שו"ת בני בנים, חלק שני ל׳Responsa Benei Banim, Volume II 30
א׳איסור ובחקתיהם לא תלכו וקימה לכבוד הנופלים ביום הזכרון
1
ב׳ב"ה, ב' שבט תשמ"ג
2
ג׳לאברך אחד
3
ד׳הרבית בציונים ויישר כוחך אבל חלקם צריכים תוספת ותיקון, ותחילה מה שכתבת שמהט"ז באורח חיים סימן ח' סעיף קטן ג' נראה שיש איסור גם בשב ואל תעשה, ואינו כן כי הט"ז כתב בענין גלוי ראש שהגויים תיכף שיושבים פורקים מעליהם הכובע עכ"ל ולכן שפיר יש מעשה אצל הגויים ואינו דומה למניח שיערו לגדול שאין בו מעשה כלל, והבכור שור בחדושיו למסכת שבת דף קי"ח שציינת אינו מוסיף דבר על דברי הט"ז. והדברים שהבאת משו"ת הרשב"א חלק א' סוף סימן צ' אינם שם וגם אין הענין דומה. ומה שכתבת בשם הב"ח ביורה דעה סימן קע"ח, הנה הב"ח כתב אע"פ שאין העכו"ם נהגו עכשיו בהם במקצת מקומות אסור לישראל וכו' עכ"ל שבזה נשאר איסור ובחקתיהם בעינו אבל לא כשברוב או כל המקומות אין העכו"ם נוהגים עכשיו כן. וקבלתי כמה מכתבים מכמה בני אדם בשיטת רבוי הציון ומעוט העיון, ולע"ד אין זו דרך ישרה גם לת"ח מופלגים.
4
ה׳ועתה לשיטת הגר"א בשאלת קימה לכבוד הנופלים בצפירת האזכרה. לדעת הגר"א מנהגי הגויים אסורים משום בחקתיהם אפילו כשאינם של פריצות או בלי טעם אלא משום תועלת או כבוד כל שלא היינו ממציאים דברים אלה מעצמנו עיין ביורה דעה סימן קע"ח ובספר פסקי הגר"א שם, ולע"ד אין הלכה כן אלא כר"ן*(הג"ה) וכן דעת הרא"ה במסכת עבודה זרה דף י"א שכתב לא אסרה תורה בחוקותיהם אלא בחוקות של ע"ז או בדברים של בטלה וכולו סרך ע"ז אבל בדברים של טעם מותר וכו' עכ"ל.
ובתוספות שם חילקו בין חוקות לעבודה זרה לבין חוק שעושים לדעת הבל ושטות שלהן וסיימו כי ודאי אי לא הוה כתיבא בדאורייתא לא היה לנו להתנהג אף במנהגן של שטות וכו' עכ"ל, ואין הכוונה שכולו שטות כי אטו מה שכולו הבל ושטות כתיבא באורייתא ח"ו אלא פרושו שיש בו שטות אף על פי שמצד אחר יש בו גם טעם וכמו במשרפות על המלכים שיש בו טעם להראות חשיבותם אבל מכל מקום הוא שטות כי למה לא ינחיל רכושו לבניו כמו שכתבתי בחלק א' עמוד ל"א. ונמצאו ג' חילוקים, א' מה שכולו הבל שזהו אסור לכולי עלמא, וב' מה שיש בו מקצת טעם ומקצת שטות שבזה לרא"ה ור"ן מותר ולתוספות אסור אם אינו כתוב בתורה, וג' מה שכולו טעם שזהו מותר לכולי עלמא ולא דברו בתוספות מזה, וניחא הרבה דברים ולדוגמה מה ששולחים ציר לאומות המאוחדות ואינו כתוב בתורה ואדרבה ובגוים לא יתחשב אבל כיון שכולו טעם לא שייך בו בחקתיהם. והוא הדין קימה לזכר הנופלים אין בה שטות כלל כי התיחדות עם המתים הוא דבר גדול ביהדות כמו שאמרו גדולים וקימה לכבוד כתובה בתורה. ומהרי"ק ורמ"א ורוב הפוסקים וכן המנהג. ומה שהבאת מהקדמת ספר משנה ברורה לחוש לדברי הגר"א לא כתב אלא שראוי הוא הגר"א להכריע במחלוקת בין האחרונים אבל לא נגד ראשונים ואחרונים, ושלא כמאמר בשנתון "נועם" כרך ב' עמוד ק"ע שסתם להורות כהגר"א ולא הביא לזה שום טעם. ובאמת המורים כהגר"א בענין בחקתיהם תשמענה אזניהם מה שפיהם אומר כי מאי איריא קימה לכבוד הנופלים נוציא מבתינו כל בגד ורכוש ושאר דברי אופנה שיש לנו כמו שכתבתי בספרי [חלק א'] בעמוד ל', אטו אפשר להחמיר באיסור ובחקתיהם בפרט אחד ולא בשאר.
