדיין הפסוקים קובעים רק בבנות מלכים ויש מרחק רב מכאן ולקביעה שעל כל נשי ישראל מוטל להיות בפנים. במיוחד השאלה הזאת קשה מפני שההלכה קובעת בדוקא שסתם בנות ישראל אינן נחשבות כבנות מלכים. מחלוקת בענין זה מובאת כמה פעמים במסכת שבת ולדוגמה במשנה בדף קי"א עמוד א': "בני מלכים סכין שמן ורד על מכותיהן שכן דרכן לסוך בחול. רבי שמעון אומר כל בני ישראל בני מלכים הם". כלל הוא, שאסור לסוך שמן על הגוף בשבת לרפואה אלא אם כן האדם רגיל לסוך באותו שמן אפילו שלא לרפואה. לפי זה בני מלכים שרגילים לסוך עצמם בשמן ורדים גם כשאין להם מכה בגופם, מותרים לסוך בשבת גם כשהסיכה תעזור לרפואת מכותיהם, אבל סתם אנשים שאינם רגילים בסיכה כזאת אסורים לעשות כן. רבי שמעון חולק על דין זה ומתיר לכל ישראל לסוך שמן ורדים בשבת שכולם לדעתו בדרגת בני מלכים, וכשיטתו של רבי שמעון סוברים שלושה תנאים אחרים, אבל לפי הכלל "אין הלכה כשיטה" נפסק הדין שלא כדעתם. ואם כן, לחזור לעניננו שהוא הפסוק בתהלים, איך יתכן לאמר ש"כל כבודה בת מלך פנימה" מתאר כל אשה ואשה בישראל, אחרי שהלכה היא שבני ישראל אינם כבני מלכים ובנות ישראל אינן כבנות מלכים ?
5
ו׳מכח הקושיות האלו נראה לפרש שחכמים חילקו בין המושג "בני מלכים" בגמרא וכן "בנות מלכים" בתהלים פרק מ"ה, לבין המושג "בת מלך" אף על פי שנמצא הלה גם כן בתהלים מ"ה. בנים ובנות של מלכים בלשון רבים מתפרשים כפשוטם כבני מלכי בשר ודם, ובענין זה אין לכל איש או אשה בישראל מעמד של בני המלוכה. אבל אחרת דרשו חכמים הלשון "בת מלך" שבדיוק נאמר מלך בלשון יחיד ולא בלשון רבים. בת מלך נדרש על מלך יחיד שהוא הקב"ה, ובענין הזה כל ישראל הם בני מלך שכן "בנים אתם לה' אלקיכם", וממילא אם "כל כבודה בת מלך פנימה", הרי מדובר בכל אשה ואשה בישראל שכולן בנות המקום. ויש תמיכה לפרושנו מהגהות המהרש"ל שם ביבמות. הוא שואל שאלה אחרת: איך אפשר לפרש שבנות מואב לא היו רגילות לצאת מן בתיהן ושעל כן לא נכללו באשמת "על אשר לו קדמו אתכם בלחם ובמים", הרי בנות עמון ומואב בודאי כן היו רגילות בכך שהלא יצאו אפילו לזנות ? לכן פרש המהרש"ל ש"כל כבודה בת מלך פנימה" מדבר בבנות ישראל שלא היו רגילות לצאת מבתיהן ולא בבנות עמון ומואב [הערות ותיקונים: נ.ב., ע' ים של שלמה יבמות פרק ח' אות י"ט, ושלא כשו"ת חתם סופר אבה"ע חלק ב' סי' צ"ט], אלא כיון שבנות ישראל לא יצאו ממילא לא היו בנות מואב אשמות במה שלא יצאו לקראתן, שהרי לא היו לבנות עמון ומואב פני מי לקדם היות ובנות ישראל נשארו בבתיהן. אם כן גם המהרש"ל מפרש שהפסוק "כל כבודה בת מלך פנימה" מדבר בבנות ישראל דוקא ולא בבנות לועזיות, ואנחנו פרשנו מקור לחילוק זה, ש"בת מלך" כוונתה לבת הקב"ה ורק יהודיות וכל יהודיות בכלל.
6
ז׳"כל כבודה בת מלך פנימה", אם כן, מדבר על כל בנות ישראל, אבל עדיין אין אנחנו יודעים אם הדברים האלה מחייבים את כל נשי ישראל להשאר בבתיהן או רק מתארים את המצב הקיים שבו נשים נשארות בבית פנימה. כמו כן אין אנחנו יודעים אם טבען של נשים הוא להשאר בבית או רק רגילות הדבר אצלן אבל מטבען אפשר להיות הדברים אחרת. לשאלה האחרונה הזאת נפנה את דיוננו.
