שו"ת בני בנים, חלק ראשון מ״אResponsa Benei Banim, Volume I 41
א׳הלבנת פנים האם ביהרג ואל יעבור
1
ב׳ב"ה, ט' אייר תשל"ח
2
ג׳לרב של ישוב אחד
3
ד׳ועתה לענין האחר שכבודו כתב שהלבנת פנים היא ביהרג ואל יעבור, והביא מאמר הגמרא נוח לו לאדם שיפיל את עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים עכ"ל שבמסכת סוטה דף י' עמוד ב' וכמה מקומות, והביא שהמאירי כתב שהוא רק דרך הערה ועיין במאירי במסכת ברכות דף מ"ג שכתב שהוא דרך צחות, וכבודו כתב שמלבד המאירי פרשו כל רבותינו הראשונים והאחרונים את הגמרא כפשוטה עכ"ל, וראה כן במאמר הגרש"ז אויערבך שליט"א במוריה שנה ג' חוברת ג־ד וכנס תורה שבעל פה כרך י"ד. אבל אלה דברים שאינם, כי מלבד המאירי גם בספר החינוך מצוה ר"מ כתב שמאמר הגמרא הוא רק דרך אזהרה כמו שכתבתי לכבודו, ור"י החסיד מובא בבעל הטורים על התורה פרש שהוציאו תמר לעשות רושם בפניה ולא לשרפה, ובספר מנורת המאור נר ב' כלל ה' חלק שני כתב שטוב לו ליהרג וכו' עכ"ל שהוא לשון עצה טובה ורשות ולא חובה וכלשון הגמרא בד' מקומות נוח לו לאדם וכו' עכ"ל, שלא כגרסת רבנו יונה בשערי תשובה שער ג' סימן קל"ט לעולם יפיל וכו' ואמנם בספר היראה גרס כגרסה שלנו. הרי ארבעה ראשונים ולא אחד.
4
ה׳ולא מצאנו מפורש בראשונים שהלבנת פנים תהא ביהרג ואל יעבור אלא ברבנו יונה במסכת אבות ובשערי תשובה וכן בספר אהל מועד שהיה בן עירו של רבנו יונה לאחר ב' דורות, בשער ראשית חכמה דרך שלישי נתיב ג'. אבל דברי התוספות במסכת סוטה שם בדבור המתחיל נוח לו לאדם אינם מפורשים, ושלא כמו שפשוט לכבודו שדעתם היא שהלבנת פנים היא ביהרג ואל יעבור, ועיין בספר מרומי שדה שם שכתב שהתוספות לטעמייהו בע"ז דף כ"ז עמוד ב' שבאביזרייהו דהני תלתא אין הדין כן עכ"ל שהנצי"ב פרש שלדעת התוספות אינה ביהרג ואל יעבור. וכן פרש בספר משנת אברהם על ספר חסידים סימן תתקע"ו בלי לראות את הנצי"ב, והביא ראיה ממסכת ערכין דף ט"ז עמוד א' בתוספות דבור המתחיל הא דלא אהני מעשיו שכתבו ועוד יש מפרש דהאי דמשני הש"ס הא דמהני מעשיו הא דלא מהני מעשיו כגון שלא הרג ממש אלא שהלבין פני חברו ברבים דקיימא לן כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים ועל זה בגדי כהונה מכפרים וכן בגלוי עריות ממש אהני מעשיו ולא אהני מעשיו זהו דאמרינן [לגבי בניו של עלי] מתוך ששהו קיניהן מעלה עליהם כאילו שכבום עכ"ל והוא מדברי רבנו גרשום שם עיי"ש, הרי שלדעת התוספות הלבנת פנים אינה כשפיכות דמים ממש וקיל ממנה.
