שו"ת בני בנים, חלק ראשון, שונות א׳Responsa Benei Banim, Volume I, Miscellanea 1
א׳לאמר גאל ישראל בקול
1
ב׳כתב הגמו"ז זצלה"ה ב"הפרדס" תשרי תש"ל, נתפשט המנהג בין בני תורה שיאמר החזן ברכת גאל ישראל בלחש, והוא שלא כדין שעיקר תפילת הצבור מתחיל מן ברכת יוצר אור, ומן ברכת יוצר אור עד שמונה עשרה נקרא פורס על שמע, והתחלת הברכה והסוף בקול רם הם המעכבים, ועיקר הטעם של המסיימים בלחש הוא בשביל עניית אמן, שיש ספק אם יש לאמרו אחר גאל ישראל, אבל זהו טעם לפגם, לפי שאמן אינו מעכב, ואגב הרמ"א פוסק שיש לענות אמן וכו' עכ"ל. והגמו"ז היה מעורר כן לגדולים וראשי הישיבות שבקרו אצלו. ושלא כספר יסודי ישורון חלק א' עמוד רפ"ד שהעתיק את המנהג וציין מקור למהר"י טירנא, כי במהר"י טירנא אין זכר לזה. גם מנהגנו שלא לענות אמן אחר גאל ישראל אינו ענין לכאן, כי אין אנו דנים על הקהל כי אם על החזן מי התיר לו שלא לסיים ברכתו. ועיין במשנה ברורה סימן ס"ו אות ל"ה ובשאר אחרונים שהביאו עצות למי שאינו רוצה לענות אמן, הא' שיסיים גאל ישראל מלה במלה עם הש"ץ והב' שיקדים להתחיל שמונה עשרה לפני שהש"ץ מסיים גאל ישראל, אבל המנהג שהשליח צבור מסיים בלחש לא נזכר בדבריהם והוא מנהג טעות וצריך לבטלו.
2