שו"ת בני בנים, חלק שני ל״דResponsa Benei Banim, Volume II 34
א׳ת"ח שהפקיר באחרים האם צריכים לכבדו
1
ב׳ב"ה, ב' אדר תש"ן
2
ג׳לשואל אחד
3
ד׳קבלתי מכתבך האם צריך לקרוא ל(גדול אחד) בשם הגאון זצ"ל כמנהגך עד כה ומנהג כל חברך, מאחר שנתברר לך מתוך כתביו שלפי דעתו אתה ורוב העולם נדונים כאפיקורסים. ויש בשאלה פרט וכלל, הפרט האם צריך לאמר עליו זצ"ל, הנה מדין התלמוד אין חיוב לאמר כן אלא על אביו ורבו שהרי אמרו במסכת קדושין דף ל"א עמוד ב' היה אומר דבר שמועה מפיו לא יאמר כך אמר אבא אלא כך אמר אבא מרי הריני כפרת משכבו, והני מילי תוך שנים עשר חודש מכאן ואילך אומר זכרונו לברכה לחיי העולם הבא עכ"ל וכל שכן רבו המביאו לחיי העולם הבא כמו שכתב בשו"ת תשב"ץ חלק א' סימן קכ"ב אבל בשאר רב לא. ואולם בבראשית רבה פרשה מ"ט ומדרש שוחר טוב לספר שמואל פרק א' אמרו כל מי שמזכיר צדיק ואינו מברכו עובר בעשה עכ"ל כלומר מדברי קבלה מן הפסוק במשלי פרק י' זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב עכ"ל, ולפי זה כוונת הגמרא היא שבתוך י"ב חודש למיתת אביו אין לאמר עליו ז"ל אלא רק הכ"מ מה שאין כן על שאר צדיקים אומרים ז"ל גם בתוך י"ב חודש. ואמנם עובר בעשה הוא לאו דוקא לע"ד אלא היא תקנת חכמים לדעת המדרש וקרא אסמכתא בעלמא, וכמו שפרש"י במשלי שהמזכיר צדיק מברכו ואילו רקבון עולה בשמם של רשעים שאין אדם חפץ להזכיר שמו והוא משתכח מאליו עכ"ל שכן הוא טבע הדברים ולא חיוב, ולכן לא תקשה מכל הפסוקים המזכירים צדיקים בלא ברכה כמו במלכים־ב פרק ב' שאמרו הנביאים נחת רוח אליהו על אלישע עכ"ל ולא ברכום כי אלה קדמו לתקנה. והאחרונים נתקשו בהרבה פסוקים מצד האיסור לקרוא לאביו ולרבו בשמו ועיין בספר עבודת המלך הלכות תלמוד תורה פרק ה' הלכה ה' כי הקריאה בשמו הויא זילותא והיה לאישי התנ"ך להזהר ממנה גם בלי תקנת חכמים, מה שאין כן ז"ל שאינו אלא תוספת ברכה.
4
ה׳וזהו במזכירו בשמו בלבד אבל אם מוסיף תואר רב או רבי דרך שבח וכבוד נראה שאינו צריך להוסיף ז"ל, ק"ו ממזכיר אביו או רבו בשמו דהוי זילותא אבל אם מוסיף לו תואר שפיר דמי כמו שכתב בבאור הגר"א ביורה דעה סימן רמ"ב סעיף ט"ו מן הספרי וביד אברהם שם ועיין בערוך השלחן סימן ר"מ אות י"ד. וראיה מנח איש צדיק ופרש"י הואיל והזכירו סיפר בשבחו שנאמר זכר צדיק לברכה עכ"ל ואלמא גם שבח הוי ברכה ויוצא בו חובת אמירת זצ"ל.
5
ו׳איברא בתוספות המכונות של ר"י הזקן במסכת קדושין שם כתב שאם קבל את השמועה מאביו או מרבו אין החכם אומר כך אמר ר' פלוני אלא כך אמר לי רבי או כך אמר אבא מארי עכ"ל ומשמע שאסור להזכיר שם רבו גם אם מוסיף תואר רבי. וקשה מן הספרי בפרשת דברים פיסקא י"ד שהביאו רש"י והגר"א וז"ל היה לכם לומר רבנו משה עכ"ל, וגם הלא יהושע אמר אדני משה כלאם עכ"ל כמו שהביא בכסף משנה בהלכות תלמוד תורה שם ובלקוטי פרי חדש ביורה דעה סימן רמ"ב. ובשו"ת בנין ציון סימן פ"ד לא זכר דברי הספרי האלה. ואין לחלק שבספרי ואצל יהושע דברו אל משה בפניו ולהכי היה מותר להם לאמר רבנו משה וכו' ואילו רבנו אברהם מן ההר שהוא מחבר אותן התוספות מיירי שלא בפניו, כי איזו סברה יש לחלק כן ואדרבה יותר היה ראוי לאמר רבנו פלוני שלא בפניו כדי שהשומעים ידעו מי הוא רבו.
