שו"ת בני בנים, חלק שני מ״הResponsa Benei Banim, Volume II 45
א׳הערות בדיני השבת אבידה
1
ב׳ב"ה, כ"א מנחם אב תשמ"ג
2
ג׳למחבר אחד
3
ד׳מה שכבודו הבין בדברי הרי"ף בסוף מסכת יומא שמי שאינו מחזיר אבידה לבעלה שהוא אחד מכ"ד דברים המעכבים את התשובה, שמיירי ברואה אבידה ואינו נוטלה, עיין ברמב"ם הלכות תשובה פרק ד' הלכה ג' שלא פרש כן.
4
ה׳(2)
ובזקן ואינה לפי כבודו, בשלחן ערוך בעל התניא בהלכות מציאה ופקדון סעיף ל"ו כתב שנכלל בדין זה אפילו איש נכבד מחמת מעלה אחרת כגון עושר או משפחה או ד"א ומפני זה הוא מתבייש מן הבריות שיודעים מעלתו וכו' עכ"ל. ומהמשך דבריו דייק כבודו שגם אם מסבה אחרת כגון מצב בריאותו ולא משום חוסר חשיבות הממון באופן שאף בשלו לא היה טורח מסבה זו, פטור בשל אחרים עכ"ל.
ובזקן ואינה לפי כבודו, בשלחן ערוך בעל התניא בהלכות מציאה ופקדון סעיף ל"ו כתב שנכלל בדין זה אפילו איש נכבד מחמת מעלה אחרת כגון עושר או משפחה או ד"א ומפני זה הוא מתבייש מן הבריות שיודעים מעלתו וכו' עכ"ל. ומהמשך דבריו דייק כבודו שגם אם מסבה אחרת כגון מצב בריאותו ולא משום חוסר חשיבות הממון באופן שאף בשלו לא היה טורח מסבה זו, פטור בשל אחרים עכ"ל.
5
ו׳ולע"ד דבר זה תלוי בראשונים ויש בו שלוש שיטות. שיטה ראשונה שאין הפטור תלוי בכבוד דוקא, עיין בסמ"ג עשין ע"ד שכתב חכם או זקן או מכובד וכו' עכ"ל ובסמ"ק מצוה רנ"ב כתב זקן או מכובד עכ"ל ובארחות חיים סימן ל"ה אות ב' וכלבו סימן פ"ג כתבו זקן או נכבד עכ"ל ואלמא מכובד פטור מלהשיב אבידה אפילו אינו זקן וזקן אפילו אינו מכובד *(הג"ה) וכתב על זה מחבר אחר שיש לפרש כוונתם לכבוד מחמת זקנה דהוי גם מסוג הכבוד והכי קאמר זקן כיון שיש בו כבוד או מכובד אחר. וי"ל הטעם כי התורה חלקה כבוד לישישים שלכן נאמר מפני שיבה תקום, ולפי זה גם לדעת הסמ"ג ודעמיה אין לפטור זקן מטעם שאינו של כבוד.
ואולם במסכת בבא מציעא דף ל' עמוד ב' אמר רבא כל שבשלו מחזיר בשל חברו נמי מחזיר עכ"ל, ובחכמת שלמה הקשה אם כן מה חילוק יש בין זקן ואינה לפי כבודו לשאר בני אדם הלא הכל תלוי באם בשלו מחזיר וכו' ולא במה שהוא זקן ועיי"ש שנדחק לתרץ. ולא הבנתי, כי רבא קאי על הברייתא ומפרש מתי זקן ואינה לפי כבודו מיפטר ומתי לא, וזהו שכתב היראים השלם סימן קס"ח והתעלמות מהם וכו' כיצד כהן והיא בבית הקברות זקן ואינה לפי כבודו וכו' כיצד פירש רבא כל שבשלו מחזיר בשל חברו נמי מחזיר עכ"ל. ויותר מבואר ברמב"ם, וז"ל מצא שק או קופה אם היה חכם או זקן מכובד שאין דרכו ליטול כלים אלה בידו אינו חייב ליטפל בהן ואומד את דעתו אילו היו שלו אם היה מחזירן לעצמו כך חייב להחזיר של חבירו, ואם לא היה מוחל על כבודו אפילו היו שלו כך בשל חבירו אינו חייב להחזיר עכ"ל וקאי על החכם והזקן וזוהי כוונת הבית יוסף בסימן רס"ג, ולפי זה בשאר אדם שפיר חייב להחזיר בכל ענין כי התורה חייבתו ורק החכם נפטר ואזלא קושית מהרש"ל.
איברא בסמ"ג כתב מצא שק או קופה אם היה חכם או זקן או מכובד שאין דרכו ליטול כלים אלו בידו אינו חייב ליטפל בהן כללו של דבר כל שבשלו מחזיר בשל חברו מחזיר וכל שבשלו אינו מחזיר בשל חברו אינו מחזיר עכ"ל וכן בסמ"ק וארחות חיים והכלבו, ומשמע שכל בשלו וכו' מיירי בכל אדם והדרא קושית מהרש"ל לדוכתה מאי שנא זקן ואינה לפי כבודו משאר אדם. ועיין בסביב ליראיו על ספר יראים סימן ע"ר אות י"ד שדקדק בגמרא שרבא אמר כל שבשלו מחזיר בשל חברו נמי מחזיר עכ"ל אבל לא אמר גם את ההפך כל שבשלו אינו מחזיר בשל חברו נמי אינו מחזיר, ותרץ שלהפך לאו כללא הוא כי מי שאינו מחזיר בשלו מפני שנוהג סלסול וכבוד מדומה בעצמו עדיין לא מיפטר להשיב בשל חברו כי על שלו יכול לוותר ולא על של חברו ותרוץ זה כבר נמצא בדרישה בסימן רע"ב אות ח' עיי"ש, ברם אין הדיוק מוכרח כי את ההפך כבר אמרו במשנה בדף כ"ט עמוד ב' כל דבר שאין דרכו ליטול הרי זה לא יטול עכ"ל ולכן רבא לא היה צריך לאמרו. על כל פנים הלא הסמ"ג וכו' כתבו שאם בשלו מחזיר בשל חברו מחזיר וגם את ההפך שאם בשלו אינו מחזיר בשל חברו אינו מחזיר, וע"כ מפני שסוברים שבאמת הוי כללא שאם אינו מחזיר בשלו פטור בשל חברו והוא שפרשתי בדעתם שאפילו מטעמים שאינם של כבוד פטור כל שאינו משיב בשלו. ולעצם קושית מהרש"ל אין הכי נמי, וזקן לאו דוקא ורק אורחא דמילתא נקטו בברייתא ורבא כללא כייל, ועוד לפי מה שפרשתי זקן או מי שאינה לפי כבודו אם כן בברייתא הזכירו כמה אופנים ולכן בא רבא לכללם וכן לגבי פריקה.. והם מפרשים זקן ואינה לפי כבודו בוי"ו החילוק זקן או מי שאינה לפי כבודו, ובודאי פטור זקן שאינו מכובד הוא משום חולשתו וכחדוש כבודו.
ואולם במסכת בבא מציעא דף ל' עמוד ב' אמר רבא כל שבשלו מחזיר בשל חברו נמי מחזיר עכ"ל, ובחכמת שלמה הקשה אם כן מה חילוק יש בין זקן ואינה לפי כבודו לשאר בני אדם הלא הכל תלוי באם בשלו מחזיר וכו' ולא במה שהוא זקן ועיי"ש שנדחק לתרץ. ולא הבנתי, כי רבא קאי על הברייתא ומפרש מתי זקן ואינה לפי כבודו מיפטר ומתי לא, וזהו שכתב היראים השלם סימן קס"ח והתעלמות מהם וכו' כיצד כהן והיא בבית הקברות זקן ואינה לפי כבודו וכו' כיצד פירש רבא כל שבשלו מחזיר בשל חברו נמי מחזיר עכ"ל. ויותר מבואר ברמב"ם, וז"ל מצא שק או קופה אם היה חכם או זקן מכובד שאין דרכו ליטול כלים אלה בידו אינו חייב ליטפל בהן ואומד את דעתו אילו היו שלו אם היה מחזירן לעצמו כך חייב להחזיר של חבירו, ואם לא היה מוחל על כבודו אפילו היו שלו כך בשל חבירו אינו חייב להחזיר עכ"ל וקאי על החכם והזקן וזוהי כוונת הבית יוסף בסימן רס"ג, ולפי זה בשאר אדם שפיר חייב להחזיר בכל ענין כי התורה חייבתו ורק החכם נפטר ואזלא קושית מהרש"ל.
