שו"ת בני בנים, חלק שני ל״בResponsa Benei Banim, Volume II 32
א׳כיני ראש האם חוצצות בטבילה
1
ב׳ב"ה, ה' תשרי תשמ"ז
2
ג׳למחבר אחד
3
ד׳חן חן לכבודו המזכה את הרבים, ויפה עשה שכתב קצור הלכות חפיפה וטבילה בלע"ז אחרי שחיבר ספריו בהלכות נדה כי גם הקצורים צריכים להיכתב על ידי ת"ח. לפי בקשתו תקנתי הלשון וטעויות הדפוס מפני שכבוד התורה הוא שיצא דבר מתוקן מתחת ידו, וכעת אעיר בשני ענינים שכבודו כתב בהם.
4
ה׳בקצורו בחלק חפיפה כתב שכינים (ליי"ס בלע"ז) וביציות (ניט"ס) הוין חציצה ושבמקרים כאלה יש לחפוף את הראש בכימיקאלים המתאימים ושהאשה צריכה גם לסרוק את השיער במסרק להסיר את כל מה שדבוק בשיער עכ"ל. לע"ד ערבב מין בשאינו מינו ורבים טועים בזה כי הפוסקים הראשונים והשלחן ערוך לא דברו בכיני הראש. לפי הרופאים ישנם שלושה מיני כינים, א' כיני ראש המצויות וב' כיני גוף שמקום רביתן הוא בבגדים ומשם יוצאות לנשוך בבשר, וג' כיני ערוה ושל שאר מקומות משוערות בגוף ואלו נדבקות בבשר יותר וגדולות יותר מב' המינים הראשונים. וכיני גוף וערוה אינן מצויות במדינות אלה הודות לרבוי הרחצה והכביסות וכן אמרו במסכת נדה דף נ"ב עמוד ב' אגב זוהמא דם מאכולת הוא עכ"ל.
5
ו׳ובשלחן ערוך יורה דעה סימן קצ"ח סעיף מ"ז כתב מין כנים שדבוקים בבשר ונושכים בעור במקום שיער ונדבקים בחזקה צריך להסירן ע"י חמין ולגורדן בצפורן ואם אינו יכול להסירן אינו חוצץ עכ"ל וכתב בש"ך סעיף קטן נ"ח שמשמע שאם יכול להסירן ולא הסירן חוצץ אפילו בדיעבד, ומיירי בכיני ערוה כמו שכתב בשו"ת בית שלמה חלק יורה דעה סימן ל' באמצע התשובה וכן כתב בערוך השלחן אות צ' שהן מין כינים הדבוקים בבשר שבשיער הערוה עכ"ל. ובעטרת זקנים תרגם שהן פיל"ץ ליי"ז בל"א והביאוהו בש"ך סעיף קטן נ"ז וכל האחרונים, ופיל"ץ פרושו לבדים ומכל מקום אין הכוונה לכיני גוף שבבגדים דוקא כי גם כיני ערוה חיות עכ"פ מתחת לבגדים ונופל עליהן שם זה, מה שאין כן כיני הראש. ולכן כתב בשלחן ערוך שצריך להסירן על ידי חמין ולגורדן בצפורן עכ"ל שזה אינו שייך בכיני ראש, וכן הזכיר צפורן ולא מסרק אף על פי ששפיר היו להם מסרקים נגד כינים כמו במסכת נדה דף כ' עמוד ב' סריקותא דמקטלא כלמי עכ"ל.
6
ז׳ויש תוספת לשון ברוקח סימן שע"ו שמשם מקור הדין וכן העתיק בבית יוסף וז"ל לגורדן בצפורן למטה בעת טבילתה עכ"ל, וצריך באור ואולי לכן השמיטו בשלחן ערוך. ונראה שהלשון בעת טבילתה עכ"ל פי' בשעה שעומדת בתוך המים, אע"פ שבכמה ראשונים הלשון מתפרש גם על לפני הטבילה ולקראתה כמו בתשובת רש"י שבאור זרוע חלק א' סימן שס"ג אות א' ובספר הפרדס סימן רע"ג שכתב צריכות נשים בעת טבילתן לחצות שיניהם עכ"ל והשווה למחזור ויטרי סימן תצ"ט, אבל הלא הרוקח עצמו בסימן שע"ג כתב צריכה אשה לנקר בין שיניה קודם הטבילה עכ"ל וכן לגרד רגלן קודם הטבילה עכ"ל ואם כן מה שכתב לגרד הכינים בעת טבילתה פרושו בשעת הטבילה ממש. ומה שכתב לגרדן למטה עכ"ל יש לאמר שהכוונה היא או לכנים הנמצאות למטה בגופה באותו מקום, או שצריכה לגרד בכיוון כלפי מטה שאז יכולה לגרד יותר בחזקה מאשר בכיוון כלפי מעלה ובין כך ובין כך אינו ענין לכיני ראש.