6
ז׳ואולם באמת ליכא קושיא מעיקרא כי אין כוונת רבנו אברהם מן ההר שלא לאמר רבנו פלוני או אבא מארי פלוני, אלא רק שלא לאמר ר' פלוני מבלי להזכיר שהוא גם אביו או רבו. ועוד שרבנו אברהם מן ההר לשיטתו שכתב שם שאינו חייב לאמר הכ"מ או זצ"ל אלא באומר דבר שמועה מפי אביו או רבו אבל כשאומר בשמו מילי דעלמא אינו חייב לכבדו בדברים אלו עכ"ל, והוא הדין אינו אסור לקרוא לרבו בשם ר' פלוני אלא כשאומר דבר שמועה מפיו וזהו שכתב אם קבל את השמועה מאביו או מרבו וכו' עכ"ל. ורבנו אברהם מן ההר מפרש את הגמרא בדוקא היה אומר דבר שמועה מפיו לא יאמר כך אמר אבא וכו' עכ"ל מה שאין כן אם אינו אומר דבר שמועה מפיו, ולכן אינו קשה מהספרי ומיהושע ששם לא אמרו שמועה מפי משה. ועיין בירושלמי מסכת מגילה פרק ד' הלכה י' שחילקו במתורגמן בין האומר דבר שמועה ששמע מפי אביו שאז אומר כך אמר אבא לבין האומר דבר שמועה בשם אביו שלא שמע מפיו שאז אומר כך אמר רבי פלוני ועיין במראה הפנים וקרבן העדה, ומוכח שאין בזה זילותא ורק אם מזכיר מה ששמע מפיו ממש צריך לכבדו יותר. אמנם נראה שרבנו אברהם מן ההר אינו מחלק בין דבר שמועה ששמע מפיו ממש לבין מה שלא שמע מפיו אלא רק בין דבר שמועה של תורה לבין מילי דעלמא *(הג"ה) וכשאינו אומר שמועה בשמו וגם אינו מדבר בפניו אפשר שאין מקור לאסור אפילו לקרוא לרבו בשמו בלי תואר של כבוד וניחא כל הפסוקים שנתקשו בהם האחרונים, ומה שגיחזי נענש מפני שאמר (מלכים־ב ח) זאת האשה וזה בנה אשר החיה אלישע עכ"ל ופרש"י במסכת סנהדרין דף ק' עמוד א' שהיה לו לאמר מורי ורבי אלישע, שם שונה שכיון שסיפר מעשה רבו וכמו שצוה לו המלך ספרה נא לי את כל הגדולות אשר עשה אלישע עכ"ל הוי כאומר שמועה בשמו. עיי"ש, ועל כל פנים מפורש בדבריו שאפילו ברבו אם אינו מזכיר דבר תורה בשמו אינו חייב לאמר עליו זצ"ל וכל שכן במי שאינו רבו.
7
ח׳והנה נותר לבאר עוד כמה פרטים באמירת ז"ל, חדא האם צריך להוסיף ז"ל רק אם מזכיר את אביו ורבו בפה או גם בכתב, וממסכת קדושין הנ"ל היה אומר דבר שמועה מפיו וכו' עכ"ל אין ראיה שדוקא בעל פה קאמר כי עדיין לא ניתנה תורה שבע"פ להכתב. ברם מרש"י בפרשת נח הנ"ל משמע שגם אם מזכירו בכתב צריך לברכו שהרי מיירי בתורה שבכתב וכן פשוט בשו"ת תשב"ץ הנ"ל. וכן בספר חסידים סימן תשמ"ה אינו מחלק בין כתב לבע"פ, וז"ל כשמזכירים תלמידי חכמים אין צ"ל זכרונם לברכה כמו שאין אומרים כשאנו קורין בתורה על משה ועל אהרן זכרונם לברכה, וכ"ש כשאדם מזכיר טענה מת"ח שאין כותבין ז"ל וכו' עכ"ל וחולק על המדרש ולהלן אכתוב טעמו בס"ד ועל כל פנים מבואר שלהזכיר בכתב היינו הך להזכיר בפה. ומה שהראשונים לפעמים חתמו פלוני בר פלוני בלי להזכיר תואר או ז"ל אצל שם האב, שאני חתימה שאינה אלא לזהות מי הוא החותם כמו שתרץ בשו"ת יוסף אומץ סימן פ"ז לדעת מהרש"ל עיי"ש. ובשדי חמד מערכת המ"ם כלל ק"ד הקשה שסוף סוף למה לא חתמו בן רבנו פלוני, ולע"ד כוונת החיד"א היא שכיון שמוכרח לחתום פב"פ הוי בן פלוני כחלק משמו וכמו שבן ישי הוא כנוי לדוד וכהנה רבות ואין זו הזכרת שם אביו בלחוד שחייב להדרו.