5
ו׳ולפי דברי הנצי"ב וספר משנת אברהם מסולקת קושית הפרי מגדים על התוספות בספר תיבת גמא חקירה ה', שהקשה שאם הלבנת פנים היא ביהרג ואל יעבור אדרבה היתה לגמרא למנותה עם ג' עבירות אף על פי שאינה מפורשת בתורה ולאשמעינן רבותא טפי. ובאנציקלופדיה תלמודית בערך אביזרייהו לא ראו דברי הנצי"ב במרומי שדה ובהעמק שאלה שאילתא מ"ב אות ד' ולכן סתמו כספר אהלי יעקב שגם התוספות סוברים שבאביזרייהו יהרג ואל יעבור. ושם בערך הלבנת פנים כתבו שלדעת התוספות אין להלבנת פנים מקור מן התורה, וזה בודאי אינו מסתבר, שהלא במסכת ערכין דף ט"ז עמוד ב' נלמד בברייתא איסור הלבנת פנים מלא תשא עליו חטא, ואף על פי שבשערי תשובה שער שלישי סימן ע"ב פרש הפסוק לענין אחר עיי"ש יש לאמר כמו שכתב הרמב"ם בספר המצוות לא תעשה ש"ג שפשטות הפסוק היא בענין אחר מאשר למדו בברייתא ומכל מקום גם הרמב"ם מנה הלבנת פנים מהפסוק לא תשא עליו חטא במנין המצוות. ולע"ד מה שכתבו התוספות שעבירת הלבנת פנים אינה מפורשת בתורה עכ"ל פרושו שמן התורה לא היינו יודעים חומרה שלה אלא חכמים הם שאמרו נוח לו לאדם וכו', וממילא אינה נכללת בג' הדברים שחומרתם נלמדת מקרא או מסברא של מאי חזית, כי בהלבנת פנים אינה כן ואדרבה הסברה היא להפך שילבין פני חברו לשעה ולא יהרג לעולמים וכמו שהקשו האחרונים ועיין בספר עינים למשפט למסכת ברכות דף מ"ג עמוד ב'. ודעת התוספות היא כדעת ספר מנורת המאור שמה שאמרו נוח לו לאדם וכו' עכ"ל הוא עצה טובה, והתוספות לשיטתם במסכת עבודה זרה דף כ"ז עמוד ב' בדבור המתחיל יכול שכתבו שבכל המצוות רשאי אדם להחמיר על עצמו ליהרג ולא לעבור, ולכן בהלבנת פנים הוסיפו חז"ל שנוח לו לעשות כן ולא רק רשאי, ועל זה תרצו התוספות במסכת סוטה דהא דלא חשיב ליה בהדי ג' עבירות וכו' עכ"ל להיות בין אלה שחייב למסור נפשו עליהן ואינו רשאי בלבד, הטעם הוא משום שחומרת הלבנת פנים אינה מפורשת בתורה ולא נקט אלא עבירות המפורשות עכ"ל, ומתדייקים דבריהם שפיר.
6
ז׳והנה כבודו בקש שאבאר לו מה שכתבתי שאף על פי שהרמ"א ביורה דעה סימן קנ"ז סעיף א' פסק שבאביזרייהו של ג' עבירות יהרג ואל יעבור, מכל מקום יודה בהלבנת פנים. והוא דבר פשוט שהלבנת פנים אינה כשפיכת דמים ממש, שאם לא כן לא היה מותר להלבין פני עבריין ברבים ועיין ברמב"ם בהלכות דעות פרק ו' הלכה ח', וכי מפני שזה לא קבל תוכחה בסתר מותר לשפוך דמו, והראיה מהנביאים שהביא הרמב"ם אפשר לתרצה שבמוכיח לרבים אין הלבנת פנים כמו שנראה בספר חסידים ועיין במשנת אברהם סימן תתתתש"ע, או באופן אחר. ואין לאמר שיש מחלוקת ולדעת הרמב"ם שהלבנת פנים אינה ביהרג ואל יעבור וכמו שאכתוב להלן לכן מוכיחים ברבים אבל לדעת רבנו יונה לעולם אסור ברבים, זה אינו, כי בספר היראה גם רבנו יונה העתיק דברי הרמב"ם. ולכן לא תקשה יהודה עצמו איך הודה לתמר והלא הלבין פני עצמו כמו שנראה בתרגום יונתן ואסור לשפוך דמי עצמו, ואולם זה אפשר לתרץ גם לפי מה שאמרו במסכת תענית דף ט"ו עמוד ב' שאינו דומה מתבייש מעצמו למתבייש מאחרים. וכן לא תקשה מה שנדחק הגרשז"א שליט"א במאמר במוריה למה אין דנים הבא להלבין פנים כדין רודף ולמה אין מחללים שבת להציל מהלבנת פנים. ומה שאמרו במסכת בבא מציעא דף נ"ח עמוד ב' דאזיל סומקא ואתי חוורא עכ"ל הוא סימן בעלמא, שהרי אמרו שם תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק