שו"ת בני בנים, חלק שני, מאמרים ג׳Responsa Benei Banim, Volume II, Essays 3
א׳דברי הרמב"ם בהשפלת האויב*נדפס ב"נקודה" תשמ"ב.
1
ב׳המאמרים שהופיעו לאחרונה "לכו להלכה" ו"אכן לכו להלכה" ראוי היה לכנותם "לכו למקורות" ו"אכן לכו למקורות". רב המרחק בין מקורות לבין הלכה, שכן המקורות אינם הלכה אלא בסיס להלכה. ויותר נכון לאמר שהמקורות הם בסיס להוראה, כי ההוראה מגשרת בין ההלכה לבין המציאות. אפילו ספרי הלכה כמו הרמב"ם והשלחן ערוך אינם מדריכי דרך פשוטים, וכדי לפרשם ולישמם הם טעונים הוראת והדרכת בעלי ההלכה - וזוהי הנקראת פסיקה, ובעליה הם פוסקים. מי יתן כל עם ה' פוסקים כי יתן את רוחו עליהם, אבל התריעו חכמים על מי שלא הגיע להוראה ומורה ש"רבים חללים הפילה".
2
ג׳קבלתי ממורי־זקני רבי יוסף אליהו הענקין זצ"ל שלא כל הנמצא במקורות יש לפרסם ולדרוש בראש חוצות. אפילו בתחום ההלכה נמצא כן: "הלכה ואין מורים כן", "ואין מורים כן בפני עם הארץ", וכל שכן לגבי מקורות אשר כל מי שאך רוצה לחטט ימצא בהם מה שירצה ויגרום נזק לפרט ולכלל. אחריות ראשונה מוטלת על הכותב עצמו לגלות אחריות והבלגה, אך לא פחותה היא אחריותם של עורכי כתבי־העת למיין ולבקר. הדרך הזולה היא לפרסם את הכל בבחינת חופש העתונות ולהצטופף כביכול בצלו של רעיון נשגב וערך־על. לאמיתו של דבר, אין כאן אלא השתמטות מהחיוב הכבד ולפעמים המביך להציב תחומים והנחיות.
3
ד׳להבלטה מיוחדת זכו לאחרונה דברי הרמב"ם בהלכות מלכים פרק ו' הלכה א' לגבי החובה בכניעה מוחלטת של האויב במלחמה, להיות למס, שפלים ונבזים. מצאנו במחלמה סוגי מצוה וסוגי רשות: מלחמת ז' עממין ומלחמת עמלק הינן מצוה ומלחמת דוד לרווחה הינה רשות ויש הבדלים ביניהן לגבי הסמכות הדרושה להכרזת המלחמה. הרמב"ם בהלכות מלכים פרק ה' הלכה א' מנה עוד סוג של מלחמה, "עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם". אף על פי שזו אינה נזכרת בפרוש במסכת סוטה דף מ"ד נלמדת היא משם, שכן חכמים ורבי יהודה חולקים רק בהגדרתה של התקפת מנע למנוע התקפה על ישראל לעתיד, אבל אם הגויים כבר באו אזי המלחמה נגדם היא מצוה לדברי הכל.
4
ה׳ושונה עזרת ישראל מיד צר משאר מלחמת מצוה. שאר מלחמות בין של מצוה ובין של רשות באות ביזמתנו, אם ביזמת המצוה המחייבת כיבוש ז' עממין או מחיית עמלק ואם ביזמת המלך להרחיב גדולתו ושמעו. לעומתן עזרת ישראל מיד צר באה ביזמת האויב המתקיף. ועוד הבדל יש ביניהן, כי שאר מלחמות הינן של כיבוש ואילו עזרת ישראל מיד צר היא מלחמת הדפה. כיון ששאר מלחמות הן לשם כיבוש ההלכה מגדירה מהו כיבוש: "יהיו לך למס ועבדוך", "שפלים ונבזים", כי בלעדי תנאים אלה אין הכיבוש מושלם ועתידים הנכבשים להתנשא ולהיות לצנינים ולמכשול דתי ולאומי. כך הוא במלחמה שמטרתה היא כיבוש, אבל בעזרת ישראל מיד צר שאין מטרתה אלא הצלה לא נאמרו דיני כיבוש.
5
ו׳זהו חדוש להלכה לע"ד, שלגבי "עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם" אין לייחס צווי התורה בפרשת שפטים "כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום, והיה אם שלום תענך ופתחה לך והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך". וכן משמע "כי תקרב אל עיר להלחם" - ולא כשהיא פתחה במלחמה, "להלחם עליה" - במטרת כיבוש ולא לצורך הצלה.
