שו"ת בני בנים, חלק ראשון כ״הResponsa Benei Banim, Volume I 25
א׳עוד בענין מחיצת ערב בלא שתי ומהי שעת הדחק
1
ב׳ב"ה, ב' כסלו תש"ם
2
ג׳לרב אחד
3
ד׳בינתיים ראיתי את הספרים שכבודו ציין להם במכתבו. תחילה בפסקי ערובין המזוהים כשל מהר"ם ב"ב, שכתב בסימן ל"ו שלושה נותנים להם כל צרכם וכו' ולא הזכיר לשון שיירא, ומשמע שכל שלושה ואפילו תושבים קבועים. ואולם עיין שם בסימן כ' שהעתיק לשון המשנה שיירא שחנתה בבקעה והקיפו ג' חבלים, ושם הקשה למה לא בנו צורת הפתח ותרץ כתרוץ השני בתוספות שאסורה צורת הפתח בבקעה, ודעתו בפשיטות שבמקום שמותר לעשות צורת הפתח עושה כן וכמו שהביא ראיה מהירושלמי מדברי ר' חגי אם פאה מועילה ביתר מי' דיו בחבל אחד עכ"ל מהר"ם, וממילא מי שמקיף ג' חבלים סתמו בבקעה שאינה מועילה שם צורת הפתח ויש לאמר שסמך על זה בסימן ל"ו ולכן אין ראיה משם.
4
ה׳בענין זה של התוספות ציינתי [סימן כג] לשו"ת דובב מישרים חלק א' סימן ג' וכן כבודו ציין אליו בספרו, שבתרוץ הראשון בתוספות שם אמר ר"י שלא בנו צורת הפתח כיון שלא היה מתקיים דאתו גמלים ושדו ליה, והקשה בשו"ת דובב מישרים דכל זה תינח ליישב דלא סגי בחד חוט אבל מ"מ אמאי צריך לדקדק שלא יהי' בין חבל לחבל ג' טפחים וכו' הלא יכול לעשות חוט אחד ע"ג ויהיה צוה"פ והשני חבלים יהיו לחזק ושפיר יהנו אפילו יהיו מרוחקין זה מזה, ולכן הסיק שכיון שעשה הבל באמצע בטל צורת הפתח אף על גב שחבל אחד הוא ע"ג ושלא כליקוטי מהרי"ל. אבל אינו דיוק לע"ד, כי אין כוונת התוספות שהגמלים יפילו את כל הגדר עם העמודים אלא שיפילו את החוט העליון של צורת הפתח כיון שמתוח על גבי עמודים ואינו קשור מסביב מן הצד, וממילא לא יועילו שאר החוטים והעמודים אם אינם בנויים כמחיצה כשרה ולכן צריך לדקדק שיהיו מחיצת ערב כדינה. ולכן אין התוספות חולקים על המהרי"ל שחוטים בחלל צורת הפתח אינם מבטלים צורת הפתח.
5
ו׳עוד ציין כבודו לשו"ת ברית אברהם סימן כ"א ושגם בבאר יעקב הביא דבריו, שהתיר להקיף ישוב קבוע במחיצות ערב בלא שתי בשעת הדחק ולסמוך על שיטת הרמב"ם שגם מחיצת ערב או שתי היא מחיצה מעולה. מה שפרש שם שגם הרי"ף והרא"ש סוברים כהרמב"ם, ושרב נחמן אמר מחיצה שתשמישה לאויר או מחיצת שתי בלא ערב או ערב בלא שתי יחיד נותנים לו בית סאתיים וכו' ג' נעשו שיירא ונותנים להם כל צרכם ושפסק הרי"ף שהלכה כרב נחמן כלומר בענין הראשון שמחיצה שתשמישה לאויר יש בה תנאים אלה, אבל בענין השני שהוא של מחיצת שתי או ערב פסק אחר כך כחכמים בתראי ששתי בלא ערב או ערב בלא שתי מועיל בכל מקרה ולכן איז סתירה בין מה שהרי"ף פסק כרב נחמן לבין מה שפסק כחכמים בתראי, לע"ד אי אפשר להכניס זה בלשון הרי"ף שכתב דרש רב נחמן וכו' הלכך יחיד נותנין לו בית סאתיים שלשה נעשו שיירא ונותנין להם כל צרכן ואע"פ שהוא שתי בלא ערב וכן הלכה עכ"ל הרי שפסק שהלכה כרב נחמן בענין שתי או ערב ולא בתשמישה לאויר בלבד. ולכן יותר נראה כמו שפרשתי שהרי"ף והרא"ש סוברים כהראב"ד שלחכמים קמאי אינו מותר בישוב אפילו עד בית סאתיים וכמו שפרש בהגהות הב"ח והבאתי ראיה שהתוספות והרא"ש סוברים כהראב"ד, ועל זה פסקו כחכמים בתראי שגם בישוב מועיל עד בית סאתיים ככל מחיצה גרועה, אבל לא לענין שיירא שבזה הלכה כרב נחמן ואינה אלא בהולכי רגל או בבקעה.