כל המלבין וכו' כאילו שופך דמים אמר ליה שפיר קאמרת דחזינא ליה דאזלא סומקא ואתי חוורא עכ"ל, ומאי קאמר והלא פרוש המלים הלבנת פנים הוא שהפנים מתחוורות ומה הוסיף רב נחמן, אלא צריך לאמר שאיסור הלבנת פנים הוא בין בנתחוורו פניו ובין שלא נתחוורו פניו כי תלוי בבושה בלבד ורק רב נחמן הוסיף שלפעמים הפנים מתחוורות ונראה כרציחה, ומזה גלוי מילתא שיש בענין הלבנת פנים מעין ענין רציחה, אבל גם כשלא מתחוורות פניו נחשבת כשפיכת דמים וזהו שאמר חזינא וכו' עכ"ל שהוא ראה מה שאחרים לא ראו שאינו שכיח. ולכן לא תקשה על מה שנראה בפרש"י בתורה ובסמ"ק מצוה קכ"ו ובספר החנוך מצוה ר"מ שהלבנת פנים היא ברבים דוקא וכן משמע לשון הגמרא, ואם תלוי בפנים הלא נחזה אנן אם פניו מתלבנות בין ביחיד בין ברבים, וכמו שלהרמב"ם בספר המצוות ובהלכות דעות ולסמ"ג במצות לא תעשה מצוה ו' האיסור הוא בין ביחיד ובין ברבים וכן נראה בספר היראים מצוה ל"ז ול"ח. ועיין היטב ביראים שהוא מחלק בין המתכוון לבייש חברו ומביישו שאז אין הבדל בין ביחיד בין ברבים לבין המתכוון להוכיחו ולא לביישו שאז אם מוכיחו בסתר לא יתבייש מה שאין כן אם מוכיחו ברבים גם בלא כוונה לביישו מתבייש, ולכן אין סתירה בדבריו. אלא בודאי הלבנת פנים היא לאו דוקא, וכן בלשון הרמב"ם נוקט לשון בושה והכלמה והלבנת פנים כאחד עיי"ש. ועל כרחך שאין שפיכות דמים תלויה בחוורון פנים שאם לא כן מאי איריא מלבין פני חברו, הלא המפחיד חברו ומבעיתו יהיה תולדת רציחה וביהרג ואל יעבור לדעת הסוברים כן כי עיקר חוורון פנים בא על ידי הפחד. אלא בודאי אין הלבנת פנים כרציחה ממש אלא חכמים השוו אותה לרציחה, וכמו שכתב כמה פעמים במנורת המאור שחכמים השוו אותה ודימו אותה לרציחה עיי"ש.
7
ח׳ומכאן חזרה לדברי התוספות שבאמת אינם תלויים במחלוקת ספר אהלי יעקב והנצי"ב האם דעת התוספות היא שבאביזרייהו של ג' עבירות יהרג ואל יעבור או לא, כי האחרונים האלה לא נחלקו אלא בלאווים כמו לא תקרב לגבי ערוה ולא ידבק לגבי עבודה זרה שהם לאווים של ג' עבירות מן התורה ורק אינם עיקר האיסור, אבל לאו של לא תשא עליו חטא לביישו אינו לאו של רציחה כלל מן התורה אלא חכמים דימו אותו ובזה כולי עלמא מודו בדעת התוספות שבאביזרא כזה אינו ביהרג ואל יעבור, וזהו שכתבו התוספות שעבירת הלבנת פנים אינה מפורשת בתורה עכ"ל. ומכאן לדעת הרמ"א שפסק כדעת הר"ן שלאווים של ג' עבירות הם ביהרג ואל יעבור, שאינה כוללת לאו של הלבנת פנים שאינו לאו של רציחה מן התורה אלא מדרבנן. ולע"ד גם הרא"ם בשו"ת סימן נ"ט יודה בזה, שהוא לא כתב שגם באביזרייהו של ג' עבירות מדרבנן יהרג ואל יעבור אלא במה שגזרו לשם סייג וגדר כמעשה של אותו שהעלה לבו טינא במסכת סנהדרין דף ע"ה עמוד א' וכן בשו"ת הריב"ש סימן רנ"ה לגבי סתם יינם, שבאלה עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה, מה שאין כן הלבנת פנים שאינה סייג לשפיכות דמים אלא חכמים הפליגו בחומרתה לדמות הלבנת פנים לשפיכות דמים. וכן הפליגו בכמה דברים ולדוגמה במסכת פסחים דף קי"ח עמוד א' כל המבזה את המועדות כאילו עובד עבודה זרה עכ"ל ואף הוא בין אלה שאין להם חלק לעולם הבא במסכת אבות פרק ג', ולא נמצא מי שיסבור שחלול חול המועד הוא תולדת עבודה זרה וביהרג ואל יעבור, ולע"ד הטעם הוא כמו שכתבתי שכיון שאינו גדר וסייג אלא השוואה בלבד אינו נדון כאביזרא.
