שו"ת בני בנים, חלק ראשון מ׳Responsa Benei Banim, Volume I 40
א׳כל כבודה בת מלך פנימה והאם אשה יכולה לצאת
1
ב׳ב"ה, כ"ז שבט תשל"ז
2
ג׳לרב של ישוב אחד
3
ד׳השתעשעתי במכתבו של אתמול והפסקתי תשובה אחרת כדי לעיין בו. רוב המקומות שציין איני רואה בהם קושי לע"ד, ולכן אפתח במה שסיים בו בדברי הרמב"ם בהלכות אישות פרק י"ג הלכה י"א, מקום שדרכן שלא תצא אשה לשוק בכפה שעל ראשה בלבד עד שיהיה עליה רדיד החופה את כל גופה כמו טלית נותן לה בכלל הכסות רדיד הפחות מכל הרדידין, ואם היה עשיר נותן לה לפי עשרו כדי שתצא בו לבית אביה או לבית האבל או לבית המשתה, לפי שכל אשה יש לה לצאת ולילך לבית אביה לבקרו ולבית האבל ולבית המשתה לגמול חסד לרעותיה או לקרובותיה כדי שיבואו הם לה, שאינה בבית הסוהר עד שלא תצא ולא תבוא, אבל גנאי הוא לאשה שתהיה יוצאת תמיד פעם בחוץ פעם ברחובות ויש לבעל למנוע אשתו מזה ולא יניחנה לצאת אלא כמו פעם אחת בחודש או כמו פעמיים בחודש לפי הצורך, שאין יופי לאשה אלא לישב בזוית ביתה שכך כתוב כל כבודה בת מלך פנימה עכ"ל.
4
ה׳הנה הרמב"ם מדבר בשני מיני יציאות, הא' שיוצאת לבית אביה ולגמילות חסדים בבית האבל ובבית המשתה וכו' והב' שיוצאת פעם לחוץ ופעם לרחובות. והיציאה לחוץ ולרחובות היא הנקראת יציאה לשוק ועל זה אמר שיש לבעל למנוע שלא תצא אלא פעם או פעמיים בחודש, אבל אינו ענין ליציאה שיש בה תועלת ומצוה. ולכן לא תקשה על מה שכתב פעם או פעמיים לפי הצורך עכ"ל שאם פעם או פעמיים למה לפי הצורך ואם לפי הצורך למה פעם או פעמיים, וכי אם יהיו הרבה בתי אבלים רח"ל תיאסר עליה לבקר אלא באחד או בשנים מהם. אבל זה אינו, שלא אמר פעם או פעמיים אלא לגבי יציאה לחוץ ולרחובות שהיא ללא תועלת ולכן גנאי לה אם עושה כן תמיד כי כל כבודה בת מלך פנימה וזהו יופיה, מה שאין כן יציאה לתועלת ולמצוה שזו אינה גנאי וגם לא שייך בה יופי שהרי עושה כן לגמול חסדים.
5
ו׳וזה מוכח גם מלשון פעם בחוץ פעם ברחובות עכ"ל, שאין לו קשר לבית אביה והאבל. ועוד ראיה לפי מה שפרשו המגיד משנה והבית יוסף שמקור מה שכתב הרמב"ם שעל הבעל למנוע אשתו שלא תצא וכו' הוא ממאמר רבי יוחנן בן ברוקא בבראשית רבה פרשה ח', ושם נאמר וכבשוה וכבשה שהאיש כובש את אשתו שלא תצא לשוק שכל שיוצאה לשוק סופה להיכשל עכ"ל, הרי מבואר שביציאה לשוק דוקא מיירי ולא לבית האבל וכו'.
6
ז׳איברא שעל זה האחרון יש להקשות, שאם כדעת רבי יוחנן בן ברוקא למה לא הביא הרמב"ם מקרא של וכבשה שהוא מן התורה במקום כל כבודה שהוא מדברי קבלה, ועוד שהיה לו לכתוב שהוא מטעם חשש מכשול דאלים טפי מגנאי ויופי. ולכן לולא דבריהם נראה לע"ד שהרמב"ם אדרבה בא להוציא מדברי רבי יוחנן בן ברוקא, שמדברי רבי יוחנן משמע שלא תצא אשה לשוק כלל מה שאין כן לדעת הרמב"ם היא יוצאת כמו פעם או פעמיים בחודש. ולשון הרמב"ם שאינה בבית הסוהר שהוא תוספת על לשון המשנה במסכת כתובות דף ע"א עמוד ב' מרמז לזה, שאינה כבושה בבית האסורים [הערות ותיקונים: צ"ע ממס' ערובין דף ק' עמוד ב'] ולהוציא ממדרשו של רבי יוחנן בן ברוקא וכבשה וכבש אותה. אלא דעת הרמב"ם היא שכמו שאין הלכה כרבי יוחנן בן ברוקא בדרשת ההלכה בענין פריה ורביה במסכת יבמות דף ס"ה עמוד ב' שדנתי בו בהספד [מאמר ו] כך אין מתקבלת דעתו במדרש האחר, ואין לנו אלא כל כבודה בת מלך פנימה שהוא ענין גנאי ויופי.