איברא בסמ"ג כתב מצא שק או קופה אם היה חכם או זקן או מכובד שאין דרכו ליטול כלים אלו בידו אינו חייב ליטפל בהן כללו של דבר כל שבשלו מחזיר בשל חברו מחזיר וכל שבשלו אינו מחזיר בשל חברו אינו מחזיר עכ"ל וכן בסמ"ק וארחות חיים והכלבו, ומשמע שכל בשלו וכו' מיירי בכל אדם והדרא קושית מהרש"ל לדוכתה מאי שנא זקן ואינה לפי כבודו משאר אדם. ועיין בסביב ליראיו על ספר יראים סימן ע"ר אות י"ד שדקדק בגמרא שרבא אמר כל שבשלו מחזיר בשל חברו נמי מחזיר עכ"ל אבל לא אמר גם את ההפך כל שבשלו אינו מחזיר בשל חברו נמי אינו מחזיר, ותרץ שלהפך לאו כללא הוא כי מי שאינו מחזיר בשלו מפני שנוהג סלסול וכבוד מדומה בעצמו עדיין לא מיפטר להשיב בשל חברו כי על שלו יכול לוותר ולא על של חברו ותרוץ זה כבר נמצא בדרישה בסימן רע"ב אות ח' עיי"ש, ברם אין הדיוק מוכרח כי את ההפך כבר אמרו במשנה בדף כ"ט עמוד ב' כל דבר שאין דרכו ליטול הרי זה לא יטול עכ"ל ולכן רבא לא היה צריך לאמרו. על כל פנים הלא הסמ"ג וכו' כתבו שאם בשלו מחזיר בשל חברו מחזיר וגם את ההפך שאם בשלו אינו מחזיר בשל חברו אינו מחזיר, וע"כ מפני שסוברים שבאמת הוי כללא שאם אינו מחזיר בשלו פטור בשל חברו והוא שפרשתי בדעתם שאפילו מטעמים שאינם של כבוד פטור כל שאינו משיב בשלו. ולעצם קושית מהרש"ל אין הכי נמי, וזקן לאו דוקא ורק אורחא דמילתא נקטו בברייתא ורבא כללא כייל, ועוד לפי מה שפרשתי זקן או מי שאינה לפי כבודו אם כן בברייתא הזכירו כמה אופנים ולכן בא רבא לכללם וכן לגבי פריקה.. והם מפרשים זקן ואינה לפי כבודו בוי"ו החילוק זקן או מי שאינה לפי כבודו, ובודאי פטור זקן שאינו מכובד הוא משום חולשתו וכחדוש כבודו.
6
ז׳ושיטה שניה היא שהפטור תלוי בכבוד דוקא אבל כולל כל מיני כבוד, עיין ברמב"ם בהלכות גזלה ואבדה פרק י"א הלכה י"ג שכתב אם היה חכם או זקן מכובד וכו' עכ"ל והועתק בשלחן ערוך חושן משפט סימן רס"ג סעיף א' וכן דעת חדושי הר"ן דף ל"ג עמוד א'. והם מפרשים זקן ואינה לפי כבודו בוי"ו החיבור זקן שאינה לפי כבודו, וזקן היינו או חכם או זקן, או שהברייתא מתפרשת בזקן מכובד ורק נלמד חכם בכל שכן כי כבוד התורה עדיף ואפילו אינו מבוגר כמו שמוכח במסכת קדושין דף ל"ב עמוד ב'. וכן מוכח ממעשה אביי במסכת בבא מציעא דף ל' עמוד ב' שלא היה חייב להשיב אבידה אלולא שדר קלא בעיזי, והוא היה צעיר שהרי הוה יתיב קמיה רבה רבו שבעצמו לא האריך ימים עיין במסכת ראש השנה דף י"ח עמוד א', ומיהו אין זו ראיה כל כך כי כיון דהוה יתיב קמיה רבה מן הסתם היה עוסק בלימודו והעוסק במצוה פטור מן המצוה. והנה בטור סימן רס"ג כתב המוצא דבר שהוא מתבייש להחזירו וכו' עכ"ל ולא הזכיר חכם או זקן כלל, וכן פרש"י במשנה שם דף כ"ט עמוד ב' דבר שגנאי הוא לו שאדם חשוב הוא וכו' ופטור מהשבת אבידה דילפינן מוהתעלמת עכ"ל. ולכן בצעיר חשוב שלא בכבוד התורה וכגון בעל משרה רמה אפשר שהרמב"ם מחייבו להשיב אבידה שהרי אינו זקן מכובד ורש"י והטור פוטרים, אבל אינו מסתבר לע"ד אלא אורחא דמילתא נקט הרמב"ם זקן מכובד והוא הדין שאר נכבדים.
7
ח׳ושיטה שלישית היא שרק חכם בתורה פטור מהשבת אבדה ולא זקן בעלמא, כן כתב הריטב"א בשם הרמב"ן הובא בשיטה מקובצת דף ל' עמוד א' בד"ה והתעלמת ובחדושי הריטב"א למסכת שבועות דף ל' עמוד ב' בד"ה האי צורבא דרבנן, וכן נראה ברא"ש עיי"ש וכן דעת הרמב"ם בפרוש המשניות בבבא מציעא אבל במשנה תורה חזר בו. ועיין בחדושי הר"ן בדף ל"ג שם שגם לגבי פריקה מפרש הרמב"ן זקן שקנה חכמה ובתפארת ישראל על המשניות כתב כן בפשיטות, וצ"ע כי לשון המשנה בדף ל"ג הוא זקן או חולה עכ"ל ושוה ללשון המשנה במסכת גיטין דף כ"ח עמוד א' המביא גט והניחו זקן או חולה וכו' עכ"ל ושם אינו מיירי בחכם. ועיין ברמב"ם הלכות רוצח פרק י"ג הלכה ג' שלא הזכיר חכם אצל פריקה.
8
ט׳והנה הרא"ש כתב שאין לחכם רשות לזלזל בכבודו שמזלזל בכבוד התורה וכן הביא הטור וכן כתב הרמ"א, אבל אין כן דעת הרמב"ם בפרק י"א שם הלכה י"ז והסמ"ג ודעמיה והריטב"א במסכת שבועות שם ועוד ראשונים והשלחן ערוך אלא כיון שעושה כן לקיים את המצוה אדרבה זהו כבודו כמו שכתב בבית יוסף, וראיה מדוד שפזז וקרקר לפני הארון אף על פי שמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. ומיהו מפורש כהרא"ש במכילתא דרשב"י פרשת משפטים פרק כ"ג, מנין אתה אומר היה אדם גדול או שהיה כהן והיא בבית הקברות או שחשיכה לילי שבת שאינו רשאי ליזקק לה ת"ל וחדלת פעמים שאתה חודל וכו' עכ"ל הרי שאסור לו לפרוק. ומדויק מה שמנו שם אדם גדול וכהן ולילי שבת בחדא מחתא כי בכולם איסורא קעביד אם פורק, מה שאין כן בברייתא בגמרא ובספרי פרשת ראה פיסקא רכ"ב ורכ"ה מנו כהן וזקן ושלו מרובה משל חברו ובכהן אסור להשיב או לפרוק ואילו בשלו מרובה משל חברו מותר ולכן אין להוכיח משם לגבי זקן.
