שו"ת בני בנים, חלק ראשון מ״דResponsa Benei Banim, Volume I 44
א׳חובר חבר מדרבנן
1
ב׳ב"ה, כ' תמוז תשל"ז
2
ג׳לרב של ישוב אחד
3
ד׳בהלכות עבודה זרה פרק י"א הלכה י"א כתב הרמב"ם מי שנשכו נחש או עקרב מותר ללחוש על מקום הנשיכה ואפילו בשבת כדי לישב דעתו ולחזק לבו אף על פי שאין הדבר מועיל כלום הואיל ומסוכן הוא התירו לו כדי שלא תטרף עליו דעתו עכ"ל, ובכסף משנה פרש שהתירו שיחה בטלה בשבת. וכתבתי [סימן לג] שהאחרונים הבינו שהרמב"ם עוסק באיסור תורה של חובר חבר, ונתקשו שאם מותר איסור תורה כל שכן שמותר איסור דברי קבלה של שיחה בטלה בשבת, ומה משמיע לנו הרמב"ם והגמרא במסכת סנהדרין דף ק"א עמוד א' ולוחשים לחישת נחשים ועקרבים בשבת עכ"ל כמו שהקשה במנחת חינוך מצוה תקי"ב.
4
ה׳ולע"ד שיטת הרמב"ם פשוטה ולא התיר אלא איסור דרבנן ומיירי בלוחש בלי לעשות מעשה שאינו נקרא חובר חבר מן התורה, וכמו שמצאנו דומה לזה בפרוש המשניות למסכת סנהדרין פרק ז' שבעל אוב הוא העושה מעשה אבל בלא מעשה אינו נקרא בעל אוב וצריך לאו אחר והוא דורש אל המתים. וזה לשון הרמב"ם בהלכות עבודה זרה פרק י"א הלכה י', איזהו חובר זה שמדבר בדברים שאינן לשון עם ואין להן ענין ומעלה על דעתו בסכלותו שאותן הדברים מועילין עד שהן אומרים שהאומר כך וכך על הנחש או על העקרב אינו מזיק והאומר כך וכך על האיש אינו ניזוק, ומהן אוחז בידו בעת שמדבר מפתח או סלע וכיוצא בדברים האלו הכל אסור, והחובר עצמו שאחז בידו כלום או שעשה מעשה עם דבורו אפילו הראה באצבעו הרי זה לוקה שנאמר לא ימצא בך וגו' וחובר חבר, אבל אם אמר דברים בלבד ולא הניד לא אצבע ולא ראש ולא היה בידו כלום וכן אדם שאמר עליו החבר אותן הקולות והוא יושב לפניו ומדמה שיש לו בזה הנאה מכין אותו מכת מרדות מפני שנשתתף בסכלות החבר, וכל אותן הקולות והשמות המשונים והמכוערים לא ירעו וגם היטב אין אותם עכ"ל. הרי שכלל חובר חבר בלי מעשה יחד עם הנשאל לחובר חבר ששניהם חייבים מכת מרדות מדרבנן, ואותו הנשאל לחובר חבר אין בו לאו מן התורה כלל [הערות ותיקונים: נ.ב., ע' מס' פסחים דף י' עמ' ב' ככר בפי נחש, ומיירי בחבר עכו"ם וכן משמע במאירי שכתב לטרוח בממונו לשכור חבר עכ"ל. וצ"ע בכוזרי מאמר ג' פרק י"א. וע' תרומת הדשן חלק הפסקים סימן צ"ו ותשובת הרמב"ם הובאה בשו"ת מהרש"ל סימן ג', ומהרש"ל חזר בו שם מפרושו ברמב"ם וכן לע"ד אין כן לשון הרמב"ם. וצריך לתרץ הא דפסחים לדעת הרמב"ם שאינו אסור על ידי אחר אלא ביושב לפניו וכן כתב בצפנת פענח שצוין באינצקלופדיה תלמודית, אך קשה שסוף סוף משמע בגמרא שחבר מועיל לגרש נחשים ואילו לדעת הרמב"ם הוא הבל, והרמב"ם עצמו הביא לשון הגמרא בהלכות חמץ ומצה פר' ב' הל' י"ג. ואולי לשון חבר הוא כללי לעוסק בנחשים ולאו דוקא על ידי לחישה], שמה שכתוב בפרשת שופטים בדברים פרק י"ח לא ימצא בך וגו' וחבר חבר עכ"ל