8
ט׳ולבד משיטת התוספות, הנה הרמב"ם והאשכול והסמ"ג והסמ"ק והכלבו ורבנו ירוחם והטור השמיטו ענין הלבנת פנים אצל יהרג ואל יעבור וכן הרי"ף והרא"ש ואחרים והשלחן ערוך והרמ"א, ולכן כבודו אינו צריך לפנים שאין להורות יהרג ואל יעבור בהלבנת פנים וכמו שכתבתי לו בקצרה. ואין להתאזר בשו"ת בנין ציון סימן קע"ב שפסק שהיא ביהרג ואל יעבור, כי כל דבריו שם הם לפי פרוש הפרי חדש בדעת התוספות ואינם מוכרחים כאמור למעלה, וגם לא זכר מחלוקת הראשונים ותימה שלענין אחד הביא מספר החנוך מצוה ר"מ ולא ראה שמשם מחלוקת. וגם אין להבנות מדברי הפרי חדש בהגהות מים חיים ומספר עבודת המלך שהכניסו יהרג ואל יעבור בהלבנת פנים בדעת הרמב"ם, כי ברמב"ם אין רמז לזה, ונראה שכתבו כן לפי הבנתם בתוספות כדי שלא לעשות מחלוקת ראשונים בין הרמב"ם לבין התוספות ורבנו יונה, אבל כיון שעל כרחך הראשונים חלוקים בזה כמו שכתבנו אם כן אפילו תאמר כפרושם בתוספות אין להכניס כן ברמב"ם, ובפרט שהמאירי וספר החנוך שדרכם ללכת בשיטות הרמב"ם סוברים שאינה ביהרג ואל יעבור. ומשמעות הרמב"ם בהלכות תשובה פרק ג' היא שאין להשוות הלבנת פנים לרציחה, שכתב בהלכה ו' ששופך דמים אין לו חלק לעולם הבא וכתב בהלכה י"ד ויש עבירות קלות מאלו ואעפ"כ אמרו חכמים שהרגיל בהם אין לו חלק לעולם הבא ואלו הן וכו' והמלבין פני חברו ברבים עכ"ל, ואם כן לא תהיה הלבנת פנים כשפיכות דמים להיות ביהרג ואל יעבור בכל פעם ופעם כיון שרק ברגיל בהלבנת פנים נאבד מהעולם הבא, כמו שבספר עינים למשפט הקשה כן על הפרי חדש. ומה שיש עוד לבאר בדברי הרמב"ם אכתוב בסוף אי"ה.
9
י׳עוד פקפק כבודו במה שכתבתי שמתוך שמפרסם שהלבנת פנים היא ביהרג ואל יעבור יבואו בני הקבוץ לזלזל בעיקר יהרג ואל יעבור גם בג' עבירות, ואיני יודע למה פקפק בזה כי בודאי המציאות ב(קבוץ אחד) היא כמו שכתבתי, אלא שאחר כך ראיתי שבתחילה פרסם דבריו ב(מושב אחד) ושם אפשר שאין החשש הזה. ומה שהתאונן על שהמלצתי בענין את הפסוק ורבים חללים הפילה וכתב שגם דעת הגאון בעל שו"ת בנין ציון כדעתו ועליו לא שייך לאמר שלא הגיע להוראה, מה אעשה ואיני מתכתב עם הגאון הר"י אטלינגר ז"ל שכתב דבריו לתלמידי חכמים והדפיסם בספר שאלות ותשובות. ובעיקר הענין אין להעתיק חדוש מאחרון בלי לבדוק הדברים ביסודם כמו שכתב בהקדמה לשו"ת רעק"א, בפרט בדבר שאינו מוסכם ולא הובא בשלחן ערוך והוא ענין של איבוד נפשות. ולא מפני שאנחנו גדולים מאף אחד מהם אלא מפני שאנחנו כננס על גבי הענק כמליצת הקדמת ספר שבלי הלקט.