9
י׳ורק צריך לדקדק בדעת הרא"ש שזקן ואינו לפי כבודו מיירי בחכם, הלא בשיטה מקובצת הביא בשמו שגם אשה פטורה מהשבת אבידה משום כל כבודה בת מלך פנימה עיי"ש שהשוה דין אשה לדין זקן ואלמא פטר גם בשאר מיני כבוד. ואין לאמר שכל כבודה הוא חיוב מדברי קבלה שאסור לאשה להתבזות והיינו הך הכם שאסור לו להתבזות ולאפוקי זקן בעלמא, זה אינו, כי בודאי אשה יכולה למחול על כבודה וכדביתהו דרב הונא במסכת שבועות דף ל' עמוד ב' ועיי"ש ברא"ש בעמוד א'. ובשו"ת פרי יצחק חלק א' סימן נ"ב האריך בזה עיי"ש בד"ה אלא וד"ה ומעתה נבא וד"ה וכן מיושב ולע"ד דבריו דחוקים בלשון הרא"ש. ויש להעיר במה שחידש שם שהחכם עצמו אינו מוזהר על כבודו ורק אחרים מוזהרים שלא לבזותו, שמכל מקום אם מבזה את עצמו גורם לאחרים לבזותו ועובר על ולפני עור. והנה מה שהובא בשיטה מקובצת בשם הרא"ש לפי הנראה הוא מתוספות הרא"ש, ובסתירה בין פסקיו לתוספותיו העיקר כפסקיו, ברם דרך תוספות הרא"ש להביא דעותיהם של אחרים בסתם אף שאינו סובר כן כמו שכתבתי בבני בנים [חלק א'] סימן ל' עמוד צ"ג ולכן אפשר שאין כאן סתירה.
10
י״אואולם מעיקרא ליכא קושיא לע"ד, כי אף שכתבתי שהרא"ש סובר כרמב"ן וריטב"א שרק חכם בתורה פטור מלהשיב אבידה וכן דייק בשו"ת פרי יצחק שם, אין זה מפורש ברא"ש ושפיר יש לאמר שגם הוא סובר שמשכחת זקן בעלמא שפטור משום והתעלמת. ובזה ניחא שבטור כתב המוצא דבר שהוא מתבייש להחזירו וכו' עכ"ל ולא הזכיר חכם ואילו בסוף דבריו העתיק דברי אביו בסתם, אלא בודאי דין זה אינו בחכם בלבד ורק מן הסתם תלמיד חכם הוא שפטור מלהחזיר כי אטו זקן עם הארץ אינו מחזיר אבידת עצמו ולכן כתב הרא"ש בחכם, ובזה מתורצים גם דברי הרמב"ם בפרוש המשניות שלא יסתרו לדבריו במשנה תורה עיי"ש. ושוב אתו שפיר דברי הרא"ש שגם נשים יקרות פטורות מלהשיב משום כל כבודה בת מלך פנימה דומיא דזקן.*(הג"ה) ומיהו נשים יקרות חייבות בעיקר ההשבה, כי הנה בזקן ואינה לפי כבודו יש שפטור מליטול אבידה כיון שהחפץ הוא בזוי כמו שאמרו במשנה בדף כ"ט עמוד ב' מצא שק או קופה או כל דבר שאין דרכו ליטול עכ"ל, ויש שפטור כיון שאין לו לגשת לאותו מקום וכמו כהן והבהמה היא בבית הקברות, והדוגמה בזקן היא שרואה אבידה במזבלה דרך הפתח שאין לו להכנס לשם ליטלה אף על פי שאם היתה לפניו ברחוב שפיר היה מגביהה, והיינו אין דרכו להגביה בעיר אף על פי שדרכו להגביה בשדה. ובאשה אין הבזיון בנטילת האבידה גופא אלא רק ביציאה מביתה כיון שכל כבודה בת מלך פנימה, וממילא אם אתרמי לה שהיא ברחוב ורואה אבידה חייבת ליטול וכמו שהיתה נוטלת את שלה בכהאי גוונא. ואף שתצטרך להכריז אחר כך וזה אינו בכבודה, הוי כדרכו להחזיר בשדה ואין דרכו להחזיר בעיר שנשאר בתיקו ופסק הרמב"ם להחמיר בשל תורה והרא"ש לא חלק עליו אלא משום שאסור לחכם לזלזל בכבודו וזה אינו שייך באשה, ועוד שיכולה להכריז על ידי אחרים. ולכן חייבת מן הסתם ליטול אבידה המונחת לפניה וזהו שאמרו במסכת קדושין דף ל"ד עמוד א' שחייבת באבידה.
11
י״בולהלכה לגבי זקן שהוא מכובד אבל אינו ת"ח מצטרפים דעות רש"י ורמב"ם וחדושי הר"ן והטור עם הסמ"ג וסמ"ק וארחות חיים וכלבו לפטור אותו מלהשיב אבידה ושלא כרמב"ן וריטב"א, והוא הדין מכובד אפילו אינו זקן וכדעת הגרש"ז. ואולם בזקן שאינו מכובד ורק בא לפטור את עצמו מפני מצב בריאותו, בזה אין לנו אלא דעת הסמ"ג והסמ"ק וארחות חיים והכלבו וכנגדם מצטרפים רש"י והרמב"ם והר"ן והטור עם הרמב"ן והריטב"א לחייבו להשיב אבידה ושלא כחדוש כבודו. וזהו בחולשה בעלמא אבל בחלש הרבה או חולה פטור כדין זקן או חולה לגבי פריקה כמו שפרש המאירי שם שאין לו כח לעזור עכ"ל, ולא נצרכה שם אלא שלמרות שהוא עצמו אינו פורק מצוה לפרוק בשבילו, אבל לפטור אותו מלפרוק או מלהשיב אבידה פשיטא אונס רחמנא פטריה.
12
י״גובשלחן ערוך בעל התניא שם סעיף ל"ז כתב שאין צריך לאמר אם לא הי' מחזירם לעצמו מחמת שלא היה חפץ לטרוח לישא אותם לביתו הואיל והם כלים פחותים ודמיהם מועטים ולא מפני שאינם לפי כבודו שהוא חייב מן הדין לטרוח בהן וכו' שהתורה לא חסה אלא על כבוד הבריות ולא על טורח גופו עכ"ל, ולפי האמור הדין דין אמת אם כי הסמ"ג ודעמיה פוטרים גם בזה, ואולם כמדומה העולם מקילים הרבה בזה ואולי סומכים על ראשונים אלה.
13
י״דאלא שיש לתרץ את מנהג העולם באופן אחר, כי הנה יש להסתפק במי שאינו טורח להשיב אבדה לעצמו שיהיה כמי שמאבד אותה לדעת, ושוב מצאתי ביראים השלם קס"ח ובקצר מצוה ע"ר שכתב ואם הבעלים עומדים ואינן רוצין לעזור להשיב פטור שאין זו אבידה שהרי הוא מאבדה בידים עכ"ל. ואין הכוונה דאיגלאי מילתא למפרע שבתחילה איבד אותה בידים, כי לשון מאבדה הוא בהווה ומשמע שכעת מאבד אותה ועוד שמי לא עסקינן באבידה בעלמא שלא ידע כשנפלה ממנו ורק כעת נודע לו ואינו טורח להחזירה. ואינו חולק על דעת ר"י בתשובות מיימוניות בסוף סדר נזיקין סימן י' עיי"ש כי שם מיירי בבעל שנמצא שם ורק אין בכוחו להשיב לבדו ועיין בתלמיד הרשב"א בדף ל"א עמוד א', ואילו היראים מיירי באינו רוצה לעזור כלל, וגם נראה שהוא הדין אפילו אין הבעל שם אלא ששמע עליה ואינו רוצה ללכת ולטרוח להשיבה ובזה לא מיירי ר"י.
14
ט״וובזה יש חילוק בין פטור החכם מלהשיב שהוא משום כבוד תורתו לבין פטור אדם אחר משום שאר מיני כבוד, לדעת הרא"ש שאסור לחכם להחזיר לפנים משורת הדין וממילא אסור גם להחזיר אבידת עצמו שהרי אם באבידת אחרים שיש מצוה אסור קל וחומר בשלו שאין מצוה, וגם הרמב"ם אינו חולק אלא באבידת אחרים אבל באבידת עצמו יודה שאסור לחכם לבזות את עצמו. ולכן אין החכם בגדר מאבד האבידה בידים שהרי אנוס הוא מצד האיסור להתבזות והוי כמי שאינו יכול להשיב בעצמו שחברו חייב להשיב לו, ועוד פשוט שהמוצא אבידה כזו של חכם צריך להחזירה למקום המשתמר ממש ולא למקום שיוצא ונכנס לשם ורואה את האבידה אף שבשאר אדם מועיל באופן זה כבחושן משפט סימן רס"ז סעיף א', כיון שהחכם אסור ליטול אותה לידיו ולכן מה תועיל ראייתו. ואולם בשאר אדם שמשום עושר או זקנה או משפחה ושאר מיני כבוד לא היה טורח להחזיר לעצמו אין חיוב על אחרים להחזיר אליו לדעת היראים דהוי כמאבדה בידים, ולדוגמה אבידה פחותת ערך מעשיר מופלג אף שיש בה שוה פרוטה. וכן בכל אדם בחפץ שבור אף שיש בה שוה פרוטה אצל קונה גרוטאות, ועיין במכילתא דרבי ישמעאל בפרשת משפטים על הכתוב אספתו שדרשו מציאה שדרכה להאסף להוציא את השבורה עכ"ל אף שגם בהמה שבורה שוה פרוטה, והטעם נראה דדמי לפירות מפוזרים בבבא מציעא דף כ"א עמוד א' שאף ששווים יותר מפרוטה מחשבים את הטירחה ואומדים שבעל הפירות הפקיר אותם. וכבודו נסתפק ברואה שוה פרוטה והגביה חצי פרוטה ואחר כך הגביה חצי פרוטה חאם חייב להחזיר, ולא הבנתי כי פשוט שמחשבים האבידה ביחד כמו בפירות מפוזרים.