7
ח׳מקור ראשון לקביעת תכונותיהם ויכולתיהם של הזכר והנקבה כאחד הוא התאור המלוה את בריאתם. כתוב בבראשית פרק א' פסוקים כ"ז - כ"ח: "ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אתו זכר ונקבה ברא אתם. ויברך אתם אלקים ויאמר להם אלקים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על הארץ". מפשוטם של פסוקים אלה נראה שנבראו הזכר והנקבה בשויון, שהרי נאמר "זכר ונקבה ברא אתם" ומיד נאמר "ויברך אתם אלקים" כלומר הזכר והנקבה כאחד, ואחר כך נאמר "ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו בדגת הים" וגו'. מכאן, איפוא, שגם הזכר וגם הנקבה נתברכו בכל הדברים האלה כולל כבוש הארץ. והנה אין דבר מרוחק מישיבה בפנים הבית יותר מכבוש שנכללות בו יציאה ופעולה, ואם בכל זאת נאמר "כל כבודה בת מלך פנימה" [הערות ותיקונים: נ.ב., כיון שנשים היו רגילות להתחנך בתוך הבית, כך פרש אשתי נ"י, כמו שאמרו באבות פרק ו' משנה ג' אין כבוד אלא תורה עכ"ל], מוכרחים אנו לאמר שאין הפסוק בתהלים מתאר את טבעה ואם תרצו לאמר הגבלתה הטבעית של האשה אלא רגילות בלבד, שכן טבעה ויכולתה הטבעית של האשה מפורשים בפרשת בראשית שאינם שונים מאלה של הזכר. הקב"ה ברך את שניהם בשוה, בין במליאת הארץ, בין בכבושה, בין ברדיית כל חי הנמצא עליה.
8
ט׳לפני שנעמיד בכך את מסקנתנו נצטרך להסביר משנה וגמרא ביבמות דף ס"ה עמוד ב' אשר לכאורה סותרות את דברנו שאשה שייכת בכבוש מטבעה כמו האיש. נאמר שם במשנה: "האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה" כלומר אין מצות עשה על נשים ללדת בנים כמו שיש מצות עשה על אנשים להוליד. "רבי יוחנן בן ברוקא אומר, על שניהם הוא אומר (בראשית א׳:כ״ח) 'ויברך אתם אלקים ויאמר להם אלקים פרו ורבו'" כלומר, הוא חולק על הדעה הראשונה וסובר שמצות פריה ורביה חלה גם על הנשים, ומנמק דבריו באותו פסוק שהבאנו "ויברך אתם... פרו ורבו", שפסוק זה נאמר על איש ואשה כאחד וכמו שפרשנו.
9
י׳ואולם רבי יוחנן בן ברוקא הוא דעת יחיד ואין הלכה כמותו. אנחנו פוסקים כדעה הראשונה במשנה שאין האשה מצווה על פריה ורביה, והגמרא טורחת להסביר את הדעה הזאת ולפרש למה תנא קמא סובר אחרת מרבי יוחנן בן ברוקא. "מנא הני מילי?" של תנא קמא, "אמר רבי אילעא משום רבי אלעזר ברבי שמעון, אמר קרא (בראשית א׳:כ״ח) 'ומלאו את הארץ וכבשה' איש דרכו לכבש ואין אשה דרכה לכבש". תרוצו זה של רבי אילעא משום ר"א בר"ש הוא מענין מאד. הוא מתחיל בהנחה שאשה אינה שייכת כלל בכבוש, ומכח הנחה זו קובע שלא יתכן אם כן לפרש שהפסוק "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה" מדבר גם על האשה, כי מוזכר בו כבוש ואין דרכה של אשה לכבוש! ואם "וכבשה" מדבר רק על זכרים, הרי גם "פרו ורבו" מדבר רק על זכרים ומכאן טעמו של תנא קמא שאין אשה מצווה בפריה ורביה. פרוש זה לכאורה נוגד במישרים את דברינו שאשה שייכת מטבעה בכבוש כמו איש מפני שכתוב בה "וכבשה", ובאמת הגמרא מקשה על פרושו זה של רבי אילעא משום ר"א בר"ש. היא שואלת "אדרבה וכבשוה תרתי משמע", כלומר, הרי "וכבשוה" הוא לשון רבים וממילא מכוון כנגד הזכר והנקבה ביחד, ואיך רבי אילעא משום ר"א בר"ש מפרשו שהוא שייך רק לזכר? אבל הגמרא מתרצת קושיא זו "אמר רב נחמן בר יצחק וכבשה כתיב", כלומר, אף על פי שאנחנו קוראים בתורה "וכבשוה" בלשון רבים, לפי האותיות כתוב רק "וכבשה" בלי וי"ו והוא לשון יחיד וממילא מדבר רק על הזכר. דברי רבי אילעא משום ר"א בר"ש נשארים בעינם לפי תרוץ זה והם שוללים מן הנקבה שייכות ללשון "וכבשה" שבפסוק. ואם כן, לחזור לעניננו הראשון, נאמר ש"כל כבודה בת מלך פנימה" מצביע על שנוי טבעי לדעת היהדות בין הזכר לנקבה ולא רק על רגילות להשאר בבית, שהרי רק הזכר נתברך על ידי הקב"ה ב"וכבשה" שהיא תכונת היציאה והפעולה ואילו הנקבה לא נתחננה בתכונה זו.