10
י״אאסיים שיש להזהר בהלבנת פני חברו ביחיד כמו ברבים. למעלה כתבתי שדעת הרמב"ם והסמ"ג והיראים היא שיש איסור תורה בין ביחיד בין ברבים, ולפי זה היה מקום לאמר שכיון שלשון הגמרא בכל מקום הוא שהמלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא עכ"ל וכן כאילו שופך דמים ומשמע ברבים דוקא, אם כן אפילו למי שסובר שהלבנת פנים היא כרציחה דוקא מכל מקום אינה איסור תורה המיוחד לשפיכות דמים כיון שכוללת גם בושה ביחיד שאז אינו כשופך דמים, ונפקא מינה לפי פסק הרמ"א כדעת הר"ן שלפני עוור אינו ביהרג ואל יעבור כיון שאינו מיוחד לג' עבירות. אבל אינו מסתבר לע"ד ויותר נראה שלשון רבים אינו דוקא אלא רגילות נקטה הגמרא והוא הדין ביחיד, וכמו שבכלבו סימן ס"ו כתב המבזה חברו והמלבין פניו אף בינו לבין עצמו קשה לו כמות וכל שכן ברבים עכ"ל והוא מבעל הרוקח וברוקח בהלכות תשובה סימן ט"ז הביא לשון הגמרא המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים עכ"ל, הרי שברבים לאו דוקא. וכן מבואר בדברי אחד מהסוברים שהלבנת פנים היא ביהרג ואל יעבור שאפילו ביחיד הדין כן, שבספר אהל מועד כתב וג' דברים הן שבהן ותולדותיהם אפי' שלא בשעת השמד ואפי' בצנעא ואפי' מתכוון הגוי להנאת עצמו יהרג ואל יעבור ואלו הן ע"ז וג"ע וש"ד וכו' תולדות הרציחה הלבנת פנים כמו שלמדנו מתמר עכ"ל ולא הזכיר ברבים, ומדויק מה שכתב הן ותולדותיהם וכו' ואפילו בצנעא עכ"ל שתולדות רציחה שהיא הלבנת פנים היא אפילו בצנעא. ובדברי רבנו יונה בשערי תשובה אין הכרע, כי פתח וסיים בהלבנת פנים ולא כתב ברבים ואילו באמצע דבריו הביא את לשון הגמרא המלבין פני חברו ברבים.
11
י״בוכיון שברבים הוא לאו דוקא מתורץ מה שלמדו מתמר נוח לו לאדם וכו' ואל ילבין פני חברו ברבים עכ"ל, שמנין נלמד מהפסוק והיא שלחה וגו' לאמר וגו' עכ"ל שהיתה בפני רבים, כיון ששליחים מן הסתם אינם יותר משנים ורש"י פרש שהיה שליח אחד, ואם מפני שהשליח יספר ליהודה בפני רבים הלא אין שליח לדבר עבירה וגם יכלה לבקש שימסור ליהודה ביחידות ואם לא יעשה כבקשתה אין זה אחריותה. ומיהו לפי מה שכתב בספר תיבת גמא שרבים אצל הלבנת פנים הם אפילו בשלושה [הערות ותיקונים: נ.ב., ע' תורה תמימה פר' אמור פרק כ"ב אות קצ"ח] ניחא, ולע"ד משמעות הכתוב היא שהיו שם שלושה שכתוב היא מוצאת וגו' ומן הסתם הוצאה אינה בפחות משנים והיא שלחה אל חמיה וגו' שאמרה לעוד אחד, ומכאן ראיה לדבריו זולת מה שכתב שהשלושה כוללים גם את האומר עיי"ש.