15
ט״זומכאן חזרה למי שאינו משיב אבידה משום פחיתות ערכה ולא משום כבוד שאסר הגרש"ז, שמכל מקום אם רוב בני אדם שבאותו מקום אינם טורחים להחזיר אבידה כזו לעצמם מאיזה טעם שיהיה, שוב אין המוצא חייב להחזיר כי דנינן לה כאבידה בידים לדעת היראים ואתי שפיר מנהג העולם.
16
י״ז(3)
בדין אבידת עכו"ם, עיין במאירי במסכת בבא קמא דף קי"ג עמוד ב' שכתב כל שהוא מעממין הגדורים בדרכי הדת ועובדי האלקות על איזה צד אע"פ שאמונתם רחוקה מאמונתנו אינם בכלל זה אלא הרי הם כישראל גמור לדברים אלו אף באבידה ואף בטעות ולכל שאר הדברים בלא שום חלוק עכ"ל. ועיי"ש בדף ל"ח עמוד א' שתלה בגויים הקדמונים דוקא מפני שאינם מקיימין שבע מצוות בני נח וכן פרש התורה תמימה בפרשת כי תצא פרק כ"ב אות כ"ב בלי לראות את המאירי. וצ"ע שסוף סוף אבידת אחיך כתיב, ואולי משום שבמכילתא דרבי ישמעאל שם על הכתוב כי תפגע שור איבך אמרו זהו גוי עובד אלילים דברי רבי יאשיה עכ"ל, שאף ששאר תנאים לא פרשו כן עיי"ש עדיין לדעת המאירי דיו לאוקים מחלקותם בעובד אלילים ממש. ועיין בילקוט שנויי גרסאות על הרמב"ם הוצאת פרנקל בהלכות גזלה ואבדה פרק י"א הלכה ג', ולע"ד הפריזו על המדה לבטל פשטות דברי המאירי בלי ראיה.
בדין אבידת עכו"ם, עיין במאירי במסכת בבא קמא דף קי"ג עמוד ב' שכתב כל שהוא מעממין הגדורים בדרכי הדת ועובדי האלקות על איזה צד אע"פ שאמונתם רחוקה מאמונתנו אינם בכלל זה אלא הרי הם כישראל גמור לדברים אלו אף באבידה ואף בטעות ולכל שאר הדברים בלא שום חלוק עכ"ל. ועיי"ש בדף ל"ח עמוד א' שתלה בגויים הקדמונים דוקא מפני שאינם מקיימין שבע מצוות בני נח וכן פרש התורה תמימה בפרשת כי תצא פרק כ"ב אות כ"ב בלי לראות את המאירי. וצ"ע שסוף סוף אבידת אחיך כתיב, ואולי משום שבמכילתא דרבי ישמעאל שם על הכתוב כי תפגע שור איבך אמרו זהו גוי עובד אלילים דברי רבי יאשיה עכ"ל, שאף ששאר תנאים לא פרשו כן עיי"ש עדיין לדעת המאירי דיו לאוקים מחלקותם בעובד אלילים ממש. ועיין בילקוט שנויי גרסאות על הרמב"ם הוצאת פרנקל בהלכות גזלה ואבדה פרק י"א הלכה ג', ולע"ד הפריזו על המדה לבטל פשטות דברי המאירי בלי ראיה.
17
י״ח(4)
ולהשיב על ידי אחר, כבודו הביא מגליון מהרש"א ביורה דעה סימן רכ"א סעיף ג' שמסתפק במודר הנאה האם מותר להשיב אבידה כשיש שם אחר להחזיר, והביא מהגהות הגריעב"ץ במסכת נדרים דף מ"א עמוד ב' שבאר דברי הרא"ש באינו מרפא רפואת בהמתו שמיירי כשאפשר על ידי אחר ותמה כבודו היכן מצינו שיהיה פטור ממצוה כשאפשר לעשותה על ידי אחר. הנה בגליון מהרש"א הביא מפרוש הר"ן במסכת נדרים שם ושכן משמע ברא"ש שאין המודר הנאה יכול להחזיר כשיש אחר להחזיר, אף שרצה לחלק. ולע"ד דעת הרא"ש והר"ן היא שכשיש אחר להשיב לא עבר הראשון על לא תוכל להתעלם וממילא אינו חייב בהשב תשיבם וכמו בזקן ואינה לפי כבודו שתלוי האי בהאי, והציור הוא בשני אנשים שרואים אבידה ואטו צריכים להתקוטט מי יביא את האבידה לביתו כדי שכל אחד לא יעבור על לא תוכל להתעלם, אלא כיון שהאבידה מטופלת על ידי אחד מהם לא שייך איסור כי התורה לא הקפידה אלא שלא להניח את האבידה בלי השבה. וזו כוונת אריכות לשון הרמב"ם בהלכות גזלה ואבדה פרק י"א הלכה א' הרואה אבידת ישראל ונתעלם ממנה והניחה עובר וכו' עכ"ל.
ולהשיב על ידי אחר, כבודו הביא מגליון מהרש"א ביורה דעה סימן רכ"א סעיף ג' שמסתפק במודר הנאה האם מותר להשיב אבידה כשיש שם אחר להחזיר, והביא מהגהות הגריעב"ץ במסכת נדרים דף מ"א עמוד ב' שבאר דברי הרא"ש באינו מרפא רפואת בהמתו שמיירי כשאפשר על ידי אחר ותמה כבודו היכן מצינו שיהיה פטור ממצוה כשאפשר לעשותה על ידי אחר. הנה בגליון מהרש"א הביא מפרוש הר"ן במסכת נדרים שם ושכן משמע ברא"ש שאין המודר הנאה יכול להחזיר כשיש אחר להחזיר, אף שרצה לחלק. ולע"ד דעת הרא"ש והר"ן היא שכשיש אחר להשיב לא עבר הראשון על לא תוכל להתעלם וממילא אינו חייב בהשב תשיבם וכמו בזקן ואינה לפי כבודו שתלוי האי בהאי, והציור הוא בשני אנשים שרואים אבידה ואטו צריכים להתקוטט מי יביא את האבידה לביתו כדי שכל אחד לא יעבור על לא תוכל להתעלם, אלא כיון שהאבידה מטופלת על ידי אחד מהם לא שייך איסור כי התורה לא הקפידה אלא שלא להניח את האבידה בלי השבה. וזו כוונת אריכות לשון הרמב"ם בהלכות גזלה ואבדה פרק י"א הלכה א' הרואה אבידת ישראל ונתעלם ממנה והניחה עובר וכו' עכ"ל.