8
ט׳ועוד יש לבאר האם צריך להזכיר ז"ל בחייו או רק לאחר מותו, ובמקור חסד לספר חסידים שם פרש שהחיוב הוא דוקא בחייו ושלכן כתב בספר חסידים שאינו צריך להזכיר ז"ל כי שם מיירי לאחר מותו, ועיין בשו"ת חוות יאיר סימן ע"א וספר תוספת ברכה לפרשת וירא פרק י"ח פסוק י"ח שדייקו כן ממה שבמסכת יומא דף ל"ח עמוד ב' הביאו סמך לזצ"ל ולשר"י מן התורה ממה שנאמר על אברהם ועל אנשי סדום בחייהם. ואולם בגור אריה בפרשת נח שם כתב שאין צריך לאמר זצ"ל אלא לאחר מותו, וכן נראה להלכה ממסכת קדושין שם שאחרי מות אביו אינו אומר כך אמר אבא אלא אבא מרי הכ"מ או זצלה"ה ומשמע שבחייו שפיר אומר כך אמר אבא ודיו וכן המנהג, ולפי זה אפילו מרי אינו חייב לאמר בחייו וי"ל הטעם שהרי אומר דבר שמועה מפיו ומוכח שלמד ממנו ורק במותו מוסיף שלמרות שנפטר עדיין הוא מורו, וגם אפשר שאינו צריך להוסיף מרי אלא בתוך י"ב חודש שאז אומר הכ"מ והא בהא תליא ודוק.
9
י׳ועוד מוכח לעניננו בירושלמי מסכת מגילה פרק ג' הלכה ז' ובבראשית רבה ומדרש שוחר טוב שם, וז"ל רבי ברכיה וכו' כשהיה מגיע לפסוק הזה (אסתר ב׳:ו׳) אשר הגלה נבוכדנצר הוה אמר נבוכדנצר שחיק עצמות, ולמה לא הוה אמר כן בירמיה אלא שכל נבוכדנצר שכתוב בירמיה חי הוא ברם הכא מת הוי עכ"ל המדרש הרי שאין צריכים להזכיר גינוי של רשע אלא לאחר מותו, ומשם נלמד להתחלת הפסוק שגם זכר צדיק לברכה אינו אלא לאחר מותו. ודוחק לאמר שטעם רבי ברכיה הוא משום (קהלת י׳:כ׳) גם במדעך מלך אל תקלל וגו' עכ"ל ועיין בקהלת רבה שרק מלך אשר בדורך קאמר. ומכאן תבין מה שכתב בספר חסידים שאין אומרים ז"ל על ת"ח כמו שאין אומרים כשאנו קורים בתורה על משה ואהרן עכ"ל, והקשה בכנסת הגדולה ליורה דעה סימן ר"מ בהגהות הטור ונדפס על גליון השלחן ערוך שם סעיף ט' שאין ראיה מקריאת התורה כיון שאין להוסיף על מה שנאמר בכתוב. ואינו קושיא לע"ד כי בודאי בקריאה בצבור ובברכות אין להוסיף ז"ל דהוי הפסק ועיין ביד משה על המדרש ובקרבן העדה על הירושלמי אבל בקורא לעצמו שפיר מותר להוסיף כמו שעשה רבי ברכיה כשקרא באסתר ומיירי בקריאה בעלמא דומיא דירמיה ולא בקריאת חובה של פורים, ובהכי מיירי בספר חסידים וכמו שסיים וכן כשאדם אומר שנים מקרא ואחד תרגום וכו' עכ"ל. ולכן כיון שאין נוהגים להוסיף זצ"ל או שר"י אפילו כשקורא לעצמו מוכח שאין חיוב לאמרם כלל וזוהי ראית ספר חסידים.