10
י״אאבל על דברי רבי אילעא משום ר"א בר"ש אלה יש להקשות, במה שהוא מפרש שהמקור למצות פריה ורביה נמצא בפסוק "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה". הגמרא בסנהדרין דף נ"ט עמוד ב' מביאה מקור שונה למצוה זו. שם מדובר בכמה מצוות שנאמרו לבני נח קודם מעמד הר סיני ולכן חייבו אז את כל האנושות שהרי עדיין לא היה עם ישראל, אבל אחרי מעמד הר סיני פסקו המצוות האלה מלחייב את בני נח ונוהגות היום רק בישראל. אחת המצוות האלה היא פריה ורביה, ואומרת הגמרא "והרי פריה ורביה שנאמרה לבני נח דכתיב (בראשית ט׳:ז׳) 'ואתם פרו ורבו...' לישראל נאמרה ולא לבני נח". והנה קובעת הגמרא הזאת בסנהדרין בפשטות שהמקור למצות פריה ורביה נמצא בבראשית פרק ט' פסוק ז' שאמר שם הקב"ה לנח ולבניו "ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה", ובניגוד לדברי רבי אילעא משום ר"א בר"ש ביבמות שהמקור הוא מבראשית פרק א'. הרמב"ם תפס את הגמרא בסנהדרין כעיקר וכתב בספר המצוות מצוה רי"ב "היא שצונו לפרות ולרבות לכוון לקיום המין והיא מצות פריה ורביה והוא אמרו יתברך ואתם פרו ורבו". וכן הרמב"ן פרש שהמקור למצות פריה ורביה נמצא בפרשת נח, כפשטות הגמרא בסנהדרין. ואילו הפסוק בבראשית פרק א' "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה" אינו בא למצוה אלא לברכה בלבד, כמו שכתוב שם "ויברך אתם אלקים".
11
י״באם קיימת מחלוקת בין רבי אילעא משום ר"א בר"ש ביבמות לבין הגמרא בסנהדרין ונפסוק כגמרא בסנהדרין, שוב לא נצטרך לקבל את דברי רבי אילעא משום ר"א בר"ש במה שפרש ש"וכבשה" אינו שייך לנקבות. לפי ראות הענינים קיימת מחלוקת ביניהם, וכן היא דעת הרא"ם שהגמרא בסנהדרין חולקת על רבי אילעא משום ר"א בר"ש והעיקר כגמרא בסנהדרין.
12
י״גאמנם יש אחרונים החולקים על הרא"ם. הם סוברים שהגמרא ביבמות והגמרא בסנהדרין שוות שהמקור למצות פריה ורביה הוא הפסוק "ואתם פרו ורבו" בבראשית ט'. לפי פרוש המהרש"א הביא רבי אילעא משום ר"א בר"ש ביבמות את הפסוק מבראשית א', לא לאמר שמשם מקור המצוה, אלא לגלות שהלשון של "פרו ורבו" אשר בו מדבר רק על הזכר ולא גם על הנקבה אף על פי שהוא בלשון רבים. הוא מרויח מזה, שאז נדע שמה שנאמר אצל נח "ואתם פרו ורבו" שהוא המקור האמיתי למצוה מדבר גם כן רק על הזכרים, כי מוזכר בו אותו לשון של "פרו ורבו" הנמצא בבראשית א' שמדבר רק על הזכר. אמנם עיקר הפסוק "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה" בא לברכה ולא למצוה גם לדעת רבי אילעא משום ר"א בר"ש לפי דברי המהרש"א, ואם כן אין מחלוקת בין רבי אילעא משום ר"א בר"ש לבין הגמרא בסנהדרין ואין דבריו נדחים לפי המסקנה.