18
י״טוכיון שאינו עובר כשחברו מטפל באבידה לכן אפשר להיעשות שליח ליטול אבידה עבור חברו, וכבודו הביא מספר גידולי שמואל שנסתפק כשהכישה אחר בשליחות זקן ואינה לפי כבודו האם נתחייב הזקן, אבל היה אפשר להסתפק באותה מדה בכל אדם העושה שליח ליטול אבידה. והספק הוא שהרי השליח עצמו חייב לטפל באבידה ואטו מפני שנעשה שליח נפטר מלא תוכל להתעלם, וממילא יש לדון משום מילתא דאסר רחמנא אי עביד לא מהני לפי הסוברים כן במקום שאם יתבטל המעשה שוב לא עבר העושה על העבירה עיין בנתיבות המשפט סימן ר"ח אות א' ובשו"ת ר' עקיבא איגר סימן קע"ד, וכאן אם לא תועיל השליחות שוב יוכל השליח לכוון לטפל באבידה בעצמו ולא עבר על לא תוכל להתעלם. וכן יש לדון משום אין שליח לדבר עבירה כיון שעובר במה שאינו מטפל באבידה בעצמו, ומיהו כשהשליחות גופא אינה עבירה שהרי למשלח מותר לטפל באבידה יש סוברים שאין אומרים אין שליח לדבר עבירה עיין שו"ת נודע ביהודה מהדורא תנינא חלק אבן העזר סימן קי"א בד"ה שנית וסימן קי"ב בד"ה אות, אף על פי שלכאורה גם בזה שייך דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים, ועל כל פנים רבים סוברים שבדיעבד אין השליחות מתבטלת עיין בנתיבות המשפט סימן קפ"ט וקצות החושן סימן ק"ה. ועוד יש לדון כי המגביה מציאה לחברו זכה חברו משום מיגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי נמי לחבריה כמו שאמרו בבא מציעא דף ט' עמוד ב', ואם נאמר שגם הנוטל אבידה כדי שיטפל בה חברו הוי משום מיגו אזי אין אומרים מיגו לשים עצמו רשע עיין כללי מיגו בסוף סימן פ"ב אות כ"ד וכאן השליח נעשה רשע אם עובר על לא תוכל להתעלם. אבל כל זה אינו, כי לא עבר השליח שהרי לא התעלם והלך לו אלא גרם שהאבידה תטופל על ידי משלחו, וכן הרואה אבידה רשאי לבקש מאחר לטפל בה כמו שכתב בחדושי הריטב"א במסכת שבועות דף ל' שאדם שאינו רוצה ליטול אבידה משום כבוד עושרו שיתן מי שיעשה במקומו עכ"ל.
19
כ׳(5)
בענין חפץ שניכר שעבר זמן רב מאז שנאבד, בבבא מציעא דף כ"ד עמוד ב' בתוספות ד"ה לבתר תריסר מבואר שצריך שיהיה באופן שבעל האבידה בעצמו יודע שניכר למוצא שעבר זמן רב ולכן מתיאש. וכבודו כתב שלא נתברר מהו שעור זמן רב, ועיין במסכת ברכות דף נ"ח עמוד ב' ברש"י ד"ה ככלי אובד שסתם יאוש בעלים הוא לאחר י"ב חודש ועיין בשו"ת נשמת כל חי חלק ב' חלק חושן משפט סימן ל"ה.
בענין חפץ שניכר שעבר זמן רב מאז שנאבד, בבבא מציעא דף כ"ד עמוד ב' בתוספות ד"ה לבתר תריסר מבואר שצריך שיהיה באופן שבעל האבידה בעצמו יודע שניכר למוצא שעבר זמן רב ולכן מתיאש. וכבודו כתב שלא נתברר מהו שעור זמן רב, ועיין במסכת ברכות דף נ"ח עמוד ב' ברש"י ד"ה ככלי אובד שסתם יאוש בעלים הוא לאחר י"ב חודש ועיין בשו"ת נשמת כל חי חלק ב' חלק חושן משפט סימן ל"ה.
20
כ״א(6)
ובשיטת הרמב"ם בספק הנוח, שכתב בפרק ט"ו הלכה א' כל המוצא אבידה וכו' אם מצאה דרך הנחה אסור ליגע בה וכו' אפילו נסתפק לו הדבר ולא ידע אם דבר זה אבוד או מונח הרי זה לא יגע בו ואם עבר ונטלו אסור לו להחזירו לשם ואם היה דבר שאין בו סימן זכה בו עכ"ל, והקשה במגיד משנה היאך יזכה בו והלא קודם יאוש בא לידו וכו' אפילו ספק הינוח ודאי לא זכה בו דהא ספקא הוא אם הוא דרך נפילה וזכה בו כדין המוצא דבר שאין בו סימן או שהוא דרך הנחה והרי בא לידו קודם יאוש וספקא בכה"ג לחומרא וכמו שכתבתי בפי"ד (הלכה ה') עכ"ל. והאריכו בזה בבית יוסף ובאחרונים בסימן ר"ס סעיף ט' עיין הרשימה בבית המפתח בהוצאת פרנקל.
ובשיטת הרמב"ם בספק הנוח, שכתב בפרק ט"ו הלכה א' כל המוצא אבידה וכו' אם מצאה דרך הנחה אסור ליגע בה וכו' אפילו נסתפק לו הדבר ולא ידע אם דבר זה אבוד או מונח הרי זה לא יגע בו ואם עבר ונטלו אסור לו להחזירו לשם ואם היה דבר שאין בו סימן זכה בו עכ"ל, והקשה במגיד משנה היאך יזכה בו והלא קודם יאוש בא לידו וכו' אפילו ספק הינוח ודאי לא זכה בו דהא ספקא הוא אם הוא דרך נפילה וזכה בו כדין המוצא דבר שאין בו סימן או שהוא דרך הנחה והרי בא לידו קודם יאוש וספקא בכה"ג לחומרא וכמו שכתבתי בפי"ד (הלכה ה') עכ"ל. והאריכו בזה בבית יוסף ובאחרונים בסימן ר"ס סעיף ט' עיין הרשימה בבית המפתח בהוצאת פרנקל.
21
כ״בהנה ממה שפשוט למגיד משנה שאם הוא דרך נפילה זכה בו צריך לאמר שמיירי באופן שיש לתלות שהבעלים ידעו מנפילתו, שאם לא כן הוי יאוש שלא מדעת כמו בפרק י"ד שם. והקושיא היא שמא הוא הנוח ולא נפילה ולמה יזכה בו מספק, ולזה יש לאמר דשאני ספק הנוח מיאוש שלא מדעת, כי ביאוש שלא מדעת כיון שלא ידע שנפל אי אפשר שהתיאש כלל מה שאין כן בהנוח כיון שהניחו במקום שאינו משתמר או אינו משתמר אלא קצת הרי מעלה על דעתו שאפשר שאחר יטלנו ושוב לא יוכל להחזירה כיון שאין בו סימן, ולכן גמר ומתיאש למפרע ובדומה לתאנה הנוטה לדרך במסכת בבא מציעא דף כ"א עמוד ב' ופרש"י כיון שידיע שנתרא מעיקרא מיאש וכו' עכ"ל. אבל ביאוש שלא מדעת גם הרמב"ם מודה שיהא מונח עד שיבוא אליהו, וכן לפי פרוש הנתיבות המשפט בסימן ר"ס אות י"ג ספק הנוח אינו דוגמה ליאוש שלא מדעת. ולפי חילוק זה היה נראה שגם בודאי הנוח אם נטל זכה בו לדעת הרמב"ם וכן משמע במגיד משנה והגר"א, ברם יכולנא לפרש דעת הרמב"ם שמיירי רק בספק הנוח לפי מה שכתבו התוספות שם בד"ה תאנה שבעל האילן מתיאש לפי שסבור שהמוצא יקחנה כי הוא לא ידע שנפלה מן האילן עכ"ל, והוא הדין בספק הנוח היינו שאין צורתו מוכיחה שהוא דרך הנחה אזי הבעל מתיאש לפי שסובר שהמוצא לא ידע שהונח בכוונה ולכן יטלנו, מה שאין כן בודאי הנוח שצורתו מוכיחה עליו.
22
כ״ג(7)
כבודו כתב שבנפילה אין המקום סימן כיון שאין הבעלים יודעים היכן נפל שיתן סימן המקום. ולע"ד לאו פסיקא היא אלא בדרך ממש אבל בחדר המתנה על כסא מסויים או בדרך במקום שרגילים להנפש בו וכל כיוצא בזה הוי סימן, ואי אפשר לקבוע מסמרים בזה אלא הכל לפי הענין. ואפשר שזמן מדויק נמי הוי סימן, ובימי הגמרא לא דקדקו בזמן כל כך כמו שמבואר במשנה במסכת סנהדרין דף ה' עמוד ב' ובמסכת פסחים דף י"ב עמוד ב' שהיו טועים בשתים או שלוש שעות ביום, וגם אינו מצוי שהמאבד והמוצא שניהם ידעו זמן האבידה.