10
י״אומכאן לתוספות ורא"ש והרבה ראשונים שכתבו שמות רבנו תם ור"י ושאר קודמיהם תמיד בלי להוסיף ז"ל, שהם סוברים כספר חסידים שאין צורך לאמר ז"ל כלל או שסוברים שכיון שהזכירו אותם בתואר הרב או רבינו או השר וכו' תו לא צריך וכמו שכתבתי. ושלא כמו שהביא במקור חסד בשם כנסת הגדולה שאין ראיה מלשונות חז"ל וספה"ק שלא הזכירו זכרונו לברכה כי בהעתקת הספרים הושמט, ולא דק כי בכנסת הגדולה לא כתב כן אלא על התלמוד וגם בזה נתקשה הרבה עיי"ש אבל לא הזכיר ספרי הקדמונים, וגם אי אפשר לאמר שבעשרות כתבי יד בכולם המעתיקים השמיטו ז"ל וגם הלא בספרי הרמב"ן והרשב"א ועוד רבים נכתב ז"ל בכל מקום ולמה אצלם לא השמיטו המעתיקים, אלא אין כאן השמטות אבל יש כאן חילוקי מנהגים האם לכתוב ז"ל או לא ונהר נהר ופשטיה. וכן אין לתרץ כפי שכתב במקור חסד שכיון שהתוספות וכו' הביאו דברי תורה של קודמיהם לכן לא הוצרכו לכתוב ז"ל כי תורתם היא הילולם מה שאין כן אם היו מזכירים אותם לדברי הרשות היו כותבים ז"ל, זה אינו כי במסכת קדושין אמרו האומר דבר שמועה מפיו וכו' עכ"ל ופרושו דבר תורה כמו במסכת יבמות דף צ"ז עמוד א' כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר עכ"ל ובזה צריך לאמר על אביו הכ"מ או זצ"ל וכבר הבאתי דברי רבנו אברהם מן ההר בזה. ולדעת ספר חסידים שכתב וכ"ש כשאדם מזכיר טענה מת"ח שאין כותבין ז"ל עכ"ל פשוט שאם אינו מביא טענה בשמו גם כן אינו כותב עליו ז"ל שזהו פרוש כל שכן ושלא כמקור חסד שם ומשנת אברהם לספר חסידים כת"י פארמא סימן שנ"ב.
11
י״באבל הנה הרמב"ן והרשב"א וכו' הזכירו ז"ל אצל שמות שאר ראשונים אבל לא אצל התנאים והאמוראים ומאי שנא, וגם לפרושנו שכל שמזכירים תואר רב או רבי אין צורך לאמר ז"ל קשה מהלל ושמאי, ואם מפני שגדול מרבן שמו קשה מבן עזאי ובן זומא שלא הגיעו לסמיכה אבל היו ת"ח וצדיקים ולמה אין נוהגים לאמר עליהם ז"ל. ולכן לע"ד אמירת ז"ל באה לפרסם צדקת הצדיק ואילו בצדיק יסוד עולם אזי שמו הוא ברכתו ואין צורך לאמר עליו ז"ל גם לפי המדרש, והוא שנאמר באברהם והיה ברכה וגו' ונברכו בך כל משפחות האדמה עכ"ל ופרש"י שאדם אומר לבנו תהא כאברהם עכ"ל וכיון שהוא עצמו נקרא ברכה אין צורך לאמר עליו ז"ל וכן בשאר אבות העולם. ורק דבר זה מסור לחכמי הדורות על מי צריך לפרסם ז"ל ומתי אין צורך, ובזה נחלקו המנהגים שהתוספות וכו' לא הזכירו ז"ל על קודמיהם והרמב"ן ודעמיה הזכירוהו אבל כולי עלמא מודו שאין צורך לאמר ז"ל על חכמי התלמוד. ומכאן לספר חסידים שגם כוונתו היא לתלמידי חכמים הידועים והמפורסמים בדורו שאין צורך לאמר עליהם ז"ל, וזהו שהביא ראיה ממשה ואהרן. ומה שנדפס בסימן תתק"פ כמו שאין אומרים כשאנו קורין בתורה על משה ואהרן זכרונם לברכה וכ"ש באחרים עכ"ל המלים וכ"ש באחרים אינם מספר חסידים וכן צוין בכמה דפוסים וכן בכת"י פארמא ליתא אלא הם הוספת המעתיק ושבוש, כי הראיה ממשה ואהרן אינה בתורת כל שכן אלא שכל שמפורסם בצדקתו אין צורך לאמר עליו ז"ל. אכן גם ספר חסידים מודה שתלמיד חכם שאינו מפורסם וכן צדיק שאינו ת"ח ואינו ידוע ברבים מצוה לפרסם צדקתו כשמזכירו, ובהכי מיירי המדרש שחייב להזכיר זצ"ל ושר"י ואין כאן מחלוקת.
