שו"ת בני בנים, חלק ראשון ל״טResponsa Benei Banim, Volume I 39
א׳עוד בענין לא תקרבו ונתינת יד
1
ב׳ב"ה, כ"א מרחשון תש"ם
2
ג׳לרב מחבר אחד
3
ד׳כבודו צדק ששלחתי לו כיון שהוא עסק בעניני צניעות, שכן דרכי להעביר הדברים שאני כותב תחת שבט הבקורת כדי לזקקם. ונהנתי שלא העיר כבודו בעיקר דברי ולא הוסיף או גרע מקורות, ובאמת בענינים אלה לא באתי לחדש הרבה אלא רק להראות מה שהיה פשוט לרבותינו נ"ע אף שנשכח קצת לאחרונה.
4
ה׳בעיקר הערת כבודו תמך יתדותיו בלשון התרגום לספר המצוות לא תעשה מצוה שנ"ג שהביא הרמב"ן שם והמגיד משנה בהלכות איסורי ביאה פרק כ"א הלכה א', וז"ל שנמנענו מלהתעדן וכו' כגון חיבוק ונישוק והדומה להם מפעולות המעמיקות בזימה עכ"ל, והבין כבודו שפעולות המעמיקות בזימה הן ענין כללי וכל פעולה המביאה להתקרבות היא בכלל זה ולכן כתב שהלא דרך האוהבים היא להחזיק יד ביד וממילא היא גם הכנה לתשמיש וכתב שדבר זה אינו מסור לצנועים אלא צריך לראות ברחוב וד"ל עכ"ל. אין דבריו נכונים, כי מוכח מכל לשונות הרמב"ם בפרוש המשניות ובמשנה תורה וכן מהנוסח שלנו בספר המצוות וכל שכן מהתרגום החדש מן הערבית שכוונת הרמב"ם אחת היא לאותן פעולות שהן חלק ממעשה אהבה והתעלסות אף שאינן ביאה, וכן כוונת הרמב"ן בדברו על חצי שעור של גלוי עריות, ועוד הראיתי כמה סמוכין לזה [סימן לז], ולהוציא פעולות כמו אחיזת ידים שאף אם הן פעולות התקרבות כללית אין להן ענין עם מעשה ביאה. ואדרבה אחיזת ידים וכו' נעשית ברחוב כיון שאינה ענין להתקרבות תשמיש ולכן אין מתביישים לעשותה. ואין לעשות בזה מחלוקת בין הנוסח שלנו בספר המצוות לבין נוסח הרמב"ן והמגיד משנה אלא גם הם מודים בזה.
5
ו׳ישנם עוד כמה דברים שראוי להזכירם מחדש וכמו דברי התרומת הדשן בחלק התשובות סימן ר"נ שאר פרישות שלא יגע בה וכו' לאפוקי חביקות ונשיקות שנהנין מהן כמו מתשמיש וכו' עכ"ל, שהם ראיה ברורה שאין נתינת ידים או אחיזת ידים אפילו של אוהבים בגדר של חיבוק ונישוק כי בודאי אינם נהנים מהן כמו מתשמיש, שאין לאמר שכוונתו היא שכל נגיעה שנהנין ממנה הוי כמו חיבוק ונישוק שאם כן לישתוק מהמלים כמו מתשמיש, אלא כוונתו שההנאה צריכה להיות מעין ההנאה של תשמיש וכדוגמת חיבוק ונישוק וככל אשר כתבתי בדברי הרמב"ם, והם דברים פשוטים וברורים, רק אין המקום כאן לחזור על אריכות הדברים. דרך אגב אעיר שהנוסח הנכון בספר המצוות הוא מהקרב אל אחת מהעריות האלו ואפילו בלא ביאה כגון חיבוק ונשיקה והדומה להם וכו' עכ"ל וכדפוס ווארשא, אבל בדפוס ווילנא נדפס מהקרב אל אחד מהעריות האלו ואפי' בלא חיבוק ונשיקה וכו' עכ"ל והשמיטו בטעות ג' המלים בל"א ביא"ה כגו"ן והפכו המובן לגמרי, והיא שגגה חמורה.
6
ז׳וכיון שכן אין צורך לדחוק בדברי הרמב"ם במה שכתב שנגיעה באשתו נדה אינה אלא משום הרגל עבירה כפי שנדחק כבודו לחלק בין כמה מיני נגיעה, וגם דברי הרמב"ם עולים בקנה אחד עם שאר דברי ראשונים וגדולי אחרונים שגם כבודו הודה שמשמעותם שאין בנגיעה משום לא תקרבו וכגון ברקודים. ומה שחזר כבודו לאמר שאין ראיה מהראשונים וכמו שהבאתי מהשדי חמד שכמה אחרונים לא מיחו ברקודים בעריהם כיון שלא תועיל תוכחתם, אין דמיון זה לזה כי אותם אחרונים לא מיחו כלל, אבל הראשונים מיחו ומיחו ולכן כיון שלא הזכירו איסור לא תקרבו מוכח דלא סבירא להו.