כבודו כתב שבנפילה אין המקום סימן כיון שאין הבעלים יודעים היכן נפל שיתן סימן המקום. ולע"ד לאו פסיקא היא אלא בדרך ממש אבל בחדר המתנה על כסא מסויים או בדרך במקום שרגילים להנפש בו וכל כיוצא בזה הוי סימן, ואי אפשר לקבוע מסמרים בזה אלא הכל לפי הענין. ואפשר שזמן מדויק נמי הוי סימן, ובימי הגמרא לא דקדקו בזמן כל כך כמו שמבואר במשנה במסכת סנהדרין דף ה' עמוד ב' ובמסכת פסחים דף י"ב עמוד ב' שהיו טועים בשתים או שלוש שעות ביום, וגם אינו מצוי שהמאבד והמוצא שניהם ידעו זמן האבידה.
23
כ״ד(8)
בגדר תלמיד חכם שמחזירים לו בטביעת עין, הנה בגמרא בדף כ"ג עמוד ב' אמרו לאהדורא לצורבא מרבנן וכו' עכ"ל ועיין במסכת תענית דף ד' עמוד א' שפרש"י בחור חריף מה שאין כן תלמיד חכם זקן נקרא ההוא מרבנן. אבל הרמב"ם בפרק י"ד הלכה י"ג נקט ת"ח ותלמיד ותיק וכן הוא בשלחן ערוך סימן רס"ב סעיף כ"א ומשמע שבא להוציא בחור חריף, וצ"ע מתי נקרא תלמיד ותיק, ועיין בשו"ת מהר"י ברונא סימן ק"ב שפרש צורבא מרבנן שהוא גדול הדור הפך מפרש"י. וברמ"א כתב שכל תלמיד חכם הוא בחזקת שאינו משנה בדבורו והוא מהגהות אשר"י בשם אור זרוע ושם נקט צורבא מרבנן, אבל הלא בפסקי אור זרוע במסכת בבא מציעא דף כ"ד עמוד א' למד מהרמב"ם, ולכן לע"ד בחור אף על פי שהוא חריף טובא צריך להביא ראיה שאינו משנה בדבורו.
בגדר תלמיד חכם שמחזירים לו בטביעת עין, הנה בגמרא בדף כ"ג עמוד ב' אמרו לאהדורא לצורבא מרבנן וכו' עכ"ל ועיין במסכת תענית דף ד' עמוד א' שפרש"י בחור חריף מה שאין כן תלמיד חכם זקן נקרא ההוא מרבנן. אבל הרמב"ם בפרק י"ד הלכה י"ג נקט ת"ח ותלמיד ותיק וכן הוא בשלחן ערוך סימן רס"ב סעיף כ"א ומשמע שבא להוציא בחור חריף, וצ"ע מתי נקרא תלמיד ותיק, ועיין בשו"ת מהר"י ברונא סימן ק"ב שפרש צורבא מרבנן שהוא גדול הדור הפך מפרש"י. וברמ"א כתב שכל תלמיד חכם הוא בחזקת שאינו משנה בדבורו והוא מהגהות אשר"י בשם אור זרוע ושם נקט צורבא מרבנן, אבל הלא בפסקי אור זרוע במסכת בבא מציעא דף כ"ד עמוד א' למד מהרמב"ם, ולכן לע"ד בחור אף על פי שהוא חריף טובא צריך להביא ראיה שאינו משנה בדבורו.
24
כ״הועוד בפסקי אור זרוע שם כתב שאפילו במקום דלא שכיחי תלמידי חכמים אם אמר צורבא מרבנן הפסדתי כלים קודם שמצאו זח ואפי' אמר כלי סתם חייב להכריז ואי לא שכיהי צורבי מרבנן וגם לא אמר קודם לכן שהפסיד אינו חייב להכריז והרי אלו שלו עכ"ל הרי שזכה בו המוצא לגמרי, וזה שלא כדעת הבית יוסף והב"ח בדעת הרמב"ם שאף אם לא הכריז אם בא תלמיד חכם ואמר שנאבד לו חייב להראות לו.
25
כ״ו(9)
ובמחלוקת האם שומר אבידה הוא שומר חנם או שומר שכר, עיין במלאכת שלמה בפרק ב' משנה ו' שלא נחלקו רבא ורב יוסף אלא אחרי שהכריז המוצא ולא באו הבעלים. ובלחם משנה הלכות נדרים פרק ז' הלכה א' פרש כן בדעת הרמב"ם שהמוצא נעשה שומר חנם עד שהכניס את האבידה לביתו ושומר שכר אחר כך, וכן משמע ברמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק י"ב הלכה י' שכתב הכריז או הודיע ולא באו הבעלים תהיה המציאה מונחת אצלו וכו' וכל זמן שהאבידה אצלו וכו' ששומר אבידה כשומר שכר עכ"ל. וקצת משמע כן במסכת בבא מציעא דף כ"ט עמוד א' ושאר מקומות שומר אבידה רבא אמר וכו' עכ"ל ולא נקטו הנוטל אבידה. ובחכמת שלמה בחושן משפט סימן רס"ז סעיף ט"ז ציין להקשות על הלחם משנה ואין הספר שציין עליו בידי. ובאמת גם ברש"י מבואר שמיירי רק אחרי שהכניס את האבידה לביתו, כי בדף פ"ב עמוד א' בד"ה שומר אבידה כתב שמצא אבידה והכניסה לתוך ביתו כדכתיב (דברים כ״ב:ב׳) ואספתו אל תוך ביתך עכ"ל וכן במסכת בבא קמא דף נ"ו עמוד ב' בד"ה שומר אבדה פרש"י הכניס אבידת חברו לתוך ביתו כדכתיב ואספתו אל תוך ביתך עכ"ל ואם כן מהו דין המוצא קודם שהכניס לביתו לפרש"י, אלא מחוורתא כדברי האחרונים שעד אז הוי שומר חנם.
ובמחלוקת האם שומר אבידה הוא שומר חנם או שומר שכר, עיין במלאכת שלמה בפרק ב' משנה ו' שלא נחלקו רבא ורב יוסף אלא אחרי שהכריז המוצא ולא באו הבעלים. ובלחם משנה הלכות נדרים פרק ז' הלכה א' פרש כן בדעת הרמב"ם שהמוצא נעשה שומר חנם עד שהכניס את האבידה לביתו ושומר שכר אחר כך, וכן משמע ברמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק י"ב הלכה י' שכתב הכריז או הודיע ולא באו הבעלים תהיה המציאה מונחת אצלו וכו' וכל זמן שהאבידה אצלו וכו' ששומר אבידה כשומר שכר עכ"ל. וקצת משמע כן במסכת בבא מציעא דף כ"ט עמוד א' ושאר מקומות שומר אבידה רבא אמר וכו' עכ"ל ולא נקטו הנוטל אבידה. ובחכמת שלמה בחושן משפט סימן רס"ז סעיף ט"ז ציין להקשות על הלחם משנה ואין הספר שציין עליו בידי. ובאמת גם ברש"י מבואר שמיירי רק אחרי שהכניס את האבידה לביתו, כי בדף פ"ב עמוד א' בד"ה שומר אבידה כתב שמצא אבידה והכניסה לתוך ביתו כדכתיב (דברים כ״ב:ב׳) ואספתו אל תוך ביתך עכ"ל וכן במסכת בבא קמא דף נ"ו עמוד ב' בד"ה שומר אבדה פרש"י הכניס אבידת חברו לתוך ביתו כדכתיב ואספתו אל תוך ביתך עכ"ל ואם כן מהו דין המוצא קודם שהכניס לביתו לפרש"י, אלא מחוורתא כדברי האחרונים שעד אז הוי שומר חנם.