12
י״גהיוצא לנו שמדינא דגמרא אינך חייב לאמר זצ"ל על (אותו גדול) כיון שאינו רבך ואינך אומר שמועה מפיו, ואם מצד המדרש מפני שהתואר רבי בלאו הכי הוא של כבוד ומפני שהיה מפורסם. וגם מצד המנהג אינו מוחלט היום וכמו שלפעמים מזכירים הגמו"ז זצלה"ה בשם הרב הענקין כמו שנקרא בחייו ותו לא וידוע שהיה ציס"ע ופוסק הדור בארה"ב ומזכירים שמו בחרדת קודש, וכמדומה שכעת מקפידים יותר לכתוב ז"ל מאשר לאמרו בפה כמו שכתב בשו"ת חוות יאיר לגבי הכ"מ. ולאמר הרבי מ(מקום פלוני) שאין בו שם פרטי או שם משפחה אלא כינוי בלבד קיל טפי ולא דברו במדרש בזה, וכן חילק בספר פרשת דרכים דרוש ט"ו בד"ה ומפי רבותי לענין לקרוא לרבו בשמו. ורק אם מזכיר אותו בלי ז"ל בהדי אחרים שמזכיר אותם עם ז"ל נראה שיש קפידא ועיין בשו"ת מהר"י מינץ סימן י"ג והלכות קטנות חלק ב' סימן י"ז, אבל אין נתבעים על כך בבית דין.
13
י״דואולם מה ששאלת האם עליך לכבדו בכלל, לא אני ראוי לענות לך ומבעי להיות כשמואל הקטן אבל כיון ששאלת אי אפשר להשיבך בלא כלום. הנה הגמו"ז אמר עליו שאילו היה חי בזמן הבית היה נדון כזקן ממרא עכ"ל, ואין זה פגיעה בצדקתו כי אטו זקן ממרא לא היה גאון וצדיק והלא היה חכם שהגיע להוראה וסמוך בסנהדרין כמו שכתב הרמב"ם בהלכות ממרים פרק ג' הלכה ה' והוא דן והם דנים והוא קבל והם קבלו ורק גזרת הכתוב היא אחרי רבים להטות ולא תסור ומיתתו בחנק כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל. וצא וראה בעקביא בן מהללאל במסכת עדיות פרק ה' משנה ו' ורבי אליעזר הגדול במסכת בבא מציעא דף נ"ט שהיו גדולי וצדיקי עולם ומתוך צדקתם לא הודו לדעת הרוב כמו שאמר עקביא מוטב לי להקרא שוטה כל ימי ולא ליעשות שעה אחת רשע לפני המקום עכ"ל. ולזה קאמר הגמו"ז שמדה זו של (אותו גדול) שהיה חולק על כל העולם אילו החזיק בה בזמן הבית היתה מביאתו לדין זקן ממרא, אבל אין זה פגיעה בצדקתו.
14
ט״ואבל מה שהפקיר ברוב העולם ובפרט בת"ח מפורסמים קשה. וגם בזה אזיל לשיטתו שלא השגיח בדעת אחרים, ולכן לא היה איכפת לו שגדולי עולם שבחו והעריצו את הגרא"י קוק ז"ל בחייו ולאחר מותו ולדוגמה מה שכתב הגרא"ז מלצר ז"ל בשנת תש"א גאון ישראל ותפארתו מוהרא"י קוק זצ"ל עכ"ל וכהנה רבות. איברא אף לשיטתו שמצא בכתביו דברי מינות כביכול מי סני לן מה שאמרו על ר' הילל*(הג"ה) אם נמצא אצל ת"ח מובהק מה שנדמה שהוא דבר מינות אזי דוחים דבריו באותו ענין אבל אין מחזיקים אותו ככופר. כן משמע ממעשה דר' הילל וכן כתב בשו"ת הרדב"ז חלק ד' סימן קפ"ז, וכן מוכח בריטב"א במסכת ראש השנה דף ט"ז עמוד א' שכתב שכל מה שיש לו אסמכתא מן הפסוק העיר הקב"ה שראוי לעשות כן וכו' ולא כדעת המפרשים האסמכתאות שהוא כדרך סימן שנתנו חכמים ולא שכונת התורה לכך ח"ו ישתקע הדבר ולא יאמר שזו דעת מינות הוא עכ"ל, והלא המפרשים כן הם הרמב"ם בהקדמה לפרוש המשנה (אות ד') וכן נראה בתוספות במסכת מנחות דף צ"ב עמוד ב' בד"ה גירסא בעלמא ואטו הריטב"א החזיק אותם למינים ואפיקורסים.