12
י״גועוד ראיה שהלבנת פנים אסורה ביחיד כמו ברבים, לפי נוסח אחד בטור חושן משפט סימן ת"כ בשם רב שרירא גאון המבייש את חברו בדברים וכו' עכ"ל בדברים במקום ברבים, וכן היא גרסת הרמב"ם בהלכות חובל ומזיק פרק ג' הלכה ז' אמרו חכמים הראשונים שכל המלבין פני אדם כשר מישראל בדברים אין לו חלק לעולם הבא עכ"ל והועתק בשלחן ערוך שם סעיף ל"ט. ועיין ברמב"ם שם ובהלכה ה' שגרסה זאת מוכרחת ושלא כמקצת כתבי יד שגרסו ברבים. ולע"ד צריך לגרוס בדברים במקום ברבים גם בהלכות דעות, כי זה לשון הנדפס שם, המוכיח את חברו תחלה לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו שנאמר ולא תשא עליו חטא, מכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל וכל שכן ברבים, אע"פ שהמכלים את חברו אינו לוקה עוון גדול הוא כך אמרו חכמים המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא, לפיכך צריך אדם להזהר שלא לבייש חברו ברבים בין קטן בין גדול ולא יקרא לו שם שהוא בוש ממנו ולא יספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו, במה דברים אמורים וכו' עכ"ל. וקשה שפתח באיסור בושה בין ביחיד וכל שכן ברבים והביא ראיה שהוא עוון גדול רק ברבים, וסיים לפיכך צריך להזהר שלא להכלים חברו ברבים ואטו ביחיד אינו צריך להזהר. אלא כך צריכים לגרוס, אע"פ שהמכלים חברו אינו לוקה עוון גדול הוא וכו' המלבין פני חברו בדברים אין לו חלק לעולם הבא לפיכך צריך אדם להזהר שלא לבייש חברו בדברים עכ"ל וכלשון הלכות חובל ומזיק. ומה שכתב הרמב"ם אחר כך שבדברי שמים מוכיחים בפומבי אם לא קבל בצנעא, נראה שכולל עבירות שבין אדם למקום וגם בין אדם לחברו ומתורצת קושית הלחם משנה שם עיי"ש וכן תרץ בספר תיבת גמא, ולע"ד לשון דברי שמים שכתב הרמב"ם הוא לשון מילי דשמיא שאמרו במסכת כתובות דף ק"ה עמוד ב' האי צורבא מרבנן דמרחמינן ליה בני מתא לא משום דמעלי טפי אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא עכ"ל וכולל כל המצוות וכן מצינו במסכת ברכות דף ז' עמוד ב' הא במילי דידיה הא במילי דשמיא עכ"ל, ולא הוציא הרמב"ם אלא מילי דידיה שבאלה אסור לבייש חברו לעולם. ואולם בפרוש המשניות בפרק חלק גרס הרמב"ם המלבין פני חברו ברבים וכן הוא במקור הערבי וכן גרס בספר המצוות שהוציא הגר"ח הלר ז"ל, ומכל מקום במשנה תורה נראה שגרס בדברים וכן הדוגמאות שהביא שם שלא יכנה שם לחברו ושלא יספר לפניו מה שבוש בו הם על ידי דבור. ולפי זה אין חילוק בין יחיד לרבים אלא בדברים תליא מילתא, וכן יש לאמר במעשה של תמר ובמאמר רב נחמן.