7
ח׳וכיון שאין בנגיעה משום לאו של לא תקרבו גם אין מקום לדון בה משום יהרג ואל יעבור, ומה שהזכרתי דעת שו"ת פני יהושע בזה לא היה כי אם בתור כל שכן, כי לפי דעתו אפילו בתשמיש נדה ליכא יהרג ואל יעבור ונהי שאין מורים כן על כל פנים ליהוי כסניף במכל שכן שאין יהרג ואל יעבור בנגיעה בעלמא בנדה, אבל אין זה תלוי בזה כמובן. וכן מה שהבאתי כמה אחרונים החולקים על פסק הרמ"א ליהרג ולא לעבור בחייבי לאווין וכבודו כתב שקבלנו פסק הרמ"א, כל זה הוא בחיבוק ונישוק שהם בלאו לדעת הרמב"ם אבל בנגיעה בעלמא גם הרמ"א מודה. ובעיקר הענין של הרמ"א צריך תלמוד אצלי ואם לא שאין לאחרונים כח לחלוק על הר"ן נראה שהוא פלוגתא דרבוותא וספק נפשות להקל [הערות ותיקונים: נ.ב., ברמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ה' משמע שרק במי שהעלה לבו טינא החמירו ושלא כר"ן. ולעומת זה בעל המאור והרמב"ן בתורת האדם החמירו גם באביזרייהו דרבנן], ומה שבתרומת הדשן בהשמטות סימן קצ"ט הביא שאין אומרים כן בקדוש ה' כיון שהתורה לא הקפידה על איבוד נפשות, הנה כוונתו שם בנדון שלו שאחד ביקש למסור נפש בדבר שאמרו עליו יעבור ואל יהרג האם מותר לו ליהרג, והביא מחלוקת הראשונים האם רשאי או לא וכתב שלכאורה ספק נפשות להקל וכוונתו לאמר שאם כן גם אסור למסור נפש כי התורה חייבה ונשמרתם מאד לנפשתיכם ווחי בהם וספק דאורייתא לחומרא, ולזה תרץ שכיון שהתורה לא הקפידה על איבוד נפשות בענין חלול ה' לכן לא ילפינן לה משאר ספיקא דלית בהו משום קדוש ה' ולכן סיים שהכל לפי הענין, אבל אינו דומה לענין שלנו שיש מחלוקת הפוסקים האם חייב ליהרג ולא לעבור באיסור לאו, ואם כן נהי שאין אומרים בזה ספק נפשות להקל מכל מקום מנין שספקו להחמיר לחייבו למסור נפש. וכן נראה בכמה אחרונים שגם ביהרג ואל יעבור אומרים ספקו להקל ועיין בדרכי תשובה סימן קנ"ז סעיף קטן ג', ומדברי הש"ך שם סעיף קטן א' שהביא דברי התרומת הדשן אין ראיה כי שם מיירי בנדון התרומת הדשן למסור עצמו מרצון ואינו ענין לשאר מקרים ושלא כתוספות יום הכפורים במסכת יומא דף פ"ב עמוד א' בסוף דב"ה כתבו עוד ותדע וגליון מהרש"א ביורה דעה שם.