6
ז׳סימן לדבר בדברי הרמב"ם בפרק ו', שפתח "אין עושים מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו לשלום, אחת מלחמת הרשות ואחת מלחמת מצוה". ובהמשך כתב, "במה דברים אמורים במלחמת הרשות שהיא עם שאר האומות, אבל שבעה עממין ועמלק שלא השלימו אין מניחין מהם נשמה". הרמב"ם הזכיר מלחמת הרשות עם שאר האומות ומלחמת מצוה עם ז' עממין ועמלק, אך לא הזכיר מלחמת מצוה עם שאר האומות שהיא עזרת ישראל מיד צר. משמעות הדברים היא שלא נאמרו דינים אלה לגבי עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם, ואכן לא שייך לקרוא להם לשלום מאחר והם פתחו במתקפה. ולכן אינו מתחייב התנאי של "יהיו לך למס ועבדוך", כי לא לשם כיבוש נלחמים בהם אלא לשם הצלת ישראל ואינה דרושה יותר מאשר השגת המטרה. ומדוייק לשון הרמב"ם בהתחלת ההלכה "אין עושים מלחמה" כלומר אין יוזמים מלחמה, אבל מלחמת הצלה יזומה ועומדת.
7
ח׳הרמב"ם גם אינו מכנה עזרת ישראל מיד צר בשם מלחמה, עיין לשונו בפרק ח'. גם במסכת סוטה שם לא מנו אותה בין המלחמות: "מלחמת יהושע לכבוש דברי הכל חובה, מלחמת בית דוד לרווחה דברי הכל רשות, במאי פליגי, למעוטי עכו"ם דלא ליתו עלייהו". לא הזכירו שגם עזרת ישראל מיד צר היא חובה לדברי הכל, כי אין עזרת ישראל מיד צר תלויה בהגדרה של מלחמת רשות או חובה, אלא ניזונה ממצוות הצלה "לא תעמוד על דם רעך" ו"הבא להרגך השכם להרגו" בפן הצבורי והלאומי שלהן. ואפילו אם מלחמות רשות ומצוה לא היו נחשבות חוקיות בתורה ובעולם, עדיין היתה קיימת עזרת ישראל מיד צר. בגמרא דנו על התקפת מנע על הגויים למנוע התקפה עלינו לעתיד, כי מכיון שעדיין אין כוונת הגויים להצר או שלא נתעצמו מספיק נחשבת מלחמה זו כיזומה על ידינו, והתנאים נחלקו האם ההצדקה להתקפת המנע הופכת אותה מרשות למצוה. אבל עזרת ישראל מיד צר שכבר בא עליהם היא מלחמה הכפויה עלינו, ואינה מוגבלת ואינה נמנית בין שאר המלחמות גם בפרטי הלכותיה.
8
ט׳העולה מכאן שבמלחמת הצלה אין חלים התנאים של "יהיו לך למס ועבדוך", "נבזים ושפלים", אלא רק מה שדרוש לצורך ההצלה. ומקובל שכל מלחמות ישראל בעת הזאת כולל מלחמת ששת הימים ומלחמת לבנון הן מלחמות הצלה. אמנם תתכן מלחמת רשות גם היום וראה מה שכתבתי בבני בנים [חלק א'] סימן מ"ג מאות ה' והלאה. וכן תתכן מלחמת מצוה לכבוש את ארץ ישראל לדעת הרמב"ן, ורבים חולקים וראה מאמרי בשנתון נועם כרך כ"ד [לעיל סימן מב]. וכן יתכן צורך להשפיל את האויב אפילו במלחמת הצלה לצורך ההצלה עצמה - אבל לא מכח מצות ההשפלה הנזכרת ברמב"ם.
9
י׳ואין לנו אלא מה שההלכה קובעת. אין לאמר שמאחר וישנם סוגי מלחמות שמצוה בהן להשפיל את האויב ולשעבדו, הרי זו השקפת התורה "האמיתית" כלפי אומות אחרות. קיים הבדל בין שעת מלחמה לשאינה שעת מלחמה ובין העמים הקדמונים לאלה הגדורים בדתות*(הג"ה) עיין במסכת עבודה זרה דף כ"ו עמוד ב' בתוספות ד"ה ולא מורידין, ובדפוסים שלנו של מסכת סופרים סוף פרק ט"ו איתא בהדיא שהטוב שבגויים הרוג בשעת מלחמה דוקא. ולענין עמים הגדורים בדתות עיין במאירי במסכת בבא קמא דף ל"ח וקי"ג ובמה שכתבתי לעיל סימן מ"ה מספר (3), וכן כתב הגמו"ז זצלה"ה בלב איברא עמוד 116. ולענין הנוסח ברמב"ם הוצאת פרנקל ריש הלכות רוצח כל הורג נפש אדם מישראל וכו' עכ"ל ואלמא גוי לא, עיין שם בספר המפתח בפרק ד' הלכה י"א דהוי איסור תורה אף אם אינו לאו, ואיסור דרבנן בודאי איתא עיין בהלכות עבודה זרה פרק י' הלכה י"א, ובמסכת סנהדרין דף נ"ט עמוד א' אמרו דליכא מדעם שלישראל שרי ובני נוח אסור עכ"ל וממילא אסור לישראל לרצוח גוי. והמיקל ראש לדון בדברים כאלה ברבים מסכן כלל ישראל ועיין תשובות איברא סימן צ"ה (2). ובין הלכות כיבוש לבין הלכות אחרות. ומסתבר שאף מצות ההכנעה חלה על שלטון ישראל הקובע את המדיניות כלפי הנכבשים, אבל לא על היחיד במגעיו היום־יומיים אתם.
10