ובתוספות שם חילקו בין חוקות לעבודה זרה לבין חוק שעושים לדעת הבל ושטות שלהן וסיימו כי ודאי אי לא הוה כתיבא בדאורייתא לא היה לנו להתנהג אף במנהגן של שטות וכו' עכ"ל, ואין הכוונה שכולו שטות כי אטו מה שכולו הבל ושטות כתיבא באורייתא ח"ו אלא פרושו שיש בו שטות אף על פי שמצד אחר יש בו גם טעם וכמו במשרפות על המלכים שיש בו טעם להראות חשיבותם אבל מכל מקום הוא שטות כי למה לא ינחיל רכושו לבניו כמו שכתבתי בחלק א' עמוד ל"א. ונמצאו ג' חילוקים, א' מה שכולו הבל שזהו אסור לכולי עלמא, וב' מה שיש בו מקצת טעם ומקצת שטות שבזה לרא"ה ור"ן מותר ולתוספות אסור אם אינו כתוב בתורה, וג' מה שכולו טעם שזהו מותר לכולי עלמא ולא דברו בתוספות מזה, וניחא הרבה דברים ולדוגמה מה ששולחים ציר לאומות המאוחדות ואינו כתוב בתורה ואדרבה ובגוים לא יתחשב אבל כיון שכולו טעם לא שייך בו בחקתיהם. והוא הדין קימה לזכר הנופלים אין בה שטות כלל כי התיחדות עם המתים הוא דבר גדול ביהדות כמו שאמרו גדולים וקימה לכבוד כתובה בתורה. ומהרי"ק ורמ"א ורוב הפוסקים וכן המנהג. ומה שהבאת מהקדמת ספר משנה ברורה לחוש לדברי הגר"א לא כתב אלא שראוי הוא הגר"א להכריע במחלוקת בין האחרונים אבל לא נגד ראשונים ואחרונים, ושלא כמאמר בשנתון "נועם" כרך ב' עמוד ק"ע שסתם להורות כהגר"א ולא הביא לזה שום טעם. ובאמת המורים כהגר"א בענין בחקתיהם תשמענה אזניהם מה שפיהם אומר כי מאי איריא קימה לכבוד הנופלים נוציא מבתינו כל בגד ורכוש ושאר דברי אופנה שיש לנו כמו שכתבתי בספרי [חלק א'] בעמוד ל', אטו אפשר להחמיר באיסור ובחקתיהם בפרט אחד ולא בשאר.
5
ו׳ואולם יש לתרץ את מנהגי העולם גם לדעת הגר"א לפי מה שכתב בשו"ת אגרות משה חלק יורה דעה חלק ראשון סימן פ"א שמה שהנהיגו הגויים לא בשביל עצמם בלבד אלא גם בשביל היהודים שבתוכם אינו מחוקות הגויים, וכן משמע במה שהביא הגר"א לשון הרי"ף והרמב"ם בהלכות עבודה זרה פרק י"א הלכה א' המיוחד להן עכ"ל. ולכן דברי אופנה המיוצרים לצבור כולו ולא לנכרים בייחוד אין בהם משום בחקתיהם, ברם מאותו טעם גם קימה לכבוד הנופלים אינה משום בחקתיהם לדעת הגר"א שהרי הגויים הנהיגו שהאזרחים גויים ויהודים כאחד יקומו לזכר אלו שנפלו במלחמותיהם וגם אותם הנופלים הם נכרים ויהודים כאחד כידוע ואינו מנהג לנכרים בלבד, ואינו דומה לשו"ת כתב סופר חלק יורה דעה סימן קע"ה שחשש לחוקות גויים בענין להסיע את המת בעגלות כי שם היה מיוחד לגויים בלבד כי אין יהודים נקברים בהלויות גויים, ואם לא תאמר כן יאסר גם דינא דמלכותא דינא משום חוקות עכו"ם.