8
ט׳גם מה שכתב כבודו שבשו"ת פני יהושע מיירי במשוש הדפק במה שכתב שאפשר שבשאר עריות שלא באשתו נדה אין בהן אפילו איסור דרבנן בנגיעה שאינה לכוונת הנאה, אין זה נכון עיי"ש כי לא הזכיר משוש הדפק אלא בדיונו בדברי שו"ת הרשב"א המיוחסות וכו' אבל לא בדיונו בנגיעה בעלמא. ומה שתמה כבודו על שו"ת פני יהושע במה שהוכיח ממסכת סנהדרין דף ע"ד עמוד ב' והא אסתר פרהסיא היתה, שהראשונים שם הקשו שהיתה הגמרא צריכה להקשות והא אסתר גלוי עריות היתה והקשה בשו"ת פני יהושע למה לא הקשו והא אסתר נדה היתה אלא שמע מינה שאין בנדה משום גלוי עריות, ומתמה כבודו שהיכן מצינו שיש איסור נדה בבעילת גוי. ואולם עיין בחכמת שלמה ביורה דעה שם שגם לו פשיטא שמדאורייתא נדה אסורה להבעל לגוי. ולע"ד הנה אשה נדה חייבת כרת מונכרתו הנפשות העושות ועיין בתוספות במסכת בבא קמא דף ל"ב עמוד א' וברמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק א' הלכה א', והפסוק מיירי גם בנדה עיין בכתוב, ושתי הנפשות נכרתות כאחת לאו דוקא שהלא היא חייבת בבעילת קטן בן ט' אלא כל שנקראת ביאה היא חייבת על ידו אף אם הוא פטור. וממילא תלוי במחלוקת רבנו תם ושאר ראשונים, שלדעת רבנו תם בסנהדרין שם אין ביאת גוי נקראת ביאה ולכן אשת איש ישראל פטורה בביאת גוי וגם אין בה איסור דאורייתא כמו שפרש דבריו בחדושי הר"ן, והוא הדין ביאת נדה. אבל לדעת ריב"ם שם ביאת גוי נקראת ביאה ורק לענין חייס נאמר שזרמת סוסים זרמתם, ולכן אשת איש ישראל נהרגת בביאת גוי כמו שכתב בנמוקי יוסף שם וכן הוא בתוספות במסכת יומא דף פ"ב עמוד ב'. ולדעת הרמב"ן והמאור ועוד ראשונים אשת איש ישראל פטורה בביאת גוי כיון דאשת רעהו כתיב, אף כי הוא נהרג, אבל בנדה שאין בה המעוט הזה יש לאמר שלכולי עלמא היא חייבת כרת מלבד לדעת רבנו תם.
9
י׳ומה שתמה כבודו על פרושי בענין משוש הדפק כבר הקשה עלי כן רב אחד ועיין מה שכתבתי לו [סימן לח]. אחר כך מצאתי שהטעות בדברי ספר יערות דבש שהערתי עליה שם בסעיף האחרון נמצאת מלה במלה כולל הטעות במספר הדף בקונטרס קדושים תהיו משנת תרצ"ג בדף י"א, ובודאי משם העתיק הרב הנזכר בלי לבדוק במקור בספר יערות דבש. ובעסקי פעם בשאלת שער ארוך [סימן ז] בדקתי בקונטרס אחר של אותו מחבר בשם דא גזירת אורייתא ומצאתי שהמחבר מועד להעתיק בלי לדייק כלל ולפעמים הפך מהענין אף על פי שרושם בסימני ציטוט כביכול, וצריכים להשמר.
10
י״אולא נותר אלא מה שכבודו כתב שיש לאסור נתינת יד משום לא תתורו כי בקל יבוא לידי הרהור וכו' עכ"ל, וכמדומה שיותר היה ראוי להביא מונשמרתם מכל דבר רע כיון שאינו עושה לשם זנות וכמו בסמ"ק מצוה ל'. אמנם כבודו יבין שזהו תלוי במציאות, וגם אם אחיזת ידים כמו רקודים שייכת לזה אבל נתינת יד אינה בכוונה ליהנות וגם אינה אלא לרגע ועיין מה שדנתי בדברי הכלבו בזה, וצריך ראיה לחדש איסורים אלה בענינים שלא הזכירום הראשונים ועיין בלשון מעשים בכל יום שבשו"ת פני יהושע ובים של שלמה בסוף קדושין בהקדמה לאות כ"ה שציינתי. וכן מה שכבודו כתב שיש מנהג שלא לתת יד בודאי גם אני נוהג כן, אבל מנהג לחוד ואיסור תורה לחוד והרבה נפקא מינה יש בדבר וגם אינו דומה לרקודים ששם מצינו תקנות מפורשות בענין למגדר מילתא, ועוד שלפחות המנהג שלא להשיב יד אפילו במקום בושה כפי שכתב כבודו הוא מפני שסוברים שיש בדבר איסור תורה או אביזרייהו דגלוי עריות וכיון שאין הדבר כן הוי בזה מנהג שהחמירו על עצמם כיון שסברו בטעות שכן הוא הדין, וגם לא נתפשט המנהג בכל מקום שמלבד מה שכבודו הזכיר במכתבו אך כמדומה לו בקונטרסו שבאשכנז נהגו לתת יד, ישנם כמה וכמה ת"ח בכמה וכמה ארצות שמשיבים יד. ומה שסיים כבודו שאינו רוצה להיות מן המתירים אפילו להשיב יד במקום כבוד הבריות כיון ששמע ש(גדול אחד) שליט"א החמיר עד קצה האחרון בזה עכ"ל, בודאי כבודו רשאי להחמיר לעצמו*(הג"ה) אם אין במעשה הלבנת פנים, ועיין להלן סימן מא. אבל לא להחמיר לאחרים בלי ראיה ובפרט כיון שכותב בעד הצבור הרחב של המבקשים לשמור מצוות.
11
י״ביהודה הרצל הנקין
12
י״גרב אזורי
13