הוא בחובר עצמו, ובויקרא פרק י"ט שכתוב אל תפנו אל האבות ואל הידענים וגו' עכ"ל לא מוזכרת שם פניה לחובר חבר ואם כן אין בה לאו. ובכסף משנה בהלכה י"ד הלשון אינו מדויק לע"ד עיי"ש. וכן בהלכה ז' ברמב"ם מוכח שהשואל לקוסם אין בו לאו מן התורה והוא הדין לנשאל לחובר חבר, וממה שכלל נשאל לחובר יחד עם חובר בלי מעשה משמע שגם בלי מעשה אינו מן התורה ולכן כתב מכין אותו מכת מרדות עכ"ל שמוסב על שניהם על הנשאל לחובר ועל העושה בלי מעשה וכמו שמבואר בארחות חיים. וסיים הרמב"ם הטעם מפני שנשתתף בסכלות החבר עכ"ל שגם זה מוסב על שניהם על הנשאל לחובר ועל העושה בלי מעשה, ואם העושה בלי מעשה עובר על לאו מן התורה מאי איריא מפני שנשתתף בסכלות החבר, אלא בודאי איסור חובר חבר בלי מעשה הוא מדרבנן ומכין אותו מכת מרדות מפני שנשתתף בסכלות החבר. ומיד כתב הרמב"ם בהלכה י"א מי שנשכו נחש וכו' מותר ללחוש על מקום הנשיכה וכו' עכ"ל וכוונתו לחובר בלי מעשה שסיים בו בהלכה י' שאיסורו מדרבנן, ולכן התירו אותו כדי שלא תטרף עליו דעתו ואפילו שיחה בטלה שהיא איסור מדברי קבלה. ומדויק לשון הרמב"ם שכתב התירו לו שמשמע שאיסורו מדבריהם, ואינו מיירי בפקוח נפש ממש וכמו שכתבתי לו בגוף התשובה, כי בפקוח נפש ממש אפילו באיסור מן התורה מותר ועומד הוא שאין דבר העומד בפני פקוח נפש.
5
ו׳ונראה שלמד הרמב"ם כן ממסכת כריתות דף ג' עמוד ב' תניא וחובר חבר אחד חובר גדול ואחד חובר קטן ואפילו חובר לנחשים ועקרבים חייב אמר אביי האי מאן דבעי למיצמד זיבורא ועקרבא אסור ואי קאתו בתריה שרי עכ"ל. תחילה אומר שהרמב"ם מפרש לשון חובר חבר שהוא לשון לוחש לחש, כמו שכתוב בתהלים פרק נ"ח אשר לא ישמע לקול מלחשים חובר חברים מחכם עכ"ל, וכן תרגם אונקלוס בספר דברים וחובר חבר ורטין רטן עכ"ל וכן התרגום בתהלים שם ופרושו לוחש לחשים כמו שאמרו במסכת סוטה דף כ"ב עמוד א' כדאמרי אינשי רטין מגושא ולא ידע עכ"ל ועיי"ש בפרש"י. ואין פרוש המלים מחבר חבורות דוקא, ואמנם גם מי שמחבר חיות הוא בכלל חובר חבר כיון שעושה כן על ידי לחשים ולכן הרמב"ם לא היה צריך לכתוב כן במפורש, ומתורצת קושית המנחת חנוך עיי"ש. ולע"ד אפשר עוד שמה שכתוב בספרי ובגמרא וחובר חבר אחד חבר גדול ואחד חבר קטן ואפילו נחשים ועקרבים עכ"ל אין פרושו כמו שפרש"י במסכת סנהדרין דף ס"ה עמוד א' מאסף חיות ובהמות גדולות עכ"ל, אלא חבר גדול כלומר לחש גדול וארוך ואין הכי נמי שלבהמות גדולות צריכים לחש גדול וחבר קטן כלומר לחש קצר ומתאים לבהמות קטנות וכן אפילו בלחש של נחשים ועקרבים שקצר מהם חייב משום חובר. וראיה ממסכת כריתות ששם הנוסח אחד חובר גדול וכו' עכ"ל בוי"ו ופרושו לוחש לחש גדול, שאילו לפרש"י היה צריך להאמר חבר גדול בסגול וכמו הנוסח בסנהדרין שמתפרש בשני האופנים, מה שאין כן לשון חובר גדול אינו נופל על לשון מאסף חיות גדולות.