26
כ״ז(10)
ובדין שומר שמסר לשומר, בשלחן ערוך בעל התניא בסעיף ל"ב כתב ששומר אבידה יכול למסור אותה לאחר כיון שלא נעשה שומר עליה אלא ממצות המקום ובכל המצוות שלוחו של אדם כמותו עכ"ל. וכבודו ציין לתשובת הרשב"א שהביא הבית יוסף בסימן רל"ה והיא בשו"ת הרשב"א חלק א' סימן תתקצ"ז, אבל לא ידעתי מה ראיה משם, אלא הוא מבואר באבן עזרא בפרשת כי תצא פרק כ"ב פסוק ב' שאחר שבאר את סמיכות ענין השבת אבידה לכי תצא למלחמה כתב ואספתו אם היית שב או בצווי שתפקידנו ביד אחר עכ"ל.
ובדין שומר שמסר לשומר, בשלחן ערוך בעל התניא בסעיף ל"ב כתב ששומר אבידה יכול למסור אותה לאחר כיון שלא נעשה שומר עליה אלא ממצות המקום ובכל המצוות שלוחו של אדם כמותו עכ"ל. וכבודו ציין לתשובת הרשב"א שהביא הבית יוסף בסימן רל"ה והיא בשו"ת הרשב"א חלק א' סימן תתקצ"ז, אבל לא ידעתי מה ראיה משם, אלא הוא מבואר באבן עזרא בפרשת כי תצא פרק כ"ב פסוק ב' שאחר שבאר את סמיכות ענין השבת אבידה לכי תצא למלחמה כתב ואספתו אם היית שב או בצווי שתפקידנו ביד אחר עכ"ל.
27
כ״חועיין בספרי שדרשו ואספתו אל תוך ביתך ולא אל בית אחר עכ"ל ובמלבי"ם ותורה תמימה פרשו משום ששומר שמסר לשומר חייב, ולע"ד אינו דומה, כי בשומר בעלמא אין בעל החפץ רוצה שיהיה פקדונו ביד אחר מה שאין כן באבידה שבלאו הכי אינו יודע מי נטל אותה. ומדברי הספרי אין ראיה כי י"ל שמיירי במוצא אבידה ורוצה להניח אותה ברשותו של אחר כדי שהלה ישמור עליה בעל כרחו, אבל לעולם רשאי למנות שומר במקומו אם מסכים לכך. ויש להביא ראיה מהספרי עצמו שאם מסר האבידה לאחר פטור, ממה שדרשו החזירה למקום שראוה אחרים ולא נטפלו בה נגנבה או אבדה חייב באחריותה עכ"ל ואלמא אם נטפלו בה ואחר כך נגנב או נאבך שפיר פטור הראשון אף על פי שלא כדין עשה במה שהוציאה מרשותו, ועל כרחך הטעם הוא משום ששומר שמסר לשומר פטור באבידה ולכן כיון שהאחרים קבלו על עצמם הרי באו במקומו. ורק אם לא קבלו על עצמם לא נפטר הראשון, וזהו הנוסח האחר בספרי שהביא רבנו הלל, וז"ל החזירה למקום שראוה אחרים לא יטפלו בה נגנבה או אבדה חייב באחריותה עד שיכניסנה לרשותו עכ"ל ופרש שאינם חייבים לטפל בה כיון שהראשון נתחייב בה*(הג"ה) לדעת נוסח זה בספרי כיון שהמוצא חייב באחריותה פקע מן החפץ דין אבידה לגבי אחרים. ואין כן דעת מהר"ם ב"ב במרדכי מסכת בבא בתרא סימן תקס"ד שנשאל ברחל שגנבה מבעלה ומסרה ללאה והחזירה לאה לרחל, וכתב דבנדון זה דלא אבידה מדעת היא אפילו כשהן ביד רחל מיחייב בהו כל אדם להצילם מידה ולהשיבם לבעלה עכ"ל וכן כתב שכל אדם אי חזי אריה דעאל אז אי מצי להציל מצוה להציל משום השבת אבידה עכ"ל עיי"ש כי כל הצלת ממונו של חברו יש בה משום השבת אבידה. ולפי שיטה זו כתב בספר תשב"ץ לתלמידו של מהר"ם סימן תצ"ה שאם יודע ששכח אחד מבעלי חוביו הרי הוא מוזהר בעשה ובלא תעשה להראותם לו, בעשה דהשב תשיבם ולא תעשה דלא תוכל לחתעלם עכ"ל. ולנוסח הספרי שהביא רבנו הלל החזירה למקום שראוה אחרים לא יטפלו בה וכו' עכ"ל קשה למה לא יטפלו בה ומאי שנא מאם ראו האבידה בידו של המוצא שעומד להאבידה שמצוה להצילה מידו לדעת מהר"ם, אלא בודאי מהר"ם לא גרס כן אלא כנוסח שלנו.
ולפי זה הוי מחלוקת בין רבנו הלל וכן הוא בהגהות וביאורי הספרי המיוחס לראב"ד לבין מהר"ם ב"ב, אכן לע"ד לא נחלקו אלא בראוה אחרים בלבד שאז לדעת רבנו הלל לפי הנוסח שלו בספרי אינם חייבים לטפל בה ולדעת מהר"ם חייבים, מה שאין כן אם נטלו האחרים אותה לידם כולי עלמא מודו שחייבים עליה מדין אבידה ובזה מיירי בתשובת הרא"ש שבטור חושן משפט סימן שמ"ח והרמ"א שם סעיף ז'. ועיין ברבנו בחיי בפרשת כי תצא, וז"ל וזה שאמר לא תוכל להתעלם אין להבין אותו בהשבת אבדה בלבד אלא הוא הדין בשאר כל הפרטים ושאר כל התועלות שביד האדם להביאם לחברו או להסיר ולדחות נזקו ממנו הרי הוא חייב בכולם וכענין שאמר הכתוב ואהבת לרעך כמוך עכ"ל וכדעת מהר"ם, ומיהו נראה שרבנו בחיי דרך מוסר קאמר ולא שעובר בלאו ממש, וזהו שכתב אין להבין אותו וכו' עכ"ל ותלה בואהבת לרעך כמוך ולא הזכיר השב תשיבם מה שאין כן מהר"ם. ועוד עיין בהערות הרב שעוועל ז"ל שם בשם ספר בעי חיי., וכל זה כשהחזיר האבידה למקום שראוה בלבד אבל אם התנה עמהם שישמרו עליה מותר אף לכתחילה.
ולפי זה הוי מחלוקת בין רבנו הלל וכן הוא בהגהות וביאורי הספרי המיוחס לראב"ד לבין מהר"ם ב"ב, אכן לע"ד לא נחלקו אלא בראוה אחרים בלבד שאז לדעת רבנו הלל לפי הנוסח שלו בספרי אינם חייבים לטפל בה ולדעת מהר"ם חייבים, מה שאין כן אם נטלו האחרים אותה לידם כולי עלמא מודו שחייבים עליה מדין אבידה ובזה מיירי בתשובת הרא"ש שבטור חושן משפט סימן שמ"ח והרמ"א שם סעיף ז'. ועיין ברבנו בחיי בפרשת כי תצא, וז"ל וזה שאמר לא תוכל להתעלם אין להבין אותו בהשבת אבדה בלבד אלא הוא הדין בשאר כל הפרטים ושאר כל התועלות שביד האדם להביאם לחברו או להסיר ולדחות נזקו ממנו הרי הוא חייב בכולם וכענין שאמר הכתוב ואהבת לרעך כמוך עכ"ל וכדעת מהר"ם, ומיהו נראה שרבנו בחיי דרך מוסר קאמר ולא שעובר בלאו ממש, וזהו שכתב אין להבין אותו וכו' עכ"ל ותלה בואהבת לרעך כמוך ולא הזכיר השב תשיבם מה שאין כן מהר"ם. ועוד עיין בהערות הרב שעוועל ז"ל שם בשם ספר בעי חיי., וכל זה כשהחזיר האבידה למקום שראוה בלבד אבל אם התנה עמהם שישמרו עליה מותר אף לכתחילה.
28
כ״ט(11)
ומה שהביא שהמוצא מעות אסור להשתמש בהן, נראה שבתנאי אינפלציה ישתנה הדין משום ראה היאך תשיבנו לו שאם יניח מעות הרבה יפסידו רוב ערכן ולכן חייב להשקיע בהן או להחליפן למטבע שאינו מפסיד מערכו, וכן במעות שקבל עבור מכירת האבידה.