ובשו"ת קול מבשר חלק ב' סימן כ"ב אות ה' דחה שהתוספות מחלקים בין אסמכתא גמורה לבין אסמכתא חלושה עיי"ש ושם ובסימן כ"א כתב שהריטב"א לא ראה פרוש המשניות ולא התכוון אלא לראב"ע, ועיין בהקדמת ספר הזכרון לריטב"א הוצאת הרב כהנא ז"ל פרק ו' שפקפק בדבריו וגם הביא שבספר הכוזרי מאמר ג' פרק ע"ג מפורש כשיטת הרמב"ם. ולע"ד בשו"ת קול מבשר הגם שביקש להציל את כבוד הרמב"ם אבל פגע בכבוד הריטב"א כאילו הפריז על המדה והתריס דברים חריפים נגד הראב"ע רק מפני שלא ידע שכן דעת גדולי עולם ונמצא שאם ידע היה צריך לחזור בו ולהתנצל, ולכן יותר ראוי לאמר ששפיר ידע הריטב"א ומכל מקום כתב שזו דעת מינות ואין זו פגיעה ברמב"ם עצמו וכמו שכתב הרדב"ז שר' הילל היה אדם גדול וטעה באחד מעיקרי הדת וכו' ומפני זו הטעות לא חשבוהו כופר ח"ו דאם לא כן איך היו אומרים שמוע' משמו וכו' עכ"ל, והבוחר יבחר. במסכת סנהדרין דף צ"ט עמוד א' שרא ליה מריה לרבי הילל וכו' עכ"ל עיי"ש ולא ביזוהו אחרי מותו וכל שכן לאמר עליו יש"ו, ואפילו את אלישע בן אבויה לא ביזו בתלמוד ועיין סוף דברי התוספות במסכת חגיגה דף ט"ו עמוד א' מן הירושלמי שם. ומה שאמרו בגמרא בכמה מקומות כל מקום שיש חילול ה' אין חולקים כבוד לרב עכ"ל זהו שלא לכבדו וכגון שמותר להורות הלכה בפניו אבל לבזותו אסור, ומה שבמסכת ברכות דף י"ט עמוד ב' אמרו המוצא כלאים בבגדו פושטו אפילו בשוק עכ"ל ואפילו הוא רבו כמו שהובא ביורה דעה סימן ש"ג אף על פי שמתבזה, שם שונה שבא לאפרושי מאיסורא מה שאין כן בכוונה לבזותו.
ובשו"ת קול מבשר חלק ב' סימן כ"ב אות ה' דחה שהתוספות מחלקים בין אסמכתא גמורה לבין אסמכתא חלושה עיי"ש ושם ובסימן כ"א כתב שהריטב"א לא ראה פרוש המשניות ולא התכוון אלא לראב"ע, ועיין בהקדמת ספר הזכרון לריטב"א הוצאת הרב כהנא ז"ל פרק ו' שפקפק בדבריו וגם הביא שבספר הכוזרי מאמר ג' פרק ע"ג מפורש כשיטת הרמב"ם. ולע"ד בשו"ת קול מבשר הגם שביקש להציל את כבוד הרמב"ם אבל פגע בכבוד הריטב"א כאילו הפריז על המדה והתריס דברים חריפים נגד הראב"ע רק מפני שלא ידע שכן דעת גדולי עולם ונמצא שאם ידע היה צריך לחזור בו ולהתנצל, ולכן יותר ראוי לאמר ששפיר ידע הריטב"א ומכל מקום כתב שזו דעת מינות ואין זו פגיעה ברמב"ם עצמו וכמו שכתב הרדב"ז שר' הילל היה אדם גדול וטעה באחד מעיקרי הדת וכו' ומפני זו הטעות לא חשבוהו כופר ח"ו דאם לא כן איך היו אומרים שמוע' משמו וכו' עכ"ל, והבוחר יבחר. במסכת סנהדרין דף צ"ט עמוד א' שרא ליה מריה לרבי הילל וכו' עכ"ל עיי"ש ולא ביזוהו אחרי מותו וכל שכן לאמר עליו יש"ו, ואפילו את אלישע בן אבויה לא ביזו בתלמוד ועיין סוף דברי התוספות במסכת חגיגה דף ט"ו עמוד א' מן הירושלמי שם. ומה שאמרו בגמרא בכמה מקומות כל מקום שיש חילול ה' אין חולקים כבוד לרב עכ"ל זהו שלא לכבדו וכגון שמותר להורות הלכה בפניו אבל לבזותו אסור, ומה שבמסכת ברכות דף י"ט עמוד ב' אמרו המוצא כלאים בבגדו פושטו אפילו בשוק עכ"ל ואפילו הוא רבו כמו שהובא ביורה דעה סימן ש"ג אף על פי שמתבזה, שם שונה שבא לאפרושי מאיסורא מה שאין כן בכוונה לבזותו.