6
ז׳והוספתי שכיון שקימה לאות כבוד כתיבא באורייתא לכן אין בה חשש גם לשיטת הגר"א. ומה שהקשית שמפני שיבה תקום וגו' עכ"ל נכתב רק לגבי זקן ותלמיד חכם ולא לגבי מתים, הנה גם שאר קימות כתובות במקרא כמו בישעיה פרק מ"ט מלכים יראו וקמו ועיין במסכת תענית דף י"ד עמוד א', ובאיוב פרק כ"ט וישישים קמו עמדו עכ"ל, ואף שבודאי קימה לכבוד הנופלים אינה כתובה בתורה מכל מקום כיון שהמעשה עצמו כתוב בתורה לאו מינייהו גמרינן גם בשאר ענינים. וראיה ממסכת עבודה זרה דף י"א עמוד א' שהתירו משרפות המלכים מפני שכתובה בתורה כלומר בנביא ירמיה אף שהכתוב מיירי במלכי בית דוד ולא במלכי החשמונאים ושאר מלכי ישראל, ועוד אמרו כשם ששורפים על המלכים כך שורפים על הנשיאים עכ"ל ושריפה על נשיאי הסנהדרין בודאי אינה כתובה בתורה, שגם לסוברים שהיתה בנשיאים משום מלכות לאו מלכות ממש קאמרו ועיין מה שכתבתי ב[חלק א'] מאמר ג' בדין נשיא ומלך. ולכן קשה היאך התירו משרפות למלכי ישראל ולנשיאים כיון שהגויים שורפים על אנשים חשובים שלהם וחוי מחוקות הגויים, ואפילו לאנשים פשוטים היה מותר לשרוף אלמלא בל תשחית ויוהרא כמו שכתב הרמב"ן בתורת האדם שער ההוצאה והטור ביורה דעה סימן שמ"ח ועיין במאירי סוף מסכת מועד קטן. אלא כיון שהמעשה עצמו כתוב בתורה לענין מלכים אין בו משום בחקתיהם גם לשאר בני אדם כשהוא לאותה תכלית לשם כבוד, והוא הדין קימה לכבוד הנופלים מותרת כיון שקימה עצמה כתובה בתורה. וזו כוונת המאירי במסכת עבודה זרה שם שכתב כיון ששריפה כתובה בתורה אין בה משום דרכי האמורי וכמו שאמרו עליו בתלמוד בסנהדרין אנו לאו מינייהו גמרינן ומעתה שורפין אף למלכי ישראל או אף לנשיאיהם עכ"ל כלומר כיון שהותר לאלה לאו מינייהו גמרינן גם לאחרים. ועיין בשו"ת חתם סופר חלק חושן משפט בהשמטות סימן קצ"א שכתב שכיון דשל נעליך מעל רגליך כתוב בתורה לכן אינו מחוקות עכו"ם להתפלל יחף במקום שהגויים הולכים יחף לפני מלכיהם, אף שהרבה יש לחלק בין התגלות הקב"ה למשה ושל המלאך ליהושע לבין תפלה וכן הא תינח לסוברים שקדושת בית הכנסת דאורייתא אבל לסוברים שהיא מדרבנן מאי איכא למימר, אלא כיון שכתוב בתורה ללכת יחף דרך כבוד בענין אחד שוב לאו מינייהו גמרינן גם בשאר ענינים.
7
ח׳ויש לעיין במסכת סנהדרין דף נ"ב עמוד ב' שאמרו במשנה מצות הנהרגין היו מתיזין את ראשו בסייף כדרך שהמלכות עושה, רבי יהודה אומר ניוול הוא לו אלא מניחין את ראשו על הסדן וקוצץ בקופיץ אמרו לו אין מיתה מנוולת מזו עכ"ל ושם בגמרא תניא אמר להן רבי יהודה לחכמים אף אני יודע שמיתה מנוולת היא אבל מה אעשה שהרי אמרה תורה (ויקרא י״ח:ג׳) ובחקתיהם לא תלכו, ורבנן כיון דכתיב סייף באורייתא לא מינייהו קא גמרינן וכו' עכ"ל. הנה מה שאמרו כדרך שהמלכות עושה עכ"ל פי' אף מלכות ישראל וכן גרס המאירי כדרך שהמלכים עושים עכ"ל וכולל גם מלכי ישראל, והוא מבואר בשמואל־ב פרק ט"ז אעברה נא ואסירה את ראשו עכ"ל ששם מרד שמעי בן גרא במלכות ונתחייב בהתזת הראש ומן הסתם בסייף קאמר. ואם כן מאי קשיא לחכמים מדרך שהמלכות עושה שהצטרכו לתרץ שסייף כתוב בתורה, והלא התזה עצמה כתיבא באורייתא, ולע"ד אין הכי נמי וזהו גופא תרוצם שכיון שדרך המלכות כתובה במקרא לא מינייהו גמרינן ולשון באורייתא פי' בנביאים וכוונתם לשמואל־ב וכמו שהביאו עלה ממשרפות המלכים בירמיה פרק ל"ד שאף הוא מהנביאים. ומה שלא הביאו ממשרפות שאול ויהונתן בשמואל־ב פרק ל"א או ממשרפות אסא בדברי הימים־ב פרק ט"ז הוא משום שירמיה עדיף שנלמד משם שהיה מנהג קבוע. ועיין בספר האשכול הלכות עבודה זרה פרק מ"ג שכתב דקרא מוכיח שנהגו כן בישראל בימי נביאים עכ"ל כלומר שבודאי לא היו נוהגים כן נגד התורה ושלא כמו שכתב בערוך לנר שאין ללמוד היתר אלא מציווי הנביא בלבד עיי"ש, והוא הדין גם מסיפור מה שנהגו אצל דוד בענין התזה מוכח דלא מינייהו גמרינן וכן משמע במאירי. ומה שטרחו להביא פסוק מן החומש לענין רוצח עיי"ש הוא לאוקים עיקר דין רוצח באיזו מיתה הורגים אותו.