7
ח׳ולפי מה שכתבנו לחלק בין יציאה לבית האבל וכו' ליציאה לחוץ ולרחובות, מתורץ מה שקשה בדברי המגיד משנה על דברי הרמב"ם מקום שדרכן שלא תצא וכו', שכתב לא הוצרך רבינו לפרוט בזה אלא לומר אף על פי שהן עומדות בבית בלא רדיד כיון שאינן יוצאות לשוק חוץ ממנו חייב ליתן לה שהרי צריכה היא לצאת לבית האבל וכיוצא בו עכ"ל. וקשה שאם כן למה נקט הרמב"ם לשון שוק, שהיה לו לכתוב בסתם מקום שאין דרכן של נשים לצאת בכפה שעל ראשה לבד אלא ברדיד וכו' וכמו שבאמת העתיק הטור באבן העזר סימן ע"ג. אלא הכי פרושו בדברי הרמב"ם, מקום שאין דרכן של נשים לצאת לשוק אלא וכו' וגם היא בכלל, שאף על פי שלא תעשה כן תמיד ויש לבעל למנוע זאת מכל מקום פעם או פעמיים בחודש יכולה לעשות כן ועל כן צריך לתת לה רדיד ועשיר לפי עשרו, ואפילו באשה שאינה יוצאת כלל לשוק צריכה לצאת על כל פחות לבית אביה וכו' ולכן צריך לתת לה רדיד גם כן. וזהו שכתב בשלחן ערוך שם ואם באותו מקום אין דרך לצאת אשה לשוק עד שיהיה עליה רדיד החופה את כל גופה נותן לה רדיד הפחות מכל הרדידין עכ"ל ומשמע כדי שתצא לשוק, ועל זה כתב הרמ"א שאשה לא תרגיל עצמה לצאת הרבה שאין יופי לאשה אלא לישב בזוית הבית עכ"ל ומוסב על יציאה לשוק, אבל יציאה לתועלת ולמצוה אין בזו פגם ואפילו תמיד וכמו שהוכחתי בדברי הרמב"ם.
8
ט׳ואין להקשות מטור ושלחן ערוך חושן משפט סימן צ"ו וקכ"ד שיש שפטרו נשים יקרות מלבוא לבית דין מטעם כל כבודה בת מלך פנימה אף על פי שיש בזה תועלת ומצוה והכתוב צוה ושמוע בין אחיכם, כי שם ענין בית דין עצמו הוא כבזיון כמו שאמרו שנוח לאדם שלא תתבזה אשתו בבית דין, ובפרט כשאין האשה רוצה לבוא בעצמה ואנחנו מכריחים אותה. ויש לתרץ כן גם את מה שבמסכת שבועות דף ל' עמוד א' תניא אידך ועמדו שני האנשים בעדים הכתוב מדבר וכו' וכי אנשים באים לדון נשים אינן באות לדון וכו' וכי תאמר נשים לאו אורחא משום כל כבודה בת מלך פנימה וכו' עכ"ל. ולא הבנתי מה שכבודו כתב ששם הוא דרשה גמורה מדאורייתא, שאמנם ועמדו שני האנשים הוא דרשה גמורה אבל כל כבודה בת מלך פנימה אינו מדאורייתא וגם אינו דרשה, אלא הוא גלוי מלתא מדברי קבלה שאינן רגילות לצאת כשאין זה לפי כבודן [הערות ותיקונים: נ.ב., ע' בספר חסידים סימן תקס"ח כבוד של נשים ונערים להחבא שנאמר ראוני נערים ונחבאו וכתיב כל כבודה בת מלך פנימה עכ"ל, כלל נערים עם נשים ובנערים לא שייך איסור] וכגון לבית דין, ולכן בפסוק ועמדו שני האנשים דיבר הכתוב בהווה ואינו ראיה שאנשים דוקא באים [הערות ותיקונים: נ.ב., ע' חדושי הר"ן שם].
9
י׳מכאן למה שהספדתי בענין מקומה של אשה שסיימתי בו הגם שהכתוב תאר וחכמים הזהירו על סתם נשים שתשארנה בבתיהן, כל זה אמור לגבי רוב נשים, אבל יחידה שיכולה להיות גם אשת חיל ואשה יראת ה' יכולה לצאת. וכתבתי שהדבר נובע מן המציאות ומן הרגילות ומוסב על אזהרת חכמים שהאשה היוצאת מתקלקלת, וגם דברי הכתוב יש לפרש כן, שכיון שהמציאות כן ממילא כבודה של אשה היא פנימה כדי שלא תתבזה ביציאתה שהלא אם תכשל אין לה גנאי יותר מזה. ועל דרך הרמב"ם שדברנו בה אפשר שחינניות שלה כשלעצמה היא כשנשארת בבית, אבל שוב מדובר ביציאות שלא לתועלת ולא באשה היוצאת לפעול ולהגשים שהזכרתי בהספד.
10
י״אואם ימצא כבודו מאמר באיזה אחרון שנדמה שהוא סתירה לזה, לע"ד אין למהר להבהל אם לא שמתיחס לנושא במפורש. והנה חדושי חתם סופר למסכת שבת אינם בידי אבל לפי מה שהעתיק כבודו מדבריו לא נראית קושיא, כי מאחר שאין רגילות לנשים לצאת שוב לא חייבו אותן חכמים בנר חנוכה. וגם שו"ת משפטי עוזיאל לחושן משפט אינם בידי, ואולם גם בזה אף לפי מה שבארתי שבכשרונות האשה להיות יוצאת כמו האיש, עדיין בדרך כלל טבעה להיות רוצה להשאר בבית לגדל המשפחה אף שאינה מוגבלת בהכי, ולכן אין סתירה משם.
11
י״ביהודה הרצל הנקין
12
י״גרב אזורי
13