ומה שהביא שהמוצא מעות אסור להשתמש בהן, נראה שבתנאי אינפלציה ישתנה הדין משום ראה היאך תשיבנו לו שאם יניח מעות הרבה יפסידו רוב ערכן ולכן חייב להשקיע בהן או להחליפן למטבע שאינו מפסיד מערכו, וכן במעות שקבל עבור מכירת האבידה.
29
ל׳(12)
בדיני החזרת אבידה, כבודו כתב שאחרי שהודיע לבעלים אינו חייב לטרוח יותר אלא הם יבואו לקחתה. לע"ד אינו משמע כן ברמב"ן על הכתוב ואם לא קרוב אחיך אליך שכתב שאינו קרוב אצלך כי אינך מתחייב ללכת אל ארץ אחרת עם האבידה להשיבה אליו וכו' עכ"ל ואלמא שלא בארץ אחרת שפיר מתחייב, ועיי"ש ובר"י אבוהב שבעירו יש לו להוליכה אליו. וכן פשטות לשון השבה שבכתוב ולא נאמר מסירה או נתינה. ואינו דומה למה שכתבתי למעלה בדעת היראים שאם אינו טורח להשיב לעצמו הוי כמאבדה בידים, כי שם מיירי קודם שהמוצא נטל אותה מה שאין כן אחרי שנטל אותה אם הבעלים אינם רוצים לטרוח מכל מקום צריך להחזיר להם. ואינו דומה לפריקה וטעינה דבעינן עמו כי בהשבת האבידה אי אפשר שיטרחו שניהם.
בדיני החזרת אבידה, כבודו כתב שאחרי שהודיע לבעלים אינו חייב לטרוח יותר אלא הם יבואו לקחתה. לע"ד אינו משמע כן ברמב"ן על הכתוב ואם לא קרוב אחיך אליך שכתב שאינו קרוב אצלך כי אינך מתחייב ללכת אל ארץ אחרת עם האבידה להשיבה אליו וכו' עכ"ל ואלמא שלא בארץ אחרת שפיר מתחייב, ועיי"ש ובר"י אבוהב שבעירו יש לו להוליכה אליו. וכן פשטות לשון השבה שבכתוב ולא נאמר מסירה או נתינה. ואינו דומה למה שכתבתי למעלה בדעת היראים שאם אינו טורח להשיב לעצמו הוי כמאבדה בידים, כי שם מיירי קודם שהמוצא נטל אותה מה שאין כן אחרי שנטל אותה אם הבעלים אינם רוצים לטרוח מכל מקום צריך להחזיר להם. ואינו דומה לפריקה וטעינה דבעינן עמו כי בהשבת האבידה אי אפשר שיטרחו שניהם.
30
ל״אובדברי הרמב"ן שאינו מתחייב ללכת לארץ אחרת עיין במסכת בבא קמא דף קי"ח עמוד א' שאמרו אבידה ופקדון לא ניתנו ליתבע אלא במקומן עכ"ל פי' באתרא של השומר וכן נראה במאירי, ושלא כמו שכתב בים של שלמה במקום שמצא בין בעיר בין ביישוב עכ"ל אטו מי שמצא אבידה במדבר והוליכה לביתו כדין יצטרך להטריח את עצמו למדבר להשיב אותה לבעלה.
31
ל״בוכבודו כתב שאם החזיר האבידה למקום שדרכו לראותה ובמקרה לא עבר שם באותו יום לא קיים המצוה וחייב באחריותה. לכאורה זו דעת הרא"ה הובאה בשיטה מקובצת אבל שאר ראשונים חולקים עליו.
32
ל״ג(13)
בשעור הכרזה בבתי כנסיות ובתי מדרשות, הנה בתוספתא בבא מציעא פרק ב' הלכה ו' אמרו בראשונה היו מכריזין עליה ג' רגלים ואחר הרגל האחרון ז' ימים, ומשחרב בית המקדש התקינו שיהיו מכריזין עליה ל' יום, ומן הסכנה ואילך התקינו שיהא מודיע לשכניו ולקרוביו ולמיודעיו ולאנשי עיר ודיו עכ"ל. במנחת בכורים שם ובמראה הפנים בירושלמי שם פרק ב' הלכה ו' פרשו שמשחרב בית המקדש היינו בתקופת בית שני אחרי חורבן בית ראשון שאז היו מכריזים אחרי הרגל האחרון ל' יום ולעומת בבית ראשון שהיו מכריזים ז' יום כמו שאמרו בגמרא בדף כ"ח עמוד א', אבל נראה דוחק בלשון, אלא משחרב הבית היינו בית שני והתוספתא מכוונת כנגד הברייתא בעמוד ב' שם משחרב בית המקדש שיבנה במהרה בימינו התקינו שיהיו מכריזין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות עכ"ל וג' בבות שבתוספתא הם כנגד ג' בבות שבברייתא. ולפי זה זמן ההכרזה בבתי הכנסת הוא ל' יום. ולשון ולאנשי עירו שבתוספתא צ"ע ובירושלמי לא גרסו ליה.
בשעור הכרזה בבתי כנסיות ובתי מדרשות, הנה בתוספתא בבא מציעא פרק ב' הלכה ו' אמרו בראשונה היו מכריזין עליה ג' רגלים ואחר הרגל האחרון ז' ימים, ומשחרב בית המקדש התקינו שיהיו מכריזין עליה ל' יום, ומן הסכנה ואילך התקינו שיהא מודיע לשכניו ולקרוביו ולמיודעיו ולאנשי עיר ודיו עכ"ל. במנחת בכורים שם ובמראה הפנים בירושלמי שם פרק ב' הלכה ו' פרשו שמשחרב בית המקדש היינו בתקופת בית שני אחרי חורבן בית ראשון שאז היו מכריזים אחרי הרגל האחרון ל' יום ולעומת בבית ראשון שהיו מכריזים ז' יום כמו שאמרו בגמרא בדף כ"ח עמוד א', אבל נראה דוחק בלשון, אלא משחרב הבית היינו בית שני והתוספתא מכוונת כנגד הברייתא בעמוד ב' שם משחרב בית המקדש שיבנה במהרה בימינו התקינו שיהיו מכריזין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות עכ"ל וג' בבות שבתוספתא הם כנגד ג' בבות שבברייתא. ולפי זה זמן ההכרזה בבתי הכנסת הוא ל' יום. ולשון ולאנשי עירו שבתוספתא צ"ע ובירושלמי לא גרסו ליה.
33
ל״דוכבודו כתב שהיום נוהגים להכריז בבתי כנסת על ידי פתקאות וכן הוא בילקוט מעם לועז בפרשת כי תצא, ולפי הנ"ל צריכים להשאיר הפתקאות ל' יום. ואולם אין זה מספיק לע"ד וצריכים לתלות גם במכולת ובקיוסקים וכו' ואם תולה בסמוך למקום האבידה עדיף טפי, חדא שרבים בעו"ה אינם מבקרים בבתי הכנסת ומכל מקום מחזירים לסתם בני אדם בסימנים מובהקים כהכרעת הש"ך בסימן רס"ז סעיף קטן ב' ועיי"ש בערוך השלחן, והיום שכיחי סימנים ולדוגמה אם נאבד שעון ומוסר שם היצרן ושם הדגם וצורתו נראה דהוי סימן מובהק אף על פי שיש אחרים כאלה בעיר. ועוד במקום שנתרבו בתי הכנסת אי אפשר לתלות פתקאות בכולם. ועוד דשכיחי רווקות וגרושות שאינן מבקרות בבתי הכנסת ולא תראנה הפתקאות.
34
ל״הובערוך השלחן שם כתב שמה שאין מחזירים אבידה עד שיביא עדים שאינו רמאי זהו אם הוא איש שאין הבית דין מכירים אותו עכ"ל ונראה שבית דין לאו דוקא אלא בעי עדים רק אם אינו מוכר במקומו. וכמדומה שבין שכנים המנהג הוא להחזיר אבידה בלי דרישה וחקירה וגם לפי טביעות עין, ואם יש רגליים לדבר שהיא שלו בודאי שפיר דמי כמו שכתב בהגהות הסמ"ק במצוה רנ"ב דבר שיש לו קול שהוא של בעלים כמו אדם הבונה בית שיש לו קול בתוך שכניו שיש לו קורות אפילו בדבר שאין בו סימן חייבין להחזיר וכו' עכ"ל.
35
ל״ויהודה הרצל הנקין
36