8
ט׳ומכאן חזרה לעניננו, כי עיקר חרב הכתובה בתורה היא בעיר הנדחת ולא לענין רוצח, ואם כן היה אפשר לפרש דין רוצח בקופיץ וכמו שכתב ביד רמ"ה ואז לא תהיה כדרך מלכי עכו"ם כלל ושכן דעת רבי יהודה. ותרץ רבנו יונה שדעת חכמים היא שכיון דאשכחן סייף בעיר הנדחת לית ביה משום בחוקותיהם לא תלכו ואיכא לאוקמא נמי נקימה דרוצח בסייף עכ"ל פי' שכיון שנמצא כתוב בענין אחד שוב אין בו משום בחקתיהם בענין אחר וראיה למה שכתבתי למעלה בענין קימה. אבל מה שבגמרא הכריעו להרוג בסייף ולא בקופיץ משום ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה עכ"ל, אין זה אלא אחרי שנתבאר שבשניהן אין איסור בחקתיהם, וכמו שכתב בחדושי הר"ן שם שמשום ואהבת לרעך כמוך גם אי אפשר להסב ממיתה אחת לשניה.
9
י׳ונותר לבאר שברמב"ם וסמ"ג לא תעשה נ' נראה שיש איסור תורה של ובחקתיהם גם במה שאינו חוק לעבודה זרה וכן הוא בריטב"א במסכת עבודה זרה שם. אבל המאירי במסכת סנהדרין כתב שרק חוק לעבודה זרה אסור מן התורה והשאר אסור מדברי סופרים, וכן יש להוכיח בחדושי הר"ן שם שכתב שאין היתר מה שכתוב בתורה מפני שהתורה קדמה להם כי בכל הדברים גם כן יש לך לומר שלא קדמו הם עכ"ל פי' ואם כן נבוא להתיר הכל, ואם סבר שמן התורה כל חוקות הגויים אסורות מאי הוי שאפשר שמנהגנו קדם הרי אפשר גם שמנהגם קדם וספק דאורייתא לחומרא אלא מוכח ששאר דברים הם מדרבנן. וכן יש לאמר בדעת התוספות במסכת סנהדרין ועבודה זרה שחילקו בין חוק לעבודה זרה דאסור אפילו כתוב בתורה לבין חוק עכו"ם שאינו לשם עבודה זרה שאז אם כתוב בתורה שרינן ליה, ואם שניהם דאורייתא לא נראה לחלק ביניהם. ועיין בתוספות במסכת בבא קמא דף פ"ג עמוד א' בד"ה התירו שספור קומי הוא גזרת חכמים, ומיהו אינו ראיה לפי מה שכתב גאון והובא בשיטה מקובצת שם שספור קומי אינו חוק כמו בלורית אלא דומה לבלורית ולכן גזרו. ומכאן לע"ד שגם לשיטת הגר"א שמה שאינו כתוב בתורה אסור משום בחקתיהם אפילו יש בו טעם מכל מקום אינו אסור אלא מדרבנן, ומסתבר כן שלא לאפושי מחלוקת שלר"ן ומהרי"ק וכו' מותר לגמרי ואילו לגר"א יהיה אסור תורה. אבל קושטא דמילתא קימה לכבוד הנופלים מותרת גם לשיטת הגר"א.
10
י״איהודה הרצל הנקין
11