7
ח׳איברא לולא דברי האחרונים כוונת הרוקח אינה לפיל"ץ ליי"ז אלא לקרצית הנקראת בלע"ז טי"ק או קליעשט"ש שהיא נדבקת בגוף בחזקה עד שכמעט אי אפשר להסירה, והעצה היום היא לכסותה בטיפת שמן כדי שלא תוכל לנשום ואולי תרפה ויהיה אפשר לגורדה והוא הוא מה שכתב הרוקח לגורדה בעת טבילתה עכ"ל שאז הקרצית היא מתחת לפני המים. והעד שבהגהות מהרא"י בשערי דורא סעיף י"ב בד"ה ורגילות הביא דברי הרוקח ולעיל מיניה בד"ה השיב מורי כתב כינים ופרעושים אין נדבקים בגוף והמים נכנסים בהן ולא חייצי וכו' עכ"ל, ואם בד"ה רגילות מיירי בכיני ערוה ולא בקרצית אם כן קרצית היא בכלל שאר כינים ופרעושים שאינם נדבקים בגוף וזה אי אפשר כי הקרצית נדבקת יותר מכולם, ומיהו נראה שהלשון לגבי כינים ופרעושים הוא הגהה בדברי מהרא"י עיי"ש ואם כן אינו ראיה.
8
ט׳וקרצית זו אינה הקרצית הנזכרת במסכת גיטין דף פ"ו עמוד ב' אלא היא הנקראת מאכולת בכל מקום במסכת נדה, כי הנה סתם כינה בתלמוד היא כינת הגוף הדרה בבגדים כמו שאמרו במשנה במסכת שבת דף י"א עמוד א' לא יפלה אדם כליו ופרש"י מבער את הכנים עכ"ל ושם בדף פ"ב עמוד א' ולא קטיל לכן כינא אמנייכו ופרש"י כנים בבגדיכם עכ"ל, ובמסכת ערובין דף ס"ה עמוד א' אי קרצתן כינה לא תנאי וכו' עבדה ליה אמיה ז' מני לז' יומי עכ"ל ופרש רבנו חננאל שעשתה לו אמו ז' חלוקים להחליף בכל יום מפני הכנים עכ"ל והטעם הוא שעל ידי כן הכנים מתות כי אינן יכולות להתקיים ז' ימים בלי לזון מגוף אדם כמו שאמרו במסכת פסחים דף קי"ב עמוד ב' מאן דמחוור לבושיה ולא נטיר ליה תמניא יומי והדר לבוש בריין הנך כנים וכו' ופרש"י דאכתי לא מטי ח' יומי דאשלחינהו הנהו כנים הדרי ואכתי איכא בהו חיותא ואכלי ליה עכ"ל, וכל אלו הן כיני הגוף הדרות בבגדים. וכן בפרשת וארא לגבי מכת הכנים פרש בבעל הטורים לפי שמנעו המצרים מישראל מלכת במרחצאות ומתוך כך נתמלאו כנים בבגדיהם וכו' עכ"ל והוא מפסיקתא זוטרתא שם. ועיין במסכת זבחים דף י"ט עמוד א' לגבי חציצה בין בגדי כהן לגופו, ששאלו כינה מהו שתחוץ מתה לא תבעי לך דודאי חייצא חיה מאי, מי אמרינן כיון דאזלא ואתא רביתא היא ולא חייצא או דילמא כיון שקפיד עלה חייצא עכ"ל ופרוש דאתא ואזלא הוא שהכינה באה מן הבגד ונושכת וחוזרת לבגד ומיירי בכינת הגוף. ורק מה שפרש"י רביתא היא הרי היא כבשרו עכ"ל קשה לע"ד כי כיון שאינה על הגוף תמיד למה תהיה בטלה לגוף, ולולא דבריו נראה להפך שכיון שהכינה דרה בבגד ויוצאת וחוזרת מיד לכן בטלה לבגד או דילמא כיון דקפיד עלה לפלות את כליו חייצא. וכל אלה בכיני הגוף ואילו כיני הראש כמעט שאינן נזכרות בגמרא, זולת במסכת בבא בתרא דף נ"ח עמוד א' במעשה דרבי בנאה שהיה אברהם שוכב בזרועות שרה וקא מעיינא ליה ברישיה עכ"ל ופרש הרמ"א באבן העזר סימן כ"א סעיף ה' אם יש לו כנים עכ"ל ועוד עיין במסכת שבת דף י"ב עמוד א' בתוספות ד"ה שמא.