15
ט״זואיני מאריך במה שהצדיק את דבריו וידועה הלצת האחרונים במסכת ברכות שם עמוד א' שאין להתגרות בת"ח שמא עשה תשובה שמא קס"ד אלא ודאי כתב תשובה והתיר לעצמו, ברם לא מפיו אנו חיים וכיון שרוב רובם של פוסקים והגמו"ז בתוכם דחו דבריו בין בג' השבועות בין בשאר ענינים שוב לא נשאר אלא מה שהפקיר לבזות ת"ח. ובפרט שלא זכה להיות עמוד ההוראה בדורו, ונראה לפי מה שדרשו במסכת מועד קטן דף י"ז עמוד א' וחגיגה דף ט"ז עמוד ב' מאי דכתיב (מלאכי ב׳:ז׳) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא, אם דומה הרב למלאך ה' יבקשו תורה מפיו ואם לאו על יבקשו תורה מפיו עכ"ל, ובשיר השירים רבה פרשה ח' על הכתוב חברים מקשיבים לקולך בר קפרא אמר למה קרא למלאכי השרת חברים לפי שאין ביניהם איבה וקנאה ושנאה ותחרות ומצות ופלוגת דברים עכ"ל כצ"ל, לכן כיון שהיה שורש איבה ומחלוקת לא דמי למלאך ה' ולא בקשו תורה מפיו.
16
י״זוהנה בבית יוסף יורה דעה סימן רמ"ג בד"ה ומ"ש וקונסין אותו ליטרא זהב הביא תשובת הרשב"א [הערות ותיקונים: נ.ב., חלק ב' סימן רצ"א], וז"ל כל שמהדרין אותו מחמת תורתו וכו' ובא אחר ובוזהו הרי זה כמבזה תורתו שהרי הכל חוששין לתורתו ומכבדין אותו מחמתה וזה אינו חושבה ומבזה אותו הרי זה כאומר שאינו חושש לתורתו וכו' ומ"מ צריך לדקדק בדבר היטב שיהיה אותו ת"ח נוהג כשורה הולך בנחת עם הבריות ומשאו ומתנו באמונה עמהן כדרכן של ת"ח הא לאו הכי הוא בעצמו מבזה עצמו ומבזה תורתו ומשניא עצמו ותורתו ואין אחרים חייבים בכבודו עכ"ל, ולפי זה כיון שהפקיר בהרבה גדולים שלא סברו כדעתו בודאי אינו מקרי נוהג בנחת עם הבריות ואין חיוב לכבדו. ויותר מזה כיון שסיפר אחרי מיטתו של ת"ח כלומר שביזה אותו אחרי מותו חייבים בית דין לנדותו כמו שאמרו במסכת ברכות שם, ואפילו אם המבזה הוא עצמו רב גדול הייבים לנדותו שהרי נידו לעקביא בן מהללאל לפי דעה אחת במשנה במסכת עדיות שם וכן הביא בבית יוסף שם בד"ה וכל שמבזה בשם שו"ת הריב"ש ואינו בריב"ש שלפנינו בסימן ל"ג. ומאי חזית דחיישינן לכבוד הזקן המבזה ליחוש לכבוד הזקן המבוזה כמו שכתב במשנה למלך בהלכות תלמוד תורה פרק ז' הלכה א'.
17
י״חועיין בשו"ת משפטי שמואל סימן פ"ט שאפילו אין כוונתו לבזותו וכל שכן זלזול בפרוש דגבי ת"ח לא בעי כוונה, והביא ראיה ממסכת נדרים דף נ' עמוד ב' באשה ששאלו אותה האם הכירה את שמואל ותארה אותו שהיה גוצא ורבה כריסיה אוכס ורבה שיניה עכ"ל ושמתה רב יהודה אף על פי שלא התכוונה לבזות כלל אלא לאמר סימניו אפילו הכי חל עליה שמתא דהתם הדברי' היוצאים מפיה היו דברי ביזוי וחירוף וגנאי וכו' עכ"ל, ומיהו קצת לא משמע כן כי רב יהודה אמר לבזוייה קאתית עכ"ל הרי שהתכוונה לבזות. וכן מה שהביא ראיה משו"ת מהרי"ק שורש א' ענף ב' אינה מכרעת לע"ד כי שם מיירי שהיה אומדנא שהתכוונו לבזות ולכן אפילו אפשר להשמט ולאמר לא התכוונתי מענישים עליו עיי"ש. ובשו"ת מהר"ש הלוי חלק יורה דעה סימן י' הביא ראיה ממה שנידו את עקביא בן מהללאל מפני שביזה את שמעיה ואבטליון במה שאמר עליהם דוגמא השקוה עכ"ל אף על פי שלא התכוון לבזות אלא להגן על דעתו, ואולם בפרוש המשניות לרמב"ם סיים וקשה דבר זה על חכמים על שלעג להם ונידוהו עכ"ל ובראב"ד פרש שחשד אותם לעשות שלא כדין עכ"ל ומשמע ששפיר התכוון שלא כהוגן. ובתוספות שאנץ פרש שנידוהו לפי שלא חזר בו עכ"ל כלומר מפני שעמד במחלוקתיו ולא מפני שאמר דוגמא השקוה, ועיין במסכת סנהדרין דף פ"ח עמוד א' שמשמע כתוספות שאנץ ובירושלמי מסכת מועד קטן פרק ג' הלכה א' משמע כרמב"ם וראב"ד. גם יש להעיר על שו"ת מהר"ש הלוי שחידש שהבזיון היה במה שרמז ששמעיה ואבטליון היו ממשפחת גרים וכמו שאמרו במסכת בבא מציעא דף נ"ח עמוד ב' אם הוא בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך עכ"ל, ולע"ד פשוט שאין שום בזיון לאמר למישהו שהוא ממשפחת גרי צדק שבאו להסתופף תחת כנפי השכינה והא אונקלוס הגר בתלמוד ורבי עובדיה הגר בתשובת הרמב"ם ורבי אברהם הגר בתוספות, אלא האיסור הוא להזכיר לו מעשי אבותיו קודם שנתגיירו.