6
ז׳ובמסכת כריתות שם אחר הברייתא אמר אביי האי מאן דבעי למיצמד זיבורא ועקרבא אסור ואי קאתו בתריה שרי עכ"ל, וממה שאמר לשון אסור ולא לשון חייב משמע שאיסורו מדרבנן, ונתקשה בזה בספר יכהן פאר. אלא מדברי אביי אלה למד הרמב"ם שיש איסור דרבנן של חובר חבר, ועיין במסכת מנחות דף ע' עמוד א' אמר שמואל הזורע כלאים בעציץ נקוב אסור אמר אביי בשלמא אי אשמעינן לוקה מכת מרדות מדרבנן שפיר אלא אסור מאי קמשמע לן דמדרבנן הויא זריעה תנינא וכו' עכ"ל הרי שלשון אסור בפי אביי משמע מכות מרדות באיסור דרבנן. ומתורצת קושית התוספות במסכת כריתות שם, שהקשו שאם יש בו פקוח נפש פשיטא דשרי ומה משמיע לנו אביי ואם אין בו פקוח נכש למה מותר לעבור על דברי תורה עיי"ש, שבאמת אין בלחש פקוח נפש ממש שאינו מועיל כלום בדרך הטבע כמו שכתב הרמב"ם בהלכות עבודה זרה וגם מצד ישוב הדעת אינו פקוח נפש ממש כמו שהארכתי למעלה בניגוד ליולדת, ואף על פי כן התירו הלחישה לישב דעתו כיון שגם איסור תורה אין כאן כי אם איסור דרבנן מכיון שאינו עושה מעשה ורק לוחש.
7
ח׳ונראה שהיתה לרמב"ם גרסה הפוכה בגמרא, אמר אביי האי מאן דבעי למיצמד זיבורא ועקרבא שרי ואי קאתו בתריה אסור עכ"ל שפתח בהיתר וסיים באיסור, ואין פרוש למיצמד לאסוף חיות אלא פרושו לרפאות כמו שאמרו במסכת עבודה זרה דף נ"ה עמוד א' גברי דאזלי כי מתברי ואתו כי מצמדי עכ"ל, שאף שירא אני להגיה אבל גירסה זו היא היא שיטת הרמב"ם שהתיר ללחוש לרפא נשיכת עקרבים ומשום ישוב הדעת ואסר ללחוש למנוע נשיכתם כיון שבאמת אינו מועיל כלום וכמו שכתב הב"ח בסימן קע"ט שלא כבית יוסף עיי"ש. וראיה שהגרסה הפוכה לפי מה שנדפס אמר אביי האי מאן דבעי למיצמד זיבורא וכו' עכ"ל, שאם פתח באיסור היה צריך לאמר הלכך מאן דבעי למיצמד זיבורא ועקרבא אסור וכו' עכ"ל שהרי נמשך כן מן הברייתא ועיין בשיטה מקובצת אות כ"ט, אבל אם פתח בהיתר שוב אינו נלמד מן הברייתא ולכן אמר האי מאן דבעי למיצמד זיבורא ועקרבא מותר וכו' עכ"ל והיא שיטת הרמב"ם. ולפי זה דברי אביי במסכת סנהדרין דף ס"ה עמוד א' הם כפשוטם ואפילו רצים אחריו לדעת הרמב"ם ושלא כפרש"י עיי"ש.
8
ט׳ולפי דברינו שאביי התיר איסור דרבנן ושכן היא שיטת הרמב"ם, מתורץ מה שקשה בספר המצות לא תעשה ל"ה באיסור חובר חבר שכתב הרמב"ם הזהירנו מהיות חובר והוא שיאמרו מאמרים שיחשבו שיועילו לזה והוא אמרו יתעלה לא ימצא בך וגומר וחובר חבר, לשון ספרי וחובר חבר אחד חובר את העקרב כלומר מי שיאמר עליהם מאמרים ולא ינשכנו לפי מחשבתו או יאמר על מקום נשיכתם כדי שינוח הכאב והעובר על זה לוקה עכ"ל, וקשה שכתב גם על מונע נשיכה וגם על מרפא הנשיכה שלוקה ועל כרחך אחד מהם מותר לדברי אביי. אלא מוכרח שבספר המצות מדובר בחובר חבר על ידי מעשה שאסור מן התורה בכל מקרה, ורק לא היה צריך לפרש המעשה שכיון שכתב שהוא לוקה ממילא אינו אלא אם עשה פעולה, מה שאין כן אביי התיר לחישה להתרפאות כשאינו עושה מעשה שאז הוא איסור מדרבנן כמו שפרש הרמב"ם במשנה תורה. והנני שולח ברכתי לכבודו וידרוש את שלום אביו בשבילי.
9
י׳יהודה הרצל הנקין
10
י״ארב אזורי
11