6
ז׳עוד שם בשו"ת ברית אברהם פרש בדעת רש"י והשלחן ערוך שדירת ארעי הוי דירה כיון שיכולה להיות גם קבע אם יחליטו להישאר שם יותר, מה שאין כן שתי או ערב חזינן שאינו אלא דרך ארעי ולכן אין בו אלא בית סאתיים משא"כ בעושה מחיצה שתי או ערב לדירת קבע יש לאמר שבודאי מהני עכ"ל. ואולם ברש"י אין גילוי לזה ולכן צריך ראיה להוציא מדעת הראב"ד והריטב"א שכתבו שאפילו היא מחיצה של קורות צריך שתי וערב, ומשמע שהן דרך קבע וכן מסתמא לא פלוג רבנן. והנה בענין דירת ארעי פרשו בשו"ת ברית אברהם וספר בני ציון ועוד אחרונים את דעת הרמב"ם בהלכות שבת פרק ט"ז הלכה י"ב שכתב יחיד ושיירא ששבתו בבקעה וכו' ולא חילק בין מחיצת שתי או ערב למחיצה אחרת, שעיקר הגריעותא היא ששובתים לשבת אחת ובדירת ארעי כזו אין נותנים אלא בית סאתיים ליחיד וכל צרכם לשיירא ושלא כפרש"י שגם דירה לשבת שמה דירה. מיהו לע"ד אין לאמר שלדעת הרמב"ם הכל תלוי בהאם שובת לשבת אחת, שאם כן היה צריך לכתוב יחיד ששבת לשבת אחת, אבל הרמב"ם כתב יחיד ששבת בבקעה ועשה מחיצה וכו' וכן שלשה ישראלים או יותר ששבתו בבקעה וכו' עכ"ל וכפל לשון בבקעה ומוכח שבהא תליא. ואין הכי נמי אם שבתו במקום אחד יותר משבת אחת או על כל פנים ל' יום שוב לא נקרא בקעה, ומכל מקום נפקא מינה לדעת הרמב"ם שיחיד הנמצא או הדר בישוב קבוע ובא להקיף שתי או ערב לשבת אחת בלבד יכול להקיף מה שרוצה אף על פי שהמחיצה היא ארעית, כיון שאינה בבקעה.
7
ח׳עוד חידש שם באות ד' שמה ששיירא אסורה במחיצת שתי או ערב אם השאירו בית סאתיים פנוי, הפרוש הוא פנוי בלי שום הצטרכות כלל אבל בנידון דידן שאי אפשר לעשות היקף כדי צרכם באופן אחר מבלי שישאר פנוי הוי הכל כדי צרכן וכו' עכ"ל. לע"ד אף על פי שכתב לשון בלי שום הצטרכות כלל וכן כתב שאם הצטרכו לשבע מאיזה סבה שיהיה עכ"ל אין זה בדוקא, שאם לא כן לא משכחת לן איסור בית סאתיים פנוי שהלא כל שיירא מקיפה באופן המועיל למעט בהוצאות חומר וטרחה אטו בשוטאי עסקינן שיוציאו עוד הוצאות להקיף שטח שאין צורך להקיפו, ובודאי אם בתוך ההיקף נמצא בית סאתיים פנוי אזי עשו אותו ההיקף כיון שהיה הוא הפשוט והקל לבצע ורק מעצמו נשאר בתוכו בית סאתיים פנוי, ואם נאמר שהצטרכו לאותו בית סאתיים פנוי כדי לחסוך בהוצאות חומר וטרחה שהיו נדרשות אילו באו להקיף באופן להשאיר את בית הסאתיים מחוץ להיקף ושלכן אינו נקרא בית סאתיים פנוי אם כן בטלנו דין בית סאתיים פנוי לגמרי. אלא בודאי מה שכתב שבנדון שלו שאי אפשר לעשות היקף באופן אחר עכ"ל הוא בדוקא, שבמקרה כמו שלו שהגויים לא הניחו להם לעשות את ההיקף באופן אחר או בשיירא שמחמת חוסר חוטים