13
י״דויש לדייק איך למדו מתמר שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו וכו' עכ"ל, ועיין במסכת כתובות דף ס"ג עמוד ב' שהנוסח שם הוא מדויק יותר שימסור עצמו לתוך כבשן האש וכו' עכ"ל שמשמע בשב ואל תעשה דוקא וכמעשה של תמר. וקשה לי, שהיא שלחה אל חמיה לאמר למי אשר אלה לו אנכי הרה וגו' עכ"ל והוי כאילו פרשה שמו כיון שהרואים יכירו של מי החותמת, שהיא כחתימת יד כמו שנאמר כמה פעמים במגילת אסתר ויחתום בטבעת המלך וכן יהודה היה שר וקצין בארץ כמו שכתב הרמב"ן ומן הסתם הכירו חותמתו, ובפשטות לכן גם בקשה תחילה את החותמת והפתילים כערבון כדי שיהיו לה להוכחה אחר כך. וממה שאמרה הכר נא למי החתמת ולמי הפתלים עכ"ל אין להוכיח שרק הוא הכיר אותם ואחרים לא, כי תמר דברה בלשון שאמרו האחים ליעקב הכר נא הכתנת בנך היא אם לא עכ"ל ושם רבים הכירו כתונת יוסף שהיה לובשה בכל מקום. ואדרבה משמעות הכתוב היא שאחרים שפיר הכירו החותמת, שלכן לולא פרש"י אמר יהודה תקח לה פן נהיה לבוז עכ"ל שבושה תהיה לו אם תימצא החותמת ביד זונה. וזהו שאמר יהודה צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשלה בני וגו' ולא הוצרך לפרש את העיקר שממנו נתעברה, כי זה כבר היה ידוע מטענת תמר נגדו כבעל החותמת ולכן כשהודה שצדקה הרי הודה שהוא האב. ואם כן היתה תמר צריכה לאמר זכור נא איך הגיעו החותמת והפתילים האלה לאשה אחת ואני אותה האשה, מה שאין כן מה שפרשה שהיא הרה לבעל החותמת שבזה גילתה זהותו בפני הרואים והויא הלבנת פנים, ומה למדו ממנה. ונראה שמפני קושיא זו פרש ברבנו בחיי שלא היו מכירים של מי החותמת, אבל לע"ד אינו כפשוטו.
14
ט״ואבל לפי הגרסה ואל ילבין פני חברו בדברים מתורץ שהקפידה היא בדבורה ולכן לא רצתה לפרש שמו, ואף על פי כן ואין הכי נמי יבינו שמו מתוך החותמת. וניחא למפרשים שדברה הגמרא בלשון צחות ושלשון יפיל את עצמו לכבשן האש הוא לאו דוקא, שכן למדו מתמר נוח לו לאדם וכו' עכ"ל כיון שהיא עמדה בסכנת שרפה ובכל זאת דקדקה להציל את עצמה באופן העדיף שלא להלבין פנים ולא בחרה בדרך הפשוטה יותר של פרוש שמו, ואולי היתה גם סכנה בדבר שאולי לא יכירו החותמת ועיין מה שאכתוב בסמוך אי"ה בשם ספר מנורת המאור. וכן מתורץ המעשה של תמר לפי דעת הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פרק ה' הלכה ד' שבשאר איסורים אסור להחמיר על עצמו וליהרג, שבאמת לא התכוונה תמר למסור עצמה. אבל למפרשים שיהרג ואל יעבור הוא בדוקא אינו עולה שפיר, שאם הרואים יכירו החותמת אם כן לא התכוונה ליהרג ומה למדו מתמר.
15
ט״זולפי זה יש לפרש את הגמרא בסוטה, כי הנה שאלו היא מוצאת היא מתוצאת מיבעי ליה א"ר אלעזר לאחר שנמצאו סימניה וכו' א"ר יוחנן משעה שנתרחקו סימניה נעשתה כיונה אילמת עכ"ל, והוצרכו לפרש שנאבדו הסימנים שאם לא כן לא היתה תמר מחכה עד לרגע האחרון עד ששלחתם, ואולם ממה ששתקה עד שנמצאו סימניה אין ראיה שלא רצתה להלבין פניו כי אחרי שנאבדו גם אם היתה מפרשת שמו לא יאמינו לה ולכן שתקה. ושוב הביאו הפסוק והיא שלחה אל חמיה לאמר למי אשר אלה לו אנכי הרה וגו' עכ"ל והקשו ותימא לו מימר עכ"ל, וכוונת הקושיא היא שכיון ששלחה החותמת ואמרה שהיא הרה לבעל החותמת הלא גילה זהותו ולמה לא אמרה שמו בפרוש וכמו שהקשיתי למעלה, ותרצו נוח לו לאדם וכו' ואל ילבין פני חברו בדברים ולכן הקפידה שלא לפרש את שמו במלים. ואף שיש לחפש טעם למה הלבנת פנים במעשה קלה מהלבנה בדברים, מכל מקום כאן הוי רק גרמא שלא עשתה מעשה אלא החותמת העידה שמו, וגם הדבר סברה כיון שאיסור הלבנת פנים נלמד מלא תשא עליו חטא ושם הפסוק עוסק בדבור הוכח תוכיח את עמיתך לכן גם האיסור הוא על ידי דבור, שאמר הכתוב בשעה שאתה מוכיחו במלים אל תביישו במלים.*(הג"ה) כן נראה בסמ"ג עיי"ש. וגם לגורסים ברבים יש לאמר כן, ולכן כתב בספר החנוך שהוא לאו שאין בו מעשה.