13
י״דאבל דברי המהרש"א אינם מועילים אלא לדעת הראשונים שהבאנו שבאמת תופסים כעיקר את הגמרא בסנהדרין ש"ואתם פרו ורבו" בבראשית ט' הוא המקור למצות פריה ורביה. לדעתם אפשרי על כל פנים לדחוק שרבי אילעא משום ר"א בר"ש אינו בא לקבוע ש"פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה" בבראשית א' הוא המקור למצוה, אלא לברכה. אולם מה יגיד המהרש"א לגבי אותם ראשונים שבאמת קובעים שהמקור למצות פריה ורביה הוא כן בבראשית א'? בהסבר דעתם אי אפשר לפרש שרבי אילעא משום ר"א בר"ש מודה לגמרא בסנהדרין, שהרי הם קבלו את דבריו ביבמות דוקא כמקור למצוה. כן כתב בספר החנוך בפרשת בראשית: "יש בו מצות עשה אחת והיא מצות פריה ורביה שנאמר ויברך אתם אלקים ויאמר להם אלקים פרו ורבו". וכן בספר מצות קטן ובארחות חיים כתבו שהמקור לפריה ורביה הוא מן הפסוק "פרו ורבו" וכוונתם היא לבראשית א' כמו בספר החנוך, שאם היו מתכוונים לבראשית ט' היו כותבים "ואתם פרו ורבו". הראשונים האלה, איפוא, מסכימים לדעת הרא"ם שאכן קיימת מחלוקת בין הגמרא ביבמות לגמרא בסנהדרין, רק הם תפסו כעיקר את דברי רבי אילעא משום ר"א בר"ש ביבמות ואילו הרא"ם תפס כעיקר את דברי הגמרא בסנהדרין. על כל פנים כולם חולקים על המהרש"א וסוברים שיש מחלוקת, ואפשר שגם שאר ראשונים סוברים כן.
14
ט״וכאן צריכים אנו להבין את דעת החנוך ושאר ראשונים שתפסו לעיקר את דברי רבי אילעא משום ר"א בר"ש ש"פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה" נאמר לצורך מצוה, כי לפי הגמרא בכתובות דף ה' עמוד א' נאמר פסוק זה לברכה. "תא שמע דתני בר קפרא... אלמנה נשאת בחמישי ונבעלת בששי הואיל ונאמרה בו ברכה לאדם". אבל באמת על דברי רבי אילעא משום ר"א בר"ש בעצמם יש לתמוה. הלא כתוב מפורש בתורה "ויברך אתם אלקים", ואיך יתכן לפרש את הפסוק כאילו אינו בא לברכה כי אם למצוה? ועוד יש לתמוה על דברי רבי אילעא משום ר"א בר"ש, הלא כתוב מפורש בתורה "ויברך אתם אלקים" כנגד מה שכתוב "זכר ונקבה ברא אתם", ואיך יתכן לפרש את הפסוק כאילו אינו מדבר כלל בנקבה? ועוד יש לתמוה על דברי רבי אילעא משום ר"א בר"ש שפרש לפי תרוצו של רב נחמן בר יצחק ש"וכבשה" כתיב בלי וי"ו והוא לשון יחיד ומדבר רק על הזכר, הלא לפי הקריאה אנחנו קוראים "וכבשוה" בלשון רבים ואיך תהיה קריאה זו נטולת משמעות? לכן נראה לפרש שבודאי הראשונים הללו מודים לדברי בר קפרא בכתובות ש"פרו ורבו ומלאו את הארץ" שנאמר ביום הששי בא לברכה, ובודאי רבי אילעא משום ר"א בר"ש מודה שהפסוק בא לברכה, והוא מודה שהפסוק מדבר גם בזכר וגם בנקבה ושפשוטה של מסורת "וכבשוה" הוא בלשון רבים וכולל גם את הנקבה. ואולם רבי אילעא משום ר"א בר"ש מפרש שהפסוק בא לשתי תכליות, גם לברכה וגם מצוה, ואין הכי נמי תכליתו כברכה כוללת גם את הנקבה שלגבי ענין הברכה אנחנו קוראים "וכבשוה" בלשון רבים. אבל לגבי תכליתו כמצוה אין הפסוק מדבר אלא על הזכר, ובזה אנחנו כותבים "וכבשה" בלשון יחיד.