ועמודים אי אפשר להקיף אלא באופן מסויים הוא הנקרא הצטרכות אבל לא במקרה שיכלו להקיף מבלי להשאיר בית סאתיים פנוי אף אם היה יותר קשה להקיף כן. ובאופן כזה שאי אפשר להקיף מבלי להשאיר בית סאתיים פנוי כתבתי לכבודו שנראה שהיא סברה להתיר, ורק מה שהביא בשו"ת ברית אברהם ראיה לחדושו מלשון הרמב"ם שם שאם נשאר בית סאתיים פנוי בלא כלים ולא היו צריכים לו אסורים וכו' עכ"ל ופרש את יתור הלשון ולא היו צריכים לו כלומר שום הצטרכות, לע"ד הרמב"ם מיירי שלא היו לבני האדם צורך גופם באותו השטח שאם השתמשו בעצמם בשטח מותר אף על פי שפנוי מכלים, ומעין מה שסיים שם שאין הקטן משלים לשיירא כלומר משכחת לן שאף על פי שהשטח פנוי מכלים עדיין צריך הוא לשמוש בני ביתו. ועוד שאין נדון הרמב"ם דומה לנדון שו"ת ברית אברהם, שהרמב"ם מיירי שיש להם צורך במקום עצמו אבל בנדון שו"ת ברית אברהם הרי גם לדבריו אין להם צורך בבית סאתיים עצמו אלא יש להם צורך במחיצה שתהיה במקום מסוים ועל ידי המחיצה ממילא נשאר בית סאתיים פנוי. ולדידן בישוב קבוע אין מזה נפקא מינה כי בלאו הכי אין דין שיירא שם לדעת השלחן ערוך, ואם לפי דעת הרמב"ם אזי מחיצת שתי או ערב מועילה בישוב קבוע בלא כל תנאי.
8
ט׳ולהלכה גם לע"ד אפשר לסמוך בשעת דחק גדול על הרמב"ם והארחות חיים והכלבו להתיר מחיצת שתי או ערב, בפרט שפשטות לשון הריטב"א היא שהלכה כחכמים בתראי בכל דבר וכן אפשר לפרש בכמה ראשונים, ואף על פי שכתבתי שאינו מוכרח על כל פנים יש לצרף לשונותיהם לדעת הרמב"ם ודעמיה להתיר. אבל אין שעת הדחק נקראת לענין זה אלא כשאי אפשר להקיף מחיצות מעולות וכמקרה של שו"ת ברית אברהם שלא היה אפשר בשום פנים לבנות מחיצת שתי וערב, אבל כשאפשר באופן אחר אף על פי שכרוך בהוצאות וטרחה אזי צריכים להקיף במחיצות מעולות כמשמעות השלחן ערוך והאחרונים, וכתבתי לו [סימן כא] דעתי שצריך להסביר לבעלי בתים מהי שעת הדחק. ועוד נראה שמה שנתיר בשעת הדחק שלא כהשלחן ערוך או הסכמת הפוסקים או מנהג, תחילה אנחנו דנים על המחיצה אבל אחר כך על כל יחיד ויחיד האם יש לו שעת הדחק לטלטל באותה מחיצה, וכמו בענין הערוב במאנהעטען שכתב הגמו"ז זצלה"ה ב"הפרדס" שרופא הצריך לטלטל תיקו ועוד ענינים יכול לסמוך גם על מעוט המורים בעניני ערובין, הובאו דבריו בספר דברי מנחם חלק ב' היוצא עתה לאור עיי"ש. דרך אגב הגמו"ז זצלה"ה לא שינה דעתו אחר כך בענין הערוב במאנהעטען*(הג"ה) כן אמר שסומכים על הערוב בשעת הדחק. אבל כשאפשר בשנוי, הורה לא"א שיח' שהתארח בדירה אחת לטלטל את מפתח הדירה במנעולו., ושלא כמו ששמעתי שאחד מבקש לטעון.
9
י׳יהודה הרצל הנקין
10
י״ארב אזורי
11