18
י״טמכל מקום דינו של שו"ת משפטי שמואל אמת וכמו שסיים דלגבי בזיון ת"ח לא בעינן כונה דומיא דאמרי' בעלמ' כי מזיק דחייב בין שוגג ובין מזיד כה"ג הוי בזוי ת"ח עכ"ל, וכן משמע במרדכי שהביא בשו"ת מהרי"ק שם וז"ל ומההיא איתתא דלא נזפה ולא ביישה כו' ואפשר שלא נתכוונה להפקיר כו' המתכוון לבזות ולבייש ת"ח לכ"ש עכ"ל. ומעתה בנדון שלנו אין משגייחן בטענותיו למה ביזה דלא יהיה אלא כאומר מותר שדינו כשוגג סוף סוף ביזה ת"ח וחייב.
19
כ׳איברא ברמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק ז' הלכה א' כתב חכם זקן בחכמה וכן נשיא שסרח אין מנדין אותו בפרהסיא לעולם וכו' וכן כל תלמיד חכם שנתחייב נדוי אסור לבית דין לקפוץ לנדותו במהרה אלא בורחין מדבר זה ונשמטין ממנו וחסידי החכמים היו משתבחין שלא נמנו מעולם לנדות תלמיד חכם וכו' עכ"ל ושלא כשו"ת הריב"ש שהביא בבית יוסף שחייבים לנדות ת"ח שביזה ת"ח אחר, ומה שנידו לעקביא בן מהללאל תרץ בכסף משנה שהיה בצנעא. וכן הוא בשו"ת רבנו אברהם בן הרמב"ם סימן ה', וז"ל אין לחכם או לנשיא לקפוץ ולנדות תלמ' חכמ' אחר שהפקיר בו כמו שינדה אחד מעמי הארץ שהפקיר בו וכו' אבל תלמ' חכמים שהפקיר בתלמידי חכמים אחרים יראי שמים וחסים על כבוד התורה חוץ משניהם יעינו בטענותם וייסרו החוטא מהם בדברים ויגערו בו כפי חטאו ויכניעו אותו לבקש מחילה ויפיסו הנעלב כדי שימחול בדרך כבוד לשניהם בצנעה לא בפרהסיא בפני עמי הארץ עכ"ל והובאה בשו"ת הרדב"ז סימן שני אלפים רל"ט ובברכי יוסף ביורה דעה סימן רמ"ג.
20
כ״אואף על פי שרבנו אברהם בן הרמב"ם דן במבזה ת"ח בחייו אבל המבזהו לאחר מותו י"ל דחמיר טפי ולפי זה יש לתרץ שנידו לעקביא בן מהללאל כיון שסיפר לאחר מיתתן של צדיקים אבל בעלמא לא, מכל מקום הרמב"ם לא חילק אלא כתב אין מנדין אותו בפרהסיא לעולם עכ"ל. וכן עיקר לעניננו שלא לגרום חילול השם, ולכן אף שעצת רבנו אברהם בן הרמב"ם לייסר החוטא בדברים וכו' היתה אי אפשר גם בחייו של (אותו גדול) כמובן ואין לנו הכח להעמיד הדת על תלה מכל מקום אסור לך לבזותו וכל שכן לאחר מותו. ומכל מקום כיון שתלמידיו למדים מדבריו לבזות יראים ושלמים כמו שהבאת מדבריהם וגם פשה הנגע הזה למרחוק בעו"ה לכן לחלוק לו כבוד הוי לחזק ידי המבזים ת"ח וגורם חילול השם נוסף, ועל כזה אמרו כל מקום שיש חילול השם אין חולקים כבוד לרב. סוף דבר גם ברך לא תברכנו גם קלל לא תקללנו, ואתה בתמך תלך להיות מן הנעלבים ולא מן העולבים ולשמור על כבוד חכמים בכל מקום והקב"ה יוציא כאור צדקך וצדקת כל מאמיניו.
21
כ״ביהודה הרצל הנקין
22