16
י״זובמנורת המאור נר ב' כלל ח' חילק הלבנת פנים לשנים, שבהתחלה שהוא סימן נ"ז כתב כל האומר כנגד חברו בכוונה דברים שמתבייש חברו כששמעם מלבין פניו מכח הבושת שמקבל וחושב שכל העומדים שם ידעו שהדברים הם כנגדו אף על פי שהאומר יכול להציל עצמו מן הדבר וכו' עכ"ל וכתב שחטאו שווה לשופך דמים לפי שהמתבייש אזיל סומקא ואתי חוורא, ואולם על חטא זה לא כתב שהוא ביהרג ואל יעבור עיי"ש, ואחר כך שהוא סימן נ"ח כתב ומי שאומר ברבים דברים כנגד כבוד חברו שהוא דבר ברור שיודעין כל השומעים שם שאומרים עליו והוא דבר חמור בעיני אדם וכו' על הלבנה כזאת טוב לו ליהרג ואפילו בשרפה ואל ילבין פני חברו ברבים וכו' עכ"ל והביא מעשה דתמר. וצריך להבין כוונתו, ונראה שהוקשה לו מה שכתבתי למעלה שכיון שהראה הסימנים גילה זהותו ואם כן לפי גרסתו בגמרא המלבין פני חברו ברבים וכו' עכ"ל ולא רק בדברים הרי הלבינה פניו, ולכן חילק שאף שיהודה חשב שכל העומדים שם ידעו שהכוונה היא אליו מכל מקום אפשר שלא כולם הכירו חותמתו, וכן תמר יכלה להתנצל בטענה שדמתה שלא יכירו הסימנים, ולכן אף שהיא כוונה לביישו והוי כשופך דמים לא אמרו בה יהרג ואל יעבור. מה שאין כן אילו פרשה שמו שאז היה דבר ברור דיודעים כל השומעים שיהודה עשה דבר חמור, שעל הלבנה כזאת אמרו טוב שתהרג ואל תאמר כן.
17
י״חואולם הדוחק מבואר ומנין לבעל ספר מנורת המאור לחלק כן, ולכן לולא מסתפינא להגיה במקום שאין ראיה נראה שבחלק הראשון יש לגרוס אע"פ שהשומע יכול להציל עצמו מן הדבר עכ"ל במקום אע"פ שהאומר יכול, ומדובר במתבייש ולא במבייש, ולא בא לתרץ הקושיא מתמר אלא הקושיא ממסכת ערכין דף ט"ז שהבאתי למעלה לפי פרוש רבנו גרשום שהלבנת פני חברו נקראת דלא אהני מעשיו. והוקשה לספר מנורת המאור שאם כן איך אמרו אצל תמר שטוב ליהרג ולא להלבין פניו, כיון דלא אהני מעשיה ולא מידי קעבידת, ותרץ שבערכין מדובר בהלבנת פנים שהמתבייש יכול להציל את עצמו מן הדברים ולהוכיח צדקתו למרות שבשעת שמעו אזיל סומקא ואתי חוורא מפני הבושה, ולכן לא אהני מעשיו של המבייש לעתיד ואינו ביהרג ואל יעבור, מה שאין כן כשאין המתבייש יכול להציל עצמו מן הטענה וכמעשה של תמר שיהודה באמת התכוון לבא על הזונה וכמעשה של דוד עם בת שבע שלא היה יכול להתגונן כמו שאמרו במסכת בבא מציעא דף נ"ט עמוד א' שהיה מתאונן על כך, בזה שפיר אהני מעשיו של מבייש ולכן אמרו שבהלבנת פנים כזאת שהיא נשארת אזי טוב שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים. והלשון בחלק השני והוא דבר ברור עכ"ל מוסב על הטענה עיי"ש ופרושו שהטענה ברורה שאינו יכול להנצל ממנה וכלשון והיא דבר ברור עכ"ל שמוסב על הטענה, ואינו קשור ללשון שאחריו שיודעים כל השומעים שם שאומרים עליו.
18
י״טיהודה הרצל הנקין
19
כ׳רב אזורי
20