15
ט״זפרוש זה בדעת רבי אילעא משום ר"א בר"ש מבוסס היטב על יתור הלשון בבראשית א' לעומת שאר לשונות של ברכת פריה ורביה בתורה. אצל בריאת הדגים והעופות כתוב "ויברך אתם אלקים לאמר פרו ורבו", שהמלה "לאמר" באה לפרש את תוכן הברכה ואינה עומדת לעצמה. כן אצל נח ובניו כתוב "ויברך אלקים את נח ואת בניו ויאמר להם פרו ורבו", שהמלה "ויאמר" גם כן באח לפרש את תוכן הברכה ואינה עומדת לעצמה, אבל בתוספת המלה "להם" להורות שהקב"ה ספר לנח ולבניו את תוכן הברכה מה שלא היה שייך לכתוב אצל הדגים והעופות. ואולם אצל הזכר והנקבה של האדם כתוב "ויברך אתם אלקים ויאמר להם אלקים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה". הנושא "אלקים" מוזכר פעמיים, ולמח לא כתוב כמו אצל נח ובניו "ויברך אתם אלקים ויאמר להם"? אלא מכאן דייק רבי אילעא משום ר"א בר"ש שיש גם ברכה ומצוה, וכתוב "ויברך אתם אלקים" לברכה ו"ויאמר להם אלקים" למצוה, והוא פשוטו של מקרא. ופרש אותו כשני ענינים "ויברך אתם אלקים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה" בלשון רבים כפשטות הקריאה שהוא לברכה וכולל את הנקבות, ו"ויאמר להם אלקים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה" בלשון יחיד כאותיותיו בכתיב שהוא מצוה ומדבר רק על הזכרים.
16
י״זומזה יוצא מבורר, לא רק לדעת הרמב"ם ושאר ראשונים שסוברים שהמקור למצות פריה ורביה הוא "ואתם פרו ורבו" ואינם רואים בפסוק "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה" אלא מקור לברכה ובודאי גם הנקבות נכללות בברכה, כפשטות התורה שגם הן נברכו בכשרון כבוש כמו הזכרים. אלא אפילו ספר החינוך והראשונים אשר אתו שתופסים כעיקר את דברי רבי אילעא משום ר"א בר"ש מודים בדבר הזה, כי רבי אילעא משום ר"א בר"ש בעצמו לא בא לפרש אלא שאין הנקבות נכללות במצוה ולזה כל העולם מודים, ואולם לגבי הברכה גם הוא יסבור שנשים נתברכו כפשטות התורה. אנחנו בעניננו מעונינים דוקא בצד הזה של ברכה שהוא מקביל לכשרונות הטבעיים שחנן הקב"ה בהם את הזכר והנקבה. אין כל פלא שדברים שאדם מחונן בהם מטבעו אינם מתבצעים למעשה, שהרי בפריה ורביה עצמה אין פוריותה של האשה נחותה מזו של הזכר כמובן, ואף על פי כן רק האיש מצווה בה במצות התורה. כמו כן האשה מחוננת ביכולת של יציאה וכבוש מטבעה כמו שנאמרו פריה ורביה וכבוש בברכה אחת לגבה, ואולם בעולם המעשה "כל כבודה בת מלך פנימה".
17
י״חנותר לנו לשאול האם למרות כשרונותיה הטבעיים והברכה אסור לאשה לצאת החוצה? שהרי אפילו רבי יוחנן בן ברוקא שסובר במשנה שהאשה חייבת בפריה ורביה כמו האיש, דורש במדרש רבה "וכבשוה - וכבשה כתוב" כלומר כבוש אותה, ומכאן "שהאיש כובש את אשתו שלא תצא לשוק שכל אשה היוצאת לשוק סופה להכשל". ואם כן נוכל לאמר שלמרות שיש ביכולתה של אשה לצאת ולכבוש כמו האיש מכל מקום מגונה הדבר, וקובעת היהדות שעליה לרסן את כשרונותיה ולהשאר בבית כמו שכתוב "כל כבודה בת מלך פנימה". רק יש לדעת שאין למדים מן הכללות, ולא רק שהמלה "כל" בגמרא אינה באה לאמר כי אם "על פי רוב", אלא אפילו המלה "כל" בתנ"ך אינה מורה על כלל בל יעבור. בחולין דף ד' עמוד ב' מביאה הגמרא פסוק ממשלי פרק כ"ט "מושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים", וכותב שם בגליון הש"ס "אין למדין מן הכללות, צא ולמד מדורו של יהויקים ודורו של צדקיה וכו'" כלומר ששם לא היו כל המשרתים רשעים, וכן גם בעניננו אנו.