9
י׳ואולם בכל מקום במסכת נדה נקטו לגבי כתמים לשון מאכולת ואלמא אינה הכינה הנ"ל. ומה שפרש"י במסכת נדה דף י"ד עמוד א' וערוך ערך מאכולת שמאכולת היא כינה אינו סתירה, כי כינה היא שם כולל ליצורים שאין להם כנפיים ונצמדים לגוף אחר כמו במסכת בבא מציעא דף ק"ז עמוד ב' כינה בבני מעיים עכ"ל ויש כינה אפילו בתבואה עיין במסכת פרה פרק ט' משנה ב', ומכל מקום סתם כינה ומאכולת בלשון הגמרא הן ענינים שונים. ויש להביא ראיה שמאכולת אינה כינה בעלמא ממסכת נדה דף י"ט עמוד ב', שאמרו בדם מאכולת של ראש וכו' מאי לאו דכוליה גופה לאו דראשה עכ"ל ואילו בכיני הראש אין דם אדום ודומה למה שכתב הר"ם במסכת פרה שם עיי"ש, ואפילו בכיני הגוף יש אך מעט דם ואינו מצוי ולכן במסכת נדה דף כ' עמוד ב' לגבי רבא אמרו דם כנים הוא ולא ידע עכ"ל אף על פי שהיה בקיא בדמים כמו שכתב שם בתוספות הרא"ש. אבל כיון שמאכולת היא קרצית אתו הסוגיות שפיר כי היא גדולה ושייך בה מעוך ומלאה דם עד כגריס.
10
י״אולעניננו אין חילוק כי בין אם כוונת הרוקח היא לפיל"ץ ליי"ז כפרוש האחרונים בין אם היא לקרצית בכל מקרה אינה ענין לכיני הראש, וממילא כיני הראש הן בכלל שאר כינים ופרעושים דעיילי בהם מים כמו שכתב בהג"ה בהגהות מהרא"י והובא בסדרי טהרה סימן קפ"ח אות פ"ח, וכן כתב בחכמת אדם כלל ק"ה אות ד' אם לפעמים נמצא כינה או פרעוש על בשרה לאחר הטבילה בדיעבד עלתה לה אבל אלו הכינים הנקראים פילץ לייז הדבוקים מאד בבשר צריך להסירם וכו' עכ"ל. ועיין בשו"ת חבלים בנעימים חלק ב' סימן נ"ח שכתב עובדא כי אחר טבילה בליל שבת בהיותה כבר בביתה מצאה מאכולת על שערות ראשה, הנה פשוט כי במאכולת חי' או מתה או פרעוש אין חשש אפי' הי' עלי' קודם טבילה כי הוי דבר רפוי ועיילי בי' מים וכו' ואף דאיתא בזבחים י"ט ע"א כינה מה שתחוץ מתה לא תבעי לך דודאי חייצא וכו' שאני התם דבעי' על בשרו ואפי' רוח חוצץ אבל הכא כיון דעיילי מיא לא איכפת לן ועי' קצ"ח סעיף מ"ז דין רוקח דוקא כינים הדבוקים בבשר בחוזק חייצי משום דמהדקי וכו' עכ"ל, ואף שהוא עצמו לא בא אלא להתיר כינה שעל השערות אבל כיון שהביא עלה מדברי הרוקח וכן הביא מהחכמת אדם הנ"ל משמע שאינן חוצצות גם על עור הראש, וסיים שעל שערות הראש קיל טפי דהוי רביתא ואינה מקפדת. והטעם שאינן חוצצות פשוט כי טבען לזוז ממקום למקום ואינן נדבקות בחוזק והוא הדין כיני הגוף ולהוציא פיל"ץ ליי"ז לפי פרוש האחרונים. ורק יש להעיר בדברי שו"ת חבלים בנעימים כי שפיר משכחת רוח שתחצוץ גם בטבילת אשה וכגון אם טובלת בבגדיה והצווארון הדוק ונשארת בועת אויר על גבה מתחת לחולצה ואין המים נוגעים בבשרה, אף על פי שהצווארון עצמו אינו חוצץ כמו שכתבו הראשונים שאין אשה חונקת את עצמה.
11
י״בולכן אין לכבודו לכתוב שכיני הראש הוין חציצה שמשמע שאפילו בדיעבד חוצצות, וגם לכתחילה לע"ד כל שסורקת כדרכה או קצת יותר מזה שפיר דמי ושלא כהרב של יישוב אחד שהצריך שחברת האשה תבדוק בראשה שלא תימצא עליה כינה כלל ושתחפוף אפילו כמה פעמים או תגזוז שערותיה. ואף על פי שביציות כיני הראש נדבקות בשיער עדיין הן בכלל מיעוט שאינו מקפיד וכיון שקשה להסירן הוי בדיעבד ולא נתנה תורה למלאכי השרת. ומה שכבודו כתב להשתמש בכימיקאלים, מקור עצה זו הוא בשו"ת בית שלמה הנ"ל שכתב כן לענין כינים שבאותו מקום כיון שיש בהן חשש בדיעבד ומשם הועתק בספר טהרת ישראל ושאר אחרונים ולא מיירי בכיני הראש. ורוב התכשירים אינם מועילים לביציות וגם בטלו כמה מהם מחשש סכנה שמא תחוף בהם פעמים רבות כי קצת מהרעל נספג בעור הראש. ואם בלאו הכי האשה משתמשת בכימיקאלים אזי כיון שמקפדת יש לה לחוף בהם גם לקראת הטבילה אבל אין לעשות מזה הוראה קבועה.
12
י״גיהודה הרצל הנקין
13