18
י״טוהנה המקור המפורסם ביותר ליחסה של היהדות לאשה הוא בפרק האחרון של משלי. אנחנו אומרים "אשת חיל" בכל ערב שבת, ואמרנו אותו לפני שלושים יום בשעה שהבאנו את אסי ע"ה לקברה, אבל מרוב בקיאותנו בו לפעמים אין שמים לב לפרושו. למלה "חיל" יש הרבה משמעויות בתנ"ך, ובתוכן גבורה, יושר, ועושר. מענין שבמשלי פרק ל"א פסוק י' "אשת חיל" פרושה דוקא אשת רכוש. "אשת חיל מי ימצא? ורחוק מפנינים מכרה", היא כדאית יותר לבעלה מאבנים יקרות ופחות בנמצא. רוב הפרק עוסק בצבירת רכוש על ידי האשה: "ושלל לא יחסר... דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה... זממה שדה ותקחהו... מרבדים עשתה לה... סדין עשתה ותמכור". אבל אי אפשר לפרש שאשת חיל היא אשה הצוברת הון בלבד ולא יותר מזאת, שהרי כתוב "רבות בנות עשו חיל", ונלמד מכאן שהרבה נשים עושות חיל אבל נשי חיל עדיין קשה למצוא אותן.
19
כ׳חז"ל החשיבו את האשה המתוארת במשלי פרק ל"א עד כדי שדרשו את הפרק כולו כמשל לתורה וללומדיה. אם הנמשל שהוא התורה הוא משובח מובן שגם אשת חיל המתוארת בפרק היא משובחת [הערות ותיקונים: נ.ב., ע' בהתחלת דרשת הרמב"ן על קהלת, וע' מס' יבמות דף ס"ג עמ' ב'], כי אין דבר מגונה יכול לשמש משל לדבר משובח. והנה מענין, כי קשה למצוא תאור של אשה כה מנוגד ל"כל כבודה בת מלך פנימה" מאשר האשת חיל במשלי, שהרי אין היא נשארת בפנים. היא נוסעת למרחקים לסדר עסקיה כמו שנאמר "היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה", והיא עוסקת בשדות וכרמים כמו שנאמר "זממה שדה ותקחהו מפרי כפיה נטעה כרם", והיא נושאת ונותנת אפילו עם תגרים נכרים כמו שנאמר "סדין עשתה ותמכר וחגור נתנה לכנעני". בכל אלה היא דומה לרות המואביה שהיא האשת חיל האחרת בתנ"ך, כמו שנאמר ברות פרק ג' פסוק י"א "כי יודע כל שער עמי כי אשת חיל את". רות לא נשארה בבית ויצאה לפרנס את חמותה וכל העם הכירו אותה ביציאתה.
20
כ״אמוכרחים אנחנו לאמר שהגם שהכתוב תאר וגם חכמים הזהירו על סתם נשים שתשארנה בבתיהן, כל זה אמור לגבי רוב נשים. הדבר נובע מן המציאות ומן הרגילות, אבל בכשרונותיה הטבעיים של האשה בכוחה להיות יוצאת מביתה כמו האיש כי שניהם נתברכו. ואם מצליחה היא לצאת ולפעול*עיין לעיל סימן מ. ובשו"ת צור יעקב סימן ע"ה כתב שלא שייך כל כבודה ביוצאת להתפרנס, ועיין בספר מתורתן של ראשונים למסכת גיטין דף י"ב עמוד א' שהביא נוסח מן הגניזה שם מהו דתימא בת מלך פנימה לא דרכה דליטרח קמ"ל עכ"ל. ולהגשים ובאותה מדה להשאר "אשה יראת ה'" הרי היא תתהלל, ולא רק שאינה מגונה בכך אלא היא יכולה להגיע לדרגת אשת חיל אשר שבח אותה שלמה המלך והמשילו אותה חכמים לתורה.
21